סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

ספר הזוהר עם פירוש הסולם

זוהר חומש בראשית | פרשת תולדות | אותיות א-יד

מאמר ואלה תולדות יצחק

לשון הזוהר

א) ואלה תולדות יצחק וגו’. פתח ר’ חייא ואמר מי ימלל גבורות יי’ ישמיע כל תהלתו, ת”ח, כד בעא קב”ה, וסליק ברעותא קמיה למברי עלמא, הוה מסתכל באורייתא, וברא ליה, ובכל עובדא ועובדא דברא קב”ה בעלמא, הוה מסתכל באורייתא, וברא ליה, הדא הוא דכתיב, ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום אל תקרי אמון, אלא אומן.

פירוש הסולם

א) ​ואלה תולדות יצחק וגו‘: פתח ר’ חייא ואמר, מי ​ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו. בוא וראה, כשבקש הקב”ה, ועלה ברצון לפניו, לברוא העולם, היה מסתכל בתורה וברא אותו. ובכל פעולה ופעולה שברא הקב”ה בעולם, היה מסתכל בתורה ובראה, וז”ש ​ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, אל תקרי אמון אלא אומן. דהיינו שהיתה כלי אומנותו.

לשון הזוהר

ב) כד בעא למברי אדם אמרה תורה קמיה, אי ב”נ יתברי, ולבתר יחטי, ואנת תידון ליה, אמאי יהון עובדי ידך למגנא, דהא לא ייכול למסבל דינך, אמר לה קב”ה, הא אתקינת תשובה, עד לא בראתי עלמא, אמר קב”ה לעלמא, בשעתא דעבד ליה, וברא לאדם, א”ל עלמא עלמא, אנת ונימוסך, לא קיימין אלא על אורייתא. ובג”כ בראתי ליה לאדם בך, בגין דיתעסק בה. ואי לאו, הא אנא אהדר לך, לתהו ובהו וכלא בגיניה דאדם קיימא, הה”ד אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. ואורייתא קיימא ומכרזא קמייהו דבני נשא, בגין דיתעסקו וישתדלו בה ולית מאן דירכין אודניה.

פירוש הסולם

ב) כד בעא למברי אדם וכו‘: כשרצה לברוא את האדם, אמרה התורה לפניו, אם יהיה נברא האדם ואחר כך יחטא, ואתה תדון אותו, למה יהיו מעשי ידיך לשוא, הרי לא יוכל לסבול את דינך. אמר לה הקב”ה, הרי בראתי תשובה מטרם שבראתי העולם. ואם יחטא, יוכל לעשות תשובה ואמחול לו.
אמר קב”ה לעלמא וכו‘: אמר הקב”ה לעולם בשעה שברא אותו, וברא את האדם, אמר לו: עולם עולם, אתה וטבעך אינם עומדים אלא על התורה, ומשום זה בראתי בך אדם כדי שיעסוק בתורה, ואם לא יעסוק בתורה הרי אני מחזירך לתוהו ובוהו. והכל הוא בשביל האדם וזהו שכתוב ​אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. והתורה עומדת ומכרזת לפני בני אדם, כדי שיעסקו וישתדלו בתורה, ואין מי שיטה אזניו.

לשון הזוהר

ג) ת”ח כל מאן דאשתדל באורייתא איהו קיים עלמא, וקיים כל עובדא ועובדא על תקוניה כדקא יאות, ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש, דלא הוי לקבליה בריה בעלמא. דהא כמה דבר נש איהו מתפלג שייפין, וכלהו קיימין דרגין על דרגין מתתקנין אלין על אלין וכלהו חד גופא, הכי נמי עלמא, כל אינון בריין כלהו שייפין שייפין, וקיימין אלין על אלין, וכד מתתקנן כלהו, הא גופא ממש. וכלא כגוונא דאורייתא, דהא אורייתא כלא, שייפין ופרקין, וקיימין אלין על אלין, וכד מתתקנן כלהו, אתעבידו חד גופא. כיון דאסתכל דוד בעובדא דא, פתח ואמר מה רבו מעשיך יי’ כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך.

