סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

מאמר מהות הדת ומטרה

מאת הרב יהודה לייב הלוי אשלג (בעל הסולם)

כאן אני רוצה להשיב על ג' שאלות: האחת, מהותה של הדת מהי?

השנייה, אם מטרתה מקווה בעולם הזה או לעולם הבא דווקא?

השלישית, אם מטרתה עומדת לטובת הבורא או לטובת הבריות.

ובהשקפה ראשונה יתפלא כל מעיין בדברי,

ולא יבין את ג' השאלות הללו שהצבתי לי לנושא להמאמר הזה,

שהרי 'זיל קרי בי רב הוא', ומי הוא שאינו יודע מהו דת,

ומכל שכן השכר והעונש שלה המקווה וצפוי בעיקר לעולם הבא.

ואין צריך לומר השאלה הג', שהכל יודעים שהיא לטובת

הבריות להנחותם לטובה ולאושר, וכי מה יש להוסיף על זה.

ובאמת אין לי מה להוסיף כלום, אולם מתוך שיודעים את ג' הידיעות הללו,

ושגורה כל כך בפיהם מגירסא דינקותא על בוריים

עד שאין להם שום הוספה ובירור דברים במשך כל חייהם,

הרי זה מורה על אי הידיעה בדברים הנשגבים האלה,

ובהכרח שהמה כל עיקרי היסוד אשר כל המשא של בנין הדתי בנוי ונשען עליו.

וא"כ הגידו לי, איך זה אפשר, אשר נער קטן כבן י"ב או י"ד שנים,

כבר נמצא לו מקום מוכן במוחו לכלכל היטב ולהבין ג' ידיעות דקי העיון כאלה,

ומכל שכן באופן מספיק כזה שלא יצטרך לו עוד

להוסיף עליו דעה והשכל במשך כל ימי חייו. אכן כאן הדבר קבור!

כי הנחה הנמהרה הזאת, הביאה לכל קלות הדעת

והמסקנות הפראיות שמלאו את אויר עולמנו בדורינו זה,

והביא אותנו לידי מצב אשר דור השני כמעט שנשמט כולו מתחת ידינו.

א. טוב המוחלט

וכדי שלא להלאות המעיינים בדברים ארוכים,

נתמכתי על כל הכתוב ומבואר בקונטרס הקודם,

ובעיקר על כל המבואר במאמר "מתן תורה" (מאמר ו'),

שהמה כולם כמו הקדמה לנושא הנשגב שלפנינו,

וכאן אדבר בקצרות ובתכלית הפשטות, כדי שיהיה מובן לכל נפש.

ובראשונה צריכים להבין את הבורא ית' אשר הוא "טוב המוחלט",

כלומר שאי אפשר בשום פנים שבעולם
אשר יגרום למי איזה צער של משהו, שזהו מובן לנו כמו מושכל ראשון,

באשר שהשכל הבריא מראנו בעליל את הבסיס לכל

עושי רעות שהוא מוגדר אך ורק "ברצון לקבל",

פירוש, שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה מה שהוא להשלמתו עצמו,

והוא מוצא את רצונו זה בהרע לזולתו,

הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך "הרצון לקבל" את השלמתו עצמו.

באופן שאם הבריה לא היתה מוציאה שום קורת רוח בעדה עצמה,

לא היתה שום בריה בעולם שתרע לזולתה.

ואם לפעמים אנו מוצאים איזה בריה המזקת לזולתה בלי

שום "רצון לקבל" הנאה לעצמה, אינה עושית את זה,

רק מתוך הרגל קדום שהגיע לה מתחילה מתוך הרצון לקבל,

אשר ההרגל פוטרתה עתה מכל סבה חדשה, כנודע.

ומתוך שהבורא ית' מובן לנו שהוא שלם מעצמו,

ואין לו צורך למי שהוא שיעזור לו להשלמתו,

להיותו קדמון לכל דבר, א"כ ברור הוא שאין לו שום "רצון לקבל",

וכיון שאין לו שום בחינה של "רצון לקבל",

ממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא, וזהו פשוט בתכלית הפשטות.

ולא עוד, אלא שמקובל ומתיישב על לבנו בתכלית

הפשטות במושכל ראשון, שיש לו "רצון להשפיע" טוב אל זולתו,

דהיינו לנבראיו, שזה מוכיח לנו לעינים מכל

הבריאה הגדולה שברא וערך לעינינו. כי בהכרח,

שיש כאן בעולמנו בריות שמרגישות אחת מהשתים,

או טובות או רעות. ואיזו הרגשה שהן מרגישות,

בהכרח הוא שנגרמת להם מהבורא ית'.

ואחר שידוע בבירור גמור שאין בחוק הבורא ית' להרע,

כמו שנתבאר, א"כ בהכרח שכל הבריות מקבלים

הימנו ית' טובות בלבד, הרי שברא את הבריות רק כדי להטיב להם.

נמצינו למדים, שיש לו ית' "רצון להשפיע"

טוב בלבד, ובשום אופן שבעולם לא יצוייר

בחוקו איזה גרם של היזק וצער שיהיה נמשך הימנו ית',

ועל כן גדרנו אותו ית' בשם "הטוב המוחלט".

ואחרי שידענו את זה, נרד ונסתכל במציאות

הממשית המתנהלת ומושגחת על ידו ית',

איך הוא ית' משפיע להם רק טוב בלבד.

ב. השגחתו ית' היא השגחה מטרתית

זה מובן לנו מכל מערכות הטבע המוצגים לעינינו,

אשר כל בריה קטנה איזו שהיא מד' הסוגים:

דומם, צומח, חי, ומדבר, הן בכללם והן בפרטם,

אנו מוצאים בהם השגחה מטרתית, כלומר,

גידול אטי ודרגתי בדרך התפתחות של "קודם ונמשך", כמו הפרי על האילן,

אשר מושגח במטרה טובה לסופו שיהיה פרי נאה ומתוק לחיך.

וצא נא ושאל להבוטוניקאי, כמה מצבים הם העוברים על הפרי

הזה מעת שנראה לעינים עד ביאתו לתכליתו, שהוא גמר בישולו.

אשר כל המצבים הקודמים לתכליתו, לא די שאינם מראים לנו

שום דוגמא מותאמת לתכליתו המתוק והיפה, אלא עוד כמו להכעיס,

מראים לנו את ההפכי לצורה התכליתית, דהיינו, כל שהפרי יותר מתוק בסופו,

הוא נמצא יותר מר ויותר מגונה במצבים הקודמים של סדר התפתחותו.

וכן במין החי והמדבר, כי הבהמה אשר דעתה

מועטת בסוף גידולה, איננה לקויה כל כך בדרך התפתחותה,

בניגוד להאדם שדעתו מרובה בגמר גידולו, ולקוי

ביותר בדרך התפתחותו, כי 'עגל בן יומו קרי שור' (ע"פ בבא קמא סה, ב),

כלומר שיש לו כח ושכל השמירה לעמוד על רגליו

ולטייל אנה ואנה ולהשמר מפגע רע הנמצא על דרכו,

משא"כ האדם בן יומו שהוא מוטל לעצמו כמו נטול החושים.

ואם יצוייר לנו מי שאינו מורגל בהויות עולם הזה שהיה מסתכל בשתי הולדות אלו,

בטח שהיה אומר על יליד האדם שגם בתכליתו לא יצלח למאומה,

ועל יליד הבהמה היה אומר שכאן נולד נאפוליון חדש,

דהיינו אם היה דן על פי שיעור חכמתו של העגל

לעומת יליד האדם הטפש והנטול מכל החושים.

הרי בולט לעיניך, שהשגחתו ית' על המציאות שברא,

אינו אלא בדמות של "השגחה מטרתית",

מבלי לקחת כלל בחשבון את סדר השלבים של ההתפתחות, כי אדרבה,

דרכם לרמות אותנו ולהעתיק עינינו מלהבין את תכליתם,

בהיותם תמיד במצב ההפכי אל גמר מלאכתם.

