אגרת התשובה

והנה מצוַת התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד (כדאיתא בגמרא פרק ג’ דסנהדרין ובחושן משפט סוף סימן ל”ד לעניין עדות), דהיינו שיגמור בליבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו יתברך ולא יעבור עוד מצוַת המלך חס ושלום, הן במצוות עשה הן במצוות לא תעשה. וזהו עיקר פירוש לשון תשובה, לשוב אל ה’ בכל ליבו ובכל נפשו, לעובדו ולשמור כל מצוותיו, כמו שכתוב: “יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה'” וכו’. ובפרשת נצבים כתיב: “ושבת עד ה’ אלקיך ושמעת בקולו” וכו’ “בכל לבבך” וכו’, “שובה ישראל עד ה’ אלקיך” וכו’, “השיבנו ה’ אליך” וכו’. ולא כדעת ההמון, שהתשובה היא התענית.

ואפילו מי שעבר על כריתות ומיתות בית דין, שגמר כפרתו היא על ידי יסורים, היינו שהקב”ה מביא עליו יסורים (וכמו שכתוב “ופקדתי בשבט” וכו’, “ופקדתי” דייקא). והיינו כשתשובתו רצויה לפניו יתברך בשובו אל ה’ בכל ליבו ונפשו מאהבה, אזי באתערותא דלתתא וכמים הפנים וכו’ – אתערותא דלעילא, לעורר האהבה וחסד ה’, למרק עוונו בייסורים בעולם הזה, וכמו שכתוב: “כי את אשר יאהב ה’ יוכיח” וכו’. ולכן לא הזכירו הרמב”ם והסמ”ג שום תענית כלל במצוַת התשובה, אף בכריתות ומיתות בית דין, רק הווידוי ובקשת מחילה, כמו שכתוב בתורה: “והתודו את חטאתם” וכו’. ומה שכתוב ביואל: “שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי” כו’, היינו לבטל הגזרה שנגזרה למרק עוון הדור על ידי יסורים בארבה. וזהו הטעם בכל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבוא על הציבור, וכמו שכתוב במגילת אסתר. ומה שנמצא בספרי המוסר, ובראשם ספר הרוקח וספר חסידים, הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות בית דין, וכן למוציא זרע לבטלה, שחייב מיתה בידי שמים כמו שכתוב בתורה גבי ער ואונן, ודינו כחייבי כריתות לעניין זה, היינו כדי לינצל מעונש יסורים של מעלה חס ושלום. וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו. וגם אולי אינו שב אל ה’ בכל ליבו ונפשו מאהבה, כי אם מיראה.

ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה’, התענית הוא במקום קרבן, כמו שכתוב בגמרא, שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי לפניך וכו’. ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאד, כמו רבי אלעזר בן עזריה שהיה מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת, וחכמים אוסרים, ופעם אחת יצאה כן פרתו של שכנתו ולא מיחה בה, והושחרו שיניו מפני הצומות על שלא קיים דברי חביריו. וכן רבי יהושע שאמר: “בושני מדבריכם בית שמאי”, והושחרו שיניו מפני הצומות. ורב הונא פעם אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין, והתענה ארבעים צומות, וכהנה רבות.

ועל יסוד זה לימד האריז”ל לתלמידיו על פי חכמת האמת מִסְפַּר הצומות לכמה עוונות וחטאים, אף שאין בהן כרת ולא מיתה בידי שמים, כמו על הכעס קנ”א תעניות וכו’. ואפילו על איסור דרבנן, כמו סתם יינם יתענה ע”ג תעניות וכו’. וכן על ביטול מצוַת עשה דרבנן, כמו תפילה יתענה ס”א תעניות וכו’. ודרך כלל, סוד התענית היא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ברוך הוא, כמו הקרבן שנאמר בו “ריח ניחוח לה'”. וכמו שכתוב בישעיה: “הלזה תקרא צום ויום רצון לה'”, מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון.

והנה חכמי המוסר האחרונים נחלקו במי שחטא חטא אחד פעמים רבות, דיש אומרים שצריך להתענות מספר הצומות לאותו חטא פעמים רבות כפי המספר אשר חטא. כגון המוציא זרע לבטלה, שמספר הצומות המפורש בתיקוני תשובה מהאריז”ל הן פ”ד תעניות. ואם חטא בזה עשר או עשרים פעמים על דרך משל, צריך להתענות עשר או עשרים פעמים פ”ד, וכן לעולם, דומיא דקרבן חטאת, שחייב להביא על כל פעם ופעם. ויש מדמין ענין זה לקרבן עולה הבאה על מצוַת עשה, דאפילו עבר על כמה מצוות עשה מתכפר בעולה אחת, כדאיתא בגמרא פרק קמא דזבחים. והכרעה המקובלת בזה, להתענות ג’ פעמים כפי מספר הצומות דחטא זה, דהיינו רנ”ב צומות על הוצאות שכבת זרע לבטלה, וכן בשאר חטאים ועוונות. והטעם הוא על פי מה שכתוב בזוהר הקדוש סוף פרשת נח: כיוון דחב בר נש קמי קודשא בריך הוא זמנא חדא, עביד רשימו כו’. זמנא תליתאה, אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא כו’. לכך צריך מספר הצומות גם כן ג’ פעמים וכו’.