פירוש הסולם

ג) ת”ח כל מאן וכו‘: בוא וראה, כל מי שעוסק בתורה הוא מקיים העולם ומקיים כל פעולה ופעולה שבעולם על תקונו כראוי. ואין לך אבר הנמצא באדם. שלא תהיה כנגדו בריה בעולם.
דהא כמה וכו‘: כי כמו שגוף האדם מתחלק לאברים, וכולם עומדים מדרגות על מדרגות המתתקנות אלו על אלו, וכולן הן גוף אחד. כן העולם, כל אלו הבריות שבעולם, כולן, הן אברים אברים, ועומדים אלו על אלו, וכאשר כולן תתתקנה יהיו לגוף אחד ממש. והכל, הן האדם והן העולם, הוא כדמיון התורה, כי התורה כולה היא אברים ופרקים, ועומדים אלו על אלו, וכאשר יתתקנו כולם, יעשו לגוף אחד, כיון שנסתכל דוד בעשיה הזו, פתח ואמר ​מה רבו מעשיך ה’ כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך.

לשון הזוהר

ד) באורייתא אינון כל רזין עלאין חתימין, דלא יכלין לאתדבקא, באורייתא כל אינון מלין עלאין, דאתגליין ולא אתגליין, באורייתא אינון כל מלין דלעילא ולתתא, כל מלין דעלמא דין, וכל מלין דעלמא דאתי באורייתא אינון, ולית מאן דישגח וידע לון, ובגין כך כתיב, מי ימלל גבורות יי’ ישמיע כל תהלתו.

פירוש הסולם

ד) באורייתא אינון וכו‘: בתורה הם, כל סודות העליונים החתומים שאין היכולת להשיגם. בתורה הם, כל דברים העליונים המגולים ואינם מגולים. כלומר, שלרוב העמקות שבהם, הם נגלים להמעיין בהם, ותכף נעלמים, ושוב נגלים כרגע וחוזרים ונעלמים, וכן חוזר חלילה תמיד לפני המעיינים בהם. בתורה הם, כל הדברים שלמעלה שבעולמות העליונים, ושל מטה. כל הדברים שבעולם הזה וכל הדברים שבעולם הבא הם בתורה. ואין מי שיסתכל וידע אותם, ומשום זה כתוב, ​מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו.

לשון הזוהר

ה) ת”ח אתא שלמה ובעא למיקם על מלוי דאורייתא, ועל דקדוקי אורייתא, ולא יכיל, אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. דוד אמר, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. תא חזי כתיב בשלמה וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף. והא אוקמוה. דחמשה ואלף טעמים, הוו בכל משל ומשל דהוה אמר. ומה שלמה, דאיהו בשר ודם, כך הוו במלוי. מלין דאורייתא דקאמר קב”ה, על אחת כמה. וכמה, דבכל מלה ומלה, אית בה כמה משלים, כמה שירין, כמה תושבחן, כמה רזין עלאין, כמה חכמאן, ועל דא כתיב מי ימלל גבורות יי’.

פירוש הסולם

ה) תא חזי אתא וכו‘: בוא וראה כשבא שלמה, ורצה לעמוד על דברי תורה ועל דקדוקי תורה ולא יכול, אמר, ​אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. דוד אמר, ​גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.
תא חזי כתיב וכו‘: בוא וראה כתוב בשלמה ​וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, ובארוהו, שחמשה ואלף טעמים, היו בכל משל ומשל שהיה אמר. ומה שלמה שהוא בשר ודם כך היו דבריו, דברי תורה שאומר הקב”ה על אחת כמה וכמה, שבכל דבר ודבר, יש בו כמה משלים, כמה שירים, וכמה שבחות, כמה סודות עליונים, כמה חכמות. ועל כן כתוב, ​מי ימלל גבורות ה’.

לשון הזוהר

ו) תא חזי, מה כתיב לעילא, ואלה תולדות ישמעאל, דאינון תריסר נשיאין, לבתר אמר ואלה תולדות יצחק, ס”ד, דכיון דכתיב ביה בישמעאל דאוליד תריסר נשיאין, ויצחק אוליד תרין בנין, דדא אסתלק, ודא לא אסתלק, על דא כתיב מי ימלל גבורות יי’, דא יצחק, ויצחק אפיק ליה ליעקב, דהוה איהו בלחודוי, יתיר מכלהו, דאוליד תריסר שבטין, קיומא דלעילא ותתא, אבל יצחק לעילא בקדושה עלאה וישמעאל לתתא, ועל דא כתיב, מי ימלל גבורות יי’ ישמיע כל תהלתו, דא יעקב כד אתדבק שמשא בסיהרא, כמה ככביא נהירין מנייהו.

