סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

בס"ד, אור לז' אדר א' תשע"ט

התשוקה לחיים

שי 2#

דיברנו על חיים מתוך רצון. חיים בהם אני רוצה, מזהה את רצונותיי היותר עמוקים, ומפתח אותם; ומתוך כך בא לסיפוק ומיצוי.

דיברנו על התעוררות לחיים אמיתיים.

בקשר לחיים בחלום, מספר לנו המשורר האלוקי בספר תהילים:

"שיר המעלות, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"… (תהילים קכ"ו, א).

רגילים להסביר, ששיבת ציון, החזרה המופלאה של ישראל, מן הגלות והשלטון הזר לארצו ולאופיו, הם כל כך מדהימים, עד שנדמה לחווה אותם כאילו הוא חולם. זה פשוט מעבר להבנה ולקליטה שלי. חלום!

אכן, בתורת החסידות מפרשים את הפסוק כחווית התעוררות התודעה: ממצב מנוון, מדוכא ומעוות, בו אני קונה את הסבריהם של אחרים למציאות, רוקד לפי חלילם וחי חיים שאינם שלי, הבנויים לפי חזונם וטעמם של אחרים – למצב בו אני מתעורר להכרה באמיתות החיים, מתעורר לחיים של איכות ואמון; ואז פורצת הצעקה מעומק הלב: הרי יש חיים אחרים לגמרי ממה שאני מכיר, טובים יותר, נאמנים יותר למהות שלי; הוי, הרי הייתי חולם עד עכשיו! איפה הייתי עד היום, איך בזבזתי את חיי ומשאביי על משהו שבכלל איננו חיים, ואולי הוא להפך מזה!

בשפה ברורה ונעימה מוסרת לנו התורה, כי יש לכולנו אפשרות להתעורר, בכל רגע. היקיצה לא חייבת לקחת חיים שלמים. ואין הכרח שיתלוו אליה ייסורים וכאבים, האשמה עצמית, ובעיטה בכל הטוב שהתברכנו בו – גופנו, משפחתנו, משאבינו וכו'. "ובחרת בחיים למען תחיה" (דברים ל, י"ט).

כיצד אם כן מקיצים?

כדי להבין את התשובה ולענות אותה באופן מדוייק ומועיל, מוטב שנשאל אחרת:

מהם חיים של מהות ואיכות? ולמה יש לי לפעמים הרגשה של פספוס, שאינני חי חיים כאלה?

כשנברר את השאלה הזו, נוכל לחשוב כיצד ובמה אנחנו משבשים את חווית החיים, ונשארים לישון את עצמנו למוות; וכיצד אנחנו יוצאים מזה.

◊

בואו נחשוב יחד רגע על הרגע הנחמד, בו מוגש לפנינו מעדן חביב עלינו במיוחד. מממ… מריחים? שואפים? מחייכים? ר ג ע! freeze! למה אני מצפה מן המעדן; מה ארגיש (לפחות כך אני מדמיין כעת) אחרי שאהנה ממנו, כפית אחר כפית?

ארגיש שמיציתי את החיים. ארגיש סיפוק שעכשיו, אני חי יותר. יש בי – ולי – עוד פיסת חיים.

וכאן היא השאלה, ב-ה' הידיעה:

טעמתי, ליטפתי, ניצחתי, למדתי, הוערצתי. וכו' וכו'. כמה חיים הוספתי לי בזה?

חווית האושר קצרה מאוד, ולאחריה, כצל, זוחלת הרגשת הרעב לדבר הבא…

אבל יש חיים מלאי חיוך; מלאי התחדשות, אור וטעם. אלה החיים של קשר עם מקור-כל-החיים, הבורא יתברך. מקור כל הטעמים, מקור כל החוויות וה-יש.

בואו, שוב, לא נתבלבל:

לא כל מי שחובש כיפה – מכל סוג וצבע – הוא גם מאושר נצחי וכיף לו בחייו.

וגם לא כל מי שכיסוי ראש כזה או אחר לראשה.

אבל תורת אלוקים שניתנה בסיני, מדריכה אותנו לחיים כאלה. ומבקשת, כמעט מתחננת – תחיה אותם! כלומר, במצוות ולתורה קיים קוד תוכן פנימי, המכוון את המקיים אותם כך שייבנה קשר אמיתי ומהותי בינו לבורא.

צעד אחר צעד, בעזרת השם, נלך בהפנייה זו. עד כי נחיה, כי ראויים אנו.

והפעם – צעד ראשון! –

פנה אליו.

כן כן, אתה שם, אל תסתכל עליי בעיני עגל. בחר לך מקום נוח לשבת בו – או כל תנוחה שתבטיח לך שקט פיזי מבלי להירדם…, שב זקוף אך בנחת, עמוק בתוך המרחב / הכסא, וכאילו חוט מותח אותך ממרכז הראש כלפי מעלה. עצום עכשיו את עיניך, תן להן להיות רכות ולכתפיך רפויות, פה סגור בעדינות, נשום עמוק אך לא לחוץ, נשום בנחת נשימה מלוא ריאותיך, אל הבטן ולא רק לחזה.

יופי.

תמשיך ככה (רק תבדוק מדי פעם מה אני כותב :), ואת הנשימה לווה בשתי מחשבות – מחייבת ושוללת:

מחייבת: אני נמצא כעת לפני הטוב והמיטיב. אין טוב ממצבי עכשיו. יש לי מקום משלי. תמיד. הרצון שלי אהוב לפני הטוב ומיטיב, ואני בוטח שהוא יתברך יעזור לרצון שלי להתממש הכי טוב, הרבה יותר ממה שאני מדמיין.

שוללת: צרכים וחסרונות! אל תפריעו לי לחשוב ולהרגיש את הנועם שברגע. חכו בחוץ. אתם לא אמיתיים. חכו לתורכם. אל תחבלו ברגע האמיתי הזה, באושר שמחכה רק לי, ובגדול.

התרכז במחשבה החיובית. תן לה למלא אותך; ולמעשה, תן לטוב ומיטיב למלא אותך בנוכחותו, בחיבוקו, בחום שמפכה ממנו ועוטף אותך בבטחון.

בסוף ההתבוננות, שחרר את עצמך בזהירות מהמצב המרוכז, נשום יותר סדיר, שחרר לאט שרירים ופקח לאט את עיניך. קח אתך לחיי השגרה את הרגשת הנועם, הגדלות האלוקית והבטחון בטוב ומיטיב.

את התרגיל החשוב הזה, עשה לפחות פעם ביום במשך עשר-עשרים דקות.

המקובלים הקדמונים היו מקפידים לבצע התבוננות כזו, שלוש פעמים ביום, לפחות, לפני התפילה – ולאחריה.

ברוך הבא אל החיים.

בפעם הבאה, בעזרת השם, על תפילת החיים – החיבור בין המבט הפנימי לשגרה.

כתיבה ועריכה לשונית: הרב שפטיה שי סגל | מרצה בכיר לתורה והשקפה