ספר אור הבהיר הוא אוצר בלום של מושגי יסוד בתורת הקבלה. המקובל האלוקי מרן האדמו”ר רבי יהודה הלוי אשלג זצ”ל, בעל פירוש הסולם על ספר הזהר הקדוש, חיבר מילון מקיף על ערכים ביהדות, בקבלה ובמחשבת ישראל. הספר יוצא לאור לראשונה מתוך כתב יד. הוא מהווה כלי עיוני ומעשי לכל לומד הרוצה להעמיק בתורת הקבלה של בעל הסולם.

מפתח המושגים בספר אור הבהיר – לפי סדר א”ב

להלן מפתח המושגים המלא של ספר אור הבהיר, מסודר לפי סדר האלפבית. כל מושג מבאר ומחדד פן נסתר בתורת הקבלה על פי שיטת בעל הסולם זצ”ל.

ספר אור הבהיר – מילון מושגי קבלה לבעל הסולם

ספר אור הבהיר יוצא לאור לראשונה מכתב יד קדשו של המקובל האלוקי מרן האדמו”ר רבי יהודה הלוי אשלג זצ”ל – בעל פירוש הסולם על ספר הזוהר הקדוש. החיבור המופלא הזה מאיר עינינו בדברים עמוקים בסוד כבשנו של עולם, בהבהרת מושגים באמונה ובטחון, חכמה ודעת, ביסודות היהדות, במוסר ומחשבת ישראל, ובפענוח כללי חכמת הקבלה ורזי נסתרות.

קראנו לספר בשם אור הבהיר – כי כשמו כן הוא, אור הבהיר בשחקים, בגילוי אורות מופלאים שהיו עד עתה טמירים וגנוזים. ספר זה נכתב לאחר פרסום פנים מאירות ומסבירות על עץ החיים, ולפני שערך הרב זצ”ל את תלמוד עשר הספירות.

א – ביאור מושגי יסוד

אור הטעמים

הוא התפשטות עשר הספירות דאור ישר ואור חוזר הראשונים של גוף המדרגה, דהיינו בזווג דהכאה על מסך דבחינה ד’. אור חוזר זה הוא בתכלית גובהו וקומתו – דהיינו המשווה קומת כל ד’ הבחינות חו”ב זו”ן בשווה עד הכתר. הוא המכונה אור הטעמים – והוא האור הראשון מן ד’ בחינות אורות הנכללים בעקודים.

אור הנקודות

מקורו יוצא מהכאות הנוהגין מאור פנימי לאור מקיף זה בזה. האור המקיף שהוא סוד המסך המעלה אור חוזר הולך ומזדכך מפאת אור הפנימי שהוא אור החכמה, עד שהמסך מזדכך לגמרי וזווג דהכאה מתפרק כולו. זה גורם להסתלקות הטעמים – דהיינו התפשטות הראשונה דגוף הפרצוף. וכל אותם הקומות הנאצלים ויוצאים מסיבת התעלות המסך והזדככותו נבחנים בשם אור הנקודות – והוא האור השני מד’ בחינות אור הכלולים בעקודים.</p>

אור התגין – אור הרשימו

מקורו יוצא תיכף באותו רגע שנזדכך המסך מבחינה ד’ לקבל עביות דבחינה ג’. ודע, שנשאר רשימו אחר ההסתלקות הזו בכל ג’ הבחינות שהיו באור הטעמים – חוץ מבחינה ד’ שלא השאירה אחריה רשימו, מפני שאין בה בחינת קבלה על אור העליון ואדרבא כח הדחיה מתחזק בה. וענין רשימו – פירושו רושם קטן הנשאר מכללות האור המסתלק, אשר שיריים זה נמצא דבוק בתוך הכלי ומוליד בכלי השתוקקות לחזור ולהמשיך את האור כולו. הוא האור השלישי מד’ בחינות אור הנכללים בעקודים.

אור ניצוצין הנופלים – אותיות

הם גם כן בחינת רשימו כמו אור התגין – אלא שאור התגין הם בחינת רשימו הנשאר אחר אור הטעמים, שהוא סוד עשר ספירות בקומת כתר. ואור ניצוצין הנופלים הם בחינת רשימות הנשארים אחר אור הנקודות – שהם ג’ מדרגות היוצאים ונאצלים מזווג דהכאה במסך במשך זמן זיכוכו. אמנם כל אור המסתלק מניח רשימו – שזהו חוק לא יעבור. ורשימות אלו נקראות אותיות או אור ניצוצין הנופלים, והוא האור הרביעי מד’ בחינות אור שבעקודים.

אור עב וגס

בחינה ד’ הכלולה באור העליון נקראת אור עב וגס. ובערכה נבחנות הבחינות הקודמות גם כן לאור עב וגס. וכאשר נתעלו האורות למעלה, נשאר למטה אור העב והגס שהוא בחינת הכלי.

אור החיצון

אור מקיף נקרא לפעמים בשם אור החיצון – להיותו רחוק ובלתי דבוק בכלי.

אור הסתכלות

הוא אור העליון המתפשט אל המסך שבכלי מלכות לזווג דהכאה. אור זה לפי עצמו נקרא אור החכמה או אור העינים או ראיה. אמנם בסוד פעולות הזווג מכונה תמיד הסתכלות – על שם שמצינו בבת היענה שמולידה אפרוחים על ידי הסתכלות בביצים שלה מבלי שתשב עליהם. ועל דרך זה כאן – התפשטות אור העינים על אור ההבלים שבמלכות מוליד אור חוזר. ויש הבחן בין הראיה שהיא פנימיות העינים – דהיינו אור החכמה לפני עצמה – לבין יציאתו לחוץ מהפרצוף העליון לעשות זווג על המסך שבכלי מלכות, שאז נקרא אור הסתכלות.

אור הראות

הוא סוד אור החכמה בטרם צאתה לחוץ, ואינה בחינת דין. משא”כ אור ההסתכלות המתפשט לזווג דהכאה – הוא בחינת דין, משום שחסרה ג”ר כלפי עליון.

אור החבל

היא בחינת אור העב שמתהווה באור העליון בדרך התפשטותו – שהוא השורש להוויות הכלים. עביות זאת מתחילה באוזן דהיינו בחינה ב’, ובחוטם מתעבה ביותר דהיינו לבחינה ג’, וסופה של העביות וההבל הזה הוא בפה – דהיינו מלכות דראש המכונה בחינה ד’. שבבחינה ד’ יורדים ומתקבצים גם העביות דאוזן חוטם, משום שכל הכוחות שבעליונים מוכרחים להתקבץ בתחתון מהם.

אור העליון אינו פוסק

הנה כל הצמצום הראשון עם כל תוצאותיו המרובות – הם רק מקרים שבנאצלים ונבראים. אמנם באורו יתברך ודאי אין שום שינוי ותנועה נופל בו חלילה כלל וכלל, הן בבחינת א”ס ב”ה שמטרם הצמצום, הן כשמופיע בתחתונים שבתוך הצמצום, והן בגמר התיקון. וזה הכלל – אשר אור העליון אינו פוסק מהנאצלים ומהנבראים אפילו רגע. וכל עניני הבחינות והצמצומים וההתפשטות וההסתלקות – הכל כאשר לכל, רק ערכים המתפעלים במקבלים בלי שום גרם של שינוי באור העליון גופו, על דרך המדליק מנר לנר.

אור ישר ואור חוזר

יבואר בסוד הכתוב רם ה’ ושפל יראה – אשר מתוך רוממותו יתברך דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ובכל יכולתו יתברך המציא תחבולה שדרכה תופיע מציאות תפיסה לתחתונים. ותחבולה זאת היא הנקראת בלשון חכמים חושך – בסוד ובורא חשך. כלומר, מניעת האור וחולשת אחיזתנו בו – המובן לנו כמו חושך – היא הסיבה הנאמנה לתפיסת האור. וכשאנו מדברים מבחינת צורתם – אנו מכנים אותם בשם ספירות ומסך ביחס הכלים, ובשם אור ישר ואור חוזר ביחס האורות המתגלים בתוכם. אשר אור העליון ביחסו עצמו נבחן לאור ישר, ואור העליון ביחס התגלותו מתוך החשך נבחן לאור חוזר.

אורות קדמו לכלים

היינו בהסתכלות א’, דעל כן מכונה עשר ספירות דראש שרשי כלים ולא כלים גמורים. והטעם הוא – כי בהסתכלות א’ עיקר הגילוי והשליטה הוא רק לאור ישר, וחשיבות מעלת האור חוזר עדיין לא נודעה שם. ואדרבא שמורגש שם להפכי מהאור ומונע בסוד החזרת האור ישר לשרשו. ולפי זה אין בו מבחינת כלים ולא כלום – כי כלי הוא סוד קבלת האור או הלבשתו.

אורות המצח

הוא בחינת עולם האצילות אחר שנתקן.

אורות נעלמים

הוא בחינת עצמות ורוחניות המתלבש תוך הכלים – שהאורות נבחנים כמו נעלמים באותם הכלים והמלבושים.

פרצופי האצילות – אבא ואמא

אבא

פרצוף השני מה’ פרצופים – א”א אבא ואמא זו”ן – שהוא פרצוף חכמה אשר בו מלובש אור חיה. נקרא גם בשם הויה במילוי יודין שבגימטריא ע”ב, ונקרא גם אבא ואמא עילאין. מקורו נגלה בעת ירידת נצח הוד יסוד דס”ג למטה מטבור דא”ק – ואז נתחלק פרצוף הס”ג לב’ פרצופין: אותו חלק הס”ג שלא נתערב במ”ן נתעלה לבחינת הויה דע”ב וקנה שם אבא ואמא, ואותו חלק שירד ונתחבר עם הזו”ן הפנימים נשאר בבחינת הויה דס”ג וקנה שם חדש – ישראל סבא ותבונה.

אמא

היא פרצוף ג’ מה’ פרצופים – שהוא פרצוף בינה שבה מלובש אור דנשמה. נקראת גם בשם הויה במילוי יודין וא’, שבגימטריא ס”ג. נקראת גם ישסו”ת. מקורה נתחדש ונגלה מעת עליית מ”ן לצמצום נצח הוד יסוד.

אריך אנפין

הכתר דאצילות נחלק לב’ פרצופין – חציו העליון מכונה בשם פרצוף עתיק, וחציו התחתון מכונה בשם פרצוף א”א, שמלביש לז”ת דפרצוף עתיק.

אבר פרצוף

פרצוף נבחן לרמ”ח אברים – שכל אבר נמשך משורש מיוחד, כמו אברי הידיים שנמשכים מגופים דאור מקיף, ואברי רגליים שהם מבחינת גופיו דישסו”ת וכדומה.

אני – אין

מלכות מכונה אני, ומכונה גם אין בשעה שנבחנת לכתר לתחתון. כי מלכות דעליון נבחנת לכתר דפרצוף תחתון. ואני יורה לשון התגלות – כי כל המושג מהפרצוף הוא רק על ידי המלכות שבאותו פרצוף, ועל כן נקראת בשם אני בסוד ראו עתה כי אני אני הוא. ואין הוא לשון תכלית ההסתרה ואפיסת ההשגה – שזהו נוהג בכתרים שבכל הפרצופים.

איכות וכמות

איכות הוא ערכו של הפרצוף על פי האור שבו. וכמות הוא ערכו של הפרצוף על פי הכלים שבו.

אלף

צורתה ל”ב י”ו למעלה י”ו למטה – שהוא סוד ל”ב שינים, וכללותם הוא סוד ל”ג. וכן כתוב בספר הבהיר כי אוזן צורת אלף.

אכילה ושתיה

סוד הבינה הוא סוד קולות הנשמעות באוזן – שאין זו”ן מלכות ות”ת ניזונין אלא מסוד קולות, ולא מסוד אכילה ושתיה.

אותיות

האותיות הם סוד שם ב”ן, והם סוד הכלים שבעשר ספירות – כי הלובן שבספר תורה הוא סוד האור, והשחור הוא סוד הכלים. אותיות כנגד כפרת: בז’ נקבי הראש – ב’ אזניים חו”ב, ב’ עיניים נו”ה, פה דחוטם ת”ת דעת, תי”ו – פה מלכות שבראש. אותיות סתומות הם מנצפ”ך – הם ה’ גבורות, וגם הפה עגולה כמותם. שרשם הם ה’ גבורות מנצפ”ך, שכל מוצא ומוצא מה’ מוצאות הפה הוא גבורה מיוחדת.

א”ס ב”ה

כלל המציאות שלפנינו – הן העולמות העליונים והן העולמות התחתונים, הן העצמים והן מלואם – אנו מבחינים בהם ב’ עיקרים. עיקר א’ הוא כמו שיצאו מלפניו יתברך בטרם הצמצום הראשון, כלומר שכל מערכת המציאות הזאת כבר מוכנת ועומדת בתכלית גובהה ותפארתה. ועיקר זה נבחן בשם עולם א”ס ב”ה. עיקר הב’ הם העולמות כמו שהם ערוכים עתה לפנינו – דהיינו אחר ענין הצמצום, שעם הצמצום הוכן מקום לחסרונות ולתיקונים. והמערכה הזאת בכללה נבחנת בה’ עולמות: א”ק ואצילות בריאה יצירה עשיה.

א”ס עליון

מתלבש ומתגלה רק בא”ק לבדו – שנבחן בחינת גופא דא”ס העליון, שאין א”ס מתגלה אלא בגופו א”ק ולא במלבושיו שהם עולם האצילות. על דרך שהא”ק מתגלה בגופו שהוא אצילות ולא במלבושיו שהם בריאה יצירה עשיה.

א”ס ב”ה – כתר וראש

ונדע, שאין לנו שום הארה גדולה או קטנה בכל העולמות כולם שלא תהא יוצאת ומשתלשלת מא”ס ב”ה ממש. ולפיכך כמו שהמציאות בכללותה נבחנת לב’ עיקרים – דהיינו א”ס ב”ה והנאצלים כולם – כן מוכרח כל פרצוף יחיד בין עליון ובין תחתון שיהיה מתחלק על פי ב’ כוחות ההפכיים האמורים. ואלו ב’ החלקים נקראים ראש וגוף – אשר אורות ראש של כל פרצוף הוא משכן לא”ס ב”ה.

אריה שור נשר אדם

אריה שור נשר אדם – א’

אריה הוא סוד הימין וסוד החסד – דהיינו אור חוזר היורד בבחינת צלצלי שמע, בסוד אריה אכיל קרבנין. והנמשך מאור חוזר זה הוא סוד פס לחם, וכולל כל החסדים דהיה הוה ויהיה. ולפיכך פני אריה אל הימין. ושור הוא סוד אוכל עשב – כי יש ב’ מיני אור חוזר היורד: בחינה א’ היא המקובל בראש מקוה בסוד צלצלי שמע, ויש עוד בחינה ב’ דאור חוזר היורד והוא המקובל בתוך מקוה בסוד צלצלי תרועה. וסוד נשר הוא המלך שבעופות – גם הוא טורף כמו האריה, אלא שהנשר הוא מיום ה’ וכולל ב’ כנפיים. ואדם הוא הכולל את כולם.

אריה שור נשר אדם – ב’

ובדרך אחר נראה לומר שמסוד יום ה’ נבראו כולם בבת אחת בסוד מרכבה לה’ – שסוד הסיתום דאומ”צ הבא לראות נקרא אריה, והסד לראות נקרא שור, והנראה נקרא נשר, וכל הסר אשר אתנהרו שם נקרא אדם.

ביאורי ערכים נוספים – אות א

ארץ

הוא סוד האותיות – כי מעכירת המים שבחכמה יצא חומר הראשון האותיות הנקרא תוהו, והוא סוד כי לשלג יאמר הוי ארץ. וכל העצמות שהם שרשי רמ”ח אברים הם מאבא.

אותיות השם בן ד’

הנה כל כ”ז האותיות אלפא ביתא מרמזים על יסודות אשר עליהם נבנו כל העולמות. ומילואם ומרכזם דכל הכ”ז יסודות מרומזים בי”ה ו”ה – אותיות השם יתברך. דהיינו יסודות דיסודות כמו אמצעיתא דאמצעיתא – כי הם ב’ הקוטבים דיסודות זו”נ הכוללים הכל.</p>

איש ואשה

עיקר שמות אלו הם על שם היסודות, כמו שאמרו רז”ל – איש ואשה שכינה שרויה ביניהם, נתחממו נעשו אש ואש כי פרח י”ה מהם. וסוד י”ה – י’ דאיש ה’ דאשה – הוא סוד עליון ותחתון דראש מקוה, בסוד ויאמר משה משה. וזה הוא סוד יסודות דזו”ן – שעל ב’ יסודות הללו נבנה כל הבנין ואין עוד.

אש ואשה

כי חזר סוד הי”ה דראש מקוה לפעולתו ונפסק הדביקות, ושוב נתפצלה חלק אחד מי”ב מסוד ח’ ונעשה ח’ לה’, והי’ שנתפצלה חזרה לאבא. ובזה תבין סוד זווג זו”ן – כי האבידה דצלע העליון גרמה שנתנסרה כל אותו בחינה ב’ מפרצוף הז”א.

ארבעה בנים

חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול – שכנגדם דיברה תורה. פירוש, לפי הכלל שהכל מסודר תחת שם בן ד’ שהם חו”ב זו”ן, והכתר ככלל בחכמה. ולפיכך נקרא היוד בשם חכמה שהוא באמת סוד הכתר הנושא את החכמה. ובזה תבין את שורש ד’ הבנים: חכם – הוא בחינת ראיה דעין. רשע – הוא בחינה שאינה נסבלת בכתר. תם – הוא בחינת בינה הממשיכה את הכתר בסוד חסדים. ושאינו יודע לשאול – הוא בן רביעי שגבול בינה רכיב עליו.

אמצע

הוא סוד בחינה ד’, בבחינת המסך המזדווג בהכאה – המכונה גם נקודה אמצעית. והוא נקרא כן מטעם הכלל אשר אותו הכמות שהאור חוזר משפיע מהמסך ולמעלה – הוא מתפשט גם כן מהאור חוזר ולמטה. נמצא משום זה אשר הנקודה שהיא מקום המסך נמצאת באמצעית האור ממש. ובזה תבין סוד צמצום א’ שהיה באמצע אורו יתברך ממש – שסוף ואמצע וראש באו בבת אחת.

אמצע אור א”ס ב”ה

וביתר ביאור – צריך להבחין בכל אצילות חדש ב’ יחסים: דהיינו יחס הנאצל כלפי עצמו ויחסו כלפי המאציל, וכנגדו עוד ב’ יחסים במאצילו. גם נודע שבחינה ד’ נמצאת גם כן בא”ס ב”ה – אלא שאינה עושה שם סוף וסיום לחתוך את האור, אלא בסוד הוא ושמו אחד. ונמצא שבאמצעית אור א”ס ממש – דהיינו פה של ראש המאציל – שם נעשה עיכוב שלה להאיר עוד למטה מאותה הבחינה דבלי ראשית.

או”א הפנימיים

הם אבא ואמא דכתר – כלומר דפרצוף גלגלתא בעולם הנקודים, שהיו באים בכל עת אל הקדש – דהיינו בכל הכ”ח עתים, כי יש י”ד עתים לטובה וי”ד עתים לרעה ככתוב בקהלת, והמה היו יודעים ליחד טוב ורע באחד. אכן בעולם התיקון נתייסד תחילת הכל הגניזה דאבא ואמא אלו.

אבן שתיה

כשכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא. פירוש, שיתין הוא סוד יסוד לבית המקדש – ובסוד הכתוב באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם. כי חפירה הוא סוד אחורים דאבא ואמא שנפלו בזמן שבירת הכלים. ואחר שהטיל את השם למים גרם ליציאת בינה לבר מראש לסוד ח”רן שבגרון. ועל ידי מחיקת השם נמשך ונתגלה אבן השתיה – שהיא סוד יום ו’ המכין לשבת בסוד אבן שת י”ה.

אור חוזר העולה ואור חוזר היורד

אור חוזר העולה הוא סוד משה משה, והוא סוד הראש. כי אין זה הסתלקות אלא אדרבא התלבשות היא – כי עולה ומלביש לעליון. ואור חוזר היורד הוא סוד הניצוצין הנופלים מהפרצוף ולמטה – בסוד אוזניים שהיו לחתוכין ממנו, גם זה אינו הסתלקות אלא בהיפוך התלבשות הוא, כי מלביש הוא לאור העליון המתפשט בתוכו.

אדנ”י – אדון

אנו מבחינים בהארתו יתברך ב’ בחינות: הא’ הוא עצם האור כמו שהוא לעצמו בטרם שבא בהשגה למשיגים – הנקרא בשם הויה, דהיינו עצם האור, ועל כן מכונה שם העצם. והוא סוד תורה שבכתב – כמו שיוצאת מלפניו יתברך בטרם שבאה להשגת המקבלים. ובחינה הב’ היא השגת האור – שהיא שם אדני, והיא סוד תורה שבעל פה – אחר שבאה לכלל קריאה והשגה אל המקבלים.

אבא יסד ברתא

כי נצח הוד יסוד דבחינה ד’ הוא ה’ תתאה המקורית דהויה פנימאה דא”ק, ולא נשתלמה להכר עביותה עד שנסתלקו האורות דגופא דא”ק הפנימי. ונודע דאין העדר ברוחני, ועל כן כל ההסתלקות הנבחן בגלגלתא אינם נעשים בה אלא בהשגת התחתון – דהיינו ה”ב שהוא שורש אבא. ונמצא שהמלכות ריקנית זו אינה נתלית רק באבא בע”ב.

אמא מיוחסת לז”א

ולא אבא – והטעם משום דבחינה ג’ לא אבדה רשימתה אלא בהזדככות גופא דע”ב, ובע”ב עצמו אין שינוי דאין העדר ברוחני. ועל כן האמא מתייחסת לז”א כאמור. אמנם המלכות יש לה שורש גבוה יותר – כי מתייחסת לאבא לע”ב. ועוד: הזו”ן דעקודים גדולים מאבא ואמא – שהזו”ן השיגו שם על ידי הזדככות המסך כל השלמות העתיד, דהיינו ה’ פרצופים וב’ מקיפין. משא”כ אבא ואמא – שאמא חסרה ממקיף דיחידה ואבא חסר גם מקיף דחיה.

אחות

נמשך מסוד הכתוב אמור לחכמה אחותי את – לא כמו אשתו שמותרת לו בסוד בן פרצי, אמנם אסורה לכל העולם כולו, אלא כמו אחותו שהיא מותרת לכל העולם כולו למי שירצה. ובזה תבין סוד הכתוב אמרי נא אחותי את וחיתה נפשי בגללך – כי אין שום חפץ לשחורים זולת היפת תואר, ועל כן ירא אברם פן יהרגוהו שהוא אב האמונה. ואחר שיתוודעו ביפיה – ודאי שיהיו מוכרחים גם כן להחיות בזכותה גם את אחיה אברם אב האמונה.

אהרון

הוא מלשון הרהור, והוא קודם וגורם למשה. והוא בבחינת אתערותא דלתתא הקודמת לאתערותא דלעילא הנקראת משה. ולפיכך נקרא משה בשם שושבינא דמלכא, ואהרון בשם שושבינא דמטרוניתא – אכן שניהם שווים בנבואה, כי שפתי כהן ישמרו דעת כי מלאך ה’ צבאות הוא.

אחוריהם למטה

מדרגות הנאצלים מאותו בחינת זווג דהכאה על המסך בשעה שהמסך מתחיל להזדכך ולהתמעט – נבחנים האורות שאין פניהם לנאצלים האלו, אלא פניהם למאציל. כלומר שהמה פונים להסתלק ולעלות לשורש. ואף על פי שהמה מאירים לנאצל, מכל מקום הרי זווג זה נעשה מאליו – כלומר במשך זמן של הסתלקות ואינם עומדים להתקיים באותו נאצל.

אחוריהם לנאצלים

ראה: אחוריהם למטה.

אספקלריא שאינה מאירה

נקראת כן המלכות מב’ טעמים. הא’ משום שבעת הסתלקות הטעמים שכולם הניחו רשימו והמלכות לא השאירה אחריה שום רשימו – וכלי מלכות זו שנקראת טבור, כל חיותה היא מקבלת מהרשימו של היסוד. ועל כן נקראת אספקלריא דלא נהרא, שנעלם אפילו רשימתה. הטעם הב’, משום שהתפשטות ב’ שהוא סוד ראש הע”ב שחזר ומילא למקום החסרון, לא מילא כלום להמלכות הזאת – כי החכמה בכלי כתר וכו’ ונשארה המלכות בלי אור, ועל כן נקראת מלכות דעקודים אספקלריא דלא נהרא.

אחורים – א’

נמשך מסוד הכתוב וראית את אחורי ופני לא יראו, כי לא יראני האדם וחי. הוא סוד ספירת הנצח בשעה שההוד נכלל ונטמן בו והיה לאחד. ותבינהו בסוד ז”א שהוא ז”ת חסר ג”ר, אשר חסד הוא סוד היכל העליון הכולל ג”ר, דהיינו יום א’ דז’ ימי בראשית שכולל הכל. גבורה – הוא סוד אור חוזר הנמשך מעילא לתתא ומתלבש בתוך הכלים דתחתון: יום ב’. ת”ת – הוא הסוד ב’ תוין, כי תו דראש נמשך ונתלבש בו ועל כן מכנים אותו ת”ת, והוא סוד קצה השמים: יום ג’. נצח – הוא משלים וממלא את החסר בת”ת, כי ת”ת הוא סוד ישיבה והקימה הוא סוד נצח. ובמצב זה מכונה הפרצוף בשם אחורים, כי העליון מצמצם אז את השפעתו כדי שיתגלה ספירת ההוד: סוד יום חמישי. יסוד – הוא כלול מג’ וה’, אכן אינה שום פרטיות חדשה, אלא בשיתוף זה מצויה כל הברכה והחיים עד העולם. מלכות – הוא גם כן בחינה כללית, ולפיכך נקרא היסוד כל והמלכות כלה, דהיינו בסוד התכלית שמים וארץ המתגלה בסבתם.

אחורים – ב’

החכמה אינה מקבלת רק מאחורים אחד, והבינה והז”א מג’, עד המלכות שמקבלת מט’ אחורים – וזהו שינוי מעליון לתחתון בכמות. עוד שינוי: שהת”ת מקבל מאחורים דגבורה שהוא אחורים קשים מאוד, אמנם ספירות עליונים מקבלים מאחורים שאינם קשים – וזהו שינוי באיכות. ונמצאים ב’ שינויים מעליון לתחתון: א’ בכמות האחורים המתרבים על התחתון, ב’ באיכותו שהאחורים הסמוכים לתחתון הם קשים מאוד.

אחור באחור

פירוש – כשהאור העליון משפיע בהתחתון הרי האור דבוק ומקושר בבחינת העביות שבמקבל, כי משם סוד ההכאה והאור חוזר המקשר והמלביש להאור. אמנם כשהאור עזוב מהכלי – דהיינו כמו בסוד הזדככות – הרי העליון הרוצה להשפיע נמצא פניו אל עביות, אמנם התחתון כשעוסק בסוד הזדככות הרי פניו אל היותר זך, דהיינו בהיפך מהעליון. באופן שיש הפכיות מהמשפיע אל המקבל – אשר המשפיע פונה אל הבחינה היותר עב שנמצאת במקבל, והמקבל פונה פניו אל הבחינה היותר זך שבו. ומצב זה נקרא אחור באחור – כלומר הפכיות מקצה אל הקצה.

