תניא | חלק ב

לקוטי אמרים חלק שני הנקרא בשם חינוך קטן מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם-עדן, מיוסד על פרשה ראשונה של קריאת שמע: (משלי כב ו): “חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה” הנה, מדכתיב על פי דרכו, משמע שאינה דרך האמת לאמיתו, ואם כן, מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנה? אך הנה, מודעת זאת, כי שרשי עבודת ה’ ויסודותיה הן דחילו ורחימו: היראה – שרש ויסוד ל”סור מרע”, והאהבה – ל”ועשה טוב”, וקיום כל מצוות עשה דאורייתא ודרבנן, כמו שיתבאר במקומן (ומצות החינוך היא גם כן במצוות עשה, כמו שכתוב בא”ח סימן שמ”ג). והנה, באהבה כתיב בסוף פרשת עקב (דברים יא כב): “אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה’ וגו'”. וצריך להבין, איך שייך לשון עשייה גבי אהבה שבלב? אך הענין הוא, דיש שני מיני אהבת ה’: האחת היא כלות הנפש בטבעה אל בוראה, כאשר תתגבר נפש השכלית על החומר ותשפילהו ותכניעהו תחתיה, אזי תתלהב ותתלהט בשלהבת העולה מאליה, ותגל ותשמח בה’ עושה, ותתענג על ה’ תענוג נפלא. והזוכים למעלת אהבה רבה זו הם הנקראים “צדיקים”, כדכתיב(תהלים צז יב): “שמחו צדיקים בה'”. אך לא כל אדם זוכה לזה, כי לזה צריך: זיכוך החומר במאד מאד, וגם תורה ומעשים טובים הרבה, לזכות לנשמה עליונה שלמעלה ממדרגת רוח ונפש, כמו שכתוב בראשית חכמה שער האהבה. והשנית היא אהבה שכל אדם יוכל להגיע אליה, כשיתבונן היטב בעומקא דלבא בדברים המעוררים את האהבה לה’ בלב כל ישראל: הן דרך כלל, כי הוא חיינו ממש, וכאשר האדם אוהב את נפשו וחייו, כן יאהב את ה’, כאשר יתבונן וישים אל לבו כי ה’ הוא נפשו האמיתית וחייו ממש, כמו שכתוב בזהר על פסוק (ישעיהו כו ט): “נפשי אויתיך וגו'”. והן דרך פרט, שכשיבין וישכיל בגדולתו של מלך מלכי המלכים הקב”ה דרך פרטית, כאשר יוכל שאת בשכלו, ומה שלמעלה משכלו, ואחר-כך יתבונן באהבת ה’ הגדולה ונפלאה אלינו, לירד למצרים ערות הארץ, להוציא נשמותינו מכור הברזל שהוא הסטרא אחרא ר”ל, לקרבנו אליו ולדבקנו בשמו ממש, והוא ושמו אחד, דהיינו שרוממנו מתכלית השפלות והטומאה לתכלית הקדושה, וגדולתו יתברך שאין לה קץ ותכלית, אזי (משלי כז יט): “כמים הפנים אל פנים” תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומתבונן בענין זה בעומקא דלבא, לאהוב את ה’ אהבה עזה ולדבקה בו בלב ונפש, כמו שיתבאר במקומה באריכות. והנה, ענין אהבה זו רצה משה רבנו עליו השלום ליטע בלב כל ישראל בפרשה (דברים י יב): “ועתה ישראל וגו'” בפסוק (דברים י יד): “הן לה’ אלהיך השמים וגו’ רק באבותיך חשק וגו’ ומלתם וגו’ בשבעים נפש וגו’ ואהבת וגו'”. ולכן סיים דבריו על אהבה זו (דברים יא כב): “אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה”, שהיא אהבה עשויה בלב על-ידי הבינה והדעת בדברים המעוררים את האהבה. ועל זה צוה כבר תחלה (דברים ו ו): “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך”, כדי שעל-ידי-זה תבוא לאהבה את ה’, כדאיתא בספרי על פסוק זה. אהבת ה’ והנה, על אהבה זו השנית שייך לשון מצוה וצווי, דהיינו, לשום לבו ודעתו בדברים המעוררים את האהבה; אבל באהבה ראשונה, שהיא שלהבת העולה מאליה, לא שייך לשון צווי ומצוה כלל, ולא עוד אלא שהיא מתן שכרן של צדיקים לטעום מעין עולם הבא בעולם הזה, שעליה נאמר (במדבר יח ז):”עבודת מתנה אתן את כהונתכם”, כמו שיתבאר במקומה. אך הנה, ידוע ליודעים טעמא דקרא, מאי דכתיב (משלי כד טז): “כי שבע יפול צדיק וקם”, ובפרט שהאדם נקרא (זכריה ג ז): “מהלך” ולא עומד, וצריך לילך ממדרגה למדרגה ולא לעמוד במדרגה אחת לעולם. ובין מדרגה למדרגה, טרם שיגיע למדרגה עליונה ממנה, הוא בבחינת נפילה ממדרגה הראשונה, אך (תהלים לז כד): “כי יפול לא יוטל” כתיב, ואינה נקראת נפילה אלא לגבי מדריגתו הראשונה ולא לגבי שאר כל אדם ח”ו, שאף על פי כן הוא למעלה מכל האדם בעבודתו, כי נשאר בה בחינת רשימו ממדריגתו הראשונה. אך עיקרה מאהבה שנתחנך והורגל בה מנעוריו בטרם שהגיע למדרגת צדיק, וזהו שנאמר “גם כי יזקין וגו'”. והנה, ראשית הדברים המעוררים האהבה והיראה ויסודן היא האמונה הטהורה ונאמנה ביחודו ואחדותו יתברך ויתעלה. להבין מעט מזער מ”ש בזהר דשמע ישראל כו’ הוא יחודא עילאה ובשכמל”ו הוא יחודא תתאה:

שער היחוד והאמונה להבין מעט מזעיר מה שכתוב בזהר דשמע ישראל כו’ הוא יחודא עילאה וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחודא תתאה:

וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וצריך להבין וכי תעלה על דעתך שיש אלהים נשרה במים מתחת לארץ שצריך להזהיר כ”כ והשבות אל לבבך. הנה כתיב לעולם ה’ דברך נצב בשמים ופי’ הבעש”ט ז”ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו’ תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו’ כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח”ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו’ ממש וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים ואפי’ ארץ הלזו הגשמית ובחי’ דומם ממש אילו היו מסתלקות ממנה כרגע ח”ו האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית היתה חוזרת לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש וז”ש האר”י ז”ל שגם בדומם ממש כמו אבנים ועפר ומים יש בחי’ נפש וחיות רוחנית דהיינו בחי’ התלבשות אותיות הדבור מעשרה מאמרו’ המחיות ומהוות את הדומם להיות יש מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית ואף שלא הוזכר שם אבן בעשרה מאמרות שבתורה אעפ”כ נמשך חיות לאבן ע”י צירופים וחילופי אותיו’ המתגלגלות ברל”א שערים פנים ואחור כמ”ש בס’ יצירה עד שמשתלשל מעשרה מאמרות ונמשך מהן צירוף שם אבן והוא חיותו של האבן וכן בכל הנבראים שבעולם השמות שנקראים בהם בלשון הקדש הן הן אותיות הדבור המשתלשלו’ ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה ע”י חילופים ותמורות האותיות ברל”א שערים עד שמגיעות ומתלבשות באותו נברא להחיותו לפי שאין פרטי הנבראים יכולים לקבל חיותם מעשרה מאמרות עצמן שבתורה שהחיות הנמשך מהן עצמן גדול מאד מבחי’ הנבראים פרטיים ואין כח בהם לקבל החיות אלא ע”י שיורד החיות ומשתלשל ממדרגה למדרגה פחותה ממנה ע”י חילופים ותמורות האותיות וגימטריאות שהן חשבון האותיות עד שיוכל להתצמצם ולהתלבש ולהתהוות ממנו נברא פרטי וזה שמו אשר יקראו לו בלה”ק הוא כלי לחיות המצומצם באותיות שם זה שנשתלשל מעשרה מאמרות שבתורה שיש בהם כח וחיות לברוא יש מאין ולהחיותו לעולם דאורייתא וקב”ה כולא חד:

והנה מכאן תשובת המינים וגילוי שורש טעותם הכופרים בהשגחה פרטית ובאותו’ ומופתי התורה שטועי’ בדמיונם הכוזב שמדמין מעשה ה’ עושה שמי’ וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך לידי הצורף כי אף שידיו מסולקות הימנו והולך לו בשוק הכלי קיים בתבניתו וצלמו ממש כאשר יצא מידי הצורף כך מדמין הסכלים האלו מעשה שמים וארץ אך טח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה מתמונת חתיכת כסף לתמונת כלי למעשה שמים וארץ שהוא יש מאין והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף עד”מ שהוליך ה’ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה ויבקעו המים ונצבו כמו נד וכחומה ואילו הפסיק ה’ את הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם ולא קמו כחומה בלי ספק אף שהטבע הזה במים גם כן נברא ומחודש יש מאין שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח רק שטבע המים אינו כן וכ”ש וק”ו בבריאת יש מאין שהיא למעלה מהטבע והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף עאכ”ו שבהסתלקו’ כח הבורא מן הנברא ח”ו ישוב הנברא לאין ואפס ממש אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו והן הן בחי’ אותיות הדבור מעשרה מאמרות שבהם נבראו וע”ז נאמר ואתה מחיה את כולם אל תקרי מחיה אלא מהוה דהיינו יש מאין ואתה הן בחי’ האותיות מאל”ף ועד תי”ו והה”א היא ה’ מוצאות הפה מקור האותיות ואף שאין לו דמות הגוף הרי מקרא מלא דבר הכתוב וידבר ה’ ויאמר ה’ והיא בחי’ התגלות הכ”ב אותיות עליונות לנביאי’ ומתלבשות בשכלם והשגתם במראה הנבואה וגם במחשבתם ודיבורם כמ”ש רוח ה’ דבר בי ומלתו על לשוני וכמ”ש האר”י ז”ל [בשער הנבואה] וכעין זה היא התלבשות האותיות בברואים כדכתיב בדבר ה’ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם רק שהיא ע”י השתלשלות רבות ועצומות עד שיורדות לעשיה גופנית משא”כ השגת הנביאי’ היא באצילו’ המתלבשת בעולם הבריאה:

והנה אחרי הדברי’ והאמת האלה כל משכיל על דבר יבין לאשורו איך שכל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש לגבי כח הפועל ורוח פיו שבנפעל המהוה אותו תמיד ומוציאו מאין ממש ליש ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו ליש וממשו’ זהו מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כח ה’ ורוח פיו שבנברא אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה’ ורוח פיו לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעינינו כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו מאחר שמבלעדי הרוחניו’ היה אין ואפס ממש כמו קודם ששת ימי בראשי’ ממש והרוחניות השופע עליו ממוצא פי ה’ ורוח פיו הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש ומהוה אותו א”כ אפס בלעדו באמת והמשל לזה הוא אור השמש המאיר לארץ ולדרים שהוא זיו ואור המתפשט מגוף השמש ונראה לעין כל מאיר על הארץ ובחלל העולם והנה זה פשוט שאור וזיו הזה ישנו ג”כ בגוף וחומר כדור השמש עצמו שבשמים שאם מתפשט ומאיר למרחוק כ”כ כ”ש שיוכל להאיר במקומו ממש רק ששם במקומו ממש נחשב הזיו הזה לאין ואפס ממש כי בטל ממש במציאות לגבי גוף כדור השמש שהוא מקור האור והזיו הזה שהזיו והאור הזה אינו רק הארה מאירה מגוף ועצם כדור השמש רק בחלל העולם תחת כל השמים ועל הארץ שאין כאן גוף כדור השמש במציאות נראה כאן האור והזיו הזה ליש ממש לעין כל ונופל עליו כאן שם יש באמת משא”כ כשהוא במקורו בגוף השמש אין נופל עליו שם יש כלל רק שם אין ואפס כי באמת הוא שם לאין ואפס ממש שאין מאיר שם רק מקורו לבדו שהוא גוף השמש המאיר ואפס בלעדו וכדברים האלה ממש בדמותם כצלמם הם כל הברואים לגבי שפע האלהי מרוח פיו השופע עליהם ומהוה אותם והוא מקורם והם עצמם אינם רק כמו אור וזיו מתפשט מן השפע ורוח ה’ השופע ומתלבש בתוכם ומוציאם מאין ליש ולכן הם בטלים במציאות לגבי מקורם כמו אור השמש שבטל במציאות ונחשב לאין ואפס ממש ואינו נקרא בשם יש כלל כשהוא במקורו רק תחת השמים שאין שם מקורו כך כל הברואי’ אין נופל עליהם שם יש כלל אלא לעיני בשר שלנו שאין אנו רואים ומשיגים כלל את המקור שהוא רוח ה’ המהוה אותם. ולכן נראה לעינינו גשמיות הנבראים וחומרם וממשם שהם יש גמור כמו שנרא’ אור השמש יש גמור כשאינו במקורו רק שבזה אין המשל דומה לנמשל לגמרי לכאורה שבמשל אין המקור במציאות כלל בחלל העולם ועל הארץ שנראה שם אורו ליש גמור משא”כ כל הברואי’ הם במקורם תמיד רק שאין המקור נראה לעיני בשר ולמה אינן בטלים במציאות למקורם אך להבין זה צריך להקדים:

כי הנה כתיב כי שמש ומגן ה’ אלהים פי’ מגן הוא נרתק לשמש להגן שיוכלו הבריות לסבלו כמארז”ל לעתיד לבא הקב”ה מוציא חמה מנרתקה רשעים נידונין בה כו’ וכמו שהנרתק מגין בעד השמש כך שם אלהים מגין לשם הוי”ה ב”ה דשם הוי”ה פירושו שמהוה את הכל מאין ליש והיו”ד משמשת על הפעולה שהיא בלשון הוה ותמיד כדפרש”י ע”פ ככה יעשה איוב כל הימים והיינו החיות הנשפע בכל רגע ממש בכל הברואים ממוצא פי ה’ ורוחו ומהוה אותם מאין ליש בכל רגע כי לא די להם במה שנבראו בששת ימי בראשית להיות קיימים בזה כמ”ש לעיל. והנה בסידור שבחיו של הקב”ה כתיב הגדול הגבור כו’ ופי’ הגדול היא מדת חסד והתפשטות החיות בכל העולמות וברואים לאין קץ ותכלית להיות ברואים מאין ליש וקיימים בחסד חנם ונקראת גדולה כי באה מגדולתו של הקב”ה בכבודו ובעצמו כי גדול ה’ ולגדולתו אין חקר ולכן משפיע ג”כ חיות והתהוות מאין ליש לעולמות וברואים אין קץ שטבע הטוב להטיב והנה כמו שמדה זו היא שבחו של הקב”ה לבדו שאין ביכולת שום נברא לברוא יש מאין ולהחיותו וגם מדה זו היא למעלה מהשכלת כל הברואים והשגתם שאין כח בשכל שום נברא להשכיל ולהשיג מדה זו ויכלתה לברוא יש מאין ולהחיותו כי הבריאה יש מאין הוא דבר שלמעלה משכל הנבראים כי היא ממדת גדולתו של הקב”ה והקב”ה ומדותיו אחדות פשוט כדאיתא בזה”ק דאיהו וגרמוהי חד וכשם שאין ביכולת שום שכל נברא להשיג בוראו כך אינו יכול להשיג מדותיו וכמו שאין ביכולת שום שכל נברא להשיג מדת גדולתו שהיא היכולת לברוא יש מאין ולהחיותו כדכתיב עולם חסד יבנה כך ממש אין ביכלתו להשיג מדת גבורתו של הקב”ה שהיא מדת הצמצום ומניעת התפשטות החיות מגדולתו מלירד ולהתגלות על הנבראים להחיותם ולקיימם בגילוי כ”א בהסתר פנים שהחיות מסתתר בגוף הנברא וכאילו גוף הנברא הוא דבר בפני עצמו ואינו התפשטות החיות והרוחניות כהתפשטות הזיו והאור מהשמש אלא הוא דבר בפני עצמו ואף שבאמת אינו דבר בפני עצמו אלא כמו התפשטות האור מהשמש מכל מקום הן הן גבורותיו של הקדוש ברוך הוא אשר כל יכול לצמצם החיות והרוחניות הנשפע מרוח פיו ולהסתירו שלא יבטל גוף הנברא במציאות וזה אין בשכל שום נברא להשיג מהות הצמצו’ וההסתר ושיהיה אעפ”כ גוף הנברא נברא מאין ליש כמו שאין יכולת בשכל שום נברא להשיג מהות הבריאה מאין ליש. [והנה בחי’ הצמצום והסתר החיות נקרא בשם כלים והחיות עצמו נקרא בשם אור שכמו שהכלי מכסה על מה שבתוכו כך בחי’ הצמצום מכסה ומסתיר האור והחיות השופע והכלים הן הן האותיות ששרשן ה’ אותיות מנצפ”ך שהן ה’ גבורות המחלקות ומפרידות ההבל והקול בה’ מוצאות הפה להתהוות כ”ב אותיות ושרש הה’ גבורות הוא בוצינא דקרדוניתא שהיא גבורה עילאה דעתיק יומין ושרש החסדים הוא ג”כ חסד דעתיק יומין כידוע לי”ח:

והנה על זה אמרו רז”ל בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה”ד ראה שאין העולם מתקיים שתף בו מדת רחמים דהיינו התגלות אלהות על ידי צדיקים ואותות ומופתים שבתורה. והנה על זה אמרו בזהר דלעילא בסטרא דקדושה עילאה אית ימינא ואית שמאלא דהיינו חסד וגבורה פי’ דשתיהן הן מדות אלהות למעלה משכל הנבראים והשגתם דאיהו וגרמוהי חד בעולם האצילות ואף השגת משה רבינו עליו השלום בנבואתו לא היתה בעולם האצילות אלא על ידי התלבשותו בעולם הבריאה ואף גם זאת לא בשתי מדות אלו חו”ג אלא על ידי התלבשותן במדות שלמטה מהן במדרגה שהן מדות נצח הוד יסוד [כמ”ש בשער הנבואה] רק שמתן שכרם של צדיקים בגן עדן הוא השגת התפשטות החיות ואור הנמשך משתי מדות אלו חו”ג והוא מזון נשמות הצדיקים שעסקו בתורה לשמה בעוה”ז כי מהתפשטות שתי מדות אלו נמתח רקיע על הנשמות שבגן עדן ורקיע זה נקרא רזא דאורייתא ובו סוד כ”ב אותיות התורה הנתונה משתי מדות אלו כדכתיב מימינו אש דת למו ומרקיע זה נוטף טל למזון הנשמות דהיינו ידיעת סוד כ”ב אותיות התורה כי הרקיע הזה הוא סוד הדעת והתורה היא מזון הנשמות בג”ע והמצות הן לבושים כמבואר כל זה [בזהר ויקהל דף ר”ט ור”י ובע”ח שער מ”ד פרק ג’]:

והנה שם אלהים הוא שם מדת הגבורה והצמצום ולכן הוא גם כן בגימטריא הטבע לפי שמסתיר האור שלמעלה המהוה ומחיה העולם ונראה כאילו העולם עומד ומתנהג בדרך הטבע ושם אלהים זה הוא מגן ונרתק לשם הוי”ה להעלים האור והחיות הנמשך משם הוי”ה ומהוה מאין ליש שלא יתגלה לנבראים ויבטלו במציאות והרי בחי’ גבורה זו וצמצום הזה הוא גם כן בחי’ חסד שהעולם יבנה בו וזו היא בחי’ גבורה הכלולה בחסד והנה מהתכללות המדות זו בזו נראה לעין דאיהו וגרמוהי חד שהן מדותיו כי מאחר שהן ביחוד גמור עמו לכן הן מתייחדות זו בזו וכלולות זו מזו כמאמר אליהו ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון וכו’ ובר מינך לית יחודא בעילאי כו’ וז”ש והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלהים פירוש ששני שמות אלו הם אחד ממש שגם שם אלהים המצמצם ומעלים האור הוא בחי’ חסד כמו שם הוי”ה משום שמדותיו של הקדוש ברוך הוא מתיחדות עמו ביחוד גמור והוא ושמו אחד שמדותיו הן שמותיו ואם כן ממילא תדע שבשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד פי’ שגם הארץ החומרית שנראית יש גמור לעין כל היא אין ואפס ממש לגבי הקדוש ברוך הוא כי שם אלהים אינו מעלים ומצמצם אלא לתחתונים ולא לגבי הקב”ה מאחר שהוא ושמו אלהים אחד ולכן גם הארץ ומתחת לארץ הן אין ואפס ממש לגבי הקב”ה ואינן נקראות בשם כלל אפילו בשם עוד שהוא לשון טפל כמאמר רז”ל יהודה ועוד לקרא וכגוף שהוא טפל לנשמה וחיות שבתוכו [וז”ש אהללה ה’ בחיי אזמרה לאלהי בעודי שהחיים נמשכים משם הוי”ה והעוד שהוא הגוף הטפל משם אלהים] לפי שהנשמה אינה מהוה הגוף מאין ליש אבל הקב”ה המהוה את הכל מאין ליש הכל בטל במציאות אצלו כמו אור השמש בשמש. ולכן הוצרך הכתוב להזהיר וידעת היום והשבות אל לבבך וגו’ שלא תעלה על דעתך שהשמים וכל צבאם והארץ ומלואה הם דבר נפרד בפני עצמו והקדוש ברוך הוא ממלא כל העולם כהתלבשות הנשמה בגוף ומשפיע כח הצומח בארץ וכח התנועה בגלגלים ומניעם ומנהיגם כרצונו כמו שהנשמה מניעה את הגוף ומנהיגתו כרצונה. אך באמת אין המשל דומה לנמשל כלל כי הנשמה והגוף הם באמת נפרדי’ זה מזה בשרשם כי אין התהוות שרש הגוף ועצמותו מנשמתו אלא מטפות אביו ואמו וגם אחרי כן אין גידולו מנשמתו לבדה אלא על ידי אכילת ושתיית אמו כל תשעה חדשים ואחר כך על ידי אכילתו ושתייתו בעצמו מה שאין כן השמים והארץ שכל עצמותם ומהותם נתהוה מאין ואפס המוחלט רק בדבר ה’ ורוח פיו ית’ וגם עדיין נצב דבר ה’ לעולם ושופע בהם תמיד בכל רגע ומהוה אותם תמיד מאין ליש כהתהוות האור מהשמש בתוך גוף כדור השמש עצמו דרך משל ואם כן הם בטלים באמת במציאות לגמרי לגבי דבר ה’ ורוח פיו ית’ המיוחדים במהותו ועצמותו ית’ כמו שיתבאר לקמן כביטול אור השמש בשמש רק שהן הן גבורותיו במדת הגבורה והצמצום להסתיר ולהעלים החיות השופע בהם שיהיו נראים השמים והארץ וכל צבאם כאילו הם דבר בפני עצמו אך אין הצמצום וההסתר אלא לתחתונים אבל לגבי הקדוש ברוך הוא כולא קמיה כלא ממש חשיבי כאור השמש בשמש ואין מדת הגבורה מסתרת חס ושלום לפניו יתברך כי איננה דבר בפני עצמו אלא ה’ הוא האלהים:

ובזה יובן מ”ש בזהר הקדוש דפסוק שמע ישראל הוא יחודא עילאה וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחודא תתאה כי ועד הוא אחד בחלופי אתוון כי הנה סיבת וטעם הצמצום וההסתר הזה שהסתיר והעלים הקדוש ברוך הוא את החיות של העולם כדי שיהיה העולם נראה דבר נפרד בפני עצמו הנה הוא ידוע לכל כי תכלית בריאת העולם הוא בשביל התגלות מלכותו יתברך דאין מלך בלא עם פי’ עם מלשון עוממות שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך כי אילו אפילו היו לו בנים רבים מאד לא שייך שם מלוכה עליהם וכן אפילו על שרים לבדם רק ברוב עם דווקא הדרת מלך ושם המורה על מדת מלכותו יתברך הוא שם אדנות כי הוא אדון כל הארץ ונמצא כי מדה זו ושם זה הן המהוין ומקיימין העולם להיות עולם כמות שהוא עכשיו יש גמור ודבר נפרד בפני עצמו ואינו בטל במציאות ממש כי בהסתלקות מדה זו ושם זה ח”ו היה העולם חוזר למקורו בדבר ה’ ורוח פיו ית’ ובטל שם במציאות ממש ולא היה שם עולם עליו כלל והנה גדר ובחי’ שם עולם נופל על בחי’ מקום ובחי’ זמן דוקא בחי’ מקום הוא מזרח ומערב צפון דרום מעלה ומטה בחי’ זמן עבר הוה ועתיד. והנה כל בחי’ אלו אין להן שייכות במדות הקדושות העליונות כי אם במדת מלכותו ית’ לבדה שייך לומר שהוא ית’ מלך למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית וכן לד’ סטרין וכן בבחי’ זמן ה’ מלך ה’ מלך ה’ ימלוך ונמצא שחיות המקום וכן חיות הזמן והתהוותם מאין ליש וקיומם כל זמן קיומם הוא ממדת מלכותו ית’ ושם אדנות ב”ה ולפי שמדת מלכותו ית’ מיוחדת במהותו ועצמותו ית’ בתכלית היחוד כמו שיתבאר הלכך גם בחי’ המקום והזמן בטילים במציאות ממש לגבי מהותו ועצמותו ית’ כביטול אור השמש בשמש וזהו שילוב שם אדנות בשם הוי”ה כי שם הוי”ה מורה שהוא למעלה מן הזמן שהוא היה הוה ויהיה ברגע א’ כמ”ש [בר”מ פרשת פנחס] וכן למעלה מבחי’ מקום כי הוא מהוה תמיד את כל בחי’ המקום כולו מלמעלה עד למטה ולד’ סטרין. והנה אף על פי שהוא ית’ למעלה מהמקום והזמן אף על פי כן הוא נמצא גם למטה במקום וזמן דהיינו שמתייחד במדת מלכותו שממנה נמשך ונתהווה המקום והזמן וזהו יחודא תתאה [שילוב הוי”ה באדנות ב”ה] דהיינו שמהותו ועצמותו יתברך הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום כי בשמים ממעל ובארץ ולד’ סטרין הכל מלא מאור א”ס ב”ה בשוה ממש כי כך הוא בארץ מתחת כמו בשמים ממעל ממש כי הכל הוא בחי’ מקום הבטל במציאות באור אין סוף ברוך הוא המתלבש בו על ידי מדת מלכותו המיוחדת בו ית’ רק שמדת מלכותו היא מדת הצמצום וההסתר להסתיר אור אין סוף ב”ה שלא יבטלו הזמן והמקום ממציאותם לגמרי ולא יהיה שום בחי’ זמן ומקום במציאות אפילו לתחתונים. והנה במ”ש יובן מ”ש אני ה’ לא שניתי פי’ שאין שום שינוי כלל כמו שהיה לבדו קודם בריאת העולם כך הוא לבדו אחר שנברא וז”ש אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא כו’ בלי שום שינוי בעצמותו ולא בדעתו כי בידיעת עצמו יודע כל הנבראים שהכל ממנו ובטל במציאות אצלו וכמ”ש הרמב”ם ז”ל שהוא היודע והוא הידוע והוא הדיעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאמרו ולא באזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו כי הקב”ה מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש מכל צד ופינה בכל דרך יחוד ואין דעתו דבר נוסף על מהותו ועצמותו כמו שהוא בנפש האדם שדעתה דבר נוסף על מהותה ומורכב בה שהרי כשהאדם לומד ויודע איזה דבר כבר היתה בו נפשו המשכלת בטרם שלמד וידע ואחר שלמד וידע ניתוספה ידיעה זו בנפשו וכן מידי יום ביום ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה ואין זו אחדות פשוטה אלא מורכבת אבל הקב”ה הוא אחדות פשוט בלי שום הרכבה וצד ריבוי כלל ואם כן ע”כ מהותו ועצמותו ודעתו הכל דבר אחד ממש בלי שום הרכבה ולפיכך כשם שאי אפשר לשום נברא בעולם להשיג מהות הבורא ועצמותו כך אי אפשר להשיג מהות דעתו רק להאמין באמונה שהיא למעלה מהשכל ומהשגה שהקב”ה יחיד ומיוחד הוא ודעתו הכל אחד ממש ובידיעת עצמו מכיר ויודע כל הנמצאים עליונים ותחתונים עד שלשול קטן שבים ועד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ אין דבר נעלם ממנו ואין ידיעה זו מוסיפה בו ריבוי והרכבה כלל מאחר שאינה רק ידיעת עצמו ועצמותו ודעתו הכל אחד ולפי שזה קשה מאד לצייר בשכלנו ע”כ אמר הנביא כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם וכתיב החקר אלוה תמצא וגו’ וכתיב העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה שהאדם רואה ויודע כל הדברים בידיעה שחוץ ממנו והקב”ה בידיעת עצמו עכ”ל [ע”ש בה’ יסודי התורה והסכימו עמו חכמי הקבלה כמבואר בפרדס מהרמ”ק ז”ל]:

והנה מכאן יש להבין שגגת מקצת חכמים בעיניהם ה’ יכפר בעדם ששגו וטעו בעיונם בכתבי האריז”ל והבינו ענין הצמצום המוזכר שם כפשוטו שהקב”ה סילק עצמו ומהותו ח”ו מעוה”ז רק שמשגיח מלמעלה בהשגחה פרטית על כל היצורים כולם אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת והנה מלבד שא”א כלל לומר ענין הצמצום כפשוטו שהוא ממקרי הגוף על הקב”ה הנבדל מהם ריבוא רבבות הבדלות עד אין קץ אף גם זאת לא בדעת ידברו מאחר שהם מאמינים בני מאמינים שהקב”ה יודע כל היצורים שבעוה”ז השפל ומשגיח עליהם וע”כ אין ידיעתו אותם מוסיפה בו ריבוי וחידוש מפני שיודע הכל בידיעת עצמו הרי כביכול מהותו ועצמותו ודעתו הכל א’ וז”ש בתקונים תיקון נ”ז דלית אתר פנוי מיניה לא בעילאין ולא בתתאין ובר”מ פ’ פנחס איהו תפיס בכולא ולית מאן דתפיס ביה כו’ איהו סוכ”ע כו’ ולית מאן דנפיק מרשותי’ לבר איהו ממכ”ע כו’ איהו מקשר ומיחד זינא לזיניה עילא ותתא ולית קורבא בד’ יסודין אלא בקב”ה כד איהו בינייהו עכ”ל. ור”ל לית מאן דתפיס בי’ שאין מי שיתפוס בהשגת שכלו מכל שכלים העליונים במהותו ועצמותו של הקב”ה כמ”ש בתקונים סתימא דכל סתימין ולית מחשבה תפיסא בך כלל וגם בתחתונים אע”ג דאיהו ממכ”ע אינו כנשמת האדם תוך גופו שהיא נתפסת תוך הגוף עד שמתפעלת ומקבלת שינויים משינויי הגוף וצערו מהכאות או קרירות או חמימות האש וכיוצא משא”כ בהקב”ה שאינו מקבל שום שינוי משינויי עוה”ז מקיץ לחורף ומיום ללילה כדכתיב גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר לפי שאינו נתפס כלל תוך העולמות אע”ג דממלא לון וזהו ג”כ ענין סוכ”ע פי’ ד”מ כשאדם מתבונן באיזה דבר חכמה בשכלו או דבר גשמי במחשבתו אזי שכלו ומחשבתו מקיפים על הדבר ההוא המצויר במחשבתו או בשכלו אך אין מקיפים על הדבר ההוא ממש בפועל ממש. אבל הקב”ה דכתיב ביה כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו’ מחשבתו וידיעתו שיודע כל הנבראים מקפת כל נברא ונברא בפ”מ שהרי היא היא חיותו והתהוותו מאין ליש בפועל ממש. וממלא כל עלמין היא בחי’ החיות המתלבשת תוך עצם הנברא שהיא מצומצמת בתוכו בצמצום רב כפי ערך מהות הנברא שהוא בעל גבול ותכלית בכמותו ואיכותו דהיינו מעלתו וחשיבותו כגון השמש שגופו יש לו גבול ותכלית בכמותו שהוא כמו קס”ז פעמים כגודל כדור הארץ ואיכותו ומעלתו הוא אורו ג”כ יש לו גבול עד כמה יוכל להאיר כי לא יאיר לבלתי תכלית מאחר שהוא נברא וכן כל הנבראים הם בעלי גבול ותכלית כי מהארץ לרקיע מהלך ת”ק שנה כו’. וא”כ החיות המלובשת בהם היא בבחי’ צמצום רב ועצום כי צריכה תחלה להתצמצם צמצומים רבים ועצומים עד שיתהוה מכחה ואורה עצם הנבראים כמות שהם בעלי גבול ותכלית כי מקור החיות הוא רוח פיו של הקב”ה המתלבש בעשרה מאמרות שבתורה ורוח פיו ית’ היה יכול להתפשט לאין קץ ותכלית ולברוא עולמות אין קץ ותכלית לכמותם ואיכותם ולהחיותם עדי עד ולא הי’ נברא עוה”ז כלל (שכמו שהקב”ה נקרא א”ס כך כל מדותיו ופעולותיו דאיהו וגרמוהי חד היינו החיות הנמשכת ממדותיו שהן חסד ורחמים ושאר מדותיו הקדושות ע”י התלבשותן שמתלבשות ברוח פיו כי הוא אמר ויהי ועולם ע”י חסד יבנה בדבר ה’ ורוח פיו הנעשה כלי ולבוש לחסד זה כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה) אלא שצמצם הקב”ה האור והחיות שיוכל להתפשט מרוח פיו והלבישו תוך צירופי אותיות של עשרה מאמרות וצירופי צירופיהן בחילופי ותמורות האותיות עצמן ובחשבונן ומספרן שכל חילוף ותמורה מורה על ירידת האור והחיות ממדרגה למדרגה דהיינו שיוכל לברוא ולהחיות ברואים שמדרגות איכותם ומעלתם היא פחותה ממדרגות איכות ומעלת הברואים הנבראים מאותיות ותיבות עצמן שבעשרה מאמרות שבהן מתלבש הקב”ה בכבודו ובעצמו שהן מדותיו והחשבון מורה על מיעוט האור והחיות מיעוט אחר מיעוט עד שלא נשאר ממנו אלא בחי’ אחרונה שהוא בחי’ החשבון ומספר כמה מיני כחות ומדרגות כלולות באור וחיות הזה המלובש בצירוף זה של תיבה זו (ואחר כל הצמצומי’ האלה וכיוצא בהן כאשר גזרה חכמתו ית’ הוא שהי’ יכול האור והחיות להתלבש גם בתחתוני’ כמו אבנים ועפר הדומם כי אבן ד”מ שמה מורה כי שרשה משם העולה ב”ן במספרו ועוד אלף נוספת משם אחר (לישעם) [נר’ דצ”ל לטעם] הידוע ליוצרה. והנה שם ב”ן בעצמו הוא בעולמות עליונים מאד רק שע”י צמצומי’ רבים ועצומים ממדרגה למדרגה ירד ממנו חיות מועט במאד מאד עד שיוכל להתלבש באבן וזו היא נפש הדומם המחי’ ומהוה אותו מאין ליש בכל רגע וכמש”ל וזו היא בחי’ ממכ”ע משא”כ בחי’ סוכ”ע) וכל כח ומדרגה יכול לברוא ברואים כפי בחי’ מדרגה זו גם כן לאין קץ ותכלית בכמותם ואיכותם להחיות עדי עד מאחר שהוא כח ה’ המתפשט ונאצל מרוח פיו ואין מעצור כו’. אך שלא יהי’ איכותם במעלה גדולה כ”כ כאיכות ומעלת ברואים שיוכלו להבראות מבחי’ כח ומדריגת האותיות עצמן:

והנה מ”ש הרמב”ם ז”ל שהקב”ה מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל כן הענין ממש בכל מדותיו של הקב”ה ובכל שמותיו הקדושים והכינויים שכינו לו הנביאים וחז”ל כגון חנון ורחום וחסיד וכיוצא בהן וכן מה שנקרא חכם דכתיב וגם הוא חכם וגו’ וכן רצונו כי רוצה ה’ את יראיו וחפץ חסד הוא ורוצה בתשובתם של רשעים ואינו חפץ במיתתם וברשעתם וטהור עינים מראות ברע אין רצונו וחכמתו ומדת חסדו ורחמנותו ושאר מדותיו מוסיפים בו ריבוי והרכבה ח”ו במהותו ועצמותו אלא עצמותו ומהותו ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו ומדת חסדו וגבורתו ורחמנותו ותפארתו הכלולה מחסדו וגבורתו וכן שאר מדותיו הקדושות הכל אחדות פשוטה ממש שהיא היא עצמותו ומהותו וכמ”ש הרמב”ם ז”ל שדבר זה אין כח בפה לאמרו ולא באזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו כי האדם מצייר בשכלו כל המושכלות שרוצה להשכיל ולהבין הכל כמות שהם בו כגון שרוצה לצייר בשכלו מהות הרצון או מהות חכמה או בינה או דעת או מהות מדת חסד ורחמים וכיוצא בהן הוא מצייר כולן כמות שהן בו אבל באמת הקדוש ב”ה הוא רם ונשא וקדוש שמו כלומר שהוא קדוש ומובדל ריבוא רבבות עד אין קץ ותכלית מדרגות הבדלות למעלה מעלה מערך וסוג ומין כל התשבחות והמעלות שיוכלו הנבראים להשיג ולצייר בשכלם כי המעלה ומדרגה הראשונה אצל הנבראים היא החכמה שלכן נקראת ראשית כי באמת היא ראשית ומקור כל החיות בנבראים כי מהחכמה נמשכות בינה ודעת ומהן נמשכות כל המדות שבנפש המשכלת כמו אהבה וחסד ורחמים וכיוצא בהן וכנראה בחוש שהקטן שאין בו דעת הוא בכעס תמיד ואכזרי וגם אהבתו היא לדברים קטנים שאין ראוי לאהבם מפני שאין בו דעת לאהוב דברים הראויים לאהבם שהאהבה כפי הדעת ומהמדות שבנפש נמשכות בה תיבות ואותיות המחשבה שהנפש מחשבת בדבר שאוהבת או איך לפעול החסד ורחמים וכן בשאר מדות ובכל מחשבה שבעולם מלובשת בה איזו מדה המביאה לחשוב מחשבה זו ומדה זו היא חיותה של מחשבה זו ומאותיות המחשבה נמשכות אותיות הדבור והן חיותן ממש והדבור מביא לידי מעשה הצדקה וחסד כגון המלך שמצוה לעבדיו ליתן וגם כשהאדם עושה בעצמו איזה דבר הרי כח הנפש וחיותה המתלבש בעשיה זו הוא כאין ממש לגבי כח הנפש וחיותה המתלבש בדבור האדם וכערך ומשל הגוף לנשמה וכן ערך אותיות הדבור לאותיות המחשבה וכן ערך אותיות המחשבה למהות המדה המלובשת בה ומחיה אותה וכן ערך מהות וחיות המדה לגבי החכמה ובינה ודעת שכללותן הוא השכל שממנו נמשכה מדה זו וכל זה בנפש האדם ונפש כל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים שבכולם החכמה היא ראשית ומקור החיות:

אבל לגבי הקדוש ברוך הוא מדרגת החכמה שהיא תחלת מחשבה וראשיתה היא סוף מעשה אצלו דהיינו שנחשבת כאילו היא בחי’ ומדרגת עשייה לגבי הקדוש ב”ה כדכתיב כולם בחכמה עשית והיינו לומר שכערך החיות שבעשיה גופנית וגשמיית לערך חיות החכמה שהיא ראשית ומקור החיות באדם וכל הברואים גשמיים שהוא כאין לגבי חיות שבאותיות הדבור שהוא כאין לגבי החיות שבאותיות המחשבה שהוא כאין לגבי חיות ומעלת המדות שמהן נמשכה מחשבה זו שהוא כאין לגבי חיות ומעלת ומדרגת החכמה בינה ודעת מקור המדות כן ממש ערך מדרגת ומעלת החכמה שהיא ראשית ומקור החיות שבכל העולמות לגבי הקדוש ב”ה בכבודו ובעצמו המרומם והמתנשא ריבוא רבבות מדרגות רוממות יותר מרוממות מדרגת החכמה על בחי’ חיות שבעשייה שהיא רוממות חמש מדרגות לבד שהן מדרגות בחי’ עשייה ודבור ומחשבה ומדות ושכל אבל הקדוש ב”ה רם ומתנשא ממדרגת החכמה רבבות מדרגות כאלו עד אין קץ רק מפני שאין בנבראים כח להשיג רק ההשתלשלות ממדרגת חכמה שהיא ראשיתם למדרגת עשיה השפלה לכך אנו אומרים שלגבי הקדוש ב”ה נחשבת מדרגת החכמה כמדרגת עשיה ממש דהיינו לומר שהוא רם ונשא ונעלה עילוי רב מאד מאד ממדרגת החכמה ולא שייך כלל לייחס אצלו שום ענין המתייחס לחכמה אפילו בדרך מעלה ועילוי רב כגון לומר עליו שא”א לשום נברא עליונים ותחתונים להשיג חכמתו או מהותו כי ענין ההשגה מתייחס ונופל על דבר חכמה ושכל לומר שאפשר להשיגו או אי אפשר להשיגו מפני עומק המושג אבל הקדוש ברוך הוא שהוא למעלה מן השכל והחכמה לא שייך כלל לומר בו שאי אפשר להשיגו מפני עומק המושג כי אינו בבחי’ השגה כלל והאומר עליו שאי אפשר להשיגו הוא כאומר על איזו חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים מפני עומק המושג שכל השומע יצחק לו לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשייה גשמית הנתפסת בידים וככה ממש נחשבת לגבי הקב”ה מדרגת השכל וההשגה כעשייה גשמית ממש ואפילו השגת שכלים שבעולמות עליונים ואפילו מדרגת חכמה עילאה המחיה את כולם כדכתיב כולם בחכמה עשית. ומה שהקדוש ברוך הוא נקרא חכם בכתוב וגם חז”ל כינו לו מדרגת ומעלת החכמה היינו משום שהוא מקור החכמה שממנו ית’ נמשך ונאצל מהות מדרגת חכמה עילאה שבעולם האצילות וכן רחום וחסיד על שם שהוא מקור הרחמים והחסדים וכן שאר המדות שכולן נמשכו ונאצלו ממנו יתברך ודרך וענין ההמשכה והאצילות איך ומה ידוע למשכילים:

(הגה”ה: סוד הצמצום באור א”ס ב”ה וצמצום א”ק וסוד הדיקנא שסוד כל הצמצומים לצמצם האור שיתלבש בבחי’ כלים די”ס והנה אחר שנתלבש אור א”ס בבחי’ כלים דחב”ד אז שייך לומר מ”ש הרמב”ם הוא היודע והוא המדע והוא הידוע ובידיעת עצמו וכו’ לפי שבחי’ כלים דאצילות נעשים נשמה וחיות לבי”ע ולכל אשר בהם אבל בלי צמצום והלבשה הנ”ל לא שייך כלל לומר הוא היודע והוא המדע וכו’ כי אינו בבחי’ וגדר דעת ומדע כלל ח”ו אלא למעלה מעלה עילוי רב עד אין קץ אפי’ מבחי’ וגדר חכמה עד שבחי’ חכמה נחשבת אצלו ית’ כבחי’ עשיה גשמית):

והנה אין לנו עסק בנסתרו’ אך הנגלות לנו להאמין אמונה שלימה דאיהו וגרמוהי חד דהיינו מדותיו של הקדוש ב”ה ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו עם מהותו ועצמותו המרומם לבדו רוממות אין קץ מבחי’ חכמה ושכל והשגה ולכן גם יחודו שמתייחד עם מדותיו שהאציל מאתו ית’ ג”כ אינו בבחי’ השגה להשיג איך מתייחד בהן ולכן נקראו מדותיו של הקדוש ב”ה שהן הספירות בזה”ק רזא דמהימנותא שהיא האמונה שלמעלה מן השכל:

אך מכל מקום הואיל ודברה תורה כלשון בני אדם לשכך את האזן מה שהיא יכולה לשמוע לכך ניתן רשות לחכמי האמת לדבר בספירות בדרך משל וקראו אותן אורות כדי שעל ידי המשל הזה יובן לנו קצת ענין היחוד של הקדוש ב”ה ומדותיו שהוא בדרך משל כעין יחוד אור השמש שבתוך גוף כדור השמש עם גוף השמש שנקרא מאור כמ”ש את המאור הגדול וגו’ והזיו והניצוץ המתפשט ומאיר ממנו נקרא אור כמ”ש ויקרא אלהים לאור יום וכשהאור הוא במקורו בגוף השמש הוא מיוחד עמו בתכלית היחוד כי אין שם רק עצם אחד שהוא גוף המאור המאיר כי הזיו והאור שם עצם אחד ממש עם גוף המאור המאיר ואין לו שום מציאות כלל בפני עצמו וכדברים האלה ממש ויותר מזה הן מדותיו של הקב”ה ורצונו וחכמתו בעולם האצילות עם מהותו ועצמותו כביכול המתלבש בתוכם ומתייחד עמהם בתכלית היחוד מאחר שנמשכו ונאצלו מאתו ית’ ע”ד משל כדרך התפשטות האור מהשמש אך לא ממש בדרך זה רק בדרך רחוקה ונפלאה מהשגתינו כי גבהו דרכיו מדרכינו ומ”מ לשכך האזן נשמע ונתבונן ממשל אור השמש המיוחד ובטל במקורו ואינו עולה בשם כלל בפ”ע רק שם המקור לבדו כך כל מדותיו של הקדוש ב”ה ורצונו וחכמתו אינן עולות ונקראות בשמות אלו כלל אלא לגבי הנבראים עליונים ותחתונים שהווייתם וחיותם והנהגתם שהקב”ה מהוה ומחיה אותם ומנהיגם הוא ברצונו וחכמתו ובינתו ודעתו המתלבשות במדותיו הקדושות כדאיתא במדרש בעשרה דברים נברא העולם בחכמה בתבונה ובדעת וכו’ דכתיב ה’ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו וגו’ וכמאמר אליהו דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין ובהון אתכסיאת כו’ עד”מ ביום ראשון מששת ימי בראשית נגלית מדת החסד כלולה מכל מדותיו הקדושות ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו מלובשין בה וברא בה את האור במאמר יהי אור שהיא בחי’ התפשטות והמשכת האור לעולם מלמעלה והתפשטותו בעולם מסוף העולם עד סופו שהיא בחי’ מדת חסד רק מפני שכלולה גם ממדת גבורה לכן לא היה רוחני כאור של מעלה ממש וגם נתלבש בעה”ז שהוא בבחי’ גבול ותכלית שהוא מהלך ת”ק שנה מהארץ לרקיע וממזרח למערב וכן ביום שני נגלית מדת גבורה כלולה משאר מדות ורצונו כו’ וברא בה הרקיע במאמר יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים שהיא בחי’ צמצום וגבורות להעלים מים העליונים הרוחניים ממים התחתונים ועל ידי זה נתגשמו התחתונים בהבדלם מהעליונים ומדת חסד כלולה בה כי עולם חסד יבנה שהכל כדי שתראה היבשה ואדם עליה לעבוד ה’ וכן כולן וז”ש אליהו בתיקונים שם לאחזאה איך אתנהיג עלמא בצדק ומשפט כו’ צדק איהו דין משפט איהו רחמי כו’ כולא לאחזאה איך אתנהיג עלמא אבל לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין ולא משפט ידיעא דאיהו רחמי ולאו מכל אינון מדות כלל:

והנה גם עשרה מאמרות ג”כ נקראו בשם מאמרו’ לגבי הנבראי’ בלבד כי כמו שהמדות שבנשמת האדם כשבאות להתגלו’ במעשה הן באות מלובשות באותיות המחשבה כגון מדת חסד ורחמים שבנשמה א”א לבא לידי התגלות בפועל ממש כ”א ע”י שמחשב בדעתו ומהרהר מעשה הצדקה וחסד לעשותה בפ”מ כי א”א לעשות בלי מחשבה ואם מצוה לאחרים לעשות כמו המלך אזי מתלבשת מדת החסד וגם אותיות המחשבה באותיות הדבור [וכן כשמדבר דברי חסד ורחמים לרעהו] כך עד”מ מדותיו של הקב”ה כשבאות לבחי’ התגלות פעולתן בתחתוני’ נקרא גילוי זה והמשכת פעולה זו בשם מאמר וצירוף אותיו’ שהרי א”א שתהיה שום פעולה נמשכת ממדותיו הקדושות בלי צירופים הנקראי’ בשם אותיות כגון לבריאת האור ממדת החסד נמשך ממנה המשכת פעולה וכח לפעול ולברוא בו את האור והמשכת כח זה וחיות זו נקראת בשם מאמר ואותיות יהי אור כי אף שאינן כאותיות מחשבה שלנו ח”ו מ”מ הם ענין המורה על התהוו’ האור מאין ליש שלכן נברא האור מהמשכת כח זה ולא נבראו ממנו דברים אחרים שנבראו ג”כ ממדת חסד כמו מים וכיוצא בהם מפני שנתלבשו בהם כחות בבחי’ צירופים אחרים המורים על התהוות המים וכיוצא ונמצא כי כל חיות וכחות הנמשכות ממדותיו הקדושות לתחתונים לבראם מאין ליש ולהחיות’ ולקיימם נקראו’ בשם אותיו’ הקדושות שהן בחי’ המשכת החיות מרצונו וחכמתו ומדותיו להתהוות עולמות ולהחיותם והם שני מיני עולמות עלמין סתימין דלא אתגליין הם המתהוים וחיים וקיימים מכחות והמשכות נעלמות כמו אותיו’ המחשבה שבנשמת האדם עד”מ ועלמין דאתגליין נבראו וחיים מהתגלות שנתגלו כחות והמשכות הנעלמות הנקראות בשם אותיו’ המחשב’ וכשהן בבחי’ התגלות להחיו’ עלמין דאתגליין נקראות בשם מאמרות ודבר ה’ ורוח פיו כמו אותיות הדבור באדם עד”מ שהן מגלות לשומעים מה שהיה צפון וסתום בלבו אבל באמת בחי’ אותיות הדבור של מעלה היא למעלה מעלה ממדרגות ומהות חכמה ושכל הנבראי’ שהרי במאמר ואותיו’ נעשה אדם בצלמינו וגו’ נברא האדם בעל חכמה ושכל או אפי’ בהבל העליון לבד כדכתי’ ויפח באפיו נשמת חיים וא”כ הדבור והבל העליון הוא מקור החכמה והשכל שבנשמת אדם הראשון הכוללת כל נשמות הצדיקים שהם גדולים ממלאכי השרת והיינו לפי שאותיות דיבורו ית’ הן בחי’ המשכות כחות וחיות ממדותיו ית’ המיוחדות במהותו ועצמותו בתכלית היחוד שהוא למעלה מעלה לאין קץ ממדרגת חכמה שבנבראים ולא נקראו בשם אותיות לגבי הנבראים אלא לגבי מדותיו ית’ בכבודן ובעצמן והנה הן כ”ב מיני המשכות חיות וכחות שונים זה מזה שבהן נבראו כל העולמות עליונים ותחתונים וכל הברואים שבתוכם שכך עלה ברצונו וחכמתו ית’ לברוא העולם בכ”ב מיני המשכות שונות דוקא לא פחות ולא יותר והן הן כ”ב אותיות הקבועות בפה ולשון כדתנן בס’ יצירה [ותמונתן בכתב היא מורה על ציור ההמשכה כמ”ש לקמן] שגם אותיות הדבור והמחשבה שבנפש האדם הן המשכות מהשכל והמדו’ שבנפש ממהותן ועצמותן כמ”ש במ”א:

פרק יב רק שהברואים מתחלקים למיניהם בכללות ובפרטות ע”י שינויי הצירופים וחילופים ותמורות כנ”ל כי כל אות היא המשכת חיות וכח מיוחד פרטי וכשנצטרפו אותיות הרבה להיות תיבה אזי מלבד ריבוי מיני כחות וחיות הנמשכים כפי מספר האותיות שבתיבה עוד זאת העולה על כולנה המשכת כח עליון וחיות כללית הכולל’ ושקולה כנגד כל מיני הכחו’ והחיות פרטיות של האותיות ועולה על גביהן והיא מחברתן ומצרפתן יחד להשפיע כח וחיות לעולם הנברא בתיבה זו לכללו ולפרטיו:

(הגהה: ולפי שכל אות ואות מכ”ב אותיות התורה היא המשכת חיות וכח מיוחד פרטי שאינו נמשך באות אחרת לכך גם תמונתן בכתב כל אות היא בתמונה מיוחדת פרטית המורה על ציור ההמשכה והתגלות האור והחיו’ והכח הנגלה ונמשך באות זו איך הוא נמשך ונתגלה ממדותיו של הקב”ה ורצונו וחכמתו וכו’):