השער החמישי – שער טנת”א ויתחלק לז’ פרקים.

ונבאר עתה עניינם.

פרק א – מ”ת

דע כי אין מציאות ציור קומת אדם בעולם שלא היה בו כללות ד’ בחי’ אשר כוללים כל האצילות וכל העולמות כולם. ואלו הם:

• ע”ב כזה:    יו”ד ה”י וי”ו ה”י.
• ס”ג:    יו”ד ה”י וא”ו ה”י.
• מ”ה:    יו”ד ה”א וא”ו ה”א.
• ב”ן:    יו”ד ה”ה ו”ו ה”ה.

והנה אלו הד’ הויו”ת, הנחלקים לד’ מלואין האלו, הם ד’ בחינות אלו:

• הטעמים — שם ע”ב.
• הנקודות — שם ס”ג.
• התגין — שם מ”ה.
• האותיות — שם ב”ן.

וכל אחד מאלו הד’ הויו”ת כלול מכולם, ויש בכל הוי”ה מהם בחינת טנת”א.

והנה בחינת קרקפתא של זה האדם קדמון שהוא ראש עד בחי’ מקום האזנים שלו נקרא בחינת שם ע”ב, והוא סוד הטעמים שבו כנ”ל (עם היות שגם בבחינה זו לבדה כלולה טנת”א אלא שאין לנו רשות לדבר בזה).

[והנה אע”פ שאנו מכנים וקוראים כאן כנויים אלו כגון “אדם” “ראש” “אזנים” וכיוצא – אינו רק לשכך האזן לשיובנו הדברים, לכן אנו מכנים כנויים אלו במקום גבוה כזה. אמנם עיקר כנויים אלו הם מעולם האצילות ולמטה שהוא מן אריך אנפין דאצילות ולמטה, כי משם ואילך יש בחינת פרצוף; אבל מאריך אנפין ולמעלה אין שם בחינת פרצוף כלל, רק לשכך האזן אנו מכנים כנויים אלו.]

והנה מבחי’ האזנים ולמטה נתחיל לבאר בקיצור נמרץ.    דע כי מהאזנים ולמטה מתחיל שם ס”ג שבו. וכבר נתבאר כי גם הוא כלול מטנת”א. ונודע כי לעולם הטעמים והנקודות נחלקים לג’ חלקים: כי יש בחינת טעמים ונקודות למעלה על גבי האותיות, וכן יש למטה מן האותיות, וכן יש באמצעית האות. והנה אור פנימי שבזה האדם קדמון יצא לחוץ דרך הנקבים הנ”ל. והנה ההבל היוצא מן הראש יוצאים דרך נקבי שערות. וכבר אמרנו לעיל שאין אנו רשאין לדבר ולהתעסק בו, ולכן נתחיל לדבר מן הבל היוצא מבחי’ האזנים ולמטה, (ההבל היוצא מהם) שהוא בחי’ ס”ג.

ונאמר כי הנה דרך נקבי אזנים שבו יוצא אור מפנימיות האדם קדמון הזה. ופשוט הוא שבצאתו לחוץ מתעבה קצת. נמצא כי אור שנשאר בפנימיות אדם קדמון גדול מזה האור היוצא לחוץ ממנו. אבל ודאי שזה האור היוצא הוא יותר גדול מבחינת כלים והגוף של אדם קדמון הזה, וזה פשוט.

והנה כאשר יצא האור דרך נקבי האזנים, ימנית ושמאלית, נתפשטו האורות האלו מבחוץ ממקום האזנים עד מקום שבולת הזקן, ונמשך בהתפשטותו מנגד התפשטות שער הזקן הצומח בלחיים בצדדי הפנים, וכנגדו נתפשט ונמשך אור הזה עד שמגיע למטה בשבולת הזקן, ושם מתחברים האורות היוצאים מב’ נקבי האזנים. אמנם לא נתחברו בחבור גמור אבל נשאר ביניהם חלל מעט. ודע כי האור הזה אינו דבוק ונוגע בפנים עצמם, אבל חופף וסוכך עליהם. ולא נתפשט האור הזה לא לאחורי הפנים ולא בכל הפנים רק בצדדי הפנים לבד כנ”ל.