ועל דברים כאלה אנו אומרים 'אין חכם כבעל הניסיון',

כי רק בעל הניסיון שיש לו הזדמנות לראות את הבריה בכל מצבי

התפתחותה עד ביאתה לשלימותה, הוא יכול להרגיע את הרוחות

שלא להתפחד כלל מכל אותן התמונות המקולקלות שהבריה אוחזת

בהן במצבי ההתפתחות, רק להאמין בגמר בישולה היפה והברה

(וטעם הסדר הדרגתי הזה המתחייב לכל בריה, מבואר היטב בחכמת הקבלה ואכמ"ל).

והנה נתבאר היטב דרכי השגחתו ית' בעולמנו

שהיא בחינת השגחה מטרתית בלבד,

שאין מדת הטוב ניכרת בה כלל מקודם ביאתה

של הבריה להנקודה הסופית שבה לגמר צורתה ובישולה,

ואדרבה, דרכה להתעטף תמיד במעטפה של קלקולים כלפי המסתכלים.

הרי לעיניך שהשי"ת משפיע לבריותיו תמיד רק טוב בלבד,

אלא שהטוב הזה מושגח הימנו ית' בדרך השגחה מטרתית.

ג. ב' דרכים: דרך יסורים ודרך תורה

והנה נתבאר, אשר השי"ת הוא טוב המוחלט, והוא משגיח עלינו מתוך

מדת טובו השלימה בלי שום עירוב של רע, אכן בבחינת השגחה מטרתית,

שפירושו, שהשגחתו ית' מכרחת אותנו לקבל

סדר של מצבים שונים על דרך עילה ועלול,

דהיינו קודם ונמשך, עד שנעשינו מוכשרים

לקבל את הטוב הרצוי, ואז נבוא אל תכליתנו,

כמו הפרי היפה בגמר בישולו. ועם זה מובן,

אשר תכלית הזו בטוחה לנו לכולנו בהחלט,

דאם לא כן, אתה מטיל פגם בהשגחתו ית',

לומר שאינה מספקת למטרתה ח"ו.

וזהו שאמרו חז"ל "שכינה בתחתונים צורך גבוה". כלומר,

כיון שהשגחתו ית' היא מטרתית שהיא

להביאנו בסופנו לדביקותו ית' שתשכון בתוכנו,

הרי נחשב זה לצורך גבוה, כלומר שאם לא נגיע לזה

נמצא ח"ו דופי בהשגחתו. שהדבר דומה למלך

גדול שנולד לו בן לעת זקנותו, והיה חביב לו מאד,

ולכן מיום הולדו חשב טובות בעדו, והלך וקבץ

כל הספרים היקרים והחכמים המצוינים שבמדינה,

והכין בעדו בית מדרש לחכמה, ושלח אחרי

הבנאים המפורסמים ובנה לו היכלי עונג,

וקיבץ כל בעלי הניגון והזמרה והכין לו בתי זמרה,

וקרא המבשלים והאופים היותר מצוינים שימציאו לו מכל מעדני עולם.

והנה נתגדל הבן ובא בשנים, והוא סכל –

אין לו חפץ במושכלות, והוא סומא –

אינו רואה ואינו מרגיש ביופי הבנינים, והוא חרש –

לא ישמע בקול משוררים וכלי זמר,

והוא חולה במחלת צוקר (-סוכר), ואינו רשאי לאכול

אלא פת קיבר בלבד, וכדי בזיון וקצף.

אולם עובדא כזאת יכולה שתארע למלך בשר ודם,

מה שלא יתכן להאמר כלפי השי"ת אשר

ענין אונאה אין נוהג בו כמובן. אשר על כן הכין לנו

ב' דרכים של התפתחות: האחד הוא דרך יסורין,

שהוא סדר התפתחות של הבריאה מתוך עצמה,

אשר מוכרחת מטבעה ללכת ולקבל בדרך

עילה ועלול במצבים שונים זה אחר זה,

אשר אנו מתפתחים על ידיהם לאט לאט עד בואנו לכלל

הכרה לבחור בטוב ולמאוס ברע ולהגיע להכשר התכליתי הרצוי לו ית'.