פירוש הסולם

ו) תא חזי מה כתיב וכו‘: בוא וראה למעלה כתוב, ​ואלה תולדות ישמעאל, שהם שנים עשרה נשיאים, ואחר כך אמר ​אלה תולדות יצחק, ויעלה על דעתך, כיון שכתוב בישמעאל שהוליד שנים עשר נשיאים, ויצחק הוליד שנים, הוא משום שזה נעלה בצדקתו, ולכן הוליד שנים עשר, וזה לא נעלה, וע”כ הוליד רק שנים, לפיכך כתוב ​מי ימלל גבורות ה’, זהו יצחק, כי יצחק ה”ס גבורה דז”א, כי יצחק הוליד את יעקב, שהוא בלבדו היה חשוב יותר מכולם, שהוליד שנים עשר שבטים, והיה הקיום שלמעלה ושלמטה, אבל יצחק היה רק הקיום של מעלה, בקדושה עלאה. וישמעאל היה רק למטה ועל כן כתוב מי ימלל גבורות ה‘ זה יצחק כנ”ל, ישמיע כל תהלתו זהו יעקב. כי יעקב הוא כל תהלתו, להיותו הקיום של מעלה ומטה. כשנתדבק השמש, ז”א, בלבנה היא הנוקבא, כמה ככבים מאירים מהם, שהם י”ב שבטי יה, המשולים בחלום יוסף לככבים.
והנה אומר ג’ חלוקים, א) שיעקב היה הקיום שלמעלה ומטה. ב) ויצחק רק למעלה בקדושה עליונה. ג) וישמעאל רק למטה. ויש להבין החלוקים האלו. והענין הוא, כי פרצוף ז”א נחלק על החזה, מפאת הפרסא אשר שם, שמחזה ולמעלה הוא ג”ר ומחזה ולמטה הוא ו”ק. והתחתונים אין להם אחיזה רק מחזה ולמטה דז”א, ולא כלום מחזה ולמעלה, להיותם תולדות הנוקבא דז”א, שמקורה מתחיל בז”א רק מחזה ולמטה. אבל האבות היו מרכבה לחג”ת דז”א, אברהם ויצחק לשני זרועות ז”א, שהם חסד וגבורה. ויעקב אל הגוף של ז”א, שהוא תפארת ונמצאים אברהם ויצחק אחוזים למעלה מחזה דז”א, דהיינו בזרועות, ולא כלום מחזה ולמטה, אבל יעקב להיותו מרכבה לת”ת שהוא גופא, שהחזה נמצא באמצעו, הרי הוא נאחז למעלה מחזה ולמטה מחזה, שמצד מחצית הת”ת שלמעלה מחזה, הוא נאחז למעלה בג”ר, ומצד מחצית הת”ת שלמטה מחזה, הוא נאחז למטה בו”ק, שמשם כל התחתונים.
וז”ש ויצחק אפיק ליה ליעקב דהוה איהו בלחודוי יתיר מכלהו, שיצחק הוציא את יעקב, שהוא לבדו היה חשוב יותר מכולם, כי היה בחיר שבאבות. ומפרש הטעם, דאוליד תריסר שבטין, כי הוא הוליד י”ב שבטים, שהם בחינת מחזה ולמטה של הת”ת, והיה קיומא דלעילא ותתא, שהיה הקיום והמרכבה של למעלה מחזה דז”א ושל למטה מחזה דז”א, כי להיותו מרכבה לת”ת, והת”ת כולל את שניהם כנ”ל. אבל יצחק לעילא בקדושה עלאה, כי יצחק היה מרכבה לגבורה דז”א, שכולו למעלה מחזה, ואינו נאחז למטה כלום וישמעאל לתתא, וישמעאל היה ככל התחתונים שאין להם אחיזה אלא למטה מחזה ולא כלום למעלה מחזה. ולפיכך יעקב חשוב יותר מכולם, כי הוא בלבדו כולל כל הבחינות.