אכן כל זה באדם חזק ובריא, שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו, וכמו בדורות הראשונים. אבל מי שריבוי הצומות מזיק לו, שאפשר שיוכל לבוא לידי חולי או מיחוש חס ושלום, כמו בדורותינו אלה, אסור לו להרבות בתעניות אפילו על כריתות ומיתות בית דין, ומכל שכן על מצוות עשה ומצוות לא תעשה שאין בהן כרת, אלא כפי אשר ישער בנפשו שבוודאי לא יזיק לו כלל. כי אפילו בדורות הראשונים בימי תנאים ואמוראים, לא היו מתענין בכהאי גוונא אלא הבריאים דמצו לצעורי נפשייהו, ודלא מצי לצעורי נפשיה ומתענה נקרא חוטא בגמרא פרק קמא דתענית, ואפילו מתענה על עבירות שבידו, כדפרש רש”י שם, וכדאיתא בגמרא פרק קמא דזבחים, שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה וכו’. ומכל שכן מי שהוא בעל תורה, שחוטא ונענש בכפליים, כי מחמת חלישות התענית לא יוכל לעסוק בה כראוי. אלא מאי תקנתיה? כדכתיב: “וחטאך בצדקה פרוק”, וכמו שכתבו הפוסקים ליתן בעד כל יום תענית של תשובה ערך ח”י גדולים פוליש וכו’, והעשיר יוסיף לפי עושרו וכו’, כמו שכתב המגן אברהם הלכות תענית.

ומכל מקום, כל בעל נפש החפץ קרבת ה’ לתקן נפשו להשיבה אל ה’ בתשובה מעולה מן המובחר, יחמיר על עצמו להשלים על כל פנים פעם אחת כל ימי חייו מספר הצומות לכל עוון ועוון מעוונות החמורים שחייבין עליהם מיתה על כל פנים, ואפילו בידי שמים בלבד, כגון להוצאות זרע לבטלה פ”ד צומות פעם אחת בימי חייו. ויכול לדחותן לימים הקצרים בחורף, ויתענה כעשר תעניות על דרך משל בחורף אחד או פחות, ויגמור מספר הפ”ד צומות בתשע שנים או יותר כפי כוחו (וגם יכול לאכול מעט כשלוש שעות לפני נץ החמה, ואף על פי כן נחשב לתענית, אם התנה כן). ולתשלום רנ”ב צומות כנ”ל, יתענה עוד ארבע פעמים פ”ד עד אחר חצות היום בלבד, דמיחשב גם כן תענית בירושלמי, ושני חצאי יום נחשבים לו ליום אחד לעניין זה. וכן לשאר עוונות כיוצא בהן, אשר כל לב יודע מרת נפשו וחפץ בהצדקה.

אכן מספר הצומות העודפים על רנ”ב וכהאי גוונא, שהיה צריך להתענות, לחוש לדעת המחמירים להתענות מספר הצומות שעל כל חטא וחטא כפי מספר הפעמים שחטא כנ”ל, יפדה כולן בצדקה, ערך ח”י גדולים פוליש בעד כל יום. וכן שאר כל תעניות שצריך להתענות על עבירות שאין בהן מיתה, ואפילו על ביטול מצוות עשה דאורייתא ודרבנן ותלמוד תורה כנגד כולם, כפי המספר המפורש בתיקוני התשובה מהאר”י ז”ל (ורובם נזכרים במשנת חסידים במסכת התשובה), הכל כאשר לכל יפדה בצדקה כנ”ל, אי לא מצי לצעורי נפשיה כנ”ל. ואף שיעלה לסך מסויים, אין לחוש משום “אל יבזבז יותר מחומש”. דלא מקרי בזבוז בכהאי גוונא, מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסיגופים. ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו. ולפי שמספר הצומות המוזכרים בתיקוני תשובה הנ”ל רבו במאד מאד, לכן נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה’ להרבות מאד מאד בצדקה, מחמת חלישות הדור, דלא מצו לצעורי נפשם כולי האי (וכמו שנתבאר במקום אחר על פסוק “חסדי ה’ כי לא תמנו”).

