סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

פרשת השבוע | פרשת וישלח

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (לב, כה)

שכח פכים קטנים וחזר עליהם (רש"י)

עיקר נתינת התורה בעולם השפל הזה הוא דבר הפכי, כי טעו בו המלאכים כנודע. וז"ש "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (קהלת ז, ח). פירוש "אַחֲרִית דָּבָר" הוא שפל המדרגה. דהיינו, בבריאת העולם לעין כל, שאין בזה צורך לשום התבוננות, – הנקרא בספרים 'מושכלות ראשוניות', פירוש, אם לא יאכל, ירעב. אם יגע באש, יכוה. אם יפיל את עצמו למים, יטבע, וכדומה, שאותם הדברים מובנים גם כן לחיות ולבהמות, כי גם השכל הבהמי יגיד להם דבר זה, ועל כן הוא נקרא "אַחֲרִית דָּבָר".

"ראשית דבר" זה שכל התורה, שאינה מושגת אפילו למדברים, דהיינו, לכל עמי הארץ, זולת לזרע יעקב בחירי ה'. והנה נמצא בעולם טוב ורע בערבוביא, וכדי להבדיל ולהכיר בין הטוב לרע משמיענו הכתוב שעיקר דרך הטוב הוא ה"אַחֲרִית דָּבָר", דהיינו, להתנהג בדרך שדשים בו שפלי עם, דרך המושג לכל הבריות, אך יחד עם זה יחבר שֶׂכֶל התורה, והבן. כי זה תכלית ההפכים הנמצאים בעולם, וזה מחויב האדם השלם לחבר ולייחד באחדות ממש בדעתו, וזה "טוב" מקרי, וז"ש: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר", – אם מחובר היטב מֵרֵאשִׁיתוֹ, דהיינו, שֶׂכֶל התורה ושֶׂכֶל הבהמי מתחברים לאחד ממש, ודו"ק.

שני הפכים בנושא אחד

וזה פירוש דברי חז"ל (חולין ה, ב) "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (תהלים לו, ז) אלו בני אדם שהם ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה, כפירוש הנ"ל, שמתחבר בהם ב' הפכים אלו לאחד, למשל מה שאיתא: 'אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח' (אבות פ"ג מי"ז), הנה בבא ראשונה זה שֶׂכֶל בהמי, רצונו לומר שֶׂכֶל המושג לכל. ובבא שנייה זה שֶׂכֶל התורה, כי מה ענין וסגולת התורה להמציא לו קמח? אלא מובן על פי התורה, אשר אין הקב"ה מסיר השגחתו חלילה מהעולם אפילו רגע אחד, ולכן מטיב הוא עם עושי רצונו ושומע תפילתם.

לפי זה, מי שזכה להיות עמלו בתורה, בודאי אינו צריך לעמול בדרך ארץ, כי יבקש ממי שיש לו באמת, ויתן לו. וכמ"ש (ברכות לב, ב) 'מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת'. וזה שמשמיענו התנא, 'אם אין קמח' וכו', דהיינו, שדרך הנרצה הוא לחברם יחד, דהיינו, לעשות עצמו כבהמה, לידע אם אין קמח אין תורה, ומחמת זה ישתדל בכל מה ששכלו הבהמי מלמדו לעשות, להשיג קמח ומזון לגופו.

ואף על פי שלפי שֶׂכֶל התורה הוא למותר, כי "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה. רוֹצֶה ד' אֶת יְרֵאָיו, אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהלים קמז, י-יא). אם כן, למה לו ליגע ולפשוט נבלתא בשוקא, כדי שלא יצטרך לבני אדם? מוטב לו לעסוק בתורה ולירא את ה' ליחל לחסדו, כי לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה.

עכ"ז מלמד התנא להשתדל בכל כחו אחר קמח, כי בלעדו אין תורה, ומוטב שיחלל שבת אחת, כדי לשמור שבתות הרבה, וכדומה. אעפ"כ תדע בטוב 'אם אין תורה אין קמח', פירוש, שאין היגיעה וההשתדלות מביא וממציא לך הקמח, זולת קיום התורה ויראת שמים, כי "לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה", וכו'. וזהו ב' הפכים בהתייחדם לאחד ממש, דהיינו, בעושי מעשה בהמה ויודע שלהבל וריק נחשב, ורק הכל בא לו משולחנא דמלכא, אדם כזה שלם מקרי.

וזה פירוש הכתוב "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ד' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב" (שם מ, ה), שמייחד ב' הדברים שבוטח בה', ומתעצם בכל כחו להמציא טרף ומזון לביתו, ועם כל זה יודע שמעשיו וכל השתדלותו אינם יותר מרהבים ושטי כזב, ועיקר משים ה' מבטחו והבן.

וזה שכתוב "כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים" (שם קכה, ג), פירוש, אף על פי שמעשיהם דומים כנ"ל והבן. ואמאי? ומפרש הכתוב: "לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם" (שם), כי מקבלים עליהם עול מלכות שמים שלמה, ויודעים שהוא הנותן לך כח.

וטעמו של הדבר הוא כדי לברר את אמונת הצדיק בהשי"ת, עד היכן מגעת. ואף על  פי שהקב"ה יודע מחשבות, מכל מקום צריך בירור המעשים להיות גלוי לעיני הצדיק עצמו, כי מטבע החומר שאינו מניח לצדיק להאמין בעצמו עד שרואה במעשה בעליל לעין, ותמיד מתירא שמא יגרום החטא ויפול ממדרגתו בשעת מעשה, והבן.

מדתו של יעקב אע"ה

ובזה נבין מה שדרשו חז"ל, שחזר יעקב אע"ה על פכין קטנים, שבאמת פלא הוא, בעת כזאת שראה את עשו בא עליו להורגו, להאביד ולחמוס את כל אשר יש לו, היה לו מקום במוחו להשאר במקום סכנה לבדו, להציל לעצמו פכין קטנים. והוא לא האמין בחייו, כמו שכתוב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וכו' וַיַּחַץ אֶת הָעָם וכו' לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" וכו' (בראשית לב, ח).

אלא בהנ"ל מבואר היטב, כי דרך הנ"ל דהיינו אדם ובהמה, זה היה מדתו של יעקב אבינו ע"ה, שהוא היה נעשה מרכבה לבחינה זו, כמ"ש בספרים: אברהם אע"ה נעשה מרכבה למדת אהבה, ויצחק אבינו ע"ה למדת הפחד, שב' מדות אלו הם ב' הפכים, כי האוהב אינו מתיירא, ובוטח תמיד על אוהבו, ועל כל פשעים תכסה אהבה. והמתירא אינו בוטח, כי אם היה בוטח לא היה מתירא כל עיקר. אבל יעקב אבינו בחיר שבאבות נעשה מרכבה למדות הרחמים, דהיינו, אלו ב' הפכים בנושא אחד, אהבה ויראה ביחד, שזה עיקרו של מדה זו, כנודע.

וזה משמיענו הכתוב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וכו' וַיַּחַץ אֶת הָעָם וכו' לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת", כדי להמציא לו מעט לפליטה, וכן שלח דורונות אולי יתפייס אתו.

והנך רואה שמנהגו בדבר זה היה כאיש פשוט בתכלית הפשיטות, כי מה לי אם אדם דואג שלא יגוע ברעב, ועושה ורודף כל היום וכל הלילה בתחבולות שונות להמציא לו מחיה ושארית, או שדואג מפני שונאו שלא יאביד את רכושו ולא יהרגנו, ועושה כל מיני המצאות שיש להמציא לדבר זה.

וזאת הקשה רש"י ז"ל: ולמה מתירא יעקב אע"ה? הלא הבטיחו "ושמרתיך" וכו'. ותירץ, שהיה מתירא שמא יגרום החטא. ויש לדקדק שהיה לו לומר, שמא גרם ולא שמא יגרום, ועם הנ"ל ניחא, שבאמת היה לו ליעקב אע"ה מדת האהבה בשלימות, דהיינו בטחון, ולא היה לו ספק כלל וכלל כי ישמרנו ה', ולא יחסר לו דבר, עם כל זה התנהג מנהג אדם פשוט, ושם עצמו כמתירא כפי אשר יחייב שֶׂכֶל הבהמי להמציא המצאה לדבר זה בפשיטות, שהיה מתירא מאד מפני ארבע מאות איש שעמו, ובזה היה כמסיח דעת מבטחון, כדי להתירא באמת, ומתוך כך עשה מעשה שמירה כדרך המתיראים מפני שונא, חצה את המחנות, ונתן מתנות וכדומה.

ולמה עשה דבר זה, הא באמת לא היה מתירא כלל וכלל, כי בטח בד', אלא מחמת שמא יגרום החטא. כי הצדיק בענותנותו אינו מאמין בעצמו שלא יפול ממדרגה בשעת המעשה, ולכן הכין את עצמו בכל מילי דעלמא שדי להצלה מפני האויב, ואחר כל אלה שיער בנפשו שכל זה רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב, ושָׂם ה' מִבְטַחוֹ והתפלל אל ה'.

ובזה מובן מה שנשאר על פכין קטנים, להודיע שיחד עם היראה היה לו מדת האהבה בשלימות, בלי פגם חלילה, והחשיב בדעתו אפילו פכין קטנים, כי ידע בטוב שלא יגע צר ואויב ברכושו כלל.

מתוך הספר 'אוצרות הסולם' מאת הרב שמואל הורביץ | לרכישת הספר לחץ כאן