פרק א

כבר בארנו באורך בכמה מקומות כי האצילות העליון התחיל להיות עקודים נקודים ברודים. ועתה נחזור לבאר הענין באורך, ונבאר מציאות העקודים מה ענינם.

הנה קודם מציאות העקודים לא היה האור העליון יכול להתלבש בשום כלי, כי לא היה יכולת בכלים לסובלו, ושם היה האור בלתי מתלבש בכלי עד שהגיע התפשטות האור הגדול ההוא אל בחינת העקודים ושם נעשה מציאות כלי אחד אל האור הגדול ההוא. ואז התחיל האצילות להיות בו איזה מציאות הגבלת האור, מה שלא היה יכול להיות הדבר עד עתה.

אמנם תחלה היה האור כולו של החלקים המגיעים לאצילות כולם נעלמים תוך כלי אחד לבד, ואותו הכלי היה בו בחינת כלי של כתר העליון. אח"כ נתפשט האור יותר למטה מבחינה הנ"ל הנקרא עקודים ואז נעשית י' כלים, אך כולם עדיין בסוד בחינת כלים דכתר. פירוש: שידוע הוא כי כל ספירה מהי' ספירות היא נכללת מי' ספירות, ויש בכל א' בחינת כתר, ואותו‏ חלק של הכלים שנוגעין למציאת הי' כתרים של הי' ספירות היה בהם יכולת להעשות בהם כלים ושם היו נגנזים כל הי' ספירות כולם. כי שאר חלקי הספירות לא היו יכולים להעשות בהם כלים, כי הכלים שלהם לא יכלו לסבול האור ההוא עדיין. וזה המציאות הנקרא "נקודים". והוא מה שאנו קורין יו"ד נקודות קודם האצילות. ובחינת העקודים‏ בראשונה נקרא נקודה א' לבדה, ואח"כ נעשה סוד האצילות כמ"ש בע"ה:

ונתחיל לבאר מציאות העקודים מה ענינו. דע כי האור העליון אשר הוא חלק הראוי להתלבש באצילות אשר יש בו כח הי' ספירות, אע"פ שעדיין לא ניכר היותם י' אורות רק אחר גמר העקודים וכמ"ש בע"ה, אמנם ודאי שהכח של י' אורות אלו היה בהם תחלה, רק לפי שלא היה האור נגבל תוך הכלי לא היה ניכר עדיין מציאת היותן י'. והנה כאשר רצה המאציל העליון להוציא בחינת הכלי ההוא הנקרא "עקודים" מה עשה? המשיך האור שלו למטה עד מציאות סיום שיעור הראוי להיות נעשה ממנו בחינת עקודים (שהוא עד הטבור), ואחר שהמשיכו — חזר ונסתלק האור ההוא למעלה במקורו בפה.

ונודע הוא כי האור העליון כשהוא מתפשט-וחוזר-ונעלם מניח רושם חותם למטה בהכרח. והנה אותו האור שהוא הרשימו הנשאר למטה, כאשר נסתלק אור עליון ונעלם במקורו — אז נשאר אור רשימו ההוא למטה בלתי אור עליון ההוא‏, ואז ע"י התרחקו ממנו אור עליון אז נעשה אותו אור הנשאר ונתהווה בחינת כלי. כי סיבת התפשטות האור והסתלקותו אח"כ גרם להעשות מציאות כלי. ולפי שכאשר האור הראשון חזר ונסתלק היה מסתלק בבת אחת וברגע אחד — לכן כל מציאות אור הנשאר‏ נעשה‏ מציאות כלי אחד. והוא נקרא בחינת כלי הנקרא כתר, כי עדיין האור עליון לא היה נבדל בי' ספירות, כי עדיין לא היה ניכר היותן י' ספירות. ומה שנקרא "כתר" ולא ספירה אחרת — הטעם הוא כי לעולם הכתר קרוב אל המאציל.

והנה הכלי הראשון אשר האציל המאציל נקרא כתר בוודאי, אך מה שהאציל אחר כך על ידי זה הכלי הנקרא כתר — אז יקראו חו"ב כו', אך עתה עדיין כולם בסוד י' כתרים. ואחר התפשטות השנייה — אז נעשה שאר חלקי הספירות. סוף דבר — הכלי שהאציל המאציל העליון לא יקרא אלא בחינת כתר לבד.

ונבאר עתה מציאות זה ההסתלקות של האור העליון. כי הנה כאשר נעריך, שמציאות זה הכלי שכולל כל האור, הנה בהכרח הוא כאשר מסתלק האור ממנו יהיה בו חלקים הראויין להביט אל האור ההוא [המסתלק מהם], ובהתרחקו מהם יתרחק מהם הבטת פנים-אל-פנים כפי שיעור התרחקו.

והמשל בזה כי כאשר האור מסתלק מהחלק הי' של הכלי הזה (אשר יקרא אח"כ בשם בחינת מלכות כמ"ש) — הנה אותו החלק הי' מן הכלי ההוא אשר ממנו נסתלק מהם האור ההוא שעי"כ נעשה כלי כנ"ל — ואז הכלי הפך פניו למטה. כי כיון שנעשה עתה בחינת כלי בהפרדו מן שורש האור שלו — אין בו יכולת להסתכל בו פנים בפנים ואז הופך פניו אחר שנעשה בחינת כלי, ואז אינו מסתכל באור עליון שנתרחק ממנו אלא דרך אחור. והנה גם האור העליון יקרא עתה 'אחור' בעת הסתלקותו, ויהיה הכלי עם האור ההוא אחור באחור.

ואחרי אשר נסתלק האור ההוא ג"כ עוד שיעור חלק א' אשר יקרא אחר כך בחינת היסוד ונסתלק מכולו — אז גם החלק הזה יהפוך פניו מן האור העליון כי לא יוכל לקבלו. ואז גם בחי' [כלי] ראשונה הנקרא מלכות — כיון שהאור נתרחק ממנה — תוכל להפוך פניה למעלה, ואז יהיה המלכות ויסוד פנים בפנים, רק היסוד יהיה עם אור עליון אחור באחור.

וכן כאשר יסתלק בחינת אור של ההוד — אז ההוד יהיה אחור באחור עם האור העליון. ואז היסוד הפך פניו אל ההוד ויהיה ההוד ויסוד פנים בפנים. ומלכות תהיה פנים באחור — פני המלכות באחורי יסוד; כי תאוות וחשק הספירות להחזיר פניהם אל האור אך הספירה הקרובה אל האור [אשר מסתלק ממנו] לא תוכל להחזיר עדיין פניו אליו עד שיתרחק מהאור שיעור ספירה אחת.