אך העניין יובן על פי מה שכתוב “כי חלק ה’ עמו” וכו’, חלק משם הוי”ה ברוך הוא, כדכתיב: “ויפח באפיו נשמת חיים”, ומאן דנפח – מתוכו נפח וכו’. ואף שאין לו דמות הגוף וכו’ חס ושלום, אך דיברה תורה כלשון בני אדם. כי כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם התחתון על דרך משל בין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא על ידי נפיחה, שביוצא בדיבורו – מלובש בו כוח וחיות מעט מזעיר, והוא בחינת חיצוניות מנפש החיה שבקרבו; אבל ביוצא בכוח הנופח, דמתוכו נפח, מלובש בו כוח וחיות פנימית מבחינת הנפש החיה וכו’. ככה ממש על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ, יש הפרש עצום מאד למעלה בין כל צבא השמים, ואפילו המלאכים, שנבראו מאין ליש וחיים וקיימים מבחינת חיצוניות החיות והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא להחיות העולמות. ובחינה זו נקראת בשם “רוח פיו” על דרך משל, כמו שכתוב: “וברוח פיו כל צבאם”. והיא בחינת חיוּת המלובשת באותיות שבעשרה מאמרות (שהן בחינת כלים והמשכות וכו’, כמו שנתבאר בלקוטי אמרים חלק ב’ פרק י”א). ובין נשמת האדם, שנמשכה תחלה מבחינת פנימיות החיוּת והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא, כמו שכתוב: “ויפח” וכו’. ואחר כך ירדה בסתר המדרגה גם כן על ידי בחינת האותיות שבמאמר “נעשה אדם” וכו’, כדי להתלבש בגוף עולם הזה התחתון. ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים בכתוב, וכמו שכתוב: “כי ה’ אלקיכם [הוא] אלקי האלקים” כו’, “הודו לאלקי האלקים” כו’, “ויבאו בני האלקים להתייצב” כו’, לפי שיניקת חיותם היא מבחינת חיצוניות, שהיא בחינת האותיות לבד, ושם אלקים הוא בחינת חיצוניות לגבי שם הוי”ה ברוך הוא. אבל נשמת האדם, שהיא מבחינת פנימיות החיוּת, היא חלק שם הוי”ה ברוך הוא, כי שם הוי”ה מורה על פנימיות החיוּת, שהיא למעלה מעלה מבחינת האותיות.

וביאור העניין, כנודע ממאמר אליהו: “אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין” וכו’, “אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת מבין ולא בבינה ידיעא” וכו’. וכל העשר ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי”ה ברוך הוא. כי היו”ד שהיא בחינת נקודה לבד, מרמזת לחכמתו יתברך, שהיא בבחינת העלם והסתר קודם שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה (והקוץ שעל היו”ד רומז לבחינת רצון העליון ברוך הוא שלמעלה מעלה ממדרגת בחינת חכמה עילאה כנודע). ואחר שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין סתימין, נכללת ונרמזת באות ה”א, שיש לה בחינת התפשטות לרוחב המורה ומרמז על הרחבת הביאור וההבנה, וגם לאורך, המורה על בחינת ההמשכה וההשפעה מלמעלה למטה לעלמין סתימין. ואחר כך, כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה לעלמין דאתגליין, וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים על ידי דיבורו על דרך משל, נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות ו”ה. כי הוי”ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה. וגם המשכה זו היא על ידי מידת חסדו וטובו ושאר מידותיו הקדושות, הנכללות בדרך כלל במספר שש שבפסוק “לך ה’ הגדולה” וכו’ עד “לך ה’ הממלכה” וכו’ ולא עד בכלל. כי מידת מלכותו יתברך נקראת בשם “דבר ה'”, כמו שכתוב: “באשר דבר מלך שלטון”. ונכללת ונרמזת באות ה”א אחרונה של שם הוי”ה. כי פנימיות ומקור הדיבור הוא ההבל העולה מן הלב, ומתחלק לחמש מוצאות הפה, אחה”ע מהגרון וכו’. וגם הברת הה”א היא בחינת הבל לבד, כמו שכתוב: אתא קלילא דלית בה מששא. ואף שאין לו דמות הגוף חס ושלום, אך דיברה תורה כלשון בני אדם, בשגם שגם דבר ה’, כ”ב אותיות המתחלקות לחמש חלקי המוצאות, ובהן נברא כל היצור (וכמו שנתבאר בלקוטי אמרים חלק ב פרק י”א ביאור עניין אותיות אלו).

וככה ממש על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ, בנשמת האדם שהיא בחינת נפש האלקית דמתוכיה נפח, יש בה בחינת שכל הנעלם המרומז באות יו”ד, שבכוחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל באמיתתו יתברך ובגדולתו וכו’, כל חד וחד לפום שיעורא דיליה לפי רוחב שכלו ובינתו. וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו יתברך, אזי מרומזת בינתו באות ה”א, שיש לה רוחב, וגם אורך המורה ההמשכה מלמעלה למטה, להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה’ אהבה ויראה ותולדותיהן במוחו ותעלומות ליבו, ואחר כך בבחינת התגלות ליבו. ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצוות בקול ודיבור או מעשה, הן אותיות וא”ו ה”א וכו’. וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמיתתו וגדולתו יתברך נמשכה גם כן מהתורה, דאורייתא מחכמה נפקא, היא בחינת יו”ד של שם הוי”ה וכו’.

