מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת מקץ

פרשת השבוע | פרשת מקץ

 

"בִּלְעָדָי, אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מא, טז)

"בלעדי", אין החכמה משלי, אלא "אלוקים יענה" וכו' (רש"י)

 

מי הוא הזוכה לחכמת אלוקים?

במאמר "אם הוי' לא יבנה בית" כתב רבינו זצוק"ל:

כתוב (תהלים קכז, א) "אם הוי' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". פירוש, כי הנה מי שעובד בעבודת ה' וחושב שעל-ידי זה ישיג חכמתו הגדולה, אינו אלא טועה ולשוא כל עמלו. ומלבד זה שבשום אופן לא ישיג כלום, אלא אפילו שהיה אופן להשיג החכמה הנ"ל, אז בלי ספק שהיה אומר מיד, הנני מוחל השכר ואיני כדאי ליגע את עצמי כל-כך עבורה. כי ידמה לו שיצא שכרו בהפסדו, כלומר, היציאה יתירה על השבח.[1]

לכן צריך לעשות חשבון אמיתי, שבודאי לצורך עצמו אינו כדאי, שמוותר עליו, אבל אם (יבמות עט, ב) "חלקנו נתיר, חלק מזבח מי יתיר"[2], וכיון שהוא אבר אחד מהשכינה הקדושה, אזי אם ילך אחר התאוות והתענוגים, נמצא (משלי טז, כח) "ונרגן מפריד אלוף"[3] – אלופו של עולם. ונמצא מרחיק אבר שלם מהשכינה הקדושה. ואז בודאי שיכפה את גופו וחומרו, וישיג החכמה בשלימותה, ויחזיק אותה בשתי ידים.

זה פירוש "אם הוי' לא יבנה בית", דהיינו, שלא יהיה מרוצה לבנות הבית לה', רק לעצמיותו, להשיג החכמה והחסדים. אז, "שוא עמלו בוניו בו", שיצא שכרו בהפסדו, שיהיה לו המציאה מרובה על השבח[4], ובודאי שיניח שניהם. (ונמצא כל עמלו לשוא ולתוהו, כי תוהא אפילו על הראשונות).

(מתוך "פרי חכם", שיחות קודש, עמוד קפב)

 

"לָמָּה תִּתְרָאוּ" (מב, א)

 

למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שבעים (רש"י)

 

בנתינת התורה בא לנו הכח, בזה שה"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן לשמוע והלב לחשוב ולהרהר" (שבועות כ, ב). פירוש, שאיתא, ש"זכור" סוד האהבה, ו"שמור" סוד היראה, שהם ב' הפכים כנ"ל, ונאמרו ונמסרו לנו כאחד, דהיינו, לייחדם ביחד כנ"ל, ואף על פי שהם הפכים מאד, שאינו מובן כלל וכלל איך אפשר להיות דבר זה במציאות, בפה ואזן ולב הגשמי, אבל זה כח התורה שהמדבק בה זוכה לדבר זה, דהיינו להיות מחוברים ומאוחדים בלבו, כמדתו של יעקב אע"ה, והבן.

[1] היינו, שהטרחה גדולה מהשכר.

[2] המדובר בגמרא שם על הנתינים (הגבעונים) שנאסרו לבוא בקהל. מספרת הגמרא (יבמות עט, ב): בימי רבי ביקשו להתיר את הנתינים. אמר להם רבי: "חלקנו נתיר", שהפקר בית דין הפקר, ויכולים להתיר שיעבודם של הנתינים לישראל, אבל "חלק מזבח מי יתיר"? שהרי הנתינים היו חוטבי עצים ושואבי מים "לעדה ולמזבח ה'" (יהושע ט, כז), ואם כן שיעבודם למזבח בעינו עומד. לכן אי אפשר להתירם לבוא בקהל ה'. כוונתו של רבינו כאן לומר, אפילו מוותר אתה על חלקך בחכמה מפני שנדמה לך שאין שווי השכר כערך הטורח, אין אתה יכול לוותר על כך, שאתה אבר מהשכינה הקדושה, ונמצא "נרגן מפריד אלוף".

[3] וע"י ריגונו ותרעומתו מפריד ממנו אלופו של עולם (רש"י).

[4] אולי צ"ל 'היציאה' במקום: המציאה.

 

מתוך הספר 'אוצרות הסולם' מאת הרב שמואל הורביץ | לרכישת הספר לחץ כאן

 

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.