וכן כאשר יסתלק האור מבחינת הנצח — אז הנצח יהיה אחור באחור עם אור העליון, ופנים בפנים עם ההוד. ויסוד יהיה פנים באחור עם ההוד. ומלכות ג"כ פנים באחור עם היסוד. וכן על דרך זה עד שתסתלק האור מכל י' חלקי הכלי ואז יהיו כל הספירות פנים באחור; פני תחתונה באחור עליונה. אך הכתר עם החכמה יהיו פנים בפנים, כי הכתר עם האור [העליון] הם אחור באחור לטעם הנ"ל ובזה מוכרח שכתר וחכמה יהיו פנים בפנים:

הרי ביארנו סוד הסתלקות ואיך נתהוו הכלים על ידי זה. אמנם אע"פ שביארנו היות בכלי זה מציאות כלי מלכות ויסוד וכו', לא מפני זה יקראו י' כלים כיון שעדיין לא יש היכר להיותן י' ספירות וג"כ כי האור נסתלק ביחד. רק הענין הוא כדמיון כלי ארוך אחד אשר חלקים שלו אינם שוים כפי התרחקות של החלקים ההם מקצתם אל קצתם.

והרי ביארנו מציאות האור והתפשטותו והסתלקותו, והם ב' בחינות כמו שכתבנו בעזרת האל, ועתה יש התפשטות והסתלקות אחר כאשר יתבאר בע"ה, ואז ישלימו ד' בחינות.

והענין הוא שכאשר נשלם בחינת הכלי הזה ונעשה כלי על ידי הסתלקות האור, אז כאשר יחזור האור להתפשט בו — אז ישאר בחינת אורות וכלים. אמנם כאשר נתפשט האור בכלי זה פעם שנית — אינו מתפשט כסדר הראשון, אך נגלה ונעלם. וזהו שאמר בזוהר מטי ולא מטי . ואלו הב' בחינות נקראו התפשטות והסתלקות‏ הנ"ל שבהם יושלמו הד' בחינות.

והענין: כי תחלה מטי האור תוך הכלי של הכתר ואח"כ מסתלק ממנו. ואח"כ מטי האור בכלי של חכמה וחזר אח"כ להסתלק. וכן עשה בכל י' כלים. וזה‏ נקרא "מטי ולא מטי" הנזכר בזוהר תמיד. ולעולם יש בטבע האור ההוא לבא ולהאיר ואח"כ מסתלק כמו שיש בטבע שלהבת הנר שהיא מתנועעת. וכן נשאר תמיד האור ההוא להיות מטי ולא מטי בכלים האלו הנקרא "עקודים", כי לסבת היותן בכלי א' אין כח בכלי הזה לסבול האור אם לא בהיותו מטי ולא מטי.

והרי בארנו בזה ד' בחינות שהם: התפשטות הראשון, והסתלקותו, והתפשטות השנית, והסתלקותו. וגם בארנו שזה התפשטות והסתלקות השני נקרא "מטי ולא מטי", ולכן נקרא הכלי ההוא "עקודים" לפי שהוא כלי אחד והוא מקשר ועוקד י' אורות בתוכו.

ובזה ג"כ נתבאר איך הכלי נקרא כלי א' לבדו והאורות נקרא י', לפי שכשנסתלק האור [בסילוק ראשון, אשר לסבת הסתלקות ההוא נעשה כלי הנזכר, אז היה הסתלקות האור ההוא כולו בפעם אחד]‏, ולכן הכל נקרא כלי אחד לבד ולא י' כלים. משא"כ באורות שבתוכם; שכאשר יחזרו להתפשט התפשטות האמיתי (שהוא התפשטות השנייה) — הנה אינו מתפשט בפעם א' בתוך הכלי כמו שנסתלק, אלא נכנס ויוצא י' יציאות וי' הכנסות. נכנס ויוצא י' פעמים — א' בכתר, וא' בחכמה, וכן בכולם. ולסיבה זו נקרא י' אורות. אבל הכלי בבת א' נעשה ע"י הסתלקות ראשון שנסתלק בפעם אחת ולכן יקרא כלי אחד.

והנה ד' בחינות אלו הם מציאות ד' אותיות הוי"ה. כי י"ו הם ב' בחינת התפשטות וה' ה' הם שתי בחינות הסתלקות. וכבר ידעת כי שם הוי"ה אינו מתחיל אלא מחכמה ולמטה, והטעם לפי שד' בחינות אלו לא שייכים אלא מחכמה ולמטה, אבל בכתר לא יש בו רק ב' בחינות בלבד וכנגדן נקרא י"ה יהו"ה. וזהו סוד "כי ביה ה' צור עולמים", לפי שבהם התחיל לצייר ולברוא את העולם מתחלה, שהוא סוד עקודים אשר הם סוד "י"ה הוי"ה". כי י"ה בכתר והוי"ה בשאר פרצופים כולם.

והטעם כי הנה למטה בט' ספירות יש בהם ד' חסרונות‏ ואלו הם:

• הראשון הוא התפשטות האור פעם ראשונה, כי אז התחיל האור להתפשט בכתר ראשון מכולם ואז כל הט' שלמטה ממנו היו חסרים מאותו אור באופן זה, כי בעת שנתהווה האור במציאות הכתר עדיין כל השאר היו חסרים. והרי זה חסרון א' בהתפשטות הראשון בט' כלים, ואין חסרון זה נוהג בכתר.
• גם בהתפשטות השנייה יהיה חסרון זה פעם שנית בט' ספירות ולא בכתר. הרי שיש ב' חסרונות בט' ספירות, ולא בכתר. כי כאשר לא נאצל שום אור לא יקרא זה חסרון, אך אחר שהתחיל כבר זה האור להתפשט ונתפשט בכתר תחלה — אז ט' ספירות יקראו 'חסרי האור' ההוא לפי שקדם אור הכתר אליהם.

אך הב' חסרונות אחרים‏ הם בין בכתר בין בט' ספירות, והוא ב' בחינות הסתלקות, כי זה נקרא "חסרון" אמיתי בין אל הט' ספירות ובין אל הכתר עצמו.

ונבאר ענין זה מ"ש, כי בחינות אלו נקראו "כי בי"ה ה' צור עולמים". והענין כי זהו סוד הפסוק (תהלים סח, ה) "סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו". ויש לדקדק בפסוק, דהיה לו לכתוב "יה שמו", מאי "ביה שמו"? אך הענין הוא כי כל השם כלול ב"יה", וזהו "ביה שמו", כי י"ה במילואו הוא יו"ד ה"א, גימטריא כ"ו, שהוא הוי"ה. הרי כי "ביה" הוא שם הוי"ה ממש. ושם י"ה בכתר לרמז איך ממנו יצא שם הוי"ה ובו כלולין כל ד' אותיות הוי"ה:

פרק ב

אמנם מציאות מטי ולא מטי צריך לבאר היטב מה ענינו. ונאמר כי תחלה מתחיל האור לבא בכתר וכל הט' אורות כלולים בו. ואח"כ חזר להיות בחינת "לא מטי"‏ שחזר ויצא משם אור המגיע אל הכתר, אך הט' אורות אחרים היו נשארים בכתר כי יש כח בכתר לסובלם.