והנה המשכת וירידת הנפש האלקית לעולם הזה להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחינת פנימיות ומקור הדיבור, הוא הבל העליון המרומז באות ה”א תתאה כנ”ל, וכמו שכתוב: “ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה”, ומאן דנפח וכו’. וזהו שכתוב “כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו”. פירוש, כמו חבל על דרך משל, שראשו אחד קשור למעלה וקצהו למטה. כי הנה פשט הכתוב מה שכתוב “ויפח” הוא להורות לנו, כמו שעל דרך משל, כשהאדם נופח לאיזה מקום, אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים – אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום, ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחינת הבל העליון.

אך באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו יתברך, כי הלא “את השמים ואת הארץ אני מלא”, ו”מלא כל הארץ כבודו”, ולית אתר פנוי מיניה, “בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”, ואיהו ממלא כל עלמין וכו’. אלא כמו שכתוב בישעיהו: “כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם”. והטעם, לפי שהם נגד רצון העליון ברוך הוא המחיה את הכל, כמו שכתוב: “כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ” (וכמו שנתבאר לעיל, שהוא מקור השפעת שם הוי”ה, ונרמז בקוצו של יו”ד).

וזהו ענין הכרת, שנכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי”ה ברוך הוא שנמשכה מה”א תתאה כנ”ל. וכמו שכתוב בפרשת אמור: “ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'”, “מלפני” דייקא. ובשאר עבירות שאין בהן כרת, על כל פנים הן פוגמין הנפש כנודע. ופגם הוא מלשון פגימת הסכין, והוא על דרך משל מחבל עב שזור מתרי”ג חבלים דקים, ככה חבל ההמשכה הנ”ל כלול מתרי”ג מצוות, וכשעובר חס ושלום על אחת מהנה נפסק חבל הדק וכו’. אך גם בחייב כרת ומיתה, נשאר עדיין בו הרשימו מנפשו האלקית, ועל ידי זה יכול לחיות עד חמישים או שישים שנה ולא יותר (ומה שאמרו בשם האריז”ל שנכנסה בו בחינת המקיף וכו’, אינו ענין לחיי גשמיות הגוף, ומיירי עד חמישים שנה, או בזמן הזה כדלקמן).

אמנם זהו בזמן שהיו ישראל במדרגה עליונה, כשהיתה השכינה שורה בישראל בבית המקדש; ואז לא היו מקבלים חיות לגופם, רק על ידי נפש האלקית לבדה, מבחינת פנימיות השפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא על ידי שם הוי”ה ברוך הוא כנ”ל. אך לאחר שירדו ממדרגתם וגרמו במעשיהם סוד גלות השכינה, כמו שכתוב: “ובפשעיכם שולחה אמכם”, דהיינו שירדה השפעת בחינת ה”א תתאה הנ”ל ונשתלשלה ממדרגה למדרגה למטה מטה, עד שנתלבשה השפעתה בעשר ספירות דנוגה, המשפיעות שפע וחיות על ידי המזלות וכל צבא השמים והשרים שעליהם לכל החי הגשמי שבעולם הזה, וגם לכל הצומח כמאמר רז”ל: אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מזל וכו’. ואזי יכול גם החוטא ופושעי ישראל לקבל חיות לגופם ונפשם הבהמיות כמו שאר בעלי חיים ממש, כמו שכתוב: “נמשל כבהמות נדמו”. ואדרבה ביתר שאת ויתר עז, על פי המבואר מזוהר הקדוש פרשת פקודי, שכל שפע וחיות הנשפעת לאדם התחתון בשעה ורגע שעושה הרע בעיני ה’ במעשה או בדיבור או בהרהורי עבירה וכו’, הכל נשפע לו מהיכלות הסטרא אחרא המבוארים שם בזוהר הקדוש. והאדם הוא בעל בחירה, אם לקבל השפעתו מהיכלות הסטרא אחרא, או מהיכלות הקדושה שמהם נשפעות כל מחשבות טובות וקדושות וכו’, כי זה לעומת זה עשה האלקים וכו’. והיכלות הסטרא אחרא מקבלים ויונקים חיותם מהתלבשות והשתלשלות השפע דעשר ספירות דנוגה, הכלולה מבחינת טוב ורע, היא בחינת עץ הדעת וכו’ כנודע ליודעי ח”ן.

והנה “יעקב חבל נחלתו כתיב”. על דרך משל, כמו החבל שראשו אחד למעלה וראשו השני למטה, אם ימשוך אדם בראשו השני, ינענע וימשך אחריו גם ראשו הראשון כמה שאפשר לו להמשך. וככה ממש בשורש נשמת האדם ומקורה מבחינת ה”א תתאה הנ”ל, הוא ממשיך ומוריד השפעתה על ידי מעשיו הרעים ומחשבותיו עד תוך היכלות הסטרא אחרא כביכול, שמשם מקבל מחשבותיו ומעשיו. ומפני שהוא הוא הממשיך להם ההשפעה, לכן הוא נוטל חלק בראש ודי למבין. וזהו שאמרו רז”ל: “אין בידינו לא משלוות הרשעים” וכו’, “בידינו” דווקא, כלומר בזמן הגלות אחר החורבן. וזוהי בחינת גלות השכינה כביכול, להשפיע להיכלות הסטרא אחרא אשר שנאה נפשו יתברך. וכשהאדם עושה תשובה נכונה, אזי מסלק מהם ההשפעה שהמשיך במעשיו ומחשבותיו, כי בתשובתו מחזיר השפעת השכינה למקומה. וזהו תשוב ה”א תתאה מבחינת גלות, וכמו שכתוב: “ושב ה’ אלקיך את שבותך”, כלומר עם שבותך, וכמאמר רז”ל: “והשיב לא נאמר” וכו’.

