ספר הזוהר עם פירוש הסולם

זוהר חומש במדבר | פרשת נשא | אותיות א-ח

מאמר בפלגות ליליא

לשון הזוהר

א) וידבר יי׳ אל משה לאמר, נשא את ראש בני גרשון וגו׳. ר׳ אבא פתח, אשרי אדם לא יחשוב יי׳ לו עון ואין ברוחו רמיה. האי קרא, לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה. ואית לאסתכלא ביה, והא אוקמוה.

פירוש הסולם

א) וידבר וגו׳ נשא את ראש וגו׳: ר׳ אבא פתח. אשרי אדם לא יחשוב ה׳ לו עון ואין ברוחו רמיה. מקרא זה אין ראשו סופו ואין סופו ראשו. כי תחילה אומר לא יחשוב וגו׳ משמע שיש בו עון, אלא לא יחשוב לו. ולבסוף אמר, ואין ברוחו רמיה. ויש להסתכל בו. וכבר העמידוהו.

לשון הזוהר

ב) ת״ח, בשעתא דצלותא דמנחה דינא שריא בעלמא, ויצחק תקן צלותא דמנחה, וגבורה עלאה שלטא בעלמא, עד דאתי ועאל ליליא, בגין לקבלא ליה לליליא, ומזמנא דשארי צלותא דמנחה, אתפרש שמאלא לקבלא ואתער ליליא.

פירוש הסולם

ב) ת״ח בשעתא דצלותא וכו׳: בוא וראה. בשעת תפלת המנחה הדין שורה בעולם, ויצחק, שהוא גבורה עליונה וקו שמאל דז״א. תקן תפלת המנחה שאז נעשה הזווג בסוד שמאלו תחת לראשי, וע״כ גבורה עליונה שולטת בעולם עד שבא ונכנס הלילה, משום שהגבורה מקבלת את הלילה. כלומר שלילה שהיא מלכות נמשכת מגבורה, שהיא תפלת המנחה. ומזמן שמתחיל תפלת המנחה, נפרש השמאל לקבל את המלכות, ונתעורר הלילה. שהוא מלכות.

לשון הזוהר

ג) בתר דאתער כל אינון נטורי פתחין דלבר, כלהו מתערין בעלמא ואתפשטו. וכל בני עלמא טעמין טעמא דמותא.

פירוש הסולם

ג) כתר דאתער כל וכו׳: אחר שנתעורר הלילה, כל אלו שומרי פתחים החצונים כולם מתעוררים בעולם ומתפשטים. וכל בני העולם טועמים טעם המות.

לשון הזוהר

ד) והא אתמר. בפלגות ליליא ממש, אתער שמאלא כמלקדמין, וורדא קדישא סלקא ריחין, והיא משבחת וארימת קלא, וכדין סלקא ושריא רישא לעילא בשמאלא, ושמאלא מקבל לה.

פירוש הסולם

ד) והא אתמר וכו׳: והרי למדנו, בחצות לילה ממש, נתעורר השמאל כמקודם, כבעת תפלת המנחה, והשושנה הקדושה, שהיא מלכות, מעלה ריחות שה״ס הארת החכמה משמאל, והיא משבחת ומרימה קול, אז עולה ושורה הראש שלה למעלה בשמאל, בסו״ה שמאלו תחת לראשי, והשמאל מקבל אותה. (וענין חצות עי׳ לעיל ויגש דף י״א י״ה ביאור. ולך דף נ״ג ד״ה פירוש. וישלח קל״ח ד״ה וג׳).

לשון הזוהר

ה) כדין כרוזא קארי בעלמא, דהא עידן הוא לאתערא לשבחא ליה למלכא. וכדין תושבחן מתערין, ואתבסמותא דכלא אשתכח. זכאה חולקיה מאן דאתער לזווגא זווגא דא. כד אתי צפרא, וימינא אתער ומחבקא לה, כדין זווגא דכלא אשתכח כחדא.

פירוש הסולם

ה) כדין כרוזא קארי וכו׳: אז כרוז קורא בעולם: הגיע הזמן לקום משינה, ולשבח את המלך. ואז מתעוררים תשבחות, ונמצאת התבשמות הכל. אשרי חלקו מי שמעורר לזווג זווג הזה. כשבא הבקר, והימין, שהוא חסד, מתעורר ומחבק אותה, אז נמצא זווג הכל כאחד בין לחכמה ובין לחסדים. משא״כ בלילה אין שם חסדים.

לשון הזוהר

ו) ת״ח, בשעתא דבני נשא דמיכין, וטעמין טעמא דמותא, ונשמתא סלקא לעילא, קיימא באתר דקיימא, ואתבחינת על עובדהא דעבדת כל יומא, וכתבין להו על פתקא. מ״ט. בגין דנשמתא סלקא לעילא, ואסהידת על עובדוי דב״נ, ועל כל מלה ומלה דנפיק מפומיה.

פירוש הסולם

ו) ת״ח בשעתא דבני וכו׳: בוא וראה בשעה שבני אדם ישנים וטועמים טעם המיתה, והנשמה עולה למעלה, היא עומדת במקום שעומדת ונבחנת על מעשיה שעשתה כל היום, וכותבים אותם בספר. מהו הטעם. משום שהנשמה עולה למעלה ומעידה על מעשיו של האדם, ועל כל מלה ומלה שהוציא מפיו.

לשון הזוהר

ז) וכד ההיא מלה דאפיק ב״נ מפומיה איהי כדקא יאות, מלה קדישא דאורייתא וצלותא. ההיא מלה סלקא, ובקע רקיעין, וקיימא באתר דקיימא, עד דעאל ליליא, ונשמתא סלקא ואחיד לההיא מלה, ועאיל לה קמי מלכא.

פירוש הסולם

ז) וכד ההיא מלה וכו׳: וכשהמלה ההיא שהאדם הוציא מפיו היא כראוי, שהיא מלה קדושה של תורה ותפלה, אז מלה ההיא עולה ובוקעת רקיעים, ועומדת במקום שעומדת, עד שמגיע הלילה, והנשמה עולה, ואוחזת למלה ההיא, ומכניסה אותה לפני המלך.

לשון הזוהר

ח) וכד ההיא מלה לאו איהי כדקא יאות, ואיהי מלה ממילין בישין, מלישנא בישא, ההיא מלה סלקא לאתר דסלקא, וכדין אתרשים ההיא מלה, וההוא חובה עליה דב״נ, הה״ד משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. ובג״כ אשרי אדם לא יחשוב יי׳ לו עון. אימתי. כשאין ברוחו רמיה.

פירוש הסולם

ח) וכד ההיא מלה לאו וכו׳: וכשהמלה ההיא אינה כראוי, והיא מלה מהמלים הרעות, מלשון הרע, המלה ההיא עולה למקום שעולה, ואז נרשמת המלה ההיא ואותו העון על האדם. ז״ש, משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, דהיינו מהנשמה המעידה על מעשיו. ומשום זה כתוב, אשרי אדם לא יחשוב ה׳ לו עון. דהיינו כשאין הנשמה מעידה עליו, שירשם לו איזה עון. ומתי הוא, כשאין ברוחו רמיה. דהיינו כשאינו חוטא.