ואז בעת אשר לא מטי בכתר האור אליו — אז ממשיך כתר אל החכמה פנים בפנים כנ"ל את הט' אורות ונתנם בחכמה. ואז החכמה הפכה פניה אחר שקבלה הט' אורות ומאירה לבינה פנים בפנים, הארה לבדה, אבל אינה נותנת לה עדיין את הח'‏ אורות.

אח"כ חזר אור הכתר להיות מטי בכתר, ואז אור החכמה חזר להתעלם בכתר מחמת החשק שיש לה להתחבר עם הכתר, ואז כלי חכמה הפך פניו אל הכתר ונתן לו את האור שלו, אך אור הבינה שהיה בחכמה אינה עולה עמו בכתר מחמת חשק הבנים שהיא אמם. וכבר ביארנו כי אין מציאות חזרת פנים ואחור רק בבחינת כלים אבל באורות עצמן לא יצדק בהם פנים ואחור רק התפשטות והסתלקות. ואמנם אחרי הפכו כלי של חכמה פניו נגד הכתר ועלה שם האור שלו — הנה אח"כ חזר והפך פניו למטה נגד הבינה ונתן לה את הח'‏ אורות.

ודע כי כל נתינת אורות הוא לעולם בבחינת פנים בפנים. ואמנם הבינה לא הפכה פניה להאיר למטה בחסד כי לא היה כח בחסד ובו' קצוות לקבל אור גדול כזה פנים בפנים, רק אחור באחור. כי הלא יש כאן אור של הו' קצוות ועוד אור הבינה שהיא יותר גדולה מכולם יחד. אך תחלה כאשר לא היו עדיין אורות בבינה רק שנתנה לחכמה — אז הפכה חכמה פניה והאירה אל הבינה הארה לבד‏ פנים בפנים, משא"כ בחסד, לפי שיש בבינה כח לקבל האורות ההם, לפי שז' אורות תחתונים היו בטלים לגבי האור שלה, וגם האור שלה ודאי שתוכל לקבל. והאור של החכמה — אף על פי שאור שלו גדול מהאור שלה — עם כל זה כבר ידעת כי אבא ואמא כחדא שריין וכחדא נפקין, ויכולה היא לקבל אור החכמה. מה שאין כן בחסד, כי יש הפרש גדול בינו לאור בינה, ואינו יכול לקבלו פנים בפנים.

ונחזור אל הענין. כי כאשר חזר להיות "לא מטי" בכתר, הנה אז הוא "מטי" בחכמה, ויורד אור של חכמה בה. ואז כבר הז' בנים שיש בבינה הם גדולים ואינם צריכין לאמם. ואז בינה עולה לחכמה מחמת חשק שיש לה להדבק עמה. וזה נקרא "לא מטי" באור הבינה. ואז כלי הבינה הפכה פניה למטה ויורדין הז' אורות שבה וניתנין כולם אל חסד פנים בפנים.

ואח"כ חוזר להיות "מטי" האור בכתר. ואז אור חכמה ובינה שניהם עולין שם מחמת חשק שיש להם. ואז נמצא שיש הרחק גדול בין הבנים לבין אור הג' ראשונות, כי יש ביניהם ב' מרחקים — בינה וחכמה, שאין בהם‏ אור. לכן אור החסד עולה אז לבינה, ונקרא "לא מטי" בחסד. ואז הופך כלי החסד את פניו ונותן הו' אורות למטה בגבורה.

אח"כ חזר להיות "לא מטי" בכתר ואז הוא "מטי" בחכמה. אז הבינה היה ראוי להיות נשארת שם בחכמה כבתחלה, אך מחמת אור החסד אשר במקומה — לכן יורדת להיות שם עמו. וזהו "כי חפץ חסד הוא". וכבר ידעת כי בינה נקרא "הוא". וכאשר ירדה הבינה במקומה — אז החסד א"צ אליה ויורד למקומה ונקרא "מטי" בחסד. ואז עולה אור הגבורה בחסד, וזה נקרא "לא מטי" בגבורה. ואז הופכת כלי הגבורה פניה למטה ונותנת הה' אורות למטה בת"ת, וזה נקרא "מטי" בת"ת.

אח"כ חזר להיות "מטי" בכתר, ואז לא הוי מטי בחכמה ובינה — כי שניהם עולין שם ביחד לכתר, ואז הוי "לא מטי" בחסד (כי הוא עולה למקום הבינה כאשר בתחלה מפני ב' מרחקים שביניהם כנ"ל), ואז הוי "מטי" בגבורה. ואז לא הוי מטי בת"ת, כי אור הת"ת עולה בגבורה מחמת החשק, ואז כלי הת"ת הופך פניו ונותן הד' אורות בנצח. וזה נקרא "מטי" בנצח.

אח"כ חוזר להיות "לא מטי" בכתר, ואז הוי "מטי" בחכמה. גם בבינה הוי "מטי" (מחמת חסד אשר שם כנ"ל "כי חפץ חסד הוא"). ואז הוי גם כן "מטי" בחסד, כי אז החסד יורד למקומו. ואז הוי "לא מטי" בגבורה, כי הגבורה עלה עם החסד. ואז הוי "מטי" בת"ת, ויורד אור בת"ת. ואז הוי "לא מטי" בנצח, כי אור הנצח עולה עם הת"ת. ואז הוי "מטי" בהוד, כי אז הופך כלי הנצח פניו ונותן הג' אורות להוד. ואז ההוד הופך פניו אל היסוד ומאיר בו.

וכן הענין בכל הו' קצוות; כי כאשר האורות נתנין בהם הם הופכים פניהם ומאירים למטה. כי דוקא הבינה היא שלא הפכה פניה לחסד — כי אין כח בחסד לקבל אור הבינה, אך הו' קצוות הם בעצמם יש להם יכולת לקבל אחד את האור חבירו זה מזה, כי כל הו' קצוות הם שוין.

אח"כ חזר להיות "מטי" בכתר, ואז "לא מטי" בחכמה ובינה, כי שניהן עולין שם. גם בחסד "לא מטי", כי עלה לבינה. והוי "מטי" בגבורה. ואז הוי "לא מטי" בת"ת. ואז הוי "מטי" בנצח. ו"לא מטי" בהוד. ואז הפך ההוד פניו ונותן הב' אורות ליסוד ואז הוי "מטי" ביסוד. ואז היסוד הפך פניו ומאיר למלכות כנ"ל בכל הו' קצוות.

