בראשית

וזהו עצמו פירוש ענין הידיעה והבחירה החפשית שנשארה לאדם, שלא יוקשה איך שייך שכר לצדיק ועונש לרשע, הלא ידע אל ויש דעה בעליון, וצפה והביט עד סוף כל הדורות, וידע מראש שזה יהיה צדיק, ואם כן מוכרח הוא להיות צדיק, ולא יתכן לו שכר, וגם ידע שזה יהיה רשע, ולא יתכן לעונש, כיון שלא היה יכול לשנות ידיעתו יתברך שמו.

אבל זה אינו כי הגם שיש לו ית”ש ידיעה, מכל מקום הרצון שלו הוא שייטיבו מעשיהם, כי על כן נתן לנו כל התורה והמצוות לעשות רצונו ית”ש, ואם כן הרי הרצון שלו הוא מתנגד להידיעה שמתחלה המחשבה, ולכן יכול האדם להיות נמשך אחר הרצון של השי”ת ולא אחר הידיעה, שהרצון יכריח את הידיעה כיון שאין חפץ להשי”ת בידיעה זו ובמעשה זה, והידיעה היתה שלא לרצון, ואם ירצה האדם ייטיב מעשיו כמו שהוא הרצון של הש”י, ולא יוריד וישלשל לעצמו את הידיעה, כי הידיעה של הרע נבראה לנסיון הצדיקים, כמו שכתוב (בפ’ ראה) כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם, כי עולם הזה הוא עולם הנסיון, שנשלחה הנשמה להיותה בנסיון בעולם הזה, שאם יעשה החטא יטה אחרי הידיעה, ואם לא יעשה החטא הרי יטה אחרי הרצון והציווי, המתנגד להידיעה, שעל זה נאמר (בפ’ ויקרא) אשה ריח ניחוח לה’, שהוא נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, והבן זה היטב:
(כתר שם טוב ח”ב די”ג ע”ג).

בשם האלהיי רבש”ן, בגמרא (מגילה דכ”א ע”ב) בענין עשרה מאמרות, ומשני הגמרא בראשית נמי מאמר הוי, והקשה למה לא כתיב בתורה לשון ויאמר, ותירץ כי בהירות של מאמר הראשון אי אפשר לקבלו:
(כתבי קודש דכ”ו ע”א).

שמעתי מן אדוני אבי זקיני זללה”ה על גמרא במס’ שבת (דל”א ע”א) והיה אמונת עתיך וכו’ ואפילו הכי יראת ה’ הוא אוצרו, אי איכא יראת ה’ אין, אי לא לא, ומביא הגמרא משל לאחד שאמר לחבירו העלה לי כור חטין, אמר עירבת בו קב חומטין אמר לאו, אמר אם כן מוטב שלא העלית, ודקדק הוא ז”ל בזה, הלא אין המשל דומה לנמשל, כי המשל הוא שהחומטין הם הטפל והחטים הם העיקר, והנמשל הוא שהיראה היא עקריית והתורה הוא הטפל ליראה, והרבה להשיב בצחות לשונו, ופומיה ממלל רברבין בסודות הנסתרות פנימיים, ותוכן הדברים כי כשהקב”ה וב”ש ברא עולמו, לא היה העולם יכול להיות קיים כי הכל חזר לשרשו לאין ב”ה, עד שברא ישראל ונתקיים העולם, והשם ישראל מורה על זה, כי הר’ הוא החכמה והל’ הבינה והא’ הדעת, והיש’ שבישראל, אותיות הנשארים, הוא הישות של קיום העולם ונעשה יש מאין, וזהו שם ישראל, וזהו קיום העולמות שנעשה יש מאין, ולכן ישראל הם הקיום של כל העולמות והבריאה, כי באם לאו היה הכל חוזר לקדמותו לאין, והישות שבישראל הם מקיימין כל היש של כל העולמות, ודווקא כשאיש הישראלי אין לו בו ישות רק כפי הצורך לקיום העולמות, לאפוקי אם יש בו יותר ח”ו, עד כאן תוכן דבריו הנוראים, ולהבין זה אין הפה יכול לדבר, וכל הדברים יגעים, מפני עומק המושג וקוצר המשיג, כי לפענ”ד כל התורה רומז בזה:
(דגל מחנה אפרים ואתחנן בפסוק וצדקה ובפ’ וזאת הברכה)

בראשית ברא אלהים וגו’. דלא היה באפשרי להיות בריאת העולם, שהיה מתפשט עד אין סוף, ונסתכל הקב”ה במעשה הרשעים ונתצמצם האור הרבה, והסתכל במעשה צדיקים ונמשך קו חיים, בסוד מטי ולא מטי, כל זה ידוע ממרן האר”י ואור ישראל מרן הריב”ש טוב:
(היכל הברכה ריש פ’ בראשית)

שמעתי מהרב המוכיח ז”ל שאמר בשם הבעל שם טוב נ”ע לפרש ענין הצמצום המוזכר במקובלים, שהענין הוא כשעלה ברצונו ית”ש להיטיב לנבראים, היינו שהתעוררות הרצון היה כשנסתכל הקב”ה במעשה הצדיקים והשתוקק מאוד להיטיב להם, ועל ידי זה עלה בדעתו לברוא העולם, אך לגודל השפעת החסדים היה מתבטל העולם מכל וכל, והוכרח להיות צמצום, היינו שנסתכל הקב”ה במעשה הרשעים המעוררים גבורות בעולם, ועל ידי זה היה אפשר לברוא את העולם:
(תשואות חן בפ’ חיי ובליקוטים לפ’ שלח).

נודע שהאדם מורכב מחומר וצורה, שהוא הנשמה והגוף, והנה הנשמה תתלהב תמיד לידבק בקונה, רק סיבוב החומר מפסיק הדבקות, ומתאווה גם לחומריים משגל ואכילה, שהוא גם כן צורך גבוה לברר ניצוצין וכיוצא בזה, כי אם לזמנים ידועים יכול לגבור הצורה על החומר לידבק בו יתברך שמו בסוד (יחזקאל א’ י”ד) והחיות רצוא ושוב ונקרא קטנות וגדלות, וכמו ששמעתי ממורי בזה סוד הצמצום שהוא מיניה וביה, וסוד ג’ רישין ודפח”ח:
(ספר תולדות יעקב יוסף פ’ יתרו דנ”ד ע”ב.)

אסתכל קוב”ה באורייתא וברא עלמא (זוה”ק ר”פ תולדות ופ’ תרומה דקס”א ע”א וריש ע”ב), המחשבה הוא כמו ספר, שאומר מה שראה בספר, כן אומר מה שרוצה במחשבתו וכמדומה לי שזהו ששמעתי הפירוש אסתכל קוב”ה באורייתא וברא עלמא, שהתורה מחכמה נפיק, ר”ל, מה שראה שמחשבתו כביכול רוצה שיברא, זה הדבר ברא:
(לקוטי אמרים ד”ד ע”א, כש”ט ח”ב ד”ב ע”ד, ועי’ לקמן בסוף הגה כ”ה.)

שמעתי מן הרב המנוח מו”ה יעקב יוסף הכהן זללה”ה, ששמע מן אדוני אבי זקיני [הבעל שם טוב] זללה”ה שאמר, לפעמים יש שהעולם עומד במעלות הרוממות, ולפעמים העולם עומד במדרגות תחתונות, ועתה שאני בעולם העולם עומד במדרגות הרוממות, עד כאן לשון הטהור של אא”ז זללה”ה:
(דגל מחנה אפרים בלק בפ’ כעת יאמר).

בראשית. ואיתא בזוהר הקדוש (תיקוני זוה”ק תיקון ז’) ירא בושת, פי’ כמשל אחד שיושב לפני המלך שיש לו בושה גדולה מפניו, עד שאינו מחשב אם המלך אוהב אותו, כדי שיאהבנו, אלא מחשב גדולתו כדי שיבוש ממנו, וזהו בראשית ירא בושת:
(כש”ט ח”ב ד”ג ע”ב, ועיין בס’ לק”א ד”ב ע”ד ד”ה איתא בזוהר).

כמו שיש כ”ב אותיות בדיבורי תורה ותפלה, כך יש בכל עניני החומר והגשמיי שבעולם גם כן כ”ב אותיות, שבהם נברא העולם וכל אשר בו, וכמו שאמרו בש”ס דברכות (דנ”ה ע”א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ וכו’ רק שהאותיות מלובש בחומר ענייני העולם, בכמה כיסויין ולבושין וקליפות, ובתוך האותיות שורה רוחניות הקב”ה, הרי שכבודו יתברך מלא כל הארץ וכל אשר בה, לית אתר פנוי מיניה, כמבואר בתיקונים (תיקון כ”ו) רק שהוא בהסתרה, וכאשר אנשי הדעת יודעים מזה ההסתרה אינו אצלם הסתרה ושינוי, וזהו שאמר בתיקונים הנ”ל אבל אינון דתליין מהקב”ה לא אישתני מהם וכו’:
(תולדות יעקב יוסף ר”פ בראשית ד”ח ע”ג.)

אמר הבעל שם טוב ז”ל שכל העולמות כולם הם לבושים וכסא זה לזה, עד בחינה התחתונה, וכן אפילו האותיות א”ב הם גם כן כסא זה לזה:
(חסד לאברהם פ”ב בראשית ענף ב’ ועיין לקמן אות כ”ב)

שמעתי מאדוני אבי זקני זי”ע זללה”ה פירוש הכתוב (דה”י א’ כ”ט פסוק י’) ויברך דוד את ה’ לעיני כל הקהל וגו’, שהראה דוד בחוש לעיני כל הקהל שמלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה, ובמה הראה זה לכל במה שאמר לך ה’ הגדולה והגבורה וכו’ לך ה’ הממלכה וכו’, ואז ראו הכל ואפילו המון העם כי הקדוש ברוך הוא הוא שורש כל הדברים והוויתם:
(דמ”א פ’ ראה ד”ה כי ירחיב).

בכל תנועה נמצא הבורא יתברך שמו, שאי אפשר לעשות שום תנועה ולדבר שום דיבור בלי כח הבורא יתברך שמו וזהו (ישעיהו ו׳:ג׳ פסוק ג’) מלא כל הארץ כבודו:
(כש”ט ח”ב ד”כ ע”א, לק”א ד”ג ע”ב.)

מלא כל הארץ כבודו. פירוש כבודו מלשון לבוש, ור”ל שהש”י כביכול מלובש אפילו בכל הגשמיות, וזהו מלא כל הארץ כבודו אפילו בגשמיות, כבוד ה’, פי’ לבושו:
(ליקוטים יקרים די”ז ע”ג).

שמעתי בשם הבעל שם טוב ז”ל על פסוק (ישעיהו נ״א:י״ב) אנכי אנכי הוא מנחמכם, היינו כשתדעו שאין אנכי אלא אנכי לבדי ואין זולתי אז וודאי הוא מנחמכם ודפח”ח:
(תשואות חן פ’ צו).

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. וברש”י אמר ר’ יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהוא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו וכו’, כתיב (תהלים פ”ה י”ב) אמת מארץ תצמח, יסוד הכללי וגם הפרטי הוא שכל אדם מישראל יאמין וידע שיש בעולם, ה’ הגדול הגבור והנורא, והוא אחד יחיד ומיוחד, הוא היה מעולם מאין תחלה וראשית, והוא הוה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת בזמן העולם מראשית ועד תכלית, והוא יהיה עד עולם עד אין סוף ותכלית, הוא ברא בששת ימי בראשית את העולם בכללות ובפרטי פרטיות, והכל ברא בשביל ישראל עם קדושו שברא אותנו בעולם, שישראל עלה במחשבה תחלה: (זוהר בראשית דכ”ד ע”א). והוציאנו מארץ מצרים וקרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורת אמת, כדי ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ולעבוד עבודתו יתברך שמו באהבה וביראה.

אמנם צריך כל אדם לדעת, כי עיקר עבדות הש”י הוא לעבדו באמת, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (בהקדמת תיקוני הזוה”ק) אית יראה ואית יראה אית אהבה ואית אהבה יעו”ש, והכלל העולה משם הוא, שצריך האדם בכל עת ורגע, לפשפש ולמשמש בכל מעשיו, אפילו במעשיו הטובים ובהמצוות שעושה, אם לא נמצא בהם ח”ו שום תערובות כוונה לאיזה פנייה אחרת ח”ו, או לכבוד הנאת עצמו, ויראה שלא יהיה כוונת עבודתו רק לשמו הקדוש הנכבד והנורא, וכל עשיותיו יהיו בלתי לה’ לבדו באמת ובלבב שלם:

ואת כל זאת הודיע לנו השי”ת בתורתו הקדושה תיכף ומיד בהתחלת התורה הקדושה, ופתח ואמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ולרבות תולדותיהן, (ברש”י בפ’ יהי מאורות), וגם בראשית הוא בשביל ישראל שנקראו ראשית כנודע, (רבתי בחקתי פ’ ל”ו) וגם בראשית הוא ר”ת בראשונה ראה אלהים שיקבלו ישראל תורה כנודע (כדאיתא בבעל הטורים), וגם בראשי”ת בר”א אלהי”ם הוא ס”ת אמת, הרי שרמוז הכל בפתיחת התורה, שהוא ית”ש ברא הכל, ומה שברא היה בשביל ישראל, וחיבת ישראל הוא בשביל קבלת התורה, וקיום התורה הוא כשמקיימין אותה באמת, שרק כשעושין באמת אזי הוא עבודת הקודש וסלקא לגבוה:

אמנם צריך כל אחד לידע, שאין אדם זוכה לבא לנקודת האמת כי אם כשיקנה בנפשו בתחלה מדת הענוה והשפלות עד תכליתו, עד קצה האחרון, עד שלא יהיה נחשב בעיני עצמו לכלום, וכמו שאמר מרע”ה ונחנו מה (בפ’ בשלח), על כן כל ערום יעשה בדעת, לראות בעין שכלו שבאמת אין בו שום צד במה להשתבח ולהתגאות ח”ו, והגאוה הוא היפך האמת, אבל האמת הוא הענווה והשפלות והגיאות הוא השקר, וכבר מפורסם זה בכל ספרי מוסר, שמראין בחוש הראות לעין כל, שבאמת אין לאדם שום צד שבח במה להתגאות, והחכם עיניו בראשו, ורואה שבאמת כן הוא שאין לו כלום במה להתגאות, אמנם איש בער לא ידע וכסיל לא יבין, לכן לא יזכה כל ימיו לבא למדת האמת, אדרבה הוא מתרחק עצמו מן האמת, ורחוק הוא מהשי”ת שחותמו אמת, ורחוק הוא מן התורה שהוא תורת אמת, ואומר השי”ת (סוטה ד”ה ע”א) אין אני והוא יכולין לדור בדירה אחת, ואמרו עוד (שם בסוטה ד”ד ע”ב) שכל המתגאה כאילו עובד ע”ז שנאמר (משלי ט״ז:ה׳) תועבת ה’ כל גבה לב, בפרט שגאוה הוא שקר כנ”ל ואמר הכתוב (תהילים ק״א:ז׳) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני.

אמנם מי שהוא בעיני עצמו אין ואפס, זהו מתקרב אל הש”י ואל תורתו הקדושה, כמו שאמר הכתוב (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואל זה אביט כו’ ונכה רוח, ועוד נאמר (שם בישעיהו נ״ז:ט״ו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, וזה מרומז ג”כ באמרם אין אני והוא יכולים לדור כו’ היינו, אין, מי שהוא אין, אזי אני והוא יכולין לדור בדירה אחת, ואז זוכה לבא לנקודת האמת, וכל עבודתו אמת ופעולתו אמת וסלקא לגבוה:

וזהו ביאור סיום הפסוק, שמכיון שרמז בתיבת בראשית ברא אלהים, לנקודת האמת, אמר על זה, את השמים, היינו שעבודה שהוא בנקודת האמת סלקא לגבוה אל השמים, אך מהיכן אדם זוכה לבא אל האמת, זהו, ואת הארץ, היינו כאשר נפשו כעפר לכל תהיה ויהיה שפל כארץ, נמצא ששפיר רמז הש”י עיקר יסוד ושורש עבודתו הקדושה בפתיחת התורה:

וע”ז פירש רש”י ז”ל ומ”ט פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו, היינו שגילה לנו ר’ יצחק ברוח קדשו שזהו מכוונת הש”י שפתח את התורה בבראשית, ולא התחיל מיד בציווי המצוות, שהוא כדי להגיד לנו ולהודיע לנו עיקר היסוד ושורש של עבודתו הקדושה כמו שביארנו, וזהו משום כח מעשיו הגיד לעמו, שכל זה הוא בכלל כח מעשיו, ראשית הוא כח מעשיו שהוא אדון יחיד ומיוחד, והוא ברא את העולם כרצונו: וגם הגיד לנו שעיקר כוונת הבריאה הוא בשביל ישראל, וזהו ג”כ ענין כח מעשיו, כי הכח הוא בחינת המחשבה ומעשיו הוא הפעולה, והגיד הוא לשון המשכה, וז”ש כח מעשיו היינו קדימת המחשבה, הגיד לעמו, שהמשיך זה בשביל עמו ישראל שהם עלו במחשבה תחלה:
(זוהר בראשית דכ”ד ע”א).

וגם הגיד לנו הש”י שעיקר בריאת ישראל היה כדי שיקבלו את התורה, והתורה הוא קיום העולם, כמו שאמרו חז”ל (שבת דפ”ח ע”ב) שעל כן נאמר יום הששי בה”א, שכל מעשה בראשית כולם היו תלוים ועומדים עד יום הששי בסיון שקבלו ישראל את התורה, ואז נתחזקו כל יצירת מעשה בראשית, נמצא שהתורה הוא כח של כל העולם ומלואה, שעל ידי התורה יוכל העולם לעמוד בחזקתו, וז”ש משום כח מעשיו היינו הכח מכל מעשיו שהוא התורה, זה הגיד והודיע לנו במה שפתח את התורה בתיבת בראשית וכמו שבארנו:

וגם הודיע לנו השי”ת שעיקר עבודתו ית”ש הוא כשיהיה בנקודת האמת, ואז יפה כחו בעבודתו בקודש, שעולה למעלה וסלקא לגבוה, וז”ש כח מעשיו, כי המעשים טובים נקראים מעשיו של השי”ת מטעם שהוא ית”ש צוונו עליהם לעשותן ואנו עושין אותן לשמו הקדוש, וגם מטעם שגם השי”ת מקיים כל התורה כנודע, וזהו מעשיו דייקא, וז”ש כח מעשיו היינו הכח מכל מעשים טובים, והיינו האמת, זה הגיד והודיע לנו בפתיחת התורה בראשי”ת בר”א אלהי”ם שהוא ס”ת אמת:

וגם זאת הודיע לנו השי”ת שקניית האמת אי אפשר כי אם בקדימת קניית הענוה והשפלות שאז יפה כחו לזכות לבוא אל האמת, כי הענוה הוא כחו של האמת, ואם אין ענוה אין כלום, ובחינת האמת נקרא מעשיו כמ”ש פעולתו אמת, וז”ש כח מעשיו היינו הכח מן האמת שנקרא מעשיו. והכח היינו הענוה, זה הגיד והודיע לנו השי”ת בפתיחת התורה בבראשית ברא כו’ עד ואת הארץ כנ”ל, נמצא כי כל היסוד ושורש עבודתו הקדושה הנקרא כח מעשיו, כפי שביארנו כל אחד באופן הראוי לו, הכל כאשר לכל הגיד והודיע לנו השי”ת בתורתו במה שפתח בבראשית, והבן:

וזהו אמת מארץ תצמח, מי שהוא בבחינת ארץ ונפשו כעפר לכל, לאיש כזה נצמח נקודת האמת, ואמר [הבעל שם טוב ז”ל] בלשון אשכנז, הפסוק אומר אמת מארץ תצמח, וקשה ווארים הייבט עס קיינר ניט אויף, כאשר עינינו רואות אם רואה אדם איזה דבר חשוב על הארץ אזי מיד מגביה אותו, רק התירוץ הוא, עס וויל זיך אבער קיינער ניט איין בייגין והבן:
(גאולת ישראל, פתגמין קדישין בשם הבעש”ט ז”ל)

בראשית ברא אלהים וגו’. פירש”י בתחלה עלה במחשבה לבראות במדת הדין וכו’, קבלתי מן אדוני אבי זקיני זללה”ה נ”ע, כי שם הוי”ה ברוך הוא, הוא שורש כל החסדים, ושם אלהים הוא שורש כל הדינים ר”ל:
(דגל מחנה אפרים פ’ לך ופ’ תולדות).

ויאמר אלהים יהי אור וגו’. מאמר הבעל שם טוב שיש ה’ אלפין בשירת הים אמר אויב ארדוף אשיג אחלק, וה’ אלפין שבחמש פעמים אור, אלפי”ן לשון לימוד, לזה חמשה אלפין שגם הם יאירו, ומאירים בתוכם ומתמתקים:
(חסד לאברהם בליקוטי הרר”ב ז”ל)

שמעתי מאא”ז זללה”ה כי אין לך כל דיבור קטן וגדול שאין בו אלף, פירוש כשאדם רוצה לדבר איזה דיבור דרך משל גא בא או גא בא, ובאל”ף יש חמש אלפין פירוש בכל א’ של דיבור יש בו חמשה אלפין והבן:
(דגל מחנה אפרים בליקוטים ד”ה כל המשמח, ועיין בהגה י”ח כאן)

קבלתי מאדוני אבי זקני נ”ע ריב”ש זלה”ה, אלף הוא ה’ אלפי”ן וצריך להבין זה היטב כי דבריו הקדושים צריכים לפני ולפנים:
(דגל מחנה אפרים פ’ לך)

שמעתי ממורי כי אות א’ הוא סוד אלופו של עולם טמיר וגניז בגוויה ואות ב’ הוא ב’ אלפי”ן, וכן ג’ הוא ג’ אלפי”ן וכו’ עד ת’ ארבע מאות אלפי”ן, אם כן שורש אותיות התורה שקרוב יותר אל החיות הרוחניי אור אין סוף הוא אות א’, ואחר כך יורד והולך ומתלבש זה בזה, ונתרחק מן החיות, עד אות ת’ שהוא מלכות שבמלכות ששם מתלבש בתוך מחשבות רעות וזרות, וצדיקים שלוחי דמטרוניתא אינון, לקשר את עצמן אל האותיות, ולהעלותן במחשבה עד מחשבה עליונה, ואז מעלה מתהום עד רום רקיע את ניצוצי השכינה שהיו בלבושים הנ”ל שנקרא זה לימוד לשמה, לכך זוכה לדברים הרבה (אבות פרק ו’) שיש כמה מדרגות בכל אות והוא מזכה להעלותן וזוכה עמהם ודפח”ח:
(תוי”י ויצא דכ”ת ע”ג)

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. בשם האלקיי הרב בעל שם, הוא אמר ויהי (תהלים ל”ג) אמר לשון לבוש, כמו בצע אמרתו (איכה ב׳:י״ז), ואמרו ז”ל (מגילה ד”י ע”ב) כל מקום שנאמר ויהי הוא צער, ור”ל האין סוף רצה להלביש את עצמו כדי שיקבל טובו ובהירותו היה צריך ויהי שהוא צמצום כידוע ליודעי חן:
(כתבי קודש דכ”ד ע”ב).

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. כלומר “ויאמר” הש”י מכח מדת “אלהים” שהוא מדת גבורה המצמצם האור, מחמת זה “יהי אור” המתקיים שיוכל העולם לסבלו:
(כש”ט ח”ב בסופו, רמזי תורה פ’ בראשית, לק”א).

ויהי, הוא צמצום, שמעתי ממורי כי בריאת העולם היה על ידי דין שהוא הצמצום, ובכל עולם ועולם היה צמצום שצמצם עצמו אור אין סוף למדרגה זאת כדי שיוכלו לקבל אורו ולהשיג גדולתו כל חד לפי מה שמשער בלביה, והכל אחדות אין סוף, והוא כל יכול להיות במדה וגבול וצמצום, והכל הוא הוא, אחדות אחד, ודיני ויסורי האדם הם גוף אל הנשמה וחיות הרוחניות שמאיר על האדם, הוא אלהותו יתברך שמו אור אין סוף המחיה את הכל, וכשהאדם מקבל היסורין באהבה ובשמחה, נעשה היחוד, והוא מקרב ומקשר ומדבק הכלי והגוף, בחינת צמצום ודין, אלהים, אל הנשמה שהוא השמחה והחיות הרוחניות, ונתבטל הדין ונעשה רחמים, ועצה היעוצה (בפ’ ואתתנן) ואהבת את ה’ אלהיך, שהוא בחינת דין, לקבלו בשמחה, לקשרו אל הוי”ה שהוא הנשמה:
(כל זה מבואר בס’ תוי”י פ’ עקב דק”פ ע”ג והעתקתי בפ’ ואתחנן אות ט”ז).

וכל ויהי של מעשה בראשית הוא הצמצום, כי הוא אמר ויהי (תהלים לג) שלא תאמר כי ויהי הוא סיפור שכך נעשה, לא כך הפירוש, רק שכך היה האמירה, יהי אור ויהי אור, יהי אור הנשמה וחיות שהוא אין סוף באחדות, ולא יהיה כח לסבול, לכך היה האמירה עוד ויהי אור, על ידי צמצום ודין, כדי שיהיה עמידה וקיום לעולם, הוא צוה ויעמוד, לכך היה אמירה ויהי, כי היסורים והצער והדין הם קיום העולם, וכשמקבלים באהבה, נמתקין ונעשים חסדים טובים, לכך ויהי, כשכבר נתפשט בימים, הוא מורה בבירור על הצער, אבל ויהי סתם הוא עדיין לא נתפשט ויוכל להשתנות, מדין לרחמים מצרה לצהר והבן:
(זוהר חי במדרש הנעלם פ’ וירא דקי”ט).

כתיב (תהלים פ”ד) כי שמש ומגן ה’ אלהים, פי’ כי שם הוי”ה נקרא שמש, וז”ש שמש ומגן פי’ כמו מחיצה המגין בעד אור השמש, הוא הדמיון כמו ה’ אלהים, ר”ל כמו שאי אפשר להסתכל בשמש, מגודל אור הבהירות שלו, אם לא על ידי מגן ומסך המבדיל, שהוא המגין בעד אור השמש, שיוכלו חלושי הראות ליהנות מאורו, כך הוא שם הוי”ה ב”ה אורו רב מאוד, מגודל אור בהירותו, לכך הוצרך לצמצמו ולהגבילו בתוך שם אלהים גימטריא הטבע שהוא המגן.

וזהו שאמרו רבותינו ז”ל (נדרים ד”ח ע”ב) לעתיד לבוא הקב”ה מוציא חמה מנרתיקה, שהוא שם אלהים, גימטריא הטבע, שעתה הוא מלובש בתוכו, וצדיקים מתרפאין בה שיקויים בהם (ישעיהו ל׳:כ׳) והיו עיניך רואות את מוריך, ויהיה ההנהגה עמהם למעלה מהטבע ויוכלו לקבל בהירותו ורחמיו הגדולים, אבל לא כן הרשעים אלא מתלהטין כמו”ש הנביא (ישעיה מ, ב) ה’ כגבור יצא, כלומר אף על פי שהוא הוי”ה מדת הרחמים, עם כל זה כשיוציא שם הוי”ה מנרתיקה ילבוש נקם כגבור וכו’, שיתהפך לרשעים מדת הרחמים למדת הדין כמו שכתוב (בפ’ בא) וה’ הכה כל בכור, וכתיב (בפ’ בראשית) ויאמר ה’ אמחה וגו’:
(כש”ט ח”ב דכ”ד ע”ג).

וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וגו’. ואיתא במדרש (רבתי פ”ג ופי”א) כי טוב לגנזו וגנזו לצדיקים כו’, ושמעתי מאדוני אבי זקני נ”ע זלה”ה, היכן נגנז האור ההוא, ואמר שהש”י גנזו בתורה, ולכן משתמשים צדיקים בכל דור ודור באור ההוא היינו על ידי התורה, שיש בה אותו האור, שיכולין להסתכל בו מסוף העולם ועד סופו כמו שראו עיני ממש כמה מעשיות, מה שכתב לדודי זקיני המנוח ר’ גרשון קוטיבר ז”ל לארץ הקדושה איך שראה אותו בשבת בחוץ לארץ, ומה זה עשה בחוץ לארץ, והשיב לו דודי זקני באגרת שבאותו שבת עשה איזה גביר ברית מילה בחוץ לארץ, ושלח אחריו להיות מוהל אצלו, וכהנה וכהנה אשר קצר היריעה מהכיל, אשר הסתכל ממש מסוף העולם ועד סופו, והכל היה על ידי אותו האור שנגנז בתורה וכו’:
(דגל מחנה אפרים פ’ בראשית, תצוה, ועוד)

שמעתי ממורי קושיא, דכתיב בזוהר (בלק דר”ד ע”א) בכל אות יוכל להסתכל בו מסוף העולם ועד סופו וכו’, וזה אינו בדור זה וכו’, ותירץ יש אדם שנקרא עיני העדה וכו’ וכאשר הסומא אוחז אור האבוקה וכו’ ודפח”ח:
(צפנת פענח פ’ יתרו ד”ס ע”ב).

שמעתי ממורי זלה”ה ביאור משנה (אבות פ”ב) עין רואה ואוזן שומעת כו’, מצד שהוא עין ראוי לדאות מסוף העולם ועד סופו, ואוזן ראוי לשמוע הכרוזין של מעלה, רק עונותינו מבדילין, מצד שהנשמה בגלות היצר הרע, וג’ קליפות של ערלה מסבבין הראייה והשמיעה, וצריך שישבית הקליפות, ואז יוכל לשמוע ולראות, ומורי זלה”ה יוכיח שראה מרחוק ושמע הכרוזין כאשר נתברר לאמתו:
(צפנת פענח וארא דכ”ה ע”א, בן פורת יוסף ויחי דפ”ג ע”א)

שמעתי ממורי זלה”ה כשהיה אחד לומד איזה משנה היה אומר לו מה שיהיה לעתיד בגשמיי, כמעשה שהיה וכו’:
(בן פורת יוסף דקכ”ב ע”א, זוהר חי ויחי דרכ”ד).

כתיב (ישעיהו ו׳:ב׳ פסוק ב’) שרפים עומדים ממעל לו וגו’, פירוש שרפים עומדים הם הצדיקים שבוער בלבם אהבת הבורא, הוא מחמת שממעל לו. ע”ד (אבות פ”ב) דע מה למעלה ממך, שתדע כי האדם חלק אלוהיי ממעל, וכשהוא מדבק מחשבתו למעלה יכול לידע מה שנעשה למעלה, כי כל הדברים הנעשים למעלה עוברים במחשבתו, כמו שאמר רשב”י ע”ה (בזוהר הקדוש ויחי דרכ”ה ע”א) אנא סימנא בעלמא, פי’ כל המדות שמעוררים למעל הם מתעוררים למטה בצדיק, וזהו פי’ שרפים עומדים ממעל לו:
(לקוטים יקרים די”ז סע”ד, הובא בקיצור בכש”ט דט”ז ע”ב, לק”א די”ב ע”ב ד”ה על הר)

בשם רבינו הבעל שם טוב זללה”ה, כי בפתיחת הספר יכול הצדיק לפעול כל משאלותיו וכעין נבואה:
(שפתי צדיקים פ’ בהר.)

מאמר הבעל שם טוב, כי אור הגנוז עדיין הוא תמים, שלא הגיע לו שום אדם, כי אם מעט מזעיר כמו שנאמר (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה’ תמימה פי’ בחינת התורה שנקראת ע”ש השי”ת ולא על שם משה, תמימה, שעדיין לא דרכו בה רבים, ולא באו לזו המדרגה כו’:
(מאור עינים פ’ תקת)

וירא אלהים את האור כי טוב וגו’. דרשו רז”ל (חגיגה די”ב ע”א) ראה הקב”ה שאין העולם כדאי להשתמש באור הראשון וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, והקשה הרב הקדוש מוהר”ר דוב בער זלה”ה בשם רבו [הבעל שם טוב ז”ל] היכן גנזו, דהרי חמה ולבנה כוכבים ומזלות גם כן אינם ברקיע הראשון (חגיגה די”ב ע”ב), ואפילו הכי הם נראים דרך זוהר הרקיע, ואע”ג דנר גשמיי אפשר לגנוז האור על ידי שגונז הנר, מפני שהוא אור הנתפס בשלהבת ובנר, אך [באור הראשון לא שייך זה] כמו שאמר בתיקונים (בהקדמה פתח אליהו) על האין סוף לית מחשבה תפיסא בך כלל, ופירש בס’ הקנה דאמר לו מט”ט למשה רבינו ע”ה מפני שכל דבר שנתפס בהרהור המחשבה הוא נכלל בשש קצוות, אם כן הוא מוגבל, וכל מוגבל הוא מחובר ומחודש, פי’ כי כמו שהאדם הוא בעל מדה כן כל דבר הנתפס במחשבתו הוא מוגבל ובעל מדה, ומוגבל בששה קצוות הוא מחובר, כי על כן אמרו רז”ל (חגיגה דט”ו ע”א, רמב”ם הלכות יסודי התורה פ”א הלכה י”א) שאין למעלה לא מעלה ולא מטה ימין ושמאל פנים ואחור ולא עודף ולא עיפוי, כי בדבר מוגבל נקרא זה מעלה מפני שנוטה ליסוד אש, וזה מטה מפני שנוטה ליסוד עפר, ימין מיסוד המים ושמאל מיסוד הרוח, ואם כן כל מוגבל הוא מחובר, שהדברים אשר נתחבר מהם קודמים לו בקדימה טבעיית, ומחברו קודם לו בהקדמה זמניית וטבעיית, אם כן צריכים לומר כי האין סוף לית מחשבה תפיסא ביה כלל, דאי לא תימא הכי אם כן תאמר שהוא מחובר ומחודש ואינו קדמון ח”ו, וכן באור הראשון כתב בספר יצירה (פרק ב’ משנה ו’) וחצב עמודים גדולים מאויר שאינו נתפס, אם כן קשה איך אפשר לגנוז.

ותירץ דאורה זו תורה, מתחלה רצה ליתן אור נגלה של התורה וסודותיה לעולם, ואחר כך גנזו הקב”ה והיכן גנזו בסיפורי מעשיות של התורה, אבל לצדיקים עתיד לבא אליהם האור, כמ”ש (משלי ב׳:ד׳) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים כו’ אז כו’, וז”ש וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, ר”ל שעתיד לבא לצדיקים האור על ידי שדורשים את הש”י על ידי התורה, וזהו שאמרו (במדרש ויקרא רבתי פי”ג סי’ זיי”ן) לעתיד לבא תורה חדשה מאתי תצא וקשה הא לא יחליף האל ולא ימיר דתו, אלא שיפרש הסודות שבה, ושדיבר הכל מן שמות הש”י ומבנין עולמות העליונים:
(כש”ט ד”ז ע”ד).

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. דיש זיי”ן מחשבות ולא יותר וזהו זיי”ן ימי הבנין ובכל אחת יש ערב ובוקר, ערב לשון תערובות שחושב מחשבה חיצונה, ובוקר לשון בקורת שמבקר את הש”י, ואלו הם, אהבת הש”י ואהבת עבירות ויראת הש”י ויראה רעה כגון שנאה, והתפארות שמפאר את הש”י ורעה שמפאר את עצמו, וניצוח, והודיה, ויסוד לשון התקשרות וכל אחד כלול מעשרה, ובכל מחשבה רעה מחיה ח”ו זיי”ן עממין, וזהו פירוש מדרש הנעלם (זוהר לך דפ”ו ע”ב) העולם היה מתמוטט אמר הקב”ה הא אברהם זמן למיפק בעולמות, פי’ מדת אהבה, הא ישמעאל זמן למיפק פי’ אהבה רעה, ממילא כשחושב באהבה רעה מחיה את ישמעאל ועוד ט’ שעמו, הא יצחק, פי’ מדת יראה, הא עשו פי’ רציחה, וכשחושב ביראה רעה ח”ו מחיה את עשו וט’ שעמו.

אמנם אם חושב באהבה רעה יאמר בלבו מה עשיתי שלקחתי חלק מעולם המחשבה אל מקום הטינופות, ובזה יוכנע ויבא עד לעפר ויביא זאת המחשבה למדת אין, ואחר כך אל עולם האהבה בזכרו אם אני אוהב את הדבר כזה כגון אשה שהוא טפה סרוחה כמה יש לאהוב את הש”י, וכן אם שמע איזה דבר שחוק ועל ידי זה נולד לו שמחה, יחשוב הלא זהו חלק מעולם התענוג, ויראה מאוד שלא יגשם התענוג ההוא, כי אז תתענג על ה’ (ישעיהו נ״ח:י״ד) כביכול למעלה מהשם, אלא ישים כל עצמותיו אל התענוג ההוא כי הלא הוא חלק מעולם התענוג, ויבא הוא אל עולם התענוג, והוא יושב כאן ואוכל והוא שם בעולם התענוג, וכשצריך ועשה תענוג לעצמו מביא תענוג של הש”י אל כל העולמות.

וכן אם רואה דבר כזה שיש לו פחד ממנו, יאמר מה יש לי לירא מפני דבר כזה הלא הוא אדם כמוני, ומכל שכן לפני בהמה וחיה, אלא שהוא ית”ש הנורא מתלבש בדבר זה וכמה יש לי לירא ממנו בעצמו יתברך שמו, וכן בהתפארות אם מפארין אותו או אם בא לו התפארות באמצע התפלה או שמפארין אותו שלומד בכוונה, יחזק בעצמו, ויראה שהוא בושה לפני הש”י, ואם בניצוח ינצח את המדה הזאת או כמו שמבין יחזק בעצמו ניצוח ה’, וכן בהודיה, וכן בהתקשרות שלא יהיה מקושר רק להש”י עצמו:
(צוואת הריב”ש ד”י ע”א, לק”א די”ח ע”ב ד”ה יחשוב).

אם בא לאדם במחשבתו התפארות הוא בעולם התפארת. ואם באה במחשבתו אהבה הוא בעולם האהבה, וכן בשאר המדות של שבעת ימי הבנין, ואם הוא חכם להפשיט עצמו מהגשמיות אז הוא מדבק עצמו באותה אהבה עליונה במדות הבורא יתברך שמו, אף על פי שהאהבה הבאה עכשיו במחשבתו הוא מעניני העולם הזה, יכול להפשיט עצמו מזאת הגשמיות לדבק עצמו בשורש אהבה העליונה:
(לקוטי אמרים ד”ג ע”ג.)

כשיש למלך בן במקום מטונף הוא הולך לאותו מקום מחמת אהבת הבן. כדי ליקח אותו משם, כך לפעמים נולד מחשבה באדם מחמת שהעולמות יורדים מלמעלה ובאה לאדם גם כן אותה מחשבה, וכשהוא חכם לידע באיזה ענין הוא המחשבה אם באהבה אם ביראה אם בתפארת, אף על פי שהוא מענייני עולם הזה בתאוות גופניות, הוא יכול להעלות אותה, וידע שאותה המחשבה צריך לתקן בזו השעה, אם באהבה אם ביראה אם בתפארת, שנתקלקלה מחמת השבירה, ועכשיו הוא עת להעלות אותה ולכך ירדה המחשבה מעולמות עליונים ובאה לאדם כדי להעלותה מהשבירה וכו’:
(לקוטי אמרים ד”ג ע”ד, כש”ט ת”ב ד”ג ע”ג.)

כלל הדברים שכל מה שרואה ושומע, וכל המקריות שיקרה לאדם, הכל הם באים לעורר אותו, הן דבר אהבה הן דבר יראה והתפארות וניצוח והודיות והתקשרות וממשלות כלליות, הם בשני אופנים, או שבאים לו בתפלה במחשבתו המעשים רעים שעשה כבר, באים הם כנגדו במחשבה שלו כדי לתקנם ולהעלותם, וזהו כמשל מי שרואה במראה, שרואה כנגדו פרצופו, כך באו לו במחשבה המעשים שלו, או שבאים אותיות מהשבירה, ועל זה צריך להשגיח אם הם אותיות מאהבה ויראה או כיוצא משאר מדות, וזהו בתפלה, וגם בכל עת לפעמים מתפחד האדם מדבר מה, או מאיזה בריה, הכל בא לו כדי להעלותה, ולפעמים רואה דבר אהבה או יראה, ועל דרך משל לאדם שמורגל בליצנות מראין לו ליצנותא דעבודה זרה, דהיינו אם רואה פתאום עבו”ז יבין שלא לחנם ראה זאת, או אם שומע ליצנותא, הכל כדי לתקן הליצנות וימתיק בשורשו שיעלהו לשורש אהבה, ולכך כל מה שאסור יש כנגדו היתר (חולין דק”ט ע”ב) והבן, וזהו הכלל שכל מעשיו יהיו בדבקות להשם יתברך, וישגיח על הכל, על כל אשר יראה וישמע, וכל שכן כל אשר יעשה, וזהו שנאמר על שלמה, המלך ע”ה (מלכים א’ ה’) וידבר על העצים (והאבנים) וכו’ שעל כל מה שראה אמר על כולם טעמים שמגיעים לעבודתו יתברך שמו:
(ליקוטי אמרים דכ”ת ע”ד).