לשון הזוהר

ז) ואלה תולדות יצחק בן אברהם. אמר רבי יוסי, מאי שנא דעד הכא, לא כתיב בן אברהם, והשתא אמר, אלא אע”ג דכתיב ויברך אלהים את יצחק בנו, השתא דמית אברהם, דיוקניה הוה ביה, ואשתאר ביה ביצחק, דכל מאן דחמי ליצחק, הוה אמר דא אברהם ודאי, והוה סהיד ואמר אברהם הוליד את יצחק.

פירוש הסולם

ז) ​ואלה תולדות יצחק בן אברהם: אמר רבי יוסי מהו השינוי שעד עתה לא כתוב, בן אברהם, ועתה אומר בן אברהם. אלא אף על פי שכתוב, ​ויברך אלקים את יצחק בנו, עתה שמת אברהם, דהיינו שברך והגדיל מדרגת יצחק שהיא גבורה, אחר מיתת אברהם, עם כל זה, צורתו של אברהם היה בו ונשארה בו ביצחק, כלומר שגם צורתו של אברהם שהוא חסד, נשארה כלולה ביצחק. עד שכל מי שראה את יצחק, היה אומר זה אברהם ודאי, והיה מעיד ואומר, אברהם הוליד את יצחק. כי היה כלול ומלובש בצורתו של אברהם שהוא חסד. ולפיכך מדייק הכתוב עתה לומר, בן אברהם וכן אברהם הוליד את יצחק.

לשון הזוהר

ח) ר’ יצחק קם ליליא חד למלעי באורייתא, ור’ יהודה קם בקסרוי, בההיא שעתא. אמר ר’ יהודה, איקום ואיזיל לגבי רבי יצחק, ואלעי באורייתא ונתחבר כחדא אזל עמיה חזקיה בריה, דהוה רביא, כד קריב אבבא, שמע ליה לרבי יצחק, דהוה אמר, ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי רואי, האי קרא, לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, מאי שנא דקב”ה אצטריך לברכא ליה ליצחק, בגין דאברהם לא ברכיה. מאי טעמא, משום דלא יתברך עשו, וע”ד סליקו אינון ברכאן לקב”ה, ואוקמוה. וישב יצחק עם באר לחי ראי, מאי לחי ראי, אלא דאתחבר בה בשכינתא, בירא דמלאך קיימא אתחזי עלה, כתרגומו ובג”כ ברכיה.

פירוש הסולם

ח) רבי יצחק קם וכו‘: ר”י קם לילה אחד לעסוק בתורה. ור’ יהודה קם בעיר קסרוי באותה שעה, לעסוק בתורה אמר רבי יהודה אקום ואלך אל ר’ יצחק ואעסוק עמו בתורה ונתחבר יחד. הלך עמו חזקיה בנו, שהיה אז ילד.
כד קריב אבבא וכו‘: כשנגש אל הדלת, שמע את רבי יצחק שהיה אומר, ​ויהי אחר מות אברהם, ויברך אלקים את יצחק בנו וישב וגו’. והקשה, מקרא זה אין, תחילתו כסופו ואין סופו כתחילתו, שמתחיל במיתת אברהם ומסיים בברכת יצחק, שאין שום קשר ביניהם. ועוד הקשה, מהו השינוי שהקב”ה היה צריך לברך את יצחק, ולא ברכו אברהם. והשיב משום שאברהם לא ברך את יצחק ע”כ ברכו ה’ לאחר מותו, וזהו הקשר שבהכתוב, ויהי אחר מות וגו’ ושואל, מהו הטעם שלא ברכו אברהם. ואומר, שהוא כדי שלא יתברך עמו עשו בנו כלומר שלא ימשיך הארת השמאל ממעלה למטה, כדרכו בטומאה ועל כן עברו אלו הברכות אל הקב”ה, והקב”ה ברך את יצחק. הקב”ה ה”ס קו אמצעי, המיחד ב’ הקיין זה בזה, על ידי שמגביל את קו השמאל שלא יאיר רק מלמטה למעלה בלבד, (כנ”ל ב”א דף ס’ אות נ’ ד”ה מחלוקת) ועתה לא יתברך עשו, כי לא יוכל להמשיך ממעלה למטה. וישב יצחק עם באר לחי רואי, ושאל מהו לחי רואי, והשיב, אלא שנתחבר עם השכינה דהיינו כתרגומו בירא דמלאך קיימא אתחזי עלה, שהוא באר, דהיינו השכינה, שמלאך הברית, שהוא היסוד, נראה עליה, ועל כן ברכו. ובזה מובן קשר ג’ חלקי המקרא זה בזה, ויהי אחרי מות אברהם, ולא ברך את יצחק, ויברך אלקים את יצחק. ולמה ברכו, משום וישב יצחק עם באר לחי רואי, משום שנתחבר עם השכינה.