אח"כ חזר להיות "לא מטי" בכתר, ואז הוי "מטי" בחכמה ובינה וחסד. ואז הוי "לא מטי" בגבורה, ו"מטי" בת"ת, ו"לא מטי" בנצח, ו"מטי" בהוד, ו"לא מטי" ביסוד — כי עלה בהוד. ואז הופך פניו ונותן אור למלכות למטה במקומה ואז הוי "מטי" במלכות:

והרי עתה נשלם בחינות הראשונות שהיא מציאות התפשטות. והנה הגיעו כל י' אורות עד המלכות. ועתה הבחינה השנייה היא פשוטה, כי עתה חזר להיות "מטי" בכתר, ואז "לא מטי" בחכמה ובינה ובחסד, ו"מטי" בגבורה, ו"לא מטי" בת"ת, ו"מטי" בנצח, ו"לא מטי" בהוד, ו"מטי" ביסוד, ו"לא מטי" במלכות. ואח"כ חוזר כמתחילה.

והרי עתה כמה בחינות:
הא' כי לעולם חשק אור התחתון להדבק בעליון וכאשר הוי מטי ביסוד הוי לא מטי במלכות, כי אז אור המלכות עולה שם ביסוד מחמת החשק. וכן בכל שאר הספירות חוץ מן החסד עם הבינה. כי כאשר הוי לא מטי בבינה אז הוי לא מטי בחסד מפני ב' מרחקים, וכשהוא מטי בבינה אז הוי ג"כ מטי בחסד, כי אין שוה אור חסד לכל אור בינה, אמנם אותו רגע לבד שיורד בינה במקומה — אז מוצאת החסד במקומה וברגע יורד החסד למקומו. וזה ענין שהו' קצוות הם בפ"ע מדריגה א' ואינם יכולים להדבק בבינה שהיא מג' ראשונות.

גם ענין מטי ולא מטי בג' ראשונות הוא בענין אחר. כי כאשר הוא מטי בכתר אז עולין שניהן, חכמה ובינה, למעלה בכתר. ולטעם זה נקרא ג' ראשונות חשובים כאחד. וכשלא מטי בכתר אז הוי מטי בחכמה. ומהראוי שתשאר שם הבינה ותהיה לא מטי בבינה רק משום "כי חפץ חסד הוא" כנ"ל הוי מטי גם כן בבינה.

גם דע כי שיעור הזמן אשר לא מטי האור בספירה הוא רגע אחד לבד. וזהו סוד "כי רגע באפו", כי הסתלקות האור שהוא לא מטי היה מחמת זעם ואף מחמת התחתונים שאין בהם כח, אך המשך בחינת מטי (שהוא חזרת האור למטה להחיות העולמות) אין בהם שיעור, כי כפי מעשה תחתונים כך יהיה. וזהו "חיים ברצונו" — כפי הרצון שיהיה אז, ר"ל כפי מעשה בני אדם כך ימשך זמן החיים ההם.

ואמנם לעיל ביארנו כי הסתלקות הראשון של האורות היה כדי לעשות כלי. והנה כאשר חזרו האורות לבא פעם שנייה בהתפשטות שנייה, הנה היו חוזרים הכלים להתבטל כעת הראשון, לכן הוצרך שישאר אור הראשון שבכולם שהוא אור הכתר למעלה ולא יכנוס בכלים אלו, ולא באו רק ט' אורות לבדם על הסדר זה: אור החכמה בכלי של הכתר, ואור בינה בכלי של חכמה, וכן על דרך זה, עד שנמצא שאור מלכות נכנס בכלי יסוד. ועתה אחר שלא חזר בכלי אותו אור הראשון הנוגע אליו אשר תחלה נסתלק ממנו אלא הגיע לו אור אחר זולתו קטן ממנו — על כן נשארו הכלים בבחינת כלים, ולא חזרו להיות אורות כבראשונה.

והנה כאשר התחילו האורות לכנוס בכלים — אז נכנסו הט' אורות בכתר, וזה נקרא "מטי" בכתר כנ"ל. ואחר כך נסתלק אור המגיע לכתר שהוא אור החכמה, וזה נקרא "לא מטי" כנ"ל. ואין להאריך בזה, כי כבר הארכנו לעיל בחי' מטי ולא מטי די ספוקו.

ואמנם טעם למה עתה נכנסו כל הט' אורות יחד בכלי הכתר, מה שאין כן בהתפשטות ראשון, כי נכנסו אחד לאחד כנ"ל (שנכנס אור המלכות בכלי של כתר, ואח"כ נדחה אור הזה למטה במקום החכמה, ואח"כ נכנס אור היסוד בכתר. וכן על דרך זה עד שנכנסו כל י' אורות כשיעור הי' כלים) — הטעם הוא מובן עם הנ"ל, כי מתחלה שהיה אור הכתר עמהם וגם כולם היו מאירים מצדו — לכן לא היה כח בשום כלי מהם לקבל בתוכו רק אור אחד לבד. אבל עתה שאור הכתר אינו נכנס עתה תוך הכלי והוא נשאר למעלה והופך אחוריו למטה כמ"ש בע"ה — לכן עתה יש כח ליכנס כל האורות ביחד תוך כלי אחד, כי כל הט' אורות הנכנסים עתה בכתר הם קטנים מן אור הכתר הראשון, ויש כח לקבלם. וכן כשנכנסו כל הח' אורות בתוך כלי של חכמה — יש בה כח לקבלם, כי כולם קטנים מאור החכמה. ועל דרך זה בכולם:

פרק ג

והנה דע כי הלא קודם בחינת העקודים אלו יש למעלה מהם שרשי אלו הי' — כתר חכמה בינה כו' עד המלכות. ולמטה משורש מלכות זו — שם הוא התחלת אור הכתר הנ"ל; פניו למעלה נגד השורש שלו ואחוריו למטה נגד כלי הכתר של בחי' העקודים. והנה כל החיות הצריך אל העקודים האלו — כולם נמשכין אליהם מהשרשים אלו העליונים, ועוברים דרך אור הכתר הנ"ל. וכל זה בחינת חיות לבד, אך לא בחינת שפע ממש. רק כאשר יהיה אור הכתר לא מטי בכלי שלו, כי אז יעלו ויקבלו שפע גדול משרשיהם כמ"ש בע"ה.

