סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

ספר הזוהר עם פירוש הסולם

זוהר חומש בראשית | פרשת ויצא | אותיות א-יב

מאמר ויצא יעקב מבאר שבע

לשון הזוהר

א) ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ר' חייא פתח ואמר, וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם, הא קרא אוקמוה. אבל וזרח השמש, דא יעקב, כד הוה בבאר שבע. ובא השמש, כד אזל לחרן, דכתיב וילן שם כי בא השמש. ואל מקומו שואף זורח, דכתיב וישכב במקום ההוא.

פירוש הסולם

א) ​ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה: ר' חייא פתח, ואמר, ​וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. מקרא זה בארוהו. אבל וזרח השמש, זה יעקב שהוא ז"א, כשהיה בבאר שבע, שהיא בינה, ובא השמש, כאשר הלך לחרן, שהיא הנוקבא דז"א. שכתוב וילן שם כי בא השמש. ואל מקומו שואף זורח, הוא שכתוב ​וישכב במקום ההוא. כלומר, הנוקבא נקראת מקום, ושם הוא שואף ומאיר. ומפרש, ויצא יעקב, שהוא לשון זריחה, כמו השמש יצא וגו'. ובאר שבע היא בינה, שמשם מקבל ז"א אורו. וחרן, היא הנוקבא המקבלת אור השמש שהוא ז"א.

לשון הזוהר

ב) ות"ח, שמשא אע"ג דנהיר לכל עלמא, מטלנוי בתרין סטרין אינון, כד"א הולך אל דרום וסובב אל צפון, בגין דדא ימינא, ודא שמאלא. ונגיד ונפיק כל יומא מסטרא דמזרח, ואזיל לסטרא דדרום, ולבתר לסטרא דצפון ומסטרא דצפון, לסטרא דמערב, וכדין שמשא אתכניש, ואזיל לגבי מערב. נפיק ממזרח: דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע. ואזיל למערב: דכתיב וילך חרנה.

פירוש הסולם

ב) ות"ח שמשא וכו': ובוא וראה. השמש, אף על פי שמאיר לכל העולם, נסיעותיו הן רק בב' צדדים, כמו שאתה אומר, ​הולך אל דרום וסובב אל צפון. משום שדרום הוא קו ימין וצפון הוא קו שמאל, ונמשך ויוצא השמש בכל יום מצד מזרח, שהוא בחינתו עצמו תפארת, והולך לצד דרום, לקו ימין, חסד, ואחר כך סובב לצד צפון לקו שמאל גבורה, כלומר שנכלל מהארת ב' הקוין, ומצד צפון הולך לצד מערב, שהוא הנוקבא, ואז השמש שוקע והולך למערב. ובזה מבאר, יוצא ממזרח, הוא שכתוב ​ויצא יעקב מבאר שבע, שאז נכלל בב' הקוין דרום צפון כנ"ל, והולך למערב, שהוא הנוקבא, שכתוב וילך חרנה. ומלמדנו בזה. שההארה המרומזת בהכתוב, ויצא יעקב וגו', הוא הארה שלמה, דהיינו שכלולה מב' הקוין ימין ושמאל שה"ס חכמה וחסדים יחדיו.

לשון הזוהר

ג) רבי שמעון אמר, נפיק מכללא דארעא דישראל, דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע. ואזל לרשו אחרא, דכתיב וילך חרנה. נפיק ממזרח, דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע, דא שמטה, דנטיל מעומקא עלאה, נהירו דנהיר, ואזיל למערב, דכתיב וילך חרנה, אתר דדינא ורוגזא תמן.