ואולם דרך האמת והישר לבחינת תשובה תתאה – ה”א תתאה הנ”ל, הם שני דברים דרך כלל. האחד הוא לעורר רחמים העליונים ממקור הרחמים על נשמתו ונפשו האלקית שנפלה מאיגרא רמה, חיי החיים ברוך הוא, לבירא עמיקתא, הן היכלות הטומאה והסטרא אחרא, ועל מקורה במקור החיים, הוא שם הוי”ה ברוך הוא, וכמו שכתוב: “וישוב אל הוי”ה וירחמהו”. פירוש, לעורר רחמים על השפעת שם הוי”ה ברוך הוא שנשתלשלה וירדה תוך היכלות הסטרא אחרא הטמאים להחיותם על ידי מעשה אנוש ותחבולותיו ומחשבותיו הרעות, וכמו שכתוב: “מלך אסור ברהטים”, ברהיטי מוחא וכו’, היא בחינת גלות השכינה כנ”ל. וזמן המסוגל לזה הוא בתיקון חצות, כמו שכתוב בסידור בהערה עיין שם ביאורו. וזהו שכתוב שם: “נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו”. ולכן נקרא הקדוש ברוך הוא מלך עלוב בפרקי היכלות, כמו שכתב הרמ”ק ז”ל, כי אין לך עלבון גדול מזה. ובפרט כאשר יתבונן המשכיל בגדולת אין סוף ברוך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, כל אחד ואחד לפי שיעור שכלו והבנתו, יתמרמר על זה מאד מאד.

והשני, לבטש ולהכניע הקליפה וסטרא אחרא, אשר כל חיותה היא רק בחינת גסות והגבהה, כמו שכתוב: “אם תגביה כנשר” וכו’, והביטוש וההכנעה עד עפר ממש זוהי מיתתה וביטולה. והיינו על ידי לב נשבר ונדכה ולהיות נבזה בעיניו נמאס וכו’. וכמו שכתוב בזוהר הקדוש על פסוק “זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה” וכו’, כי כל קרבן מן הבהמה הוא לשם הוי”ה, היא מידת הרחמים. אבל לשם אלקים, היא מידת הדין, אין מקריבין קרבן בהמה, כי אם לשבר ולהעביר רוח הטומאה והסטרא אחרא, וזהו רוח נשברה.

והאיך נשברה רוח הסטרא אחרא? כשהלב נשבר ונדכה וכו’. והאיך נשבר הלב ונדכה? הנה מעט מזעיר הוא על ידי סיגופים ותעניות בדורותינו אלה, שאין לנו כוח להתענות הרבה כדוד המלך כמאמר רז”ל על פסוק “ולבי חלל בקרבי”, שהרגו בתענית. אך עיקר הכנעת הלב להיות נשבר ונדכה והעברת רוח הטומאה וסטרא אחרא, הוא להיות ממארי דחושבנא בעומק הדעת, להעמיק דעתו ובינתו שעה אחת בכל יום או לילה לפני תיקון חצות, להתבונן במה שפעל ועשה בחטאיו בחינת גלות השכינה כנ”ל, וגם [גרם] לעקור נשמתו ונפשו האלקית מחיי החיים ברוך הוא והורידה למקום הטומאה והמוות, הן היכלות הסטרא אחרא, ונעשית בבחינת מרכבה אליהם לקבל מהם שפע וחיות להשפיע לגופו כנ”ל. וזהו שאמרו רז”ל: “רשעים בחייהם קרויים מתים”, כלומר שחייהם נמשכים ממקום המוות והטומאה (וכן מה שכתוב: “לא המתים יהללו” כו’ אינו כלועג לרש חס ושלום, אלא הכוונה על הרשעים שבחייהם קרויים מתים, שמבלבלים אותם במחשבות זרות בעודם ברשעם ואינם חפיצים בתשובה כנודע).