ודרך זה הוא אמנם ארוך בזמן ומלא יסורין ומכאובים,

ועל כן הכין לנו כלפי זה דרך נעים וטוב, שהוא דרך התורה והמצוה,

המסוגל להכשירנו לתכליתנו בזמן קצר ובלי יסורים.

היוצא מזה, אשר המטרה הסופית שלנו היא

הכשרתינו לדבקותו ית' שישכון בתוכנו,

והמטרה הזאת היא חיובית מבלי למצוא

שום נקודת מוצא לנטות הימנה,

כי השגחתו ית' חזקה עלינו עם ב' אופני השגחתו,

שהם דרך יסורים ודרך תורה כמבואר.

אולם מבחינת המציאות המעשית, אנו מוצאים אשר השגחתו ית'

מגיעה אלינו עם ב' דרכי השגחתו בבת אחת

והמה נקראים בדברי חז"ל: דרך ארץ, ודרך תורה.

ד. מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

וזהו דברי חז"ל (בראשית רבה מד, א) "וכי מה אכפת ליה להקב"ה

למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף?

הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות", עכ"ל.

וענין צירוף זה נתבאר היטב במאמר מתן תורה (מאמר ו' אות יב)

וראה מה שכתבנו שם, אולם כאן אבאר מהותו של התפתחות

הזה המושג על ידי העסק בתורה ומצוות מהו.

ותדע, שהוא דבר הכרת הרע שבקרבו, אשר עסק המצוות

מסוגל לזכך להעוסק בהם הזדככות דרגתית ואיטית,

אשר אמת המדה של המדרגות שבהזדככות

הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבו.

כי כבר מוכן האדם מצד טבעו לדחות ולבער

כל דבר רע מקרבו, וזהו מדה שווה בכל בריה ובריה,

אולם כל ההבחן מבריה לחברתה הוא רק בהכרה של הרע,

שבריה יותר מפותחת מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע,

וממילא שמבדלת ודוחית את הרע מתוכה במדה יותר גדולה,

ובלתי מפותחת נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע,

ועל כן לא תדחה הימנה רק שיעור קטן של רע

ועל כן משארת בקרבה כל זוהמתה כי לא תכירהו לזוהמא כלל.

וכדי שלא להלאות להמעיין, נבאר הרע והטוב בכללותם.

כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (מאמר ו' אות יב)

אשר כללות כל הרע אינו רק אהבה עצמית

הנקראת אגואיזם, להיותו הפכי הצורה מהבורא ית'

שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום אלא רק להשפיע,

וכמו שנתבאר שם (אות ט' ויא), אשר ענין התענוג והעדון

כל עיקרו הוא בשיעור השואת הצורה ליוצרה, וענין היסורין ואי הסבלנות

כל עיקרו הוא בשיעור שינוי הצורה מיוצרה (ראה שם בעיון מספיק),

ולפיכך מאוס לנו האגואיזם וכואב אותנו בתכלית להיותו הפכי הצורה מהיוצר ית'.

אולם מיאוס הזה אינו שוה בכל נפש, אלא מתחלק

בינותנו לשיעורים, כי האדם הפרא הבלתי מפותח כלל,

אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום,

ולפיכך משמש עמה בגלוי לבלי שום בושה ובלי שום גבול,

גוזל ורוצח לעיני כל בכל אשר תמצא ידו.

והמפותח מעט, כבר מרגיש איזה שיעור

באגואיזם שלו לבחינת רע, ולכל הפחות מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא,

לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים, ובסתר עדיין מבצע כל זממו,

אלא שמקפיד עכ"פ שלא יראהו איש. והיותר מפותח

הימנו נמצא מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש

עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי

כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה ואינו יכול להנות מעמל אחרים,

ואז מתחיל להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו המכונה אלטרואיזם, שהוא מדת הטוב הכללית.

וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי,

דהיינו, מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה

לצרכי קרוביו ומשפחתו על דרך הכתוב (ישעיה נח, ז)

"ומבשרך אל תתעלם", וכשמתפתח יותר, מתרחב בו

מדת ההשפעה לכל בני סביבתו שהם בני עירו או בני אומתו,

וכן מוסיף והולך עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו על כל האנושות כולה.

ה. התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

ותדע, אשר ב' כוחות משמשים ודוחפים אותנו

לעלות ולטפס על שלבות הסולם האמור,

עד שנגיע לראשו שבשמים שהיא הנקודה

התכליתית של השואת צורתנו להיוצר ית'.

וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא, שהאחד דוחף

אותנו "שלא מדעתנו" כלומר בלי בחירתנו,

וכח הזה הוא דוחף אותנו מלאחרינו (שנקרא ויז-א-טערגא),

והוא שגדרנו אותו בשם דרך יסורין או דרך ארץ,

וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיה של תורת המוסר

שנקראת אתיקה, המיוסדת על הכרה נסיונית,

דהיינו מתוך הבקורת של התבונה המעשית,

שכל עיקרה של התורה ההיא,

איננה יותר רק סיכום של הנזקים שנולדו

לעינינו על ידי גרעיני האגואיזם.

והנה הנסיונות האלו הגיעו אלינו במקרה, דהיינו שלא

"מדעתנו" ובחירתנו, אולם המה בטוחים למטרתם,

כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו,

ובשיעור שאנו מכירים את נזקיו,

באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו,

ואז מגיעים לשליבה יותר עליונה שבהסולם.

וכח השני דוחף אותנו "מדעתנו", דהיינו מכח בחירתנו בעצמנו,

וכח הזה מושך אותנו מלפנינו (שנקרא ויז-א-פראנטא),

והוא שגדרנו אותו בשם דרך התורה והמצוות,

כי על ידי עסק המצוות והעבודה לעשות נחת רוח ליוצרנו נמצא מתפתח

בנו במהירות נפלאה אותו החוש של הכרת הרע,

כמו שנתבאר בקונטרס הקודם (מאמר ו' מתן תורה אות יג עש"ה).

ואנו מרויחים בשנים: הא' שאין אנו צריכים לחכות

על נסיונות החיים שידחוף אותנו מאחרינו,

שכל שיעור הדחיפה שבהם נמדד רק במידת המכאובים

והחורבנות הנגרמים לנו על ידי מציאות הרע בקרבנו.

אולם בדרך העבודה להשי"ת, מתפתח בנו אותה

ההכרה בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות,

ואדרבה מתוך הנועם והעידון שאנו מרגישים בעת

העבדות הטהורה להשי"ת לעשות נחת רוח אליו,

מתפתח בנו יחס רלטיבי (-יחסי) להכיר את שפלות

הניצוצין הללו של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים

לנו על דרכנו לקבל את הטעם העדון הזה של השפעה להשי"ת.

באופן אשר החוש הדרגתי של הכרת הרע

הולך ומתפתח בנו מתוך העתות של עונג ושלוה רבה,

דהיינו על ידי קבלת הטוב בעתות העבודה להש"י

מתוך הרגשתנו את הנועם והעידון שמגיע לנו אז

מפאת השתוות הצורה ליוצרה. והב' שאנו מרויחים זמן,

כי הוא פועל "לדעתנו", ויש בידינו להרבות בעסק ולמהר בזמן כפי חפצנו אנו.

ו. הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד

רבים טועים ומשווים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר,

אולם זה הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם,

וקורא אני עליהם את המקרא (תהלים לד, י) "טעמו וראו כי טוב ה'".

והן אמת ששניהם: האתיקה והדת, לדבר אחד מתכוונים,

שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה עצמית

הצרה ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו,

אולם עם כל זה רחוקים אחד מחבירו

כרחוק מחשבת הבורא ית' מן מחשבת הבריות,

כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית',

ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומנסיונות החיים שלהם,

ועל כן ניכר ובולט ההבדל שביניהם,

הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות והן במטרה הסופית,

כי הכרת הרע והטוב המתפתח בנו על ידי

תורת האתיקה בעת השימוש, יש לה יחס רלטיבי להצלחת החברה,

כנודע, מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע המתפתח בנו מתוך שמושה,

יש לה יחס רלטיבי אל השי"ת לבדו, דהיינו מן שינוי הצורה

מהיוצר ית' עד להשואת הצורה אליו ית' שנקרא דביקות,

כמו שנתבאר לעיניך בקונטרס הקודם

(מאמר ו' מתן תורה אות ט' י' יא, עיין שם היטב).

וכן רחוקים המה זה מזה בתכלית המרחק בענין המטרה,

כי המטרה של תורת האתיקה היא לאושרם של החברה

מבחינת בקורת התבונה המעשית הלקוחה מנסיונות החיים,

אשר סוף סוף אין המטרה מבטחת להעוסק בה שום התעלות

של מה למעלה ממסגרת הטבע, ואשר על כן המטרה הזאת

עדיין לא יצאה מכלל הבקורת כנודע, כי מי יוכל להוכיח ליחיד

את מדת הטוב בעדו בצורה סופית כזו שיהיה מוכרח

בשבילה למעט דמותו באיזה שיעור של משהו בשביל אושר החברה.

מה שאין כן המטרה הדתית, מבטחת את האושר אל האדם עצמו העוסק בה.

כי כבר הוכחנו לדעת, אשר בביאת האדם אל אהבת

זולתו אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות שהיא השואת הצורה ליוצרה ית',

אשר עמה יחד עובר האדם מתוך עולמו הצר המלא מכאובים ואבני נגף,

אל עולם נצחי רחב של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות.

גם תמצא הבדל ניכר ובולט למדי בבחינת התמיכה.

כי עסק עפ"י שיטת תורת האתיקה,

הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות,

ודומה דבר זה כדוגמת שכירות המשתלמת לבסוף.

ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל

להתעלות גם במדרגות המוסר,

כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו המשתלמת היטב

מהסביבה המשלמים בעד מעשיו הטובים.

משא"כ בהעסק של תורה ומצוות לעשות

נחת רוח ליוצרו בלי שום קבלת פרס,

הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר ממש כפי שיעור העסק,

שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו,

ופרוטה לפרוטה מצטרפת לו לחשבון הגדול,

עד שקונה טבע שני שהיא ההשפעה לזולתו

בלי שום התעוררות של קבלה עצמית זולת להכרח קיומו בלבד.

ונמצא באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה,

כי בשעה שהאדם ממאס כל קבלה עצמית ונפשו קצה

בכל מותרות מתענוגים גופניים הקטנטנים וכבוד וכו',

נמצא שמטייל לחפשי בעולמו של הקב"ה,

ומובטח שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם,

שהרי כל הנזקים מורגשים ובאים לאדם רק

מבחינת הקבלה עצמית המוטבע בו, והבן זה היטב.

והנה נתבאר היטב, אשר מטרת הדת עומדת

כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה,

ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם,

הגם שכל מעשיו סובבים לתועלת הבריות ומשוער בהמעשים הללו,

אולם אין זה אלא בחינת מעבר אל המטרה הנשגבה, שהיא השוואה ליוצרה.

ועם זה מובן גם כן אשר מטרת הדת נגבית

בעולם הזה, בחיים חיותו כמ"ש לעיל,

ועיין היטב במאמר מתן תורה (מאמר ו' אות ו')

בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט.
אולם ענין שכר עולם הבא זהו

ענין אחר ואבארו במאמר מיוחד בע"ה.