לשון הזוהר

ט) אדהכי, בטש ר’ יהודה אבבא, ועאל, ואתחברו, אמר ר’ יצחק, השתא זווגא דשכינתא בהדן. אמר רבי יהודה, האי באר לחי רואי דקאמרת שפיר, אבל במלה אשתמע. פתח ואמר מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, האי קרא אתמר אבל הא אוקמוה, מעין גנים דא אברהם באר מים חיים דא יצחק, ונוזלים מן לבנון דא יעקב. באר מים חיים דא יצחק, היינו דכתיב וישב יצחק עם באר לחי ראי. ומאי באר, דא שכינתא, לחי דא חי העולמים, צדיק חי העולמים ולית לאפרשא לון, חי הוא בתרי עלמין, חי לעילא, דאיהו עלמא עלאה, חי לגבי עלמא תתאה, ועלמא תתאה בגיניה קיימא ונהרא.

פירוש הסולם

ט) אדהכי בטש: בינתים דפק רבי יהודה בדלת ונכנס, ונתחברו. אמר רבי יצחק, עתה זווג השכינה עמנו. אמר רבי יהודה ביאור של ​באר לחי רואי שאמרת הוא יפה. אבל במלה עצמה נשמע זה. כלומר שיש להבין ביאורך מתוך פירוש המלות עצמן. כמו שמבאר והולך.
פתח ואמר מעין וגו’ מן לבנון: מקרא זה בארוהו, אבל ביארו, ​מעין גנים, זה אברהם. באר מים חיים, זה יצחק. ונוזלים מן לבנון, זה יעקב. הרי שבאר מים חיים הוא יצחק, היינו שכתוב, וישב יצחק עם באר לחי רואי. ומהו באר, זהו השכינה. לחי זה חי העולמים, דהיינו צדיק שהוא יסוד חי העולמים ואין להפריד אותם, הוא חי בשני עולמים, חי למעלה, שהוא עולם העליון, דהיינו בינה, חי אצל עולם התחתון, שהוא מלכות, ועולם התחתון מתקיים ומאיר מכחו.

לשון הזוהר

י) ת”ח, סיהרא לא אתנהירת, אלא כד חזיא ליה לשמשא, וכיון דחזיא ליה, אתנהיר. וע”ד האי באר לחי רואי ודאי, וכדין אתנהרא, וקיימא במיין חיין, לחי ראי, בגין לאתמליא ולאתנהרא מהאי חי.

פירוש הסולם

י) ת”ח סיהרא וכו‘: בוא וראה הלבנה, שהיא הנוקבא, אינה מאירה אלא כשרואה את השמש, שהוא ז”א, וכיון שרואה אותו היא מאירה דהיינו שמקבלת מז”א מוחין דהארת חכמה, שה”ס ראיה ועל כן נקרא זו, ​באר לחי רואי, ודאי, ואז היא מאירה ועומדת במים חיים. לחי רואי, כדי להתמלא ולהאיר מאותו החי, שהוא יסוד דז”א כנ”ל.

לשון הזוהר

יא) תא חזי, כתיב ובניהו בן יהודע בן איש חי דהוה צדיק, ונהיר לדריה, כמה דחי דלעילא, נהיר לעלמא, ובכל זמנא, האי באר, לחי אסתכל וחמי, בגין לאתנהרא, כדקאמרן. וישב יצחק עם באר לחי ראי. היינו דכתיב בקחתו את רבקה, ויתיב בהדה, ואתאחיד עמה, חשך בלילה, דכתיב שמאלו תחת לראשי. ותא חזי, יצחק בקרית ארבע הוה בתר דמית אברהם, מהו וישב יצחק עם באר לחי רואי, דאזדווג ביה, ואחיד ביה בההוא בירא, לאתערא רחימותא כדקאמרן.