ונחזור אל הענין. כי הלא ביארנו לעיל כי כאשר האור מטי בכתר — אז ניתנין ט' אורות בכלי של כתר, וכשחזר להיות לא מטי — אז ניתנין ח' אורות אל החכמה, וגם החכמה הופכת פניה למטה לבינה ומאירה בה אך אינה נותנם אל הבינה עד היות פעם שנית מטי בכתר. וצריך להבין א"כ מה ענין הפיכת פנים בפנים אלו להאיר אל הבינה, כיון שעדיין אינו נותן הז' אורות בה?

והענין כי הלא צריך שתבין כי אחר שבארנו שבאים עתה האורות מחולפים, נמצא כי אור החכמה ניתן בכתר ואור הבינה ניתן בחכמה, ואור החסד ניתן בבינה — א"כ קשה כי העולמות נהפכו; כי במקום דכורא נכנס הנוקבא ובמקום הנוקבא נכנס דכורא. והענין הוא כי ראוי שתדע שכאשר היה הסתלקות הראשון לעשות כלי, לא היה החלק ההוא נעשה כלי ונגמר להקרא כלי עד התרחק ממנו האור ג' מקומות. פירוש: כי האור היה מתחיל להסתלק מחלק אשר אח"כ יקרא מלכות, ואז היה מתחיל להתחשך, ואחר שהיה מסתלק האור מן הכלי אשר אח"כ יקרא בשם כלי יסוד — אז היה החלק הראשון מחשיך יותר עד שנמצא שכאשר היה האור הנוגע אל המלכות רחוק ממנו ג' מקומות שלימות (שהוא כאשר נתעלה בחלק הנוגע אל הת"ת) — אז נגמר הכלי דמלכות להעשות כלי. כי כל פחות מג' כלבוד דמי. עד שנמצא כי בהתרחק אור החסד אל הכתר שהם ג' מרחקים — אז נגמר הכלי של חסד לעשות כלי של חסד.

נמצא כי הכתר-חכמה-בינה‏ עדיין לא נעשו כלים לפי שעדיין לא נתרחק האור מהם ג' מדריגות שלמות, וכל פחות מג' כלבוד דמי, ולא היה עדיין נעשה כלי גמור בכל אחד מאלו הג' ראשונות. אך עם כל זה בודאי שיותר יקרא חלק בינה כלי גמור מב' הראשונים, לפי שכבר הם ג' רחוקים ממנו אל האור שנסתלק והוא למעלה מן הכתר. נמצא שיש הפרש בין בינה אל החכמה והכתר כמ"ש בע"ה.

ובזה יתורץ קושיא א', והוא שהרי בעת הסתלקות אורות לעשות מציאות כלי היה אור הכתר מאיר בהם, ואיך היו יכולים להעשות כלים? ועתה בעת התפשטות האור — אשר לא היה אור הכתר מתפשט בהם כנ"ל — איך היו נקראו אורות? אך התשובה הוא כי לא נגמר לעשות כלי עד התרחק האור ממנו ג' בחינות גמורות. אך כאשר יכנס בתוכם ממש — אע"פ שאין אור הכתר נכנס בהם — עם כל זה האור שבתוכם נקרא אור.

וקושיא הנ"ל שהקשינו תצדק היטב בג' ראשונות אשר עדיין אור הכתר קרוב אליהם — איך הם נעשים כלים? ואח"כ בעת שיחזור האור ליכנס — איך נקרא אורות? ואדרבה אור שלהם מועט יותר מבתחלה, כי באים אלו אורות חסרים מן אור הכתר, אשר היה מאיר בעת הסתלקות!

אך הענין כי לעולם סוד הסתלקות עושה כלי בהפיכתן פנים מהכלי. והנה כאשר חזרו האורות ליכנס — נכנס אור החכמה בכתר, ואז אור הכתר שבתוכו שנשאר בעת הסתלקות כנ"ל (כי אין הכלי נגמר עד התרחק ממנו האור ג' מדריגות, וזה לא שייך בג' ראשונות כנ"ל) — אז נכנס אור הכתר שנשאר שם תוך אור החכמה הנכנס עתה ומתלבשת בתוכה ונעשית נשמה אליה, לפי שהוא אור הכתר ונעשה דכורא, והחכמה שסביבותיה נעשית נוקבא, ואז אור המובחר יותר מתלבש תוך החכמה ומה שהחשיך מעט מחמת ריחוק האורות משם — זה ישאר בחינת כלי לב' טעמים: א' מחמת התרחקות אור משם, וגרם לו גרמת חשך. ועוד כי אפילו המובחר ממנו מסתלק ומתלבש תוך אור החכמה הנכנס שם ואז נגמר‏ אור הראשון הנשאר מן הכתר ונעשית כלי לכתר, כי אור החכמה מפסיק ביניהן באופן כי אדרבה ביאת האורות בהתפשטותן עתה הוא הגורם בג' ראשונות אלו להעשות כלי, ולא נעשו כלים בעת הסתלקותם כנ"ל.

ועוד טעם אחר: כי הלא כאשר אור בחינת הכתר נשאר למעלה כנ"ל (כי מעולם לא נכנס עוד תוך הכלים אלו רק נשאר בסוף הי' שרשים של האורות למעלה), והפך אחוריו למטה — לכן האורות עתה הם מועטים יותר מבתחלה, ואפילו בעת הסתלקות.

וכן על דרך זה בכלי הב' של חכמה שנכנס בתוכו אור הבינה. ואז אור החכמה מתלבש בתוכו, והאור הנשאר נחשך ונעשה כלי מחמת התרחקו, אע"פ שאינו הרחק גמור.

והרי עתה יש זכר ונקבה ביחד בכתר, וזכר ונקבה בחכמה. נמצא כי מעולם כתר וחכמה אינם מתבטלים ממציאותם להעשות מזכרים נקבות, כי הרי האורות שלהם עצמן נשארים במקומן אע"פ שאינם גמורים כמו מתחלה. ואדרבא שאר האורות שבאו עתה נתוספים עליהם ונעשים נקבות אליהם‏.

וכן הענין ג"כ בבינה, רק שיש בה הפרש. והוא: שנשאר בה אור הבינה מועט בעת הסתלקות כנ"ל ועתה נכנס בה אור החסד. והנה חסד בן הבינה כנודע, ולא יתכן שיהיה הוא הזכר ואור הבינה עצמה נקבה אליו. ואם נאמר שאור הבינה יהיה זכר ואור החסד יהיה נקבה — גם זה לא יתכן. ולזה צריך אותו הפיכת פנים בפנים שביארנו למעלה, שהופכת חכמה פניה למטה בעת שניתנין אליה הח' אורות, ואז מזדווגים שם במקומן זכר ונקבה של חכמה, ומוציאין על ידי זווגם אור אחד הנקרא יו"ד, ואז ניתן למטה בהפיכת פניהם לבינה, ואז אותו היו"ד מתלבש תוך אור הבינה על דרך‏ האחרות, ונעשה היו"ד זכר והבינה נוקבא.

ואח"כ כאשר נתנו הז' אורות בכלי של בינה — אז ניתן בה אור של החסד, ונשאר בה אור החסד תמיד בבחינת מ"ן. ואע"פ שאור זה של הבינה הוא מן האורות הראשונים שנשארו שם, וזו היו"ד שבא לתוכה מזווג דזו"ן שבתוך החכמה הוא מחודש, וא"כ איך תעשה הבינה — שהיא השורש, נקבה אל זה אור המחודש שהוא מחכמה? והתשובה הוא שכבר בארנו שזה האור של הבינה אינו אור גדול אחר שיש ג' מרחקים בינו ובין האור כנ"ל, אע"פ שאינם ג' מרחקים גמורים. משא"כ בחכמה שלמעלה. ועוד כי אור הבינה הזו נשארה כאן בעת הסתלקות אשר לא היתה כוונתו להאיר, אך הנוקבא‏ העליונה שבחכמה באתה בעת התפשטות, שכוונתו להאיר. לכן הבן היוצאת מבין שניהן יכול להיות יותר פנימי מבינה זאת, מכל שכן מן החסד שבא עתה — אע"פ שבא גם הוא מבחינה של התפשטות, אבל עם כל זה הנה הוא ג' מדריגות למטה מהחכמה.

כלל הדברים כי בכתר עליון יש שם י"ה, שהוא זכר ונקבה, כתר וחכמה. ובחכמה יש זכר ונקבה, והוא שם י"ה אחר, והוא חכמה ובינה. ובינה שם י"ה אחר, שהוא זכר ונקבה, והוא החכמה‏ המתחדשת מן הזווג העליון שבזכר ונקבה שבחכמה – יו"ד, ובינה היא נקבה אליו, והיא אות ה'. הרי שם י"ה גם כן בכאן. ועוד יש בה אור החסד שהוא בחינת בן.

גם כל אחד מאלו ג' ראשונות נקרא אות יו"ד במילוי, כי הכתר יש בה זכר ונקבה — י"ו, והכלי עצמו הוא ד' של היו"ד. גם חכמה יש בה יו"ד שהוא י"ו – זכר ונקבה, והד' הוא הכלי. אך הבינה נקרא יו"ד בבחינת ג' אורות שבה, וסדרן יד"ו, והם חכמה-בינה-חסד. אך הכלי אינו נזכר עתה.

גם טעם אחר למה טפת י' מזווג חכמה הוא בעלה של בינה הזו התחתונה, לפי שכשמזדווג זכר ונקבה שבחכמה — אינן מוציאין טפת ההיא מעצמותה, רק מלמעלה, שהוא מן הכתר — לכן גדול כחו מאור בינה התחתונה:

פרק ד

אמנם בשאר ספירות לא היה בהם שום מציאות זכר ונקבה — כי כולם זכרים. וגם שהם כלים גמורים ואין בהם אור רק אותו שנכנס מחדש. נמצא אור הגבורה נכנס בחסד וכן על דרך זה עד שנמצא כי אור המלכות בכלי של יסוד. ובכאן יש קושיא ראשונה גם כן, איך יעשה מזכר נקבה?

אך דע שלכן הוצרכו זכר ונקבה שבבינה להזדווג להוציא ה' אחד דוגמתה ונחלק לשתיים, שהם ד"ו. ואות ו' נכנסה בכלי יסוד, בסוד "זכר של מלכות" אשר שם, כי יותר גבוה כמה מדרגות הוא אות ו' זו מן אור המלכות שביסוד, לכן הם זכר ונקבה. ואח"כ אות ד' ירדה במלכות והשלימה שם במקומה.

הרי כי בד' בחינות יש בהם זכר ונקבה, והם כתר חכמה בינה יסוד. והוא לטעם קושיא הנ"ל, שיש באלו הד' מה שאין כן בשאר.

ועתה צריכין אנו לבאר מציאות לא מטי בכתר מה ענינו. והענין כי אחר שבארנו שיש בכלי של כתר זכר ונקבה, והם: כתר חכמה, ואלו צריכין לעלות אל שורשם לינק משם. ואמנם חשק הזה שיש להם ליקח אור מן השורש שלהם הוא הגורם להם לעלות, שהרי כל הי' שרשים כולם פניהם למטה להאיר בעקודים הללו. ואמנם אחר שעולין ויונקים משם — אז אותו הכתר דעקודים הנשאר בסוף השרשים הוא הופך אחוריו להם, ואז אינם יכולים עוד לינק, ולכן חוזרין ויורדין ונכנסין בכלים שלהם כמ"ש בע"ה.

והענין כי הנה כל השרשים העליונים הופכין פניהם למטה להשפיע אור בסוד חיות לבד שלהם, ולא לצורך זווג. אמנם גם שורש הכתר עליון יש לו חשק להשפיע למטה (כי לעולם השרשים רצונם להאיר בענפים), אך סיבת הדבר הוא היות אור הכתר (בסוף אותן השרשים כולן) הופך אחוריו למטה. ואז כראות השורש העליון בכתר עליון כי אור הניתן שם אינו משפיע למטה — אז הוא אוסף חלקו למעלה כמ"ש "הצדיק אבד", כי כאשר אינו מזדווג עם המלכות גם הוא מפסיד, כי אין נותנין לו אבא ואמא רק כאשר ישפיע למטה. וכן על דרך זה בכאן — (כי) כאשר הכתר אינו משפיע למטה, אז גם השורש של כתר עליון אוסף חלקו. ולא ברצונו — כי רצונו להשפיע, רק בשביל חסרון התחתונים שאינן יכולין לקבל.

וגם טעם הדבר שאם ימשך האור ההוא תמיד הנה יחזרו הכלים אל בחינת אורות כבתחלה ויתבטלו כבתחלה, אבל עתה שאין אור נמשך בכלים רק אחר עליית אור הכלים למעלה לינק — ובזה אין הכלים בטלים.

והנה אחר שינקו אלו האורות למעלה — אז חוזר הכתר ההוא להפוך פניו למעלה, ואז יורדין למטה בעל כרחם כי אין להם מה לינק. ועוד טעם אחר, לפי שגם אלו האורות יש להם חשק לחזור אל הכלים (דוגמת הנשמה כשיוצאת מן הגוף), לכן אחר יניקתן חוזרין לירד. ואז אין אותו כתר דעקודים שבסוף השרשים יונק מן השורש של כתר עליון של השרשים רק חיות לבד הצריך לו ולא יותר:

ונבאר עתה מציאות עליית זו. ונאמר כי הלא כאשר "לא מטי" בכתר הוא לפי שעולין זכר ונקבה של הכתר למעלה במקום זה הכתר שבסוף השרשים העליונים, ואינם יכולין להיות שם ביחד כי הוא גדול מהם. ולכן הם נשארים במקומו והוא עולה במקום השורש של המלכות. ואז גם השורש של המלכות עולה בשורש של היסוד, ושם נשארים שניהם בסוד היסוד, שהוא זכר ונקבה. ואז שורש כתר עליון משפיע למטה אחר שכבר יש הכנה לתחתונים לקבל. ואז הנוקבא של הכתר נכללת בזכר.

ופירוש הענין כי הנה יש כמה כללות:

• א' כאשר יהיו ב' אורות בב' כלים, כל אחד בפני עצמו, ואחר כך כאשר יכנסו ב' האורות בכלי אחד — זה יקרא כללות, שנכלל זה בזה בכלי אחד.
• ועוד יש מציאות אחר, והוא בהיות בחינת ב' אורות‏ זכר ונקבה [בב' כלים], שאז אירע להם מ"ש בפר' תרומה דף קמ"ז (ח"ב קמז, א)‏, כי אז יש בהם סוד "אהבה", פי' כי נכלל הארת זכר בנקבה ושניהם בכלי אחד‏. וכן חוזר הארת נוקבא להכלל בכלי של הזכר. הרי הם ד' אורות, ב' בכל כלי כלולים זה בזה, והם סוד ד' אותיות של אהב"ה.
• ועוד יש מין כללות אחר והוא זה המציאות שאנו בו, שהם ב' אורות בלתי כלים, שהם זכר ונקבה של הכתר שעלו למעלה ואינם בכלי, כי כללותם אז יהיה בבחינה שיקבל הארה זו מזה, וזהו כללות שלהם.

והנה עתה הנוקבא נכללת בדכורא, כי להיות שהנוקבא הוא אור של החכמה כנ"ל והזכר הוא אור של הכתר שנשאר בכלי, א"כ הזכר הוא שמקבל עתה מן השורש שלו שהוא שורש הכתר. וזה נמשך לו ע"י שמזדכך אותו הכתר שנשאר למעלה בסוף השרשים. וע"י הארה העליונה של שורש הכתר הוא מזדכך מאד. ואז מאיר אור רב בזה הזכר של הכתר, ואז נכללת הנקבה בזכר ומקבל הארה ממנו.

עד שנמצאים עתה ג' בחינות אלו‏ שוים בהארתן, והם: זכר ונקבה של כלי הכתר ואותו הכתר שעליהם. ואחר שהן שוין יקבלו האור שלהם מצד שורש כתר עליון. ואז צריך שהנוקבא של הכתר תקבל גם היא משורש עליון שלה, שהוא חכמה עליונה — לכן השורש של החכמה העליונה יורדת בבינה ובינה בחסד כו' — עד שיורד יסוד במלכות, ואז אותו הכתר שעלה במקום שורש המלכות יורד במקומו. כי אינו יכול להיות שם, כי אין לו דמיון עם שורש המלכות, וגם הוא ענף והמלכות הוא שורש, לכן הוא גרוע ממנה אע"פ שהוא מקבל מן הכתר. אמנם יורד במקומו. ושם יוכל להיות ביחד עם זכר ונקבה שהיו במקומו, כי אז שלשתן שוין אחר שכולן שוין בקבלתן משורש הכתר עליון.

ואז נמשך הארת שורש חכמה למטה. ואז הזכר נכלל בנוקבא — שהנוקבא מקבלת תחלה, לפי שהוא נשתווה במעלה עם הזכר, כי שניהן שוין, וקבלו משורש הכתר עליון. ולפי שעתה מקבלים משורש חכמה — לכן הנוקבא מקבלת תחלה מכל הג' שבכאן, והן מקבלין ממנה ונכללין בה בסוד "אשת חיל עטרת בעלה".

אמנם טעם ירידת שורש חכמה למטה במקום שורש הבינה וכו' הוא לכמה טעמים.

• האחד הוא, לפי שכשהיא קרובה לשורש כתר אינה יכולה להאיר, ואורה מתבטל באור הנמשך מן הכתר.
• ועוד כי צריכה היא להתקרב למטה כדי שתוכל הנוקבא שבכתר לקבל תחלה ממנו כנ"ל. וזהו גורם קריבת השורש אליה מדריגה אחת יותר מקורבת הזכר שבכתר אל שורשו.
• ועוד כי בארנו כי לעולם השרשים אינם נמנעים מלהשפיע למטה בהיות התחתונים רוצים לקבל. לכן שורש הכתר אינו נמנע מלהשפיע למטה כל זמן היותן זכר ונקבה חוץ מן הכלי שלהם. ואם כן אין החכמה יכולה להשפיע. ולכן כאשר תתרחק החכמה ותרד למטה במקום הבינה — אז ישאר המקום שלה פנוי. ואז בעוד שהשפע הנשפע משורש הכתר ממלא אותו מקום החלל הפנוי — אז החכמה היא משפעת למטה. נמצא כי אז גם אם הכתר משפיע אינו מבטל הארת החכמה.

ואמנם ירידת החכמה למטה לא תפסיד הארתה בהתרחק מן המאציל מדריגה אחת כנ"ל הוא מזה הטעם; אחר היות הכתר עליון ממלא אותו מקום החלל. כי בשלמא אם היה נשאר שם מקום פנוי וחלל — היה נפסק האור מן המאציל לחכמה, ואדרבא היתה מפסדת החכמה, ויותר טוב היה להשאר במקומה. אמנם עתה שאור הכתר ממלא מקום החלל ההוא — יש דרך ומעבר אל האור המאציל להשפיע בשורש החכמה, ואינה מפסדת כלל.

והנה אחר שקבלו זכר ונקבה מן השורש החכמה גם כן — אז אינן צריכין לינק עוד, ואז יורדין זכר ונקבה בכלי שלהם. ואז שורש החכמה נתעלה‏ במקומה, וגם שורש הכתר אוסף חלק אור אליו. ואותו הכתר שבסוף השרשים אינו מקבל רק חיות הצריך לו לבד. ועתה נקרא בחינת "מטי" בכתר אל הכלי, כי חזר האור בכלי שלו. אמנם שורש כתר עליון נקרא "לא מטי" למטה בעקודים.

הרי העלינו מכל זה שהאור שבכלי ראשון נקרא כתר, ואין בו רק אור החכמה, כי אור הכתר נשאר למעלה בסוף השרשים. וזהו סוד "כולם בחכמה כו'":

פרק ה

ועתה אחר שהוא מטי בכתר צריכין אנו לבאר מציאות "לא מטי" בחכמה ובינה.

נודע כי כל האורות שבחכמה ובינה הם עולין בכתר בהיות הזכר ונקבה שבכתר במקומה כנ"ל‏. הנה כבר ביארנו שיש ה' אורות בב' כלים — כי בכלים של חכמה יש זכר ונקבה, ובכלי של בינה יש זכר ונקבה וב"ן [עם חסד הנ"ל]. ועליית אלו תלוי במעשה התחתונים. לפעמים יעלו כל ה' אורות, ופעמים לא יעלו כי אם ד' — אור החסד שהוא ב"ן נשאר למטה בכלי של בינה.

והנה ביארנו למעלה כי יש זכר ונקבה בכל אחד מאלו הג' ראשונות ונקרא "יה" — י' בזכר, ה' בנוקבא. ודע כי כל אלו הה' אורות כשעולין בכתר — לפעמים נכללין בנוקבא, ולפעמים בדכורא, ולפעמים קצתם בנוקבא וקצתם בדכורא. ודע כי לעולם כשאין עולין אלא ד' אורות אינם נכללין רק בנוקבא:

ונבאר עתה חלוקה זו. ונאמר כי קודם שיעלו אלו האורות למעלה להכלל בכתר אז שם "יה" שבכתר הוא פשוט ואינו במילוי. אך בעליית אלו האורות למעלה — אז יהיה בהם מילוי. והנה ג' מלואים הם או ביודי"ן או בההי"ן או באלפי"ן. והנה כשאין עולים רק ד' אורות הם כולם נכללין בנוקבא שהיא ה' של שם "יה" שבכתר, ואז מילוי אותו ה' הוא ביו"ד כזה ה"י. והענין כי ד' אורות כשעולין בנוקבא — הנה ג' תתאין בטלין בראשון, כי לעולם אור החכמה הוא המבטל את האחרות, ואז שלשתן מתבטלין באות י' שהוא החכמה. לכן מילוי ה"י זו היא ביו"ד.

אך דע כי כאשר זו"ן שבכתר עולין‏ למעלה בשרשיהן (שהוא סוד "לא מטי"), הנה ט' ספירות שבכל אחד מהם – הם העולין, ונשארים למטה במקומם ב' מלכיות (מלכות הזכר ומלכות הנקבה) בב' כלים הנקרא י"ה כנ"ל בהיותן פשוטים בלי מילוי. ואמנם דע כי אז ב' מלכים אלו שוין, כי אע"פ שהזכר הוא גדול מהנוקבא — עם כל זה עתה הם שוין לפי שבחינת אור הזכר הוא בסוד הסתלקות כנ"ל. כי כאשר רצו להסתלק אותן האורות כדי לעשות כלי אז נשארו אותן אורות בכח"ב כנ"ל, ר"ל הרשימות. נמצא כי אור הזכר של הכתר הוא בסוד הסתלקות ואור הנוקבא שבכתר הוא בסוד הפנים כנודע. לכן אור הזכר ואור הנקבה הם שוין בפעם הזאת.

ועוד שלפי שהזכר הניח את עצמו מבחוץ תחת השרשים — לכן תאוות של הזכר שבכתר הוא גדול לחזור ולעלות. משא"כ בנוקבא. ולכן כמעט שכל אור הזכר עולה למעלה ולא נשאר רק מיעוט מהאור. אך הנוקבא — שאין לה למעלה שורש כנודע כמו הזכר שבכתר — לכן אין לה כל כך תאוה וחשק לעלות ונשאר האור הרַבָה ממנה בכלי שלה. לכן יוכלו להיות שוין אז ב' המלכות ביחד זכר ונקבה. אך כאשר חוזרין הזכר ונקבה לבא — אז בא הזכר בכל אורו, וגם כי הוא לוקח אור גדול משורש הכתר שלמעלה ממנו. ואז כשחוזרין, אין יכולת בנוקבא לקבל אור הזכר כולו, רק מסוד ו' קצוות לבד:

והנה כדי שיתבאר לך זה צריך לדעת הקדמה אחת, והוא, כי יש חילוק בין פעם ראשונה בעת אצילות לזמן שאחריו. כי בפעם ראשון שבכולם — שהוא כאשר נשאר אור הזכר של הכתר בעת הסתלקות הראשונה ואח"כ בהתפשטות שנייה כשנכנס החכמה בכלי הכתר — אז לא נכנס בכלי של הזכר רק נכנס בכלי הנוקבא עצמה (שהוא בסוד ה' של "יה"), והיה זכר ונקבה בב' כלים. אך בהסתלקות שנייה אשר היו עולין זכר ונקבה שניהם למעלה ואז נשתוו שניהן יחד וקבלו כולם ביחד הארה מן כתר עליון — ולכן כאשר באים וחוזרין בכלים שלהם — אז נכנסין שניהן בכלי של הזכר, והמלכות של הנוקבא נשאר‏ בכלי של הה' שלה כנ"ל.

וכן הענין תמיד אחר הפעם הראשון; כי לעולם הזכר ונקבה נשארין בכלי הזכר ושם מזדווגים ביחד. נמצא כי היו"ד — שהוא הכלי‏ של הזכר — שם היו שניהן זכר ונקבה. ואז כאשר הם מזדווגים — אין הנוקבא סובלת אור הזכר רק מן הו' קצוות שלו, ומזווג זכר ונקבה אלו אשר נכללו באות י' פשוטה — אז יוצא מהם דוגמתן, ב' בנים, זכר ונקבה, והם סוד ו"ד, מילוי יו"ד.

והענין הוא לפי שהזכר אינו מזדווג בנוקבא רק בסוד ו' קצוות שלו לבד — לכן גם הבן שלו הוא צורת ו' ג"כ. אמנם הנוקבא היא צורת ד' לפי שיש לה כל הי' כלים, רק שהאור ו' קצוות שלה בטלים בד' ראשונים שלה, לכן נקרא ד'. הרי מילוי יו"ד שהוא ו"ד. וכל זה נקרא יו"ד, שהם זו"ן‏.

ואח"כ הוא אות ה' של י"ה, שהוא הכלי של הנוקבא. ושם נשארת המלכות של הנוקבא כנ"ל. והנה כאשר עולין הד' אורות התחתונים באות ה' זו — אז היא מתמלאת באות י' ונעשית ה"י כנז"ל. אמנם צורת ה' זו כזה ו"ד, לפיכך הוא עשרה:

(לא נמצא יותר מכאן ואילך גם בע"ח לא יש יותר)

נשלם היכל ראשון: