סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

ספר הזוהר עם פירוש הסולם

זוהר חומש שמות | פרשת שמות | אותיות א-ד

מאמר ואלה שמות

לשון הזוהר

א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד והמשכילים: אלין אינון דמסתכלי ברזא דחכמתא. יזהירו: נהרין, ונצצין בזיוא דחכמתא עלאה. כזהר: נהירו נציצו דנהרא דנפיק מעדן. ודא איהו רזא סתימא, דאקרי רקיע. ביה קיימין כוכביא ומזלי שמשא וסיהרא, וכל אינון בוצינין דנהורא.

פירוש הסולם

א) ​ואלה שמות בני ישראל וגו‘: הוקשה לו, שהכתוב מתחיל בישראל וגומר ביעקב, וכן מה ענין גלות מצרים בפנימיות. ועל זה מביא הכתוב, ​והמשכילים יזהירו וגו’, שעם ביאור הכתוב הזה יובנו השאלות הנ”ל.

והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו‘: והמשכילים, הם אותם המסתכלים בסוד החכמה, כלומר, אותם שהשיגו סוד החכמה, כי חכמה מכונה אור העינים, והשגתה מכונה הסתכלות. יזהירו, הוקשה לו למה לא כתוב יאירו. ואומר, שפירושו, שמאירים ומתנוצצים בזיוה של החכמה העליונה. כי עצם חכמה עליונה, אינם יכולים להשיג, אלא רק מבינה שחזרה להיות חכמה, על ידי חזרתה לראש א”א, שזה נחשב רק לזיו חכמה העליונה, שנבחן רק לזוהר, ולא עצם אור החכמה.

וע”כ נאמר יזהירו, ולא נאמר יאירו. כזהר, פירושו, הארה והתנוצצות של ​הנהר היוצא מעדן, שה”ס בינה הנ”ל, שיצאה מראש דא”א שהוא חכמה הנקראת עדן (כמ”ש בהקסה”ז דף ט”ו ד”ה אות י”ג והענין עש”ה) שבחזרתה לראש א”א נעשתה לחכמה (כמ”ש שם בדף ט”ז אות י”ד ד”ה ואגליף ע”ש כל ההמשך) וחכמה זו שבה נבחנת רק לזיו החכמה כנ”ל, וע”כ נאמר עליה כזהר, שהיא לשון זיו כנ”ל.

ודא איהו רזא וכו‘: וזה הוא סוד הסתום שנקרא רקיע, שה”ס המסך של צמצום ב’ המוציא את הבינה לחוץ מראש דא”א, ע”י עליתו למקומה, וכן מחזירה לראש דא”א ע”י חזרתו למטה למקום המלכות דראש א”א (כמ”ש בהקסה”ז דף ט”ז אות י”ד ד”ה ואגליף ע”ש). וזשה”כ כזהר הרקיע, היינו הכלים והמוחין המתגלים ע”י הרקיע, כי בו נמצאים הכוכבים, שהם ג”ר דמוחין, והמזלות שה”ס ו”ק דמוחין, שמשא, שהוא ז”א, וסיהרא, שהיא הנוקבא, וכל אלו נרות המאירים, שהם כל האורות שבבי”ע, כי כל האורות שבד’ עולמות אבי”ע הם יוצאים על המסך דצמצום ב’ שנקרא רקיע. (עי’ לעיל בראשית א’ דף ז’ אות ג’ ד”ה והמשכילים).

לשון הזוהר

ב) זהר דהאי רקיע נהיר בנהירו על גנתא. ואילנא דחיי קיים במציעות גנתא. דענפוי חפיין ז על כל אינון דיוקנין ואילנין ובוסמין דבגנתא, במאנין דכשרן. ותטללין תחותיה כל חיות ברא. וכל צפרי שמיא ידורון תחות אינון ענפין.

פירוש הסולם

ב) זהר דהאי רקיע וכו‘: הזהר של רקיע הזה, מאיר בהארתו על הגן, שהוא מלכות, ועץ החיים, שהוא ת”ת, עומד באמצע הגן, דהיינו בקו האמצעי, וענפיו, דהיינו ספירותיו, מכסים על כל הצורות שהם הנפשות, ואילנות, שהם הרוחות, ובשמים, שהם הנשמות, שבגן, בכלים ישרים, כלומר שמתוקנים בג’ הקוין ימין שמאל ואמצע. ובצלו מסתופפים כל חיות השדה, שהם מלאכים החיצונים. וכל עוף השמים, דהיינו מלאכים הפנימים, ישבו תחת ענפיו.

לשון הזוהר

ג) זהר איבא דאילנא, יהיב חיין לכלא. קיומיה לעלם ולעלמי עלמין סטרא אחרא לא שריא ביה, אלא סטרא דקדושה. זכאה חולקיהון אינון דטעמין מניה, אינון קיימין לעלם ולעלמי עלמין. אלין אקרון משכילים, וזכאן חיין בהאי עלמא, וחיים בעלמא דאתי.

פירוש הסולם

ג) זהר איבא דאילנא וכו‘: זהר הפירות של האילן, שהם הנשמות הנולדות ממנו, נותן חיים לכל. קיומו הוא לעולם ולעולמי עולמים. צד האחר של הטומאה אינו שורה בו, כלומר שאין לס”א שום יניקה בעץ החיים, שהוא ז”א בגדלות, אלא צד הקדושה בלבד. אשרי חלקם של הטועמים ממנו, שהם חיים לעולם ולעולמי עולמים. כמ”ש, ​ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. הם נקראים משכילים, וזוכים בחיים בעולם הזה ובעולם הבא.

לשון הזוהר

ד) זהר אילנא דא, זקפא לעילא לעילא. חמש מאה פרסי הלוכיה, שתין רבוא איהו, בפשיטותיה. בהאי אילנא, קיימא חד זהרא, כל גוונין קיימין ביה אינון גוונין סלקין ונחתין, לא מתישבי בדוכתא אחרא בר בההוא אילנא.

פירוש הסולם

ד) זהר אילנא דא וכו‘: זהר אילן הזה, שהוא ז”א, מתנשא למעלה לישסו”ת ולמעלה לאו”א כשמתנשא לישסו”ת, שהם בינה, חמש מאות פרסאות הילוכו, כי מקבל חג”ת נ”ה מבינה שספירותיה בסוד מאות. אבל יסוד אין לה. כי אמא עד הוד אתפשטותה. וכשמתנשא לאו”א שמאיר בהם הארת עתיק, הוא ששים רבוא בהתפשטותו, שמתפשט בו היסוד ומקבל חג”ת נה”י מהארת עתיק, שספירותיו כל אחת מאה אלף. וע”כ הוא ששים רבוא, באילן הזה, נמצאת הארה אחת, שהיא מלכות שבגופו, שכל הצבעים לבן אדום ירוק, שה”ס אורות חג”ת, נמצאים בה. אלו הצבעים עולים באו”י ויורדים באו”ח, ואינם מתישבים במקום אחר חוץ מבאילן הזה. מטעם שה”ס קו אמצעי.

לשון הזוהר

ה) כד נפקי מניה לאתחזאה בגו זהר דלא נהרא, מתישבן ולא מתישבן, קיימן ולא קיימן, בגין דלא מתישבן באתר אחרא. מאילנא דא נפקי תריסר שבטין. דמתחמן ביה, ואינון נחתו בהאי זהר דלא נהרא, לגו גלותא דמצרים, בכמה משיריין עלאין, הה”ד ואלה שמות בני ישראל וגו’.

פירוש הסולם

ה) כד נפקי מניה וכו‘: כשהאורות יוצאים ממנו, מן האילן, להראות בתוך הזהר שאינו מאיר, שהוא מלכות הכוללת, שמבחינת מחזה ולמטה דז”א, שבה עצמה יש זו”ן, שהם זו”ן הקטנים הנקראים יעקב ורחל.

האורות פעם מתישבים, ופעם אינם מתישבים בה, נמצאים ואינם נמצאים, משום שאינם מתישבים במקום אחר, חוץ מבאילן הזה, שהוא מבחי’ מחזה ומעלה דז”א, הנקרא ישראל. מאילן הזה יוצאים י”ב שבטים שתחומיהם בו, שה”ס י”ב אורות המכונים י”ב גבולי אלכסון, המבוארים היטב לעיל (לך דף ח’ אות י’ ד”ה ומכח. ובפרשת ויחי דף ר”ו אות תרנ”ג ד”ה ת”ח ע”ש) והם ירדו בזהר הזה שאינו מאיר, לתוך גלות מצרים בכמה מחנות עליונים. ז”ש ואלה שמות וגו’.

כי עכשיו מובן היטב, מה שהכתוב מתחיל בישראל, דהיינו ​ואלה שמות בני ישראל, שהוא משום ששורש אורות של י”ב השבטים באים מן האילן הנקרא ישראל, דהיינו מחזה ולמעלה דז”א, וכן מה שגומר ביעקב, שאומר, הבאים מצרימה את יעקב, כי עברו מבחי’ ישראל, לבחינת יעקב שמחזה ולמטה דז”א, ששם י”ב אורות של השבטים אינם יכולים להתישב כמ”ש לעיל, וזהו הבאים מצרימה, שהוא לשון מצר, וע”כ שלטו בהם המצרים. (ועי’ מ”ש לך מ”ד אות ק”ח ד”ה ויהי) ששם נתבאר עצם הצורך של גלות מצרים.