ואף מי שלא עבר על עוון כרת וגם לא על עון מיתה בידי שמים, שהוא הוצאת זרע לבטלה וכהאי גוונא, אלא שאר עבירות קלות, אף על פי כן מאחר שהן פוגמים בנשמה ונפש האלקית, וכמשל פגימת ופסיקת חבלים דקים כנ”ל, הרי בריבוי החטאים יכול להיות פגם כמו בלאו אחד שיש בו כרת או מיתה. ואפילו בכפילת חטא אחד פעמים רבות מאד, כמו שהמשיל הנביא החטאים לענן המאפיל אור השמש, כמו שכתוב: “מחיתי כעב פשעיך”, הם עבירות חמורות [המבדילים] בין פנימית השפעת שם הוי”ה ברוך הוא לנפש האלקית, כהבדלת ענן עב וחשוך המבדיל בין השמש לארץ ולדרים עליה על דרך משל. “וכענן חטאתיך” הן עבירות קלות שאדם דש בעקביו, המבדילים כהבדלת ענן קל וקלוש על דרך משל. והנה כמו שבמשל הזה, אם משים אדם נגד אור השמש בחלון מחיצות קלות וקלושות לרוב מאד, הן מאפילות כמו מחיצה אחת עבה ויותר. וככה ממש הוא בנמשל בכל עוונות שאדם דש בעקביו, ומכל שכן המפורסמות מדברי רז”ל שהן ממש כעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, כמו העלמת עין מן הצדקה, כמו שכתוב: “השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל” כו’, ובליעל היא עבודת אלילים וכו’. והמספר בגנות חבירו היא לשון הרע, השקולה כעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. וכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. וכן מי שיש בו גסות הרוח, וכהנה רבות בגמרא. ותלמוד תורה כנגד כולן, כמאמר רז”ל: “ויתר הקב”ה על עבודה זרה” וכו’.

ולכן סידרו בקריאת שמע שעל המיטה לקבל עליו ארבע מיתות בית דין וכו’. מלבד שעל פי הסוד כל הפוגם באות יו”ד של שם הוי”ה כאילו נתחייב סקילה, והפוגם באות ה”א כאילו נתחייב שריפה, ובאות וי”ו – כאילו נתחייב הרג, ובאות ה”א אחרונה – כאילו נתחייב חנק. והמבטל קריאת שמע פוגם באות יו”ד, ותפילין – באות ה”א, וציצית – באות וי”ו, ותפילה – באות ה”א וכו’. ומזה יכול המשכיל ללמוד לשאר עוונות וחטאים, וביטול תורה כנגד כולן.

והנה אחרי העמקת הדעת בכל הנ”ל, יוכל לבקש באמת מעומקא דליבא: “כרוב רחמיך מחה פשעי” וכו’, כי אזי תיקבע בליבו באמת גודל הרחמנות על בחינת אלקות שבנפשו ושלמעלה כנ”ל. ובזה יעורר רחמים העליונים משלוש עשרה מידות הרחמים, הנמשכות מרצון העליון ב”ה הנרמז בקוצו של יו”ד, שלמעלה מעלה מבחינת ההשפעה הנשפעת מאותיות שם הוי”ה. ולכן שלוש עשרה מידות הרחמים מנקים כל הפגמים, וכמו שכתוב: “נושא עוון ופשע… ונקה”, ושוב אין יניקה להחיצונים והסטרא אחרא מהשפעת ה”א תתאה כנ”ל (ובזה תשוב ה”א תתאה למקומה להתייחד ביו”ד ה”א וא”ו, ודי למבין). וכן ממש למטה בנפש האלקית שבאדם, שוב אין עוונותיכם מבדילים, וכמו שאמרו: “ונקה, מנקה הוא לשבים”, לרחוץ ולנקות נפשם מלבושים הצואים, הם החיצונים, כמו שכתוב בגמרא, “מלפפתו” וכו’.

ומאחר שרוח עברה ותטהרם, אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי”ה ברוך הוא ממש, ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו יתברך ביחוד נפלא, כמו שהיתה מיוחדת בו יתברך בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו יתברך לירד למטה ולהתלבש בגוף האדם (וכמו על דרך משל באדם הנופח ברוח פיו, בטרם שיוצא הרוח מפיו הוא מיוחד בנפשו). וזו היא תשובה שלימה. והנה בחינת יחוד זה ותשובה זו היא בחינת תשובה עילאה שלאחר תשובה תתאה, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש ברעיא מהימנא פרשת נשא, דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא וכו’ דאיהו בן י”ה בינה וכו’ (ומעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים בזה היא כמו שכתוב בזוהר הקדוש פרשת חיי שרה, דאינון משכי עלייהו ברעותא דליבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא וכו’).

וביאור העניין, כמו שכתוב בזוהר הקדוש ותיקונים בכמה מקומות, דבינה איהי תשובה עילאה, והאם רובצת על האפרוחים וכו’. דהיינו שעל ידי שמתבונן בגדולת ה’ בהעמקת הדעת, ומוליד מרוח בינתו דחילו ורחימו שכליים ובטוב טעם ודעת, כעניין שנאמר “לאהבה את ה’ אלקיך” משום “כי הוא חייך” וכו’, ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו’ – וכן ביראה ופחד או בושה וכו’, כנודע – אזי נקראת האם רובצת על האפרוחים וכו’.

והנה עיקר האהבה היא אתדבקות רוחא ברוחא, כמו שכתוב: “ישקני מנשיקות פיהו” וכו’, כנודע. ועל זה נאמר “ובכל נפשך”, שהם הם כל חלקי הנפש, שכל ומידות ולבושיהם, מחשבה דיבור ומעשה, לדבקה כולן בו יתברך. דהיינו המידות במידותיו יתברך, מה הוא רחום וכו’, והשכל בשכלו וחכמתו יתברך, הוא עיון התורה, דאורייתא מחכמה נפקא. וכן המחשבה במחשבתו יתברך, והדיבור בדבר ה’ זו הלכה, וכמו שכתוב “ואשים דברי בפיך”, “ודברי אשר שמתי בפיך”. והמעשה הוא מעשה הצדקה, להחיות רוח שפלים, כמו שכתוב: “כי ששת ימים עשה ה'” וכו’, כנודע במקום אחר. וזו היא אתדבקות דרוחא ברוחא בתכלית הדביקות והיחוד, כשהיא מחמת אהבה וכו’.

ולפי שפגם הברית בהוצאת זרע לבטלה, ואין צריך לומר בעריות או שאר איסורי ביאה דאורייתא או דרבנן (כי חמורים דברי סופרים וכו’), פוגם במוח, לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא דמחכמה נפקא. וזהו שכתוב בתנא דבי אליהו: אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד, יקרא שני דפים; לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים וכו’.

והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו, שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל. וככה הוא בחבל נחלתו וכו’. וזהו שאמר הכתוב, “בחסד ואמת יכופר עוון” וכו’, ואין אמת אלא תורה וכו’, ועוון בית עלי בזבח ומנחה הוא דאינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים, כדאיתא בסוף פרק קמא דראש השנה.

והנה תשובה עילאה זו דאתדבקותא דרוחא ברוחא על ידי תורה וגמילות חסדים היא בבחינת המשכה מלמעלה למטה, להיות דבר ה’ ממש בפיו, וכמו שכתוב: “ואשים דברי בפיך”, וימינו תחבקני בגמילות חסדים, דחסד דרועא ימינא וכו’. אבל אדם התחתון צריך לילך ממדרגה למדרגה ממטה למעלה, היא בחינת תשובה עילאה ואתדבקות רוחא ברוחא בכוונת הלב בתפילה, ובפרט בקריאת שמע וברכותיה, כדי לומר “ואהבת” כו’ “בכל לבבך ובכל נפשך” וכו’ באמת לאמיתו, וכן “והיו הדברים האלה” וכו’ “ודברת בם” וכו’, להיות דבר ה’ בפיו באמת, ואין אמת וכו’. וכן לקיים כל המצוות, כמו שאומרים “אשר קידשנו במצוותיו”, כמו “הרי את מקודשת לי”, היא בחינת קודש העליון, לשון פרישות והבדלה, שאינו יכול להתלבש תוך עלמין משום דכולא קמיה כלא חשיב, אלא בבחינת סובב כל עלמין, הוא רצון העליון ברוך הוא וכו’ כמו שנתבאר בליקוטי אמרים פרק מ”ו. וגם אחר התפילה אומרים “אליך ה’ נפשי אשא”, דהיינו לאתדבקא רוחא ברוחא כל היום וכו’. וכל זה על ידי ההתבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא בהעמקת הדעת בשתיים לפניה ובפסוקי דזמרה, כנודע.

ומאחר שהתפילה היא בחינת תשובה עילאה, צריך להקדים לפניה בחינת תשובה תתאה. וזהו שאמרו רז”ל במשנה: “אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש”, ופרש רש”י: הכנעה. והיא בחינת תשובה תתאה לעורר רחמים כנ”ל, וכדיליף התם בגמרא מקרא דכתיב “והיא מרת נפש”.

אכן בברייתא שם תנו רבנן, אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה. ועכשיו בדור יתום הזה, שאין הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה, אזי עצה היעוצה להקדים בחינת תשובה תתאה בתיקון חצות כנ”ל. ומי שאי אפשר לו בכל לילה, על כל פנים לא יפחות מפעם אחת בשבוע לפני יום השבת, כנודע ליודעים שהשבת היא בחינת תשובה עילאה, ושב”ת אותיות “תש”ב אנוש”, כי בשבת היא עליות העולמות למקורם כו’, ובפרט תפילות השבת ודי למבין.

(ובזה יובן מה שכתוב: “שובה אלי כי גאלתיך”. פירוש, כי מאחר ש”מחיתי כעב פשעיך”, היא העברת הסטרא אחרא, ו”גאלתיך” מן החיצונים בהתעוררות רחמים עליונים באתערותא דלתתא בתשובה תתאה כנ”ל, אזי “שובה אלי” בתשובה עילאה).

ואמנם להיות בליבו ההכנעה, היא בחינת תשובה תתאה כנ”ל, וגם השמחה בה’, שתיהן ביחד, כבר מילתא אמורה בלקוטי אמרים סוף פרק ל”ד, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: “חדווה תקיעא בליבאי מסטרא דא” וכו’. ובצירוף עוד האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה’, כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו יתברך (“כרוב רחמיך מחה פשעי”, “כבסני טהרני”, “וכל עוונותי מחה” וכו’), בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם. וכמו שאנו מברכין בכל תפלת שמונה עשרה תיכף שמבקשים “סלח לנו” כו’, “ברוך אתה ה’ חנון המרבה לסלוח”. והרי ספק ברכות להקל, משום חשש ברכה לבטלה! אלא אין כאן שום ספק כלל, מאחר שביקשנו “סלח לנו מחל לנו”. ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים, היינו נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין “ברוך אתה ה’ גואל ישראל”.

והרי אפילו במידת בשר ודם כן, שצריך האדם למחול תיכף ומיד שמבקשים ממנו מחילה ולא יהא אכזרי מלמחול, ואפילו בקוטע יד חבירו, כדאיתא בגמרא בסוף פרק ח’ דבבא קמא. ואם ביקש ממנו שלוש פעמים ולא מחל לו, שוב אין צריך לבקש ממנו. והגבעונים, שביקש דוד המלך עליו השלום מהם מחילה בעד שאול שהמית את הגבעונים ולא רצו למחול, גזר דוד עליהם שלא יבאו בקהל ה’ שהם רחמנים וכו’, כדאיתא בפרק ח’ דיבמות. ובמידת הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה לאין קץ.

ומה שמשבחים ומברכים את ה’: “חנון המרבה לסלוח”, “המרבה” דייקא, וכמו שכתוב בעזרא: “ורב לסלוח”, דהיינו שבמידת בשר ודם, אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו ואחר כך חזר לסורו, קשה מאד שימחול לו שנית, ומכל שכן בשלישית ורביעית. אבל במידת הקב”ה אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים, כי המחילה היא ממידת הרחמים, ומידותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית אלא בבחינת אין סוף, כמו שכתוב: “כי לא כלו רחמיו”, ולגבי בחינת אין סוף אין הפרש כלל בין מספר קטן לגדול, דכולא קמיה כלא ממש חשיב, ומשווה קטן וגדול וכו’. ולכן מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, וכל החטאים שמתוודים ב”על חטא” מידי שנה, אף שחזר ועבר עליהם – חוזר ומתוודה עליהם ביום הכיפורים בשנה הבאה, וכן לעולם. ובכל שנה ושנה לאו דווקא, אלא כמו כן בכל יום ויום שלוש פעמים מברכים: “ברוך אתה ה’ חנון המרבה לסלוח”, וכמאמר רז”ל: תפילה כנגד תמידין תקנוה, ותמיד של שחר היה מכפר על עבירות הלילה, ותמיד של בין הערביים על של יום, וכן מידי יום ביום לעולם. אלא שיום הכיפורים מכפר על עבירות חמורות, והתמיד שהוא קרבן עולה – מכפר על מצוות עשה בלבד, וכן התפילה בזמן הזה עם התשובה, כנ”ל.

ואין זה “אחטא ואשוב”, כי היינו דווקא שבשעת החטא היה יכול לכבוש יצרו, אלא שסומך בליבו על התשובה; ולכן, הואיל והתשובה גורמת לו לחטוא, אין מספיקין וכו’. ואף גם זאת “אין מספיקין” דייקא; אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה, מקבלין תשובתו. אבל אנו שמבקשים בכל יום “סלח לנו”, אנו מקדימין לבקש: “והחזירנו בתשובה שלימה לפניך”, דהיינו שלא נשוב עוד לכסלה, וכן ביום הכיפורים מבקשים: “יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד”, מספיקין ומספיקין, כמאמר רז”ל: “הבא ליטהר מסייעין אותו”, “הבא” דייקא, מיד שבא. ואי לזאת גם הסליחה והמחילה היא מיד.

ומה שכתוב: “וחטאתי נגדי תמיד”, אין המכוון להיות תמיד עצב נבזה חס ושלום, דהא כתיב בתריה: “תשמיעני ששון ושמחה” וכו’ “ורוח נדיבה תסמכני” וכו’, ומשום שצריך להיות כל ימיו בתשובה עילאה שהיא בשמחה רבה כנ”ל. אלא “נגדי” דייקא, כמו “ואתה תתיצב מנגד”, “מנגד סביב לאהל מועד יחנו”, ופירש רש”י: מרחוק. והמכוון רק לבלתי רום לבבו ולהיות שפל רוח בפני כל האדם, כשיהיה לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה’. ואדרבה לעניין השמחה יועיל זכרון החטא ביתר שאת, בכדי לקבל בשמחה כל המאורעות המתרגשות ובאות, בין מן השמים בין על ידי הבריות בדיבור או במעשה (וזו עצה טובה להינצל מכעס וכל מיני קפידא וכו’), וכמאמר רז”ל: “הנעלבים ואינן עולבין, שומעים חרפתם ואין משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים” וכו’, וכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו.