סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

מן הסדרה: מרביצי תורה מעולם החסידות
אהרון סורסקי
האדמו”ר רבי יהודה לייב אשלג
זצוק”ל – בעל ה”סולם”
שלושים שנה להסתלקותו
בנגלה ובנסתר

איש פלא חי בדורותינו, מהרי”ל אשלג זצוק”ל,
אשר קורא הדורות מראש הועידו לגלות על-ידו
לבני התקופה את שבילי תורת הח”ן,
ולעשות אזנים לספר הזוהר הקדוש בביאורו “הסולם”.

גדול היה האיש בנגלה, גאון מובהק ובעל הוראה,
אך ייחודו היה בעיקר בסתרי תורה.
גדול היה בתורה רועה בישורון,
ורבן של חסידים, ההולכים בתורת הבעש”ט הקדוש.

כדוגמת האדמו”רים המפורסמים מאנשי
השם שחיו ופעלו בימיו, אבל ייחודו היה בכך שלימד
את חסידיו תורת הקבלה ופתח לפניהם שערי חכמה זו.

ביאורו “הסולם” שמוצב ארצה, כביכול,
דהיינו ששפתו קולחת ושווה לכל נפש,
מגיע כאלו השמימה לרום
הפיסגה של השגת ילוד – אשה.

הודות לביאור זה נהפך להיות בימינו
“ספר הזוהר” – נחלת – הרבים. פירושיו
“פנים מאירות” ופנים מסבירות”
לספרו הגדול של רבינו האר”י ז”ל “עץ החיים” כשמם כן הם.

הוא שיווה בביאוריו לתורת הקבלה פנים חדשות ממש.
“תלמוד עשר ספירות” שלו הוא תלמוד כפשוטו.
ובהסכמת רבינו הגרי”ח זוננפלד זצ”ל

לספרו על “עץ החיים” קשר למהרי”ל כתרי-תהלה
כ”אחד מיקירי ירושלים וחכמיה העוסק בתורה לשמה
ומגלה צפוניה” ומוסיף לספר בהמשך דבריו
כי “ידידי הוא הקשור במוסרות לבבי,

ביום בואו לקבוע דירתו בעיר קדשנו עד עתה לא זזתי מחבבו,
עד שהוקרתיו לאח ואחות וצחצחות,
כי אמר לחכמה אחותי את ביראתו הקודמתו,
כבוד קדושת שם תפארתו…”

מכיון שהיה מגדולי הבקיאים
והפרשנים של תורת הקבלה, הצטייר בעיני תלמידים
מעריצים כאחד מגוריו של האר”י הקדוש מצפת,
ומאחר שנקרא גם הוא יהודה לייב (ארי), נהגו לכנותו בתואר האר”י החי.

אישיות זכה
מהרי”ל אשלג המשיך בחייו עדה של חסידים מכח יחוסו העצמי.
הוא לא היה נצר מגזע אדמו”רים או יורש שושילתא כלשהי.
בפולין, ארץ מולדתו, נחבא אל הכלים

והיה נמנה עם עדת חסידי האדמו”ר רבי מאיר בעל
(… … … לא רואים כי הקובץ חתוך בסריקה)
אמר לי בעלי: לכי ומכרי את
התכשיטים שלך ונקנה אתרוג בדמיהם!

כיון שראה כי עשיתי כמצוותו,
זרחו פניו כאור החמה, מרוב גיל וחדוה,
והרעיף על ראשי ברכות עד בלי די.
ביום הראשון של החג,

כשנודע ברבים שיש אתנו אתרוג,
נהרו יהודי וורשה בהמון לזכות במצוה.
אלפים צבאו על פתח מעוננו לברך על נטילת לולב,
ויש מהם ששיגרו אחר-כך, בימי חול המועד, דורונות לביתנו
מתוך הכרת טובה ומתוך שאיפה להיות שותפים במצוה.
כך חזרו אלי התכשיטים שמכרתי במילואם…

תלמידיו בירושלים שמעו מפיו,
כי בכל הזדמנות שהיו לו מעות בהרחבה,
מיהר לפזר אותם לצדקה,
מבלי להשאיר אצלו מאומה. כי אמר:

הדחקות והעוני גורמים אצלי
לאותיות התפלה שיאירו
ואילו הרחבות, להיפך,
מקהה את הההרגשים הנחוצים בתפלה.

אף הוא כשדיבר לפעמים בפחיתות
בני אדם שהתמכרו לצבירת ממון,
היה נושא את משלו:

למלך שהנפיק מטבע
והכריז במפורש כי
המטבע יפה לשתי שנים בלבד.

אחר-כך יפוג תוקפה ותאבד את ערכה
היעלה על דעת אדם שפוי
להשתדל בצבירת מטבעות הללו, עוד ועוד?

והנה כל אדם שנותיו קצובות,
לא לעולם יחיה, מה לו אם-כן לצבור כספים…
ומרגלא בפומיא: הפייטן בסליחות אומר
“מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה”,

כלומר, מדוע מרובים צרכי עמך,
מפני שדעתם קצרה אלמלא לא היתה דעתם קצרה,
לא היו צרכיהם מרובים… וכן כתוב בתורה:
“ה’ אלוקיך עמך – לא חסרת דבר”.

התגלותו בירושלים
בתר”פ, כשנה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה,
עומדות היו רגליו בשעריך ירושלים.

מהרי”ל אשלג המצטנע, שייף ועייל,
שייף ונפיק, יצא מגדרו
וניסה לארגן קבוצה גדולה
בת 300 משפחות שתעלינה להתנחל בארץ חמדה.

הרעיון שלו התחיל לקרום עור וגידים. איתרו שטחים,
כבר הזמינו צריפים משבדיה,
הכל היה מוכן לעליה, אך מעשה-שטן
הצליח לסכל את התכנית באיבה.

לא כאן המקום (… … כאן הקובץ הסרוק קטוע)
להציל מכנגד הלב. כך מימות הבעש”ט
עד הלום שוב ירדנו פלאים, הדעת נשתבשה בזוהמת החומר,
ובהכרח מזדקקים לשתי התרופות גם יחד,
להציל מכנגד המוח, להציל מכנגד הלב, כולי האי ואולי!

הקשיבו האברכים מ”חיי עולם” לדיבוריו הקסומים
הלכו שבי אחריהם. התלבטו לא מעט,
זקנים שבחבורה ניסו לעצור בעדם,

ההיסוסים והספיקות כירסמו במעמקי הנפש
אך לא ארכו הימים ורגליהם
התחילו מוליכות אותם באישון
לילה, בשעת רחמים
והתגברות החסדים אל מעונו הדל,
שם בביתו בעוד ידיו נטויות

אל העריסה להרדים את ילדיו הרכים,
ששנתם נדדה מחוסר אויר ומזון מספיק,
השמיע באזני הצורבים המסולאים רזי-רזים
וגילה להם שיטה
איך להתעלות תבתורת הח”ן. חכמת האמת.

דיבוריו היו מתוקים מדבש ונופת- צופים,
שעות מרובות ישבו האברכים
שהחלו רואים את עצמם כתלמידיו,
על הספסל הקשה שניצב בחדרו,

והוא עומד לפניהם
ופותח להם שערי חכמה ובינה נעולים.
לפעמים הרחיב את הדיבור
והאריך בשיחו עד שהאיר השחר ועלה יום חדש.
האברכים ברובם ילידי ירושלים,
נקשרו אליו כמו בעבותות- אהבה.

הללו, שלבם כפתחו של היכל ואולם,
כדוגמת רבי דוד מינצברג ע”ה
ורבי משה יאיר וינשטיק ע”ה
או רבי יהודה צבי מסטרטין ע”ה, ורבי משה ברוך
(… … קובץ סרוק חתוך…)

אותו לגלות לי איזה סוד מחכמת הקבלה,
והתחיל לאמור ראשי דברים,
ושום פעם לא השלים לי,
והיה לי בזה געגועים עזים כמובן
עד שפ”א אחר הפצרה גדולה,

השלים לי סוד אחד, והיתה שמחתי עד אין קץ,
ומני אז התחלתי לקנות בעצמי מעט ישות; –
“ובתשעה לחודש ניסן בבוקר,
מצאתי אותו, ופייסתי אותו הרבה…
ואז שוב נתפייס כמקדם ממש,

וגילה לי סוד גדול ב”מקוה שנמדד ונמצא חסר”,
ושמחתי עלתה למעלה ראש כמובן…
אמנם ראיתיו כמו מתחלש,
ואני לא יצאתי עוד מביתו…

ולמחרת בעשרה בניסן
שנת עטרת לפ”ק שבק חיים לכל עלמא…
“… וגודל צערי אין להעלות על הכתב,
כי לבי היה מלא תקוה לזכות
בחכמה ודעת כחד מן קמיא…

והנה נשארתי אז בעירום וחוסר כל,

ואפיו מה שקיבלתי ממנו נשכח
לשעתו מחמת הצער הרב; –
“ומני אז והלאה דלו עיני למרום
בגעגועין וכיסופין עד אין קץ,

ולא נתתי דמי לי אף רגע אחד ביום,
עד שמצאתי חן בעיני קוני וצורי ית’ וית’,
וזכות מורי הקדוש ז”ל ותורתו עמדה לי.

הרבה פעמים דיבר מענין עבודת השם כפשוטה,
כשור לעול וכחמור למשא,
כמו שכתוב בתנא -דבי-אליהו,
מה זאת אומרת “כחמור למשא”?

כשם שהחמור נושא משאות ובעליו משתכר בכך רווחיו,
ואילו החמור גופו אין לו שום חלק או שותפות ברווחים,
כך יעבוד איש את אלקיו מבלי לחפוץ חלק כלשהו ב”רווחים”
המצטברים כביכול למעלה כתוצאה מעבודתו.

בני אדם אינם יודעים, התבטא שכדאי אפילו לחיות
שבעים שנה בכדי לעבוד את השי”ת רגע אחד למעלה מן הדעת.
את הנס בביהמ”ק “עומדים צפופים ומשתחוים רווחים” (אבות פ”ה)
היה מפרש בדרך זו לשון “עמידה” רומזת על זקיפות קומה במילואה,
בכל גובהה, והיא כינוי להשגת המוחין;

ואילו לשון “השתחוויה” תרמוז על נמיכות יתירה,
עד כדי ביטול הקומה לחלוטין, והיא בחינת הסתר והעלם הדעת.
אומר איפוא, התנא הקדוש אלינו:
“עומדים צפופים”, בזמן העמידה חשו כעין דוחק,

כי אז העבודה בצמצום כגודל ההשגחה ולא יותר; “ומשתחווים רווחים”,
בזמן הסתר הרגישו עובדי ה’ הרווחה,
כי אז העבודה למעלה מן הדעת.
ומרגלא בפומיה לזרז תלמידי דרך צחות:
שמעתי פעם מאיש רעבתן וזולל,
אימתי יודעים שהמאכל טוב וטעמו ערב לחיך?

כשהאוכל אותו מבקש עוד, ועוד…
וכן בעבודת הבורא – אדם שהעבודה חביבה עליו,
משתוקק להוסיף עוד ועוד לעובדו…

חלק נכבד משיחותיו הקדיש לעניני “סור מרע”, אמר :
אדם שהגיע למדרגה ששונא את גופו
חוט של חן משוך עליו, נוהג היה להטעים,
שאפילו אדם כבר בורח מיצר הרע,

כל עוד אינו מרגיש כי היצה”ר הוא “הרודף” שלו,
הרי זו מקללות שבתוכחה:
“ונסתם ואין רודף” והיה חוזה משמו של הבעש”ט הקדוש,
כי לפעמים כשרואה יצה”ר
כי האדם החליט ללמוד תורה במסירות נפש,
אזי מסית אותו שלכהפ”ח לא ילמד באתר דמיצטריך.

תלמידו רבי יוסף וינשטוק, ע”ה דרש מפיו,
הלמאי כשמתחזק בפסוק
“וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו
נדח”מתמלא לבו עצבות? והשיבו:

אין זאת אלא מפני שהכתוב הנזכר עוסק בבחינת הקץ של (… …)
עוד היה אומר: אף שאמרו חכמים “תכלית הידיעה שלא נדע”,
אינו דומה “לא נדע” של
תלמיד חכם ל”לא נדע” של עם הארץ- ה”לא נדע”
של תלמיד חכם זורח אור, ואילו “לא נדע”
של עם הארץ יבש לחלוטין, בלא שמץ של לחלוחית…

לפעמים דיבר בנוסח של
“הימינייהו עדיף”, רוחניות או גשמיות,
ולימד שהדרגה הקטנה ביותר של יהודי
היא שיתן לרוחניות משפט הבכורה – דין קדימה.
עובד השם האמיתי – הסביר,

אין לו מקום בלבו לדאגה מדאגות עוה”ז
משל לעני שחלה בחולי מסוכן,
ודואג לחייו, היש לו אז
מקום פנוי בלב לדאגת פרנסה?

פעם אמר לאחד: אתה מוכן לפרוש מתאוות עוה”ז,
אבל רצונך להותיר לעצמך “מסמר” אחד,
מפני החשש אולי לא תוכל לשוב אליהן עוד
כדאיתר ב”ספר חסידים”
שהיוצא מבית אם לא השאיר בו למצער “מסמר”
בודד לא ישוב ויתגורר באותו בית במשך כו”כ שנים.