אחור

ראה: פנים ואחור. ושורש הדבר תמצא ברו”ת דמקוה בסוד הכתוב אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה – כי בראש נצטייר האחור ובתוך נצטייר הפנים בסוד ונתתי פני באיש ההוא וכו’. והם כמו מכחישים זה את זה, כי העומד באחור לא יראה לו כלום מחלק הקדמי ועל כן הוא מכחישו. וכן העומד מול הפנים לא יראה לו כלום מחלק האחורי ועל כן הוא מכחיש מציאותו. אמנם אינו חלילה כן, אלא שניהם אחד ממש, בסוד אחור ופנים. ראיית אחורים: כלומר מכח ופני לא יראו – דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל. ולפיכך בכל עת שבא לראות בפנים הנה נזרק לאחור, בסוד: אם רץ לבך שוב לאחור. ובראות רבות נמצא נשמר ויודע את מקומו שם לאחור – ולפיכך הוא משיג היטב לראות שם באחורים האלו, בסוד בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה’ יביט.

אבי”ע – ביאור מקיף

אבי”ע – א’

אין לך ניצוץ קטן בכל אצילות בריאה יצירה עשיה שאין בו בחינת כלים ואורות ואלקיות. שכל ההפרשים הנבחנים בעולמות הם מיוחסים אל ג’ בחינות הללו. כי בעולם אצילות – הכלים ואורות ואלקיות מיוחדים בתכלית היחוד, באופן שכולם נכללים ממש באלקיות. ובעולם בריאה – אינם מיוחדים לגמרי, רק הכלים והאורות משמשים לאלקיות הנשא עליהם. ובעולם היצירה – כבר האלקיות נעלם מלובש תוך האורות והכלים. ובעולם עשיה – גם האורות שבתוכם האלקיות נעלמים ומתלבשים בכלים, וכאן אינם גלויים רק הכלים בלבד.

אבי”ע – ב’

אצילות הוא סוד הכתוב ואהי’ אצלו אמון, שהתחתון אומר על עליון שהוא סוד ראש בערכו – ואהי’ אצלו, דהיינו דבוק בו. ולפיכך כל ראש הוא סוד אצילות. בריאה יצירה עשיה: ויש להבין שורשם דכלהו עולמות בבת אחת, כי כן יצאו כל עולמות מלפניו בבת אחת. ב’ העולמות האלו מורים על ג”ר וו”ק, שהראיה שהיא סוד ג”ר נמצאת שם בלי אור רק חושך, בסוד בא ראה חושך, וכל האור הנמשך מהאצילות והדביקות הנפלא ההוא בא בדיוק בו”ק שנצטיירו מלאים אור לנצחיות. עשיה – הוא סוד התחתון בבחינת עצמו, כלומר הכמה והאיך שהתחתון מקבל מהעליון.

ארבעה עולמות אבי”ע

הם נבחנים בהכרח בכל מדרגה שהיא עשר ספירות – שאצילות הוא סוד כתר וחכמה, בריאה הוא סוד בינה, יצירה ו”ק, עשיה מלכות. אלא ההפרש הוא שהעולמות אבי”ע הם החיצוניות, וחכמה בינה זו”ן הם הפנימיות. וסוד אצילות הוא סוד הראש דכל מדרגה, שבכלל עדיין אין שם כלים אלא שרשי כלים, שעליהם מתפשט אור ההסתכלות ומהם עולה אור חוזר ממטה למעלה.

אבי”ע דהסת”א

הנה נתבאר בקיצור סוד אבי”ע, שהוא סוד עשר ספירות, אשר

הופעת האצילות – בראיה דיצירה ועשיה. הנה כל זה מונח ומופקד ביצירה ועשיה לא זולת. אכן האבי”ע הללו מופיעים בב’ בחינות הפכיות: שמופיעים מתחילה בסוד העגולים – כלומר שלא להתפשט מלמעלה למטה. הם נקראים גם כן אבי”ע דהסת”א, המספיק לגלות רק שרשי כלים, והעשיה דהיינו המלכות. ואבי”ע דהסת”ב הוא בהיפך מהסת”א העגולים, כי הם אבי”ע דיושר המופיעים דוקא מלמעלה למטה ביושר כמראה הדרוש לאדם, בסוד ולישרי לב שמחה, עשה האלקים את האדם ישר.

הזהרה ועונש

הם סוד הסת”א והסת”ב. וזה סוד שכל לאו שלא קדמו אזהרה אין מענישים עליו – שהוא אשר אין שום מדרגה נגמרת בהסת”א שהיא סוד האזהרה, אלא בהסת”ב ששם מתפרשים העונשים להדיא. האזהרה עץ הדעת: ותבינהו מסוד עץ הדעת שמתחילה היה אזהרה, כמו שכתוב ויצו ה’ אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן וכו’ כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אמנם היה בסוד דל”ה ול”ש, אלא מצות השי”ת בסוד מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל וכו’ – זה סוד האזהרה הקודמת לעונש.

אבי”ע – השתלשלות הפרצופין

קו וצמצום: ונבאר שסוד הצמצום הוא במלכות עליונה, תוקפו של כתר מלכות המכונה כאן שפה אחת – וסוד הקו. ונתבאר שב’ מלכיות שמשו בעשר ספירות הראשונות דא”ק, ולפיכך יצאו עשר ספירות דעגולים ועשר ספירות דיושר תיכף בהסת”א דא”ק לסוד עשר ספירות דראש. גוף דגלגלתא: באופן שלא יצאו עשר הספירות בשלימות רק בראש דגלגלתא, מכח שהמסך דבחינה ד’ נמצא למטה מהאורות, ואין העביות מגביה עצמה כמלא נימא. משא”כ מפה דראש ולמטה לבחינת אור חוזר היורד מפה לטבור – בדמיון התוך דמקוה – היה זה אחור דגוף הגלגלתא. ועיקר ההבנה כאן: שאין הכונה לומר שאור חוזר היורד מפה דראש ולמטה נקרא ראש, אלא הכונה על זווג דהכאה המתגלה בסופו. והנך מוצא אשר הראש דהסת”ב מלביש כל המשך של התוך דהסת”א ולא למעלה מפה, כי אינו שייך לתחתון כלל, ואין לו שם שום נגיעה רק להעליון לבדו.

ב – מפתח ערכים

בינה – א’

היא ספירה הג’ מעשר ספירות חכמה בינה חג”ת נצח הוד יסוד מלכות.

בינה – ב’

הבינה ארוכה ככל שיעור החכמה.

בינה – ג’

חומר שבמעי אמא הוא אפר עכירות האש ושמריו שנקרא טפת אודם, והם ה’ גבורות מנצפ”ך שבגימטריא אפר.

בינה ותבונה – א’

התבונה הוא סוד ה’ אחרונה שבהויה דס”ג, ובגימטריא ג’ ההין, והיא סוד ראש תוך סוף דתבונה. ודע אשר ה’ אחרונה זאת ירשה לה כל ההויה דס”ג, והוא בעת ירידת המחזה ולמטה דהתבונה להתלבש בז”א. ונמצא לפי זה בעת שירדה מחצה דתבונה לתוך הז”א – נמצאת מחצה עליונה דתבונה שירדה במקום המחזה ולמטה שלה הקודם, ואחריה נמשכת ויורדת גם בינה עילאה. במלה אחת – כיון שירדה מחצית התבונה למקום ז”א ומחציתה העליון באה למקום המחזה ולמטה, הרי גם מחצית התחתון דהבינה נמשכת גם כן למקום הקודם דמחזה ולמטה דהתבונה, כי בהכרח הוא שמתלבשת בתוכה, וא”כ נמצא כל הבינה שירדה במקום התבונה.

בינה ותבונה – ב’

ראש וגוף דבינה הם יה”ו עד החזה, והתבונה הוא סוד ה’ אחרונה המלבשתה מחזה ולמטה. בענין האיכות היא רביעית הבינה דהיינו ה’ אחרונה אות ד’, ובענין הכמות התבונה מחציתה של הבינה. ולפעמים עולית התבונה ומלבשת להבינה בכל ארכה – כמו רחל העולית בקומה שוה לכל פרצוף ז”א. וג’ מציאויות הם להתבונה: או שוה לגמרי, או מחצית, או רביעית כאמור. הבינה לא נרמז בה רק הבן לבד – אבל בתבונה בן ובת.

בינה הוא סוד הבריאה

שהסוד הכתוב בורא חושך, ועל כן נקראת בינה מלשון התבוננות בהחושך, דהיינו ההסתכלות בהעין הקרב. ועל כן האצילה את בן הנעים שהוא סוד עין טובה, ולפיכך אין לחיצונים אחיזה באור הבינה כי שם סוד הכליון של כל סטרא אחרא. ומבינה דינין מתערין: ועכ”ז מתוך שמטפלת להכניע את הרע, נמצאת נותנת מקום קיום להרע בעולם כדי להכניעו. כי משם סוד צלצלי שמע דמשה משה עד שאמר הנני – וזה סוד נתיב לא ידעו עיט. וסוד בן ארבעים לבינה, דהיינו בתיקון אבא ואמא דבינה, בסוד אימא מכה ויוצאת לחוץ – כי זהו התעוררות הדינים האמור, שכל ענין הארתה הוא מסוד ובורא חושך, דהיינו המכה ומוציא האורות לחוץ ומסלקן לשרשם.

אבא גנוז תוך אמא

שסוד אור העצמות הגנוז תוך הבריאה והבינה הוא סוד אצילות והוא סוד אבא. וזה סוד אבא יורד ונוקב: דהיינו בתוך מקוה יורד אבא ומאיר את חלל העולם כולו, ואחר כך בסוף מקוה הוא נוקב בסוד אור ההסתכלות דשם, ואמא אז מכה ויוצאת לחוץ.

בוהו

פרצוף א”א מכונה בוהו, כי הכתר דאצילות כולל ב’ פרצופים הנקראים עתיק וא”א. ועתיק מכונה תוהו, על שם שמתמהות עיני הבריות משום שבו אפסיות ההשגה. וא”א מכונה בוהו – מלשון בו הוא, כלומר שהעתיק מתגלה בו לאט לאט, ועל ידי א”א מתגלה באצילות.

ברואת העולמות

כענין תכלית הכוונה של בריאת העולמות, עיין פנים מאירות ומסבירות ענף א’.

בן ד’ אותיות

היינו שם י”ה ו”ה שיש בו ד’ אותיות הרומזות לעשרה כלים דעשר ספירות דאור ישר. ואין לך דבר דק בכל המציאות שלפנינו שלא יהיה נבחן על פי ד’ האותיות של השם בן ד’.

בגה”י

הוא ג’ הספירות בינה גבורה הוד, המתייחסים בקו השמאלי דכל פרצוף – כי בקו ימין חכמה חסד נצח, ובקו אמצעי דעת ת”ת יסוד, ובקו השמאלי בינה גבורה הוד.

בעל קומה זקופה

כשיש ג’ הבחינות ראש תוך סוף בפרצוף, נבחן שקומתו זקופה. ואם אין לו רק ב’ בחינות דהיינו ראש ותוך וחסר סוף, נבחן שיושב. ואם הוא תחת שליטת הסוף והנצח הוד יסוד בלבד, נבחן ששוכב.

בת זוגיה דא”ס ב”ה

הוא סוד בחינה ד’ גדלות הקבלה שהוא סוד בחינת הקבלה שהיתה שם על כל הטוב והעונג שנמשך אליה מהבורא יתברך. ובסוד שאמרו רז”ל קודם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד – כלומר שהיא חשובה שם כמו הטוב והעונג עצמו בלי שום הבחן כלל ועיקר. ואע”פ שאחר כך נעשה צמצום בבחינה ד’ ונשארה חלל פנוי וריקן מאור וחיות, מ”מ שם העבר והעתיד כלולים כאחד כנודע. ומחמת זה נמצא לפנינו שאפילו בושה זו לא היתה נרגשת שם, אלא אורו הפשוט ממלא שם כל המציאות הכל כאשר לכל, כמו שיהיה אחר כל התיקונים. וזה סוד גדול הוא ומהולל מאד בעולם הא”ס ב”ה, ועל כן ולגדולתו אין חקר בעוה”ז – משום שאין זו עדיין בת זוגיה דא”ס ב”ה.

בקיעה

אור העליון המאיר דרך כותלי כלים, נבחן אשר בוקע בעביותם ומזכך אותם. הן באור פנימי לחצי כותל הפנימי והן באור מקיף לחצי כותל החיצון – מכונים בלשון של בקיעה. בקיעה פירושו גם ביטול – כמו נבקע יסוד דעתיק, שפירושו שנתבטל מסך דבחינת עתיק. ואור חדש שבקע לפרסא – פירושו שהארתו דאור חדש ביטל לאותו תיקון הפרסא. אמנם יש להבין כאן גם כן אשר בהכרח הוא שאותו האור הבוקע לאיזה תיקון נכלל פחות או יותר ממנו – כי ברוחניות אין שום דבר מתבטל אלא נוסף.

בנים

האורות העליונים הם לאורות התחתונים בחינת אב אל בנים, אשר חשקו תמיד להשפיע בהם.

בן ובת

מלשון בעין ובעת אלא העיינין נבלעים במבטא, ונשמע על כן כמו בן ובת. כי הזכר הוא סוד עין בעין נראה אתה ה’, והנקבה הוא סוד ואל יבוא בכל עת אל הקדש, כי אם בעת המקודשת ובקרבנות דפר ושעיר.

בן בת

בן יורה מתבונן ומסתכל ואין בו ענין של קבלה ולא כלום. והיפוכו הוא הבת שכל ענינה רק לקבל. וזה סוד וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה.

בן ועבד

ענין בן ועבד צריך ביאור, כי נראה בספרים כמו סותרים. האמת הוא שכאן כלפי העבדות וכאן כלפי קבלת השפע – דכלפי העבדות ישובח עבדות הבן לאביו באין ערך על עבדות עבד לאדונו, ובדרך קבלת הטובה ישובח דרגת עבד באין ערך על דרגת הבן. אכן בעבודה עיקר החשיבות עבדות בן לאביו, כי אהבה שכלית וטבעית היא שאינה תלויה בדבר. ומעלת הצדיקים השלמים – שבשעת עבודתם עובדין בשלמות המעולה ומרגישים בעצמם כבנים לאלקיהם באהבה שכלית, ובשעת קבלת השפע מרגישים בעצמם כעבדים לאלקיהם.

ברית

ראה: כריתת ברית.

בשר

מורכב מב’ מלות – בא שר, שמשמעותו שהסרה עצמה הוא סוד הביאה, כמו סורה אלי. ועיקר השם הזה נופל על היסוד, בסוד והיו לבשר אחד.

בחינה ד’ בז”א

ז”א הוא יה”ו, ואחר כך המלכות נמשכת מקצה הת”ת שלו שהוא בנצח הוד יסוד שלו, ושם סוד ה’ אחרונה שבשם שהיא הבחינה ד’ שלו.

בחינה ד’ – א’

הוא סוד הדרגה הרביעית בעביות הכלולה באור העליון, ומכונה גם כן נקודה האמצעית או מלכות, והוא סוד ה’ תתאה דשם הויה.

בחינה ד’ – ב’

שורשה גבוה מאד נעלה, שהוא סוד בחינה אחרונה שבא”ס המכונה ניצוץ בורא, והוא סוד הבחינת יש מאין – כי חוץ מזולתה כל הנמצא הוא בחינת יש מיש ודאי, זולת אותה בחינה אחרונה האמורה שנתן ממש מה שאין בו מכל הצדדים. שינויים דבחינה ד’ הם רק בהארתה: ועוד תדע שאין שום הפרש מבחינה אחרונה הנ”ל מעת שעשתה הצמצום עד בתחתית השאול – צורתה אינה משתנה, אלא כל הפרש הוא שבסוד בחינה אחרונה היתה בסוד ניצוץ בורא מזהירה ומאירה עד לאין ערך, משא”כ למטה כשהוצגה אותה הבחינה במערומיה בלי ניצוצין מזהירין – אז נבחנת לשאול תחתית.

בחינה אחרונה אינה מניחה רשימו

כמו שכתוב בעץ חיים – מפני שאין לה למי להאיר. והענין, כי בעת שמסתלק האור מהמלכות הרי היא מחזרת פניה למטה. פירוש – שבחינת העביות שבה שהעלה אור חוזר עד לכתר, שהוא סוד פנים, נמצאת עתה בעת ההזדככות שמחשבתה לבחינה היותר גרועה, שהרי על כן עושה ההזדככות. ובהפיכת פנים זה היא אובדת את בחינת הרשימו דבחינה ד’. משא”כ בהסתלק האור גם מבחינה ג’ – שאז הכלי דבחינה ג’ גם כן מחזרת פנים לאחוריה למטה, אשר אז גם כלי מלכות מחזרת פניה למעלה מפני שהאור רחוק ממנה ב’ מרחקים. ונמצאים כלים של בחינה ג’ ומלכות פנים בפנים – אשר אז אותה הבחינה ג’ שבכלי דז”א מאירה אל כלי דמלכות, ובזה נשאר גם במלכות בחינת רשימו דעביות דבחינה ג’.

ב”ן – א’

שם ב”ן הוא סוד נפש ושם מ”ה הוא סוד רוח. ב”ן: זו”ן הם הבנים, וישסו”ת ומ”ה בגימטריא אדם – מהם האבות של הבנים ב”ן. ב”ן: כתר ב”ן הנקרא גלגלתא אינו מפרצוף לפרצוף כנודע. ותבין זה ממקורו – כתר דנקודים, המתחיל מטבור דא”ק ולמטה, דהיינו ראש א’ של הנקודים.

ב”ן – ב’

הויה דב”ן הוא סוד אור היוצא מהעינים שהוא סוד אור הנקודים, שמקורו הוא צמצום ב’ דא”ק, שהמלכות דא”ק נתחברה יחד עם נצח הוד יסוד דס”ג שהם בחינה ד’ עם בחינה ב’ – שבהתחברם לבחינה אחת ממש בסוד ותלכנה שתיהן, חיבור זה גרם שעלתה המלכות ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה שנקראת עינים. הויה דב”ן ממולאת בההין – יו”ד ה”ה ו”ו ה”ה שבגימטריא ב”ן, שבתוכנו אין זה אלא הויה כפולה. ונודע שכל דבר המילוי דאותיות הוא המראה לנו בחינת המסך ואור חוזר המעלה.

בטן – א’

אמ”ש הם וכו’ – מ’ פתוחה ביסוד בכללות ג”ת, כי בטן נברא ממים.

בטן – ב’

הוא סוד נצח הוד יסוד.

בי מיני אורות

אור חוזר ואור ישר יש לו לא”ק לצורך הנקודים – אחד מלמטה למעלה בפנימיותו מהטבור עד העינים, ומשם יוצא עיקר ההארה לצורך נקודים שהוא שם ב”ן נוקבא. וגם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור מלמטה מטבור, ומאיר בנקודים דרך נקבי העור ודרך טבור ודרך פי היסוד ודרך נקב האחור.

בורא עולם

זה חכמה על ידי שמזדווג עם אמא.

בית קבול

על ידי הנפש שהוא התגין מאמא – שהיא הצורה – מצטייר החומר שהוא האותיות. והחומר נעשה בית קיבול אל הנפש. וכן יש אותיות של בית קיבול כמין ערוגה ששוהה המים בתוכה.

בתולה

פירושה אשר איש לא ידעה – שלא שבר בתוליה, כי גידי דם מחברים וסותמים את פי נקב היסוד. ותבין זה עם מאמר חז”ל: אילה זו רחמה צר וחביבה על בעלה, ובשעה שכורעת ללדת מזמין לה הקב”ה נחש המכיש לה באור מקיף ויולדת. פירוש: שאילה הוא סוד אמא אשר רחמה צר, כי אחר כל ביאה חוזרת להיות בתולה. וכשאינה יכולה לסבול עוד מיעוט חסדים היא כורעת ללדת, כלומר שנצח הוד יסוד שלה נחלשו מאד מחוסר האור. ואז מזמין לה הקב”ה נחש המכיש לה ונוקבה – דהיינו גילוי בחינת נוקבא וסוד המסך המתוקן שם, שמעלה אור חוזר ומתרבים האורות בתוך בטנה ואז מולדת את הולד.

בריאה – א’

מלשון ראיה. וזה הכלל שהמשפיע משפיע בדבר היותר עב, בבחינת וימש חושך, חושך ממשי. כלומר שמלבד החושך שהוא העדר האור – מוכרח להמצא שם איזה ממשות הגורם לחושך והמעכב על האור, שהוא סוד מסך המתוקן בכלי מלכות. אכן המקבל מחויב לקבל בדבר היותר דק – שהוא סוד ראיה והסתכלות, שהעינים הם הכלי קבלה היותר רוחניים מכל חושי ריח שמיעה רגש ומישוש. ועל כן מכונים כל הכלי קבלה שבפרצוף רוחני בשם בריאה.

בריאה – ב’

המסך שבקרקע האצילות מכונה מחצבת הנשמות. כלומר שהנשמות הופרשו מא”ס ב”ה – מהארתו בסוד אור העצמות – מפאת שעוברים דרך המסך הזה המעכב על אור א”ס ב”ה שלא יתפשט משם ולמטה. ועל כן נשלם שם אור העצמות, ומשם ולמטה מאירים אור דחסדים לבד. ועל כן מכונים ג’ העולמות העומדים מתחת המסך הנ”ל בשם עלמין דפרודא – כלומר שהופרשו מאור העצמות, ונקראים בריאה יצירה עשיה.

בריאה, לבר מגופא

כל זה תבין בסוד מה שכתוב בזוהר תזריע: לית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכליה. כי על כן לא מצאה את שאהבה נפשה שהוא אור העליון שאינו משתנה. אכן המלכות כשמתתקנת בבחינה ד’ של המסך שלה – שהוא המסך העב והחזק השורה רק על בחינה זאת – הנה אז אדרבא נעשה הזווג הגדול שבגדלות. שזה סוד הפה שאסר הוא הפה שהתיר, כי מסך דבחינה ד’ שדחה בכל תוקף את אור העליון מלהגיע לבחינתה – אדרבה נתהפכה והיתה לבית קבול היותר גדול שבכל העולמות בסוד אור חוזר, כנודע. אמנם כל האמור נוהג דוקא בסוד היכל המלך עצמו.

בריאה – ג’

מלשון הכתוב בורא חושך, דהיינו שמשתלשלת עד העשיה שנקראת חושך והעדר, כי שם נופל הראיה הזאת. משא”כ האצילות אינה משתלשלת רק עד היצירה בסוד יוצר אור. בריאה ג”ר בלי ו”ק והיפוכו היצירה: כי בבריאה מובדלים הקליפות מהקדושה – בעת גילוי יחסו יתברך על החושך, נמצא בלע המות לנצח. ביצירה מעורב טוב ברע: דהיינו שהקדושה והלעומת שולטים במקום אחד ובזמן אחד. עשיה מעורב טוב ורע ורובו רע: כי משם באים האורות מועטים. בריאה יצירה עשיה – ויש לפרש באופן אחר, דהיינו בסוד נר”ן ובסוד ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. בי”ע הם סוד נר”ן – ונתבאר שאור החיים ביחס השורשי מבחינת מה שנמשך מהשי”ת נקרא בכללו בשם נשמה. ובזה תבין סוד הבריאה וסוד הנשמה, שהיא כלל כל האורות כולם שעתידים להופיע בעולמות כולם עד גמירא.

ברד

הוא סוד קולות וברד ואש מתלקחת בתוך הברד, ומטר לא נתך ארצה – שאז מוכרחים לשמוע בקול ה’. כי המים סודם ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ויש מים עליונים הנמצאים תמיד באפי מלכא המראים כחם ביום ב’. ויש עננים מבחינה ב’ בסוד וענן ה’ עליהם יומם, שהם יורדים לים ועולים וממטירים מים הנגרים ארצה. ברד: על דרך הכתוב וירד ה’ לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, ועם הירידה – אש מתלקחת בתוך הברד, אשר האש גרם שהמטר לא נתך ארצה, אלא נגלה הגבול בסוד עד פה תבוא ולא תוסיף.

ברא

כמו האציל, שאין מלה בלשון הקודש דקה לענין זה כמוה. ולי נראה מכל המקומות אשר הוא מלשון פוק תני לברא דהיינו חיצוניות, וענין הוצאת האורות מפנים לחוץ נקרא ברא. ועל כן כלפי פרצוף הפנימי יתכן לומר ברא גם על הע”ב, כי הוציא אותו מהיוד דהויה פנימאה לחוץ.

ב’ מלכים משתמשים בכתר א’

מקורו מנצח הוד יסוד דס”ג שירדה ועטרה לנצח הוד יסוד הפנימיים החסרים ג”ר, משום שע”ב וס”ג נפסקים ממעל להם על הטבור. ונמצאים השיפולי מעיים דס”ג – שהוא סוד נוקבא – דהיינו נצח הוד יסוד שלה מטבורה ולמטה שהם בערך נצח הוד יסוד הפנימיים בבחינת ג”ר – נמצאים מכתירים ומעטירים את היסוד הפנימי בסוד נקבה תסובב גבר. ונמצא הז”א מתעטר בה ושניהם משתמשים בסוד הכתר – נצח הוד יסוד פנימיים שהוא סוד ז”א ונצח הוד יסוד דס”ג שהוא סוד נוקבא, והיו לבשר אחד.

ב’ מרחקים

ענין זה אמור בעת הזדככות המסך והסתלקות האורות מהכלים – שהאורות מתמעטים בד’ קומות זה למטה מזה עד שהמסך מתעלה להכתר, דהיינו שמזדכך כולו. ויש כאן ג’ הבחנות: אחור באחור, פנים בפנים, פנים באחור. כי בעת שהכלי והמסך עסוק בהזדככותו – הריהו בוחר את הזכות שלו ומעדיפו ביתר חשיבות על האור הדבוק בעביותו. ונמצא שכפי השיעור שהיא ממאסת בעביותה – כן ממש באותו השיעור מרגשת שנאה גם אל האור הקשור בעביות שלה. מרחק א’: וזהו מכונה מרחק א’ שהוא המצב היותר נעלה המצוייר בהכלים, דהיינו שהתחתון יוכל לקבל מבחינת היותר חשובה בהעליון שהוא לפנים מן השורה. ב’ מרחקים: אמנם אחר כך כשהמסך מזדכך לבחינה א’ – שהאור מסתלק גם מבחינה ב’ ועולה לבחינה א’ – הנה עתה יש ב’ ספירות ריקניות בין האור ובין כלי הריקנית דבחינה ד’. הרשימו החופפת על הכלים אינה יכולה להיות רק בכלי העליונה ממנה שהיא מרחק א’, אבל לא בכלי העלי עליונה שהיא ב’ מרחקים.

בחירתו יתברך

והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת עולם היה על ידי נס, בבחירתו יתברך, כי לא היה שם הכר נוקבא. פירוש, שעל ידי העלאת מ”ן נתעורר הזכר העליון ועוזב את אבא ואמא ודבק באשתו – אולם בלאו הכי הנה הוא עסוק למעלה לקבל שפע וליינק מאמו. הרי שהזכר מזדווג עם הנוקבא בלי בחירתו ורצונו החפשי, אלא מתוך דחיפה של הנוקבא על ידי שמתקשטת עצמה. ומה שאמרו שבזווג הא’ כדי לברוא העולם – נזדווג עם הנוקבא מכח בחירתו יתברך והרצון החפשי, מבלי הכר נוקבא שידחפהו לכך. ומכל מקום בחר ועזב את אבא ואמא ונזדווג בה.

בנימין

הוא סוד צדיק דנפיק מינה – כלומר שכל שלמותו של היסוד הקדוש, משום שכל ענין הפירוד אשר פורש מזיווגו עם אשתו הוא בסיבת בנימין שנקרא ידיד ה’ חופף עליו כל היום בלי הפסק רגע. ועכ”ז הוא פורש מהזווג משום שהאשה קוראת אותו בן אוני. ותבינהו בסוד הכתוב ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן – כלומר, הקישוי והדחקות בעצמה הוא בן קדוש, בסוד ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז. שהסוד רזי לי רזי לי – כי חושך דאמא מכונה בשם רז, להיותו רז ודל בלי אור, ועכ”ז ר”ז בגימטריא אור, דהיינו רק בסוד בנימין הצדיק.