פירוש הסולם

יא) תא חזי כתיב וכו‘: בוא וראה כתוב, ​ובניהו בן יהוידע בן איש חי, פירושו, שהיה צדיק ומאיר לדורו כמו החי של מעלה שהוא יסוד דז”א, מאיר לעלמא שהיא הנוקבא. ובכל שעה, באר זו, היא הנוקבא מסתכלת לחי, שהוא היסוד, ורואית, כדי להאיר, כמו שאמרנו.
​וישב יצחק עם באר לחי רואי: היינו שכתוב, ​בקחתו את רבקה, כי באר ה”ס רבקה, דהיינו הנוקבא דז”א, והוא יושב עמה, ונתאחד עמה בבחינת חשך בלילה, שכתוב, ​שמאלו תחת לראשי. פירוש קו שמאל דז”א שה”ס יצחק, מכונה חשך להיותו מושג רק בחשך, כי בשעת שליטתו נחשכים המאורות, להיותו חכמה בלי חסדים, (כמ”ש באורך לעיל הקדמת ספר הזהר דף ק”ל אות קכ”ט ד”ה פירוש עש”ה) והנוקבא מכונה לילה (כמ”ש לעיל בראשית א’ דף נ”ד אות מ”א ד”ה לילה ע”ש) לפיכך הארת השמאל אל הנוקבא, מכונה חשך בלילה, וז”ש ואתאחיד עמה חשך בלילה כי זווג יצחק שה”ס קו שמאל עם הבאר, שה”ס הנוקבא המקבלת ממנו, נבחן לחשך בלילה כמבואר.
ותא חזי יצחק וכו‘: ובוא וראה, יצחק היה בקרית ארבע אחר שמת אברהם, ומהו שאומר הכתוב, וישב יצחק עם באר לחי רואי, אלא בהכרח שאין זה מקום מגורו, אלא הוא שם הנוקבא, שנזדווג בו ונתאחד בו באותו הבאר. לעורר האהבה, כמו שאמרנו.

לשון הזוהר

יב) פתח רבי יצחק ואמר, וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. וזרח השמש, דא שמשא, דנהיר לסיהרא, דכד אתחזי בהדה, כדין נהרא, ואתנהיר וזרח, מאתר עלאה, דקיימא עליה, מתמן זרח תדיר. ובא השמש, לאזדווגא בהדה דסיהרא. הולך אל דרום, דאיהו ימינא, ושוי תוקפיה ביה, ובגין דתוקפיה ביה, כל חילא דגופא בימינא הוא, וביה תליא. ולבתר סובב אל צפון, נהיר לסטרא דא, ונהיר לסטרא דא סובב סובב הולך הרוח, בקדמיתא כתיב שמש, והשתא רוח. אלא כלא חד, ורזא חדא, וכל דא, בגין דסיהרא אתנהרא מניה, ויתחברון תרווייהו.

פירוש הסולם

יב) פתח ר’ יצחק וכו‘: פתח ר”י, ​וזרח השמש ובא השמש וגו’. וזרח השמש, היינו השמש, ז”א, המאיר אל הלבנה, הנוקבא. כי כשהשמש נראה עמה, אז היא מאירה. והשמש מאיר וזורח ממקום עליון העומד עליו, שהיא בינה, משם מקבל הארתו, וזורח תמיד.
ובא השמש: היינו שבא להזדווג עם הלבנה, שהיא הנוקבא. ​הולך אל דרום, שהוא קו ימין דז”א, ומשים בו תוקפו, כלומר, שעיקר הארתו משים בימין שהוא חסדים, ומשום שתוקפו הוא בימין, נמצא כל כח הגוף של האדם בימינו של הגוף, ובו תלוי כח הגוף. ואחר כך סובב אל צפון, שמאיר לצד זה דהיינו לדרום, ומאיר לצד זה, דהיינו לצפון. פירוש. כי סובב משמעותו שהארתו סובב פעם לצד זה ופעם לצד זה. ללמדך שאין עיקר כחו בצפון, שהוא צד שמאל של ז”א, ואינו מאיר שם בקביעות אלא סובב לכאן ולכאן.
סובב סובב הולך הרוח: ושואל, בתחילה כתוב שמש, ועתה קורא אותו רוח, ואומר, אלא הכל אחד וסוד אחד, כי ז”א ה”ס אור הרוח, והוא מכונה שמש. וכל זה הוא, דהיינו מה שסובב סובב הולך הרוח, כדי שהלבנה תאיר ממנו ויתחברו שניהם. פירוש, כי עיקר הארת הלבנה הוא הארת החכמה, שמקבלת משמאל, אמנם אינה יכולה לקבל החכמה בלי חסדים כנודע, וע”כ סובב סובב הולך הרוח, שפירושו שז”א הולך וסובב, פעם לצד צפון להארת החכמה, ופעם לצד דרום להארת החסדים כדי להלביש החכמה בחסדים, ורק בדרך זה מקבלת הלבנה הארתו ומתחברת עמו בזווג.

לשון הזוהר

יג) תא חזי, כד אתא אברהם לעלמא חביק לה לסיהרא וקריב לה, כיון דאתא יצחק אחיד בה, ואתקיף בה כדקא יאות, ומשיך לה ברחימו, כמה דאתמר, דכתיב שמאלו תחת לראשי. כיון דאתא יעקב, כדין אתחבר שמשא בסיהרא, ואתנהיר, ואשתכח יעקב שלים בכל סטרין, וסיהרא אתנהירת, ואתתקנת בתריסר שבטין.

פירוש הסולם

יג) תא חזי כד אתא וכו‘: בוא וראה כשבא אברהם לעולם חבק את הלבנה והקריבה. כיון שבא יצחק, נאחז בה והחזיק בה כראוי, ומשך אותה באהבה. כמו שנאמר,​שמאלו תחת לראשי. כיון שבא יעקב, אז נתחבר השמש, ז”א, בלבנה, בנוקבא, והנוקבא האירה. פירוש הארת החכמה קבלה מיצחק. ועוד לא האירה בה, מחמת חוסר התלבשות באור חסדים, וכשבא יעקב, שה”ס קו אמצעי, שהשפיע לה החכמה מלובשת בחסדים, אז האירה הנוקבא.
ואשתכח יעקב וכו‘: ואז נמצא יעקב שלם מכל הצדדים דהיינו מחסדים שבצד ימין ומחכמה שבצד שמאל, והלבנה האירה, כי עתה על ידי יעקב, נתלבשו החכמה והחסדים זה בזה, ויכולה להאיר ונתקנה בי”ב השבטים. כנ”ל.

לשון הזוהר

יד) פתח רבי יהודה ואמר הנה ברכו את יי’ כל עבדי יי’ וגו’. האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי, הנה ברכו את יי’, ומאן אינון, דיתחזון לברכא ליה לקב”ה, כל עבדי יי’, בגין דכל בר נש בעלמא מישראל, אע”ג דכלא יתחזון לברכא ליה לקב”ה, ברכתא דבגינייהו יתברכון עלאין ותתאין מאן היא, ההיא דברכין ליה עבדי יי’, ולא כלהו. ומאן אינון דברכתהון ברכתא, העומדים בבית יי’ בלילות, אלין אינון דקיימו בפלגות ליליא, ואתערי למקרי באורייתא, אלין קיימי בבית יי’ בלילות, דהא כדין קב”ה אתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגבתא דעדן. ואנן קיימי הכא לאתערא במלי דאורייתא, נימא במלי דיצחק, דאנן ביה.

פירוש הסולם

יד) פתח ר’ יהודה וכו‘: פתח ר”י ואמר, ​הנה ברכו את ה’ כל עבדי ה’ וגו’. מקרא זה בארוהו. אבל בוא וראה, כתוב, הנה ברכו את ה‘, ומי הם הראוים לברך את הקב”ה, לזה אוה”כ, כל עבדי ה‘, כי אע”פ שכל אדם בעולם מישראל, כולם ראוים לברך את הקב”ה אבל, ברכות שבשבילם יתברכו עליונים ותחתונים, מי המה המברכים אותו, לזה אוה”כ, עבדי ה‘ ולא כולם. ומי המה שברכתם ברכה, לזה אוה”כ העומדים בבית ה’ בלילות, אלו הם הקמים בחצות לילה, ומתעוררים לקרות בתורה. הם העומדים בבית ה’ בלילות. ואומר הכתוב ששניהם צריכים, שיהיו עבדי ה’, ושיקומו בחצות לילה. כי אז הקב”ה בא להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן. ואנו נמצאים כאן להתעורר בדברי תורה. נאמר בענינים של יצחק, שאנו במדרגתו.