ספר הזוהר עם פירוש הסולם

זוהר חומש בראשית | פרשת בראשית | חלק א

מאמר גליף גלופי בטהירו עלאה

לשון הזוהר

א) בריש הורמנותא דמלכא, בטהירו עלאה בוצינא דקרדינותא, ונפיק גו סתים דסתימו מרז"א דאי"ן סו"ף, קוטרא בגולמא געיץ בעזקא לא חוור ולא אוכם ולא סומק ולא ירוק, ולא גוון כלל. כד מדיד משיחא, עביד גוונין לאנהרא לגו. בגו בוצינא, נפיק חד נביעו, דמניה אצטבעו גוונין לתתא.

פירוש הסולם

א) בריש הורמנותא דמלכא: בתחילת גילוי רצונו של המלך. כלומר, כשעלה ברצונו של המלך להאציל ולברוא העולמות. הורמנותא פירושו רשות ורצון.

גליף גלופי בטהירו עלאה בוצינא דקרדינותא: ניצוץ הקשה חקק חקיקה באור העליון. גליף גלופי, פירושו חקק חקיקה, וענינו הסתלקות וצמצום האור, המשאיר המקום פנוי וריקן מאור, ונבחן כמו חקיקה. טהירו עלאה, פירושו אור העליון, כי צהרים מתרגמינן טהירא (ירמיה ז). כי מטרם הבריאה היה אור העליון ממלא את כל המציאות, וכשעלה ברצונו לברוא העולמות, עשה חקיקה באור העליון, דהיינו שצמצם וסילק האור מסביב המלכות, כמ"ש לפנינו, ובחקיקה זו נעשה מקום לכל העולמות. בוצינא, ענינו ניצוץ אש. קרדינותא, פירושו קושיות, מלשון חיטי קורדניתא. (פסחים ז.) וענינו הוא כח דין קשה שבכלי המלכות, שמסיבתו נצטמצם ונסתלק האור מסביב להמלכות.

ופירושו המלא של בוצינא דקרדינותא מובא בזוהר חדש (פרשת ואתחנן דף נז ע"א). וזה לשונו. כד פעאן לנפקא, כשהאורות רוצים לצאת ולהתגלות, האי נציצו דביה גוונין בטש בההוא אתפשטותא ואתדחיק, ניצוץ הזה, שבו כח הדינים המכונים גוונים, הכה בהתפשטות ההוא דאור העליון, ונלחץ ההתפשטות לאחוריו. ומגו דחיקו, נפקין אינון נהורין דקיקין, ואשתמעו כחדא, ומתוך הלחץ וההכאה, יוצאים אורות האלו הדקים, ונשמעים כאחד, עם התפשטות אור העליון. ואורות הדקים הללו מכונים בשם אור חוזר, וההתפשטות אור העליון מכונה בשם אור ישר. כדין האי נציצו אחזי בהו גווני, ואצטבע כלהו כחדא: חוור וסומק וירוק ואוכם וכו', אז ניצוץ הזה גילה בהם צבעים, דהיינו שינוי מדרגות, ונצטבעו כולם יחד, הן אור החוזר והן אור הישר, בד' גוונים, שהם: לבן אדום ירוק ושחור. והם ד' המדרגות חכמה בינה תפארת ומלכות. והאי נציצו סלקא ונחתא, וניצוץ הזה עולה ויורד.

עולה פירושו עלית ההארה מלמטה למעלה, המכונה ראש. יורד פירושו, התהפכות ההארה להאיר ממעלה למטה, המכונה גוף, והאי איקרי בוצינא דקרדינותא, וניצוץ הזה נקרא בוצינא דקרדינותא. האי אתקין ובטש בכל נטיען נהורין, ואומר לו גדל, ניצוץ הזה תיקן והכה בכל נטיעות המאורות, ואומר לכל אחד, גדל. כלומר מתוך ההכאה שלו בהתפשטות אור העליון כנזכר, יוצאים כל שעורי קומה של כל המדרגות כולן שבהעולמות, והוא מודד מדת גדלה של כל מדרגה ומדרגה. והביאור של זווג דהכאה הנזכר נתבאר בספרי (פתיחה לחכמת הקבלה, אות ט"ז). וענין מדידת גדלם של המדרגות נתבאר שם (באות כ"א).
והנך מוצא כאן בז"ח, אשר בוצינא דקרדינותא, הוא בחינת ניצוץ, הבוטש על התפשטות אור העליון ומעלה אור חוזר ומלבישו, שמבטישא זו נולדות ויוצאות כל המדרגות כולן. וענינו הוא כח הצמצום שבכלי המלכות שלא לקבל אור העליון, שנתקן אחר כך גם במסך קשה, שהזהר שלפנינו מכנהו בשם נביעו להלן דף ד' ובהסולם ד"ה בגו בוצינא) אמנם כאן המדובר הוא בתחילת יציאת הבוצינא דקרדינותא מרזא דאין סוף, שעוד לא נתקן במסך, אלא שהוא כח הדין שגרם לצמצום האור מכלי המלכות. (כמו שנתבאר בהסולם שם ד"ה בגו בוצינא ע"ש).

ונפיק גו סתים דסתימו מרזא דאין סוף קוטרא בגולמא: הבוצינא דקרדינותא יצא ונתהוה, תוך הסתום מכל סתום מסוד אין סוף, צורה בבחינת גולם. כלומר, שצורת הדין היתה עוד בבחינת היולי בלתי נכרת כלל. נעיץ בעזקא, לא חוור ולא אוכם, ולא סומק ולא ירוק, ולא גוון כלל, הבוצינא דקרדינותא היה נצב ותחוב בתוך עגול, כלומר במרכז העגול, לא היה לבן ולא שחור, לא אדום ולא ירוק. סתים דסתימו מרזא דאין סוף, פירושו בחינה אחרונה דאין סוף, שהיא בדוגמא כמו מלכות דאין סוף (עי' להלן דף ד' בהסולם ד"ה בגו בוצינא) קוטרא פירושו צורה מלשון הריני צר אותו בכל קטורין של אביו, וכן וצר כל קטורין של הולד, (ויקרא רבה כ"ג) בגולמא פירושו גולם, מלשון גלמי ראו עיניך. (תהלים קל"ט) עזקא פירושו עגול כטבעת.

ביאור הדברים. כי מטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור העליון הפשוט ממלא כל המציאות, ולא היה שום מקום פנוי בשביל מציאות נאצלים ונבראים. ולא היה שם בחינת ראש וסוף, אלא הכל היה אור פשוט בהשואה אחת, והיא נקרא אור אין סוף. וכשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, יצא הבוצינא דקרדינותא, דהיינו כח הדין שנתגלה בתוך המלכות שיצא מרזא דאין סוף, וחקק חקיקה באור העליון, ונצטמצם האור ונסתלק מתוך כלי המלכות ומסביב לה, שהסתלקות האור הזה מכונה בשם חקיקה באור העליון, כי נעשה שם חלל ריקן מאור. ובחלל ריקן הזה יצאו אח"כ כל העולמות ואשר בהם.
ומתוך שהבוצינא דקרדינותא, שה"ס כח הדין, יצא ונתהווה זה עתה מסוד בחינה אחרונה דא"ס, לכן עוד לא היה יכול להתגלות בו שום דין ח"ו, אלא רק שורש, שממנו נתפשטו ונתהוו אח"כ כל הדינין בהעולמות, והוא עצמו היה בבחינת צורה גלמית וכח היולי בלבד, שעוד לא היה ניכר בו שום צורה של דין. וכן מקום המצומצם, דהיינו חלל הפנוי שהאור נסתלק משם, היה ג"כ בבחינת השואה אחת, שלא היה ניכר שם צורת דין כלל, שזה מכונה צורה עגולה, דהיינו נעיץ בעזקא, שכח הדין היה נעוץ במרכזו של העגול, בסוד נקודה האמצעית. שהוא שם כמו בחינת ציר, שכל העולמית סובבים עליה כדי להמתיקה ולתקן אותה. ויתכן שמטעם זה כינו את הניצוץ בשם בוצינא דקרדינותא, כי בוצינא פירושו ג"כ ציר מלשון בוצינא דריחיא (פסחים צד:) שהוא ציר, שהשוכב של הריחים סובב עליו.

וכן לא היה שם בהחלל שום גוונין. כי הגוונים הם בחינת דינים העושים שינוים בהמדרגות, ושם עוד לא ניכר שום דין כנזכר. ואומר לא לבן, כי לבן יורה על אור החכמה שאין בו שום גוון ודין, וכיון שהאור נסתלק ונצטמצם משם, הרי אין שם בחינת לבן. ואם תאמר כיון שנסתלק האור הרי יש שם גוון שחור, המורה על חסרון אור, ואומר שגם שחור אין שם. ולא אודם, שהוא גוון הבינה, ולא ירוק שהוא גוון הת"ת. (ותכן הדברים האלו נתבאר באורך בספרי תלמוד עשר ספירות שיעור א' בתחילתו. וכן בפתיחה לחכמת הקבלה אות י"ד עד אות כ"ו).

כד מדיד משיחא עביד גוונין לאנהר לגו: כאשר מדד שעור קומה, עשה גוונין להאיר לתוך החלל והחקיקה חנ"ל. פירוש. כי אחר הצמצום והחקיקה הנ"ל, המשיך התפשטות קו אור, מאור א"ס לתוך מקום החלל הפנוי, אשר ראש העליון של ההתפשטות נפשך מא"ס עצמו ונוגע בו, וסיומו של ההתפשטות היה במקום הבוצינא דקרדינותא העומד בנקודה האמצעית, במרכזו של העגול כנ"ל. כי משום שהבוצינא דקרדינותא מעכב את אור העליון מלעבור דרך בו, לכן נסתיים האור שם. והתפשטות קו אור הזה כולל בתוכו ד' גוונין שהם: חכמה בינה ת"ת ומלכות, והם המאירים בתוך מקום המצומצם. וז"ש כד מדיד משיחא עביד גוונין לאנהרא לגו, שבעת התפשטות קו האור, אז נעשו הגוונין להאיר להמקום, אבל מטרם זח לא היה במקום המצומצם שום גוונין.
ודע ששתי פעולות יש בבוצינא דקרדינותא, א) הזווג דהכאה שממנו נמשכות כל המדרגות (כנ"ל בזוהר חדש המובא בד"ה גליף), ופעולה זו היא בהמלכות של ראש, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומוציא ע"ס של ראש, וכן מתהפך להאיר ממנו ולמטה ומוציא ע"ס של הגוף. ב) היא פעולת הסיום של כל מדרגה, כי בעת שמתפשטות הע"ס דגוף של המדרגה ממעלה למטה, דהיינו מכתר עד המלכות, הנה לא יוכל האור להתקבל בהמלכות דגוף, מחמת הבוצינא דקרדינותא אשר שם, המעכב על האור ואינו מניחו להתפשט שם, וע"כ ההארה מסתיימת. וזה מבואר בתקונים חדשים (דף ק"ד טור ג' שורה י"ז).

וזח לשונו, מאין סוף נפקא בוצינא דקרדינותא, מא"ס ב"ה יוצא הבוצינא דקרדינותא, לאעטרא לכלא, להמשיך עטרות ומוחין לכל המדרגות. כלומר, שכל המוחין נמשכים ע"י זווג דהכאה של הבוצינא דקרדינותא כנ"ל, לאנהגא לימא רבא דלא יפוק משעורא לבר, הדא הוא דכתיב עד פה תבא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך. ופעולה זו של הבוצינא הוא, להנהיג את המלכות הנקראת ימא רבא. שלא תצא משעורה לחוץ, כלומר שלא תקבל לתוכה את אור העליון ממקום המסך ולמטה, שעליו אימר הכתוב, עד פה תבא ולא תוסיף, כלומר עד הגבול של המסך יבא האור ולא יוסיף להתפשט עוד. ופה ישית בגאון גליך, דהיינו בדומה לחול, המגביל ומסיים מימי הים, ודוחה גלי הים לאחוריהם בגאון רב. ומטעם זה מכונה המלכות של ראש, מלכות המזדווגת, והמלכות של הגוף, מלכות המסיימת.

גם תדע, שהתפשטות קו אור האמור כאן, ה"ס פרצוף אדם קדמון, שהוא בחינת כתר לד' העולמות: אצילות בריאה יצירה עשיה. וכיון שבהכרח יש בכל התפשטות, ה' קומות זה למטה מזה, הנקראות: ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, כמ"ש באורך (בספרי פתיחה לחכמת הקבלה מאות ל' עד אות מ"ו). לכן כולל ג"כ הקו הזה ה' פרצופין, שהם ה' פרצופי אדם קדמון.

בגו בוצינא נפיק חד נביעו דמניה אצטבעו גוונין לתתא: בתוך הבוצינא דקרדינותא הנ"ל, יצא מעיין אחד, שממנו נצטבעו הגוונים למטה. נביעו פירושו מסך, שנתקן בתוך המלכות להעלות או"ח, (כנ"ל בזוהר חדש המובא בדף א' ד"ה גליף), כי הביטוש, שה"ס זווג דהכאה עם אור העליון, הוא בחינת זווג דלא פסיק, ונעשה המסך כמו מעיין נובע אור חוזר בלי הפסק. גוונין פירושו דינים. אצטבעו אצטבעו פירושו התגלות דינים. לתתא פירושו בספירות של הגוף. כי אומר בזוהר חדש (המובא לעיל בד"ח גליף גלופי), והאי נציצו סלקא ונחתא שהארת אור חוזר מאיר ממטה למעלה, וממעלה למטה. והנה הארתו ממטה למעלה מכונה ראש, ובהארת הראש עוד לא נגלו גוונים, אלא רק בהארתו ממעלה למטה המכונה גוף, שם ניכרו ד' הגוונים, וזה שאומר כאן, אצטבעו גוונין לתתא, דהיינו בההארה מלמעלה למטה נגלו הגוונים ולא בההארה שממטה למעלה.

והטעם שלא יכלו הדינים להתגלות ממטה למעלה הוא, כי עליון ותחתון הם תמיד סבה ומסובב, שהתחתון מסובב מהעליון. ולכן כיון שהבוצינא דקרדינותא נמצא למטה בהמלכות של ראש, ומאיר ממטה למעלה, אין הסבה, דהיינו ט"ס עליונות, מתפעלת כלום מהחסרונות של המסובב שלה, שהיא המלכות. אבל הגוף, שהוא מסובב מזווג דהכאה של הבוצינא דקרדינותא, ונמצא הבוצינא דקרדינותא סבה אליו, לכן מתגלים בו הדינים של הבוצינא דקרדינותא, כי כל כח הדינים אשר בהסבה מתגלים בהמסובב ממנה. ומכאן תדע, אשר כל בחינת עוביות וחסרון לא יוכל לפעול רק ממקום מציאותו ולמטה, ולא כלום ממקום מציאותו ולמעלה.

לשון הזוהר

ב) סתים גו סתימין מרזא דאי"ן סו"ף, בקע ולא בקע, אוירא דיליה לא אתיידע כלל. עד דמגו דחיקו דבקיעותיה, נהיר נקודה חדא סתימא עלאה, בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל, ובגין כך אקרי ראשית, מאמר קדמאה דכלא.

פירוש הסולם

ב) סתים גו סתימין מרזא דאין סוף בקע ולא בקע: הסתום מכל סתום מסוד אין סוף, האציל ב' פרצופין, האחד בבחינת בקע, והב' בבחינת לא בקע. סתים גו סתימין, פירושו מלכות דאדם קדמון. בקע פירושו יציאת חצי מדרגה, דהיינו ו"ק בחסרון ג"ר. לא בקע, פירושו יציאת מדרגה שלמה. אוירא, פירשו קומת רוח שהיא ו"ק בחסרון ג"ר. אתיידע, פירושו זווג להמשכת הג"ר. לא אתיידע פירושו שאין שם זווג להמשכת ג"ר.
וביאור הדברים. כי אחר שהודיע לנו הזהר, סוד הצמצום והבוצינא דקרדינותא, והנביע דנתתקן תוך הבוצינא, והתפשטות קו מא"ס שה"ס פרצוף אדם קדמון, מתחיל לבאר איך יצאו ה' פרצופי אצילות מהמלכות דא"ק. ומבאר איך המלכות דא"ק האצילה את פרצוף הכתר דאצילות הנקרא פרצוף עתיק, ונוקביה דעתיק, אשר הנוקבא דעתיק יצאה ממנה בבחינת בקע, והדכר דעתיק יצא ממנה בבחינת לא בקע. וענין בקיעה זו ה"ס שתוף מדת הדין במדת הרחמים, המכונה צמצום ב' דא"ק. וה"ס מה שאמרו חז"ל, בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, שהכוונה הוא על המלכות דא"ק שמזווגה יצאו פרצופי א"ק, שהיא בחינת מדת הדין, "ראה שאין העולם שתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין" (ב"ר ספי"ב), ראה שאין קיום להעולמות, העלה מדת הדין שהיא מלכות דא"ק, לבינה דא"ק שהיא מדת הרחמים, דהיינו מלכות המזדווגת שעמדה בסוף ספירות של ראש, עלתה במקום בינה של ראש, ושם עשתה זווג דהכאה עם אור העליון. ונמצא האור חוזר שלה העולה ממטה למעלה לא הלביש אלא שתי הספירות כתר וחכמה בלבד, וג' הספירות בינה וזו"ן של ראש ירדו מבחינת ראש ונפלו לבחינת גוף. וכן מלכות המסיימת שעמדה למטה מכל ספירות הגוף, עלתה ועמדה במקום בינה דגופא, שהוא בחצי ספירת הת"ת, בנקודת החזה, כי ת"ת נבחן לבינה דגופא, וסיימה את הפרצוף במקום נקודת החזה, והבינה וזו"ן דגופא, לא יכלו לקבל שום אור, להיותם נמצאים למטה ממלכות המסיימת, ויצאו לגמרי מבחינת אצילות.

והנך מוצא שמסבת עלית המלכות במקום בינה נבקעה כל מדרגה לשתים, אשר חציה נשארה בהמדרגה, וחציה התחתונה יצאה וירדה להמדרגה שמתחתיה, וחצי מדרגת הראש ירדה לבחינת גוף, וחצי מדרגת הגוף ירדה למתחת האצילות. לפיכך נבחן, שכל פרצוף היוצא על ידי שתוף מדת הרחמים בדין, הוא יוצא בבחינת בקיעת מדרגה לב' חצאים.
וכשהאצילה מלכות דאדם קדמון את עתיק דאצילות, האצילה את הדכר דעתיק בבחינת לא בקע, דהיינו בלי שתוף דמדת הרחמים, ויצא עתיק במדרגה שלמה, שלא נבקע לב' חצאים. ואת הנוקבא דעתיק האצילה בבחינת שתוף מדת הדין ברחמים, ויצאה בבקיעת המדרגה. דהיינו רק בכתר וחכמה בראש, ובכתר וחכמה בגוף, ובינה ת"ת ומלכות דראש נפלו לבחינת גוף, ובינה תפארת ומלכות דגוף נפלו, למטה מסיום כל המדרגה דאצילות, כי נעשה סיום חדש של אור העליון, דהיינו במקום החזה דגוף, ששם בחינת חצי בינה דגוף כנ"ל. ודע שסיום חדש הזה נקרא פרסא. והטעם שפרצוף עתיק ונוקביה כולל ב' הבחינות ביחד, הוא בכדי שיהיה אמצעי בין פרצופי א"ק שהם יצאו בבחינת לא בקע, לבין פרצופי ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, שיצאו בבחינ' בקע. באופן שהדכר דעתיק שיש לו השתוות עם אדם קדמון, נוטל מא"ק ומשפיע אל הנוקבא שלו, והנוקבא דעתיק שיש לה השתוות עם פרצופי אבי"ע משפעת אל אבי"ע.

וזה אמרו סתים גו סתימין מרזא דאין סוף דהיינו המלכות דאדם קדמון, האצילה פרצוף אחד שהוא עתיק דאצילות, בבחינת בקע ולא בקע, הדכר דעתיק בבחינת לא בקע, והנוקבא דעתיק בבחינת בקע כמבואר. ומה שהקדים בחינת בקע שהיא הנוקבא דעתיק אל בחינת לא בקע שהיא הדכר דעתיק, הוא משום שהנוקבא דעתיק קדומה אל הדכר דעתיק, כי הנוקבא נאצלה ויצאה בג"ר דנקודים, והדכר יצא בעולם האצילות, שלאחר עולם הנקודים.
אוירא דיליה לא אתיידע כלל: האויר שלו לא נתודע כלל. ה' קומות הן, נפש רוח נשמה חיה יחידה. וקומת הרוח נקראת אויר. ובחינת בקע, שאין שם אלא ב' הספירות כתר וחכמה בהמדרגה, לא תוכל לקבל אלא ב' אורות נפש רוח, וחסרה מג' אורות, נשמה חיה יחידה, מפני החסרון של ג' הכלים בינה ת"ת ומלכות, כנודע בערך ההפכי בין אורות לכלים, שבכלים, העליונים נגדלים תחילה. ובאורות, התחתונים נכנסים תחילה (כמ"ש בפתיחה לחכמת הקבלה אות כ"ד).
ואומר, שקומת אויר של עתיק שהיא בחינת בקע דעתיק, שהיא הנוקבא שלו, לא נתודע כלל, אין לו זווג שימשיך הג' אורות נשמה חיה יחידה. כי הזווג מכונה בשם דעת, כמו וידע אדם את חוה אשתו. וטעם הדבר, נתבאר (לעיל בהקדמת ספר הזוהר דף נ"ה אות מ"א. ד"ה וטעם הדבר ע"ש).

עד דמגו דחיקו דבקיעותיה, נהיר נקודה חדא סתימא עלאה: עד שמתוך הכאה דבחינת בקיעה שבעתיק, האירה נקודה אחת סתומה עליונה. דחיקו פירושו לחץ והכאה, (כנ"ל בזוהר חדש המובא בדף א' בד"ה גליף). דהיינו זווג דהכאה שממנו נאצלות ויוצאות כל המדרגות כולן כמ"ש שם. דבקיעותיה פירושו בחינת הבקיעה שלו, שהיא נוקבה דעתיק. נקודה חדא סתימא עלאה, פירושו פרצוף א"א דאצילות. והנה באמת נקודה היא שם המלכות תמיד, ומה שא"א מכונה בשם נקודה עלאה, הוא להורות על ההפרש והחדוש שבו כלפי הנוקבה דעתיק, שהוא בעיקר על שיש לו מלכות הממותקת במדת הרחמים, העומדת להתודע, דהיינו להזדווג להמשכת הג"ר, ומלכות זו הממותקת מכונה בשם נקודה עלאה. כי ע"כ הנוקבא דעתיק לא אתיידע, משום שהיא מתוקנת גם בנקודה תתאה הנקראת מנעולא, כי הגם שהיא בבחינת בקע, דהיינו במלכות הממותקת במדת הרחמים, הנקראת מפתחא, מ"מ יש לה ב' הנקודות, דהיינו גם המלכות הבלתי ממותקת, ולכן לא אתיידע. הרי שכל החדוש בא"א כלפי הנוקבא דעתיק, הוא בנקודה עלאה שבו, לכן מכנהו הזהר בשם נקודה עלאה בהרבה מקומות. ומה שנקרא נקודה סתימא, הוא לאפוקי ממלכות דא"ק הנקראת סתים דכל סתימין או סתים דסתימו, אבל המלכות שבא"א נקראת בשם סתימא בלבד.

בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל, ובגין כך אקרי ראשית מאמר קדמאה דכלא: למעלה מנקודה. זו לא נתודע כלל ומשום זה נקראת הנקודה בשם ראשית, שפירושו, מאמר ראשון לכל המאמרות.
אחר כל הקדמות הנ"ל, בא לבאר המלה הראשונה שבתורה, שהיא המלה בראשית, ואומר שהמלה בראשית קאי על פרצוף א"א דאצילות, שהוא הנקרא בשם ראשית. והוא מטעם שהוא פרצוף הראשון שממנו מושפעים כל המוחין שבהעולמות. אבל מן הפרצופין שלמעלה ממנו, דהיינו מפרצופי אדם קדמון, ודכר ונוקבה דעתיק, אין מגיע מהם שום מוחין להעולמות, כי הם לא אתיידע כלל, שאין בהם זווג להשפיע מוחין (כמ"ש לעיל). כי פרצופי א"ק ועתיק דכורא, נתקנו בהמלכות דמדת הדין הבלתי ממותקת, שעליה אמרו חז"ל ראה שאין העולם מתקיים. ואפילו פרצוף נוקבא דעתיק, ג"כ אינה משפעת מוחין, להיותה נכללת מב' הנקודות יחד, (כנ"ל בדיבור הסמוך), ולכן היא ג"כ לא אתיידע. ונמצא שהפרצוף הראשון דאתיידע הוא פרצוף א"א, להיותו מתוקן בנקודה עלאה הממותקת בלבדה, שה"ס המפתחא, וע"כ נברא א"א בשם ראשית, ולפיכך האריך הזהר לבאר עד כאן מראשית הצמצום עד דכר ונוקבא דעתיק דאצילות, כדי להורות לנו, שפרצוף א"א הוא הנושא לנקודה עלאה, והוא הנקרא ראשית, והוא הנרמז בהמלה בראשית שבתורה. משא"כ כל אלו הפרצופין והעולמות שקדמו לו, כי הם לא אתיידעו ואינם משפיעים להתחתונים, וע"כ לא נמצא עליהם שום מלה בהתורה, כי מה שלא נשיג לא נדעהו בשם ומלה. ותחילת השורש להשגה מתחיל רק בא"א, שהוא אתיידע, אמנם רק בבחינת שורש להשגה. ולכן מכונה בשם בראשית, ולכן הוא בהכרח מלה ראשונה שבהתורה, כי תורה היא בחינת השגה.