שמעתי ממורי זללה”ה כי התענוג שיש לבעל עבירה נמשך מן הניצוצות של מלכים קדמאין שנפלו בשבירה בקליפות נוגה וכו’ ודפח”ח:
(צפנת פענח פ’ תרומה פן ג’ ד”צ ע”ב).

ויהי ערב ויהי בוקר וגו’. במדרש (רבתי פרשה ג) ויהי ערב אלו מעשיהם של רשעים, ויהי בוקר אלו מעשיהן של צריקים כו’, ושמעתי ממורי זללה”ה שפירש בזה על פי ביאור משנה (דאבות פרק ה’) ארבע מדות בנותני צדקה וכו’, והקושיא מפורסמת איך הוא ארבע מדות, דמדה זו לא יתן ולא יתנו אחרים אינו מנותני צדקה, וכן ד’ מדות בהולכי לבית המדרש וכו’ קשה גם כן כנ”ל, וביאר לי שאלת חלום וכו’ וביאר פסוק (תהילים קי״ט:נ״ט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, על פי מדרש ויהי ערב אלו מעשיהם של רשעים ויהי בוקר אלו מעשיהם של צדיקים וכו’ ושם איתא ואיני יודע באיזה מהם חפץ כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ יותר, והוא תמוה, וכי סלקא דעתך שחפץ במעשה רשעים, וביאר מה שקיבל מרבו כי דוד המלך עליו השלום היה במזל שלא עלו לו מחשבותיו כהוגן, והוא מצד מזל שבתאי המקבל מבינה וכו’ לכך היה חושב בדרכיו הגשמיים וממילא היה בהיפוך וכו’ וזהו שאמר חשבתי דרכי ואז ואשובה רגלי, ר”ל אשובה להרגיל בו אל עדותיך, והבן, והלבנה שהוא בסוד דוד מלך ישראל חי וקיים (ר”ה דכ”ה ע”א) אין לה אור מעצמה רק מה שמקבלת מן השמש כנודע לחכמי התכונה.

אמנם יש תועלת, ויתרון לאור מן החושך (קהלת ב׳:י״ג), דהיינו מעלת יתרון האור ניכר מצד החושך, וכן החכם ניכר מצד הטיפש, וניכר מעלת הצדיק מצד הרשע, והתענוג ניכר מכח הנגע והיסורין, ומעלת הדעת נודע מכח השכחה, אם כן נעשה זה כסא לזה כמו יד האדם המושיט דבר למעלה אז הוא בעצמו שם, וזהו מעלת גזרה שוה, כי ברוחניי אחר שיש לו שיווי בצד מה נעשה אחד, ולכן דנין בגזרה שוה גם למיתה החמורה וכן כתב הרמב”ם שגרגר חרדל מצד שהוא עיגולי כדורי שוה לרקיע וכו’.

אמנם לפי זה יש מקום לטעות לעובדי ע”ז, מאחר שהכל נעשה כסא זה לזה, אם כן באמת הכל נכנס באחדות אחד ח”ו, אפם שזה אינו כי יש הבדלה וכו’ כי רק התענוג שנמשך אחר שסר השכחה הוא נכנס באחדות, והשאר יורד למטה בסוד הבדלה וכו’, וזהו שכתב המדרש ואיני יודע באיזה מהם חפץ, מאחר שגם מעשה הרשעים הוא כסא למעשה הצדיקים אם כן הכל אחדות אחד, לכך נאמר וירא אלהים את האור כי טוב אלו מעשיהן של צדיקים, כי במעשה הרשעים צריך הבדלה וכו’, ובזה מובן כי יש ד’ מדות בנותני צדקה, כי זה שאינו נותן נעשה כסא להנותן בדרך הנ”ל ודפח”ח וכו’.

ונחזור לביאור מורי זללה”ה בפסוק הנ”ל, כי יש מעשה הרשעים, אכילה ושתייה ושמחה ושחוק וכיוצא, ויש מעשה הצדיקים תענית וצום ובכי ומספד וכיוצא, אמנם כשנתגברה חולי המרה שחמה על ידי עצבות וסיגופים וכיוצא, אז צריך לאחוז במדות הרשעים, לאכול ולשתות ולשמוח להסיר החולי הנ”ל, ולפעמים כשרואה שיצר הרע מתגבר בו, ילבש שחורים ועצבות (קדושין ד”מ ע”א) וכל זה צריך לשקול במאזני שכלו, וזהו שאמרו ואיני יודע באיזה מהם חפץ וכנ”ל:
(צפנת פענח דק”ד ע”ב, בן פורת יוסף דמ”ו ע”ג)

הקשה מרן הריב”ש לא הולך ולא עושה מה זה חושב בהולכי בית המדרש, ומתרץ, רע מבחין הטוב, כי אם לא הי הרע לא היה ניכר הטוב, כיתרון האור מן החושך וכו’, ולכן גם הרשע והשוטה נקרא מהולכי בית המדרש, כי מהשוטה הזה אתיא תועלתא לחכמה, ואמר מרן שכמעט יש כח לרע לעלות על ידי זה, כי הוא צורך לעולם, אבל משם אורידך נאם ה’ אמן:
(נוצר חסד פ”ה אות י”ד).

צריך להבדיל ולהסיר חיצוניות, הקליפה והחושך, שהוא מחשבה זרה, להוציא מתוכה אור הקדושה שהיה גנוז בה, ואחר שעשה הבדלה, אז התענוג והיתרון הנמשך לאור מן החושך נעשה זה כסא לזה, כמו שכתבתי בשם מורי זלה”ה ביאור מדרש ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים וכו’ יעו”ש, וזהו שכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ר”ל אחר הבדלה נעשה כסא לבוקר, לכך שניהם יחד גם הערב גם הבוקר נקרא יום אחד:
(תוי”י בראשית ר”ט ע”א, ופ’ אמור דקט”ז ע”ד, והובא בשמו בס’ רב ייבי תהלים נ’).

שמעתי ממורי זלה”ה יתרון האור הנמשך מן החושך וכו’, ודפח”ח, ויש בכלל זה יתרון האור הנמשך מן חושך של עצמו או מחושך של זולתו, וזהו ביאור הכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד כו’:
(תולדות יעקב יוסף פ’ משפטים ד”ע ע”ב, דברים דקע”ו ע”א).

קבלתי ממודי כשהרע הוא גורם טוב, נעשה כסא אל הטוב והכל טוב גמור, כמעט ביטול הקליפות, מעין העתיד הגם שיש בזה דברים עמוקים לענין מחשבות זרות וכו’:
(תוי”י פ’ בא דמ”ט ע”ב).

כשאדם בימי קטנות בענין תורתו ועבודתו יתברך ואחד כך כשבא לימי הגדלות שהוא התענוג בתורתו ועבודתו יתברך שמו, נמשך יתרון האור מכח זמן החושך כמו ששמעתי זה ממורי זלה”ה:
(צפנת פענח ד”ב ע”ב)

אמרו רבותינו ז”ל אור זו מעשיהם של צדיקים, פי’ כי אדם החכם יכול לאכול דברים טובים ושארי תענוגים ומכל מקום יכול הוא לסגף עצמו עם זה וכן יכול לראות בכל מקום שירצה, ועם כל זה שלא להסתכל חוץ לד’ אמות היינו לראות תמיד בשם בן ד’ אותיות שיש באותו דבר, בסוד (תהלים ט”ז) שויתי ה’ לגדי תמיד, בסוד אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו (אבות פ”ד) דעיקר כל דבר שבעולם הוא הרוחניות שבו, הבא מהשם יתברך, שנותן בו טעם ומקיימו, וכן בדיבור כנ”ל יכול הוא לדבר אפילו דברים בטלים באיזה פעם ולהיות דבוק בהשם יתברך, וכן בתפלה יכול הוא לעבוד עבודת התפלה להשם יתברך, שלא יהיה עבודתו נראה בפני בני אדם כלל, שלא יעשה שום תנועה באברים, רק בפנימיות בנשמתו, יהיה בוער בלבו, וצועק בלחש מחמת התלהבות, בענין שתהא עבודתו שבפנימיות הלב יותר גדול משתהא עבודה נראית באברים החיצוניים:
(לקוטים יקרים דט”ו ע”ד).

ויאמר אלהים יהי רקיע וגו’. כתיב (תהילים קי״ט:פ״ט) לעולם ה’ דברך נצב בשמים, ופירש הבעל שם טוב זצוקללה”ה כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו’, תיבות ואותיות אלו, הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כדכתיב (ישעיהו מ׳:ח׳) ודבר אלהינו יקום לעולם, ודבריו חיים וקיימים לעד וכו’ כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח”ו וחוזרות למקורן, היה כל השמים כאין ואפם ממש, והיה כלא היה כלל, וכמו קודם מאמר יהי רקיע ממש, וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים, ואפילו ארץ הלזו הגשמיית בחינת דומם ממש, אילו היו מסתלקים ממנה כרגע ח”ו האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית היתה חוזרת לאין ואפם ממש, כמו לפני ששת ימי בראשית ממש, וזהו שכתב האר”י זצוקללה”ה שגם בדומם ממש כמו אבנים ועפר יש בחינת נפש וחיות רוחניות, דהיינו בחינת התלבשות אותיות הדיבור מעשרה מאמרות, המחיות ומהוות את הדומם להיות יש, מאין ואפם שלפני ששת ימי בראשית, ואף שלא הוזכר שם אבן בעשרה מאמרות שבתורה, אף על פי כן נמשך חיות לאבן, על ידי צירופים וחלופי אותיות המתגלגלות ברל”א שערים פנים ואחור כמו שכתוב בספר יצירה (פרק ב’ משנה ד’) עד שמשתלשל מעשרה מאמרות ונמשך מהם צירוף שם אבן, והוא חיותו של האבן, וכן בכל הנבראים שבעולם, השמות שהם נקראים בהם בלשון הקודש, הן הן אותיות הדיבור המשתלשלות ממדרגה למררגה מעשרה מאמרות שבתורה על ידי חילופים ותמורות האותיות ברל”א שערים עד שמגיעות ומתלבשות באותו נברא להחיותו, לפי שאין פרטי הנבראים יכולים לקבל חיותם מעשרה מאמרות עצמן שבתורה, שהחיות הנמשך מהן עצמן, גדול מאוד מבחינת הנבראים הפרטיים, ואין בהם כח לקבל החיות אלא ע”י שיורד החיות ומשתלשל ממדרגה למדרגה פחותה ממנה על ידי חילופים ותמורות האותיות וגמטריאות, שהן חשבון האותיות, עד שיוכלו להתצמצם ולהתלבש, ולהתהוות ממנו נברא פרטי זה, וזה שמו אשר יקראו לו בלשון קודש, הוא כלי, להחיות המצומצם באותיות שם זה שנשתלשל מעשרה מאמרות שבתורה, שיש בהם כח וחיות לברוא יש מאין ולהחיות לעולם, דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד:
(ספר התניא בשער הייחוד והאמונה ע”ש).

מה שאמר הריב”ש ז”ל בפסוק לעולם ה’ דברך נצב בשמים, כי האותיות שאמר הקב”ה במעשה בראשית ויהי הוא צוה ויעמוד, המה האותיות שמחיים ומהווים הדבר ההוא לעולם, כמו יהי רקיע, או תדשא הארץ דשא, וכן כולם וזהו לעולם ה’ דברך נצב בשמים:
(עבודת ישראל בדרוש לשבת תשובה).

מאמר מרן אלוהיי הבעל שם טוב זללה”ה, לעולם ה’ דברך נצב בשמים, שאם אומן עושה כלי אזי הכלי אינו צריך לאומן, אבל מלך עליון דיבור יהי רקיע תמיד נצב בשמים, והוא בהשגחתו ובכח שפעו שמשפיע בכל רגע להחיות העולמות על ידי זה הם חיים וקיימים:
(היכל הברכה בראשית ד”ל ע”ב).

נודע מה שאמר הבעל שם טוב זי”ע ועכ”י על פסוק לעולם ה’ דברך נצב בשמים, כי הנה אומן בשר ודם העושה כלי, על דרך משל הצורף לוקח שברי חתיכות כסף ועושה מהם כלי, הנה וודאי בעת עשיית הכלי הניח בה חכמתו ופעולת מעשה ידיו, וכח הפועל בנפעל להיות הכלי נעשה על ידו, אבל אחר גמר פעולתו בעשיית הכלי על תכונתה, אין בה שום מחשבה ושום פעולה, כי הכלי נשארת על מעמדה בלתי השגחת האומן, כי הוא עשה את הכלי יש מיש, כלי נאה מחתיכת כסף, ועל כן אחר שנגמרה עשייתו אינה צריכה להאומן, כמו שעיקרה היה במציאות קודם שבאה ליד האומן, לא כן באומנתו יתברך שמו, כי הוא בדא כל העולמות יש מאין, וקודם הבריאה לא היה במציאות כלל שום נברא, ונמצא גם אחר בריאתן אם יסתלק חלילה השגחת הבורא מהם, אף על רגע כמימריה, היו כל העולמות כמו שהיו קודם בריאתן והיו לאפם ואין ממש, ועיקר חיותן וקיומן הוא בכח הראשון שהניח בוראינו ברוך הוא וברוך שמו בבריאתן, והמה אותיות התורה אשר בהם ברא את עולמו כמאמר חד’ל ע”ש, דרך משל במאמר יהי רקיע בתוך המים וגו’, הנה באותיות הללו נתהוה הרקיע, ועד עתה באותיות הללו הם חיותן וקיומן של השמים ושמי השמים, ואלמלי יצוייר העדר שפע חיות האותיות משמים ברגע אחד, תיכף ומיד יחזרו לכמו שהיו לאין ואפם ממש, והיו כלא היו, וכמו כן בכל העולמות שלמעלה ושלמטה, וזהו שאמר הכתוב לעולם ה’ דברך נצב בשמים כלומר דברך אשר דיברת בבריאת השמים להיות אמר ויהי, עד הנה הוא נצב ועומד בשמים להיות על ידו קיום השמים, עד כאן דפח”ח:
(באר מים תיים פ’ בראשית).

נב. ויהי מבדיל בין מים למים. כי תכלית בריאת האדם בעולם הזה הוא בעסק לימוד התורה ועשיית המצוות כמו שכתוב בתיקונים תיקון מ’ [וכן הוא בתיקון תלתין] ויהי מבדיל בין מים למים הכא רזא לאתעסקא באורייתא דבעל פה ולאפרשא בין איסור והיתר טומאה וטהרה וכו’, וזה מן השכינה שנקרא הלכה איסור טמא ופסול וכו’, אמנם כל אלו בבחינות ו’ קצוות ז”א, שיש ימין ושמאל דהיינו חסדים בימין וגבורות בשמאל, מה שאין כן למעלה בג’ ראשונות הכל אחדות אחד, ובזה ביאר מורי זלה”ה ש”ס (עירובין די”ג ע”ב, חגיגה ד”ג ע”ב) אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין היינו בששה קצוות ז”א, אבל למעלה בבינה שנקרא אלהים חיים הכל אחדות אחד, וזהו שאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים .
(בן פורת יוסף דס”ט ע”ג).

שמעתי מגדול אחד פירוש הש”ס (עירובין די”ג ע”ב, חגיגה ד”ג ע”ב) אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דברי אלהים חיים וכו’, שדברי חז”ל הוא שני הפכיים בנושא אחד, כי איך אפשר ששניהם יהיו אמת, אבל הענין, כי ענין ג’ קוין שהם חסד ודין ורחמים, הוא מתחיל מן ששת ימי הבנין, מחסד ולמטה, בסוד (תהלים פ”ט) עולם חסד יבנה, והוא בסוד ששה קצוות, שהם כשר ופסול היתד ואיסור טמא וטהור, כי שם יש שני הפכיים, אבל מששה קצוות ולמעלה, הכל מתיחד ביחוד גמור, ואין שם טמא ופסול ואיסור, כנודע והנה בינה שהוא למעלה מששת ימי הבנין, נקרא אלהים חיים, וזהו שאמר אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו ואלו דברי אלהים חיים, כי בבינה מתייחד יחוד גמור, וכשיורד בששת ימי הבנין, שהוא צריך לדין ורחמים, יצר הרע ויצר טוב עונש ושכר, אז נעשו ההפכיים הנ”ל ודפח”ח:
(תוי”י פ’ משפטים, דס”ז ע”ד, קדושים ק”ה ע”ג, צפנת פענח דפ”ד ע”ב, קי”ט ע”ג).

תכלית הלימוד בתורה שבעל פה שהוא דיני איסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול, לפי שיש חסדים וגבורות, ומן החסדים נתפשט הטוב והקדושה שבימין, ומן הגבורות נתפשט היצר הרע בשמאל, ועל ידי חטא נחש נתערב טוב ורע, וצריך ללמוד בששה סדרים ששה קצוות הנ”ל, להפדיד הקליפות שהוא האיסור מן ההיתר והטומאה מן הטהרה ופסול מן הכשר, וכאשר מפריד מן השכינה הטומאה והאיסור, אז יקשט הכל”ה אותיות הלכ”ה בימין, ששם בית הלל, וזהו שיצא בת קול (עירובין די”ג ע”ב) הלכה כבית הלל, ונכללו חסדים וגבורות יחד ביסוד, כמו בדעת שהיו כלולים יחד:
(תולדות יעקב יוסף בהעלותך דקנ”א ע”א).

ויעש אלהים את הית הארץ למינה וגו’. ופרש”י תקנן בצביונן, ובגמרא (חולין ד”ס ע”א) פירש רש”י לצביונם בדמות שבחרו להם ע”ש, והבעל שם טוב זללה”ה הקשה על זה דאם כן למה לא בחרה הארץ להיות בדמות שמים וכו’, והוא בס’ צפנת פענח פ’ יתרו דס”ד ע”א, והעתקתי לקמן פ’ האזינו בפסוק אני אמית ואחיה ע”ש באות ד’:

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו וגו’. פירוש הפסוק נעשה אדם בצלמנו, למשל אדם שיש לו בן, אף שהבן עבר מכנגד פניו והלך מאתו, עם כל זה הצורה של הבן נחקקת במחשבת האב, אך מי שלא היה לו בן מעולם, לא שייך בו לומר שיהיה נחקק במחשבתו צורת הבן שיהיה לו אחר כך, כי עדיין לא ראה אותו ולא הכיר צודתו, זהו דרך בני אדם, אבל בהשם יתברך שייך לומר אף קודם שנבראו ישראל היה נחקק צורתם במחשבתו יתברך שמו, כי אצלו ית”ש העבר והעתיד אחד, וזהו שאמר נעשה אדם, ר”ל ישראל הנקרא אדם, בצלמנו, פירוש באותו צלם וצורה שהיה נחקק במחשבה, וזהו כדמותנו, ר”ל באותו דמיון שהיה במחשבה קדומה נעשה אדם עתה:
(כתר ש”ט ח”ב דכ”ד ע”א, רמזי תורה פ’ בראשית).

ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו’. עיקר האדם הוא הצלם דמות אדם שבו, וכדאיתא בזוהר הקדוש (פ’ נח דע”א ע”א, וישב דקצ”א ע”א) כשחיה דורסת את האדם בוראי נדמה לה כבהמה, והלך ממנו דמות אדם מחמת העבירות שעשה, ואדם בגימטריא מ”ה, וזהו פירוש מה שאמרו חז”ל (חגיגה ד”ד ע”א) איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו, ר”ל צלם אדם גימטריא מה שנותנים לו מעולמות עליונים, ונקרא שוטה אם איבד זה מחמת שטות, כי (סוטה ד”ג ע”א) אין אדם עושה עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות:
(לקוטי אמרים ד”ב ע”ג).

ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, קבלתי ממורי שיש באדם עשר ספירות כי הוא עולם קטן, וכמו שכתב הראב”ד, כי מה שיש בעולמות עליונים הוא גם כן בשנה ובנפש האדם, וסימנך והר סיני עשן וכו’ והיינו כי תיבת עשן הוא ר”ת עולם שנה נפש כידוע] יעו”ש, ומדרגה אחרונה שבאדם כגון צער ועוני ויסורין וכדומה זה נקרא מדת מלכות שהיא אמדה אחרונה כי רגליה יורדות מות, ונצח והוד שבאדם הם עמודי קיימין, שהאדם מאמין אמונת הבורא על אמיתותו, ומדת יסוד הוא כשיש לו תענוג בעבודת השם יתברך יותר מכל התענוגים, כי מבשרי אחזה שאבר המשגל הוא מבחר התענוגים, שהוא אחדות שנתחבר דכר ונוקבא, ומן הגשמיי יבין תענוג הרוחניי כשמדבק את עצמו באחדותו יתברך שמו שהוא שורש כל התענוגים וכו’:
(תוי”י לך לך די”ט ע”א)

קבלתי ממורי כי יש עשר ספירות באדם הנקרא עולם קטן, כי המחשבה נקרא אבא, ואחר הצמצום להחליט נקרא אמא וכו’, עד והאמונה נקרא תרי ירכי קשוט, ותענוג בעבודת השם יתברך נקרא יסוד צדיק ברית מילה וכו’ ודפח”ח:
(תוי”י מצורע דצ”ה ע”ב).

ידוע כי נצח והוד הם תרין פלגי גופא, תרין שוקין, שהם סוד האמונה, תרין סמכי קשוט, כידוע בשם אדוני אבי זקיני זללה”ה :
(דמ”א במאמרים לפורים).

שמעתי ממורי שאדם נקרא צדיק בסוד צדיק יסוד עולם כשיש לו תענוג גדול בעבודת ה’, כי מבשרי אחזה אלהי (איוב י״ט:כ״ו), ונצח והוד הוא מצד האמונה בו יתברך וכו’ ודפח”ח:
(תוי”י סו”פ ואתתנן דקע”ט ע”ב)

שמעתי ממורי כי על ידי האמונה מעלה רגלי המלכות אשר רגליה יורדות מות, ומקשרה עם סמכי קשוט דזעיר אנפין וכו’ ודפח”ח:
(בן פורת יוסף דנ”ו ע”א).

ביאר מורי זלה”ה כי בחינת האמונה הוא סוד תרין ירכי קשוט דזעיר אנפין ועל ידי האמונה מעלה המלכות אשר רגליה יורדות מות אל ירכי קשוט דזעיר אנפין וכו’ ודפח”ח:
(בן פורת יוסף דקט”ז סוף ע”א).

שמעתי ממורי שיש בשכל אדם עשר ספירות כי אבא ואמא הם המולידים, דבר שנתחדש בתורה נקרא אבא ואמא, ובתחלה נקרא חסד כשנתחדש הדבר, שמתפשט לאין תכלית, שהוא בחינת חסד כנודע, ואחר כך צריך בחינת גבורה סוד הצמצום שיוכל לתפוס לאמרו בפני אחרים, והכל על ידי קו אמצעי וכו’, ואחר כך צריך האמונה, כמו שאמרו בש”ס (מכות דכ”ד ע”א) בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, ובחינת האמונה הם תרי ירכי קשוט נצח והוד, ואחר כך התענוג שיש לו במה שחידש נקרא יסוד שהוא אבר התענוג, ונתגלה על ידי הדיבור שהוא מלכות ודפח”ח:
(בפ”י די”ז ע”א).

ולהלביש דבר זה מהו באדם חסדים וגבורות שמעתי מהמנוח מו”ה נח מראשקוב שיחשוב האדם גריעותו וחסרונו, ושפלותו נקרא גבורות, וההיפך גודל מעלת חסדי השם יתברך עם האדם נקרא חסדים וכו’ ודפח”ח:
(כתר שם טוב ח”ב דכ”ג ע”ב מפורש בשם הבעש”ט, ובתוי”י וישב דל”ג ע”א הוא כמו שהעתקתי, וכ”ה שם בפ’ ויחי דל”ט ע”ב בהגה)

שמעתי ממורי זלה”ה איך יש באדם בחינת התלבשות זה בזה כמו בעולמות העליונים המלבישין זה את זה כמבואר בכתבי האר”י זלה”ה, וביאר כי אם ידבר איש אחד דברים טובים על חבירו בפני השררה וכיוצא בזה, אז נהנה ממנו כאילו מלבישו וכו’ ודפח”ח:
(בן פורת יוסף תולדות פן ג’ דמ”ה ע”ד).

שמעתי ממורי ענין קטנות וגדלות שיש בספירות העליונות למעלה כך הענין למטה בכל דבר [הן באדם עצמו] הן בבגדים, והוא שלפעמים עושה מלאכת הבגד מקולקלין, להצר לאדם, והוא בסוד קטנות וכו’, והתקנה שיעשה פדיון או שיתן בגד הישן לעניים, או שיתן לפי ערך שיווי הבגד לצדקה ודפח”ח:
(תוי”י תזריע דצ”ג ע”ב).

בסוד הקטנות שאין עבודת הש”י מאהבה ומיראה רק על דרך ההכרח וטורח רב, בלי תענוג, שנקרא ימי קטנות, כאשר שמעתי זה ממורי וכתבתי במקום אחר יעו”ש:
(כתונת פסים די”א ע”ב).

להבין מהו קטנות ומהו גדלות, דרך משל, כשאדם יושב ללמוד תורה שלא בהבנה, הוא בקטנות שאין שכלו שלם, אבל כשהוא לומד בהבנה ובהתלהבות, אז הוא במדרגות גדלות, שמקושר במדרגות עליונות, וכן בתפלה, ובכל מצוה ומצוה שעושה האדם יש קטנות וגדלות:
(צוואות הריב”ש דט”ז ע”ב, ליקוטים יקרים ד”ד ע”ב).

במדרש (רבתי פרשה ת’) ר”י פתח אחור וקדם צרתני כו’, שמעתי ממורי ביאור פסוק (תהילים קל״ט:ה׳) אחוד וקדם צרתני ותשת עלי כפיך, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, י”ד) וחיות האדם הוא בסוד קטנות וגדלות, וכאשר יתן דעתו לידע שהוא בקטנות, על ידי דעת זה נמתק הדינין בשרשן, כי ה’ גבורות מנצפ”ך בדעת ז”א וכו’ ודפח”ח:
(תוי”י תקת דקנ”ז ע”ד).

כתבתי במקום אחר [שיש] ג’ סוגים בענין עבודת הש”י כי החיות רצוא ושוב, וביאר מורי זלה”ה אחור וקדם צרתני שיקשור ימי הקטנות עם ימי הגדלות כשיזכה וכו’, אמנם כל זה כשיזכה לימי הגדלות וכו’, ויש בחינות אחור וקדם צרתני בכללות העולם אנשי החומר עם אנשי הצורה, עיין מזה במקום אחר, ויש בחינה ב’ שביאר מורי זלה”ה אם נותן דעתו להבין שהוא בימי הקטנות אז על ידי דעת זה ששם מנצפ”ך ממתיק הדין בשרשו לתקן עולמות תחתונים וכו’, עוד יש סוג ג’ שאינו יודע שהוא בימי הקטנות, וכמו שביאר מורי זלה”ה גם כן ואנכי הסתר אסתיר פני וכו’ יעו”ש:
(צפנת פענח ריש שמות, ופ’ בא דל”ת ע”א).

החיות רצוא ושוב מטעם הנהגת הספירות, שיש קטנות ראשון וקטנות שני וגדלות ראשון וגדלות שני, ובאדם נקרא גם כן כך, כמו בעולם שנה נפש, ותקנה לזה שמעתי ממורי ביאור פסוק אחור וקדם צרתני כי בקטנות נקרא אחור ובגדלות נקרא קדם, ונקשר מדרגת אחור אל הקדם, כשיבא אל הגדלות, יחד שניהם עולין יפה, ועין במקום אחר ודפח”ח, בחינה ב’ כי כל זה אם ירצה לבא למדריגתו הגדולה אז נקשר כאמור, אמנם בינו לבינו שיש כמה אנשים שנשארו בבחינת הקטנות, וכאשר שמעתי זה, ממורי, לכך עצה היעוצה כאשר שמעתי ממורי גם כן זה אם יודע שהוא במדרגת הקטנות, ונותן הדעת להעלות מדרגה זו, שהוא גם כן במדות עליונות, אז נמתק על ידי מנצפ”ך וטוב לו וכו’, הרי בחינה ב’, אמנם יש עוד בחינה שלישית, שנופל בגדר השכחה, ואינו יודע לייחד ולהעלות מדרגה זו וכמ”ש ביאור (בפ’ ויצא) ואנכי לא ידעתי, שאם ידעתי לא ישנתי וכו’ ר”ל שאם ידע לייחד מדה זו לא היה נקרא שינה, וכמו ששמעתי ממורי זלה”ה גם כן ואנכי הסתר אסתיר (בפ’ וילך) ר”ל שאסתיר ממנו ולא ידע שהוא בהסתרת פנים וכו’ ודפח”ח:
(כתונת פסים דל”ה ע”א).

יקח תענוג בטהור מן תענוג הטמא ונעשה כסא זה לזה, כי יש ש”ב ופ”ר דינים והם כשאדם בימי קטנות בענין תורתו ועבודתו יתברך שמו, ואחר כך כשבא ימי הגדלות, שהוא התענוג בתורתו ועבודתו יתברך שמו, שנמשך יתרון האור מכח זמן החושך כמו ששמעתי זה ממורי זלה”ה וכתבתי במקום אחר, ואז נמתק מן ש”ך שכ”ה ומן פ”ר פר”ה על ידי ה”א אחרונה שנתחברה לשם ידו”ד, ואז תואר פר”ה מכפרת ומקנחת גם ימי הקטנות שנעשה כסא אל הגדלות, כמו ששמעתי ממורי זלה”ה שזה סוד אחור וקדם צרתני וכתבתי זה במקום אחר:
(צפנת פענח ד”ב ע”ב).

שמעתי ממורי בסוד אחור וקדם צרתני, כשהוא בסוד אחור, אחר כך כשחוזר ועולה למדרגה הנקרא קדם, מעלה גם אותן המדרגות הנקרא אחור, וזהו אחור וקדם צרתני ודפח”ח:
(תוי”י ר”פ שמות דמ”א ע”ב).

שמעתי ממורי אחור וקדם צרתני, לקשר מדרגה תחתונה שהיה בה בבחינת אחור, ואחר שעלה בסוד קדם יקשר גם המדרגה שהיה בו תחלה להעלות עמו וזהו שאמר אחור וקדם צרתני והבן ודפח”ח:
(תוי”י שופטים דקצ”ד ע”ב).

ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, שמעתי ממורי זלה”ה בשם רבינו סעדיה גאון, כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה לשבר מדות רעות שלו הטבעיות וכו’:
(צפנת פענת דכ”ז ע”ב).

ויאמר להם אלהים פרו ורבו וגו’. ענין פריה ורביה בלימוד תורה מבואר בפ’ ואתחנן אות ס”א ע”ש:

וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד וגו’. יש לתמוה מה שכתוב בתורה והנה טוב מאוד וכתיב כמה פעמים כי טוב במעשה בראשית, ובמשנה תורה כתיב (בפ’ נצבים) ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, מהיכן בא הרע, אבל אין לפרש כמו שאנו אומרים רע ממש, אלא הרע הוא גם כן טוב רק שהוא מדרגה תחתונה מטוב הגמור, וזה רמוז בזוהר (עיין זוהר בראשית דמ”ט ע”ב) מלעיל ומלרע, וזהו כשפועלים טוב אז הרע גם כן נעשה טוב, אבל כשח”ו חוטאים אז נעשה רע ממש, למשל המטאטא שמכבדין בו הבית הוא עשוי לפנות את הבית, והוא טוב קצת, אבל הוא במדרגה תחתונה, ועל כל פנים טוב הוא, וכשצריך להכות בו את התינוק כשהוא חוטא, אז המכבד ההוא נעשה רע גמור, ומכין בו את התינוק:
(צוואות הריב”ש דט”ז ע”ב, וכ”ה בס’ אור תורה)

במדרש רבתי (פרשה ט’ סי’ ה’) בתורתו של ר’ מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאוד והנה טוב מות, בש”ס (כתובות דק”ג ע”ב) מת בערב שבת סימן יפה לו, והקשה מורי הא כוונת הש”ס להשמיענו איך לעשות תקנה להנצל מחיבוט הקבר, מה שאין כן בענין זה שימות בערב שבת, שאין זה בידו לעשות, וביאר שהוא מוסר גדול, שימות בערב שבת ר”ל לפנות את עצמו מכל עסקי העולם הזה כאילו מת, כדי לעשות הכנה לשבת, ובזה ניצל מחיבוט הקבר ישמע חכם ויוסיף לקח, ודפח”ח:
(תוי”י בסופו דר”ח ע”ד).

ביאר מרן הריב”ש טוב בענין מת בערב שבת ניצול מחיבוט הקבר, אף על פי שהוא באמת כך הקשה מודי הא בודאי כוונת הש”ס להשמיענו איך להנצל מחיבוט הקבר, דאם לא כן מה קמשמע לן, והרי זה אין בידו שימות בערב שבת, וביאר שהוא מוסד גדול שימית עצמו בעולם הזה שהוא ערב שבת כידוע (עי’ בגמרא עבו”ז ד”ג ע”א מי שטרח בערב שבת כו’) ויסבול בזיונות וירידות ודוחק ויסורין באהבה, כדי לעשות הכנה לשבת, ובזה ניצול מחיבוט הקבר, ואסתלקו בחייהם מן עלמא ואתתקן בעפרא, ונפשי כעפר לכל תהיה, ומית בחיי עלמא עולם הזה, שהמית עצמו על התורה ועל העבודה, ואחד כך בתר דאישתלים זימניה מית וודאי, דא הוא שבחא משאר מתי עלמא, ואי תימא איתדן בההוא עלמא, לא, דכתיב (נחום א׳:ט׳) לא תקום פעמיים, כיון שסבל עונש ויסורין בעולם הזה, דהא קביל עונשיה, ובוודאי לזה שמת בערב שבת, והמית עצמו על התורה לשמה ודאי אתריה אתתקן בשבחא יתיר וכו’:
(זוהר חי על זוה”ק חקת דקפ”ב).

במדרש דבתי (פרשה ט) והנה טוב מאוד זה גיהנם כו’, וכל מי שאינו מסגל במצוות ומעשים טובים הרי גיהנם, עכ”ל איתא בש”ס (נדרים ד”ת ע”ב) עתיד הקב”ה להוציא חמה מנרתיקה צדיקים וכו’, ושמעתי כי לעתיד לא יהיה גיהנם, רק מכניסין הרשעים לגן עדן, וזה לו לגיהנם יחשב, ששומע שם מתפללין בשמחה וריקוד ולומדים בהתמדה, וזה לו לצער יחשב שלא היה מורגל בזה, אם כן בזה עצמו שהצדיקים מתעדנין בה הרשעים נדונין:
(צפנת פענח סו”פ בשלח דנ”ט ע”ד).

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וגו’. סוד השבת, ובזוהר (יתרו דפ”ח ע”ב) מאי שבת שמא דקודשא בריך הוא, ואמרו רבותינו ז”ל (הובא ברש”י) בא שבת בא מנוחה, פי’ כי הקב”ה נקרא מנוחה שאין שייך בו תנועה, כי תנועה לא שייך כי אם בדבר שהוא בזמן ובמקום אבל הקב”ה הוא אין סוף ואינו נעתק ממקום למקום וגם אינו בגדר זמן, וענין השבת הוא שמתגלה השורש והענפים חושקים אליו, פי’ שיום השבת הוא יום קדוש שמאיר ומתגלה בהירות מקדוש, שהוא הש”י, קדוש הקדושים, ומאיר על הברואים, פי’ כי ענין רוחניות של הכל הוא מה שנאצל במחשבה הקדומה, וזה חיות של הכל, ואחר כך, כשנברא הכל בפועל על ידי השתלשלות, אף על פי כן אותו הרוחניות נשאר למעלה נעלם בשרשו, והחיות שבברואים היה קטן מאוד, שנצמצם לשיוכל להתלבש בגופניות, ואחר שנגמר הכל ביום ו’, אילו היה העולם נשאר בזה הבריאה לא היה יכול להתקיים, לזאת אחר גמר כל מעשי בראשית, הבהיק השם יתברך בהירות מבריאה הנעלמת, דהיינו ממה שהיו הברואים במחשבתו הויה רוחניות מאוד, והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו בכל מעשה בראשית, והעיקר בהאדם, שהוא מבחר הברואים, הבהיק השם יתברך אליו בהירות משרשו הנעלם שבמחשבת השם יתברך ב”ה.

וזהו ענין מה היה העולם מנוחה, ר”ל השם יתברך נקרא מנוחה כנ”ל, בא שבת בא מנוחה, היינו בהירות הוייתם של הברואים, הנעלמת, שהוא מעצמותו יתברך שמו, ואז נתמלאו חשק ורצון אליו, כמו התינוק שהולך אחר מעשה נערות ושוכח באביו, ואחר כך כשרואה את אביו, מחמת חשקו אליו משליך הכל ומתדבק בו, ורץ אליו, מחמת שהוא נתח מנתחיו, כן כביכול כשהשם יתברך מבהיק זיו הדרו אל הברואים, אז מגמת פניהם אליו בתשוקה גדולה, וזהו רצונו שמקווה מהם, וזה סיבת קיומם, וזהו ענין השבת, שהוא השבה אל השורש, ר”ל שהשורש מאיר על הענפים, והענפים חושקים ומתענגים בו ונכספים אליו והוא אחדות השם יתברך.

וזהו שאמרו בזוהר הקדוש (תרומה דקל”ה ע”א) רזא דשבת איהו שבת דאתאחדת ברזא דאחד וכו’ דהא אתאחדת כורסייא יקירא בדזא דאחד, פי’ כי הברואים נקראים בכללות, כסא להשם יתברך, כמו שכתוב (ישעיהו ס״ו:א׳) השמים כסאי והברואים הם רבים מצד חיצוניותם, אבל מצד פנימיותם הם אחד, ואימתי הם אחד, כשהם דבוקים, וחשקם למחשבה אחת לדביקות השם יתברך, נמצא כל מגמת חפצם רצון אחד וחשק אחד ולהתדבק כאחד, והדביקות בזה הוא המאחדת ומקשרת השם יתברך עם הברואים, לשיתקיימו על ידי השם יתברך שהוא אחד, וזהו ההתקשרות נקרא ברית, ולזה נקרא השבת (בפ’ תשא) ברית עולם, שאז הוא זווגא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, ר”ל קוב”ה נקרא אלהות הנעלם מהברואים, ושכינתיה הוא אלהות השוכן בתחתונים, והתקשרות שניהם הוא ביום השבת, וכבר ידעת שתמיד כמו שהיה בפעם הראשון כך מתעורר באותו זמן תמיד, ובפרט בענין יום השבת מוכרח להיות כן תמיד, כי בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכל יום ויום נברא יום אחד, ונבראים הברואים בכל יום מדומם צומח חי ומדבר, עד בוא יום השבת, ומתעורר השם יתברך כביכול ליתן להם חיות כמו שהיה בעת הבריאה:
(כתר שם טוב ח”ב ד”כ ע”א וע”ב, וספר ליקוטים יקרים דכ”ט ע”א).

וזהו גם כן ענין שאנו אומרים בשבת הפורש סוכת שלום (זוהר פינחס דרנ”ו ע”א) והפירוש הוא כי סוכה הוא מענין סוכה ברוח הקודש, ולשון צופה, שהוא ענין הבהירות המתגלה, כדי שעל ידי זה ישתוקקו הנשמות אליו יתברך שמו, ועיני כל אליו יצפו, ושלום, הוא ענין התקשרות הברואים בבורא יתברך שמו, כי ענין שלמות ושלום הכל אחד, וענין שנקרא סוכה הוא כמו סכך, שיש בו נקבים, ומתנוצץ אור השמש בו דרך נקבים כמו שאמרו רבותינו ז”ל (ירושלמי סוכה פרק ב’ הלכה ג’) כמו כן הבהירות של השם יתברך מתגלה לכל אחד ואחד לפי ערכו, לאחד הניצוץ הוא קטן, ולאחד הוא גדול מזה ולזה נקרא סוכה, ועיקר יום השבת הוא להתדבק בהשם יתברך על ידי תפילה ותורה לשמה, ולזה קורא בזוהר הקדוש (פ’ ויקהל דר”ה ע”א) האי יומא, יומא דנשמתין ולא יומא דגופא, ר”ל שמאיר שורש הנשמות על הנשמות שבגופים, והם נכספים אליו, וזה נקרא תוספות שבנשמה יתירה, וכל זה נדגש לבדי לבב:
(כתר שם טוב ח”ב ד”כ ע”ג).

ענין שבת, הוא צרוף ש שמצטרף עם בת (זוה”ק בראשית דכ”ג ע”ב, ויקהל דר”ד ע”א) להעלות את המלכות שנקרא בה על ידי ג’ קוין שנקרא ש ג’ אבהן חסד גבורה תפארת וכו’:
(תו”יי נשא דקל”א ע”א).

ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו וגו’. במדרש (רבתי פרשה י”א סי’ ד’) ברכו במטעמים כו’, שמעתי בשם מורי טעם לענג החומד בשבת הוא מצוה, שעל ידי זה יוכל הצורה לשמוח יותר בדבקות השם יתברך, והוא על פי משל לבן מלך שבא לו כתב מאביו בהיותו בשביה וכו’ ודפח”ח:
(תו”יי בא דמ”ט ע”ג).

משל למלך שנשבה בנו יחידו בשבי דקשה מכולם, ועברו זמני זמנים בתוחלת נמשכה מלפדותו ולהשיבו אל אביו, וברוב עיתים ושנים הגיעהו מכתב מאביו המלך לבל יתיאש שם, ולא ישכח נימוסי המלכות בין זאבי ערב, כי עוד ידו נטויה להחזירו לביתו אל בית אביו על ידי כמה וכמה טצדקות במלחמה או בשלום וכו’, ומיד שמח בן המלך שמהה גדולה, אפס שהיתה מגילת סתרים ואי אפשר היה לשמוח בגלוי, מה עשה, הלך עם בני עירו אל בית היין או שאר דבר המשכר, והם שמחו ביין שמחה גשמיית והוא שמח באגרת אביו וכו’, וככל החזון הזה הוא ממש מצות עונג שבת, אל הגוף שהוא החומר, במאכל ומשתה, כדי שיהיה פנאי להצדיק לשמוח שמחה שנייה שהוא שמחת הנשמה בדבקות השם יתברך כל היום, לבל יסיח דעתו מקדושת ומורא השבת, קל וחומר מתפילין וכו’:
(תו”יי ריש פ’ קדושים).

למשל כשהתינוק רוצה איזה דבר שהתינוק נהנה ממנו, הנה אביו מחמת אהבתו לתינוק, יש לו הנאה כשיהיה אותו דבר להתינוק, נמצא התינוק מוליד אהבת אותו דבר באביו וכו’, וזה המשל שייך בענין שאמרו דז”ל שמצוה בשבת אכילה ושתייה. ולכאודה קשה, מה הנאה יש לנשמה יתירה באכילה ושתייה, ולפי המשל הזה אתי שפיר, כי הנשמה יתירה יש לה גם כן תענוג זה, כמו שכתוב בזוהר (פ’ פנחס דרמ”א ע”ב) על פסוק באתי לגני אחותי כלה, בשביל דעותא דילה אכיל ושתי:
(כש”ט ח”ב ד”ג ע”ב בקיצור, והוא בליקוטי אמרים ד”ג ע”ג).

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו’ איתא בגמרא (מנחות דכ”ט ע”ב) העולם הזה נברא בה’, ופירש הבעל שם ע”ה, כי העולם הזה מתנהג בחמשה דברים, צער, וקבלת צער, ותפילה, וישועה, והודיה, ופירש הרב לפי סדר הגבורות מתתא לעילא, כי הצער נמשך מהו”ד שהוא קו שמאל נמשך מהגבורה, (איכה א’ י”ג) כל היום דוה, וקבלת הצער שהוא מקבל באהבה, שהוא מבין שהכל בחסדו יתברך שמו, כי דרכו להיטיב, ואהבה גימטריא אחד, נמצא מקשר עצמו באחדות והוא נצח”יי, אם כן זאת הקבלה נגד מידה שניה, ותפילה היא התחברות, והוא קו האמצעי המחבר שני הקצוות לאחד והוא קו הרחמי”ם, אם כן זו התפילה נגד מידה השלישית, וישועה הוא מצד הגבורה, כמה דתימא (תהילים כ׳:ז׳) בגבורות ישע ימינו, כי הישועה הוא מצד הסכמת הגבורה, כי התחלת הדין הוא מצד הגבורה ואחר כך כשנמתק הגבורות נמשך הישועה, אם כן ממילא הישועה מצד הגבור”ה, והודיה היא מצד החסד שעשה עמו הקדוש ברוך הוא, אם כן הודיה היא מצד החס”ד.

וזו הוא שאמרו חז”ל בגמרא (מנחות שם) כי ביה ה’ צור עולמים ביו”ד נברא העולם הבא ובה”א נברא העולם הזה, כוונו על ה”א ראשונה שבשם יתברך, אם כן חמשה מדרגות [האלו] צריך להעלות בה’ ראשונה הנקרא מחשבה, שמשם יצאו, ושם יבואו, וזהו [מחשב”ה] חש”ב מ”ה, כי מ”ה נקרא בחינה אחרונה המקבלת מה’ גבורות, שהוא עולם הזה המתנהגת בה’ בחינות אלו ולכך צריך להעלות מ”ה לחש”ב, וזהו סוף מעשה במחשבה תחלה, פי’ סוף ותחלה הכל במעשה במחשבה, וזהו (בפ’ בהעלותך) על פי ה’ יסעו בני ישראל ועל פי ה’ יחנו, שהנסיעה משם והחנייה אינו אלא לשם, ששם חירות מכולם.

וזאת המידה נקראת אדנ”י מלשון (יהושע ג׳:י״א פסוק י”א) אדון כל הארץ [ומלשון הכתוב בפ’ פקודי] ככר לאדן והוא שבהיות האדם בצער, ידע ויתבונן שהוא גלות השכינה, כי כל הרגשות של האדם אינו אלא מצד החיות שלו, כי הגוף אינו בעל הרגשה מצד עצמו, רק מצד החיות, והחיות הוא חלק אלהות, כי הנשמה חלק אלוה ממעל, אם כן צער הרגשה הוא גלות השכינה וזהו שאמרו (סנהדרין דמ”ו ע”א) כשאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי כו’ וכשאדם מתחיל להתפלל ולזעוק אל ה’, הוא מרים הצער של השכינה אל הקול, הוא עושה מן אדן, אדון, ונעשה היחוד עם הקול וזהו (תהילים ו׳:ט׳-י׳) כי שמע ה’ קול בכיי, שמע לשון (שמואל א ט״ו:ד׳) וישמע שאול הוא חיבור השמות:
(דברים נחמדים בס”ס גנזי יוסף).

[עוד שם בגמרא (מנתות דכ”ט ע”ב) ומאי טעם נברא עולם הבא ביו”ד, מפני שצדיקים שבו מועטין], שמעתי ממורי שהראו לו כשהוליכו אותו תחת עץ הדעת טוב ורע היו עמו אנשים הרבה מישראל, ואחר כך כשהכניסו אותו תחת עץ החיים היו מועטין, ואחר כך כשהכניסו אותו בגן עדן הפנימי, נתמעט עוד, עד שנשארו מעט מזעיר, ודפח”ח:
(בן פורת יוסף די”ז ע”ג)

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים. כשם שנבראו העולמות, שנבראו בשם הוי”ה אלהים, כך כאשר מזכיר האדם דברי קדושה צריך להיות בדחילו ורחימו, שהוא הוי”ה אלהים:
(כתר שם טוב ח”ב ד”ג ע”ב, לקוטי אמרים ד”ג ע”ג).

ויפח באפיו נשמת היים וגו’ כבר ידוע שהמחשבה נקרא ראשית שהוא בחכמה, וממנו נשתלשלו ונאצלו ונבראו כל העולמות עד העשיה ועולם התחתון ואדם התחתון, כי הוא היה עיקר כוונת הבריאה כנודע, וכולם נבראו על ידי צירופי הכ”ב אתוון דאוריתא, הנכללים בעשרה מאמרות שנבראו העולמות, ומההבל שהוא קודם לאמירה ודיבור, מזה נמשך לכל העולמות חיותם וחיות האדם התחתון, וזאת נקרא רוח, ויפח באפיו נשמת חיים, כי כל הנופח מעצמותו הוא נופח (עיין לשון הרמב”ן ז”ל בפ’ בראשית בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים), גם כאן נמשך ובאה אל האדם רוח חיים באמצעות העולמות, ולכך כאשר קלקלו דור המבול נאמר לא ידון רוחי באדם לעולם, שהוא ההבל והרוח הנזכר, הנמשך לעולם בשביל האדם, לעולם, ואחר כך כאשר קבלו ישראל את התורה חזר הדבר כמו קודם החטא, ונמשך לאומה ישראלית לבדם רוח חים הבא מכ”ב אתוון של התורה שקבלו , ואפשר שזהו כוונת הפסוק (ישעיהו מ”ו) מגיד מראשית אחרית, מגיד שהוא לשון המשכה, מראשית, כלומר המשיך מראשית שהוא המחשבה הנקרא ראשית ממנה נמשך ההבל והרוח והחיות לכל העולמות עד אחרית כל הנבראים והיצורים והנעשים, שהוא תכלית כל הנבראים, ויפח באפיו באמצעות העליונים והנה אמרו רז”ל (מנחות דכ”ט ע”ב) כי ביה ה’ צור עולמים בב’ אותיות צייר העולמות, עולם הזה ועולם הבא כו’, הנה הגם שיש עולמות עד אין קץ ומספר, עם כל זה רבותינו ז”ל אמרו דרך כלל העולם הזה והעולם הבא, ובב’ אלו נכללו כל העולמות, ואפשר לפרש רמז הנ”ל בזה הפסוק (תהילים קל”ה) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, פי’ אחר שקבלו בני יעקב התורה ותקנו הדבר כמו שהיה מקודם החטא, אז בחר בהם הקב”ה, ויפח באפיו, בכל איש הישראלי, רוח חיים, הבאה באמצעות העולמות הנבראים על ידי שני אותיות י”ה, והם ב’ אותיות אלו יראה ואהבה כידוע:
(לקוטים יקרים די”א סוף ע”ג).

עיקר הסוד מה שהקדוש ברוך הוא שולח הנשמה בגוף השפל הזה, אדרבה מזה יש להקב”ה נחת ותענוג גדול מאוד, כי אף שהנשמה בכלי מלוכלך מאוד, כי אין דבר גרוע ויותר גשמי מעפר, ואף על פי כן נותנת תמיד שבח והודיה לבוראה וזה חידוש גדול, לכן יש להקדוש ברוך הוא מאלו השבחים יותר תענוג מכל העבודות והשבחים של המלאכים, כי עליהם אין חידוש, כי אין להם גוף עכור, וזהו שאמרו בגמרא (תענית דל”א ע”א) אין אשה אלא לנוי ר”ל הגוף נקרא אשה, וזהו אין האשה כלומר לא ברא הקדוש ברוך הוא את הגוף העכור הזה, אלא לנוי, ליהנות ממנו, שיהיה לו תענוג ממנו:
(ליקוטים יקרים די”ד ע”ג).

ויהי האדם לנפש היה. ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, כתב הבעל שם טוב זצללה”ה, כי ענין רוח האדם בקרבו, וחיות שלו, הוא כח הדיבור אשר בקרבו, וכמו שאמר הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא, ולפי זה כשאדם מדבר דיבורים, אזי הדיבורים ההם הן הן חיותו, והוא מוציא חיות שלו באותן הדיבורים, רק לפי שחיות האדם דבוק תמיד בשרשו, לכן הדיבורים ההם בעצמם, ממשיכים עליו משורש, חיות חדש, ועל ידי זה הוא חי תמיד, אף שבכל דיבור יוצא חיותו מקרבו, רק שכל דיבור עצמו מביא לו חיות חדש:
(ערבי נחל פ’ וישלח)

כשמדבר תפול עליו יראה, דלעולם הדיבור הוא עולם היראה, אמנם כשמדובר באהבה ויראה, תפול עליו יראה וכשילך להלאה יבוא להתלהבות גדול, (צוואת הריב”ש ד”י ע”ב)

יש יראה שירא מהדיבורים שיוצאים מפיו, שהוא עולם הדיבור:
(כש”ט ח”ב ד”ב ע”ד, לקוטי אמרים ד”ד ע”א).

כל הדיבורים שמדברים בני אדם הוא עולם הדיבור, ומחשבתו הוא עולם המחשבה, וכשהם מדברים טוב ומדברים המחשבה בזה הדיבור, אז הם מחברים עולם הדיבור בעולם המחשבה, וגורמים טוב, וכן כשמדברים רע גורמים רע ח”ו, ויש בזה חכמה נפלאה, וזה (איוב ט”ו) ותבחר לשון ערומים, שלא ירגיל עצמו שיצאו מפיו דברים רעים שהם מסטרא דדינא, רק ירגיל תמיד את עצמו בדיבורים טובים, שהם מסטרא דחסד, וכן במחשבתו, ויגרום כך:
(כש”ט ח”ב ד”ב ע”ג, לקוטי אמרים ד”ג לע”ד).

כשהוא מחשב בדברים רעים שהם מסטרא דדינא, אז מצמצם מחשבתו באותן הדיבורים רעים, ומרחיק עצמו מהתפשטות החסד עליון של אין סוף, ושורין עליו דינים, וכן כשמחשב בדברים גשמיים הוא מצמצם לשם את מחשבתו שכל מקום שהוא מחשב בו, הוא ממשיך עצמו לשם, שהמחשבה הוא קומה שלימה:
(כש”ט ח”ב ד”ב ע”ג, לקוטי אמרים ד”ד ע”א).

שמעתי בשם הבעל שם מפני מה השכינה בגלות, כי (תהלים ל”ג) בדבר ה’ שמים נעשו, וצריך האדם לדבר כל הדיבורים לשם שמים, כדי לעורר הדיבור שנברא בו העולם, להשפיע מדיבור של מעלה לכל העולמות, אבל עכשיו בעו”ה כל דיבורינו לתאוות גופנייות, ואפילו הדיבור שבתפלה ושבתורה, הוא במחשבות זרות ובפניות, והוי הדיבור בגלות:
(כתבי קודש דכ”ב ע”ב).

הרב בעל שם טוב ז”ל אמר שמה שהשכינה הוא בגלות, הוא שכל הדיבורים ממנה, וכולם צריכים להיות לעבודת הבורא, ובעו”ה לוקחין אותן הדיבורים לגשמייות, ולדברים בטלים ושקרים:
(דרכי צדק ת”א אות כ’).

ק. הבעל שם טוב אמר שגלות השכינה הוא, שמחשבה זרה רוכב על הדיבור:
(דודאים בשדה פ’ וירא).

צריך לרחם על השכינה, שמדבר דיבורים בהטבעיות, ומפריע אותה מהשם יתברך:
(צוואות הריב”ש ד”י ע”ב.)

כשאדם מדבר דיבור טוב, והדיבור הוא החיות של האדם, והחיות הוא ממנו יתברך שמו, אז הדיבור סלקא לעילא ומעורר הדיבור העליון, ומשפיע עליו יותר חיות מלמעלה, אבל כשהוא מדבר דיבור רע, אזי יוצא ממנו החיות, ולעילא גם כן לא סלקא, אז קרוב הדבר להיות נפסק ממנו כל החיות לגמרי, וזהו מה שאומרים העולם, ער האט אויס גירעט: (צוות הריבש די”ב ע”ב ליקוטים יקרים ד”ד ע”ב). [ועיין לקמן פ’ וישלח אות י”ג.]

יהיה הדיבור חשוב בעיניו, ואם אירעו לו איזה דיבורים יתרים יכולין להעלותם עם הנשמות, כידוע מחכמת מרן הריב”ש טוב.
(זוהר חי בהקדמה ד”א ע”א).

דע כלל גדול. כי כל דיבור, קודם שמנענעים אותו בחמשה מוצאות הפה, צריך להיות תחלה במחשבה שלו, והוא בהעלם גדול מאוד, כי אין יכולים לדבר רק מהאותיות שהיו תחלה במחשבתו, כי גם כל מה שאדם מחשב במחשבתו הוא על ידי צירופי אותיות:
(ליקוטים יקרים די”ז ע”ג, ועיין לעיל בהגה כ”ט, ובפ’ וישב אות ג’ ושם בהגה).

שמעתי בשם אדוני אבי זקיני זללה”ה [הבעל שם טוב] כי הדיבור הוא חלק זיי”ן או חלק יו”ד מהמחשבה, ואיני זוכר על בוריו אם חלק י’ או חלק זיי”ן:
(דגל מחנה אפרים בליקוטים ד”ה מלכותך).

ריב”ש אמר בענין עובדא זו כשאני מדבק מחשבתי בבורא יתברך שמו, אני מניח הפה לרבר מה שירצה, כי אני מקשר הדברים בשורש העליון בבורא יתברך, שכל דבר יש לו שורש למעלה בספירות, גם לפעמים כשבני אדם מדברים הרבה מדברים בטלים ואני יושב ביניהם, אני מדבק עצמי בבורא יתברך כראוי, ואני מקשראת כל דבריהם למעלה:
(לקוטים יקרים ד”ג ע”ג).

שמעתי מפי קדוש הבעל שם טוב ז”ל על מאמר רז”ל (סוכה דכ”א ע”ב) שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד, והוא כי עיקר שלימות כל צדיק וצדיק הוא שלא יופסק הדביקות שלו מאתו אפילו רגע אחת, גם בכל דיבוריו כאשר יצטרך לדבר עם בני אדם דברים הצריכים לעניני העולם, יראה שידבר בענין שלא יופסק הדביקות חלילה, ואפילו בעשיית איזה מצוה יזהר מאוד בזה, כי כאשר הוא חושב בעניין העשייה של המצוה, אז אפשר שיתעלם ממנו הדביקות, לזה צריך זריזות מאוד לזה, וזהו שכוונו רבותינו ז”ל שצריך ללמוד לדבר שיחת חולין המוכרחים לדיבורו, שאל יופסק הדביקות כנ”ל:
(דברי משה פ’ וירא ופ’ חיי).

כשאדם מדבר דברי תורה או שאר דברי חכמה, ביראה, עושים דבריו רושם בכל דיבור ודיבור, ויש צדיקים אפילו כשמדברים דברי חולין, על דרך שאמרו שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד, אזי דבריהם עושים גם כן רושם, ופועלין הרבה טובות למקום כביכול כידוע זה מאבותי ז”ל:
(דגל מתנה אפרים פ’ חיי).

שיושב ללמוד, או אפילו כשמדבר דברי חולין, יחשוב באיזה ענין הוא מדבר, אם באהבה או ביראה או דחמנות או בניצוח או בהודיה או בהתקשרות או באיזה ממשלה, ויתקשר את עצמו במדה ההוא:

אפילו הדיבור עם חבירו בשוק, צריך להיות הדיבור בדחילו ורחימו, מפני שהדיבור הוא על ידי אותיות, וכמו שאמר הבעל שם טוב ז”ל, ראוה מדברת עם אחד בשוק (כתובות די”ג ע”א) שראוי להיות דיבורו עם האחד מיוחד וכו’: (אור הגנוז פ’ פקודי):

שמעתי ענין בכל דרכיך דעהו (משלי ג׳:ו׳) גם בסיפורי דברים שעם חבירו יכוון שהוא כדי שיתקרב אצלו, ואז אם יבקש ממנו אחר כך שיעשה איזה דבר מצוה ויראת השם יתברך, ימלא משאלתו, על ידי שנתקרב כבר אצלו, בסיפורי דברים בעלמא, והוא סוד ו’ כורע לגבי ה’ להעלותה והבן וכו’ והוא יחוד גדול:
(תוי”י תרומה ד”ע ע”ד).

יש יחודים בכל דיבורים וסיפורי גשמיים גם כן, וכמו ששמעתי בשם מורי שהוא מייחד את עצמו עם אחותה דמטרוניתא בסיפורים גשמיים, והטעם ביאר וכו’:
(תו”י ר”פ שמות דמ”א ע”ב).

שמעתי מאדוני אבי זקיני זללה”ה על פסוק (תהילים קי״ט:מ״ה) ואתהלכה ברחבה כי פיקודיך דרשתי, היינו דוד המלך עליו השלום התפאר את עצמו שהיה יכול לילך בשווקים וברחובות, והטעם כי פיקודיך דרשתי, היינו שלא היה דורש מעולם כי אם יחודים וזה היה כל מגמותיו תמיד שיוכל לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה:
(דגל מחנה אפרים פ’ תצא).

צריך לעבוד את השם יתברך בכל כחו, שהכל הוא צורך, מפני שהשם יתברך רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים, והכוונה כי לפעמים האדם הולך ומדבר עם בני אדם, ואז אינו יכול ללמוד. וצריך להיות דבוק בהשם יתברך ולייחד יחודים, וכן כשהאדם הולך בדרך, ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו, וצריך לעבוד אותו יתברך שמו באופנים אחרים, ואל יצער את עצמו בזה, כי השם יתברך רוצה שיעבדוהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, לכך הזדמן לפניו לילך לדרך, או לדבר עם בני אדם, בכדי לעבוד אותו באופן הזה:
(צוואות הריב”ש ד”ב ע”א)

נודע לבעלי בינה לעשות ייחוד גם בסיפורי דברים שעם חבירו כמו ששמעתי ממורי (בברכות דף כ”ד ע”א) קול באשה ערוה וכו’, ולהסיר העצבות יפקח באיזה עסק ויהיה גם כן יחוד, גם כשרואה דבר מכוער באדם, או שיבטל אותו מתורה ותפלה, יבין שהוא מהשם יתברך, לתועלת שלו, כאשר כתבתי בקונטרס אחרון יעו”ש:
(תוי”י ויצא דכ”ו ע”ג.)

שמעתי בשם הבעל שם טוב ז”ל מפני מה אנו רואים אישים פועלי און ידברו בצוואר עתק בגאוה ובוז על אנשים משכילים, דברי ריבות וכזבים, הם הם דיבורים שלהם בעצמם, על שיש להם דיבורים נפולים, שלא שמרו פיהם ולשונם, ועתה נתלבשו אלו הדיבורים ברשעים האלה להלשין עליהם וכו’:
(אור המאיר תקת ד”ה ויסעו מהר ההר).

ויטע ה’ אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם וגו’, ש”מ [נראה שהוא ר”ת שמעתי ממורי] כי אף על פי דאין מקדא יוצא מידי פשוטו, ששם אותו הקדוש ברוך הוא בגן עדן שבארץ, אף על פי כן פירש בזוהר הקדוש (תיקוני הזוהר סוף תיקון כ”א) כי גן רומז לג”ן סדרים שבתורה, ולפי הזוהר הכי פירושו, ויטע ה’ אלהים גן, פי’ הג”ן סדרים שבתורה הוא, בעדן מקדם, פי’ גם הקדוש ברוך הוא שהוא קדמונו של עולם היה לו עדן ותענוג ושעשועים מזאת התורה שקדמה לעולם כמו שכתוב (משלי ח׳:ל׳) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, ופירשו חז”ל (ב”ר פ”ח סי’ ב’) אלפים שנה קודם שנברא העולם נבראת התורה, וישם שם את האדם אשר יצר, פירוש, הקדוש ברוך הוא היה מלמדו תורה, כמו שנאמר לעבדה ולשמרה ופירשו (זוהר בראשית דכ”ז ע”א) לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה, ויצו ה’ אלהים על האדם לאמר, פי’ אמר לו ולמדו האיך יהיה שמיעתו בתורה ולימודו, כי האומר דברי תורה יש לו לומר דברים שילמוד השומע מהם עצה וחכמה והשגה איך לעבוד את השם יתברך, והשומע דברי תורה [לא יכוין להבחין ולומר] זה הפשט היה טוב וזה הפשט לא היה טוב כל כך, שנמצא הולך מאת הלימוד בלי שום לימוד ליראת השם יתברך, כי אם [להבחין] בין טוב ורע, ועל זה התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני ככינור שמנגן בו בבית משתאות, וזהו שאמר הקב”ה לאדם הראשון, ויצו ה’ אלהים על האדם לאמור מכל עץ הגן, פי’ מכל שאותן פרשיות שבתורה שאלמדך אכל תאכל, היינו שתראה שיהיה לך לאכילת הנפש, לרעבון הנפש השוקקה לעבודתו יתברך שמו, כמו שכתוב (ירמיהו ט״ו:ט״ז) נמצאו דבריך וכו’ וכתיב (יחזקאל ג׳:ב׳) ויאכילני את המגילה כו’, אבל, ומעץ הדעת טוב ורע, פי’ שתשים דעתך לזה לבד לומר זה הוא פשט טוב מה שאין כן פשט זה אינו טוב, זה לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, פי’ תתקשר באילנא דמותא, כי אין זה אלא מפיתוי היצר הנחש ר”ל הן בלימוד והן בשומע:
(כתר שם טוב ח”ב ד”ו ע”ג).

כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. עיין לקמן פ’ מצורע בהגה י”ח מה שהעתקתי מצוואת הריב”ש ד”ב ע”ב:

ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. עיין לקמן פ’ נח בעמוד התפלה אות ק’ שזהו מפריד השכל מן הדיבורים ע”ש מה שהעתקתי מספר לקוטים יקרים ד”ה ע”ד

ויצו ה’ אלהים על האדם לאמר. ובגמרא (סנהדרין דנ”ו ע”א) דרשו מכאן שבע מצוות בני נח, שמעתי בשם ר”י בעל שם טוב, בשבע מצוות שנצטוו בני נח, יש ערבות לישראל בעד האומות:
(רב ייבי פ’ וישב)

לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. שמעתי מהרבני הוותיק מוהר”ן פירוש על דברי הרב [הבעל שם טוב] ז”ל שיכוון בכל דיבור הכנעה והבדלה והמתקה דמעל”ד, שיצא ממדת הגבורה שלא ללמד חוב על בני עולם, רק שיכנס ברחמים וילמד זכות על כולם, גם שיראה דבר כעירות מחבירו, ידגיש שהוא לטובתו, שיבחין בעצמו שיש לו שמץ מנהו, וישוב בתשובה ממנה גם במחשבה, וזהו טובתו, שאילו היה יחיד היה סובר שהוא חסיד, מה שאין כן עתה, ונ”ל שזהו פירוש לא טוב היות האדם לבדו מטעם זה, רק אעשה לו עזר מן כנגדו, שיבחין שיש בו שמץ מנהו, והבן, ולכך אם על ידי שכן רע מבלבל תפלתו או תורתו או שאר ביטול, יתן [לב להבין] שהוא לטובתו, שלא היה בכוונה ישרה ושלחו לו ביטול זה להרגיש, ויתחזק יותר, ישמע חכם ויוסיף לקח: והעיקר שיתן לב להבין שהשם יתברך בכל מקום ובכל עסקיו, אם כן גם בסיפורי דברים יוכל להרגיש ענייני הבורא יתברך שמו, כמו בלימודו ותפלתו:
(תוי”י בסופו דר”ט ע”ב).

וכן אם שומע אחד מדבר בעת שהוא מתפלל, יאמר למה הביאו ה’ הלום לדבר בתוך תפלתי, הלא כל זה בהשגחה פרטיית, אך הדיבור הוא השכינה ושרתה השכינה בפיו של זה האדם כדי שאחזק את עצמי לעבודה, כמה יש לי לחזק את עצמי בעבודה הוא תפלה, ובפרט אם האיש המדבר הוא גוי או קטן, נמצא כביכול השכינה באדם זה, כמה ראוי לעשות בזריזות:
(צוואת הריב”ש די”ד ע”ב).

כתב רמ”א באורח חיים סי’ א’ שויתי ה’ לנגדי תמיד (תהילים ט״ז:ח׳) זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים וכו’, אך יש להבין דהוי ליה למימר, לפני תמיד, מה שאין כן לנגדי משמע שהוא נגדיות, כמו שאמרו חז”ל (יבמות דס”ג ע”א) זכה עזר לא זכה כנגדו וכו’, הגם דשמעתי שיחזיק האדם את עצמו איך שהוא רחוק מהשם יתברך, וזהו שאמרו שויתי ה’ לנגדי ה’ לנגדי ודפח”ח, ולי נראה לפי מה שקבלתי מרבותי וחבירי איך יתנהג במדת רחמים עם כל אדם, וגם שרואה באיזה אדם שום דבר מכוער יתן לב שגם שם שורה שמו יתברך דלית אתר פנוי מיניה, ועל כרחך שהוא לטובתו, שיש בו גם כן שמץ מנהו, ויתן לב לשוב וכאשר זכרתי בקונטרס אחרון בשם מוהר”ן, כגון שבא לו שום ביטול על ידי שום אדם בתורה או בתפלה, יתן לב שהוא לטובתו, או שלא היה מתפלל ולומד כראוי, או שיכוון כוונה אחרת וכיוצא בו, שיקבל טובה, ואז ימצא שבאמת הוא טובתו וזהו שכתוב שויתי ה’ לנגדי תמיד:
(תוי”י פ’ חיי דכ”ב ע”א)

שמעתי ממורי שאם נזדמן לראה דבר עברה (או שמע על אחד), יבחין שיש בו שמץ עברה זו, ושירגיש לתקן את עצמו:
(תולדות יעקב יוסף סוף פרשת לך)

שמעתי בשם מורי זלה”ה ביאור משנה (אבות פ”ד משנה א’) איזה חכם הלומד מכל אדם על פי משל, המסתכל במראה יודע חסרונו כו’ כך ברואה חסרון זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו כו’ ודפח”ח:
(תוי”י פקודי דע”ז סע”ד).

הבעל שם טוב אמר כי האיש אשר הוא נקי לגמרי, ולא פגם כלל מעולם אפילו כל שהוא, אי אפשר לו לראות רע בשום אדם, או שישמע מרע שיעשה שום אדם, כי לא יזמין לו השם יתברך לראות רע או לשמוע שום רע, ולכן כשרואה האדם איזה איש שעושה רע, או שמספרים לפניו מאיזה איש שעשה רע, ידע בבירור שיש בו שמץ מנהו מאותו הדבר עצמו, ואף אם הוא צדיק, מכל מקום יש בו קצת דקצת מאותו ענין, והזמין לו השם יתברך ראייה זהו או שמיעה זו, כדי שישים אל לבו לשוב ולתקן הפגם ההוא, ועל ידי זה ישוב גם האיש הזה העושה רע, כי הוא תלוי בו ולכן אין לאדם לדבר לשון הרע על חבירו אף שראה אותו עובר עבירה, או ששמע מאיש מהימן שעשה עבירה, דהא מזה שהוא ראה או שמע הדבר ההוא, מזה יראה שמסתמא גם בו בעצמו יש מקצת מאותו הדבר, ומוטל עליו לתקן אצלו הדבר ההוא, ועל ידי זה יתוקן גם האיש העושה רע וכו’:
(ערבי נחל פ’ לך, אמתחת בנימין קהלת בפ’ את הכל ראיתי)

שמעתי בשם ריב”ש שאמרו לו פעם אחד על אחד מישראל שחילל שבת, השיב הריב”ש שבעצמו יש לו חלק בעבר הזו, כי הוא בעצמו עשה מעין זה, במה שהשתמש עם תלמיד חכם שדומה לשבת (עיין בזוהר הקדוש פ’ צו דכ”ט ע”א) ונתפשט עבירה זאת עד שנתגשם ועבר אותו האחד עברה גמורה שחילל שבת:
(רב ייבי תהלים כ”ב).

אמר הרב בוצינא קדישא איש אלקי הבעל שם טוב ז”ל נשמתו בגנזי מרומים, שאין במציאות שיהיה אדם רואה לאחד עובר עבירה, אלא אם כן יש בו שמץ מנהו, מאותה עבירה עצמה או דוגמתה, על דרך משל אם רואה לאחד שבא על אשת איש, מסתמא שיש בו שמץ מזה, מעין אותה עבירה, והיינו גאוה שאמרו חכמינו ז”ל (בסוטה ד”ד ע”ב) כל המתגאה כאילו בא על אשת איש, או שרואה שעובר עבודה זרה מסתמא שיש בו שמץ מזה והיינו כעס, שאמרו ז”ל (זוהר בראשית דכ”ז ע”ב) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ועל דרך זה בכל העבירות, ומראין לו מן השמים, כדי שיזכור ויעשה תשובה.

ואמרו מגידי אמת שפעם אחת ראה הבעל שם טוב הקדוש נשמתו בגנזי מרומים לאחד שחילל שבת, פשפש ומצא בעצמו ששימש עם צורבא מרבנן טרם שלמד ממנו דברי תורה, והיינו חילול שבת כי תלמיד חכם דומה לשבת:
(שפתי צדיקים וירא, תורי זהב פינחס).

מקובל בידינו מאת תלמידי הבעל שם טוב זללה”ה, אפילו הצדיק כשרואה איזה עבירה באיזה אדם, הנה זה ודאי אינו במקרה, ולמה הזמין השם יתברך אשר הוא יראה אותה עבירה, על כרחך הוא שיש בידו גם כן שמץ מה מדוגמת אותה העבירה, והראוהו מן השמים בכדי שיפשפש במעשיו, וספרו מתלמידי הבעל שם טוב שאירע שראה באחד שחילל שבת בפרהסיא, ועמד משתומם למה הראוהו כזאת, ופשפש במעשיו דעל כרחו יש בו עון כזה, פשפש ומצא ששמע מקרוב זילותא דתלמיד חכם (שנקרא שבת כאמרו בזוהר) ושתק:
(בני יששכר, תשרי מאמר ד’ אות ו’).

וכל אשר יקרא לו האדם נפש היה הוא שמו. שמעתי ממורי כמו שתפיסת הגוף הוא בגשמיי שאוחז בגופו, כך תפיסת הנשמה הוא על ידי קריאת שמו, גם בישן ניעור משינתו בקראו שמו:
(תוי”י שמות דמ”ב ע”ד).

הנשמה הוא בחינת השם, כמו ששמעתי ממורי, ונתן מופת, כי בקריאת שמו והוא ישן, נתעורר מהשינה:
(תולדות יעקב יוסף פ’ תצא דקצ”ז ע”ג).

קבלנו מרבותינו היות שם האדם הוא שורש נשמתו באותיות על שמו, וכן תמיד ראוי לו ליחד יחוד שמו, כי יש בו ניצוץ מזה השם אשר הוא חי בו, כי אם לא היה לו מצד זה חיותו, לא היה אפשר לחיות רגע אחת, ואמרו ז”ל בשם אדונינו הבעל שם טוב מופת על זה ונדבר במקום אחר:
(בית ישראל פ’ נח).

המקובל אצלינו מרבותינו, אשר עיקר נפש והנשמה הוא שמו של האדם, כח הצירוף אותיות, אשר בא לתקן בזה העולם, וכח היחוד אשר צריך לייחד שמו ברוך הוא וברוך שמו, וכן קבלתי בשם הבעל שם טוב, והוא דבר ידוע ומפורסם בתפלה, וביחוד בתפלה על החולים וכל צרה שלא תבא על האדם, הוא בהזכיר שם החולה ולעשות היחוד בשמו, להמתיק הדין האחוז באותיות שמו, ולעשות מן שם אלהים או אדני וכיוצא אשר הדינים ח”ו יונקים מהם, לעשות מהם שמות הוי”ה או אהי”ה שמות הרחמים, והכל על ידי צירופי אותיות, הידוע לבעלי עבודה היודעים לרצות את קונם בלבם ובנפשם, כאשר שמענו וראינו מפעלות תמים דעים ברוך הוא וברוך שמו, ואין להאריך בזה למביני מדע כי סוד גדול הוא זה וראוי להעלימו בכתב, ויש לזה סמך בזוהר הקדוש בכמה מקומות (ובפרט בפ’ נח ד”ס ע”א) אשר שם שמות (תהילים מ״ו:ט׳), שמות וודאי דהא שמא גרים לכולא וכו’ דכאן אינון צדיקייא דרשימין ברשימו דגושפנקא דמלכא למיהוי בשמיא רשימין יעו”ש:
(עטרת צבי, בזוה”ק ויצא דקנ”ג ע”ב)

כל אחד מישראל עסק עבודתו הוא לפי שמו, וכמו שאמר הבעל שם טוב ז”ל על פסוק וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו:
(דברי שלום בדרוש לחנוכה, פינחס דנ”ח ע”ג).

ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה, ידוע לנו ממרן הבעל שם טוב ששם אדם הוא עצם החיות, וכל הבהמות ועופות וחיות לפי ערך ניצוצי אותיות התורה כך שמו, והוא נשרש בשר שלו עד עדי עד והבן, ועיין בתיקונים (תיקון נ”ז) שקרא אדם שמות כל חיות הקודש, ולפי שרשו בספירות כך שמו:
(היכל הברכה בראשית דנ”ד ע”א).

ותתן נם לאשה עמה ויאכל. קבלה ביד הצדיקים שהבעל שם טוב ז”ל היה מאותן הנשמות שנסתלקו וברחו קודם חטא עץ הדעת, ולא טעמו מעץ הדעת כלל, וענין הסתלקות הנשמות קודם חטא עץ הדעת, נמצא בספר שער הגלגולים ע”ש:
(בית אהרן ברמזי אבות ממהר”א ז”ל).

ויאמר לו איכה. ובגמרא (סנהדרין דל”ת ע”ב) דרשו שהיה מין וכופר בעיקר ע”ש, ובתיקונים איתא (זוהר בהר בר”מ דקי”א ע”ב) כי שלשה אבות תקנו חטא אדם הראשון מה שחטא בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שהוא סוד פגו בג’ קוין, ולפי מה ששמעתי בשם מורי, חטא עבודה זרה תיקן אברהם שהוא קן אמצעי, יעקב תיקן גילוי עריות שהוא קן ימין בסוד (בפ’ קדושים) ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא, ואל תתמה איך אברהם תיקן קו אמצעי ולא קו החסד שהוא מידתו, כי זהו סוד שאמרו חכמינו ז”ל (תולדות רבתי פס”ג סי’ ב’) יעקב אשר פדה את אברהם (ישעיהו כ״ט:כ״ב) יעקב פדה את אברהם מכבשן האש, שהוא על דרך הנזכר, כי בו כלול הכל שנקרא איש תם יושב אוהלים, כתרגומו גבר שלים, רז”ש אנכי ה’ אלהיך שבו נכלל כל תרי”ג מצוות וזהו (תהילים ק״ד:כ״ד) כולם בחכמה עשית רק החסד שבו כלול ת”ת, ע”ש:
(תוי”י פ’ שלח דקמ”ט ע”א).

ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. יש להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים שכשאדם רוצה לדבק מחשבותיו בעולמות העליונים, בבורא יתברך שמו, אין מניחין אותן הקליפות, ואף על פי שאינו יכול, ידחוק עצמו בכל כחו פעמים הרבה בתפלה, אזי ידבק עצמו בהבורא יתברך שמו ויכנוס בעולמות העליונים, ויחזיק עצמו באמונה, שיאמין שמלא כל הארץ כבודו, וזהו בהיותו בעולם העליון באמונה שלימה, דכתיב (חבקוק ב׳:ד׳) וצדיק באמונתו יחיה:
(צוואת הריב”ש ד”ז ע”א).

הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתה הטאת רובץ וגו’, בשם הבעל שם טוב הקדוש זכותו יגן עלינו, האדם צריך להיות תמיד בדרך הממוצע, לא בהתנשאות ולא בשפלות ח”ו, וזהו, אם תיטיב שאת, כשטוב לו יש לו התנשאות, ואם לא תיטיב יש לו שפלות, ולפתח חטאת רובץ, אבל כל זה לא טוב, רק, נע ונד תהיה בארץ, שתמדי יהיה לא בהתנשאות ולא בשפלות ועצבות, רק פעם כך ופעם כך, והיינו אם יבא לו בתנשאות יכריע את עצמו לצד השני, ואם ירגיש שיבא לו עצבות יכריע את עצמו להיפוך.

והנה משה הוא בחינת הדעת, והר סיני הוא רומז לשני הפכיים, הר הוא בחינת גאות וסיני הוא בחינת שפלות וזהו (בפ’ בהר) וידבר ה’ אל משה בהר סיני, שצריך האדם ליקח בחינת משה בחינת דעת לשני המדות הללו הר וסיני, שיהיה בידו המשקל נגד היצר הרע לפעמים בבחינת הר ולפעמים בבחינת סיני כי דרכו של יצר הרע להגיס דעתו של אדם בבחינת הר, ולפעמים עושה את עצמו כיצר טוב להשפילו בשפלות, בכדי למנוע אותו מעבדות השם יתברך, ואז נקרא בבחינת סיני, ועצה לנגד מדה זאת מדת השפלות הוא לומד הלא יהודי אני ונגד הגדלות, העצה הוא להשפיל עצמו מצד שפלות החומר, והכל על ידי בחינת הדעת:
(צרור החיים ד”י ע”ב).

ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. משל ששמעתי, שהיה מלך אחד על כמה וכמה מדינות קרובים ורחוקים, ולמקצת הימים רצה לעמוד על ענין בני המדינה אם הם עובדים אותו באמת, ושלח אחד מעבדיו וכסות ולשון שינה, כאילו הוא מלך הרוצה להלחם עם מלך זה, ויש שעמדו להלחם נגדו, ויש שאמרו מה לנו להלחם, אי מר מלכא אנא עבדא וכו’. עד שבא זה למדינה אחת שהיו חכמים גדולים, וחקרו הענין, איך אפשר שיהי דבר זה כפשוטו, מכמה טעמים, וודאי שהוא שליח המלך לנסות לבני אדם אם ימדדו במלך, לכך יצאו לקראתו ואמרו לו הדברים, והוטב בעיניו על חכמתם, ופנה לדדכו.

והנמשל מובן שזהו שנזכר בזוהר (תרומה דקס”ג ע”א) ענין היצר הרע נמשל לזונה שציוה המלך לפתות את בנו וכו’ יעו”ש, הגם שיש בזה ענין פנימי כמו ששמעתי ממורי ענין ווידוי אשמנו, שהמלך בעצמו כסות ולשון שינה ובא לכבוש המלכה וכו’ ודי בזה למבין, והוא דבר גדול כאשר קבלתי ממורי שבכל צער האדם בגשמי וברוחני שאם נותן לב שגם בזה הצער הוא השם יתברך בעצמו, אלא שהוא דרך לבוש, וכאשר נודע לו זה הוסר הלבוש ונתבטל הצער וכל גזירות רעות והאריך בזה ודפח”ח. וכאשר שמעתי ממנו גם כן ענין ה’ אלפין אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שאלופו של עולם הוא כאן בהסתר ודפח”ח:
(תוי”י ויקהל דע”ה ע”ב).

משל מלך אחד שמושל בכיפה, ושלח אחד מעבדיו שינסה המדינות, כאילו הוא עבד מורד באדונו, וקצת המדינות עשו עמו מלחמה ושלטו עליו, וקצת מדינות השלימו עמו, ובמדינה אחת היו חכמים והרגישו שזהו רצון המלך עושה וכו’, יעו”ש, והנמשל מובן, שיש בני אדם שעושין מלחמה עם היצר הרע שעושה עצמו כאילו הוא עבד מורד באדונו, שמפתה בני אדם שלא יעשו רצון הבורא ומלך העולם, ועומדין כנגדו עד ששלטו ביצר, על ידי גודל המלחמה וסיגופים גדולים, ויש בני אדם שהרגישו שהוא עושה רצון הבורא, ושם מלובש שמו הקדוש מן ע”ב שמות הקדושים סאל שהוא ממתיק לסמא”ל, וזהו שכוונת שם הקדוש כוזו שבכל מקום יש כ”ו [גימטריא] שם הוי”ה בזו ובזו וכמו ששמעתי זה ממורי והבן:
(תוי”י ויקהל דע”ה ע”ד).

שמעתי בשם ש”ב מהר”י משל אחד (בענין המשמרות שניתקנו) למלך שהיו לו כמה מדינות, פעם אחד ביקש לחקור אם המה באמנה אתו ובחר אחד מעבדיו עם כמה חיילות שילכו למדינות ולומר שהוא מורד במלך, אז יבחנו מי הם שיתקרבו אליו ומי שילחמו במלחמה כנגדו, וכך עשה, ולכד כמה מדינות, ואיזה מדינות עשו משמורות לשמור פתחי העיד נגד המורד, שלא ילכוד המדינה, ועשו משמר פלוני ביום פלוני וכיוצא בזה, והגבור מהם יהיה בפתח המדינה הלהבין מקול הקריאה אם ניגש השונא למדינה, והנה נמצא בהם חכם אחד שנתן לב להבין הדבר, איך אפשר שיתן המלך הגדול מקום לעבד נבזה למרוד בו עם מעט מזעיר חיל, אין זה כי אם לנסות בו המדינה, והלך זה החכם ודיבר עמו תחנונים ומלט העיר והמדינה בחכמתו.

והנמשל מובן כי היצר הרע שהוא מורד באדונו בכוונת הבורא, שיראה מי שיתקרב אליו ומי ילחום כנגדו, והאיש המשכיל יבין בכוונת היצר הרע לשם שמים לעשות רצון הבורא, בתחנונים ידבר רש עם המורד שכוונתו לעשות רצון השם יתברך, אם כן הפדד מעלי וכו’:
(חוי”י פ’ נח די”ג ע”ב).

שמעתי כי לשעבר היה היצר הרע רק לדחותו מעולם הבא, מה שאין כן עתה, נתחכם לדחות את האדם מעולם הזה ומעולם הבא, כגון טרדת הפרנסה אשר יומם ולילה לא ישקוט, ואין לו מנוחה בעולם הזה, ומכל שכן שאין לו פנאי לפקח בעניני עולם הבא ונדחה משניהם וכו’ :
(תוי”י פ’ נח די”ג ע”ב)

שמעתי משל באחד שהפציר בחבירו לקנות ביתו ולא עלתה לו, עד שקנה בדמים מרובים שיהיה לו מקום בביתו דק על מסמר אחד, עד שזה היה סיבה שהוכרח המוכר לעקור מביתו לגמרי כך הענין כשיש מקום לקליפות ויצר הרע לשלוט באדם באבר אחד ח”ו, אזי הוא סיבה להסתלקות הקדושה ח”ו מכל וכל:
(תוי”י תצוה דע”ב ע”א).

שמעתי בשם מורי ביאור משנה (זבחים דמ”ז ע”א) קדשי קדשים שחיטתן בצפון וקדשים קלים שחיטתן בכל מקום, שהיצר הרע בא אל התלמיד חכם בדמות יצר טוב לעשות מצוה, מה שאין כן להמוני עם ודפח”ח:
(תולדות יעקב יוסף פ’ תשא דע”ד ע”ב, שופטים דקפ”ט ע”ב).

שמעתי ממורי פירוש הש”ס (שבת דע”ה ע”א) שוחט משום מה מיחייב משום צובע, וחד אמר משום נטילת נשמה, ופריך משום צובע וכו’ אלא אף משום נטילת נשמה, כי היצר הרע נידון לעתיד (סוכה דנ”ב ע”א) וקשה הא לכך נברא, וצריך לומר שבשביל זה נענש שעושה עצמו ליצר טוב וכו’, ובזה יובן השוחט דעלמא חייב, וקשה הא לכך נברא, ומשני משום צובע שהוא צובע עצמו ברמות יצר טוב ועל ידי זה נוטל נשמה ופריך וכו’, ומשני אף נטילת נשמה ודפח”ח:
(ס’ בן פורת יוסף דקכ”ז ע”א).

שמעתי טעם למה נענש היצר הרע (שהוא מלאך המות) לעתיד הא עושה שליחותו יתברך שמו כמבואר בזוהר (תרומה דקס”ג ע”א) משל לזונה, וביאר על פי ביאור הש”ס (שבת דקי”ג ע”ב) וכי דדכו של בועז לשאול בנשים אלא דבר צניעות וחכמה ראה בה, וקשה האיך מתורץ קושיא הנ”ל וכו’ ותירץ כי כאשר האשה מתחלת להרהר באיש על ידי זה נתעורר הרהור באיש וכו’ מה שאין כן בצנועה ובזה יובן וק”ל, והכי נמי יש לפרש אם הזונה מפתה הבריות לקיים שליחות האב יתברך שמו, בלי הרהור, אז אינה גורמת הרהור לאיש, מה שאין כן אם כוונת הזונה לדעתה לוכו’ ודפח”ח:
(בן פורת יוסף דק”ז ע”ד).

מבואר בש”ס דסוכה (דנ”ב ע”א) שלעתיד שוחט הקדוש ברוך הוא למלאך המות וכו’ יעו”ש, אמנם ששמעתי ממורי זלה”ה ענין שחיטת יצר הרע לעתיד לבא שמוציא ממנו הרע שהוא אות מ ונשאר מא”ל והוא שמו יתברך וכו’ ודפח”ח:
(תולדות יעקב יוסף פ’ קדושים ד. צ”ח ע”ד)

שמעתי ממורי בשם הרמב”ן כו’ כלל גדול בדרכי האדם להתנהג בהן בין בדבר מצוה בין בעסקיו אם ירצה לקיים (משלי ג’) בכל דרכיך דעהו שיהיו כל מעשיו לשם שמים, לא להנאת עצמו, בהזדמן לו דבר אחד ונפשו חשקה לעשותו, תחלה יסיר מדבר זה כל צד הנאה שיש לו אם יעשה דבר זה, ואז כשיסיר מדבר זה הנאת ותועלת עצמו, אז ישכיל, ויכול לחשוב בנקל כל חלקי הסותר, ולברר הבינוני הצודקת, אם לעשותו, או לא יעשה הדבר הזה, ואז בהסר הנאת עצמו ישכיל, ושמור כלל זה:
(תוי”י פ’ עקב דקפ”א ע”ב).

כלל גדול מה שקבלתי מגדול אחד, ובו תחזיק ואל תדף, והוא תועלת גדול הן בעבדה השם יתברך, או במילי דשמיא, או במילי דעלמא, והוא, כי אחר שהסכים שכלך באיזה דבר לעשותו, בהחלט גמור, שכדומה לך שהוא הנכון בלי לשנותו, מכל מקום תראה מיד להפוך הדבר בשכלך, שמא הנכון הוא היפך לזה, ומאן מפים הזה הוא הנכון או זה הנכון, ויבא לך צד ההכרעה מבין שני ההפכיים, איזה דרך ישכון אור, מה שאין כן במחליט דעתו על צד אחד, איכא למיחש לכמה קלקולים, והחוש והנסיון מעיד על זה ודפח”ח:
(תוי”י משפטים דמ”ט ע”א).

שמעתי ממורי שאמר בשם הרמב”ן, כי דבר שיש לו לאדם הנאה ממנו, אז יכול למצוא ראיה להתיר האיסור, על כן צריך תחלה להסיר כל הנאתו מזה כו’, כי תיבת אין יש לו שני משמעות:
(בן פורת יוסף דקכ”ו ע”ד).

לפעמים מטעה היצר הרע לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה, אף על פי שבאמת אינו אלא חומרא בעלמא או שאינה עבירה כלל, וכוונתו שיהיה האדם בעצבות מכח עה, ויבוטל בעצבותו מעבדות הבורא יתברך שמו, וצריך האדם להבין הרמאות הזה, ויאמר ליצר הרע איני משגיח על החומרא שאתה אומר, שכוונתך לבטל אותי מעבודתו יתברך שמו, ושקר אתה דובר, וגם אם הוא באמת קצת חטא, יותר יהיה נחת רוח לבוראי כשלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לי לגדום לי עצבות בעבודתו יתברך שמו, אדרבה אעבוד אותו בשמחה, כי זהו כלל גדול, כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו, ואם כן אף אם לא אשגיח על החומרא שאתה אומר, לא יקפיד הבורא יתברך שמו עלי, כי כל עיקר מה שאיני משגיח עליך הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו יתברך שמו, ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד, וזהו כלל גדול בעבודת הבורא שיזהר מעצבות כל מה שיוכל:
(צוואת הריב”ש ד”ה ע”ב).

ואל ירבה בדקדוקים יתירים בכל דבר שעושה שזהו כוונת היצר לעשות לאדם מורא שמא אינו יוצא בדבר זה כדי להביא אותו לעצבות, ועצבות הוא מניעה גדולה לעבודת הבורא יתברך שמו, ואפילו נכשל ח”ו בעבירה לא ירבה בעצבות, שיבוטל מעבודה, רק שיעציב על העבירה ויחזור לשמוח בהבורא יתברך שמו, כיון שהוא מתחרט בחרטה גמורה ובדעתו שלא ישוב לכסלתו בשום פנים ואפילו כשיודע בוודאי שאינו יוצא בדבר אחד מחמת מניעות הרבה לא יהי עצב ויחשוב שהבורא יתברך שמו בוחן לבות וכליות ויודע שרצונו לעשות מן המובחר, רק שאינו יכול, ויחזיק עצמו לשמוח בבורא יתברך שמו כמו שכתוב (תהילים קי״ט:קכ״ו) עת לעשות לה’ הפרו תורתך, שפעמים יש מצוה שיש בה קצת נדנוד עבירה, אל ישגיח על היצר הרע שרוצה לבטלו מלעשות המצוה, ויאמר ליצר הלא אין כוונתי באותה המצוה רק מה שאני רוצה לעשות נחת רוח לבוראי יתברך שמו במצוה זו, ובזה יסתלק היצר הרע ממנו בעזרת השם יתברך, אבל מכל מקום צריך להבחין בשכלו אם יעשה המצוה הזאת אם לאו:
(צוואת הריב”ש ד”ו ע”א).

יש שני מיני אדם, אחד שהוא רשע גמור שיודע רבונו ומכוון למרוד בו, ויש שהיצר הרע סוגר את עיניו ומדמה לו בעיניו שהוא צדיק גמור, וגם בעיני הבריות שהוא צדיק גמור, ובאמת אף שהוא לומד בתמידות ומתפלל ומסגף את עצמו, לריק יגע כי אין לו דבקות בבורא יתברך שמו ואמונה שלימה, כראוי להיות דבוק בכל עת בו יתברך שמו, ואינו יודע איך הוא העבודה כמו שראוי, ללמוד ולהתפלל ולעשות מצוה לשמה, וחילוק ביניהם הוא כך, הרשע הגמור אפשר שיהיה לו מעלה תרופה למכתו כשיבא לו התעוררות התשובה, ושב אל ה’ בכל לבו, ויבקש מהשם יתברך שיורהו בדרך ישכון אור, אבל השני אין לו שום תקנה, כי טח עיניו מראות את הבורא יתברך שמו וגדלותו ועבודתו, וצדיק הוא בעיני עצמו ואיך ישיב בתשובה, ומזה הטעם כשיצר הרע מפתה את האדם לעבירה מראה לו כאילו עשה מצוה כדי שלא ישוב לעולם, וזהו הרמז בפסוק (תהילים ל״ו:ד׳) דברי פיו און ומרמה, שיצר הרע מרמה את האדם בעבירה, שמראה לו שעושה מצוה, ולזה חדל להשכיל להיטיב, שיחדל מלשוב לעולם, וגדולה מזה, און יחשוב על משכבו, רצה לומר גם בזה מרמה אותו שכשהוא נופל למשכב הוא מתפלל להשם יתברך שירפאהו מחליו על ידי זכות תורתו ומצוותיו שעשה, ואינו יודע שבזה הוא מזכיר עונותיו שהכל הוא פיתוי היצר הרע:
(צוואת הריב”ש ד”ח ע”א).

שמעתי בשם מורי פירוש הש”ס (גיטין דמ”ז ע”א) ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי וכו’ חייתא ופלגא וכו’, והעולה מדבריו כי אחר שזכה להתפלל בתכלית השלימות, או למד בתכלית, בא יצר הרע אחר כך כמה נאה מעשיך וכו’, וזהו חייתא ופלגא וכו’ ודפח”ח:
(תוי”י פ’ נשא דקל”א ע”ג)

ביאור מרן הריב”ש זצ”ל על מאמר ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי האוכלים בני אדם. כי באמת בכל תאוות עולם, יש ניצוצי בחינות בני אדם, קומה שלימה והצדיק מתקנם, ומי שהולך אחר תאוות לבו, אוכל ומשחית את בני אדם, וריש לקיש נפל תחת תאוות הזמן, שנתגבר עליו היצר והקליפות בפיתויין ומתוקי דלישנא כנודע, שיתענג בעונג מר ורע, והצדיק הזה התגבר על הכל והדג את כולם, כל כחות רעות והקליפות, וכשרואה היצר שאין בו תוחלת שיתגבר להרשיע ולפתות את הצדיק, אז אומר לו ראה כמה מעשיך נאים ביותר, כי כל העולם הולכים אחר תאוות לבו ואתה בלבדך צדיק וקדוש וחסיד, ובזה מתגאה על כל, והגאוה הוא ממש עבודה זרה, וצריך להכות גם את זה, וזהו חיותא ופלגא, כי אחר שממית אותו צריך עוד לפלגא חיותא להנצל מגאוה שילך בדרך הממוצע, צדיק אוכל לשובע נפשו, וכל מעשיו יהיו לשם שמים כל אחד לפי השגתו יש ביחודים ובאהבת ישראל, ויש בדרך אחר, וישלים עם יצרו להפכו אל הטוב, וקליפות נגה חציו טוב וחציו רע, וכשעושה שלום, נהפך חציו של טוב אל הקדושה וחציו של הרע נדחה, וזהו הדרך הנכון, מתחלה כשמתגרין בו שלש קליפות הטמאות, צריך לפרוש עצמו מכל וכל מתאוות עולם הזה בסיגופים ותעניות הרבה, עד שממית כח הרע, וזהו חיותא, וכשכבר המית כח הרע יתנהג בדרך הממוצע, באהבת ישראל ובהכנעה, ויחזיר חציו הטוב של נגה אל הקדושה על פי דרך התורה וחציו ידחה וזהו ופלגא, כך עולה מדברי מדן אלקי הדיב”ש זצ”ל:
(נוצר חסד אבות ריש פ”ג).

איזה גבור הכובש את יצרו (אבות פ”ד), יש להבין לשון איזהו, שמשמע שמדבר משני בני אדם, ושואל איזה מהם גבור, והוי ליה לומר מי נקרא גבור, ועוד יש להקשות שמלשון הכתוב משמע איפכא שהכתוב אומר טוב ארך אפים מגבור משמע מי שהוא מאריך אף דהיינו הכובש את יצרו חשוב יותר מגבור.

ויש לומד דיש שני מיני צדיקים, א’ שאין מניח היצר הרע לקרוב אצלו, וקודם בואו אליו מרחיקו מעליו, ויש צדיק שמניחו לבא אצלו אך כובשו שלא להסיתו לעבירה, למשל, היצר הרע מסיתו לחמדה, ואומר ליצר הרע אני אעשה כדבריך שאלך אחר חמדה אך אחר חמדה של מצוה, והולך ולומד תורה בחשק גדול ובחמדה גדולה, וכן בכל דבר שמסיתו למדה רעה הוא לוקח אותה המדה לעבודת הבורא.

אך מי מהם יותר משובח, וודאי הב’ יותר משובח, והוא על דרך משל אדם שישן בחנות לשמור הסחורה ולא היה הדלת סגור בבריח חזק, ושמע באמצע הלילה שגנב אחד בא ועושה תחבולות לפתח הדלת, וכאשר שמע זה היה ירא לנפשו והתחיל לצעוק בקול גדול לבני ביתו שיבואו, וברח הגנב מחמת הצעקה, ומעשה כזה אירע לאיש אחר גם כן, רק שאותו האחר כששמע שגנב בא שתק כמו שאינו שומע, וכשבא הגנב לחנות בפנים תפס אותו ואסר אותו בנחושתיים, אבל לא היה רוצה לצעוק כדי שיברח הגנב, כי אמר אם יברח הגנב עכשיו, שמא יבא עוד בלילה זו או בלילה אחרת, ושמא אז אהיה נרדם בשינה ולא אשמע, ויעשה הגנב מה שלבו חפץ, לכן אעשה לו דבר זה שלא יגנוב עוד, והנמשל מובן מאליו.

וזהו פירוש איזהו גבור וכו’ כלומר איזה מב’ צדיקים הללו נקרא גבור, ואמר הכובש וכו’ ולא זה שאינו מניח את היצר הרע לקרוב אצלו כלל, שנאמר טוב ארך אפים מגבור, רצה לומר זה שהוא מאריך אף דהיינו היצר הרע נקרא אף, שהיצר תמיד אצלו ועם כל זה הוא כובש אותו, זהו טוב ומשובח יותר מהצדיק הא’ שאינו מניחו ליקרב אצלו כנ”ל ומושל ברוחו, רצה לומר מי שהוא מושל על היצר הרע וכובש אותו הוא יותר משובח מלוכד עיר, כי מי שהוא לוכד עיר בוודאי מגרש את התושבים תחלה ואחר כך בא לעיר, אבל זה אינו מגרש את היצר הרע רק כובשו:
(כש”ט דט”ז ע”א בקצרה, והוא בליקוטים יקרים ד”ג ע”א).

איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות פ”ד) גם מיצר הרע, כרבי מאיר שנקרא חכם (הוריות די”ג ע”ב) תוכו אכל וקליפתו זרק (חגיגה דט”ו ע”ב) וכו’ ונמשך לו יתרון אור מחושך של עצמו, ומכל שכן שיש יתרון אור מחושך של זולתו וכו’:
(צפנת פענח דפ”ג ע”א)

ביאור משנה איזהו חכם הלומד מכל וכו’, והעולה משם כי ר’ מאיר תוכו אכל וקליפתו זרק, והכוונה כי קליפתו יזרוק, שלא ישמע ליצר הרע בגוף העבירה, ותוכו אכל, דהיינו שיקח מוסר לעצמו מן החשק של עוברי עבירה והחשק של אנשי החומר בגשמיי מזה יבוא לחשוק ברוחניי:
(בן פורת יוסף דק”י ע”ד).

איזה חכם הלומד מכל אדם. גם מיצר הרע ואז נעשה גם היצר הרע יצר טוב, וזהו שאמרו איזה גבור הכובש את יצרו, ולא הרגו רק כובשו תחת ידו לעבוד בו עבודת ה’:
(צפנת פענח די”א ע”ג)

אם חושק לאיזה מצוה יראה וישתדל לעשותה, ואל יבטל אותו היצר הרע לומר שהוא דבר שיוכל לבא לידי יוהרא, אף על פי כן לא יבטלנה, אך יזהר מאוד אף שיבא לו התפארות באמצע המעשה, ירחיק אותו בחוזק ובהתלהבות ובוודאי לבסוף יעשה לשמה ממש בלא שום התפארות, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים ד”נ ע”ב), וירבה במצוות כל מה שיוכל והקדוש ברוך הוא יעזור לו שיהיה בלא פנייה אך יתחזק עצמו בכל יכלתו:
(צוואת הריב”ש ד”ו ע”ב).

זהו כלל גדול כשיבא לאדם איזה מצוה במחשבה אל ימנע מלעשותה משום יוהרא או משום איזה פנייה, כי בוודאי מתוך שלא לשמה בא לשמה, כי גם במעשה טובה יפעול למעלה כלי טוב, ובמחשבה נעשה למעלה פנימיות הכלי:
(לקוטי אמרים דכ”ז ע”ב, צוואת הריב”ש ד”ו ע”ב).

דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב (תהילים ל״ו:ד׳) פירוש, דבריו של היצר הרע, חדל להשכיל להטיב, פירוש, דוודאי אין היצר הרע מפתה לאדם שלא ילמוד כלל, כי ידוע לו שאין האדם שומע לזה כלל, כי כאשר לא ילמוד כלל, לא יהיה חשוב בעיני הבריות, ואינו נקרא למדן, אך היצר הרע מפתה אותו שלא ילמוד איזה דבר שיבא לו מזה יראת שמים, כמו ספרי מוסר, או שלחן ערוך, לידע הדין על בריו כו’, וזהו חדל היצר הרע להאדם להשכיל להיטיב, ר”ל שהוא מונע אותו לעסוק גם בלימוד זה שיבא להאדם טובה בלימודו דהיינו יראת שמים:
(צוואת הריב”ש די”ד ע”א).

שמעתי ממורי פירוש הכתוב (תהלים קי”ט) חשבתי ררכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, והענין כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת זיי”ן כ’) ר”ל שלא יהיה בטוב ההוא שום פנייה וחטא זה אי אפשר, וביאר כי כשיעשה טוב בלי שום דבר רע, מתגרה בו יצר הרע, מה שאין כן כשרואה היצר הרע שיש בו תערובת חלק היצר הרע מניחו והולך לו ואז גומר הדבר ויעשה לשמה אחר כך וזהו שאמרו (ע”ז ד”ע ע”א) ישראל גנבים וכו’, כי צריך לגנוב דעת היצר הרע בכל דבר מצוה, וזהו שאמר חשבתי ררכי כו’ רצה לומר בכל דבר מצוה או קדושה, בהתחלה חשבתי דרכי להנאתי, הגשמיי, ואחר כך ואשיבה רגלי אל עדותיך, ר”ל רגלי ההרגל שהורגל שלא לשמה אז עשיתי לשמה, וזהו שאמר (תהלים קי”ט) חצות לילה אקום ר”ל לתועלתי הגשמיי, כי מיד שיתעורר משינתו לשם שמים אי אפשר [כל כך בנקל], אלא חצות לילה אקום לצרכי, ואז בדברי הטבע יכול להתגבר על הטבע שינת חצות:
(תוי”י חקת דקס”א ע”ב).

אמר הבעל שם טוב ז”ל בענין הכתוב (תהילים ס״ט:י״ט) קרבה אל נפשי גאלה שהוא תפלה על גאולה פרטית של הנפש שלו מגלות היצר הרע, וכשיגאל כל אחד גאולה פרטית, אז יהיה אחר כך גאולה כללית, ויבא משיח במהרה בימינו אמן, וידעו אותו מקטנם ועד גדולם לעשות הכל לשמו יתברך בלבדו:
(תשואות חן פ’ וארא, ובהשמטות לפ’ נח)

גדול עוני מנשוא, זה כלל גדול שבכל מה שבעולם יש ניצוצים הקדושים ואין דבר ריק מהניצוצים, אפילו עצים ואבנים, ואפילו בבל המעשים שאדם עושה, ואפילו עבירה שהאדם עושה יש בה ניצוצות השבירה, ומה הוא ניצוצות השבירה, הוא התשובה ובשעה שעושה תשובה על העבירה מעלה הניצוצות שהיו בה לעולם העליון, וזהו שכתוב (בפ’ תשא) נושא עון, פירוש נושא ומעלה את העון למעלה, וזהו גדול עוני מנשוא היינו להרימו ולהעלותו לעולם העליון:
(צוואת הריב”ש די”ט ע”ב)

שמעתי ממורי פירוש הפסוק (מיכה די”ן) נושא עון ועובר על פשע, ורצה לומר שהוא על דרך משל, שהיה ריב בין שני אנשים, וכשרוצין להתפייס זה עם זה, אז מתווכחין לידע מי חטא נגד מי, מה שאין כן כשאין רוצה להתפייס אינו נושא עונו, להוכיחו נגד פניו מה שחטא לו, וזהו שאמר נושא עון, רצה לומד שנושא עונו ומוכיחו על פניו, היינו כשרוצה לעבור על פשע, ודפח”ח, והכי נמי מצינו לשון שאת הוא שמחל על עונו כמו שכתוב אם תיטיב שאת והוא על דרך הנ”ל:
(ס’ תולדות יעקב יוסף פ’ תזריע דצ”ג ע”א).

ויהי אדם שלשים ומאת שנה וגו’. [הנה רבותינו ז”ל רמזו בפסוק זה ענין תענית כדאיתא בגמ’ (עירובין די”ח ע”ב) היה ר’ מאיר אומר אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה וכו’, לכן ראיתי לנכון להעתיק כאן אצל פסוק זה כל ענייני תענית שמצאתי על שם הבעל שם טוב ז”ל].

עיקר [התענית הוא] התשובה, שישוב מדרכיו הרעים, גם לא יתגאה, שאם מתגאה בתעניתא, לכלבא איתמסר, ואפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם (יומא דפ”ו ע”ב) וכיון שכן, ישמח ביסורי התענית שמסר נפשו עליו, שבוודאי יפעל דבר גדול, ויישן בתחלה בשלשה ימים הראשונים כדי שיתחזקו המוחין אבל לא הרבה מאוד.

וישב פעם במקום זה ופעם במקום זה, וילך מעט, ואחר כך ישכב מעט, כדי לבטל צערו, וילמוד במחשבה לבד בלי דיבור כדי להקל צערו מעליו: פעמים יש יבשות בפיו ומר מאוד, ויראה לו היצר שכואב לו הראש ולא יוכל לסבול, וכשיבטח בחסד הבורא יתחזק כחו ולא יכאוב לו כלל.

ויכוון לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו בתעניתו, וכדי להקל צער מהשכינה הוא מקבל עליו צער, ויעבוד בשמחה, ויחשוב שהשכינה תסעוד אותו כמו שהוא סועדת שאר חולים, ויעזור לו השם יתברך:
(צוואת הריב”ש ד”ה ע”ב).

יכוון בתענית אוי לי שבשביל תאוותי וכבודי הסרוח הכעסתי את המלך העליון וכו’, לכך אני רוצה לענות את עצמי, להכניע תאוותי וכבודי, ואגרום למעלה שיכנע עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה, ולקיים מצות תשובה, והריני רוצה לענות את עצמי כדי שאוכל לעבוד את השם יתברך באמת ובלב שלם באהבה ויראה, כדי שיהיה ייחודו על ידי, לכך אני רוצה לענות את עצמי, וכדי להקריב את עצמי לקרבן לפניו יתברך שמו, אוי לי מה אני ומה חיי שאני רוצה להקריב חלבי ודמי וגופי ואשי ורוחי ונפשי וכחי ולבי וזרועותי לפניו, לפני בורא כל העולמות, וכל העולמות נעשו בדבריו, והכל כאין נגדו, ומכל שכן אני עפר ורימה ותולעה, ואין לי לבקש רק מחסדיו הגדולים שיוסיף לי כח להקריב הרבה קרבנות לפניו, ויפה לי לשמוח עצמי מאוד שזכיתי שנעשה מגופי ורוחי ונפשי כמה נחת רוח לפניו יתברך שמו, ועוד יפה לי לשמוח עצמי שנתן לנו דבר זה שנוכל בו להכניע את היצר הרע מעלינו, ואני רוצה להתענות בשביל שציערתי לקודשא בריך הוא ושכינתיה, וכדי להקל צערה גם כן אני רוצה לענות את עצמי, אוי לי מה נחשב עינויי נגד מה שציערתי אותה זה כמה שנים, ואין לי לבקש רק מחסדיו הגדולים שישגיח על עינויי, להקל צער משכינתיה, ויסר הקליפות מעלינו על ידי עינוי שלי, ואגרום למעלה שיסורו כל הקליפות מהשכינה, ותטהר ותייחד עם בעלה ביחוד גמור, בחסר וברחמים, ויהיה ייחוד מעילא לתתא על ידי עינוי ממוח ללב ומלב לכבד, ויריק שפעו גם עלי.

ואני בוטח בו יתברך שמו שהוא בורא כל העולמות בדברו, יש מאין, והכל כאין נגדו, והוא משגיח עליהם לתת להם שפע וחיות, וכל שכן שיכול להוריד לי כח, וישגיח בחסדיו גם עלי, ויצילני, שלא יבטל אותי היצר הרע בשום דבר, בעינויי, שיאמר לי שאני חלש ונתייבשו המוחין שלי, וכן כמה פיתויים, ולכן יש לי לבקש כח מחסדיו הגדולים, ושהוא נתן בלבי לעשות עצתי, ועזרני תמיד בחסדיו, גם היום יעזור לי, ויצילני מכל הדברים המבטלים אותי, גם מצדי אין נחשב עינוי שהכל מאתו יתברך שמו, אבל מצדי לא הייתי יכול לענות את עצמי כלל, הבזיונות ואני מוסר את עצמי להבורא כל העולמות בדיבורו אפילו לסבול כל העינויים וכל לשם ייחודו יתברך שמו, והריני רוצה לקיים מה שאמר הכתוב והייתם קדושים, ואני בטוח בחסדיו שיוסיף לי כח שאוכל לעבוד אותו באמת, ויעזרני שלא ידעו בני אדם ממעשי, ואין אני מתיירא מחולשה מחמת התענית, כי בלא זה כמה בני אדם חולים, ועוד שהשכינה סועד את החולה שנאמר (תהילים מ״א:ד׳) ה’ יסעדנו על ערש דוי, ובחסדיו יסעדני גם כן, ואני הולך בדרך שאר בני אדם, ואין אני משנה, וחכמים אמרו (סוכה דנ”ב ע”א) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, וכיון שאין אני משנה יכול אני לבטוח בו כמו שנאמר (תהילים ל״ז:ג׳) בטח בה’ ועשה טוב, שעל המצוות רשאי לבטוח, ונאמר (ישעיהו מ׳:ל״א) וקוי ה’ יחליפו כח, וגם אמרו ז”ל שהמת מתוך תשובה סימן יפה (עי’ מדרש רות פ”ו בעובדא דאתר) ואפשר שבלא זה אהיה צריך להתגלגל על עוונות ועל שלא עבדתי את עבודת השם יתברך כראוי באהבה וביראה, וגם אמרו (סנהדרין ד”ק ע”ב) אל תדאג צרת מחר, ולכן אין התענית נקרא שינוי ויכול אני לבטוח בו בהשם יתברך שיחזק את כחי לתענית:
(צוואת הריב”ש ד”ה ע”א)

לפעמים באמצע השבוע מתגבר עליו היצר הרע, ומראה לו כבדות גדול בתענית, ואומר לו שלא יכול לסבול וצריך האדם להבין בשכלו, שהיצר מקנא אותו שלא יבא למדרגה, והוא מקטרג בו מאוד. וכשיהיה חכם בדעתו ויתגבר על היצר, יגרום באותה שעה דבר גדול למעלה, כמו דאיתא בזוהר (תרומה דקכ”ח ע”א, ודף קפ”ד ע”א) דא יקריה דקודשא בריך הוא יתיר כד האי יצר הרע וסטרא אחרא איתכפיא בשביל פולחניה, בגין כך, מחמת שיש ליצר חשק גדול לבטלו מהתענית והוא מתגבר עליו, איתכפייא מאוד הסטרא אחרא:
(צוואת הריב”ש ד”ט ע”א)

ולפעמים ניתן רשות לשטן לעשות לו צער גדול, כדי לנסות אותו אם יעמוד בנסיון ויתגבר על היצר הרע, ואחר כך כשיגמור התענית, לא ירגיש כלל באותו התענית אותו הצער הגדול, שהרגיש באותה שעה, ויבקש רחמים מהבורא יתברך שמו, שיתן לו כח בעינים, שלא יתקלקלו מחמת התענית:
(צוואת הריב”ש ד”ט ע”א).

כשאדם יש לו חשק להתענות, אז צריך ליזהר שלא ליבטל מאותו דבר שהוא רוצה, אף על פי שיודע שטוב יותר לעבוד השם יתברך בשמחה בלי סיגופים כי הם גורמים עצבות, אבל מסתמא ידע אינש בנפשיה שצריך להתענות שעדיין לא תיקן נפשו כראוי, וכן יש כמה וכמה דברים שזה צריך לדקדק בהם מצד נשמתו, ולהחמיר על עצמו חומרות, וזה אינו צריך לדקדק כל כך:
(צוואת הריב”ש ד”ו ע”ב).

כשמתענה אדם אפילו משבת לשבת, לא יהיה לו פנייה אפילו קטנה, שיחשוב בלבו שהוא עושה דבר גדול שמענה את עצמו כל כך הרבה, ויזדכך מאוד בזה התענית, רק יחשוב בלבו מה מעשי נחשבים נגד עבודת המלאכים שעבודתם בתמידות להשם יתברך, ואני טפה סרוחה וסופו לעפר:
(צוואת הריב”ש ד”ט ע”א)

איתא בגמרא (ברכות דל”ה ע”ב) הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, הכוונה הוא שהיו רוצים לעשות לעצמם סיגופים כדי שיבאו למדרגת רבי שמעון בן יוחאי, ולכך לא עלתה בידם, ולכן לא יכוון בעבודתו, רק לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו בלבד ולא שיבא למדרגה:
(צוואת הריב”ש ד”ו ע”א).

כל אחד צריך להתנהג על פי מדרגתו, מה שאין כן התופס מדרגה שאינה שלו, זה וזה לא נתקיימו בידו, וזהו שאמרו הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, ורצו לומר שלא היו בבחינה זו רק שעשו כרבי שעמון בן יוחאי שראו אותו בבחינה זו ולכך לא עלתה בידם, וכן שמעתי ממורי סברא זו ודפח”ח:
(בן פורת יוסף ד”ה ע”ב)

שמעתי ממורי ביאור (מכות כ”ב ע”א) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, כי מתחלה היה תענית יום אחר מספיק לכמה דברים נוראים:
(תוי”י פ’ שמות דמ”א ע”ג).

שמעתי ממורי פירוש הש”ס הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, ר”ל שעשו כרשב”י לא מצד בחינתן רק שרוצה לעשות כמו שעשו אחרים, ובזה נשאר קרח מכאן ומכאן, כי מדרגתו אבד ומדרגת אחרים לא השיג:
(תוי”י פ’ מצורע דצ”ד ע”א)

ויתהלך חנוך את האלהים וגו’. אמרו דבותינו ז”ל (הובא בילקוט ראובני בשס עשרה מאמרות) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה ע”ש, שמעתי בשם מורי פירוש הפסוק (קהלת ט׳:י׳) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין בשאול דעת וחשבון כו’, הוא כך, דהמחשבה נקרא אין סוף הוי”ה, והמעשה הוא אדני, וכאשר מחבר המעשה עם המחשבה, בעת עשיית המעשה, נקרא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזהו שאמר כל אשר תמצא ידך לעשות בכח”ך עשה, רצונו לומר כי המחשבה נקרא חכמה כח מה ותעשה המעשה בכחך שהוא המחשבה לחבר שניהם שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כי אין בשאול וכו’, ותיבת אין משמש למעלה ולמטה, ורצה לומר, שאם אינך מאמין בזה ותסתפק בזה, אז אין בשאול דעת וחשבון וכו’, ודפח”ח:
(תוי”י פ’ וירא ד”ב ע”א)

שמעתי ממורי כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, רצה לומר לקשר המעשה שהוא מלכות דעשייה מצד שמאל, אל המחשבה חכמה כח מה, קו ימין שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ועל ידי זה מבטל גזרות רעות לקשר מלכות הנקרא אנ”י אל המחשבה הנקרא אי”ן וכו’ ודפח”ח:
(צפנת פענח דקי”ט ע”ג)

שמעתי ממורי זלה”ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, ובזה מקשר הגשמיי ברוחניי, וזהו (ב”ב דע”ד ע”א) דנשקי ארעא ורקיע אהדדי וכו’ יעו”ש:
(תוי”י ר”פ ואתחנן דקע”ו ע”ד)

שמעתי ממורי זלה”ה ביאור פסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, וחנוך מט”ט היה מייחד בכל תפירה קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו’, יעו”ש, ובזה מקשר מעשה הגשמיי של עולם התחתון על ידי המחשבה שהוא בכחך אל רוחניי עולם העליון ובזה מקיים (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו, בכל דרכיך הגשמיי דעה”ו דע לייחד ה עם ו, קודשא בריך הוא ושכינתיה:
(צפנת פענח דקי”ח ע”ג)

שמעתי ממורי ביאור פסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, שיעשה המעשה שעושה בכל אבריו, על פי הדעת, ובזה יש התפשטות הדעת בכל אבריו וכו’:
(צפנת פענח לפ’ יתרו פן ב’ דס”ב ע”ב).

שמעתי בשם מורי פירוש הש”ס (תענית דכ”ב ע”א) דהני תרי בדחי דהוי בני עלמא דאתי, ועל פי שאלה נאמר לו, דהענין דהני תרי בדחי היה כל עסקם להתחבר עם כל איש ואיש ולייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בכל פרטי מעשה איש, הן בביתו של כל איש ואיש, או בעסקיו, ובכלל ובפרט, זולת מי שהיה לו צער ח”ו לא היו יכולים לייחד ייחודו להתחבר עמו, לכך הוי מבדחי ליה בדברים, עד ששמח, ונתחברו עמו, לדבוק אתו עמו בו יתברך שמו כו’, והוא כלל גדול והבן ודפח”ח:
(תוי”י דע”ב ע”א, בן פורת יוסף דפ”א ע”ג.)

בכל דרכיך דעהו (משלי ג׳:ו׳) זהו כלל גדול דעהו לשון חיבור ה’ עם ו’ בכל מעשיו אפילו בדברים גשמיים שעושה, צריך שתהיה עבודה לצורך גבוה לבד, ולא לכוונת דבר אחר, אפילו המעט מן המעט לא תהיה לכוונת עצמו, רק כולו לשם שמים:
(צוואת הריב”ש די”ב ע”א)

בכל דרכיך דעהו. שיתן הדעת בכל דרכיו, שהוא דבר נפלא, כמו ששמעתי ממורי דברים פרטיים בזה, איך יתן הדעת בכל דבר הגשמיי, גם כן, להעלותו ולקשרו ולחבר את האוהל להיות אחד, אמן נצח סלה ועד, ודי בזה:
(תוי”י פ’ וארא דמ”ד ע”ב)

יודע צדיק נפש בהמתו. (משלי י״ב:י׳) פירוש אפילו הנפש [הבהמיית] הוא מחבר לעבודת הבורא יתברך שמו, ומלת יודע הוא לשון התחברות:
(צוואת הריב”ש די”ב ע”א)

כל ערום יעשה בדעת. (משלי י״ג:ט״ז) פירוש, מי שהוא חכם יעשה אפילו משא ומתן שלו בדעת, וכסיל, אפילו הוא פרנס או ראש, אולת הוא:
(צוואת הריב”ש די”ב ע”א, ועיין לקמן פ’ עקב בהגה מ”ג)

מלא כל הארץ כבודו. (ישעיהו ו׳:ג׳) ואין דבר גדול או קטן נפרד ממנו, כי הוא המצוי בכל המציאות כולם, ולכך יכול האדם השלם לייחד יחודים עליונים אפילו במעשיו הגשמיים, הן מאכל ומשתה ומשגל, ומשא ומתן ודבריו הגשמייס שבינו לבין חבירו, כאשר קבלתי מחכם אחד שאמר סוד כריעות ו לגבי ה שהגדול נכנע לקטן כדי להגביהו וכו’, וכבוד ה’ הסתר דבר, וזה שכתוב (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעה”ו כמו (וידע אדם את חוה) [והאדם ידע את חוה אשתו] שהוא יחוד וזווג.