פירוש הסולם

ג) ר' שמעון אמר וכו': רש"א, הוא יצא מכלל ארץ ישראל, שכתוב ​ויצא יעקב מבאר שבע, שהיא הנוקבא בשלמותה הנקראת באר שבע, ונקראת ארץ ישראל, והלך לרשות אחר, שכתוב וילך חרנה. שהוא חוץ לארץ ישראל, ששם רשות הס"א. ומפרש דבריו, יצא ממזרח, שה"ס קו אמצעי הכולל ב' הקוין ימין ושמאל, שכתוב ויצא יעקב מבאר שבע, שהוא שמטה, דהיינו הנוקבא, שלקח מעומק העליון שהיא בינה, את האור המאיר והולך למערב, כלומר, שלקח אותו אור שהולך ושוקע במערב, שהוא קו שמאל בלי הימין, שכתוב וילך חרנה, דהיינו מקום, אשר דין וחרון אף שמה. שהוא רשות הסטרא אחרא, כנ"ל. כי הארת שמאל בלי ימין היא בחינת הס"א, והולך ושוקע עד שנסתם כולו. שהוא מטעם חסרון אור החסדים של קו הימין, שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, (כנ"ל לך דף ט"ז אות כ"ו ד"ה עוד).
ונמצא ר"ש חולק על רבי חייא בד' דברים. א) אשר ויצא יעקב אין פירושו זריחה, אלא יציאה מרשות לרשות. ב) שלא היה כלול בעת היציאה מדרום וצפון, שבסו"ה ​הולך אל דרום וסובב אל צפון, אלא שהיה בהארת השמאל בלי הימין, דהיינו מצפון בלבד. ג) אשר באר שבע אינו בינה, אלא הנוקבא בשלמותה בזמן שהיא דבוקה במזרח. ד) אשר חרן אינו הנוקבא דז"א, אלא רשות דסטרא אחרא.

לשון הזוהר

ד) ר' יוסי, מוקי האי קרא, בגלותא, בקדמיתא הוה נחית נהירו מעומקא עלאה ויעקב הוה נטיל ליה, ואזיל לגבי באר שבע, באר דחפרוה שרים, דהוה נהיר מתמן, ואשלים לההוא באר בכל שלימו. וביומי דגלותא נטיל מהאי באר שבע, ואזיל לגבי חרנה, דכתיב וילך חרנה, כלומר חרון אף, ומאי היא חרון אפו דקב"ה, דרגא בישא, ארעא דרשו אחרא.

פירוש הסולם

ד) ר' יוסי מוקי וכו': ר"י מפרש את מקרא הזה, על הגלות. כי בתחילה היה יורד אור מעומק העליון, שהוא בינה, ויעקב, שהוא ז"א לקח אותו והלך והשפיע לבאר שבע, שה"ס ​באר שחפרוה שרים, דהיינו הנוקבא הנבנית מאו"א הנקראים שרים. שיעקב היה מאיר משם, מאו"א, והשלים אותה הבאר בכל שלימותה. ובימי הגלות הוא נוסע מבאר שבע זו, והולך לחרן, שכתוב ​וילך חרנה, כלומר חרון אף, ומהו חרון אף של הקב"ה, היא מדרגה הרעה, הארץ של רשות אחר, דהיינו המלכות דקליפות. ונמצא שהוא חולק גם כן על ר' חייא, באותן ד' דברים הנ"ל כמו ר"ש.

לשון הזוהר

ה) אמר ר' חייא, כד אזיל שמשא למערב, האי מערב, אקרי מקומו דשמשא, כרסייא דיליה, אתר דשריא עליה, הה"ד ואל מקומו שואף זורח הוא שם, דאזיל לגביה, לאנהרא עליה, ונטיל כל נהורין, וכניש לון לגביה.

פירוש הסולם

ה) אמר רבי חייא וכו': כשהשמש שהוא ז"א, הולך למערב, שהוא הנוקבא, נקרא מערב הזה מקום של השמש, הכסא שלו, שהוא המקום שהשמש שורה עליו. וזהו שכתוב ​ואל מקומו שואף זורח הוא שם. שהולך אל המקום להאיר עליו, והוא לוקח כל האורות דהיינו מקו ימין ומקו שמאל, ומאספם אליו, כלומר שמשפיע אותם אל הנוקבא.

לשון הזוהר

ו) והיינו כמה דתנינן, קב"ה אנח: תפלי, בגין דנטיל כל כתרין עלאין, ומאן נינהו, רזא דאבא עלאה, ורזא דאמא עלאה. ואינון תפלין שבראש כמה דתנינן כהן גדול נוטל בראש. ולבתר דנטיל אבא ואמא, נטיל ימינא ושמאלא, ואשתכח דנטיל כלא

.

פירוש הסולם

ו) והיינו כמה דתנינן וכו': והיינו כמו שלמדנו שהקב"ה דהיינו ז"א, מניח תפלין, שפירושו, כי לוקח כל כתרים העליונים, ומי הם. הם סוד אבא עלאה ואמא עלאה, כלומר. המוחין דחכמה ובינה, שה"ס ב' פרשיות ​קדש ​והיה כי יביאך. אשר קדש ה"ס המוחין דאבא עלאה, חכמה. והיה כי יביאך ה"ס המוחין דאמא עלאה, בינה. והם תפלין שבראש כלומר ג"ר דתפלין, סוד י"ה, המכונים ראש. כמו שלמדנו ​כהן גדול נוטל בראש, שפירושו ג"ר, אף כאן ראש הוא ג"ר. ואחר שלקח המוחין דאבא ואמא שהם י"ה, הוא לוקח ימין ושמאל של מוח הדעת שה"ס ב' פרשיות ​שמע ​והיה אם שמוע, שה"ס ו"ה. ונמצא שז"א לקח בזה כל המוחין. שהם חו"ב חו"ג, שהם סוד ד' הפרשיות המכונים תפלין דקב"ה. כמבואר. (ועי' לעיל בהקדמת הזהר דף רכ"א מאות רל"ז עד אות רמ"ד. שמובא שם סוד התפלין באורך.)
והוכיח ר"ח בזה לר"ש, שאין לומר ​שויצא יעקב מבאר שבע, פירושו שלקח רק הארת השמאל בלי ימין כדברי ר"ש, כי אין השכינה נקראת מקום, אלא בעת שמשפיע לה מכל האורות, כמבואר בסוד התפילין של הקב"ה, וכאן כתוב, ​ויפגע במקום, א"כ המשמעות הוא שיעקב האיר לה כל האורות, ולא רק הארת שמאל בלבד. וסתר בזה כל דברי ר"ש, כי לפי"ז נמצא אשר ויצא יעקב, אין פירושו, שיצא מרשות הקדושה לרשות הס"א כדברי ר"ש, אלא שהיא זריחה שלמה, שהרי האיר מכל האורות יחד, שהיא קדושה. וכן באר שבע הוא בינה, שהוא המקור של צד מזרח, הכולל לכל האורות יחד. וחרן הוא הנוקבא דקדושה המקבלת אותה השלמות, ולא בחינת ס"א כר"ש. ונמצא שדחה בזה כל דברי ר"ש, אמנם להלן (באות ח') משיב לו ר"ש, אשר חרן היא באמת הערלה, אלא אח"כ חזר יעקב לנוקבא דקדושה, שעליה כתוב, ויפגע במקום, ומיושב הכל.

לשון הזוהר

ז) ר"א אמר, תפארת ישראל נטיל כלא, וכד אתמשכא כנסת ישראל לעילא, נטלא אוף הכא כלא, עלמא דדכורא דקב"ה, וכן עלמא דנוקבא דקב"ה, כמה דנפקי כל נהורין מהאי עלמא, הכי נמי נטיל כלא האי עלמא, דהא דא כגוונא דא, ובגין כך באר שבע דא יובלא, באר שבע דא איהי שמטה. ושמשא לא נהיר, אלא מיובלא, ובגין כך ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, דא מערב, דאיהי שמטה

.

פירוש הסולם

ז) רבי אלעזר אמר וכו': רבי אלעזר בא לחזק את דברי רבי חייא, ואמר, תפארת ישראל, שהוא ז"א, לוקח הכל, כל הד' מוחין חו"ב תו"מ כנ"ל. וכשנמשכה כנסת ישראל למעלה אל הבינה, לוקחת גם היא את כולם, כמו ז"א, והיא כוללת את עולם הזכר של הקב"ה, דהיינו בינה, וכן עולם הנקבה של הקב"ה, שהוא בחינתה עצמה, וכמו שכל האורות יוצאים מעולם הזה של הבינה, כן לוקח אותם כולם עולם הזה של הנוקבא, כי זו שוה לזו, דהיינו הבינה שוה עתה אל הנוקבא, מטעם שעלתה אליה והלבישה אותה, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו, ומשום זה באר שבע הוא יובל, שהיא בינה, באר שבע הוא שמטה, שהיא הנוקבא. כלומר משום שאורותיהם של הבינה והנוקבא שוים לכן נקראים שניהן באר שבע. והשמש הזה אינו מאיר אלא מיובל, ועל כן אומר הכתוב, ​ויצא יעקב מבאר שבע, שהיא בינה הנקראת ג"כ באר שבע, וילך חרנה שהיא מערב שהיא שמטה, דהיינו הנוקבא, ונמצא שר"א חזק בזה את דברי ר' חייא, שאמר, אשר באר שבע היא בינה, וחרן היא הנוקבא.

לשון הזוהר

ח) ר"ש אמר, ויצא יעקב מבאר שבע, דא מערב, שנת השמטה. וילך חרנה, דא שנת ערלה, בגין דנפק מרשו קדישא לרשו אחרא, דהוה עריק מאחוי, כמה דאתמר. וכד מטא לבית אל, דאיהו ברשו קדישא, מה כתיב ויפגע במקום.

פירוש הסולם

ח) ר"ש אמר וכו': רש"א,​ ויצא יעקב מבאר שבע, זהו מערב, שנת השמטה, דהיינו הנוקבא, וילך חרנה, זהו שנת ערלה, משום שיצא מרשות הקדושה לרשות אחר, כי ברח מפני אחיו, כמו שלמדנו, וכאשר הגיע לבית אל שהוא רשות קדוש, מה כתוב ​ויפגע במקום. פירוש, ר"ש משיב על הוכחת רבי חייא, לעיל, לסתור דבריו, במה שפירש שיעקב לקח הארת שמאל לבד מכח מה שנאמר ויפגע במקום ואין הנוקבא נקראת מקום אלא בעת שז"א משפיע לה כל המאורות וכו' כנ"ל באות ו' ע"ש, וע"ז משיב לו כאן שמתחילה יצא מרשות הקדושה משום שלקח הארת שמאל בלי ימין, ולבסוף חזר לקדושה ונכלל מכל האורות ואז נאמר ויפגע במקום. ומתוך שבאמצע מביא הזהר מאמר ר' אלעזר, על כן מביא הזהר פעם ב' תוכן דברי ר"ש, כדי לסיים, שאח"כ חזר לקדושה כשהגיע לבית אל וכו'.

לשון הזוהר

ט) מאן מקום. רבי חייא אמר, דא הוא מקומו דקאמרן, דכתיב ואל מקומו שואף. וילן שם כי בא השמש. כד"א שואף זורח הוא שם, דהא בגין לאנהרא ליה קאתיא.

פירוש הסולם

ט) מאן מקום וכו': שואל אי זה מקום הוא שאומר הכתוב. רבי חייא אמר, זה הוא מקומו של ז"א, דהיינו הנוקבא, כמו שאמרנו לעיל (באות ו'.), שכתוב, ו​אל מקומו שואף, ​וילן שם כי בא השמש, הוא כמו שאתה אומר, שואף זורח הוא שם, כי כדי להאיר לו הוא בא.

לשון הזוהר

י) ויקח מאבני המקום. אבני המקום לא כתיב, אלא מאבני המקום, אלין אינון אבני יקר, מרגלאן טבאן, דאינון תריסר אבנין עלאין, כמה דכתיב שתים עשרה אבנים, ותחות אלין, תריסר אלף, ורבוון, אבני פסילן, וכלהו אקרון אבנין, בגין כך מאבני המקום, ולא אבני המקום דא הוא מקום דקאמר.

פירוש הסולם

י) ​ויקח מאבני המקום: לא כתוב אבני המקום, אלא מאבני המקום, שמשמע שבחר אבנים ידועות משם. ואומר, אלו הן אבנים יקרות, מרגליות טובות, שהן שתי עשרה אבנים עליונות, ותחתיהן שתי עשרה אלף ורבבות אבנים מחוטבות, וכולן נקראות אבנים. משום זה אומר הכתוב, מאבני המקום, ולא אבני. המקום, הוא המקום שאמרנו, דהיינו הנוקבא, כנ"ל.
פירוש. הנוקבא נקראת אבן בסו"ה ​אבן ישראל. והמדרגות שבה מכונות אבנים טובות. ומשום שמקבלת מנה"י דז"א הנקראים רגלין, היא מכונית גם כן מרגליות, מלשון, ​ותגל מרגלותיו. ומספר י"ב רומז על חכמה ועשרה על חסדים, כמבואר לעיל (בהקדמת הזהר דף י"ד במראות הסולם ד"ה ועם זה ע"ש) ומלבד הטעם שנתבאר שם, יש עוד טעם על מה שמספר י"ב מורה על הארת חכמה. והוא כי יורה שממותקת כולה בבינה וראויה לקבלת החכמה, וע"כ יש בד' ספירות חו"ב תו"מ שלה, אחר התכללותם זה בזה, רק י"ב ספירות, דהיינו חכמה בינה ות"ת בכל אחת מהן, ובחינת עצמה חסרה, מחמת שנמתקה בבינה. וע"כ הם ד' פעמים ג', שהם י"ב, ולא ד' פעמים ד' שהם ט"ז. וזה סוד הים של שלמה העומד על שני עשר בקר. כי הנוקבא בעת שמקבלת הארת חכמה נקראת ים, ואז עומדת רק על י"ב ספירות הנקראות בקר, דהיינו ג' לכל רוח, ולא ד' כמבואר.
והארותיה העוברות לעולמות מאצילות ולמטה נבחנות ג"כ למספר י"ב ולהיותן מבחינת חכמה והן בסוד אלפים, בסו"ה ואאלפך חכמה. וע"כ הן י"ב אלפים אבנים, ומבחינת הארת החסדים המלבשת החכמה, נבחנות לרבבות, כי עשרה אלף ה"ס ריבוא, שהוא מספר המורה על הארת חסדים כנ"ל, שבתוכן חכמה. ובהיותן עוברות דרך המסך שמתחת האצילות, הן נחצבות שם, כלומר שנחצבות ונפרדות מאור אצילות מפאת המסך המסיים את עולם האצילות. וז"ש ותחות אלין תחת י"ב אבנים שבנוקבא דאצילות תריסר אלף ורבוון אבני פסילן, הארות החכמה ה"ס י"ב אלף. והארות החסדים הן רבבות כנ"ל. והן מחוצבות, מחמת שעברו דרך המסך דאצילות החוצב ומפרידן מאצילות. וכלהו אקרון אבנין, הן י"ב מדרגות שבה עצמה, והן הארותיה הנמשכות ממנה בסוד י"ב אלפים ורבבות, כולן נקראות אבנים, בגין כך מאבני המקום, ולא אבני, כי אם אמר אבני המקום היו גם הארות התחתונות בכללם כי גם הן נקראות אבנים, וע"כ מדייק הכתוב, מאבני המקום, להורות שלקח רק אותן י"ב אבנים שבה עצמה בלבד.

לשון הזוהר

יא) וישם מראשותיו, מראשותיו דמאן. אלא מראשותיו דההוא מקום. מאי מראשותיו. אי תימא כמאן דשוי תחות רישיה, לא. אלא מראשותיו, בארבע סטרין דעלמא, תלת אבנין לסטר צפון, ותלת לסטר מערב, ותלת לסטר דרום, ותלת לסטר מזרח, וההוא מקום עלייהו לאתתקנא בהו

.

פירוש הסולם

יא)​ וישם מראשותיו: שואל, מראשותיו של מי. ואומר, אלא מראשותיו של אותו המקום, שהיא הנוקבא. ושואל מהו פירושו של מראשותיו, אם תאמר, שפירושו הוא, כמי ששם דבר תחת ראשו. אינו כן. אלא, מראשותיו פירושו, לארבע ראשים של העולם, היינו לד' רוחות, דרום צפון מזרח מערב, שה"ס חו"ב תו"מ, (כנ"ל ב"א דף רי"ב ד"ה ודא) והוא מלשון הכתוב, ​ומשם יפרד והיה לארבע ראשים, שלשה אבנים נתן לרוח צפון, ושלשה לרוח מערב, ושלשה לרוח דרום, ושלשה לרוח מזרח. ואותו המקום עומד עליהן להתתקן בהן. דהיינו בסו"ה​ ויעש את הים וגו' עומד על שני עשר בקר, שלשה פנים צפונה ושלשה פנים ימה ושלשה פנים נגבה ושלשה פנים מזרחה והים עליהם מלמעלה, וכמו שנתבאר זה בדבור הסמוך, ע"ש.

לשון הזוהר

יב) וכדין וישכב במקום ההוא. וישכב, י"ב מרגלאן לתתא, וכל אינון דרגין דאינון על האי מקום הא אינון כ"ב, כיון דאתתקן ערסא, שכיב ביה, מאן שכיב ביה, שמשא. וע"ד כתיב ביעקב, וישב על המטה, דהא ליה אתחזי, ולא לאחרא, וע"ד וישכב במקום ההוא, ובג"כ כתיב, וזרח השמש ובא השמש.

פירוש הסולם

יב) וכדין ​וישכב במקום ההוא: וישכב הוא נוטריקון ויש-כ"ב, שהם י"ב מרגליות שלמטה, שהנוקבא עומד עליהם כנ"ל, המורה על חכמה שבה, וכל אלו המדרגות שהן על מקום הזה שהם עשר ספירות, שמספר הזה מורה על הארת חסדים שבה, הרי הם כ"ב, הרומז על שלימותה הן מחכמה והן מחסדים, כיון שנתתקן המטה בסוד כ"ב, שכב בה. ושואל מי שכב בה, ואומר, השמש שהוא ז"א שכב בה. ועל כן כתוב ביעקב שהוא ז"א, וישב על המטה, כי לו היא ראויה ולא לזולתו. משום שהיא הנוקבא דז"א. ועל כן וישכב במקום ההוא. ועל זה כתוב​ וזרח השמש ובא השמש, (כנ"ל באות א')