בהמה וחיה

שניהם נבראו ביום ה’ דמעשה בראשית שהוא סוד נצח הוד יסוד מלכות, אלא שם נבראו ב’ בחינות חיות. הא’ הוא כל הנמתק וקם לו מכבר, שהוא נקרא בהמה – שיש שם ג’ מינים שור כשב עז, שכל אלו טהורים המה. ויש הבחן ב’ שנקראת חיה: והמה טמאים, דהיינו מבחינה ד’ שכללה עמה גם בחינה ב’ בסוד שפחה כי תירש גבירתה. טורפת טרף: והסימן בין בהמה לחיה הוא שהחיה אוכלת בשר וטורפת טרף, בסוד חיה רעה אכלתהו, כי יש בה הארס הטורף דבחינה ד’, משא”כ הבהמה אינה טורפת. שור אוכל עשב: כי אוכל וניזון רק ממה שנברא ביום ג’ דמעשה בראשית, דהיינו עשב ודשא. אריה כבקר יאכל תבן: כי אריה בסוד עולם העליון ביום ב’ היה לגמרי חיה טהורה ומשם הוא סוד החסד, אכן בעוה”ז הוא חיה טמאה וטורפת – משום שניזון דוקא מבשר כדי להשיג חיותו ממקום הגבוה. אכן בתיקון העתיד יאכל תבן שהוא סוד עשב הנ”ל מאכל השור.

ברכה בכורה

הם סוד דו”ת דמקוה, שהראש הוא סוד הברכה מלשון בא רוח – כי שם השראת כל ברכות ה’, ואחר כך נהפך ברכה הנפלאה הזאת והיתה לבכורה מלשון בחיר ה’, כי ברוך ה’ נעשה לבחיר ה’ בהתוך. ולפיכך אם אפילו נפסל מבכורה מכל מקום אינה מפסידה כלום מן עיקר הברכה. חלק בכור פי שנים: וזה סוד הכתוב לא יוכל לבכר וכו’ כי את וכו’ יכיר לתת לו פי שנים, דהיינו בהיפך מדעתו של עשו שדומה לו שאם יעזוב בכורתו יהיה יותר בטוח בברכתו. אמנם הכתוב אומר שבכור נוטל פי שניים – דהיינו הבכורה והברכה. ונמצאים הרשעים משנה שברון: שמפסידים הבכורה עם הברכה. והצדיקים בארצם משנה יירשו: הבכורה עם הברכה.

בכורה ברכה

דע, כי שניהם ענין אחד ממש, ואין כאן חילוק אלא בצירוף אותיות. כי חלק ברכה א’ דפשוט הוא אצל הבכור פי שתים, והוא סוד כתר וחכמה, אשר הפשוט נוטל חלק הברכה מהכתר. וחלקו דפשוט הוא סוד הברכה השלמה המסתיימת בבחינת כל – דהיינו כלה דששי, בסוד יש לי כל. וסוד הידים הם המבררים בסוד צלצלי תרועה, בסוד מורה באצבע, שהם סוד חו”ב המלבישים לידים דא”א. וסוד עורות גדיי העזים שהלביש יעקב על ידיו – כי לו עצמו לא היה צלצלי תרועה, משא”כ ידים דעשו היה מבחינת שא נא כליך תליך וקשתך, אשר קשתך הוא סוד צלצלי תרועה.

בטחון – א’

מלשון טיחה ומשיחה הנמשך משמן הטוב היורד על הראש. וזה סוד הכתוב הבוטח בה’ חסד יסובבנו – אשר כל הזוכה לבטחון אמיתי בה’ אז החסד יסובבנו תיכף כמו שמכבר השיג החסד בהוה, אלא בסוד אור מקיף. ועל כן אומר יסובבנו.

בטחון – ב’

הוא האמונה בעצמו. ופירושו הפסיכולוגי הוא הרגש היכולת לסבול, כי אין לך דבר העומד בפני הרצון חוץ מהתשת כח או חוסר הסבלנות להתייגע. ועל כן הגיבור שמרגיש בעצמו כח סבלנות עד מאד ואינו שב מפני כל – הוא מאמין בעצמו והוא בוטח בכחו. ותדע שהוא סוד כל הקנינים והמעלות שכללותם הוא חכמה גבורה עשירות, שחז”ל סימנו אותם לכל הזוכים להשראת השכינה. רוח ה’ ורוח הקודש: ומתוך שהחכמה הוא יקר הקנינים ומבחר המעלות, מובן עם האמור אשר המחיר בעדה הוא שיעור היותר גדול שביסורים ומכאובים. ולפיכך לא אפשר לזכות לחכמה עליונה, זולת על ידי מתנת רוח הקודש ממרומים כמבואר.

בריאת שמים וארץ

נודע שכל התורה כולה הם שמותיו של הקב”ה. ושם פירושו השגה – שכל שלא נדע לא נכנהו בשם. ולפי זה, מתחייב האדם להשיג כל הגנוז וטמון בתורתינו הקדושה. השכלת האלקיות: אכן נודע הכתוב, אל יתהלל החכם בחכמתו והגיבור בגבורתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. הרי מפורש תכלית הרוממות של האדם – שהוא רק השכלת האלקיות וידיעתו יתברך. תכלית מעשה שמים וארץ: ויתבאר זה בסוד הכתוב אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ. השכינה שורה על חכם גיבור ועשיר: ואחר שהכרחנו שכל פרטי המציאות שישנם בשמים וארץ מוכרחים כולם בשביל התכלית המיוחד – שהוא להנות לנבראיו – צריכים להבין הנאה ההיא מהי. וג’ מעלות מצויים לפנינו שהם הכוללים כל השבח המקווה למין האדם: דהיינו החכמה והגבורה והעשירות. חכמת הקבלה: וענין המדע כבר נתבאר שהוא ענין הסתעפות והתפצלות אור האמונה בדרכיה. ומי שזכה להתלבשות אורו יתברך, דהיינו אור הנבחר להשגתו יתברך, נמצא שכולל כל המלאכה הגדולה ההיא מראשית המחשבה של הבריאה עד סופה עם כל ענפיה וסעיפיה המרובים. ונתבאר שתכלית בריאת שמים וארץ הוא להנות לנבראיו, ונתבאר שהנאה זאת היא מהמעולה שבמעלות שהוא סוד השכלה האלוקית.

ג – מפתח ערכים

ג”ר

ראשי תיבות ג’ ראשונות, יורה על ג’ ספירות – כתר חכמה בינה, שהם ג’ ראשונות של עשר הספירות. גדרו: שהוא בחינת ראש ומוחין של הפרצוף, כלומר אור העצמות והנשמה שלו. ויש ג’ בחינות ג”ר, דהיינו: ג”ר דנשמה – מורה על כח”ב דבינה. ג”ר דחיה – מורה על כח”ב דחכמה. ג”ר דיחידה – מורה על כח”ב דכתר.

גלגלים

יש ב’ בחינות בעשר ספירות: בחינה א’ – הם סוד דיושר בצורת אדם, ראש וזרועות וכו’ ברמ”ח אברים, ונקראת פרצוף. בחינה ב’ – הם סוד דעיגולים שאינם נבחנים בראש וסוף כמו קו, אלא בהשוואה מכל צדדים, והמרכז הוא בחינת הסוף שבהם.

גבול – א’

הוא בחינת הסיום הנבחן בכל ספירה ופרצוף, אשר בחינה ד’ שבו הנקראת מלכות, טבעה לעכב על האור העליון שלא יעבור דרך בה, משום כח הצמצום השורה עליה מזמן צמצום א’. ולפיכך נמצאת חותכת את ההארה ומסיימתה, בסוד הכתוב עד פה תבוא ולא תוסיף. כי מגבלת האור ומעכבתו מלהתפשט.

גבול – ב’

כל הארה המופיעה בעולמות מוכרחת להיות בעלת גבול, ששורשה מנקודת הצמצום שבבחינה ד’. וב’ פעולות הפוכות נמצאות בכוח הגבול: הא’ היא פעולת המניעה ודחיית האור לאחוריו, והשניה היא פעולת אחיזת האור בהפרצוף – להיותו סוד המסך המעכב על האור מלהאיר את בחינה ד’, וממנה נעשה זווג דהכאה שמעלה אור חוזר. ודומה לאור השמש המכה בעששית ומוחזרים הניצוצות לאחור. ותבין שני פעולות הפוכות בהגבול: דוחה ומקרב, בבת אחת בשני אנשים, או בזה אחר זה באדם אחד.

גבול גשמי הוא ענף

ודייק ותשכח, אשר גם החושים הגשמיים אינם נאחזים בחושי האדם, זולת בבחינת הגבול של הדבר – כמו הקול והמראה והריח, שאינם נתפשים בחושים זולת ברגע מניעת הקול ומניעת הראיה ומניעת הריח, כי החושים ליחס רלטיבי צריכים. וקול נמשך וראיה נמשכת וריח נמשך, אין בהם מציאות השגה ולא כלום. וטעם הדבר, כי הגשמי הוא ענף מהרוחני, ועל כן דומה בהכרח לשורשו, שאין שם אחיזה אלא בסוד אור חוזר העולה מכח ההפסק שבגבול.

גלגלתא

הוא כינוי לספירת כתר של עשר הספירות דראש, וכן הפרצוף הראשון מה’ פרצופים שבכל פרצוף נקרא גם כן פרצוף גלגלתא.

גוף – א’

עשר הספירות שיש בהם כלים גמורים כראוי נקראים גוף. כי הכלים אינם נגמרים בזווג א’ דהיינו בהסתכלות ראשון על המסך, ששם יוצאים רק שרשים לכלים, ועל כן נקראים עשר הספירות ההם בשם ראש, שפירושו שורש. והטעם, כי הכלים נמשכים ובאים מעביות שבמסך הנמצא במלכות – ומתוך שהמלכות בתחתית עשר הספירות אין העביות יכולה להתעלות למעלה ממקור יציאתה. ועל כן אינה עושה שם כלים גמורים, אלא אחר כך בזווג ב’ – דהיינו אחר שהמלכות שבראש מתפשטת בהסת”ב על הזווג במסך דמלכות שבמלכות – אז יוצאים משם כלים גמורים.

גוף – ב’

מדרגה ב’ כלפי הא’ נבחן לגוף, ומדרגה ג’ כלפי הא’ נקרא מלבושים. כמו האצילות שהוא מדרגה ב’ לעולם א”ק נבחן לגופא דא”ק, וכלפי הא”ס שהוא מדרגה הג’ נבחנים למלבושים לא”ס. ועל דרך זה בי”ע לאצילות נקראים גופא, ולא”ק נבחנים רק מלבושים. הוראתו: הוא ענין חסרון ג”ר, ועל שם זה נקרא מדרגה ב’ בחינת גוף כלפי א’ – היות שמדרגה ב’ נבחנת תמיד שהיא חסרה הג”ר דמדרגה הקודמת. מקורו: מתחיל מהארת הקו מצד אחד, כלומר אחר שנתהווה צמצום ראשון שנשאר מקום פנוי וריקן מאור.

גבוה

גבוה מחבירו יורה חשוב מחבירו.

גג

הוא סוד המסך המבדיל בין עולם לעולם, שעליו נעשה זווג דהכאה ומעלה אור חוזר על עשר הספירות דעולם העליון. וגם האור חוזר ההוא מתפשט משם ולמטה לעולם התחתון ומאיר לעשר ספירות של עולם התחתון. ועל כן מכונה אותו המסך בשם קרקע לעולם העליון ובשם גג לעולם התחתון.

גלגלת

הגלגלת שהיא סוד הכתר – משם שורש לנשמה עליונה הנקראת יחידה.

גרון

פירושו ג”ר דידן – דהיינו ג”רן, להיותו שורש הקומה והג”ר דכלהו אבי”ע, וכל כוחו הוא משום שהקדים לו סוד חר”ן שהוא סוד הנפילה: ג’ אלקים דקטנות שהוא השורש וההכנה לכלהו ג”ר. גרון – מקום קיבוץ לשורשי הדינין והקלי’, וג”ר שלהם הם שר המשקים שר האופים שר הטבחים. קנה הוא סוד שר המשקים – כח הגאות והכבוד. ושט הוא שר האופים – כח התאוה. והוריד הוא שר הטבחים – כח הקנאה והשנאה. ה’ מוצאות הפה כנגד ה’ גבורות: גרון, חיך, לשון, שפתיים, שיניים. וסוד דעת גנוז בפומא דמלכא – כי הגבורה של דעת בגנזה בפה בסוד ה’ מוצאות הפה.

גילוי

הגילוי הרוחני – הן היציאה מן ההעלם והן איזו תוספת – נמשך ובא בעיקר מכח הכלים וסגולתם, ואינו תלוי כלום באור העליון. כי זה הכלל שאין שום שינוי בעצם האורות מראשית הקו עד תחתית העשיה – וכמו שהוא בראשית הקו כן אינו מתעבה ואינו משתנה כשהוא נמצא בתחתית העשיה. גם נודע שאור העליון אינו פוסק מלהשפיע לתחתונים אפילו רגע – ולפיכך כל ענין העלם וגילוי ושינויים, רק בסגולת הכלים תלויים.

גילוי שכינה

ענין גילוי שכינה הוא התגלות אלקית, וכאן צריך שתזכור את החוק שאין שום תפיסא באור בלי כלי – לא לעליונים ולא לתחתונים. וזה נוהג אפילו באותו אור שמלובש בכלי שלו, עכ”ז אין לנאצל או לנברא שום תפיסא באור במהותו כמו שהוא בפ”ע, אלא רק באותה ההתפעלות הנולדת ויוצאת מהפגישה של האור בגבולים של הכלי שלו. ודומה לאדם התחתון המשיג את המהויות הגשמיות על פי חמישה חושיו – שדרך השגתו את המוחשי אינה לפי מהותו הנקי של המהות המוחשית, רק יחס משותף מפגישת החוש עם המוחשי.

גילוי סודות התורה

עיקר השמירה מלגלות סוד הוא הפחד פן השומעים יסתפקו באותו המובן, שיוכלו לעבוד את השי”ת בלי להגיע אל המטרה הנדרשת מכל אדם – דהיינו להידבק בהשי”ת באותו השיעור כמו בטרם שירדה נשמתו לעוה”ז. ולפיכך אמרו חכמים ז”ל: “ווי אי אימא ידעון חייביא איך יפלחון למאריהון” – דהיינו, אותם הרשעים שעדיין לא זכו לדביקות האמיתי, ידעון מחמת זה איזה דרך לעבדו יתברך בלי להגיע למטרה.

גאוה

ענין גאות שהוא משבחי השם יתברך – הגם שמגונה בעד הבריות – הטעם: שאין נבחן אצל הבורא בחירה ורצון כמו בבריות. מכל מקום, רצון הפשוט שלו דומה כמו חיוב שלנו – כמו רצון בלתי מניעה שהיא גם כן לנו מחויב. וז”ש, כי אל גאות ה’ ולו נתכנו עלילות – פירוש, שחיוב הבורא מושג אצלינו בדרך הגאוה שלו.

גפן

הוא סוד הפנים הנראה בשלש פעולות – עיר מגדל וראש – והוא ממציא מתוכו ג’ שריגים בזה אחר זה: כל”א ואומ”צ והסיתום. שזהו סוד הבשילו אשכולותיה ענבים – כי אשכל הוא סוד האור דיום ג’ שהוא כל”א, ענבים הוא סוד אומ”צ שעיניו יפות, והבישול העושה אותם טוב למאכל הוא סוד מקוה”נ.

גשמים

נמשכים ממים תחתונים והמה בחינת דין, אמנם הוא סוד הברכה שהם מרוים ומפרים ומולידים את הארץ. הם אותיות גש-מים. וכשנמדדין במידה נכונה מכח ההשגחה – מהם כל קיום המציאות. ולהיפך יש גשמי זעף בסוד פתיחת ארובות השמים, שהמה לעונשין מצד הקליפות ודינין. ובזה תבין מאמר חז”ל: ונתתי גשמיכם בעתם לילי רביעיות ולילי ערבי שבתות – כי ברביעי נתמעטה הירח ובליל שבת נתקנה.

גשם

הוא מלשון גש-שם, ותבינהו בסוד הכתוב ואד יעלה מן הארץ להשקות את הגן. פירוש, לאחר ההבדלה של מים עליונים שהם לאפי מלכא, ובין מים תחתונים של תהום – היו מים התחתונים בוכים לאמר אנן בעינן למהוי לאפי מלכא. ואז נעשה תיקון אחר, אשר ענני שמיא ירדו לתוך מים התחתונים והעלו אותם למעלה שנתקנו בדומה למים עליונים, ואז ירדו למטה בברכה גדולה. גן עדן: ונתבאר היסב שאותו המקום שנתגלו יחד שלשת העדים – דהיינו המקום שנקרא יבשה דיום ג’ – נקרא גן עדן.

ג’ נשים מקוריים דז”א

הא’ הוא נצח הוד יסוד דס”ג שעלו ונתקנו לישסו”ת דא”ק ושוב לא ירדו. הב’ הוא מהתפשטות ישסו”ת דא”ק דהיינו ג”ר דנקודים. הג’ הוא מהתפשטות ג”ר לו”ק דנקודים דהיינו ישסו”ת דנקודים.

גלגול

תחילתו מתחיל מנצח הוד יסוד דס”ג שירדו לנצח הוד יסוד הפנימיים דא”ק, ששם היו ב’ הכלים: מלכות שיצאה נפשה בהזדככות גלגלתא ולא חזרה לתחיה אצל הע”ב, וכן כלי דז”א שיצאה נפשו בהזדככות הע”ב. ומתוך שירדה אליהם למקומם הנצח הוד יסוד דס”ג – אע”פ שאור דס”ג המתייחס לבחינה ב’ אין להם שום יחס – עכ”ז כשעליון יורד למקום תחתון משתנה כמותו. ועל כן התלבשה בהם אור הנפש דס”ג והחיה אותם. וזהו בחינת גלגול – שנפש דס”ג נתגלגל בחומר דלאו דיליה.

ג’ קוין

חכמה חסד נצח – בגבורה הוד – דעת תפארת יסוד. מתחילה יצאו הספירות בסוד קו אחד בזה אחר זה בלי הפכיות, ואחר כך נתגלה ביניהם הפכיות. ושורשם מתחיל מכל”א, אשר הכו”ח ראש ותוך נעשו להפכים זה לזה. ואמנם השלישי הכריע ביניהם. ובזה תבין סוד תיקון קוין בג”ר דנקודים ולא בז”ת דנקודים – כי אחר שהבינה המשיכה הכתר בהתפשטות למטה מהחכמה שבזה נתייחדו שניהם לבחינה אחת, נעשה בזה יחוד גדול לכל ז”ת היוצאים מהבינה ולמטה.

ד – מפתח ערכים

דבוק

יורה השתוות, כי כל שינוי הרוחני יורה פירוד. וכמו שחיתוך בגשמי הוא על ידי גרזן המחלק דבר אחד לשניים – וריחוקם זה מזה הוא בריחוק מקום – כן ברוחני נעשה החיתוך על ידי מקרה של שינוי הצורה, והתרחקותם הוא כשיעורו של השינוי ההוא אם רב או מעט. ואם השינוי הוא עד להפכיות ממש אז נמצאים מרוחקים מהקצה אל הקצה כרחוק מזרח ממערב. ומכאן תבין שהתקרבות הרוחני יורה ענין השוות הצורה מאחד לחבירו, וענין הדביקות הרוחנית יורה השתוות הצורה לגמרי על כל נקודותיו.

דבוק ונוגע

מורים על בחינת השוואת הצורה, כי כל הפרש ומרחק ברוחניות הוא משום שינוי הצורה. ואם יש שם השוואת הצורה באיזה צד, נבחן שדבוק ונוגע באותו צד.

דבקות

לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא שיהיה נמצא מי שיהיה כדאי ללכת בכל דרכיו ולהידבק בו יתברך – דבקות שכלית. ומתנאי הדבקות האמיתי היא בחינת ידיעה שאלוקיו רוצה בעבודתו. ואם בעת דבקותו תופיע עליו ידיעה זו כמו ידיעה במפורסמות שאינה מניחה אחריו אפילו עיון בעלמא – זה יקרא דבקות המעולה, כי משוערת בדבקות טבעית. ידיעה נקראת הזווג בזמן פריה ורביה, ובנצחיות כשיושלם הזווגים יהיה נקרא היחוד בשם מדע.

דרום

הוא כינוי לפרצוף אבא שהוא סוד אור החכמה. ודרום אותיות דר-רום, בסוד הכתוב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שהוא סוד עומק רום. ועל כן אין שום גילוי לפרצוף אבא זולת על ידי התלבשות הארותיו בכלים דפרצוף אמא, ועל שם זה נקרא דרום או צד דרום. ופרצוף אמא נקרא צפון. וזה סוד הכתוב הולך אל דרום וסובב אל צפון – הכוונה על הז”א שהוא אור השמש, שהוא מקבל בהכרח אורות דאבא. אמנם אינו יכול לקבלם כי עומק רום לו, ועל כן סובב אל צפון דהיינו לפרצוף אמא, שכל השגותיו מאורות דאבא מחוייב לקבלם על ידה.

ד’ בחינות דאור ישר

הם עשר הספירות דאור ישר המכונים כח”ב חג”ת נהי”מ, והמה מסתדרים בד’ מדרגות זה למטה מזה בשיעור העביות הכלול באור. שורש האור שהוא א”ס ב”ה בכל המקומות מכונה בשם כתר לאור ישר. כללות התפשטות האור הנמשך מא”ס ב”ה אל הנאצל מכונה בשם חכמה, והוא העליון במדרגות הזכות והבהירות ומכונה בחינה א’ של האור ישר. ועביות זו היא הכלי והגוף המחזיק את אור העליון ומקיימו ברשות החדש הנקרא נאצל. אמנם אין הגוף והכלי האמור מתגלה תיכף בבת אחת בנאצל, אלא ד’ בחינות עוברות עליו עד גמר ההתפעלות לשלימות הצורה הרצויה לבחינת כלי.

ד’ בחינות דאור ישר – כחבזו”ן

השורש נקרא כתר, וכל העצמות שיכול התחתון לקבל נקרא חכמה ובחינה א’. ומתוך חסרון אור החסדים הנוהג בבחינה א’, יצאה ספירת בינה בהתגברות לקבל חסדים מהכתר. ומתוך חסרון אור החכמה הנמצא בהבינה מכח התדבקותה בהכתר, יצא הז”א. כי בהבינה עצמה מסיבת שהיא חלק מחכמה לא נרגש זה לחסרון כלל. אך בהתפשטות אור הבינה שנקרא ז”א תיכף נרגש בו חסרון אור החכמה אגב התגברות דאמו, ועל כן האציל להנוקבא שתפקידה להמשיך אור החכמה. וזה סוד חכמה תתאה – כי כל אצילותה דהנוקבא הוא מכח חסרון חכמה שנמשך מהתגברות הבינה כאמור.

דו פרצופין

ראה: כריתת ברית, ראה: נסירה.

דינין דדכורא קשין ברישא ונייחין בסופא

נתבאר שבמלכות חגי שהוא מלכות של מלכות דמלכות, אינו נוהג זווג דהכאה – מטעם שאין שם דינין ואינם מרהיבים את העין. והטעם שאין שם דינין הוא משום שאור חוזר המקורי העומד במלכות המלכות דהיינו בטבור, הרי זווג דהכאה הזה הוא מתוקן במסך מסוד מי דקיימא לשאלה שהוא בחינה ב’. דינין דנקבה נייחין ברישא וקשין בסיפא: כי אור הנקבה הוא עשר הספירות העומדים מטבור ולמטה, אשר האור חוזר השרשי שבהם הוא סוד המלכות דמלכות שאין שם דינין אלא בסוד בחינה ב’ – ולפיכך נייחין ברישא דילה. אכן משום זה קשין בסיפא – כי מלכות דעליון נעשה עתיק לתחתון.

דיבור

אין דיבור הרוחני נגלה זולת מכח הסתכלות, כי בעת סר לראות דתחתון נמצא העליון מסתכל עליו, שהוא סוד זווג דהכאת שפה אל שפה שגורם שיחזור האור ישר לשורשו המכונה בשם אור חוזר. וכשהאור חוזר הזה נכפל פעמים רבות, הוא הוא המכשיר את התחתון לשמיעת הדיבורים דעליון, בסוד הכתוב ויאמר משה משה ויאמר הנני ויאמר אל תקרב הלום. ז”ס הסת”א – וכאן רק העליון בסוד הסתכלות, משא”כ התחתון הוא בסוד קריבה בלבד, בסוד הכתוב כי סר לראות. אכן אחר כך בהסת”ב נמצא גם הסתכלות התחתון בעליון, בסוד מלכות דמלכות המכונה חזה או טבור.

ד’ בחינות המסך

שורשם היא הבחינה ד’ כנודע. ד’ בחינות יש בחושך והמסך הזה על דרכי הזדככותו: ב’ בחינות מסוד צלצלי שמע שהם צל דבחינה א’ וצל דבחינה ב’, ואכן שניהם מכסים ועושים צל על אור דחסדים בלבד. וב’ הצללים דבחינה ד’ ובחינה ג’ נקראים צלצלי תרועה שהמה מחשיכים על אור העצמות בלבד. אלא שבחינה ד’ הוא סוד השכל הנעלם מכל רעיון, ובחינה ג’ הוא סוד היולי דחוכמתא. מסך דבחינה ד’ הוא עיקרו של המסך שהוא סוד הנעלם מכל רעיון – היולי דעבידתא.

דעת

הוא סוד ד’ ה’ דמעשה בראשית, דהיינו נצח והוד הנקראים שחקים, ונקרא גם כן חסד וגבורה. ד’ הוא סוד חסד, ה’ הוא סוד גבורה. ועל כן קן ימין חח”ן שכולם בחינת תוך דמקוה ובלי פגם, כי חכמה ירדה להיות חסד בעת שהופיע הנצח בקו הימין לפתור הכל”א. קן שמאל בגה”י: כי בעת שהופיע ההוד בקו שמאל שהוא סוד יום ה’, שלט שוב הגבורה להמשיך אור דראש ושב הבינה למקומה בסוד מי דקיימא לשאלה. דעת הוא סוד פנימית ו”ק – כי באמת הוא אור דגופא, אלא שעלה למעלה ממדרגתו. ולפיכך הוא סוד פנימית הגוף.

ד’ יסודות

שנקראים אש רוח מים עפר, הם סוד עשרה כלים חו”ב תו”מ וד’ אותיות הויה וראיה שמיעה ריח דיבור, כי רומזים על ד’ בחינות הנודעים. וראיה שמיעה ריח דיבור מכונים גם כן ד’ יסודות מאותו הטעם, וכן ד’ אותיות הוי’ נקראים יסודות.

ד’ יסודות ארמ”ע

יסוד, פירושו גבולו התחתון שבהדבר, ולא כמו שהבינוהו הפילוסופים שהוא בחינה מבודדת בלתי מורכב. כי בחינה כזאת אינה כלל במציאות בעולמנו הגשמי, ואין לו זכות קיום אפילו רגע. אלא מה שחילקנו המציאות לד’ יסודות הידועים הנ”ל, היינו רק ד’ הבחנות שבחוש המישוש: המוצק הגמור שאינו מתהפך אפילו לנוזל – וזה שכינוהו בשם עפר. ולמעלה ממנו הוא המים שמקבל בחינת נוזלים. ולמעלה ממנו הוא הרוח שאינו מקבל צורת נוזלים לעולם. ולמעלה מרוח הוא האש שאע”פ שנותן כוחו בכל חלקי פרטי המציאות, מ”מ בחינת עצמותו בטהרו הרי לא ישתנה לעולם.

