מאמר | פרשת וירא

פרשת השבוע | פרשת וירא

“וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל” (כא, ח)

“וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל“, רבי הושעיה רבה אמר: נגמל מיצר הרע (מדרש רבה וירא פרשה נג, י). ובפירוש ‘מתנות כהונה’ וכן בפירוש ‘עץ יוסף’, כלומר בן י”ג שנה שאז בא יצר טוב.

בהקדמה לספר הזוהר הק’ מבאר בעל ‘הסולם’ זי”ע, שעבודת ה’ במשך ע’ שנותיו של האדם נחלקת לארבעה חלקים (זמנים).

חלוקה א’ היא עד י”ג שנים, שהוא הזמן להשיג את ה”רצון לקבל” המופרז בכל שיעורו המקולקל, מתחת יד מערכת ד’ עולמות אבי”ע הטמאים.

חלוקה ב’ היא מי”ג שנים ואילך, שאז ניתן כח לנקודה שבלב שבו, שהוא סוד ‘אחוריים’ של הנפש דקדושה, המלובשת ברצון לקבל שבו מעת לידתו, אלא שאינה מתחלת להתעורר רק אחרי י”ג שנים ואז הוא מתחיל להיכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה דהיינו בשיעור שהוא עוסק בתורה ובמצוות. ועיקר התפקיד בעת ההיא הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. כי מעת לידתו אין לו רצון לקבל אלא לגשמיות בלבד, ולפיכך אע”פ שהשיג הרצון לקבל המופרז מטרם י”ג שנים, אינו עוד גמר גדלותו של הרצון לקבל, ועיקר גדלות הרצון לקבל מצוייר רק ברוחניות.

חלוקה ג’ היא העבודה בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס, שעבודה זו מטהרת את הרצון לקבל לעצמו שבו ומהפכתו ברצון להשפיע, אשר בשיעורי הטהרה של הרצון לקבל נעשה ראוי ומוכשר לקבל ה’ חלקי הנפש הנקראים נרנח”י (נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה).

חלוקה ד’ היא העבודה הנוהגת אחר תחית המתים, דהיינו שהרצון לקבל, אחר שנעדר לגמרי ע”י מות וקבורה, עומד שוב לתחיה ברצון לקבל המופרז הגרוע ביותר, שהוא סוד ‘עתידים המתים להחיות במומם’ (זוהר פ’ אמור, אות נא), ואז מהפכים אותו אל קבלה בצורת השפעה. אמנם, יש יחידי סגולה שניתנה להם עבודה זו בחיים חיותם בעולם הזה.[1]

(מתוך ההקדמה לספר הזוהר, אותיות כט – לב)

“וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל” (כא, ח)

מאי דכתיב “וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל“? דרש רב עוירא: עתיד הקב”ה לעשותו סעודה לצדיקים וכו’ נותנים לו לאברהם אבינו לברך, ואומר להן: איני מברך וכו’. אומר לו לדוד: טול וברך, אומר להן: אני אברך ולי נאה לברך וכו’ (פסחים קיט, ב).

נרמזה כאן גדולת ישראל לעתיד, שיגמול להם הקב”ה חסד ויעשה להם משתה גדול (מהרש”א ב’חידושי אגדות).

היקשה בעל ‘הסולם’: הייתכן? יישבו בסעודה אבות העולם, אברהם, יצחק ויעקב, ויעמוד דוד ויאמר: לי נאה לברך? הזהו דוד המלך שאמר על עצמו (תהלים כב, ז): “וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ”? ופירש: דוד המלך ידע כמה גדולה ונשגבה עבודת האבות הק’ ובוודאי ידע שהם ראויים ביותר לברך לקב”ה. אבל על עצמו ידע שאינו ראוי לכלום ומה שזכה למלוכה היה לדעתו מעבר למה שמגיע לו. לכן אמר: אני יכול להודות. לי לא מגיע מאומה, וקיבלתי כל כך הרבה – אני יכול להודות ולי נאה לברך!

(עפ”י “ברכת משה” [מצורף לספר “שמעתי”] “מאמרים”, וב“אותיות דלבא” ב’ עמוד תט”ו)

[1] בחלוקה ג’ התיקון הוא לכלי השפעה, כלומר, הנברא משתמש בכלים דהשפעה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. ואילו בחלוקה הד’, היינו לאחר תחיית המתים, התיקון הוא לעצם כלי הקבלה.