ובזה תבין הקדמה א’ והוא כי בבחינת הראש אין אנו מזכירין לעולם בחינת אחור ובחינת פנים לפי שבמקום שאין שם נקבים וחלונות אז יוצא האור שוה מכל צדדיו ומאיר בשוה. אמנם כשמתחיל בחינת הנקבים כגון מהאזנים ולמטה — אז יש בחינת פנים ואחור (כי המצח נקרא פנים והעורף נקרא אחור), לפי שכל הנקבים הם ממשיכים האור לחוץ דרך הפנים, ומה שאין בו נקבים יקרא “אחור”. אבל עם כל זה מן הארת האור הזה מתפשט ומאיר בכל סביבות אדם קדמון הזה אבל עיקר האור אינו רק מה שכנגד האזן כנגד דרך הפנים עד שבולת הזקן.

והנה בזה האור יש בחינת י’ ספירות שלימות באופן זה. כי מאזן ימין נמשכת י’ ספירות מבחי’ אור מקיף ומאזן שמאל י’ ספירות מבחינת אור פנימי. וב’ בחינות אלו הם י’ ספירות שלימות. והנה אזן גימטריא נ”ח שהוא שם ס”ג חסר ה’ אחרונה, כי מכאן מתחיל השם ס”ג כנ”ל. וענין זה יתבאר בע”ה. והנה האורות אלו הם בחינת טעמים של שם ס”ג עליונים אשר הם למעלה על האותיות כנ”ל.

והנה עדיין באלו האורות לא נתגלה בהם בחינת כלי כלל וכלל. גם דע כי י’ ספירות אלו יצאו מקושרים בתכלית התקשרות ולא ניכר מהן רק שכולן בחינת ה’ אחת. כי אות ה’ כשתחבר עם אזן — גימטריא ס”ג. ומציאת ה’ זו היא בחינת הי’ ספירות שנכללין בה’ ושרשם המה ה’ פרצופים –אריך אנפין, אבא ואמא, זו”ן– ועדיין לא ניכר בהם בחינת י’ רק היותם בחינת ה’ פרצופים האלו לבד. ואפילו אלו הה’ לא היו ניכרות ונפרדות זו מזו אלא כולם היו קשורים באות שהיא ה’, כי צורת ה’ זו היא צורת ד”ו, גימטריא י’, להורות על היותם י’ ספירות כלולים בה’ הנ”ל, ועדיין כולם נקרא אות ה’ לבד.

ואלו הי’ ספירות באו מרוחקים אור פנימי מן אור מקיף שלו הרחק גדול. והטעם לפי שאם היו קרובים יותר לא היו יכולים לקבל האור כלל, ולהיות כי בא אור פנימי ואור מקיף מרוחק זה מזה לכן לא היה בהם מציאת כלי כלל כמ”ש למטה בבחינת הפה:

פרק א – מ”ב

מ”ב. ודע כי ד’ בחינות כוללים כל ד’ עולמות והם: ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן, והם עצמם נקראו טנת”א, וכל אחד כולל ארבעתן.

• ע”ב יש בו — ע”ב וטעמים. ס”ג ונקודות. מ”ה ותגין. ב”ן ואותיות. וכולם נקרא ע”ב טעמים.
• וכן בס”ג.
• וכן במ”ה.
• וכן בב”ן.

גם דע כי

• ע”ב הוא כתר וטעמים.
• ס”ג הוא חכמה ונקודות.
• מ”ה הוא בינה ותגין.
• וב”ן ז’ תחתונות ואותיות.

והנה מתחלה היה באדם קדמון כך. ג’ ראשונות שבו, שהם: ע”ב — כתר, ס”ג — חכמה ובינה. וזה הס”ג היה מחציו ולמטה (שהם הנקודות שבו) מלובש מטיבור ולמטה דאדם קדמון תוך מ”ה וב”ן דאדם קדמון. וכל זה הוא פנימיות אדם קדמון עצמו אורות וכלים. ואח”כ הוציא בחינת החיצוניות להלבישו.

