פרשת השבוע | פרשת ויגש

"כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם" (מה, ה)

"לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים" (מה, ח)

השגת השגחה פרטית מול השגחת שכר ועונש

בראות אחי יוסף את הצרה שבאה עליהם, אמרו איש אל אחיו: "אבל אשמים אנחנו" (מב, כא). וכן אומר יהודה ליוסף: "האלקים מצא עוון עבדיך". השבטים האמינו שכל הבא עליהם, עונש הוא בגין עוונם, ואילו יוסף, לאחר שהתוודע לאחיו, אומר: ,כי למחיה שלחני אלקים".

יותר מכך, "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים". כי כל הנעשה בין יוסף לאחיו במכירתו הוא השגחה פרטית.

לסיכום: אחי יוסף "תופסים" בהשגחת שכר ועונש, ולעומתם יוסף טוען כי כל הבא עליו, בהשגחה פרטית בא.

עניין זה של שכר ועונש לעומת השגחה פרטית בא לידי ביטוי בכמה וכמה מכתבי מרן זצ"ל, נביא את חלקם.

בשנת תרפ"ה שהה רבינו בוורשא העיר ומשם שיגר אגרת לתלמידו הרב משה ברוך למברגר זצ"ל, בה כותב רבנו בין השאר:

… כבר אמרתי בשם הבעל שם טוב, כי קודם עשיית המצוה אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי, מי לי" (אבות א, יד). אבל אחר המעשה, מחוייב האדם להתיישב בעצמו ולהאמין שלא מכוחו ועוצם ידו עשיתי המצוה, אלא רק מכח ה', שכן חושב עלי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות.

(המשך המכתב תמצא בפרשת "וארא" על הפסוק "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו: אני ה'")

ההבדל בין אדם לבהמה

גם בספר "ברכת משה" (מסדרת "ה' שמעתי שמעך") לצדיק ר' משה ברוך למברגר זצ"ל נמצא כתוב וז"ל: דיבר (מרן זצ"ל) ההפרש שיש בין אדם לבהמה, דהנה בהמה בהכרח עושית רצון בוראה. אבל אינה מרגשת שהיא עושית רצון בוראה. אבל אדם ג"כ עושה רצון בוראו. (עיין ב"ממעיינות הסולם" על פרשת נח). אבל אדם יש לו נוסף – שנדמה לו שעושה מעצמו. והנה זהו שצריך האדם ליחד – שכל מעשיו הוא כמו בהמה, שהוא כחומר ביד היוצר. אבל לא מדברים לענין קודם עשייה, שאז אדרבה, צריך להתחזק ולעשות המצוה, רק תיכף ליחד שכל זה נעשה שלא מכחו. וכן גם אין הכוונה שיהיה כבהמה בבחינת דומם לענין עבירה, שזה לא יעלה על הדעת. (מתוך "ברכת משה" מאמר ס"ט וראה שם ההמשך).

עוד בכתבי הרמב"ל זצ"ל: … הנה מוכרחים לעבוד תמיד ע"ד ב' קוים שהם הפוכים זה לזה מקצה אל הקצה, דהנה קו ימין – שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, שהוא בחינת השגחה פרטית, ושהכל הוא טובות גדולות, אפילו היסורים הם טובות גדולות למעלה מן הדעת. עאשר נאמר על זה – "כשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה" (ברכות נד, א), א"כ הכל הם טובות גדולות…

וכן להיפך – יש דרך קו שמאל, שאז הוא היפך מקצה אל הקצה, שאז מוכרחים להאמין בשכר ועונש, שאם אין אני לי – מי לי, הן ברוחניות והן בגשמיות. ואז צריך לומר שכל היסורים הם עונשים גמורים על עוונותיו[1]. (מתוך "ברכת משה" מאמר קנ"ט)

כאן מתעוררת שאלה: אם אנו אומרים (בעבודה בקו ימין – השגחה פרטית) שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, היינו שכל המעשים שלנו לא רק הטובים אפילו הרעים נמשכים מלמעלה, א"כ על מה יש להצטער ולעשותו תשובה על עוונותיו?

העבירה – היא עונש

באר בעל 'הסולם' זי"ע: "מכל מקום להפך אנו מוכרחים להצטער, מטעם שלא נותן לנו (הקב"ה) לעשות מעשים טובים. וודאי שזהו מטעם עונש, היינו, שאין אנו ראויים לשמש את המלך, ובשביל זה נותנים לנו מחשבות ורצונות רעים, שזה מרחק אותנו מעבודת השי"ת. לכן באה על זה תפילה, שזה מקום תיקון, שנהיה ראויים ומוכשרים לקבל את עבודת המלך".

כמו כן נשאלת השאלה[2]: מה מקום יש לתפילה על כל צרה שתהיה, הלא ודאי שהצרה באה מטעם עונש, וענין עונשים ודאי הוא תיקונים, כי כלל הוא בידינו שהעונש הוא תיקון, אם כן איך מתפללים שה' יבטל את התיקונים שלנו. הלא על ידי העונש אנו מתכפרים, כדרשת רז"ל על הפסוק "ונקלה אחיך לעיניך", כיון שלקה הרי הוא כאחיך!

מתרץ מרן זצ"ל: "אלא, שצריכים לדעת שהתפילה מתקנת את האדם עוד יותר מעונשים, ומשום זה כשמגלים תפילה במקום העונש, אז מסירים היסורים ונותנים את התפילה במקומם, שתתקן את הגוף".

(מתוך "ברכת שלום, "שמעתי" מאמר קנג).

ע"ע בספר המאמרים להרב"ש מאמר ט"ז, שנת תשמ"ו

וב"ברכת שלום" "שמעתי" מאמר ק"ל

וכן במאמר קל"ו עמוד קעז ד"ה משא"כ.

עוד עיין ב"מאמרי הסולם, מאמר מ"ו עמוד קע"ב.

[1] ומובן מאליו ששני דרכים אלו לא יתכנו בו בעת, וזמן עבודה בקו ימין לחוד וזמן עבודה בקו שמאל לחוד, כפי שכותב הרמב"ל בהמשך.

[2] המדובר הוא כשאנו עוסקים בעבודה בקו שמאל – שכר ועונש.

מתוך הספר 'אוצרות הסולם' מאת הרב שמואל הורביץ | לרכישת הספר לחץ כאן