סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

קונטרס מורה אמצעי

אודות

זהו קונטרס שמצאנו בתוך כתבי יד של רבינו, ומצד תוכנו נראה כי זהו הקדמה לחיבור,

אותו ידוע שרבינו קיווה לעשות, על ביאור אגדות חז"ל ודברי הנבואה,

שנראים מתמיהים לפי פשוטם, אך מונח בהם סודות גדולים, כנודע.

א
להסתכל רק בספרי חכמים נאמנים

בתחילת העיון בספרים של חכמינו, מחויב האדם לתשומת לב לשער בדמיונו את רוח דעתם ולבם שאין חקר לתבונתם, ובמליצות דקות כללו וקשרו דברים עמוקים, כי אז ידע איך להשים לבו ודעתו להבין דבריהם.
ואין כונתי על כל הספרים המצוים, שהרי רובם מחוברים מאנשים פשוטים שלא נפתחו עיניהם בחכמה, אלא כמו הבעש"ט ז"ל והגר"א ז"ל ורמח"ל וכדומה. ותדע … מספרי אחרונים, המה דברים המוניים שאינו ראוים לתשומת לב ולא כלום, אשר בימי חז"ל היו קוראים לספרים כאלה ספרים חיצונים ואסרו להסתכל בהם, ואף על פי שהיו אנשים כשרים וצדיקים. כי מאוד מאוד צריך האדם לשמור מספרים כאלה, לא מדובשם ולא מעוקצם.

כי גם דברי מוסר שבהם, הגם שהמה דברים מלוקטים מספרים אמיתיים, מכל מקום כיון שהחיצוני מעביר אותם תחת מוחו הרע, אז מקלקל את ריחם וטעמם עד להשחית, ואין צריך לומר דברים המתחדשים במוחם ההמוני בעצמם, שהמה דברים מזיקים לכל בן אדם.

ודברי נאמרים הן בענין הלכה והן בענין הגדה, ודי למבין.
ומי שאינו מאמין שיש בדורות אחרונים מי שהשיג רוח הקודש, היתי מיעץ לו להשמר את עצמו מאוד שלא יסתכל בשום ספר מהאחרונים (עד כמה שאפשר), זולת באותם המקובלים בעיניו לבעלי רוח הקודש. כי אפילו המחבר הוא באמת בעל השגה גדולה, עם כל זאת, אם המעיין לא יחזיקהו לבעל השגה, אינו יכול להנות ממנו רק רע. ומה כנים דברי, ואשרי מי שישמור עליהם.

ב
ספרי הנבואה וספרי עצמי : גדרם מפורסם – ביאורם חידוש

ב' דברים מפליאים סותרים זה את זה תמצא בספרי: א' שהמה מפורסמים בכל ספרי מוסר ודת. הב' שעדיין לא דיבר אדם מהם וכולם "חידוש".
בספרי הנבואה יש דברים רבים שעיני ההמון מתעורים על ידיהם, בעת שהדברים מתלבשים על מוח דמיונם הגס. שהכתוב בהם דומים לציירים ולא כלל למורים שמתאימים דבריהם להמעייינים, מה שאין כן בעלי הנבואה המה רק מציירים הדברים כמות שהם נראים במחזה הנבואי, ואין להם רשות ורצון לשנות מהם כחוט השערה, ואף על פי שיש טועים, עם כל זאת אינם אחראים להמונים, זולת למבינים ולמשכילים.

בדומה לפאטאגראפיסט (-צלם) שמצייר את העיר, ואף על פי שנמצא שם איזה סמטאות ומבואות הנעלמים מהפאטאגראפיע (-תמונה מצולמת), אשר על כן המה מראים ציור מוטעה לעיני המסתכלים, עם כל זאת אין בידם לשנות את העיר על מבואותיה וסמטותיה כדי להכין היטב הפאטאגראפיע שלהם, והבן בזה, כי על כן המה "אלקים" ממש, להיות שאין דעת המעיינים מתערב בהם ולא כלום.

אמנם אנכי אחזתי דרך חדש להיות בחינת אמצעי בינו לבן אדם – משום שכל עוד שהדורות נתפקחו בדרך הדרגה, היו הדברים הנ"ל באו במסורה מדור לדור, והיה מספיק להמון כולו שיעצורו ברוחם לקבל הדברי נבואה, אף על פי שהיו מרגישים בהם טעמים מאוכזבים, כי כן הטביע השי"ת בהטבע, שדברי אבות יתקבלו בלבות הבנים בחיוב טבעי, הגם שיהא להיפך השכל הפשוט המקובל.

אמנם בדורות אחרונים ששיעור ההתפתחות אחז מדות מבהילות במרחק בין דור ראשון לשני, וזה שגורם שנחלש כח המסורה הטבעית, והנער ירהבו בזקן ובת קמה באמה, כי לא יקבלו מהם רק המתישב על לבותם עצמם. וזהו שהכריחה אותי לבא בספרי זה כמורה, להלביש את הדברים בצורה מתאימה לשכל כל מעיין, באופן שלכל הפחות לא ירמה את עצמו בפירוש דברי הנבואה, כנהוג בהמון של הדורות שעברו.

ג
ב' הקוטבים: השגחה פרטית ואהבת השי"ת

ואי אפשר לפרש בתעופה אחת כל הדברים הנצטרכים בענין ההטעאה (-הטעיה) הזאת במקום אחד, על כן באתי לי בב' קוטביים לפרשם יפה יפה באופן שלא יקבלו שום הגדרה טעאית (-מוטעית), והם: השגחה פרטית ואהבת השי"ת, שהם בלשון ההמון ענין שכר ועונש הנקרא השגחה פרטית, וענין השארת הנפש הנצחיית הנקרא באמת אהבת השי"ת.

כי השכר ועונש הנוהג בעולם הזה שנקרא השגחה פרטית, הוא המביא את האדם להשארת הנפש הנצחית כמו שרצה להנות לנבראיו, שנקרא גם כן שכר הנשמות או כינויים אחרים, וכל אלה המה מוגדרים בפי המשכילים בשם אהבת השי"ת, שהוא ענין השפעת נחת רוח ליוצרו, כי האוהב האמיתי אין לו שום ענין קבלה לעצמו קטן או גדול, רק דבר אחד נוטל את כל רוחו, דהיינו רק להשפיע כל מה שאפשר נחת רוח לאוהבו.
ואחרי שמוכן האדם במדה של השפעה כזאת הנוהג בעולם הזה בין אוהבים נאמנים, אז יאמין וידע כי דבוק בו ית' לנצחיות, כי נעשה דבוק ממש, שנחשב כמו חלק מהכל, ומתענג כמו הנ"ל.

ד
דברי רק כמכונות, אמנם אם תעבוד עמהם, תשיג שפע רב לפי שיעור התעמולה בהם, כי המה מכונות מוצלחים ונפלאים.

ה
משוגע – איש הרוח

מה שהחיצונים מדמים לעצמם את הנביא או המקובל לבעל הזיה ולמשוגע, הוא ענין וצורך ומוכרח לעיני רוב בני העולם, כמו שכתוב גבי יהוא בן נמשי "הראיתם את המשוגע הזה", עיין שם. והוא כי המשוגע אינו מרוצה להצתמצם בשום אופן באותו הגבול שבני אדם מתגדרים בו, אלא כל עבודתו ומטרתו להיות יוצא מן הכלל ומגדר הרגיל.

ועד"ז כל הרוצה להתדבק בו ית', תיכף מטרתו יוצא מהכלל, כי חפץ כזה איננו ברוב העולם, ואין צריך לומר עבודתו, שהוא יוצא מהכלל, ומחמת זה אין הוא … מוגדר אצל חכמים חיצוניים לבעל דמיון ומשוגע, כי גם הוא כמשוגע יוצא מהכלל – אלא המשוגע נמצא מתחת הכלל, והעובד למעלה מהכלל כמובן.