והיה דורש כמין חומר: למה הקדימו בברכת חתנים
“שהכל ברא לכבודו” ל”יוצר האדם”?
כי בלא ברכה זו היתה ברכת “יוצר האדם” ברכה לבטלה,
שהרי אמרו חז”ל באדם נוח לו שלא נברא משנברא”,
רק בשביל כבוד השי”ת היה כדאי לו להיבראות.

מעשה בימי חליו שבא אליו האופא וייעץ לו
כי יחדל באופן זמני מעיונים המייגעים את המוח.
מוטב אולי שיגיד מזמורי תהילים. הגיב מהרי”ל: וכי הבור הוא,
האופא, שיכולני לומר תהלים בלא התעמקות?!

אף הוא סח פעם לתלמיד,
שאין בכוחו לחבר פירוש לתהלים,
מפני שספר תהלים הוא כולו אור בלא כלי.
כן אמר, שמלבד הקדושה
ששיקע דוד המלך ע”ה במזמורים הללו,
עוד יש בהם הקדושה של הצדיקים
מכל הדורות שאמרו תהלים בלא לב ולבל.

וכך היה אומר כשמגיע למקרא שכתוב
כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם
כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם”
כאשר האדם זוכה לסיעתא דשמיא,
הריהו מרגיש תענוג אינסוף במה שמוציא מן הפה
יותר מכל תענוג שעלול להרגיש ממה שמכניס אל הפה…

אור הגנוז
בעור האחרון של חיין עבר מהרי”ל אשלג זצ”ל להתגורר בתל אביב.
מכאן הנהיג את עדת החסידים. פה קיבץ וריבה פעלים (… …)
ע”י התושבים הקודמים. כין השאר ערך מסע רב-רושם לבאר שבע
עיר-האבות וקידש אותה קדוש לשעתה ולעתיד לבוא.

אף הוא התכונן לבקר גם באילת
המרוחקת אך לא איסתייעא הסולם לעלות אליה,
כי אז יהיה כל טוב העולם פרוש לפניו כעל כף-ידו.
עוד בחייו זכה לראות כשיוצא לאור חיבורו “הסולם”,
שהוא פירוש מקיף ושלם לכל חלקי הזוה”ק, ב-21 כרכים.

סעודת – מצוה רבתי לכבוד המאורע וציוה
על החסידים שינגנו לפניו ניגון בלא מלים.
מסתורין מכבשונן של עולם ובו להודות לאלקים
שזיכה אותי לחבר פירוש על הזוהר,
לפיכך אומר אני שינגנו ניגון בלא מילים…”
מספרים, כשביקר איום אחד בצפת,
ונכנס לקיטון הצר שלפי המסורה
למד בו האריז”ל עם תלמידיו, אמר מהרי”ל:
“מחדר קטן כזה בקע
אור גדול כ”כ שהאיר לעולם ומלואו”.

אף תלמידיו המשכימים לפתחו,
כשהיו באים אצל מפתן חדרו הדל, שבו ישב
וגילה מסתורין מכבשוני
על עולם ובו כתב את חיבוריו הקדושים.
הרגישו בפועל כי מהחדר הזה ממשיך
רבם נהרה ושולח קרנים
זורחות על פני תבל. אלו ניצוצות מאורו
של משיח שעתיד להתגלות במהרה בימינו.
לפני שלושים שנה, בעיצומו של יום הקדוש,
יום הכפורים, כבתה בוצינא בלו.
מהרי”ל בעל “הסולם” נתבקש לישיבה של מעלה,
כשהוא מותיר לדורות הבאים את המפתחות
ששכלל לבוא בהם בשערי היכלות הח”ן כאשר איוותה נפשו.
בעזרת המפתחות הללו, הספונים בחיבוריו הקדושים,
הצליחו בניו ממשיכי בשלשים השנים הבאות
(הבכור האדמו”ר רבי ברוך שלום אשלג שליט”א יבלחט”א
והאדמו”ר רבי שלמה בנימין אשלג זצ”ל), לעשות.
————————–

רבי יהודה לייב אשלג זצ”ל
בשפריר חביון
הבהיר! ומן שחקים מזהיר
שמה: מבפנים לפרכת המסך.
סוד צדיקים שמה מתבהר!
ויאירו יחדיו האור והחושך.
טוב מאוד, לחקור מפעליו,
ואליו הזהרו משלוח יד
אז תשמעוהו, וכה תפגשוהו,
במגדל עוז, שם המיוחד!
ויערב לכם דבר אמת,
לדבר דבר בליבר.
וכל שאתם תחזו לכם,
עיניכם תיראנה ולא זר!