סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

אחד הדברים הקשים לגבר, הוא לגשת ולומר סליחה, טעיתי. אתה צדקת.

טוב… גם לאשה זה לא קל…

אבל למה בעצם? מה הבעיה? שחרר, תוריד אבן מהלב! תעלה חיוך על הפנים של השני, תלטף לו קצת את האגו, מה יש, מגיע לו גם!

הבעיה היא, שכשאני אומר לשני – אתה צדקת, ואני טעיתי כלפיך, אני הופך לבעל חוב שלו. ולך תדע, איך ובמה הוא יפרע את החוב שיצרתי בי כלפיו. כלומר, הוא עלול לבזות אותי, להתנשאות עליי וכו’… אני תלוי בו עכשיו, נתון מבחינה מסוימת לחסדיו. לכן, ודווקא לכן – אשרי מי שיש בו אומץ ובטחון בה’ להתנצל מלב, בפה מלא ובלי “אבל”. אבל לדבר על התודה באנו. ומה הקשר בינה לבין לבקש סליחה? שניהם מאותו שורש: להודות על חטא, להודות על טובה. אבל מה הקשר הפנימי ביניהם? תחושת “בעל חוב”! למה הכוונה?

כשאני ניגש ומודה למישהו, אני אומר בעצם, אתה נתת לי משהו. עכשיו, אני קצת שלך; או לפחות: “הטובה שלך נמצאת אצלי”, ועליי לשלם משהו עבורה. ומילא לשלם בכסף, אבל ברגשות…?! זה כבר קשה: לומר בפה מלא – אני בעל חוב שלך, מה שנראה כל כך שלי – הוא ממך בעצם, אתה גרמת לי את העונג הזה. ובזה, אני נהיה קצת / הרבה תלותי בך…וזה גם מקור כוחה של התודה. חוץ מזה שהיא מכופפת אותי, בו זמנית היא מחברת אותי לכוחות רבים שמעבר לי: הבנתי, שמה שיש בי, אינו נגמר בי; הוא מוזן וחי-מכוח אנשים וגורמים שהביאו אותי עד הלום.

ועצם ההתכופפות, היא לא מתנה? לדעת למי באמת שייך כל הטוב הזה, ולברוח מההכרה המזויפת ש”כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה” (דברים ח, יז)?עם אמירת התודה לבורא עולם, אנחנו מתכופפים ומתבטלים אליו. אנחנו מודים שיש אדון לטובה, מקור לטובה; ואנחנו חייבים לו. מצד אחד, זה מנמיך מאוד. מצד שני, זה מעצים שאין כמוהו: יש מי שמתדלק אותי ברגע זה, מנשים וממלא, מלך ממית ומחיה, כוחותיו מעבר לי, והוא חושב עליי והיטיב לי עד שזכיתי להכיר בטובתו.

והבוס שלי, בעל הבית של כל מה שאתה רואה (ולא רואה :), גדול ומתוכנן ואין סוף לכוחו ותכנונו המדויקים. מי שחי מתוך ענווה כזו, לא יפריז להעריך את כוחו – הפיזי, הנפשי, השכלי, הממוני – מעבר למי שהוא. יפעל נכון ובשקיפות, מתוך בירור עצמי ונאמנות למי שהוא – ולא לאיזו תדמית נפוחה. הוא גם לא יקנה את הסיפורים שחנפנים ומשווקים מוכרים לו, כמה הוא גדול: שקט, שקט! יש אדון לכל זה.

יהודי נקרא על שם התודה (בראשית כט, לה).  יהודי פותח את יומו בתודה – “מודה אני לפניך…”. יהודי משתחווה כל יום שלוש פעמים באמירת: “מודים אנחנו לך”, הברכה הארוכה ביותר בתפילת העמידה שלנו. משתחווה, כאילו לבטא את ההתבטלות לפניו יתברך. על עצם הזכות לומר תודה, על ההתעוררות לכך, על האומץ ועל השפה המתאימה, ראוי לומר תודה! וראוי לכל אחד ואחת מאתנו, למצוא זמן – אפשר בסוף תפילת הלחש – ולפרט בענווה את התודות שלו, להביע במילים את שמחת הלב והנחת שיש לי היום מידו הרחבה. ותמיד יש על מה.*

בחלק התודה, השלמנו מבוא תמציתי ביותר על התפילה, מהתעוררות הרצון לחיות ולהתקשר אל מקור החיים – ההתבוננות; דרך פתיחת הלב וצעקתו – זיהוי החסרון וה’ בתור כתובת למילוי; ועד לתודה בבטחון בה’. מהתפילה נעבור בעזרת השם להתמלאות בדעת, היא הקשר שלנו עם ה’ הטוב – והחכם.

כתיבה ועריכה לשונית: הרב שפטיה שי סגל | מרצה בכיר לתורה והשקפה