ו
אתנן זונה ומחיר כלב

הרוצה להתדבק בו ית' ודאי שצריך להפקיר כל החמודות והקנינים הנמצאים בעולם הזה המדומות, כמו שכתוב (דברים כו, טז) "בכל נפשך".
אמנם צריך שיכיר בשפלותם שהם כאין ולא כלום, ומבזים את הקונה אותם עד לתכלית – כי אז יוכל לאהוב אותו יתברך על מנת שלא לקבל פרס.

מה שאין כן כל עוד שלא ביטל קנינים האלו כאין וכאפס, אלא עם כל זה מוכן לפרוש את עצמו מהנאתם ואהבתם כדי לקיים ולהשיג אהבת ה' – הוא לא יעבדהו בשום אופן כראוי, דהיינו על מנת שלא לקבל פרס, משום שבהכרח מחוייב לצפות מהשי"ת דבר מה שיתן לו חלף תענוגי עולם הזה שנפרש מהם, ואם לא יתן לו השי"ת כלום, קרוב מאוד שיהי' תוהא על הראשונות, כי יאמר בלבבו, אני הפקרתי תענוגי עולם הזה, אשר שום אדם אין בכוחו לעשות זה, והשי"ת לא יזכרהו בעד כל זה לטובה מאומה יתר על שאר הבריות.

ועל כן עובד כזה המצפה להשי"ת שיתן לו דבר מה חלף הפקירו קניני עולם הזה, מכונה "אתנן זונה ומחיר כלב", והבן, כי לא ראוי כלל לקרבו לקדושה, כי בזוי הוא. כי לא די שאינו משבח להשי"ת גלל (-בגלל) הצילו ממקום הטנופת, אלא עוד ירצה להוכיח כי הטנופת הזה דבר שבערך הוא, ותובע פיצויים על הפסדם.

ז
מדרגה א'

הנה מי שאינו יודע להבחין בהבחנה גמורה בין מועיל למזיק, לא יקרבהו השי"ת בהחלט, ואין לו תקוה עד שיעמוד על בירורם בישוב הדעת גמור והתפשטות באבריו.

והטעם, כי בתחילת ביאתו לפני המלך, יש חוק שצריך המלך למלאות כל משאלות לבו,

ואם אינו מבין גמור במועיל ומזיק, אי אפשר שלא יתערב במשאלות לבבו איזה חפץ ורצון אחר דברים המזיקים,

אשר בזה ודאי לא יוכל המלך להשלימו במלואו ולהזיקו, משום שמהטוב אי אפשר שימשך רע ח"ו, ומשום זה מרחיקין אותו כל זמן שאינו יודע להבחין בין טוב ורע.

ח
השארת הנפש

על כן אין מדובר בתורה שבכתב מהשארת הנפש, מהיעוד המובדל לעתיד לבא בחידוש בגן עדן וכדומה.
הטעם הוא, כי 'דברה תורה כלשון בני אדם' (ברכות לא, ב), ועיקר החפץ של האדם שיהי' נשלם בחייו עצמו,

וכמעט שאינו מסוגל להרגיש בטבעו בהתענוג שיקבל זולתו, ואם יבטיחו לו מאה פעמים אשר בגלגול שני יגיע תיקונו ויקבל כל טוב מהשי"ת,

חלף יסוריו בגלגול זה, לא יטעם מזה שום טעם של נחמה, כי אם, אם יבטיחו לו על כל פנים בסוף ימיו, שיראה עולמו אז בחייו וישבע.
ועל כן מענין שכר ועונש: נפש בלי גוף, אין מדובר, כי בעל גוף אין לו השגה של כלום בנפש בלי גוף.

ומגמר התיקון, שגלגול אחרון יקבל, הרי זה מובא בתורה שבכתב (ישעיה ב, ב) "והי' באחרית הימים וכו' ".
אמנם, לא תסבירהו שדור האחרון הוא הראשון, משום ב' טעמים. א' כי לא ישיגהו כנ"ל. ב' כי תקרר אותו מהרצון להשתלם בחייו עצמו.

ומה שהתורה מדברת בדרך כלל ישראל ענין של אחרית הימים, הוא משום שבדרך כלל בהכרח שאי אפשר שישתלמו בדור אחד או דורותים,

שמוכרחים לשיתא אלפי שני כנודע, ועל כן מגלה כמו ברמז ענין סוף הימים, כמו שאמר יעקב (בראשית מט, א),

"האספו ואגידה לכם מה שיקרא אתכם באחרית הימים", והיינו בדרך כלל. אכן בדרך פרט שמטרתו לראות עולמו בחייו, אם כן ידובר בו מזמנו עצמו בלבד.

ט
אדם הראשון ואדם פרטי

כל שקרה לאדם הראשון, נוהג בכל פרט, כמו שכתוב "דרש ר' שמלאי, למה התינוק דומה במעי אמו וכו', נר דלוק על ראשו, רואה מסוף העולם עד סופו, ומלמדין אותו כל התורה, ומשביעין אותו הוי צדיק וכו' ". הוא ענין הצווי דאדם הראשון על עץ הדעת, שדבר הנשמע מפי השי"ת נקרא כמו השבעה.

"ואפילו כל העולם כולו אומרים לך שצדיק אתה" – הוא ביחס עטיו (-עצתו) של נחש שהיה הערום מכל חית השדה, שביחס הזה מוכללים כל אנשי העולם הזה נפרדים מהשי"ת, והמה מכונים חיית השדה, והנחש הערום מכולם, אם כן כחו ככל בני העולם כולו. ואם כח הזה בא עליו להטרידו, הרי מושבע ועומד שיכריע אותו, כמו שכתוב (קידושין מ, ב) "זכה הכריע עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". ותדע שגם הנחש אמר להם שהם צדיקים גדולים, ובאכלם את עץ הדעת 'והיתם כאלקים' (בראשית ג, ה), שענינו תכלית הגובה והמטרה האנושית.

והוא חטאו, כי בשביל זה מלמדים אותו כל התורה כולה, כדי שלא יאמין לחיית השדה שכבר מוכן הוא למטרה האנושית שהוא והייתם כאלקים, כי בנפשו ידע שהוא עם הארץ ועדיין לא השיג כל התורה כמו שלמד במעי אמו בעיבור, ולפיכך לא יאמין שהוא צדיק, ולפיכך ישמור את עץ החיים, דהיינו קיום המצות בדרך נעשה ונשמע.

ולאידך גיסא גם אדם הראשון בגן עדן הוא בחינת עיבור דכל אדם, כי אז קומתו מסוף העולם עד סופו, … ששיעור קומה הוא שיעור השגה, כי גדלות האדם נמדד בהשגה, כמו שגדלות בהמה נמדד בבשר ועצמות.
וענין חטא עץ הדעת הוא בא מלאך וסטרו על פיו, שבגלל זה שאכל מעץ הדעת, מתקרב לחיית השדה שהם הגופות דעולם הזה, וקרבה זאת מכונה סטירה כלפי הנפש הנבדלת, דעל כן ירדו העולמות, וגם נשמתו דאדם הראשון נגרשה מגן עדן ונתלבשה בגוף דעולם הזה ממשכא דחויא .

ותמצא כאן הבדל בין השי"ת לאצלינו:
כי כלפי השי"ת נקרא אדם שהוא גמר צורתו, הוא בעודו בחינת נפש או נשמה בלי גוף דמשכא דחויא דעולם הזה, או אחר גמר התיקון שיושלם גם בגוף, ודו"ק מאד. אמנם אצלינו נקרא למושג האדם דוקא בהיותו בעולם הזה בבחינת מעבר הזמן אשר אז לא יכירהו הנצחי.

וזהו שאמרו המקובלים ורמח"ל ז"ל, שהחית השדה של אז היה במדרגת אנשים של עכשיו, כך כשהאדם חטא, וירד למדרגת חיות השדה, אז ירדו חיות השדה למדרגות של עתה.

י
זקן חדש

עיין בקונטרס מורה אמצעי בהג"ה שם, שב' דברים בספרי סותרים זו לזו, הא' שדברי מפורסמים בכל ספרי דת, הב' שכולה חידוש. פירוש, שהרי זה כל הנשוא שבספרי דת ומוסר אשר אית דין ודיין שצריך ליראה מפניו, שבזה מתבטא כל ענין המצות והעבודה, ואשר סוף דבר הוא העונג הנצחי שהוא האהבה, אשר לכן מחוייב לעסוק לאהוב את השי"ת בכל לבו ומאודו ונפשו וכו'.

והנך מוצא שאין לך דבר קטן או גדול בספרי דת ומוסר שלא ימצא בגדר של דברים הנ"ל אשר אני מכנה אותם השגחה פרטית ואהבת השי"ת.
גם מי אינו יודע שענין אהבה הוא ענין השפעת נחת רוח לחבירו, ושלימותה הוא בכשלא נשאר להאוהב שום רשות וענין לדאוג בעד עצמו, אלא כולו השפעה בלי שום התעוררות לקבלה כלל.

הרי לעיניך אשר כל דברי ברחבם ובהקפם המה מפורסמים בכל הספרים, כי מדברים רק את דברי, לא פחות ולא יותר. ויחד עם זה, אין לך אפילו דיבור אחד מכל דברי שתמצאהו בצורתו באיזה חיבור כמו שימצא כל משכיל שישתמש עם דברי כדי לקיים אותם.

והוא משום שלא נתבארו הדברים רק בדרך הקבלה והנבואה, אשר נשגבים מעיני המון להבינם, אף על פי שתופש אותם, עם כל זאת אינו מבין אותם, משום שאדם פשוט לא יוכל לתפוש צורה אלקיות, וזהו דבר מוחלט.
ועל כן חדשתי לדבר אותם הדברים בבחינת 'מורה אמצעי' ולא 'מורה אלוקי' כנהוג עד הנה, דהיינו שדברו על פי הנבואה והציור. רק אני מדבר לפי האדם בעל המעשה, כמו המתלבש זה על שכלו, ועל כן דברי חדשים ממש מתחלתם עד סופם, אף על פי שהמה דברים ישנים. ואחר שיעבוד האדם לקיים ההדרכות שנתבארו כאן, יראה בעליל שכל הספרים אומרים את זאת.

אמנם אני עומד ומזהיר לכל מעיין, שלא יבין מלה אחת מכל דברי בטרם שישתמש בהדברים זמן מרובה, כי לא הכנתי לך אלא מכונות לעבודה, ואם לא תאספם לביתך, ולא תעמול בהם, לא יביאו לך שום יתרון ועודף.

יא
דרך ההבנה של דברי

אם האדם אינו מבין לכל הפחות מעלתם של חז"ל, אז אינו מוכשר שילמוד שום דבר ממני ולא מאחרים. כי אם אפרש לו דבר אחד מדבריהם, תיכף יתעורר בו רצון מחודש להבין על פי הפירוש החדש הזה כל דברי חז"ל שבאו לו בזכרונו הנדמים לו כסותרים להפירוש מחמת חסרון ידיעתו בדבריהם. ועל כן מוכיח להכחיש גם את דבר המפורש על ידי בהחלט, וגם הצדקות לא יועילו לו. ואין לי שום עצה, רק אם יוכל להבין רוחב לבם ודעתם של חז"ל אשר כולו דברים ארוכים ורחבים במליצה קצרה, באופן שלאדם פשוט אין שום תחילת מושג אפי' בדבריהם הנראים מוצעים לעיני ההמון, כי עמקו דבריהם ומשוללים לגמרי מדעת ההמון.

ואם תאמין את זה, אז תהיה לך שמחה גדולה בזה שזכית על כל פנים לשמוע ממני דבר אחד, מפורשים במלא שאפשר לך להשיג, ואין צריך לומר שלא תבוא לסתור את פירושי ממקומות אחרים שאין לך בהם שום השגה.