ותחלה הוציא אורות מן ע”ב-הכולל הפנימי שהוא השערות של הכתר מקיפים ראשו מבחוץ עד המצח ועד האזנים כנודע. ואח”כ הוציא שערות הזקן הנמשכין מן ס”ג-(עצמו)-הכולל הנקרא נקודים שמהם נעשו כללות ג’ מוחין שבו. ונמשכין תחלה סוד הטעמים-דס”ג, שהוא אוזן חוטם פה עד טיבורו. ואח”כ לא הוציא שאר בחינות לחוץ, יען כי הם מלובשים תוך מ”ה וב”ן כנ”ל כדרך אורות ע”ב-הכולל שלא נתגלה ממנו רק השערות הנמשכים מע”ב של ע”ב-הכולל, ושאר חלקם טמיר תוך ס”ג-הכולל.

והנה רצה להוציא גם מן מ”ה וב”ן שלו הפנימים חיצוניותם לחוץ. ואז עלו כל בחינות ס”ג הפנימים הטמונים תוך מ”ה וב”ן הפנימים ועלו עמהם מ”ה וב”ן הפנימיים, ואז אלו מ”ה וב”ן הם מ”ן שלהם אל הטעמים עצמן דס”ג שאינם מלובשין תוך מ”ה וב”ן, והם בערך אבא ואמא אל ישראל סבא ותבונה. כי כמו שלצורך עיבור זו”ן מזדווגין אבא ואמא עלאין, וישראל סבא ותבונה נכללין עמהם — כן הכא; הטעמים-דס”ג מזדווגים עם כל ע”ב, ומכ”ש שנקודים תגין ואותיות דס”ג מתחברים עמהם וטפלים להם ולכן אינם עולין בשם, דוגמא ישראל סבא ותבונה כנ”ל. ואז מולידין בחינת ב”ן דחיצוני’ ולבושם לחוץ. הרי נולדה הנקבה עתה תחלה.

ואמנם בחי’ מ”ה וב”ן הפנימית של אדם קדמון חזרו לירד ולהתפשט בתוכו למטה מהטיבור, אחר שנתגלה שם ההוא פרסה באמצע מבפנים, ומשם היתה מאירה בחי’ ב”ן פנימית לב”ן שיצא לחוץ הנקרא עולם הנקודות. נמצא כי י’ ספירות של עולם הנקודות היושב בחוץ מסבב לאדם קדמון מטיבורו ולמטה, ויש לו ב’ מיני אורות:

• אחד מלמטה למעלה בפנימיות, מן הטיבור עד העינים, ומשם יוצא עיקר הארה לצורך הנקודים שהוא שם ב”ן נוקבא אבל נעשה מאור חוזר כנ”ל.
• וגם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור מן הטיבור ולמטה ומאיר בנקודים דרך נקבי העור ודרך פי היסוד ודרך טבור ודרך נקב האחור.

והנה עיקר הנקודים הם מאורות עינים, וכתר שבהם לוקח האורות והכלים מבחי’ אזן הנכללת גם שם כנודע, וחכמה ובינה לוקחים מחוטם ופה ושיעור מועט מאזן. אך ז’ תחתונות לוקחים מעט מחוטם ופה (ואינם לוקחים כלל מאזן), ומהארת היוצא דרך פי הטבור והאמה.

הנה מהטבור לקח כתר. ומהיסוד לוקחים אבא ואמא. וז’ תחתונות עם ד’ אחורים דאבא ואמא וישראל סבא ותבונה לוקחים מי’ אצבעות הרגלים בסוד “נעץ צפורניו בקרקע“.

ואח”כ חזרו להזדווג ע”ב-הכולל עם טעמים דס”ג-הכולל בסוד פנימיות. וכל שאר הבחינות טפלים להם. ואז הולידו הזכר, והוא שם מ”ה. ואז נתחברו מ”ה וב”ן ונעשה משניהן עולם אצילות באופן זה:

• כי עתיק לוקח
  • ה’ ראשונות מטעמים דב”ן.
  • וג’ ראשונות מנקודות דב”ן.
  • וד’ ראשונות מתגין דב”ן.
  • וכתרים של אותיות דב”ן.