דם

הנפש והרוח שניהם בלב – זה רוח וזה דם, בסוד הכתוב כי הדם הוא הנפש, שהוא סוד טיפת אודם דנוקבא. ונקרא נפש משום שמסבב נפישה באברים. והכלי הוא בשר הלב עצמו. באופן שבשר הלב הוא סוד הכלי ואותיות וגוף, הדם שבלב הוא סוד טיפת אודם ה’ גבורות מנצפ”ך אפר שהם סוד נפש, הרוח הדופק בלב הוא סוד הויה דגדלות ונקודות.

דק מאוד

פירוש שחסר משם בחינה ד’ שהיא סוד גדלות הרצון – דהיינו העביות המתגלה בסוף כל התפשטות אור העליון. ואם בחינה ד’ זאת חסרה משם נבחן לדק מאוד, כלומר שהעביות חלשה ואינה ניכרת.

דיבור – ב’

אורות היוצאים ממסך של ראש ממעלה למטה מכונים בשם דיבור, כי כמו הדיבור שיוצא מהכאת שפתיים זה לזה – כן האור חוזר היוצא על ידי הכאת אור העליון במסך דמלכות דראש מתפשט וירד למטה. אמנם אורות הפנימיים אינם נקראים דיבור, רק האורות היוצאים מחוץ לפה בסוד חיתוך שפתיים. כשהאורות עוברים מאצילות לבריאה מכונים בשם דיבור, והוא משום המסך דבחינה ב’ המבדיל אותם לב’ בחינות.

ה – מפתח ערכים

התלבשות

מצמצום ואילך, אין אור העליון נאחז בתחתון זולת מפאת הקשיות שבהמסך שבפרצוף, שעל כן הוא מעלה אור חוזר ומלביש את אור העליון. ושיעור אחיזתו של התחתון באור העליון הוא לפי גודל קומתו של האור חוזר. הרי שאין לך שום הארה בעולמות שלא יהיה נבחן שם בחינת התלבשות – כי אור העליון מוכרח להתלבש באור החוזר כאמור. אמנם ב’ אורות אלו נחשבים לאור א’. מלבד זה נבחן התלבשות כל אור בכלי. וזהו בפרטות, כלומר בהארה יחידה בפרט האחרון שאפשר להפרט, נבחן שם ב’ מיני אורות המלובשים זה בזה שהם אור ישר ואור חוזר כנ”ל – וגם שניהם צריכים להתלבש בכלי.

התפשטות – א’

המלכות בהיותה מתפשטת נאחזים בה הקליפות, ובהסגירה את עצמה אין מי שיוכל לינק משם, והוא סוד גן נעול אחותי כלה גל נעול מעיין חתום.

התפשטות – ב’

פירושו כמו התלבשות, אלא בהתלבשות המובן סובב על הכלי, אבל התפשטות המובן סובב על האור העליון עצמו. כי באור א”ס לית מחשבה תפיסא ביה כלל שהוא סוד הכתר, אכן על ידי התלבשותו בחכמה יש לו התפשטות שהוא סוד אור החכמה. מתעבה בדרך התפשטותו: כי זה ודאי שאין שום אחיזה באור בטרם התפשטותו להתלבש, אלא אחר שנתפשט מתחיל להתגלות העביות. וזה סוד שכל ראש כלול מעשר ספירות – כי העלם הג”ר הוא ודאי בסיבת גילוי עביות, שלא יתכן זה בהראש שיורה כתר וא”ס בטרם שנתפשט לגופא דפרצוף.

התפשטות א’ והתפשטות ב’

כבר נתבאר שכל התפשטות הוא סוד אור חוזר היורד מפה דראש ולמטה להתלבשות בתחתון, והוא להיפך מהסתכלות. כי הסתכלות יורה על אור חוזר העולה ומסתלק לשורשו מבלי להתלבש בתחתון. ויש בהתפשטות הזה פנים ואחור – כי באחור יצאו עשר ספירות שלימות שנמשך בסוד היה, מתוך שבחינה ד’ גם כן מתוקנת שם. משא”כ בפנים לא מצאו כי אם ו”ק. אמנם מתוך שהיו קשורים זה בזה פנים ואחור עכ”ז נחשבים כעשר ספירות שלימות. כלי דכתר נשאר בפה: ועל פי זה תבין גם כן שמהתפ”ב יוצא אור חכמה בכלי דכתר ואור דכתר נשאר בפה דראש.

הסתכלות א’ והסתכלות ב’

הסתכלות א’ הם התפשטות עשר הספירות של ראש, שאינו מספיק לגלות כלים. ולכן להסתכלות ב’ צריכים – דהיינו התפשטות עשר הספירות של התוך. הסתכלות פירושו זווג – דהיינו הכאת אור העליון בהמסך, שזה מעלה אור חוזר. הסתכלות הוא סוד התפשטות אור העליון על המסך, ובסוד זווג דהכאה על המסך מעלה אור חוזר מהמסך ולמעלה ומלבישו.

הסתר פנים

והוא סוד נבואת משה, ותמצא בכתוב הזה סוד ההסתכלות: וירא ה’. וסוד הבלים היוצאים דרך נקבי ראש בסוד משה משה. וסוד תיקון המסכים: בסוד ויאמר הנני. וסוד האמירה דהיינו דבר הנבואה: בסוד ויאמר אל תקרב הלום.

הסתכלות דק

בחינת ההבל היוצא מהעינים שלא יתכן לכנותו בשם הבל שמשמעותו עכ”פ אור ממשי, אמנם ענין אור העינים – אין הכאת העליון פועלת בו לעורר בו את האור השרשי אפילו בתכלית המיעוט. וזה מחמת מסך דא”א דקרומא אתחפיא דלא לאתפתחא. ועל כן לא יתכן לקראו גם בשם הבל אלא בשם הסתכלות דק מאד. וגם הסתכלות דק הזה אינו מתעורר זולת בעת הקיבוץ – דהיינו קיבוץ כל הבלים במקום הפה ששם מוכן המסך דבחינה ד’ לקבץ כל הבלי אח”פ תחת מסך מעובה מאוד המכונה חושך כפול.

הסת”א הסת”ב</h4>

הסת”א הוא סוד השגת האור – וי

רא ה’ כי סר לראות ויאמר וכו’ – שזה היה לשרשי כלים שהרי כתוב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט. אכן משם יוצאים עשר ספירות של ראש כי כל העתיד נכלל שמה בהתחלה, אלא בלי התלבשות כי אין שם עוד שום כלי. וסוד הסת”ב הוא מה שאמרו ז”ל: בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה’ יביט – כי אז נגמרו הכלים ולפיכך הם נקראים עשר ספירות דגופא.

התכללות

החסד של הרוח הוא בכלי הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכלי החסד. וזה סוד התכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלא הנזכר בספר הזוהר.

התלבשות ה’ פרצופים זה בזה

התלבשות יורה התעלמות, דהיינו שהמלובש נעלם בסיבת המלבישו. כי ברוחניות אין ענין ריבויים חומריים אלא רק בסוד שינוי הצורה בלבד. ועל כן לא יתכן לומר שצורה מתלבשת בחברתה אם לא בבחינת הסיבה. למשל א”א מתלבש באבא ואמא – היינו משום שאבא ואמא עילאין הם הפכים לבחינתו, על כן הסתיר בחינת עצמו וגילה בחינת א”א, וזה מכונה שגוף דא”א נסתר ונעלם ומלובש באבא ואמא. ועל כן תבחין שיש העלמה בלבד ג”ר.

ה’ פרצופים

כל הנבראים יצאו בבחינת ה’ פרצופים הן באצילות והן בבי”ע. וזה סוד ה’ זעירא – דהיינו שכולם יצאו ממלכות א”ק אחר שנתמעטה ויצאה והיתה לראש להם.

ה’ פרצופים כפולים

מנקודים ואילך נוהג בכל פרצוף ב’ פעמים ה’ פרצופים כפולים – דהיינו ה’ פרצופים דשורש א’ עד הטבור, וה’ פרצופים דשורש ב’ מטבור ולמטה, ונקרא עליון ותחתון. ועל דרך זה ה’ פרצופים כפולים בפנימי וחיצוני, שה’ פרצופים החיצונים נקראים עבגע”מ שהם ה’ פרצופים דשורש א’ מלפני הצמצום.

העלמה

אל תערב ענין העלם עם ענין התלבשות – כי התלבשות יורה שנעלם בסיבת הבחינה המלבשתו, משא”כ העלמה יכול להיות בסיבת עצמו וכדומה.

הרגש

וזה סוד הכתוב גשה נא ואמושך בני – כי המישוש הנמשך מהעור של הגוף הוא תכלית הבירור, משום שכל הכלים שבהגוף לוקחים חלק בבירור הזה. משא”כ חושי ראיה שמיעה ריח טעם – הרי כוחם צרורים רק במקומות מיוחדים. ועל כן חוש ההרגש יפה מהם. גם זה סוד וימש חשך דהיינו בבירור הגמור שהוא חושך ולא אור – אמנם אינו ארוך, כלומר חסר קומה, שאינו מברר דברים הגבוהים דהיינו הגוונים והקולות והריחות וכו’.

הרגשה

הוא ענין חוש המישוש, בסוד גשה נא ואמושך בני, כבגשמיות. והוא סוד אור מקיף המכה על המסך שבכלי מלכות ומאחד כל הכלים לאחד, באופן שכל ה’ כלים שבפרצוף הנקראים מוחא עצמות גידין בשר עור נכנסים כולם ביחד בשוה באותה ההארה. ההבחן בין חושי ראיה שמיעה ריח טעם לחוש ההרגש הוא – כי ראיה שמיעה ריח טעם הם סוד ארוך וצר כלומר שכוחם ארוך ובירורם מגיע לכל הדברים, אמנם צר משום שלא כל הכלים של הפרצוף נכנסים בבירור. משא”כ חוש המישוש הוא רחב – שכל הכלים שבפרצוף נכנסים בבירורם – אמנם קצר כלומר שאין כח הבירור שבהם מגיע לכל הענינים.

הסתלקות א’

הוא סוד הסתלקות האור העליון מפאת הזדככות המסך, ונוהג רק בהסתכלות ב’ שנקראת גוף ואינו נוהג בהסתכלות א’ שנקראת ראש.

הסתלקות – שורש

שורשו הוא בראש מקוה בסוד ויאמר משה משה, וזה סוד מה שאמרו בזוהר משה משה לא פסיק טעמא. פירוש, שתמיד ענינו אחד – וכמו שורש בראש מקוה נעשו כל כלי הקבלה בסוד ההסתלקות המרובה משה משה, כן בכל המדרגות כל הכלים נעשו בבחינת הסתלקות דוקא, או בצלצלי שמע או בצלצלי תרועה.

הויה בריבוע

יורה שהאורות מתעוררים להסתלק מהתחתונים והולכים ומתמעטים ועולים לשורשם ומאצילם, כזה: י’ יה’ יהו’ י”הו”ה. פירוש, כי ד’ אותיות הויה מורות על ד’ הבחינות דאור ישר, ועל כן בהתפשטות של המדרגה מתחילה על זווג דאור ישר ואור חוזר מבחינת מסך של בחינה ד’ – שהעביות וקשיות של המסך הזה הוא בתכלית השלמות – הריהו מעלה אור חוזר גדול בתכלית השלמות דהיינו המכונה קומת כתר. ויש שם כל ד’ אותיות הויה, שהוא סוד הכלים כח”ב זו”נ המחוברים ומקושרים באור חוזר העולה. כוונת יוד – כתר, יוד – חכמה, ה’ ראשונה – בינה, ו’ – ז”א, ה’ תתאה – מלכות.

הכאה שפה אל שפה

מקורו מסוד נבואת משה משורשו, בסוד במראה אליו אתודע. ומראה הוא סוד הסתכלות, בסוד וירא ה’ כי סר לראות – כי כל זווגים שבמראות עליונים אפילו זווג גשמי שבהם אינם אלא על ידי הסתכלות שהוא סוד אור החיה. והנה יש כאן ב’ הסתכלויות: הסתכלות א’ בסוד וירא הויה, והסת”ב בסוד כי סר לראות. ב’ השפות והסופיות הכו זה בזה – וההבל שהוא עולה מז”ת שנעלם שנדחה, נתבצר עתה לנצחיות, כי הראש מלובש בו לנצחיות. וזה סוד הדיבור מאצילות לבריאה – שאצילות ראש ובריאה גוף.

השפעה

כל המשפיע משפיע בדבר חיותו. תבינהו בסוד ובורא חושך ובסוד אור חוזר העולה מתוך הכאה, שהוא סוד הסתלקות האור וחושך – דהיינו דבר עב בתכלית האפשרות. וסוד בוא ראה היינו סוד העינים שהם הדבר היותר זך בהפרצוף, כי כלה שעיניה יפות כל גופה אינו צריך בדיקה. ונמצא אשר כל המקובל מקבל בהדבר היותר זך דהיינו העינים, באופן שהדבר היותר עב הוא סוד החושך המוחלט ודבר היותר זך הוא סוד העינים.

הזדככות המסך

שנקרא גם כן ביטוש אור פנים באור מקיף. זהו ענין הנפלא ביותר בחוקי הפרצופים העליונים – כי אור העליון המלובש בפרצוף והעביות המצויה בהמסך שבו, המה תלויים זה בזה וגם נדחים זה מזה. כי אין האור יכול להתגלות ולהיאחז בהפרצוף, זולת על ידי המסך העב המעלה אור חוזר בסיבת הקשיות שבו. ובהסתלק העביות שבהמסך כן תיכף מסתלק האור העליון בשיעור הזה. ונמצאים על כן תלויים זה בזה. וטבע אור העליון בשעה שמלובש בהפרצוף – לילך ולטהר ולזכך את המסך מעביותו בסדר המדרגה, עד שמזככו מכל עביותו ואז אין עוד זווג דהכאה. ואחר הסתלקות אור העליון חוזר העביות ונמשך מאליו על המסך, וכיון שנמשך העביות להמסך ממילא חוזר ויורד אור העליון לזווג ומתלבש בו. ועניין זה נקרא גם כן מטי ולא מטי.

הבחן מבינה לת”ת

כבר נתבאר לעיל אשר הבינה במקומה הוא ג’ נקודות שורוק או קיבוץ, שהוא סוד מסך מעלה אור חוזר ממטה למעלה. ות”ת הוא סוד גדלות לבינה כי הוא עולה בסוד אומ”צ ומכריע על הצירי בסוד סגולתא דטעמים, ושם למעלה נקרא דעת. ומה שנמשך ממנו למטה נקרא ת”ת, ועל כן הוא סוד בריח התיכון. הבדל בין ת”ת לנצח: ואע”פ שהנצח נקרא חיריק, אכן זהו אחר שנגלה אור התפארת דג”ר על הבינה שעלה לשם מכוחו – אז נעשה בחינת קפאון וריאות בהנצח ועל כן הוא עצמו נקרא חירק. ומה שעלה ממנו להבינה להכריע שמה הוא סוד ת”ת.

ה’ חסדים ה’ גבורות

עשר הספירות מתחלקים לחמש חמש – ה’ ספירות ראשונות כח”ב חו”ג לראש עתיק, וה’ ספירות תחתונות ת”ת נהי”מ לא”א. והמה סוד עשרת הדברות המחולקים על ב’ לוחות הברית לחמש בכל לוח – לוח הימין הוא סוד עתיק וסוד יום ב’, ולוח השמאל הוא סוד א”א ויום ד’. ספירות השרשיות: ונתבאר שספירות השרשיות המה רק כח”ב נו”ה בלבד, משא”כ חסד גבורה ת”ת יסוד מלכות המה באו מכח הרכבות והתמעטות. כח”ב חו”ג הם מים עליונים ממש – שמהנוקבא ולמעלה הוא סוד ה’ חסדים כח”ב חו”ג, ומהנוקבא ולמטה הוא סוד ה’ גבורות חג”ת נה”י.

היכל – א’

הוא מלשון הא כל. ועל דרך הכתוב הא לך זרע – כי כל הבא אל היכל המלך נותן לו המלך כל אשר לו. כלומר, כל מה שהנברא ראוי לקבל בכל מדרגותיו וגלגוליו – המלך נותן לו כל זה תיכף ומיד בבואו אל היכלו, משום שהנותן הוא נצחי. ונודע שהנצחי אינו מתפעל ולא כלום מהזמן וגלגוליו. ועל כן כל הטועם מה מהנצחיות נמצא ומוכרח שיקבל כל העתיד להגיע לו תיכף ברגע הראשונה – דאי לאו הכי אינו נצחיות.

היכל – ב’

יורה על המקום שבו שורה המלך בקביעות לנצחיות. וזה סוד לית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכליה – כלומר אם לא באותו המקום שהוא נצחי. ומכאן תשפוט שכל הזוכה לאיזו דבקות אמיתית בהשי”ת זוכה אותה לנצחיות, על דרך עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד.

הויה בכל המילויים

ראה: ד’ החושים.

הפכיות בין אורות לכלים

שבאורות הסדר הוא שהתחתונים נכנסים מתחילה, והיפוכו בכלים שהעליונים מתגלים בתחילה – מתחילה כתר ואחר כך חכמה וכו’. לא כבאורות שמתחילה בא הנפש ואחר כך הרוח ואחר כך הנשמה וכו’. ובזה תבין שכל המתבאר בציור עשר ספירות דחיה, אשר בחינה א’ הוא אור ו”ק ובחינה ב’ אור הבינה ובחינה ג’ גדלות אור החכמה – כל זה אמור בערכי האורות, משא”כ בערכי כלים יהיה בחינה א’ חכמה ובחינה ב’ בינה ובחינה ג’ אור ו”ק ובחינה ד’ מלכות.

הליכה

הוא סוד הנטיות ההפכיות – דהיינו פעם ברגל הימינית ופעם ברגל השמאלית, בסוד ימינא ושמאלא וביניהו כלה בקישוטין אזלא שנקרא הליכות עולם. כי על ידי הליכות הללו זוכים לקבל פני רבו. ובזה תבין שקבלת פנים אינה באה זולת בהקדם הליכות הנ”ל מרובות.

ה’ בחינות

עשר הספירות כח”ב חג”ת נהי”מ אינם אלא ה’ בחינות. כח”ב המה ג’ בחינות, וחג”ת נה”י המה בחינה אחת שנקראת ז”א, ומה שאנו מחשבים אותו לשש ספירות – הוא להורות שחסר ג”ר כלפי ג’ בחינות כח”ב שכל א’ מהם כולל עשר ספירות. ובחינה חמישית היא המלכות שאין לה אלא ספירה תחתונה שלה – דהיינו המלכות שבמלכות – וחסרה ט”ס ראשונות בערך הג”ר דאותו פרצוף. טעם הדבר: משום שהמסך מבדיל באמצע – בין כח”ב שהמסך משמש בהם ממטה למעלה שעל כן נקראים כח”ב או ראש, לבין מה שממסך ולמטה שנקרא גוף או ז”א.

ו – מפתח ערכים

ו”ק, ז”א

ספירות המקוריות דז”א מכונים בשם ו’ קצוות או חג”ת נה”י. הטעם שמכונים ו”ק הוא להורות שהיה בבחינת הראש שספירותיו ממטה למעלה, ואחר כך נעלם ממנו בחינה זו ויצא לבחינת גופא שהמסך ממעל לו. אמנם יש לו כל אותן הספירות והבחינות שבראש – דהיינו כתר וד’ בחינות חו”ב תו”מ – בלי שום הפרש, אלא בערכי גדלות וקטנות. כי ה’ בחינות שבראש המה בסוד אריך אנפין, כלומר בפנים גדולים. וה’ בחינות כח”ב תו”מ שבז”א המה בסוד זעיר אנפין – דהיינו בפנים קטנים, כלומר שאבדו מעלתם של אור הפנים דראש כי נעלם מהם. ועל כן נקרא זעיר אנפין: פנים קטנים – קצר הפנים.

מקור של העלמה זו התחיל בעשר ספירות דנקודים, הנמשכים מישסו”ת שיצא מנקבי עינים ונתבקעו ה’ בחינות שבראש לשניים – אשר גלגלתא ועינים שהם כו”ח נשארו בראש, ואח”פ אבדו מעלת ראש ויצאו לבר בריאה וגופא. אמנם באצילות נתתקן בחינת האזן שחזר ונתחבר לראש, אמנם הזו”נ לא נתקנו ונשארו לבר מרישא, ועל כן קנה השם זעיר אנפין. אורות דחג”ת נמצאים בג’ הבחינות כח”ב: חסד בכתר, גבורה בחכמה, ת”ת בבינה, ואורות דנ”ה בת”ת ויסוד במלכות.

ורידי הדם

הנפש מכונה בשם דם. וורידי הדם הם סוד כוחות דנפש שנקראים גם כן מלאכים – שהם שלוחי הנפש להחיות את הגוף – והם בחינת האותיות, כלומר שמיוחסים מבחינת גוף ולא מבחינת נפש עצמו שהוא סוד התגין.

ו”ק – שם

השם הזה יורה על חסרון ג”ר, כמ”ש הרב בשער המלכים – כי כל ספירה מכח”ב כלולה מעשר ספירות, משא”כ ספירת הת”ת שהוא הז”א כולל רק שש ספירות חג”ת נה”י וחסר ג”ר. ולפיכך כתב הרב בשער הנוקבא, אשר השם ו”ק הוא בסוד “כל המוסיף גורע” – הכוונה על מ”ש בזוהר על עשתי עשרה יריעות עזים, שהמוסיף ע’ על שתי עשרה פרח הכתר מהם ונשאר עשתי עשרה, דהיינו דוכרא דא”א שהוא הכתר לי”ב הפרצופים. ולפי זה נמצא שסוד עשתי עשרה הוא בחינת ו”ק – כלומר גוף בלא ראש.

יצירה, ת”ת לבר: ולפיכך נקרא יעקב בריח התיכון המבריח בתוך הקרשים מקצה אל הקצה. ועל כן נקראים הו”ק והת”ת בשם יצירה, כי כך נצטייר האור בשכיבה וקימה. משה הוא לגאו: אכן יש ביצירה זו בחינת פנימיות וחיצוניות – אשר החיצוניות הוא ת”ת לבר שנקרא יעקב, שהוא סוד הקטנות בסוד הכתוב מי יקום יעקב כי קטן הוא. אכן בגדלות נהפוך הוא – שזהו כל הדעת בסוד משה הוא לגאו, כי כל חכמת התורה מתגלה רק בסוד משה וסיני. דעת בפנימיות, ת”ת חיצוניות.

ו’ ד’ שביסוד ובמלכות דעשר ספירות דעקודים

הם סוד ו’ ד’ של ה’ הנולדת מדו”נ של הבינה דעקודים – שדכורא הוא סוד י’ הנולד מדו”נ דחכמה, והנוקבא הוא סוד רשימו דכלי בינה גופה שהיא ה’, ועל כן מולידים ה’ בדומה להנוקבא דבינה.

ט – מפתח ערכים

טבור – א’

הוא בחינת פה דראש הא’ דב”ן דאותו פרצוף, ובחינת סיום רגלין לע”ב וס”ג דאותו פרצוף. הטבור נבחן למלכות דמלכות דכללות הפרצוף, כי הראש נבחן לט”ס ראשונות ופה למלכות, ואחר כך מתפשטת המלכות לע”ס דידה עד למלכות דמלכות – ושם נעשה הסתכלות ב’, ומלכות דמלכות הזאת נקראת טבור. מקורו הוא כתר דנקודים דהיינו בחינת ראש הא’ דב”ן כנ”ל, אכן דע שבאמת הוא ראש הב’, כי ראש הא’ דשם הוא ישסו”ת דא”ק המתחיל מחזה ומסתיים למעלה מטבור בסוד ישסו”ת שעלה שוב לא ירד. ובחינת ע”ב דישסו”ת המתחיל מטבור הוא הנחשב לראש א’ דב”ן – והבן היטב.

טבור – ב’

הוא סוד פה דעובר שמשם כל מזונותיו, כי נוטל דרך שם התמצית הנקי מכל מה שאמא אוכלת ושותה – ועל כן אין באכילתו שום פסולת. כי שם הוא סוד עולם הבא, ששם מקום האור הגנוז שאדם מסתכל בו מסוף העולם עד סופו, כמ”ש חז”ל באור דמעשה בראשית – שראה שאין העולם כדאי להשתמש בו, עמד וגנזו לצדיקים לעולם הבא. ועיקר החיות של האדם קשורה לגמרי במזונות, שזה יורה שהנברא צריך לינק שפע החיים מהבורא יתברך. אמנם אין חומרי המזון עצמם נותנים חיים – כי אין לך נותן מה שאין בו – אלא החיים נמשכים על ידי התעוררות עליון לגמרי. ויש בכל פרצוף ג’ ראשים: ראש הכללי מפה ולמעלה, ראש הב’ מטבור עד החזה שהוא ראש העובר – ויש עוד ראש ג’ מחזה עד הפה הכללי שנקרא גם כן יסוד הפנימי.

טוב ורע ובינוני

היינו חסד ודין ורחמים. ובינוני הוא סוד ישסו”ת דא”ק.

ט’ ראשונות דנוקבא

המלכות היא נקודה א’ מי”ס שצריכים להמצא בה, ונקודה זו הוא סוד כתר מלכות. וחסרה ט’ תחתונות שבה – והטעם הוא כמ”ש בעץ חיים, שיש ב’ מיני הסתלקות בנוקבא: דלפעמים מסתלקות ממנה ט”ס ונופלות בבריאה, ולפעמים מסתלקות ממנה ט”ס ואינן נופלות לבריאה אלא עולות ונכללות בז”א. כי בסוד י”א יום החסרים משנת הלבנה בסוד כל המוסיף גורע – נבחן שאותם י”א יום המה ט”ס ראשונות שבה. ולפעמים ט”ס תחתונות עולות לז”א ואינן נופלות לבי”ע, והיינו מסוד ששניהם שמשו בכתר אחד – ושאז נעשה סיתום דחסדים אשר נתרוקנה מכל אורותיה, אכן הכתר שבה נשאר על תכלית השלמות. ועל כן ט”ת דנוקבא שעלו לז”א המה החסדים שהרויח הז”א.

טל טללים

מלשון תל תלתלים, שפירושו מלשון הכתוב תל עולם לא יבנה – ועל כן יורה ענין טל על דבר בלתי מובן. ובזה תבין הכתוב שראשי נמלא טל קווצתי רסיסי לילה.

טיפת אודם

ה’ אותיות מנצפ”ך כפולות נקראות טיפת אודם, שבהן מצטייר טיפת חומר דאבא. הדם הוא סוד ה’ גבורות, ומנצפ”ך הוא הנפש הנקראת טיפת אודם – והוא סוד תגין שעל האותיות, וסוד הדם שבתוך הלב. ובשר הלב הוא סוד האותיות, שהוא גוף רמ”ח אברים. וכשהדם שהוא סוד י”ד דנפש בתוך בשר הלב שהוא סוד כ”ב אתוון – הם יחד סוד ל”ב אלקים דקטנות, ואז נקראים על שמם ל”ב. ומתוך שהם ל”ב אלקים דקטנות הוא סוד אש שורף ולוהט.

טיפת הלובן

הוא סוד ה’ חסדים.

טעמים – א’

כל ראש שהמסך משמש בו רק מלמטה – דהיינו בבחינת הסת”א – מכונה בשם טעמים או כתר.

טעמים ונקודות

מתחלקים לג’ חלקים: ממעל האותיות, בתוך האותיות, ומתחת האותיות.

טנת”א – א’

ד’ בחינות אלו של טנת”א הם בצורת אותיות גם כן – דהיינו אותיות מצויירות מעגולים וטעמים, או מנקודות, או בצורת תגין, או אותיות פשוטות. טעמים: כתר דאבא. נקודות: ט”ת דאבא. תגין: כתר דאמא. אותיות: ט”ת דאמא. הנקודות והטעמים אינם בספר תורה, רק על ידי קריאת אדם. טיפת החומר נקרא יסוד – לרמז לטיפת חומר הזכר שהוא הראשון והיסוד, דהיינו העצמות.

טנת”א – ב’

אע”פ שב’ הסתכלויות נכללים בהסת”א שהוא סוד משה משה יעקב יעקב, מ”מ הטעמים שהוא סוד הראש ועיקר הכל – דהיינו הקריאה דמשה משה שהוא סוד אור חוזר העולה – הנה הוא לבדו נגמר בהסתכלות הזאת שאינו מספיק רק לכלים של ראש. משא”כ הסתכלות הנקראת יעקב יעקב לא נגמר כאן אלא לאחר זה בסוד הסתכלות ב’, כי שם נתפרש שגם האור חוזר היורד אינו הסתלקות רק התלבשות אמיתי – ועל כן הסת”א נקראת טעמים שהוא עיקר הכל כנ”ל. והסת”ב נקראת נקודות: משום שכל אור חוזר נקרא בשם ניצוצין, אלא ניצוצין המסתלקים מהתחתון ועולים לעליון נקראים ניצוצין המאירים – דהיינו אספקלריא המאירה, כי אין להם שינוי כלל. משא”כ אור חוזר היורד הוא סוד אספקלריא שאינה מאירה, כי בעת הסתלקותם מהתחתון אין הניצוצין הללו מאירים כלל – ואדרבא שנופלים לרשות הס”א, וזהו סוד הכתוב רגליה יורדות מות. ועל כן ניקח מהם שם ניצוצין ונקראים נקודות חשיכות – שתיקונם מתחיל רק בהסת”ב בסוד גופא ותוך של הפרצוף.

טנת”א – טעמים שלשה סוגים

ג’ בחינות הם: טעמים שממעל האותיות, טעמים שבתוך האותיות, וטעמים שמתחת האותיות. העליונים מכונים בשם אורות דאזן, האמצעים מכונים בשם אורות דחוטם, והתחתונים מכונים בשם אורות דפה. פירוש, כי כל ראש נקרא טעמים או ג”ר – דהיינו כח”ב – וכל גוף של המדרגות נקרא אותיות או זו”נ דהיינו ז”ת חג”ת נהי”מ, שהז”א הוא סוד חג”ת עד הטבור והנוקבא הוא סוד נהי”מ שמטבור ולמטה. ויש בכל פרצוף ג’ בחינות ראשים שמשפיעים אל הגוף בג’ אופנים: ראש הא’ נקרא אזן – דהיינו טעמים עליונים – והוא הקטן שבהם, משום שנפסקו הארותיו בשבולת הזקן ואינו נמשך אל האותיות להגוף של הפרצוף, אלא חופף עליו מלמעלה, כמו הפשטא הרביעי הזרקא והסגול וכו’. ראש הב’ נקרא חוטם – והוא הראש האמצעי – משום שנמשכו הארותיו לתוך האותיות להגוף של הפרצוף עד הטבור, שהוא בפנימיות כל החג”ת שהוא סוד ז”א, כמו פסיק ומקף. ראש הג’ נקרא פה – והוא הראש הגדול מכולם – משום שנמשכו הארותיו למתחת האותיות, כלומר לנהי”מ שהם לבר מגופא שנקראת נוקבא דז”א, כמו המרכא הטפחא האתנחתא וכו’.

טפה טפיים

אמרו חז”ל: אין טפה יורדת מלמעלה אלא אם כן טפיים עולים מלמטה. והסוד הוא כמו בראש מקוה שהאור הוא סוד י’ והכלי המוכנת היא בסוד ה’ – והם סוד ב’ טפות אשר עליהם שורה הראש בסוד ו’. שהראש הזה הוא סוד טפה היורדת מלמעלה בסיבת י”ה העולים וממשיכין אותו, או בסוד עיר ומגדל שהם טפיים העולים וראשו הוא סוד טפה היורדת. גם אמרו רז”ל: מאימתי מברכין על הגשמים – עד שיצא החתן לקראת הכלה. ובכלל – טפה היורדת מלמעלה ה”ס הזכר, וטפיים העולים מלמטה ה”ס הנוקבא המעלה מ”ן.

י – מפתח ערכים

יושר – א’

אור העליון המתפשט עד למסך שבכלי מלכות לזווג דהכאה – הארה זאת מכונה בשם יושר. והוא להורות שההארה נמשכת רק ממקום מיוחד מא”ס ב”ה המקיף, שהוא סוד המלכות דא”ס ב”ה ששם בחינת ראש. גם יורה שאין הארה זאת נמשכת מכל סביבות הא”ס ב”ה שהוא סוד אור מקיף – רק מצד אחד כנ”ל – וגם יורה שיש לו סוף ותוך. והיפוכם הם העיגולים שהוא סוד הרשימו הנשאר אחר הצמצום, שרשימו זאת נבחנת כאור פנימי לכלים ההם. אולם בצירוף בחינת אור דנה”י מראש הקו שמתפשט גם כן בסוד עיגולים – הכלים ההם מקבלים הארה מועטת מא”ס ב”ה המקיף מכל סביבותיהם בלי שום גבול, רק כל הגבול שלהם במרכזם בפנימיותם מבחינת נקודת הצמצום בלבד.

יושר – ב’

ביושר היותר פנימי הוא עליון ומעולה, וחיצון שבכולם יותר גרוע – והיפוכם בעיגולים. ויושר זה מלביש לזה וזה לזה, עד שהגרוע שבכולם מלביש את כולם. רוב מאמרי הזוהר וכמעט כולם מדברים רק מבחינת יושר.

ירידה

יש לה שתי משמעויות: התפשטות השפע להתחתון, או הכנה אל התפשטות זו. ומתוך שהעליון משפיע בדבר היותר עב – על כן כל ירידה מראה גרעון גדול מתחילתו, כי מתחילה נמשכים הכלים ואחר כך האורות.

ירידה בכח

זה נבחן בשיעור הרצון לקבל שישנו בתחתון. אם הוא בשיעור גדול נבחן שהאור העליון יורד אליו בכח, ואם הוא בשיעור קטן מכונה זה שאור העליון יורד אליו לאטיות – כלומר ברפיון כח.

ירידה במרוצה

ענין הירידה דאורות עליונים בכח ובמרוצה – כל זה משוער ונבחן בכמות הרצון לקבל את האורות האלו שישנו בתחתון. כל העולה – עולה לאט לאט, והיורד – יורד במרוצה. פירוש, שהיורד מעילא שהוא סוד מ”ד יורד במרוצה, כלומר שהעליון אין לו עיכובים ועל כן דומה לרץ במהירות גדולה. משא”כ העולה שהוא סוד מ”ן – הרי יש לו עיכובים רבים על דרכו ועל כן דומה להולך לאט לאט.

יצירה

הוא עולם החסר ג”ר, והוא סוד היסוד שבעולמות. כי אצילות הוא סוד הראש, ובריאה הוא סוד הגוף שיש בו חג”ת נה”י. ויצירה היא סוד יסוד, ועשיה היא סוד מלכות. ומה שהיצירה נקראת יסוד – הוא שעל יסוד זה נבנה כל הבנין. כי שורש הכל הוא סוד היסוד, שבו נצטייר הכל ועלה עד הראש – בסוד שנצטייר פעולתו לפניו יתברך מכל הזווגים העתידים להיגלות בכח היסוד.

יסוד – כללי

הוא סוד המסך שיש בו קשיות, וכח המעכב על אור העליון שלא יתפשט ממנו ולמטה. וקשיות זו הוא מקבל מסוד צמצום ב’. ג’ יסודות הם מכח ג’ ימים הראשונים דמ”ב: יסוד א’ הוא המבדיל בין אור לחושך, יסוד ב’ הוא המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, יסוד ג’ הוא המבדיל בין מים ליבשה – שהוא סוד בין שמים לארץ. כ”ב האותיות נקראות תמיד בספר יצירה בשם יסוד, לרמז לטיפת חומר הזכר שהוא הראשון והיסוד.

יסוד דבינה

מתפשט בז”א עד החזה, ונקרא שד”י – על שם שאמר לעולמו די. ונגד נצח הוד יסוד דבינה יצאה לאה, שנפסקת ומסתיימת בחזה. וזה טעם שאמר לעולמו די – דהיינו על ידי יסוד דבינה שנפסק שם.

יסוד דא”ק

הדר מלך – הוא סוד שם מ”ה החדש, הוא תולדת יסוד דאדם קדמון.

יסוד הפנימי

יורה על יסוד דפרצוף הראשון של אותו הפרצוף, הנקרא פרצוף גלגלתא.

יסוד המלובש מגרון לחזה

שורשו מתוך תוך מקוה מעת החיבור – ראש בתוך. כי האור חוזר ששימש בראש מקוה עד הכתר ממטה למעלה, הנה אחר כך בתוך מקוה התפשט באותו השיעור ממעל ממקום פה דראש למטה דרך תוך הגוף – עד שהגיע לכל”א ששם נתגלה מסך חדש להסתכלות ב’, ונפסק אותו ההתפשטות. ומכאן השורש לכלהו יסודות העליונים המלובשים בגוף התחתונים מפה עד החזה – כמו יסוד עתיק המלובש בא”א ויסוד אמא המלובש בז”א.

יסוד זכר

הוא נמשך מג’ מקומות. יסוד א’ נקרא לשון – כלומר יסוד דראש מקוה שידע את חלל הנוקבא שנתגדלה, בסוד ותאמר הנני – אשר אז החזיר לה הפקדון בסוד דביקות רוחא ברוחא. מקור הב’ הוא סוד הסתכלות ב’ דמקוה, שנבחן אשר היסוד שהיה מלובש עד החזה חזר ונשלף משם בסוד משה משה – והתחיל האור חוזר לעלות מתתא לעילא עד שנתגדל החלל של הנקבה לשיעור שלם. מקור הג’ הוא העיקר – היסוד וכל ברכת הזרע שבו.

יסוד – ענין השפעה הטהורה

הוא כינוי להשפעה הטהורה – השפעה שאין בשעתה שום הנאה ממנה לבעלים. ודוקא משום זה הוא מעין כל הברכות, וכל הנצחיות הן למעלה והן למטה. ובזה תבין ההפרש שבין ב’ הזווגים המכונים זווג דנשיקין וזווג דיסודות – כי זווג העליון הנקרא נשיקין יש בשעתו הנאה לבעלים שהיא סוד ד’ רוחין של אהבה, ואף על פי שגם שם היא בחינת הורקה המעלה, אמנם ריח נעים מתקבל לבעלים נייחא דרוחא מכל הצדדים.

יחידה

ה’ בחינות נרנח”י הפנימיים, והמקיפים הם שניים: חיה ויחידה. הגלגלת שהיא סוד הכתר – משם שורש לנשמה העליונה הנקראת יחידה, לפי שמקפת כל העולמות בבחינת נשמה לנשמה לבדה, ולא בבחינת נפש רוח נשמה. כי הכלים דעשר ספירות דראש נקראים גוף עינים אוזניים חוטם פה – שבהם מתלבשים נרנח”י. אמנם ביחידה שהיא סוד הגלגלת שהיא סוד כתר, אינה מקפת את הנר”ן שיהיו בה ד’ בחינות מקיפין, אלא נחשבת לאור מקיף אחד על כולם. וזה סוד שנקראת יחידה – מפני שאינה נחלקת כמו הנשמה לנשמה, אלא היא אור מקיף יחידה ואין דוגמתה למטה.

ישסו”ת

הוא פרצוף בינה, המלביש מטבור ולמטה דפרצוף החכמה הנקרא אבא ואמא עילאין. מקורו מתחיל מצמצום ב’ – שנצח הוד יסוד דס”ג ירדו ונטמנו תוך נצח הוד יסוד הפנימיים, ועלו שניהם ביחד למ”ן למעלה מטבור דס”ג. ומאז נתחלק פרצוף הס”ג: בחינת נצח הוד שלו שהתחברו בתוך נצח הוד יסוד הפנימיים נקראת ישסו”ת או פרצוף בינה – ובחינת חכמה בינה חג”ת דס”ג שלא נתחברו בהם נקראת אבא ואמא עילאין או פרצוף חכמה. ישסו”ת שעלו למעלה מטבור ולא ירדו נשארו שם לשורש אל אור העינים והנקודים, כי כל טעם שבירתם של אור העינים היה מפני שישסו”ת זה הוא שורשם.

ישסו”ת דא”ק

כל מעלתו דישסו”ת דא”ק הוא משום דבשורש אחד הנה כל עשר ספירות שלו בחינת ראש גמור – כלומר בערך א”ק הרי כליו מחודשים, וצריכים לב’ הסתכלויות כמו הס”ג בעצמו שלא ירד למ”ן. ועיקר ההבנה: אשר אבא אינו מרגיש שום מסך בתוך הישסו”ת שהוא סוד אמא, כי מסכים דתחתון אינם מחשיכים כלום על העליון. ומ”ה שבו יורד אל התחתון ממנו דהיינו הז”א – וזה סוד שאין הז”א מקבל בחינת נשמה רק על ידי עלייתו לישסו”ת.

ים

שורשו נברא ביום ב’, כמ”ש בזוהר חדש יתרו. ביום א’ נברא האור, כמ”ש יהי אור. שבטרם בריאת האור היתה לקויה בסוד תוהו ובוהו – צדיא וריקניא, כי כל מה שצדה היה נשפך ונשארת ריקניא, ומכל השפיכות האלו נצטבר מים חשוכים בסוד וחושך על פני תהום. ביום ב’ אחר שנמשך הרוח העליון בסוד אור מים רקיע, כי האור נתלבש בתחתונים כמו רוח ומרוח יצאו המים העליונים – ואז נפרשו גלי הים כשמלה, שזה סוד רקיע, בסוד הכתוב נוטה שמים כיריעה. ואז נברא הים שהרקיע עומד באמצעיתו ומפריש בין מים עליונים לתחתונים.

ידיעה ויראה

ידיעת השם יתברך פירושה שיעור שלם ומספיק של בחינת תפיסה חושית – כדרך תפיסתינו בכל המושגים שבמציאות. תכלית הידיעה היא ההשבה אל הלב – כמו שידבר איש את רעהו פנים אל פנים – שאז דיבורו שגור בפיו, מחמת שמרגישו בעיניו המוחשים שהוא בסמוך אליו. הרי הבירורים המוחשים האלה שאין בגדרם מציאות ספק – הרי זו הידיעה שבה אל לבו ומתיישבת בלבו לאמיתה בכל צרכה. וזה שיעור הכתוב: וידעת היום והשבות אל לבבך. ויראה הוא סוד הכרת אדנותו יתברך – אשר לפי רוב הכרתו ישוער יראתו, לא פחות ולא יותר.

ישועות

הוא סוד השלמות המתקבל על פי הגבורות הקשות הנחמדים מדבש ונופת צופים, בסוד השמאל החוזר להיות ימין – שהצרה בעצמה נתהפכת להרווחה גדולה.

כ – מפתח ערכים

כינויים

שמות הם עשרה שמות שאינם נמחקים: אל, אלקים, הוי’ וכו’. כינויים הם רחום וחנון גדול גבור וכדומה.

כותל

יורה על המסך והאחורים, שאור העליון יורד ועושה עליו זווג דהכאה. והוא עיקר תקפו של הפרצוף, בהיות שכל האורות של הפרצוף נאחזים ומתלבשים באור חוזר העולה ממנו בכח הזווג. כותל שלם יורה שהמסך על שלמותו ומעלה אור חוזר גדול המספיק להלביש על ג”ר דאור ישר גם כן. חצי כותל יורה שהמסך קלוש, ועל כן אינו מעלה אור חוזר גדול שיוכל להלביש גם את הג”ר דאור ישר – אלא שמלביש לז”ת דאור ישר בלבד. כותל מפסיק – ב’ נקבי חוטם שהם ב’ יודין, וכותל המפסיק ביניהם הוא צורת ו’, הרי צורת א’.

כלים – כללי

הכלים הם התיקונים שנמשכו ויצאו מכח המסך שבכלי מלכות, דהיינו על ידי אור חוזר הנגלה בסיבתו והמסתלק בהעלם המסך. הט’ ספירות ראשונות של הכלי נבחנים יחד בשם כלי פנימי – משום שענינם להשפיע, ועל כן ראויים הם לאור העליון ומתדבקים בו היטב כי צורתם שווה. בחינה ד’ של הכלי שנקראת מלכות נבחנת בשם כלי חיצון – משום שאינה ראויה לקבל האור העליון מסיבת הצמצום שהיה בה. ודע שחצי הכלי חיצון שהוא המסך הוא כלי לבחינת אור מקיף דאור חוזר, וחצי הכלי חיצון שנבחן בשם עביות הוא כלי לבחינת אור מקיף דאור ישר.

כלי – אין תפישא בלי כלי

אין תפישא באור בלי כלי, משום שאפילו באור המלובש בכלי אין התפישה חלה בעצם מהות האור – אלא רק ביחס ההתפעלות המחודש מבחינת הפגישה של האור בגבוליו של הכלי. כמו האוכל בשר שבפגישת הבשר בחיכו מתחדש איזה מין התפעלות שנקרא טעם בשר – אמנם ברור שהטעם הזה אינו מהותו הנקי של הבשר עצמו, אלא ענין יחסי בין הבשר והחיך. ועל דרך זה תשפוט בהאורות העליונים המושגים אל הנאצל – אינו השגה במהות הנקי של האור, אלא רק ביחס משותף המתפעל ונולד על ידי פגישת האור בגבוליו של הכלי.

כלים – חומר וצורה

חומר הכללי של כל הכלים הרוחניים נקרא בשם רצון – והיינו רצון לקבל המוטבע בכל פרטי המציאות מראשית עד אחרית. ותדע שברצון לקבל ההוא אנו מבחינים ד’ בחינות שהם ד’ מדרגות זה גדול מזה בדבר הרצון לקבל, אשר בחינה ד’ הוא תכלית הגדלות של הרצון לקבל. ותדע שכל ענין צמצום א’ לא היה רק על בחינה ד’ הזאת – אשר הנאצל סילק רצונו מלקבל שפע אור העליון בבחינה ד’ זו. אמנם על ג’ בחינות ראשונות לא היה שום צמצום. והעביות לפי עצמה מכונה בשם כלי מלכות, וכח המעכב והצמצום – דהיינו הקשיות – לפי עצמו מכונה בשם מסך.

כלים קדמו לאורות

הוא סוד עליית בחינה ד’ למעלה כדי שישפיעו חסדים מרובים, אלא בסוד ו”ק חסר ג”ר מחמת עליית ה”ת. ומקומם הראשון היה בנקודים, ששם עלה ה”ת לעינים ונעשה נקבי עינים להשפיע חסדים וגבורות. והבן המלה קודם – שפירושה כאן ענין גורם, מלשון קודם ונמשך ולא לשון חשוב – כי אי אפשר שכלים יהיו פעם יותר חשובים מאורות. אלא פירושה שהכלים המה הסיבה להג”ר הנמשכים בהגדלות.

כתר – כללי

היא ספירה ראשונה של עשר הספירות, ופרצוף א’ של ה”פ, ועולם א’ של ה’ עולמות. הראש דכל פרצוף נקרא גם כן כתר – וזה סוד דהכתר הוא ג”ר, משום דבעולם התיקון הזו”ן יצא מהראש ולא נשאר בראש כי אם חכמה בינה. הכתר נקרא גם כן א”ס משום שבו מתגלה אור א”ס. שהכתר הוא סוד אמצעי בין מאציל לנאצל והוא הנקרא עתיק. ונבחן לב’ פרצופים: עתיק וא”א – להיותו האמצעי בין מאציל לנאצל שכולל כל הדרגות שבנאצל.

כתר מלכות

המלכות נקראת לפעמים מלכות ולפעמים כתר מלכות. דהיינו בעת שמשפיעה האור חוזר מלמטה למעלה נקראת מלכות – מלשון הנהגה, כי כל ההנהגה אינה אלא בסוד העלאת אור חוזר מלמטה למעלה. אכן בשעה שמתפשטת באור חוזר הזה ממעלה למטה להתלבשות בתחתון – אז נקראת כתר מלכות, שהוא מלשון גילוי ההנהגה, כי מתגלה המנהיג בהכתר שלו המיוחד לו.

כח”ב זו”ן – ה’ כלים

המה עשרה כלים שבהם מתלבשים ה’ אורות נרנח”י: אור יחידה מתלבש בכלי דכתר, אור חיה מתלבש בכלי דחכמה, אור נשמה מתלבש בכלי דבינה, אור הרוח מתלבש בכלי דז”א הכולל שש ספירות חג”ת נה”י, ואור הנפש מתלבש בכלי דמלכות שנקראת נוקבא. ומקורם יוצא ומתחיל מן פה דראש דא”ק הפנימי – כי בהתפשטות עשר הספירות בהסתכלות ראשון אין הכלים יכולים להגלות, משום שהאורות קדמו לכלי מלכות. עד שהמסך והכלי מלכות מתפשטת בעביותה מינה ובה לעשרה כלים ממעלה למטה עד מלכות דמלכות הנקראת טבור, ואז נבחן לגמר כליו.

כנסת ישראל

מאן דכניש לכל משריין עילאין לגביה – כד”א כי עצור עצר, שמקבלת ואינה משפיעה. ויהבי לה בלא עכובא כלל – פירוש בלי שום מסכים בסוד נפתחו ארובות השמים. וכדין איהו עצרת – עצור עצר הי ודאי – כביכול יהיב תמצית ולא יתיר.

כהן גדול

הוא סוד ז”א דחכמה עליונה, ולפיכך כתוב עליו מן המקדש לא יצא – שצריך להיות תמיד בסוד הקדושה עליונה בסוד רשות היחיד. בסוד הכתוב גם אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ – דהיינו שלא קדמו אדם, ונקרא בכור ונקרא עליון. ולפי שעדיין לא השיג סוד מיוחד לכן אסור לו לצאת לרשות הרבים. ולפיכך אסור באלמנה – כי מגלה בנפשו שאיש אחר ידעה מקודם לו. ועל כן כתוב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה – דהיינו בתולה ששום איש שבעולם לא ידעה עוד כנוהג ברשות היחיד.

כ”ב אותיות

מן הכ”ב אותיות נעשה הגוף כלול עשרה שליטים חכמה בינה חג”ת נה”י, להיות שהתגין משתתפין באותיות – לכן נכללים הנפש והגוף יחד בכ”ב אתוון. המה דכורין מחכמה, ומנצפ”ך הכפולין הם נוקבין מאמא. כל העולמות והפרצופים נבראו על ידי כ”ב אותיות אשר במלכות, והכ”ב אותיות יוצאים מהפה שסודה ה’ מוצאות: גרון, חיך, לשון, שפתיים, שינים – שהם ה’ גבורות מנצפ”ך. אהח”ע מגרון, גיכ”ק מחיך, דטלנ”ת מלשון, בומ”ף משפתיים, זסשר”ץ משינים.

כריתת הברית

אין לך דבר שאין לו מקום – דהיינו המקום אשר יפול שמה העץ, כי המבדיל הוא המחבר. כמו בסוד נסירה: שהנסירה שנסר השי”ת את האשה מן האדם, הוא עצמו הוא סוד החיבור דאיש ואשה. שאותו הצלע – היולי דחוכמתא – היה מעיקרא בסוד זנב בלי הידור וטעם. וכיון שהבדיל צלע זה מהאדם ונקבו בהמרצע דהיולי דעבידתא – הנה הזנב נעשה עתה לפרצוף שלם, אלא שנשתנתה מאיש אל אשה. כי האיש הוא סוד עץ הדעת – הפועל לידע – וזהו שנסתלק מחמת נקיבת הצלע והבנין החדש, ורק בחינת אשה נשתיירה שהיא סוד עץ החיים. וזה סוד עצם מעצמי ובשר מבשרי – ועל כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד.

כלל המתפרט לאין קץ

הנה עמקות החכמה הזאת אין לה שיעור – והוא משום הבחינות המרובות הנמצאות בכל בחינה בשעת שינוי תנועה. כל פרצוף יש לו ב’ גופין חיצון ופנימי: בגוף חיצון ו’ כלים פנימי ומקיף, ובגוף פנימי ו’ כלים פנימי ומקיף. גוף חיצון הם ג’ כלים – עצמות בשר גידין, שהם ג’ בחינות כלים המכונים חיצון תיכון פנימי. הרי יחד ששה בחינות כלים – ו’ כלים לאור פנימי וכנגדם ממש ו’ כלים לאור מקיף. ועוד יש להבחין בג’ העליות הנקראות עיבור יניקה מוחין: כ”ד בחינות כלים דקטנות – שהם עיבור ויניקה – ועוד י”ב בחינות כלים דגדלות, שהגדלות הוא פרצוף גמור מיוחד בפני עצמו המתלבש בתוכיות פרצוף היניקה.

ל – לבן, לבוש, לאה ורחל, לידה

לבן – ביאור

כשהמדובר הוא ביחסים של אור וכלי זה לעומת זה, מוגדר האור בשם לבן והכלים בשם שחור. עיקר א’: שבאור אין בו שום גוון, בדומה לצבע לבן שהוא מושלל מגוונים – ועל כן אין בו שום תפישא ואחיזה כלל, זולת אם מתלבש בכלי, והכלי הוא העושה בו איזו צורה. עיקר ב’: שהאור נערך כמו הלבן שבספר, אף על פי שאין בו שום הדגשה למעיין ואין המעיין דבוק רק בהאותיות ותיבות השחורות שנרשמות על גב הלבן – שהרי כל החכמה רק בהן נמצאת ולא בלבן. עם כל זה עיקר הספר הוא גוון הלבן, הן במה שנותן מקום להאותיות, והן שמשתתף ממש בכל אות ואות. כי כל אות ואות השחורה, אלמלא לא היה עמה היקף לבן מכל צדדיה – לא היה האות נתפס בהשגה כלל. עיקר ג’: שבלבן אין בו משום חידוש, וכן באורות שבכל העולמות אין בעצמותם שום חידוש כלל. כי אין חידוש נופל אלא על מציאת החושך שהוא נברא יש מאין – שאין לחושך שום מקום בטרם הבריאה ואינו כלול חס ושלום במאציל יתברך, ואם כן נברא יש המחודש. משא”כ באורות אין בהם משום חידוש כלל, כי נמשכו מהמאציל יתברך בבחינת יש מיש, להיותם כלולים שם אפילו מטרם הבריאה.

לבן ושחור

סוד הלבן הוא כמו מצע להגוונים, אף על פי שבו עצמו אין שום גוון נבחן בו. והשחור הוא היפוכו אל הלבן – וערכם דומה כמו ב’ הבחינות עלייה וירידה. כי תכלית הזכות שישנם במדרגות מכונה בשם לבן ועלייה, ותכלית העכירות והעביות שבמדרגות מכונה בשם שחור או ירידה הגדולה. אמנם יש תיקון גדול בשחור, בסוד הכתוב שחורה אני ונאוה. ותיקון זה מכונה בשם יופי ותפארת – כי אין הכתוב אומר שחורה אני ולבנה, אלא שחורה אני ונאוה – מפני שהיופי שורה רק על השחרות בדיוק. אשר על כן השחורים רדופים מאד אחר היופי, כי זה עיקר תכליתם ותיקונם – לגלות את אור הקדושה המלובש בהם דוקא מתוך עוביותם.

לבוש

יורה על ההתלבשות דפרצוף עליון בתחתון, שהעליון הופך לבחינת נשמה לתחתון. ויש לבוש פנימי ולבוש חיצוני – הפנימי הוא ההתלבשות של הפרצוף עצמו בתוך כלי הפרצוף השכן לו מתחת, והחיצוני הוא בחינת ההקפה שסובב מחוץ לכלי התחתון. וענין הלבוש שונה מענין ההתלבשות – שהלבוש אין לו שיעור קומה כלל, וכל ענינו הוא רק לכסות ולהגן על מה שתחתיו.

לאה ורחל

לאה ורחל הן שתי בחינות הנוקבא – לאה היא בחינת עולם הבא ורחל היא בחינת עולם הזה. לאה ה”ס ג”ר דנוקבא הנסתרות, ורחל ה”ס ז”ת דנוקבא הנגלות. ויש שתי בחינות גילוי: בחינת לאה שמתגלה מן החזה ולמעלה, ובחינת רחל שמתגלה מן החזה ולמטה. והן ב’ הבחינות שנסתרות ונגלות בסוד הכתוב הנסתרות לה’ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו. לאה שורשה ביסוד דבינה המסתיים בחזה דז”א – ושם נפסקת ומסתיימת בסוד שאמר לעולמו די. ורחל שורשה ביסוד דז”א המסתיים בסיומא דגופיה – ושם מקום הזווג הנגלה לעתיד לבוא.

לחם

נקרא לחם מלשון חמימות – שהוא הרגש החיים והכח שדבר זה גורם. כי עיקר החיות נמשך על ידי אתערותא דלתתא בסוד העבודה והמלחמה שנקרא לחם, בסוד הכתוב לא תוסיף תת כחה לך. וסוד לחם הוא בחינת המ”ן שמעלה התחתון לעליון כדי לקבל אור – כי האור אינו בא בלי אתערותא דלתתא, ועל כן כל ירידת האור להתחתון נקראת לחם, שהוא מלשון המלחמה שבין אור למסך שממנה יוצא האור חוזר ומתגלה שיעור הקומה.

לידה

יורה על יציאת הפרצוף מן הכח אל הפועל, דהיינו אחר שנגמרו כל ג’ הזמנים של עיבור יניקה ומוחין – אז נקרא שנולד הפרצוף. ויש ג’ מיני לידה: לידה א’ היא יציאה לאויר עולם מבטן הפרצוף העליון, ומכונה לידה מן הבטן. לידה ב’ היא לידה מן הקבר – שהיא בחינת עליית הפרצוף שנפל לבי”ע וחוזר לעלות למקומו. לידה ג’ היא בחינת הלידה הגמורה לעתיד לבוא – שהיא בחינת גמר התיקון ששם נגמרת הבנין לשלמות.

לקיחה

יורה על קבלת המ”ן מן התחתון. ויש ב’ בחינות לקיחה: לקיחה דמ”ן שהיא עלייה ממטה למעלה, ולקיחה דמ”ד שהיא ירידה ממעלה למטה. ועל כן כשנאמר ויקח – הכוונה שהעליון ירד ולקח את המ”ן מהתחתון, ועל ידי זה נגרם הזווג. ועיקר הלקיחה הוא בסוד הנסירה – שנסר השי”ת את האשה מן האדם ולקח צלעו לבנות ממנה את הנוקבא.

מ – מפתח ערכים

מאציל

הוא הבורא יתברך שמו בבחינת היחס אל הנאצלים – שהמאציל האציל מעצמותו את האורות הנאצלים. ויש הבחן גדול בין המאציל לנאצל: המאציל הוא בחינת אין סוף המוחלט שאין בו שום שינוי ושום גבול, ואין בו שום רצון לקבל כלל. הנאצל לעומתו נבחן בשם יש מאין – אשר הרצון לקבל הטבוע בו הוא מחדש אותו לבחינת יש ממש, שאין לו דמיון כלל בהמאציל. ועל כן נקרא הנאצל בשם יש מאין, כי המאין – דהיינו ממציאות שאין בה כלל רצון לקבל – יצא מחודש הרצון לקבל שהוא הנאצל, שנקרא יש.

מ”ד ומ”ן

מ”ד הוא מי דוכרין – דהיינו האור היורד מן הזכר להנוקבא לצורך הזווג. ומ”ן הוא מי נוקבין – דהיינו האור שמעלה הנוקבא למעלה לזכר לעורר את הזווג. ועיקר ההבחן ביניהם: שמ”ד הוא בחינת אור ישר היורד מעילא לתתא, ומ”ן הוא בחינת אור חוזר העולה מתתא לעילא. ואין זווג בלי ב’ בחינות אלו, כי בהכרח שיהיה תחילה מ”ן העולה ואחר כך מ”ד היורד, ועל ידי שניהם נגמר הזווג.

מדרגה

כל ספירה מעשר הספירות נקראת מדרגה, וגם כל פרצוף מה’ הפרצופים נקרא מדרגה. ויש מדרגות שלמות ומדרגות חסרות – שלמה היא שיש בה כל עשר הספירות, וחסרה היא שחסרה ממנה בחינת ג”ר. ועיקר ההבחן בין מדרגה לספירה: שהספירה היא בחינת הכלי בלבד, ואילו המדרגה כוללת גם את האור המלובש בה.

מוחין

הם ג”ר דפרצוף – דהיינו כתר חכמה בינה שהם ראש הפרצוף. ויש ב’ מיני מוחין: מוחין דקטנות הנקראים מוחין דאלקים, ומוחין דגדלות הנקראים מוחין של ג”ר. בעת קטנות הפרצוף חסרים ממנו המוחין דגדלות ואין לו רק מוחין דאלקים, ובבוא הגדלות מאיר בו אור המוחין הגדולים בסוד חכמה בינה ודעת. עיקר ענין המוחין הוא בסוד ג’ זמנים: זמן עיבור – שאז המוחין מוסתרים בבחינת ג’ נקודות חולם שורוק חיריק. זמן יניקה – שבו מתחילים להתגלות. וזמן גדלות – שבו מתגלים לשלמות.

מסך

הוא כח המעכב שבכלי מלכות, המונע מן האור העליון להתפשט בתוך הכלי. ועיקר תפקיד המסך הוא לשמש כמצע לזווג דהכאה עם אור העליון – שמן ההכאה הזאת יוצא אור חוזר העולה ומלביש את האור הישר. ויש ה’ בחינות מסך – כנגד ה’ בחינות עביות שבכלי מלכות: בחינה ד’ היא המסך הגסה ביותר ומעלה אור חוזר המלביש את כל י”ס, ובחינה א’ היא הדקה ביותר ואינה מעלה אור חוזר אלא לכלי כתר בלבד.

מלכות

היא ספירה עשירית מעשר הספירות, ופרצוף ה’ מה”פ. ויש בה ב’ בחינות: בחינת מלכות דאצילות שהיא בחינת נוקבא דז”א, ובחינת מלכות דא”ס שהיא שורש כל הנאצלים. ועיקרה – שהיא הרצון לקבל המוטבע בנאצל, אשר ממנה ובסיבתה נגרם כל ענין הצמצום והתיקון. והמלכות נקראת לפעמים שכינה – בבחינת השראת האל יתברך בתוך הנבראים. ולפעמים נקראת כנסת ישראל – בבחינת כלל נשמות ישראל הנכללות בה.

מקיף

הוא האור שאינו יכול להתלבש בתוך הכלי ועומד מחוצה לו ומקיפו. ויש ב’ מיני מקיפים: מקיף קרוב ומקיף רחוק. המקיף הקרוב הוא אור שסופו להתלבש בתוך הכלי כשיזדכך הכלי לשיעור הראוי, ועל כן הוא קרוב. המקיף הרחוק הוא אור שאין לו שום אחיזה בכלי בשום שיעור זכות – ועל כן הוא מקיף ועומד מרחוק.

משה

הוא סוד ההסתכלות א’ – דהיינו אור חוזר העולה ממטה למעלה, שהוא שורש כל הפרצופין. כי בכל פרצוף יש שתי השמות משה ויעקב – בסוד הכתוב משה משה יעקב יעקב – שמשה הוא סוד הסת”א שהוא אור חוזר העולה, ויעקב הוא סוד הסת”ב שהוא אור חוזר היורד. ועל כן משה נקרא גואל ראשון וגואל אחרון, כי כל ענין הגאולה הוא בסוד העלאת המ”ן והסת”א שהוא סוד משה.

נ – מפתח ערכים

נאצל

הוא מה שנאצל מהמאציל יתברך – דהיינו כל מה שנוצר ויצא ממנו בבחינת יש מאין. ועיקר מהות הנאצל הוא הרצון לקבל שהוטבע בו – שהוא כל מהותו ועצמותו, שבלעדיו הוא דומם ואין. ויש ד’ בחינות נאצלים: כתר חכמה בינה ומלכות – שהם ד’ עולמות אבי”ע – ובכל עולם ה’ פרצופים, ובכל פרצוף עשר ספירות.

נה”י אמא

הם נצח הוד יסוד דאמא שנסתמו במוחין דז”א, בסוד הכתוב ונה”י אמא שנסתמו בג”ר דז”א. ועיקר ענינם – שכיון שנכנסו לתוך מוחין דז”א אין להם עוד שיעור קומה עצמי, אלא הם בבחינת כלי לאור המוחין. וזה סוד ג’ המוחין: חכמה בינה ודעת שבז”א – שכנגדם ג’ כלים מאמא: נצח הוד יסוד דאמא שהתלבשו בהם.

נסירה

הוא ענין הפרדת הנוקבא מן הז”א, כדי לעשותה פרצוף נפרד ראוי לזווג. כי מתחילה היתה הנוקבא נכללת בז”א בבחינת זנב – כדפיר’ בסוד דו פרצופין – ולא היה לה שיעור קומה עצמי. ועל ידי הנסירה שנסר השי”ת אחת מצלעותיו, ויבן השי”ת את הצלע לאשה ויביאה אל האדם – נעשה הזנב לפרצוף שלם בפני עצמו. ועיקר ענין הנסירה הוא שורש כל ענין הזווג, כי על ידי הנסירה נעשית הנוקבא ראויה לזווג.

נקודים

הוא שם לעולם שבא אחר עולם האצילות הראשון – שהוא עולם האצילות השני שנקרא עולם הנקודים. ועיקרו הוא שבו נתגלתה בחינת ד’ של הרצון לקבל לשיעורה הגדול, ועל כן נשברו הכלים שם ונפלו לבריאה יצירה עשיה. ושם שורש כל ענין שבירת הכלים – שהוא שורש הקליפות ושורש כח הרע בעולם. ועל כן נקראים הנקודים בשם עולם התהו – שהוא עולם שקדם לעולם התיקון.

נרנח”י

הם ה’ בחינות הנשמה המתלבשות בכלים דה’ הספירות: נפש מתלבשת בכלי מלכות, רוח מתלבש בכלי ז”א, נשמה מתלבשת בכלי בינה, חיה מתלבשת בכלי חכמה, יחידה מתלבשת בכלי כתר. ויש נרנח”י פנימיים שהם האורות המלובשים בתוך הכלים, ויש נרנח”י מקיפים שהם שני המקיפים – חיה ויחידה – שאינם יכולים להתלבש בתוך הכלי אלא מקיפים מבחוץ.

ס – מפתח ערכים

סיבה ומסובב

כל שפע הנמשך מהעליון לתחתון נקרא סיבה, והתחתון המקבל אותו נקרא מסובב. ועיקר ההבחן: שהסיבה קודמת תמיד למסובב ואין מסובב בלי סיבה – ועל כן כל ירידה ועלייה בעולמות נקראת בסוד קודם ונמשך. ויש הבחן בין ב’ בחינות הסיבה: הסיבה הרחוקה היא המאציל יתברך שהוא שורש כל הסיבות, והסיבה הקרובה היא העליון הישיר שממנו נמשך הדבר.

סיום

יורה על המקום שבו מסתיים הפרצוף – דהיינו מלכות דמלכות שהיא רגל הפרצוף. ויש סיום עליון וסיום תחתון: סיום עליון הוא בחינת הטבור שממנו ולמטה מתחיל הפרצוף התחתון, וסיום תחתון הוא בחינת רגל הפרצוף שממנו ולמטה מתחיל עולם אחר. ועיקר ענין הסיום – שהוא מקום הפרסא המפרדת בין עולם לעולם, ושם מתחיל הפרצוף התחתון את לידתו.

סטרא אחרא

הוא שם לכוחות הטומאה הניזונים מן הקדושה. ועיקר הבחן שבין הקדושה לסטרא אחרא הוא בתיקון המסך – שבפרצופי הקדושה נמצא המסך מתוקן במלכות, ואילו בפרצופי הטומאה חסר המסך שהוא הקשיות וכח המעכב, ואין להם רק בחינת העביות לבד. ועל כן נקראים הקליפות בשם כלים שבורים – כי חסר להם המסך שהוא עיקר תיקון הכלי.

ע – מפתח ערכים

עביות

הוא שם לגסות הרצון לקבל שבכלי מלכות – שהוא שיעור ה”גסות” שבה. ויש ה’ בחינות עביות: בחינה א’ היא הדקה ביותר ובחינה ד’ היא הגסה ביותר. ועיקר ענין העביות – שהיא שורש שיעור קומת הפרצוף, כי כפי גסות העביות כן שיעור קומת האור החוזר העולה מן המסך. כלומר: כפי שיעור העביות – כן שיעור הקומה.

עיגולים

הם האורות שנשארו בחלל הריק שנוצר אחר הצמצום, בבחינת רשימו. ועיקרם – שאין להם בחינת ראש וסוף כמו היושר, אלא הם שווים מכל צד בסוד עיגול שאין בו ראש ותחתית. ועל כן ביותר חיצוני שבעיגולים – הוא הגדול שבכולם ומעולה שבכולם, בהיפוך מן היושר שבו היותר פנימי הוא העליון. רוב ענין עולם הנקודים הוא בבחינת עיגולים.

עיקר וטפל

יורה על ב’ הבחינות שיש בכל פרצוף: הפרצוף עצמו הוא עיקר, והאורות המקיפים אותו הם טפל. אמנם ודאי שהמקיפים גדולים מן הפנימיים בשיעור קומתם – כי כל מה שאינו יכול להתלבש בתוך הכלי הוא משום שגדלותו יתירה. ועל כן בכל מקום שנאמר עיקר – הכוונה לפרצוף הפנימי, ובכל מקום שנאמר טפל – הכוונה למקיפים.

עלייה וירידה

יורה על תנועת הפרצופים בעולמות – עלייה היא כשהפרצוף מתעלה למדרגה גבוהה יותר, וירידה היא כשיורד למדרגה נמוכה יותר. ועיקר ענין העלייה – שאינה גורמת שום חסרון במקום שממנו עולים, כי בדבר רוחני אין העדר. ועל כן כשאמא עולה ומלבשת לא”א – אין אמא חסרה ממקומה כלל, אלא גם שם נשארת במקומה וגם כאן עלתה. וזה סוד כלל גדול: אין העדר ברוחני.

ס – מפתח ערכים

ס”ג

הוא שם דהויה במילוי יודין וא’, כזה: יוד הי ואו הי. מקורו יוצא מהתפשטות הב’ דפה דראש ע”ב, וקומתו מתמעט עד קומת בינה – חסר חכמה וחסר כתר. והוא משום שהמסך שנזדכך בגופא דע”ב לא נשאר בו זולת ב’ רשימות שהם מבחינה א’ ומבחינה ב’, אבל בחינה ג’ לא השאיר רשימו בגופא דע”ב. מתוך שבחינה אחרונה אינה משאירה אחריה רשימו – ולפיכך אינו מעלה אור חוזר רק בקומת בינה. פרצוף זה נקרא מילוי המילוי, בהיותו משמש בעיקר למלאות חסרון אור דגופא דע”ב.

ס”ג דא”ק

הוא התפשטות ב’ היוצא מפה דע”ב על בחינת מסך של בחינה ב’ שקומתו עד הבינה. התחלתו: מפה דע”ב, וע”ס דראשו מסתיימים בחזה דע”ב – שהסת”ב דעליון נעשה הסת”א בתחתון. בחינת התוך שלו מתחיל בחזה הכולל ומסתיים בטבור הכולל, ובחינת הסוף שלו יורד על נה”י הפנימיים דא”ק מטבור הכולל ולמטה.

סגולתא דטעמים ונקודות

כל ההפרש שבין טעמים ונקודות הוא בלידת היסוד. כי בטרם דאתיליד היסוד היו רק ה’ בחינות כח”ב נ”ה, שהסת”א בהוד היתה – ששם נקודת הצמצום. כי נצח הוא סוד ז”א הכולל ו”ק, ומלכות הוא סוד הוד – שהסת”א יצאו כח”ב נ”ה כהלכתן. אבל אחר כך כשנתפשטה המלכות מינה ובה לע”ס בסוד הסת”ב – לא יכלו כח”ב להתפשט מחמת עביות המסך שבפה דראש, ועל כן נהפכו כח”ב לחג”ת, ויצאו חג”ת נ”ה במקום כח”ב נ”ה. סגולתא דנקודות היא אחר לידת יסוד, שאז נעשית ההכרעה בסוד הספירות ממטה למעלה – כלומר שחסדים דכל”א חשובים מחכמה דאומ”צ בסוד אנקת”ם.

סוף – כללי

התפשטות הסיבה המסיימת לכל הארה שמעכבת לה שלא תתפשט יותר – היא נקראת סוף של ההארה ההיא. ויש כאן ה’ עיקרים: א’ – כל מהותו הוא רק התפשטות ע”ס דאו”ח מהמסך שבכלי מלכות המכונה חזה או טבור, ששם כבר נעשה הסתכלות ב’ המספיק לגמור כל הכלים של הפרצוף. ב’ – ולפיכך אין כאן ענין שיתפשט עוד האו”י לזווג והסתכלות ג’, וממילא נמצאים רק בע”ס של אור חוזר לבד בלי אור ישר. ג’ – ולפיכך המלכות דע”ס הללו מסיימת הפרצוף וחותכת לאותה המדרגה, משום שאין המלכות יכולה להתפשט בלי זווג עם האו”י. ד’ – לפעמים גם הסוף עצמו נבחן לרת”ס, אמנם צריך להבינם ע”פ מובן הע”ס בלבדו – כח”ב ראש, חג”ת תוך, נהי”מ סוף. ה’ – בחינת סוף נוהג גם בע”ס דעגולים, כי יש שם בחינת מלכות המעכבת על האור ומסיימת הספירה.

סיום רגלין דפרצופין

יש כאן ב’ נקודות לסיומא: הא’ הוא נקודת צמצום א’ בעוה”ז – ששם נסתיים רגלי א”ק הפנימי דהיינו גלגלתא דא”ק, וכן הס”ג דא”ק מתחילתו. הב’ הוא נקודת צמצום ב’ בטבורו דא”ק הפנימי – שנקרא נקודת עוה”ב, ששם נסתיים הס”ג דא”ק וישסו”ת דא”ק וב”ן דא”ק הנקרא ע”ס דנקודים.

סר

סר משמש בב’ לשונות במשמעויות הפוכות. לפעמים הוא מורה מלשון הסרה והפרשה והרחקה – כמו מסיר אזנו משמוע, וכמו סר לראות. ולפעמים בהיפך, שמשמעותו הגשה וקריבה – כמו סורה רדה אלי, דהיינו שקרא אותו שיתקרב אליו. וזהו סוד גדול מאוד – כי קריאתו יתברך היה בסוד סורה רדה אלי, שההסרה וההורדה הוא סוד קול ה’ אשר בזמן הפעולה הוא הסרה כלפי העליון שמסיר רוח חיותו מהתחתון. אכן כשהמלה הזאת היא בסוד קריאה והזמנה – אז משמעותו התקרבות והגשה.

ספירה

הוא מלשון ספיריות וזוהר, בסוד הכתוב השמים מספרים כבוד אל – כי השמים שהוא ז”א בחינת רוח הכולל י”ס, המספרים ומזהירים למלכות הנקראת כבוד אל.

סודות התורה

יש לדעת שהמושג הוא זלזול בעצם החכמה, והאינו מושג ממשיך על עצמו בחינת יקר. כי כן הטביע השי”ת בעולם שהעני מחשיב מאד את העשירות – באופן שאפילו מאה מנה הוא אצלו חשיבות ויקר לאין קץ, אמנם אחר שמשיג מאה מנה נעשה לו דבר פחות. ועל דרך זה ממש בחכמה, אשר כל דבר שאינו מושג הוא חשוב אצלו, ותיכף כשמשיגה מזדלזל אצלו ורודף אחר אינו מושג אחר. ועל כן העמי ארצות מחשיבים מאד את החכמה מחמת שכולה אינה מושגת, אמנם לחכמים מותר ודאי לגלות – מפני שמלאכתם בכך לרדוף חכמה. וזהו שאמרו צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

סגול – ע”ס בצורת סגול

כי נודע שבינה שהיא סוד סוף דראש בחינת פה, יצאה מתחילה לבר מראש, ואחר כך בא נצח שהוא סוד ז”א ובירר אותה בסוד אומ”צ המברר לכל”א. אז נעשית שווה עם חכמה כי נכנסה שוב לבחינת ראש, ועל כן נעשית חו”ב בקומה שוה וכתר על גביהם. וחג”ת שהוא רק העתק מכח”ב נעשית גם כן גבורה שווה לחסד, ושליש תחתון דבינה על גביהם כי דעת הוא סוד שליש תחתון דבינה.

ע – מפתח ערכים

עביות

הוא הגדר של שינוי הצורה הנמצא בכל נאצל – שמפאת הבחן שינוי זה אנו מבחינים המדרגה בשם נאצל, ולולא שינוי צורה הזה היה נמצא עוד בבחינת מאציל. ותדע שכללות שינוי הצורה הנמצא בנאצלים ונבראים ונוצרים ונעשים במשונה מן המאציל העליון יתברך, הוא ענין המציאות של הרצון לקבל שפע ותענוג המצוי בנאצל לקבל מהמאציל יתברך – אשר צורה זו איננה נמצאת בשום פנים במאציל יתברך, כי ממי יקבל חס ושלום. ויש ב’ עיקרים: א’ – מהותה הוא ענין המציאות של כלים הן בבחינת החומר והן בבחינת המדה והשיעור לכל פרצוף. ב’ – עביות זו משוערת בהכרח בד’ דרגות זה למטה מזה, המכונים ע”ס דאור ישר או חו”ב תו”מ.

עיגולים ויושר

הע”ס נבחנים על ב’ בחינות: עיגולים ויושר. כי בטרם שיצאו הע”ס דיושר ברת”ס שהם כעין קו המושג ומוגבל מב’ קצותיו מראש ומסוף, יצאו מקודם הע”ס דעגולים שאינם מוגבלים מראשם אלא מתוכיותם בלבד – ועל כן המרכז הוא נקודת הסוף ובחינת המלכות המסיימת שבהם. בחינת הראש ותוך אין בהם. עיגולים הם ספירות דראש בשליטה לפי עצמם כמות שהם בעת שנאצלו, שהמה מוגבלים מסוד א”ס. ואילו יושר הוא הפרצוף כולו ברת”ס, שכל שליטתו הוא אך לירד ולהתפשט להתחתון. ומפני ששניהם יוצאים מע”ס דראש, גם בראש אנו מבחינים עיגולים ויושר.

עמוד האמצעי

כשנסתכל בסוד העיגולים הם מתחלקים בהכרח לחצאי עיגולים עליונים מנקודה דאמצעיתא ולעילא, וכנגדם חצאי עיגולים תחתונים מנקודה האמצעית ולמטה. והמה הפכים מקצה אל הקצה, כי בחצאים העליונים נבחן שכל היותר עליון הוא משובח, ובחצאים התחתונים נבחן שכל היותר תחתון הוא משובח. ומתחילה צריכים להמשיך האור למטה – לאיזו ספירה שאנו רוצים לעלות, אנו צריכים מתחילה להשתלשל בחצאים התחתונים מנקודה ולמטה, עד שאנו באים לחצי העיגול התחתון שלאותה הספירה וממשיכים שם האור העליון – ואז מסבבים ועולים עד שאנו באים לאותה ספירה מבחינת הנקודה ולעילא. בזה מתיחדים כל הספירות שבירידה ועלייה ההיא.

עקודים נקודים ברודים

עקודים יורה שאין שם אלא כלי א’ שכל העשרה אורות עקודים בו – והיינו בפרצוף א”ק מהסוד קו אחד. עקודים הוא התוך דפרצופי א”ק, כי בראש אין כלים ואין הכאה. ולפיכך נבחן שפרצוף זה קיבל רק האורות העולים מתוך זווג דהכאה שעשה פרצוף הקודם, ומהאורות הללו נמשך לו אחר כך סוד המסך הכלול באורות ההם. ואחר כך שכבר התפשט האו”ח ממעלה למטה בתוך התוך עד למלכות דמלכות, אז מתחדש גם בפרצוף זה סוד המסך המעכב אשר אור עליון מכה בו ועולה אור חוזר ממטה למעלה – וסוד זווג דהכאה החדש הזה שנולד ויצא בתוך דא”ק הוא המכונה עקודים, להיותו בטרם השיתוף דמידת הרחמים בדין. נקודים הוא פרצוף ב”ן דא”ק – ומשום שתחילת יציאתם של הע”ס ההם היו רק בחינת המסכים שבמלכיות המיוחסות להם, נקראים בשם נקודות. ברודים הם רת”ס דנה”י דנקודים שנקראים זו”נ דאצילות.

עליה וירידה

דבר זה מחויב בכל מדרגה של קדושה. ויש כאן ענין עמוק אשר הקבלה מוקדמת להשפעה – כי בשעה שהתחתון מקבל את אור עליון אין האור פועל בו עוד, ונדמה כמו שהעליון עדיין לא נתעורר להשפיע אליו. אלא אחר כך בפעם ב’ נתעורר בו אותו האור שקבל מכבר, ומראה ומגלה את כח ההשפעה האצור בו בכל שלמותו ותפארתו. ולפיכך נבחן כאן ב’ דברים: דבר הקבלה שנגמר לגמרי בפעם הראשונה, ודבר ההשפעה שהיתה נעלמת לגמרי בהתחתון עד שהגיע זמנו. וכללא הוא שכל המקבל מחויב לקבל בדבר היותר זך שבתוכו, וכל המשפיע דרכו להשפיע רק בדבר היותר גס ויותר עב שבאפשרותו. ולפיכך ענין הקבלה מכונה בשם עלייה – שפירושו זכות וחשיבות. ואמנם ענין ההשפעה מכונה בשם ירידה – שפירושו גסות ועביות. כי המשפיע דרכו לשמש אז בבחינות הגסות והעבות מאד המצויות באפשרותו, ולא עוד אלא שההשפעה מתקטנת במיעוט העביות ומתגדלת בריבוי העביות.

עצמות

הוא מלשון הכתוב עוצם עיניו מראות ברע. והעצמות הם עיקר בנין הגוף החי, כמ”ש חז”ל כל בריה שאין בה עצם אינה חיה י”ב חודש. אור החכמה מכונה בשם עצמות – להיותו עיקר עצמות האור המלובש בספירות הקדושות. ויש כאן כלל חשוב: שאין לכנות זאת כעצמות הבורא יתברך שאין לו שם ולא הגה כלל – כי גם א”ס ב”ה אינו בחינת עצמותו יתברך, שהמלה א”ס גם היא שם המורה איזו תפיסה שאנו תופסים אותו יתברך בגדר השם הזה. דהיינו שאין לו סוף ותכלית – שלא יתכן זה כלל להגדיר בעצמותו יתברך.

עשר ספירות – כללי

יש ד’ הבחנות עיקריות בע”ס: הבחן א’ – על פי קרבתם להמאציל, שהיותר עליון נקרא תמיד כתר, והבא אחריו חכמה, ואחרי החכמה בינה, עד שהיותר תחתון הוא מלכות. הבחן ב’ – על פי שיעור קומה מהד’ בחינות של אור ישר, שמשוער על פי אמת המדה של המסך. הבחן ג’ – על פי רת”ס, שיש בזה ג’ דרגות: ראש, תוך, סוף. הבחן ד’ – על פי תיקון קוין, שמקורו מהנקודים שנקרא אור העינים, אשר המלכות שנמצאת למטה מכל הספירות עלתה ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה – ומשום התכללות הזו נעשו ג’ קוין בכל ספירה: קו ימין, קו שמאל, וקו אמצעי המכריע ביניהם.

עשר ספירות – תכונות

תכונת הכתר: הבחן העיקרי שבכלי דכתר הוא בהמסך שלו שהוא בעביות דבחינה ד’. ומתוך שבחינה ד’ הוא מדת הדין השורשי שרק עליה היה צמצום א’, ג’ בחינות הקודמות לא נתצמצמו כלל ועל כן הן נקראות מדת הרחמים – לפיכך כלי דכתר הוא במשונה בתכלית הריחוק מהכלים דחו”ב וז”א ומלכות. תכונת החכמה: הבחן העיקרי שבה תחקור מסוד בחינה א’ דאור ישר. וזה הכלל שהספירה הראשית שבכל קומה היא השולטת בקומה ההיא – ולפיכך החכמה שולטת שם ושאר הספירות בטלות לה. תכונת הבינה: עיקר השליטה שבה הוא אור החסד – כי כן צורתה בבחינה ב’ דאור ישר. ואע”פ שעצמות הבינה היא ממש חלק מהחכמה דהיינו בחינת חיה ועצמות, אנחנו מבחינים אותה באותה בחינה שנבדלה ויצאה מהחכמה – דהיינו התגברות הרצון לאור דחסדים. תכונת החסד: יש בה ב’ הבחנות: א’ – שבהפרצוף נמצא אור דג”ר בחו”ב, ועל כן החסד עצמו אע”פ שהוא בקומת ו”ק, מחוברת לג”ר עכ”פ. ב’ – שהמסך המשמש בה הוא מרשימו דמידת הרחמים שנזדכך לבחינה א’. תכונת הגבורה: א’ – שאין ג”ר בהפרצוף. ב’ – שמסך המשמש בה הוא מרשימו דבחינה ד’ ומדת הדין שנזדכך לבחינה א’. תכונת הת”ת: א’ – שיש ג”ר בהפרצוף. ב’ – שהמסך שבה משותף מב’ הרשימות מבחינה ד’ ומבחינה ב’, ועל כן מתייחדים בה ב’ התכונות דחו”ג. תכונת הנצח: א’ – שאין ג”ר כלל בהפרצוף. ב’ – שמסך דרשימו דבחינה ד’ ומדת הדין משמש בה, אכן מעלה גדולה לה על ספירת הגבורה – כי כאן כבר נתמתקה בחינה ד’ בתוך הת”ת. תכונת ההוד: א’ – שיש ג”ר בהפרצוף. ב’ – שמשמש ברשימו של מסך דמידת הרחמים. תכונת היסוד: שאין ג”ר כלל בהפרצוף, והמסך המשמש הוא מסך משותף דמידת הרחמים ומידת הדין כמו הת”ת. תכונת המלכות: שיש ג”ר בהפרצוף ורשימתה היא ממידת הרחמים, אכן נזדכך ונפסק האו”ח.

עשר ספירות דאו”י ואו”ח

עצם השתלשלות האור על פי המדרגה נקרא בשם ספירות דאו”י, והבחנות העדרם שבאותם המדרגות – דהיינו הסתלקות האורות לשרשם – הם שנקראים אור חוזר. כתר דאו”י הוא אור העליון בטרם שבא לבחינת קבלה והתלבשות בתחתונים – דהיינו בעת שמופיע בתחתונים והם אינם מרגישים בו. חכמה דאו”י היא תחילת הרגשת המקבל באור העליון המלובש בו. בינה דאו”י היא בחינת אור דחסדים עם אור דג”ר בבחינת השמיעה – בסוד לשמוע בקולו. ז”א דאו”י הוא סוד עמוד האמצעי דאור העליון המופיע בנאצל – בסוד בן י”ה. מלכות דאו”י היא סוד ומלכותו בכל משלה – שהוא המשכה מאור הכתר בסוד נעוץ סופו בתחילתו. ד’ בחינות דאור חוזר הם פשוט ההעדר וההסתלקות של כל בחינה ובחינה של ד’ בחינות דאו”י, אלא בערך הפכי.

עמוד האמצעי – ביאור

עצם האור הוא סוד י, ובחינה א’. ומסיבת ה’ שנשתלשלה הימנו – קנה אור ג”ר כמבואר. אכן יש כאן בחינת אור חדש אשר לא היה באמת בעת הופעת הי, ומכונה בשם אור הפנים או עמוד האמצעי – שהוא סוד אור א”ס שהופיע בבחינת חידוש ממעלה למטה בתוך מקום הזווג של י”ה. ואור עליון החדש הזה, דהיינו זיו הפנים שנתגלה בסיבת זווגם ד-י”ה, הוא מצויר בציור ו’ ונקרא עמוד אמצעיתא – משום שמופיע באמצעית י”ה כלומר בין דבקותם וזווגם. ונקרא גם כן בשם פנים קטן, זעיר אנפין, ואור ו”ק. וזה להורות שרק בו בלבדו מתגלה החסרון ג”ר לבחינת חסרון, משא”כ בי”ה שהוא חו”ב – אין הג”ר חסרון להם מפני קרבתם להמאציל.

עין הרע

עין הרע הוא סוד העין דבחינה ד’ הקרב אל שתי עשרה – שתיכף פרח אור העליון משתי עשרה, ונשארו עשתי עשרה נופלים לקליפות מקום המיתה. וזהו סיבת כל המיתות שבעולם – כלומר תתקצ”ט מאלף, כמ”ש חז”ל תשע מאות תשעים ותשעה מתים מעין הרע. אכן אחד נשאר מאלף שהוא מסיבה אחרת – דהיינו ממידת הרחמים בחינה ב’ ולא בחינה ד’, וזהו סוד הכתוב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף – שהעין הרע דבחינה ד’ נפדה שם בבחינה ב’ מידת הרחמים.

עת עתים

הם החילופין המתגלגלים בעולם, על דרך שביאר הקוהלת – י”ד עתים לטובה וי”ד עתים לרעה. ויש שני דרכים לבא לפני מלך מלכי המלכים: הדרך הא’ הוא דרך הצדיקים ובעלי מעשים טובים – דהיינו דרך התורה שהמקיימים זוכים לקרבת אלקים כפי מדרגת צדקתם. ויש כנגדו דרך של דינים ויסורין קשים ומרים – אשר הבלתי מקיימים את התורה מחויבים לעבור את כל הדרך הארוכה ומרה הזאת עד שזוכים לדביקותו יתברך. וזהו שאמרו חז”ל הקדוש ברוך הוא מעמיד עליהם מלך כהמן ובעל כרחם מחזירם למוטב. ויש צדיקים בעלי מדרגה גדולה אשר דורכים על שני הדרכים כאחד – בסוד בא בכל עת אל הקודש.

פ – ביאורים נוספים

פועל ופעולה

גמרו של הענין נקרא פעולה – וכמו מעשה. ועיקר ההבחן בין פועל לפעולה: הפועל הוא הכח המניע, ואילו הפעולה היא גילויו בפועל ממש. ועל כן כל מדרגה שיש בה כוח אך אינה מגלה אותו – נקראת פועל בלבד. ואילו כשמתגלה הכוח בפעולה ממשית – נקראת פעולה. וזה שורש ההבחן בין בחינת כח לבחינת פועל בכל ענייני הספירות.

פשוט ומילוא

פרצוף גלגלתא שבכל הפרצופים נקרא הויה פשוטה, ופרצופי ע”ב ס”ג מ”ה וב”ן שבכל הפרצופין מכונים הויות עם מילואים. כי כל פרצוף כלול בחיוב מה’ פרצופין המכונים גלגלתא ע”ב ס”ג מ”ה וב”ן – שמלבישים זה את זה, כל תחתון למטה מראשו של העליון ממנו, דהיינו רק על הגוף של העליון בלבד – כדי למלאות חסרון האורות שנסתלקו משם. כי ענין הסתלקות האורות הוא מקרה מחויב בכל גוף, ולפיכך זקוק הוא לפרצוף התחתון ממנו שילבישהו שם וימלא אורותיו. משא”כ בראשים שאין נוהג בהם הסתלקות אורות, ועל כן אין נוהג בהם ענין הלבשת התחתון. ולפיכך נקראים ד’ הפרצופין ע”ב ס”ג מ”ה וב”ן בשם ד’ מילויים, להיותם כולם בחינת מלבישים ומילויים על הגוף של פרצוף א’ השורשי הנקרא גלגלתא. אמנם הגלגלתא עצמה לא נקראת מילוי – משום שהיא הראשון, ועל כן מכונה פרצוף הגלגלתא בשם ד’ אותיות הפשוטות שבשם הויה שאין בהם מילוי.

פן ופנים – ביאור

נודע שעולמין אתיסדו על ב’ נקודות – בסוד נקודת עוה”ז ונקודת עוה”ב. וכל פן עושה נקודה, מלשון ואולי, כמ”ש השמר פן. ואל אינו אלא לא תעשה. וזהו סוד הפנים דא”א – דהיינו סוד ב’ תפוחין קדושין, שנקראים תיקון הששי. סוד פן הימין הוא בחינה ב’, ופן השמאלי הוא בחינה ד’. וזהו שנקרא ואמת – בסוד חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. ובזה תבין סוד חקל תפוחין – שהוא סוד ב’ תפוחין הנ”ל הזרועים ונצמחים וגדלים בשדה אשר ברכו ה’.

פרסא – ביאור מפורט

הפרסא היא הסיום החדש שנעשה בהפרצופין בזמן עולם הנקודים. כי פרצופי א”ק היו מסתיימין בנקודת עוה”ז שהיא החלל הפנוי הנעשה בצמצום ראשון. ונבחנים ברת”ס דע”ס: שהסת”א נקרא ראש שהע”ס שלו נקראים גו”ע אח”פ, ונמצא המסך שבכלי מלכות שעליו נעשה הזווג – שעומד בפה. ומפה עד הטבור נמשכים ע”ס דתוך – והמסך שלו עומד בטבור. ומטבור עד סיום רגלין העומדים בנקודת עוה”ז נמשכים ע”ס דסוף – ונמצא מסך המסיים וחותך להפרצוף עומד בנקודת עוה”ז. אמנם בפרצופי נקודים נעשה צמצום שני מחדש מסיבת המ”ן שעלה לנקבי עינים ונעשה שם הזווג לע”ס דראש. ונמצא מסך הראש עומד בנקבי עינים – ומשם ולמטה באח”פ נמשכים ע”ס דתוך עד הפה. ונמצא המסך דתוך המכונה טבור עומד עתה בפה דראש שמלפנים. ומשם עד הטבור דמלפנים נמשכים ע”ס דסוף. וסיום החדש הזה מכונה פרסא או רקיע – המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים: בין איברי דחיות לאיברי דמזון. הפרסא הזו עומדת בעקימו – כי מתחילה מחזה ומסתיימת מול הטבור.

ד’ המצבים – פב”פ אב”פ פב”א אב”א

ההפרש שבין אחור דזכר לאחור דנקבה הוא – שבאחור דזכר יש רשימו דג”ר משא”כ בנקבה. כי צדדים אלו שורשם מזמן צמצום ב’ דא”ק שנה”י שלו עלה לחג”ת וחג”ת לחב”ד. ונמצא אשר כל הפרצופים הבאים אחריו יש בהם צד פנים מיוחד וצד אחור מיוחד. כי אור דחג”ת בכלים דחב”ד – הרי שהפנים דראש הם חג”ת והאחור דראש הם חב”ד. ואור דנה”י משמש בכלים דחג”ת – נמצא אשר הפנים דגופא הם נה”י והאחור הם חג”ת. ולפיכך הנוקבא שכל שורשה הוא אור דנה”י המשמש לכל היותר רק בכלים דחג”ת – אין לה רשימו דג”ר אלא רק רשימו דחג”ת. משא”כ הזכר ששורשו הוא אור דחג”ת – ומתוך שאור זה משמש בכלים דחב”ד הרי כלול בו מחמת זה גם רשימו מכלים דחב”ד הנמצאים באחור דראש. ולפיכך מוכרח שיעברו על כל הפרצופין שמצמצום ב’ ולהלן ד’ מדרגות מקטנותם עד גמר גדלותם: פב”פ יורה שהזכר גם הנוקבא משפיעים מכאן ולהבא כמו למפרע. אב”פ יורה ששלמותו של הזכר נגלה רק למפרע ולא להבא, אמנם הנוקבא משמשת עם הארתו זאת. פב”א יורה שהזכר יפה כוחו להשפיע גם מכאן ולהבא, אמנם הנוקבא אינה נשלמת בו רק בעבר. אב”א הוא בחינת הסתר גמור ממנו.

פה דעליון – טבור דתחתון

נתבאר שהתפשטות ע”ס הא’ דגופא דכל פרצוף מתחיל מפה דראש – דהיינו מהמסך שבמלכות דע”ס שבראש – ומסתיים בטבור. ומשום חוק ההזדככות הנוהג בכל מלכות דמלכות – נבחן אשר המסך שבה מזדכך ועולה על סדר המדרגות: מתחילה מבחינה ד’ לבחינה ג’ ונבחן שנתעלה למדרגת ז”א. ואחר כך מבחינה ג’ לבחינה ב’ ונבחן שנתעלה למדרגת בינה. ואחר כך מבחינה ב’ לבחינה א’ ונתעלה למדרגת חכמה. ואז כשמזדכך מכל בחינות העביות נבחן שנתעלה לבחינת השורש – דהיינו הפה שהוא המלכות שבראש, שנעשה כתר למדרגות ע”ס דגופא. ואז חוזרים עליו ד’ בחינות דאור העליון שבראש ופוגע בהמסך המזוכך ההוא – שמשום זה נתעבה תיכף לבחינה ג’. ונמצא שהטבור דעליון – דהיינו מקום הסת”ב דעליון – נעשה למקום הסת”א דתחתון.

פרד”ס

חכמת האמת בכל היקפה מכונה בשם פרדס, כמ”ש חז”ל בחגיגה ד’ נכנסו לפרדס – והוא ר”ת פשט רמז דרוש סוד. שהם מורים על ע”ס דאור ישר אשר כל תכונתם הוא רק בד’ בחינות המשמשות במסך: בחינה א’ בחינה ב’ בחינה ג’ בחינה ד’. בחינה ד’ היא סוד פשט – בשביל שאינה נמצאת על שלמותה זולת באין סוף ב”ה שנקרא אור פשוט. ועל שם זה נקראת בחינה ד’ פשט – והיא המדרגה החשובה שבכולם. בחינה ג’ הוא רמז – מלשון ומה ירמזון עיניך, ועינים הם סוד קומת חכמה. ומכונה רמז משום שבחינה ד’ נזדككה ונעלמה בו, ועם כל זה נשאר בו בחינת רמז דבחינה ד’. בחינה ב’ נקרא דרוש – מלשון ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף. שבחינה ד’ נעלמה ממסך זה לגמרי – ואפילו בדרישה אחריה לא תמצא אפילו רמז דק ממנה. בחינה א’ נקרא סוד – מלשון הכתוב סוד ה’ ליראיו ובריתו להודיעם. וכל סתרי תורה נובעים מפרצופים דבחינה א’ שהם בקומת ז”א. ומכאן תדע: סתרי תורה וסוד אי אפשר להשיגם זולת בהשגת נפש רוח שהוא קומת ז”א. ודרוש בסוד ע’ פנים לתורה אי אפשר להשיגו זולת בהשגת נשמה שהוא קומת בינה. ורמז אי אפשר להשיגו זולת בהשגת חיה וחכמה מלאה שהיא קומת חכמה. ופשט אי אפשר להשיגו זולת בהשגת כל נרנח”י על שלמותו האחרון.

צ – ביאורים נוספים

צמצום א’ – ביאור נרחב

הצמצום הראשון הוא ראשית התהוות מקום חלל וריקני באמצעית אור אין סוף ב”ה – שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים הנוצרים והנעשים. אשר מקום זה הוא בחינת חידוש יש מאין – כלומר שלא היה בטרם זה דהיינו בעולם אין סוף ב”ה, כי אז ודאי לא היה בחינת מקום ריקן מאורו יתברך. מהותו: הוא הסתלקות הרצון של הנאצל מלקבל שפעו יתברך. ומתוך שענין הכפיה אינו נוהג ברוחניות – א”כ ודאי עם התעלות הרצון לקבל נסתלק גם האור מן הנאצל ההוא ונשאר ריקן מאורו יתברך. סבתו: הגם שאין שום תפיסה שולטת בעולם אין סוף ב”ה – עם כל זה בהכרח שכללות אור אין סוף ב”ה יש בו שינוי של מה מהמאציל יתברך שחידש אותו, כי על כן הוא נאצל ולא מאציל. ואותו השינוי אנו מבינים אותו בענין הרצון לקבל המוטבע בנאצל ההוא – דהיינו החשק וההנאה המוטבע בו לרצות בשפעו שהעניק לו המאציל יתברך. ורצון לקבל זה ודאי אינו נוהג בהמאציל לא ממנו ולא מקצתו – כי ממי יקבל? תוצאותיו: הוא מציאות כח העיכוב בכלי מלכות שבכל הפרצופין דקדושה – המונע את אור העליון שלא ירד דרך בה. וכח העיכוב הזה מכונה בשם מסך. ותדע שכל הקוטב שעליו מתגלגל גלגל שינוי הצורה בכל חילופיו ותמורותיו – אינו לא פחות ולא יותר רק כח העיכוב הזה האמור המכונה בשם מסך.

צמצום ב’ – ביאור

הצמצום ב’ הוא צמצום נה”י דא”ק ועלייתם לחג”ת שלו – שמשם יצאו ע”ס דעולם הנקודים. ודע שצמצום א’ עדיין אינו נחשב שורש לעוה”ז – ותחילת השרשת העוה”ז מתחיל בעולם הנקודים שיצא ע”י צמצום ב’. מכח שנמשכו נה”י דס”ג דא”ק עד לסיום רגליו – כדי לתקן את הבחינה ד’ וה”ת אשר שם בסיומו – ראה שאין התחתונים כדאים לקבל אורו. ומתוך ירידת אור ס”ג לה”ת נתערבו האורות דבחינה ד’ ובחינה ב’ זה בזה. שזהו מכונה שיתוף מדת הרחמים בדין – כי בחינה ב’ רחמים היא ואין שם שום דין ושום אחיזה לחיצונים, והיא נתערבה ונכללה בבחינה ד’ שהיא מדת הדין. ומכח שיתוף זה נעשו התיקונים.

צל החכמה וצל הכסף

בחינה ג’ ובחינה ד’ מכונים צל חכמה – מפני שהמסכים האלו מצילים ומעלימים על ג”ר: זה בהיולי דחכמתא וזה בהיולי דעבידתא. בחינה א’ ובחינה ב’ מכונים צל הכסף – בהיותם מצילים ומעלימים רק על ו”ק שהוא אור דחסדים לבד. וכסף הוא מלשון כיסופים – העולים מתוך קבלת אור דחסדים שהם מורגשים, אמנם בסוד המדות וכלים דו”ק בלבד.

צלצלי שמע וצלצלי תרועה

בחינה א’ ובחינה ב’ מכונים צלצלי שמע – דהיינו צל הכסף כנ”ל. ונקראים צלצלי שמע משום שהם משמיעים סוד משה משה עד שאמר הנני. וההפרש ביניהם: שבחינה א’ הוא שמיעה שבשמיעה, ובחינה ב’ הוא ראיה שבשמיעה, בסוד הכתוב וכל העם רואים את הקולות. צלצלי תרועה הם בחינה ג’ ובחינה ד’ – דהיינו צל החכמה בלבד. ותרועה מלשון ראיה. ועל כן נקראים החו”ב רעים האהובים – והצל שעליהם נקרא צלצלי תרועה. משא”כ זו”נ שהם בחינה א’ נקראים דודים – דהיינו כיסופין, שבהם יכספו ויחשקו איש לרעהו מאד, ועל כן נשמע ונרגש הצל שביניהם בכל אברי דגופא – ועל כן נקראים צלצלי שמע וגם צל הכסף.

צמצום א’ – ביאור נוסף

ודע שצמצום א’ הוא בחינת כלי מלכות הראשונה שבמציאות – להיות שבטרם גלות המלכות אין מציאות לאור העליון שיתפשט ויתלבש בתחתונים. ודומה לגרעין ביחס הפירות – כי אף על פי שכל האילנות והפירות העתידים לצאת ולהגלות בגרעין הנזרע בקרקע כבר נכללים בטח בגרעין, עם כל זה בטח אין שום דמיון לגרעין עם האילנות הראויים לצאת הימנה. כן ט”ס ראשונות בטרם גלות המלכות – גם לא לבד המלכות דהתפ”א שהיא המלכות שקומתה עד הכתר, אלא גם המלכות דהתפ”ב שנשארה בלי אור. ותדע שהמלכות ההיא שנשארה בלי אור היא נקודת הצמצום.

צלם אלקים

פרצוף שלם שיש בו רת”ס ותיקון קוין – נקרא צלם אלקים. ועיקרו: שרק הפרצוף שנתקן בג’ קוין ורת”ס – ראוי להיות מכונה בשם צלם אלקים, שהוא שלמות הצורה הנדרשת לקבלת האור. וזהו שנאמר ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו – שהכוונה שנברא בפרצוף שלם ברת”ס ובתיקון קוין.

צלם ודמות

צלם הוא בחינת זכר, ודמות היא בחינת נוקבא. כי צלם הוא סוד מסך המעכב על האור מלהאיר באותו המקום. כשהתחתונים אינם הולכים בדרכיו יתברך ואינם מקיימים סוד שם אל המיוחד – אז כשהם פונים לבם ממצוות השם, תיכף עושים בזה מסך על האור – וזהו סוד צלם. ונמשך ממנו סוד פסל – כי הוא פוסל את האור מלהאיר כאן. ויש אמנם סוד דמות – שזהו כמו חותם חיצון על הצלם שישאר בקביעות. ונקרא גם תמונה – שבסוד בחינה ד’ הוא ענין עבודה זרה, שהיא מצויירת בבחינת כוכב ומזל המשפיע מכח עצמו בלי אחדותו יתברך השולט על הכל ומשגיח על הכל. ועל כן נאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה – שפסל הוא האיש אשר לבבו פונה ללכת ולעבור על מצוותיו יתברך, שהוא בחינת זכר דקליפה העושה הצל תיכף.

צדיק

מלשון צר ציר. ומתרגמינן על תוהו ובוהו – צדיא וריקניא. שלא די שלא צד מאומה, הנה מעשה זה גרם שגם מה דהוה ליה אתרוקן מיניה. אכן לא כן דרך צדיקים: כי יודע ה’ דרך צדיקים. כי הצדיק יש לו נוקבא מוכנת בסוד איהו צדיק ואיהי צדקה – שהוא סוד יסוד הנמשך ממוח שבראש מסוד ג”ר העליונים על כל. ששם נגלה מלכותו יתברך אשר בכל משלה, בסוד צדק ומשפט מכון כסאך. ושמה נגלה לעין כל שהצדק – שהוא כל הדינין שבמציאות – הם חסד גמור, בסוד שמאלא דאחדרא לחיות ימינא ממש. ובזה תבין – כי כל הפעולות הנכללות בשם צדק, שאינם נמתקים אלא במי, בסוד ואנוש מכל ומי ידענו – דהיינו דינין הקשין מאד – נמצאים מתגלים בשם זרע זרוע. ובאים בהסתרה גדולה בסוד הסתר פנים – כמו הזרע שאינו נסתר באדמה רק לגלותו על פני האדמה בברכה מרובה, אף כאן לא באה הסתר הפנים זולת לגלות אור הפנים.

ק – ביאורים נוספים

קשיות

קשיות הוא כינוי לכח העיכוב הנמצא בכל מסך השולט שם מכח צמצום א’ – כלומר שאור העליון נתעכב מלהאיר שם בסיבת אותו כח העיכוב המפריע דרכו. כי כן מדומה לנו כל דבר קשה – שנמצא בו התנגדות בתוקף מבלי תת לחבירו לבוא במשהו לתוך גבולו. ודבר רך מובן לנו שאינו מקפיד כ”כ לשמור על גבולו – כי מרשה לחברו לקחת מקום בתוך גבולו פחות או יותר.

קדמון לכל הקדומים

פירושו שורש לכל השרשים.

קצבה

ה’ בחינות של עביות נבחנים במסך שבכלי מלכות – אשר כל מסך העב ביותר מעלה אור חוזר בשיעור קומה יותר גבוהה. כי עביות דבחינה ד’ מעלה אור חוזר וממשיך קומת כתר, ועביות דבחינה ג’ מעלה אור חוזר יותר קטן וממשיך רק לקומת חכמה. ונמצא ששיעור של בחינת המסך שבהפרצוף – הוא הנותן קצבה לשיעור האורות שימצאו בהפרצוף.

קו א’

בפרצופי א”ק אין שם זולת כלי א’ של המלכות וקו אחד. ומנקודים ואילך יש בכל פרצוף שלם ג’ קוין. וקו אחד יורה בלי שיתוף – או בחינה ד’ ומדת הדין בלבד, או בחינה ב’ ומדת הרחמים בלבד. וג’ קוין יורה שיתוף מדת הרחמים – דהיינו בחינה ב’ ובחינה ד’ מתוקנים יחדיו.

קול ודיבור

כל עוד שההארה בפנימיות הפרצוף – דהיינו בריאה בגרון – נקרא ההבל בשם קול. ובצאתו לבר מהפרצוף בסוד ה’ מוצאות הפה מכונה דיבור – דהיינו שמוציא אותם בפה בחיתוך שפתיו ובחיתוך אותיות. ועיקר ההבחן: הקול הוא בחינת האור בפנימיות הפרצוף בטרם יצא לחוץ, ואילו הדיבור הוא בחינת גילוי האור לתחתונים בפועל ממש.

קומה זקופה

המשכת אורות דג”ר מכונה בשם קומה זקופה – כי אז הפרצוף במלוא קומתו. משא”כ היושב בישיבה על הכסא – הרי הוא חסר שליש קומתו.

קומתם שוה – זה לגבי זה

ב’ מיני ע”ס יוצאים בכל התפשטות ע”ס. הא’ הם שקומתם שוה לזה – דהיינו באמצעות האו”ח המשוה קומת כל הספירות שוה בשוה. והוא מתוך שהמלכות נעשית ונתקנת בכח המסך למעיין נובע אור חוזר ממטה למעלה – א”כ נחשבת משום זה השורש שנקרא כתר אל האו”ח. ונמצא בזה שאין שום הבחן בשיעור קומה בין ספירה לספירה. כי בחינת מדרגה דמעלה מטה יצאה בשביל גילוי העביות בבחינה ד’ – שמשום זה נעשה גם כן בחינת מעלה ומטה בג’ בחינות הקודמות. דהיינו דכל בחינה היותר קרובה לגילוי עביות דבחינה ד’ נעשה יותר שפלה, והיותר רחוקה ממנה נעשית יותר גבוהה וחשובה. אמנם עתה אשר בחינה ד’ עצמה שגרמה לכל זה עלתה מעלתה כמו כתר – א”כ ודאי אשר כל ההבחנות מספירות עליונות נתבטלו וכולם כמו קומת כתר.

קידוש החודש

הוא סוד מ”ש חז”ל ישראל מקדישי הזמנים. יש ב’ אופנים בהשגחתו יתברך: אופן א’ מכונה בשם ימים – שהוא מלשון בהיות ודעת ועונג. כלומר כל בחינת הטוב המורגש תיכף בשעה שמקבלה כי טוב הוא – כל אלו מוגדרים בשם ימים. ויש אופן ב’ המכונה בשם זמנים – שהוראתם שבעת הקבלה מדומים שאין בהם משהו של טוב אלא אדרבא ההיפך. אכן כששומר ועובד בהם בדרכי התורה הקדושה – אז מתגלה הטוב שבהם לסופם ואיגלאי מלתא למפרע שהענינים האלו באו מבחינת ההזמנה לטוב העתיד שההשגחה זיכתה אותנו על ידם. ותדע אשר עיקר האורות ועצמותן מגיעים אלינו בסוד השגחה הנקראת זמנים כנ”ל. ובזה תבין ברכה וקדושה: אשר כל הטוב והנועם המושג לנו מהשגחתו יתברך תיכף בקבלתם מכונים בשם ברכה – ועתות הקבלה מכונים בשם ימים. אכן כל האור והנועם המושג לנו בדרך הזמנה מכונים בשם קדושה – וזמני ההשגה מכונים בשם זמנים.

קליפות

הם הכוחות השולטים על בני האדם שלא יעיינו בכל דבר עד סופו אלא שיסתפקו במועט. דהיינו שדי להם הבנה של שטחיות קלושה שנדמה כמו שקולף קליפה העליונה מהחכמה ומניח את העיקר. ועל כן לא יועיל שכל האדם להבין בעבודתו יתברך – כי העוונות משליטים עליהם כח הסטרא אחרא הנ”ל ולא יוכלו לעיין כל צרכם בתורה ובחכמה הקדושה. ובכללות יש לא יותר מג’ מלבושים: אצילות מלבוש הא”ס, בי”ע מלבוש לא”ק, הקליפות מלבוש לאצילות.

קרוב

הוא ענין השואת הצורה – דהיינו ככל שהתחתון משוה צורתו לעליון כן הוא קרוב אליו, וכל שצורתו שונה – כן הוא רחוק ממנו. ועיקר הדרך לקרבה היא ע”י מעשה המצוות שמשוות צורת האדם לשורשו העליון.

קטורת

יורה קשר והתקשרות. היא סוד הנוקבא דכתר – אלא רק בסוד הריח כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל. והוא כמו קטורת שמחברת ומקשרת. ויש כאן מחתה ואש וסימנים – שסימן הוא מלשון סומא, בסוד וחשכה כאורה תהיה, וכמ”ש ז”ל אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. ודע אשר כל הפרדה מוליד אש – כי בכל מקום שב’ יסודות מחוברים זה בזה באהבה ומתקרב אליהם יסוד ג’ שדרכו למשוך אליו אחד מב’ החברים ועושה פירוד לריעים האהובים – הפירוד הזה וקשר זה מוליד אש כידוע בחכמת הכימיא.

קרעים

מצאנו בנביאים ג’ בחינות קריעה. הראשונה אצל שמואל ושאול שאחז בכנף מעילו ויקרעהו. השנייה אצל אחיה השילוני עם ירבעם בן נבט שקרע לי”ב קרעים ועשרה נתן לירבעם. והשלישית אצל אליהו ואלישע – שאחר התעלות אליהו ממנו קרע אלישע עצמו את בגדו לב’ קרעים שהם בחינה ב’ ובחינה ד’ נפרדות. וסוד הקריעה – כי בסוד הקריעה הדר הזוהמא כמתחילה ונראה כל הרע השורשי שבהבגד.

קהת

מלשון הקהה את שיניו, בסוד שיני רשעים שברת. וסוד השנים הוא כח הפועל לאוכל – בסוד מהאוכל יצא מאכל. ומסוד זה תבין את הגמרא בברכות – ובא משה שגבהו עשרה אמות וקפץ עשרה אמות ונטל חרב בת עשר אמות והגיע לקרסוליו והרגו. כי מתוך שן בהמות שלו דבחינה ד’ עלתה למעלה אל הקודש – נבחן ששם עמדו רגליו וקרסוליו. ולפיכך משה עצמו שהיה בעשרה התחתונים ממקוה”נ ולמטה – נטל חרב דאאב”ח ובזה קפץ עשר אמות דאומ”צ ועל ידי זה הפיל את עוג הרשע.

ר – ביאורים נוספים

ראש – עיקרים

תחילת התהוות של כל הארה נקרא ראש – כלומר שורש והתחלה ובו ה’ עיקרים. א’ סדר אצילותו. ב’ מהותו – הם ע”ס דאו”י וע”ס דאו”ח היוצאים ע”י זווג דהכאה הראשונה הנקרא הסתכלות א’ על המסך שבמלכות הכללית המכונה פה. ג’ מלכות זאת אינה מסיימת להמדרגה אלא שמתפשטת עוד עם אור ישר לע”ס כח”ב חג”ת בה”י מינה ובה. ד’ הע”ס דאו”י ואו”ח של ראש האמורים נבחנים לאורות בלי כלים – כי עדיין אין כאן אלא שרשים לכלים. ה’ המלכות הזאת נבחנת לכתר מלכות המכונה פה.

ראש תוך סוף

כל פרצוף מחויב להיות בו ג’ מדרגות אלו. הראש הוא ע”ס השורש שבאותו הפרצוף. התוך הם ע”ס העיקריות שבו – כלומר אשר העצמות המושרש בראש נמצא מתלבש ומתגלה בע”ס התוך, ועל כן נקרא גופא כמו גופא דעובדא. הסוף הם ע”ס שבסופן מתגלה החיתוך והגבול – דהיינו הפסק ההארה.

ראש הנקבה

נודע ששורש הנקבה מתחיל מתוך דנוקבא. וענין ראש הנקבה – כי המדרגות נכללות זו בזו, ועל כן גם בתוך דמקוה נמצא בחינת ראש. והיינו בחינת אור ישר הנמשך עם האו”ח היורד מעילא לתתא מהראש להתוך – וזהו שורש לראש הנוקבא. דהיינו הראש הנעלם ומלובש בתוך עד החזה – כלומר מחזה ולמעלה.

רצוא ושוב

אין לטעות שיש איזו תנועה ח”ו ברוחניות – דא”כ הם ג”כ מוגבלים בזמן ומקום. אלא עמקות גדולה ישנה כאן – כי באמת אין כאן שום תנועה בהבחן בין הרצון אל השוב, אלא שהוא הבחן כלפי התחתונים. כי רוח העליון ביחסו לעצמו אינו משתנה מאומה. רצוא פירושו שיורד ממעלה למטה וכל היורד יורד במרוצה – כי לעליון אין עיכובים ומסכים שכל זה הוא ערוך רק כלפי התחתון. משא”כ העולה ממטה למעלה – הרי יש לו מסכים ועיכובים רבים על דרכו שמוכרח משום זה לעשות הפסקות למנוחה בשיעורים גדולים, ועל כן בדרכו שוהא זמן מרובה. ולפיכך שוב פירושו שעולה וחוזר ממטה למעלה שהוא בנחת.

רצון לקבל

רצון הוא מלשון ריצה – בסוד אם רץ לבך שוב לאחור שהוא הסר לראות. וד’ בחינות רצון לקבל יש: בחינה א’ לא אפשר ולא קמכוין. בחינה ב’ אפשר ולא קמכוין. בחינה ג’ לא אפשר וקמכוין. בחינה ד’ אפשר וקמכוין. והם סוד הכלים – דהיינו בסוד הכאה ואור חוזר העולה.

ראיה

הראיה היא חיה ויוד של הויה הנקרא חכמה – כי חכמה עליונה מאירה דרך העינים. ראיה זו בגמטריא גבורה. ועיקרה – שסוד הראיה הוא האור הנמשך מהעינים שהם אור החכמה, וכל אור חכמה מגיע לתחתון רק דרך בחינת ראיה.

ריח

הוא מלשון ראיה הך. ותבינהו מסוד הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה – הרי מפורש ששורש הנפש הוא הריח. שכן נקרא השפע הטוב המקובל לתוך אפו של האדם. ועיקרו – שאמרו ז”ל לא כמשה שדן ע”פ הראיה ולא כשלמה שהיה דן ע”פ השמיעה – אלא ע”פ הריח שמורח ודאין, כי הריח הוא הנייחא דרוחא שמביא את הנפש לשלמות.

רשימו

בחינה אחרונה אינה מניחה רשימו שלה בעת הזדככות – מחמת כי אז הופכת פניה שהיא בחינה ד’ למטה כמו עליונים למטה ותחתונים למעלה, כי היא מזדכת עצמה ממנו וא”כ משפילותו בזה מאבדת אותו. משא”כ כלי דבחינה ג’ אע”פ שגם היא מהפכת פניה למטה – אמנם בעת ההיא מחזרת כלי מלכות פניה לקבל העביות דבחינה ג’ ממנה מכח חושך הכפול דב’ מרחקים.

רוח

הרוח הוא האור המלובש בז”א – ועיקר תחילת הע”ס הם ברוח. וסוד הרוח הוא מלשון ראי אך – שזה כולל ב’ שמות הקדושים תחתון ועליון דהיינו אור ההסתכלות המכה על המסך, ונמשך מסוד אור חוזר היורד מעילא לתתא. ולפיכך אינו נבחן למקורי אלא לבחינת נקבה – אמנם הטעמים הם אור המקורי ובחינת ראש ובחינת זכר.

רפ”ח ניצוצין

ורוח אלקים מרחפת על פני המים – מלשון פרח בסוד המוסיף גורע. וענין זה בא מתוך זווג דהכאה דהסת”ב דעליון – אשר הוא מעלה ניצוצין אלו בסוד אור חוזר המסתלק ממטה למעלה בזווגים מרובים בזה אחר זה עד שמתמלאים לשיעור הראוי להלבשת אור העליון בסוד אור חוזר המלביש לאור ישר. וכשהגיע הזדככות לכתר אז נבחן שנתמלאו רפ”ח ניצוצין בסוד ד’ פעמים ע”ב – ואז נגמר מלאכת ההכאה על תכליתו ואז יוצא התחתון בסוד הסת”א.

רחיצה

אין רחיצה אלא במים הנמשכים ממעיין העליון דחכמה לובן שבלבנון אל הבינה – בסוד וזרקתי עליכם מים טהורים ובסוד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ועל הבינה סוד הסליחה והמחילה – וסוד רחיצת כל הכתמים מהדינין ומהקליפות.

ש – ביאורים נוספים

שלשול ירידה

פירושו שהאור נמשך ממקום חשוב ומתפשט עד מקום הגרוע. ועיקרו – שאין ירידה ברוחניות אלא לצורך עליה גדולה יותר, כי כל ירידה היא בסוד הכנה לגילוי אור גדול יותר.

שואב ושואבים

כשספירה אחת נוטלת אור ושפע מחברתה שלא באורח ישר – כלומר שמצד בנין הכלים אינה ראויה לקבל אלא מטעם איזה מקרה וסיבה – אז מכונה בשם שואב או שואבים. כלומר שאין העליון נותן לתחתון כדרך כל השפעות – אלא שהתחתון שואב ונוטל מכח עצמו בלי התעוררות דעליון.

שם

פירושו השגה – כי כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם. וכל שם משמותיו יתברך יורה שאנו משיגים פעולותיו כהוראת השם ההוא. ויש לו ב’ משמעויות – כי מגדיר את הנפש והאיש הנרצה לנו, וגם מגדיר את המקום הנרצה. כי שם המורה על האיש נמשך מפנימיות ושם המורה על המקום נמשך מחיצוניות.

שבירת הכלים

פירוש ענין התיקון הבא ע”י הקדם השבירה הזאת – באופן שהשבירה עצמה היא תיקון גדול. ויש שפרשו שהוא קלקול ע”מ לתקן – אמנם הלשון אינו נכון. כי אין לך שום תיקון וריווח גדול שחשב הבורא יתברך בתחילת הבריאה שהיה בא לעולם זולת ע”י קלקול הכלים באופן הזה. ואשר כל תיקונם הוא בסוד איגלאי מלתא למפרע שלא היו מקולקלים מעולם.

שיעור קומה

המסך הוא קו המדה שעל פיו נמדד ומשוער שיעור קומתו של המדרגה. מפני שאין אור העליון מתלבש בנאצל זולת ע”י מלבוש זך שנקרא אור חוזר. ורק האו”ח פותח את האחורים הזה שיוכל אור החכמה שהוא עצמות אור העליון להתפשט בנאצל. ומתוך זה כל שיעור אור העצמות המלובש בנאצל תלוי בכמות ואיכות של האו”ח העולה מזווג דהכאה שעל המסך – וכמות ואיכות של האו”ח תלוי בשיעור קשיות ועביות הנמצא בהמסך. שיש בו ד’ בחינות שהם שיעורים של קשיות ועביות – אשר בחינה ד’ הוא בתכלית העביות וקשיות ועל כן המסך הזה מעלה אור חוזר בתכלית הגובה והחשיבות שנקרא קומת כתר. ומסך של בחינה ג’ הפחות ממנו בחינה אחת מעלה אור חוזר רק בקומת חכמה – ובחינה ב’ בקומת בינה, ובחינה א’ שיש בו שיעור קטן מכולם מעלה אור חוזר בקומה הקטנה מכולם דהיינו קומת ז”א.

שבת

השבת היא התכלית השלם – כמ”ש ויכל אלקים ביום השביעי את כל מלאכתו אשר עשה. ועיקרה – שכל הברכה שבימים וכל הקדושה שבזמנים מגיעה לשלמותה בשבת. ותדע אשר הקדושה שבשבת היא תיקון ג’ בחינות ראשונות מד’ בחינות הנודעות שכללותן מכונה מדת הרחמים – ובסוד ג’ בחינות אלו נתגלה כל התכלית והקדושה והברכה עד שלא נשאר להוסיף על פעולתו יתברך ולא כלום. ובכל שבת ושבת חוזרים ומתגלים האורות הנקראים קדושה שמתקנים את כל הדינין הנמשכים מג’ בחינות ראשונות.

שופר של משיח

ותדע שאין בני ישראל נגאלים אלא אחר שיתגלה חכמת הנסתר בשיעור גדול – כמ”ש בזוהר בהאי חיבורא נפקין בני ישראל מגלותא. ותפקיד הזה אמרו על אליהו הנביא – כי גילוי רזין דאורייתא מכונה תמיד בשם גילוי אליהו. ולפיכך אמרו שג’ ימים קודם ביאת המשיח ילך אליהו על ראשי ההרים ויתקע בשופר גדול – ועיקרו של השופר הזה הוא גילוי חכמת הנסתר בהמון גדול, שהוא תנאי מוקדם ומחוייב לבא בטרם הגאולה השלימה. ולזאת יעידו הספרים שנגלו בחכמה זאת – שדברים העומדים ברומו של עולם נפרשו לעיני כל כמו שמלה, שזהו עדות נאמנה שאנו מצויים כבר על סף הגאולה.

שורש וענף

דע שאין לך בריה או הנהגה של בריה בעוה”ז שלא יקדים לה מקור רוחני בעולמות העליונים המכונה אצלנו שורש – והנמשך ממנה בעוה”ז מכונה אצלנו ענף לאותו השורש. וטעם הדבר – מפני שבזמן שביית הכלים בעולם הנקודים ירדו הכלים עד לעוה”ז, ומאז כל הבחינות שנכללו בכלים הרוחניים האלה הוציאו דוגמתן בעוה”ז. ואין להם תיקון עד שבני האדם יכירו כל הענפים הללו לאיזה שורש הם שייכים – בסוד ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו.

שבטי יה

ראובן הוא בחינת חכמה תוך מקוה – ועל כן אמרה כי ראה ה’ בעניי שהוא הראיה השלמה. שמעון הוא בחינת בינה סוף מקוה – ועל כן אמרה כי שמע ה’ כי שנואה אנכי שהיא האוזן והשמיעה. לוי הוא בחינת אומ”צ שיש לו תום ואור בסוד תומיך ואוריך לאיש חסידיך – שתום הוא סיתום דאומ”צ ואור הוא חכמה השלמה. יהודה הוא בחינת מקוה”נ בחינת הוד – ועל כן אמרה הפעם אודה את ה’, ובזה תבין שיהודה הוא בחינת מלכות דהיינו בסוד איהו מלך ואיהו מלאכה.

שיעורים

ע”פ הכמות: התבונה מחצית הבינה – משום שמלבשתה מחזה ולמטה שהוא חצי הפרצוף. וע”פ האיכות: התבונה רביעית הבינה – כי הבינה הוא יה”ו והתבונה ה’ אחרונה. ונה”י הוא שליש של התבונה המתלבשת בז”א – כי הם ג’ חלקים כח”ב חג”ת נה”י.

שלישים

כל מדרגה המתגלית בעולמות בהכרח שהיא כלולה מכל המדרגות הקדומות לה. ויוצא לנו החוק אשר מעולם התיקון ואילך אין לך ניצוץ קטן בעולמות שלא יהיה נבחן בה בדרך כלל ה’ מדרגות שהן שם בן ד’ וקוצו של יוד – שהם ה’ העולמות א”ק ואבי”ע בדרך כלל, או כח”ב זו”נ בדרך פרט. ולפיכך אנו מחלקים אותו לעליון ואמצעי ותחתון – ששליש העליון שבאותו פרט נבחן בו תיקוני הכתר, ושליש אמצעי מתיקוני החכמה, ושליש מתיקוני הבינה.

ת – מפתח ערכים

תוך

התפשטות של כל הארה נקרא תוך – כלומר עיקר תוכנה וצורתה של הארה ההיא. ויש בו ד’ עיקרים. א’ מהותו הם ע”ס דאו”י ואו”ח דהתפשטות המלכות של ראש עד למלכות דמלכות בסוד הסתכלות ב’. ב’ כאן יוצאים ונגמרים הכלים של הפרצוף – שמשום זה נוהג בו השגה והתלבשות לתחתון. משא”כ למעלה בע”ס של ראש הפרצוף אין בו שום תפישה והלבשה – משום שאין שם כלים ואין לך תפישה באורות בלתי כלים. ג’ נוהג בו תמיד ב’ התפשטויות דע”ס – משום שהתפשטות הא’ דרכו להסתלק בסיבת הזדככות המסך. ד’ התוך מכונה לפעמים פרצוף חג”ת או פרצוף ס”ג ונשמה – ואלה מובנים מתוך הענין.

תיכף

יורה שההארה מתפשטת בפעם אחת על שלמותה הנרצה. והיפוכה הוא לאט – שמשמעותו שאינה משתלמת תוכף, אלא שנצרכה לזווגים הרבה דאו”י ואו”ח עד שנגמרת.

תוהו

הוא פרצוף הכתר – ונקרא כן משום שמתהה עיני הבריות להיות שם אפיסת ההשגה. הכתר כולל ב’ פרצופין: עתיק הוא סוד תוהו ואריך אנפין הוא סוד בוהו.

תחום

המסך שבכלי המלכות – שפירושו כח של הצמצום שלא לקבל בבחינה ד’ השורה בהמלכות – הוא הנותן תחום לאור העליון ומפסיקו על דרכו. ועל כן הוא מגביל ונותן תחום על האורות בסוד עד פה תבא ולא תוסיף.

תיקון

פירושו הוספת מסך מקשיות ועביות – כי בזה תלוי כל המשכות האורות ושיעור קומתם. משא”כ באורות אין נוהג שום תיקון – כי אור העליון אינו פוסק מלהאיר לתחתונים אפילו רגע. ורק לכלים מתוקנים הוא צריך – ובכל מקום שמוצא כלי מתוקן תיכף מושפע מאורו יתברך לפי הקצבה שבמסך שלו.

תועבה

אין לשון תועבה נופל אלא במקום תאוה – שמשמעותה היא תאוה מאוסה. והוא מהמלות אשר עין באה תחת אלף – כי יש עין רעה כנודע שתשע מאות תשעים ותשעה מתים ממנה. ואין תיקונה אלא א’ מאלף הנשארת – בסוד אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחוננו ואמר פדעהו. ולרמז הזה האלפין והעיינין מתחלפים במלות אלו.

תחיית המתים

היא בחינת קיבוץ נדחים – ונמשכת מסוד תכלית שמים וארץ שאז שמים וכו’ כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו. ועיקרה – שהנפש משעת זריעה אינה נפרדת לעולם מהחומר. ואף כי אחרי מותו נפשו עליו תאבל עד תחיית המתים. וסוד תחיית המתים הוא בסוד הנך שוכב עם אבותיך וקם וכו’ – שהוא מקרא שאין לו הכרע – כי לא מוחלט לא שכיבה ולא קימה, והשכיבה עצמה היא הקימה בסוד הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ועי’ זוהר שופטים – זכוי וחובי חקוקין על גרמי דיליה, ואם יזכו יקום גופא על גרמי דיליה.

תכלת

היא בחינת אור אוכמא – על דרך שאמרו בזוהר אשר כתר עליון אוכמא הוא לגבי עילת העילות. כלומר שכל יקר גדולתו הוא מבחינת אוכמא שבו – וכל היותר שחור אורו יותר חשוב. ועל כן מנהגי השרים ללבוש תכלת כמ”ש ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וכו’ – כי שורשו הוא הלבוש אשר לבש בו המלך. ורוב עומק האוכמא והחושך שבו מתפרש בזוהר מהו תכלת – דתכלי ושצי לכלא. אכן כשמתתקן בסוד בגד ולבוש בסוד לא חבושי – אזי הוא סוד המביא את תכלית שמים וארץ בסוד וקדשתו מכל הזמנים.

תכלית

כל העולמות שמצמצום א’ ולמטה יש בהם תכלית – דהיינו להפך הכלי קבלה על מנת להשפיע, שאז ישובו ויתהפכו כמו שהיו מטרם הצמצום. אמנם באין סוף ב”ה אין אחרית ואין תכלית שם – שהכל מצוי שם בסוד האור הפשוט ורצון הפשוט בסוד הוא ושמו אחד.

תכלית הבריאה

אף על פי שאנו מבינים בהשי”ת בבחינת אין סוף ואין תכלית – הרי זה בבחינת עצמותו יתברך. אכן בפעולותיו והארותיו אנו אומרים שתכלית הבריאה היא להנות לנבראיו. ועיקרה – שאין הפירוש במדות הכלי קבלה שבנבראים – אלא אדרבא ענין להנות לנבראיו במדה הסופית לא יצוייר אלא רק בכלי השפעה שאין להם סוף וגבול ואין שום שביעה נוהגת בהם שתכבה את התענוג. וזהו יצוייר רק במדה שהנברא משפיע נחת רוח ליוצרו – וזהו התענוג והנאה שנכלל בתכלית הנקרא להנות לנבראיו. כלומר שנתן להם ענין ודרך התפתחות עד שיכולים לבא למדרגה גבוהה כזו להשפיע נחת רוח ליוצרם – שהנאה והתענוג הזה של הנברא הוא ממש בלתי גבול וסוף כמ”ש ז”ל עין לא ראתה אלקים זולתיך.

תפילה – קבלת התפילה

באמת הקדוש ברוך הוא שומע תפילת כל פה – חוץ מאותו שמבקש ממנו דבר בזוי או מזיק, שמחמת שטותו אינו מרגיש בין טוב לרע. ועל כל התפילות שאדם מתפלל כל ימי חייו מתקבלים להבורא יתברך בשתי פעמים: פעם א’ נקרא עניה – דומה לאדם שעונה לחבירו בשעה שקורא אותו. ופעם הב’ נקרא שמיעה – דומה לאדם ששומע צרת חבירו ופיוסו. וזה שכיון הנביא טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע – דהיינו ב’ הקבלות הנ”ל. ודע שהבורא יתברך שומע תפילת כל פה – ולא יקרה זאת בעולם שתהא שום תפילה משום בן אדם נאבדת, אלא כל תפילה ותפילה תהיה ממי שהוא נענית תיכף בהוה בלי שום זמן – כי הקדוש ברוך הוא למעלה מן הזמן.

תיקוני הנקבים

נודע שאין הכלים נגמרים זולת בהסתלקות אורותיהם ונשארים ריקנים מאורם – אז הוכר עביותם ונקבע צורתם. גם נודע שבראש הא’ אין שם הכר כלים כלל – להיות המסך והמלכות ממטה לאורות. ותחילת הכלים מתחילים מתוך דגופא דא”ק הפנימי מפה עד הטבור הפנימי. ועיקר סדר בקיעות הנקבים – שמתחילה נזדכך המסך לבחינה ג’ ונעלם ונסתלק האור מבחינה ד’ ונשארה ריקנית מאורה הקדום. ובמקום הזה נבקע נקב החוטם – כי שם עומד המסך דבחינה ג’ ומעלה אור חוזר מחוטם ולמעלה. ובחזה נעשה ב’ נקבים שהם ב’ בחינות מסך הממשיכים אור לאור פנימי ולאור מקיף. ואח”כ שנזדכך המסך לבחינה ב’ אז נבחן שעלה המסך למקום האזנים – המעלה אור חוזר מאזנים ולמעלה עד הקרקפתא. ואח”כ שנזדכך המסך לבחינה א’ נבחן שעלה למקום עינים – המעלה אור חוזר מגלגלתא לעינים.

תיקוני שערות

נתבאר שאין בכלל אלא מה שבפרט – וכמו שבהכלל אנו מבחינים אחר כל הזדככות והסתלקות שהראשים נשתיירו בשלמותם. ועיקר ההבחן בשערות – שגלגלתא שה”ס הזדככות המסך עד השורש – מכאן נמשכו סוד האותיות. והעינים שה”ס ז”א בחינה א’ ורוח שערות – המה הנוקעים בעצם הגלגלתא ומוציאים רוח שערות לחוץ שהוא ראש ד’ החופף על האותיות מלמעלה. ואזנים שה”ס ראש הג’ הנשאר אחר ההזדככות – שממנו אנו מתחילים לדבר כי יש בו תורת ראש – כי ג”ר חשובים כאחת והוא סוד קומת בינה. ועל כן נחשב כראש הראשון לכלים ולאורות. וחוטם שה”ס ראש הב’ הנשאר אחר הזדככות הע”ב הפרטי דגופא דא”ק הפנימי – הרי יש בו חכמה וחיה דאורות. והפה הוא ראש הא’ הנשאר אחר הזדככות שהוא בחינה ד’ מלכות דכלים ובחינת היחידה דאורות – והוא לא הוציא שערות לחוץ וה”ס רישא חיורא או לבנוניתא שעל גלגלתא.

תגין

הם מג”ר דבינה – וה”ס נפש דאותיות שהם גוף הנמשכות מז”ת דבינה, ותגין נמשכות מג”ר דבינה. וגוף ונפש שותפים הם על דרך תגין שעל גבי אותיות. וסוד טנת”א: כי החוטם שה”ס ראש הב’ הוא ע”ב וכתר וטעמים. והאזנים שה”ס ראש הג’ הם הס”ג וחכמה ונקודות. והעינים שה”ס ראש הד’ הם מ”ה ובינה ותגין. והגלגלתא שה”ס ראש הה’ הם ב”ן וז”ת ואותיות.

תוהו ובוהו

כתרגומו צדיא וריקניא – כלומר שאין לקליפה שום אחיזה באור גדול הזה, ובטרם שבאים לצוד מהאור נמצאו תיכף מתרוקנים מכל חיותם ונדחים לאבדון. ועיקרו – שהאריז”ל פירש כי מפני ההעלם הגדול הוא מתהה עיני השכל שה”ס השכל הנעלם מכל רעיון, ומתוך כך משתוקק השכל לצוד משהו משם ועל כן נקרא גם כן צדיא. ובוהו ה”ס אריך אנפין – בסוד נידחים יקבץ, כי אריך אנפין יורה על תיקון העתיד שלא ידח ממנו נדח ויקבץ כל אלו ניצוצין ויאריך פניו אליהם.

תורה

מלשון ירה יירה – דהיינו לרמז שאי אפשר להגיע לשלמותו אם אינו מרגיש רוממותו יתברך עד שבטרם חושב להתקרב ולהידבק בו מזדזעים ומרתתים כל רמ”ח אבריו וגידיו. וזהו שנתגלתה לישראל בשלשת ימי הגבלה – כל הנוגע בהר סקל יסקל או ירה יירה – להיותה הפתח והשער לשלמות השגתה.

בזה נשלם ספר אור הבהיר – מילון מושגי הקבלה לבעל הסולם זצ”ל – מהאות א’ ועד האות ת’. מסכת יסודות מקיפה ועמוקה שפותחת את שערי חכמת האמת לפני כל לומד.