• ואריך אנפין לקח ה’ אחרונות דטעמים דב”ן.
• ואבא לקח ז’ תחתונות דנקודות דב”ן.
• ואמא ו’ תחתונות דתגין דב”ן.
• וז”א תחתונות (תחתונות שהם אותיות דב”ן) (נ”א ז’ תחתונות) דאותיות דב”ן.
• ונוקבא עשירית אותיות דב”ן (נ”א העשירי דאותיות)

ואמנם משם מ”ה:

• לקח עתיק טעמים דמ”ה.
• ואריך אנפין נקודות דמ”ה.
• ואבא ואמא לקחו תגין דמ”ה.
• וז”א ו’ תחתונות אותיות דמ”ה.
• ונוקבא עשירית אותיות דמ”ה.

ענין ה’ בחינות נרנח”י פנימים. והמקיפים הם ב’, חיה ויחידה. צריך לדעת כי גם בה’ בחינות פנימית יש מקיף בכל א’ כנפש נדב אביהוא ואליהו ז”ל, אבל אלו הב’ מקיפים הם אחרים-כוללים, זולת ה’ מקיפים שבפנימיות. ואות לזה שבאלו המקיפים הפנימים יש יותר מה’ שהוא מקיף, ומקיף למקיף, ומקיף לב’ המקיפים כנזכר בפרשת ברכת כהנים (באד”ר) — א”כ כל אלו זולת אותן הב’ כוללים:

בפנימיות אדם קדמון יש הויה אחת אשר אדם קדמון הוא לבוש אליה ומד’ אותיותה יוצאים ד’ הויות ונגלים לחוץ של אדם קדמון והם הוי”ה דע”ב ס”ג ב”ן מ”ה. והם במצח אזן חוטם פה. ומה שקדם הוי”ה דב”ן להוי”ה דמ”ה הוא סוד תפילין דר”ת, והוא סוד “נקבה תסובב גבר“:

פרק ב

אח”כ באו הטעמים האמצעיים. והם בחינת אור היוצא מחוטם דאדם קדמון וחוטם גימטריא ס”ג. גם מכאן נמשך ויוצא אור דרך ב’ נקבי החוטם, ימין ושמאל. ימין — מקיף, ושמאל — פנימי על דרך הנזכר באזן. ונמשכו ביושר עד החזה של זה האדם קדמון. וזהו עיקר האור. אמנם הארתו ג”כ הוא מתפשט אל צד האחור ומסבב בכל סביבות אדם קדמון.

והנה כאן נתקרבו האורות אלו הפנימים במקיפים שלהם יותר מאורות האזנים, כי נקבי החוטם סמוכים הם. אבל עם כל זה נחלקו לב’‏ ואין מתחברים ביחד. ועל כן גם באורות אלו לא היה בחינת כלים. ומה שנתוספו באלו יותר‏ מבאורות האזנים הוא כי צורת אות ו’ שבתוך אות ה’ אשר באזן היתה כלולה עמו נתגלה עתה, ומה שהיתה אז בחינת ה’ נעשה עתה בחינת ב’ אותיות ד”ו, להורות יציאת אות ו’ לחוץ וגילוייה, והוא סוד ז”א שבכאן נתגלה‏.

ואמנם לא נעשית ו’ לבדה, אמנם היא נחלקת ג”כ לששה חלקים והם ו’ אלפין. וטעם הדבר כי הה’ פרצופים הנכללין באות ה’, שהם אריך אנפין אבא ואמא זו”ן, והם נקרא יחנר”ן. נמצא כי ז”א הוא בחינת רוח כנודע. והנה הכתוב אומר “כל אשר נשמת רוח חיים באפיו” להורות כי בחינת רוח נתגלה באפו שהוא החוטם. לכן בזה החוטם נתגלה בחינת ז”א ונתחלק לו’ קצוות שבו. אבל אות ד’ נשארת אות אחד מחוברת ואות ו’ נחלק לו’ אלפי”ן. וכמו שנחלקה אות ו’ שבנקב החוטם הימיני כך נחלקה אות ו’ שבנקב החוטם השמאלי, ובין כולם הם י”ב אלפי”ן, ועם חוטם הם י”ג, כמנין וא”ו.

וכן ב’ ווי”ן אלו (הם) עם החוטם שצורתה א’ כנודע (כי ב’ נקבי החוטם הם ב’ יודי”ן והכותל המפסיק ביניהם הוא צורת ו’, הרי צורתה א’). ועם ב’ ווי”ן הנ”ל — הרי וא”ו. והוא להורות כי למעלה בבחינת ראש ששם מקום מוחין — הוא שם ע”ב הוי”ה דיודי”ן, וכאן הוא שם ס”ג. כי אין הפרש בין הוי”ה דע”ב להוי”ה דס”ג רק במילוי דאות ו’ כנודע.

ואלו הב’ ווי”ן הם בחי’ טעמים-אמצעים שבאמצע התיבה, והם: פָסֵק ( ׀ ) , ומקף ( ־ ) כנודע.

כי הוראת הפסק — הוראת ו’ של הה’ שנפסק ונעשה ו’ אלפין כנ”ל, ולכן נקרא “פָסֵק”. וכאשר תחבר זה הפסק עם המקף — הוא ד’ אחד, והוא הוראה על אות ד’ של אות ה’.

והנה ד’ זו כבר אמרנו לעיל שאינה נפסקת אבל יש הוראה אחרת אליה. והוא כאשר תקח הה’ שבאזן ימין שמספרה י’ ספירות כנ”ל, והרי היא בחינת י’ אחת; ותצרפנה ותחברנה עם הה’ שבנקב ימיני של חוטם שצורתה ד”ו כנ”ל — הרי הכל הם צורת יו”ד. והוא ציור כזה א – י’ למעלה, ו’ באמצעיתא, ד’ למטה. גם אם תקח י’ שבנקב אזן שמאל ותחברנה עם ו”ד שבנקב חוטם שמאל — הרי אלף שני שצורתה יו”ד. והרי שני אלפין בציור יו”ד.

ואם תצייר ציור א, והוא שתצרף י’ של אזן שמאל עם ו’ של חוטם שמאל וי’ של אזן ימין – הרי א’, צורת יו”י. גם אם תצרף י’ של אזן ימין, ו’ של חוטם ימין, י’ של אזן שמאל — הרי ארבעה אלפין עם הנ”ל. ואלו הם מורים קצת גילוי על ד’ של ה’ שבחוטם שנגלית מעט אבל לא נגלית לגמרי כמו הו’ של הה’. אבל עיקר גמר גילוי הד’ הוא למטה באור הפה כמ”ש בע”ה:

ודע כי י’ ספירות אלו של אורות האזנים כל זמן שהם נמשכין עד גבול החוטם אז הוא יחידה בפ”ע. אבל כשנמשך מגבול החוטם ולמטה כמ”ש עד שבולת הזקן — אזי מתלבש אור האזן בתוך אור החוטם ונעשה (אליו ל”ג) בחי’ (פנימיות ל”ג) נשמה פנימית אליו. וכן אור החוטם כשנמשך מגבול הפה אז מתלבש באור הפה ונעשה החוטם בחינת נשמה ופנימיות אל אור הפה.

גם דע כי אותו האור היוצא מתוך אדם קדמון הזה הנה הוא כולו אור אחד שוה, רק כי על ידי התרחקותו וירידתו הוא מתעבה עיבוי אחר עיבוי. כיצד?    האור הנמשך ויוצא דרך האזן הוא זך מאד, וכאשר נמשך האור הזה בפנימיות האדם קדמון עד הגיעו אל החוטם ויצא קצת דרך שם הוא מתעבה וקונה איזה עביות וגסות. ואעפ”י שהוא (אורות ל”ג) אור א’ שוה, עם כל זה מחמת הריחוק שנתרחק ונמשך יותר למטה מתעבה יותר בצאתו משם. ועל דרך זו בהתפשטותו יותר למטה בצאתו עד הפה ויוצא קצתו דרך שם, מתעבה יותר בצאתו משם בהתרחקותו מהמקור העליון, אבל לא לסיבת בחינת האור בעצמו כי כולו שוה כנ”ל. אך המשכיל יבין כי אור של מוחין נקרא ע”ב וזה נקרא ס”ג. ודי בזה: