סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

ספר הזוהר עם פירוש הסולם

זוהר חומש בראשית | פרשת ויחי | אותיות א-כד

מאמר ויחי יעקב

לשון הזוהר

א) ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו'. אמר רבי יוסי, לבא חמא בנבואה, במצרים, דיהון בנוהי בכמה גלוון, עד הכא, ועד עדנא דקץ משיחא.

פירוש הסולם

א) ​ויחי יעקב בארץ מצרים וגו': אמר ר' יוסי לבו, של יעקב, ראה בנבואה במצרים, שבניו יהיו בכמה גליות, דהיינו כל הגליות, שעד עתה ועד הקץ וזמן ביאת המשיח.

לשון הזוהר

ב) ולא מטא לנבואה דויחי, אלא במצרים, והיא נבואתא מעלייתא, לא אתנביאו דכוותה, ולא מטא להו שום איניש מן בני נביאה, אלא הוא ומשה, במשה כתיב, כי לא יראני האדם וחי. ביעקב כתיב, ויחי יעקב. ויחי: נבואתה דנחתא מאספקלריאה דנהרא.

פירוש הסולם

ב) ולא מטא לנבואה וכו': ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ​ויחי, אלא במצרים, והיא נבואה חשובה, שלא התנבאו כמותה, ולא הגיעה לשום איש מן בני הנביאים, אלא לו ולמשה בלבד, במשה כתוב, ​כי לא יראני האדם וחי, וביעקב כתוב ויחי יעקב. ויחי, פירושו, נבואה היורדת מן מראה המאירה. שהוא תפארת.

פירוש. כי הארת החכמה ה"ס חיים, כמ"ש והחכמה תחיה בעליה, וה"ס הנבואה של ויחי, ויש הפרש גדול בין נבואת יעקב ומשה לשאר הנביאים, כי שאר הנביאים קבלו נבואתם מנצח והוד דז"א, שהוא מטבורו ולמטה, ששם בחינת הנוקבא, הנקראת אספקלריא שאינה מאירה, וע"כ התנבאו במלת כה שהיא שם הנוקבא. אבל יעקב ומשה קבלו מת"ת שנקרא אספקלריא דנהרא, שהוא מטבור ולמעלה דז"א, אלא מבחינת אחורים אשר שם, שע"כ נאמר למשה, ​וראית את אחורי ופני לא יראו. וכן לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי. אבל כשקבל מבחינת אחורים היה חי. וכן ביעקב לא נאמר ויחי אלא במצרים, שהוא בחינת אחורים.

וזה אמרו, ולא מטא לנבואה דויחי אלא במצרים, כי להיותו מקבל הנבואה מטבור ולמעלה דז"א, ושם נאמר וראית את אחורי ופני לא יראו, ע"כ לא הגיע לו הנבואה אלא במצרים שהוא אחורים. וז"ש לא אתנביאו דכוותה וכו' אלא הוא ומשה, כי כל הנביאים מקבלים מחזה ולמטה דז"א דהיינו מנו"ה כנ"ל. וז"ש, במשה כתיב, כי לא יראני האדם וחי, משמע כיון שלא קבל מבחינת הפנים אלא מאחורים, הוא חי, דהיינו בהמשכת החכמה. וכן ביעקב כתיב ויחי יעקב, שהוא המשכת החכמה מבחינת אחורים דהיינו במצרים. וז"ש ויחי, נבואתה דנחתא מאספקלריא דנהרא, דהיינו מטבור ולמעלה דז"א, מן ת"ת, שנקרא אספקלריא דנהרא. כנ"ל. אמנם יש הפרש גם בין יעקב ומשה, כי יעקב הוא מתפארת, ומשה הפנימיות התפארת שה"ס הדעת.

לשון הזוהר

ג) בעי למימר נבואן דגלותא דערען לבנוהי בארעא דכנען, ובכל ארעא דאתותב בה, מארעא דמצרים הוה תביר לביה, דכתיב כי יש שבר במצרים.

פירוש הסולם

ג) בעי למימר נבואן וכו': רצה יעקב לומר נבואות על הגליות שיקרו לבניו בארץ כנען ובכל ארץ אשר גרו בה, שהם מארץ מצרים, כלומר, שכל הגליות נכללות בארץ מצרים. היה לבו נשבר, שכתוב, ​כי יש שבר במצרים.

לשון הזוהר

ד) וע"ד מטא ויחי יעקב במצרים, ולא הוה חדי, כי בארעא ההיא ספיקן דעמין, ספרין דכורסי יקרא, ולא מטא להון שום איניש, לא מן עלאה, ולא מן תתאה, אלא ח"י, ורזא דא, כי לא יראני האדם וחי.

פירוש הסולם

ד) וע"ד מטא ויחי וכו': ועל כן, הגיע. ​ויחי יעקב במצרים, ולא היה שמח, כי בארץ ההיא קשרם של העמים, כלומר, שכל זוהמת העמים כלולה שם, וגם הספירים של כסא הכבוד שה"ס הניצוצים של החכמה השבוים ביניהם, שמכונים ספירים, והוא בסו"ה ​וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א') ולא הגיע אליהם לבררם שום איש, לא מן העליונים ולא מן התחתונים אלא ח"י וזה סוד, ​כי לא יראני האדם וחי. (ספיקן, פירושו קשר שלהם מלשון ספקה בחבל), (כלאים ו').

פירוש. כבר נתבאר לעיל (פרשת לך דף מ"ד אות ק"ח ד"ה ביאור, ובדף מ"ח אות קיז ד"ה ויש) שמפאת חטאו של אדה"ר נפלו הכלים והניצונים של מדרגת החכמה לקליפת מצרים, עש"ה. וז"ש ולא הוה חדי כי בארעא ההיא ספיקן דעמין כי ארץ מצרים היא קליפה קשה, שזוהמת כל העמים קשורים בה, ומשום זה לא היה שם בשמחה. אבל גם ספירין דכורסי יקרא שמה, שה"ס הכלים והניצוצין של מדרגת החכמה שנפלו שמה כנ"ל. ונודע שאין מדרגת החכמה יכולה להאיר רק בהתכללות עם אור החסדים.

שאז נקראת אור החכמה בשם אור החיה, בסו"ה ​ החכמה תחיה את בעליה(קהלת ז' י"ב) וז"ש, ולא מטא להון שום איניש וגו' אלא ח"י ששום אדם לא יוכל לזכות לחכמה אלא המקבלים בהתכללות החסדים, שהמקבל נקרא אז ח"י כמ"ש לעיל (ויגש דף מ"ג אות קל"א ד"ה ושיעור הכתוב) בסו"ה ​אמותה הפעם אחרי ראותי פניך כי עודך ח"י, ע"ש. והיינו מדרגת יסוד דגדלות שנקרא יוסף. וזסו"ה ​ויוסף ישית ידו על עיניך דהיינו אור עינים שה"ס אור החיה. כי אור החיה אינו מאיר בפרצוף, מטרם שיש שם בחינת יוסף, שה"ס יסוד דכלים, מטעם ערך ההפכי, כנודע. וע"כ נקרא היסוד חי העולמים. וז"ש, ורזא דא כי לא יראני האדם וחי, שפירושו, שבבחינת הפנים אין שם מדרגת חי, וע"כ לא יראני האדם, כי ראיה ה"ס חכמה, שאינה מאירה זולת במדרגת אור החיה, דהיינו בהתכללותה עם חסדים. ובחינת הפנים נמשך מא"א, שה"ס חכמה בלי חסדים.

לשון הזוהר

ה) כמה הוא רזא עלאה בדא קרא, ואנן חברייא תמיהין עלייהו, על ויחי דדכור עמיה יעקב, הוה ליה למימר קמי ישראל. ישראל מנין, דכתיב קדש ישראל לה' ראשית וגו'. בני בכורי ישראל. רבי אלעזר בריה דרבי שמעון אמר, וכי לא אמר קרא, וימכור את בכורתו ליעקב.

פירוש הסולם

ה) כמה הוא רזא וכו': כמה הם סודות העליונים שבמקרא הזה, ואנו החברים תמהים עליהם, ועל ויחי שנזכר עמו יעקב, היה לו לומר ישראל, דהיינו ויחי ישראל. כי השם יעקב יורה על קטנות, והשם ישראל יורה שכבר יש לו מוחין דגדלות, והמלה ויחי רומז על אור החיה שהוא מוחין דגדלות היה לו לכתוב ויחי ישראל, וישראל מאין לנו, שיורה על מוחין דגדלות. כי כתוב ​קדש ישראל לה', וקדש, רומז על גדלות. וכן כתוב, בני בכורי ישראל. ובכור, רומז על גדלות, הרי שבגדלות נזכר השם ישראל, ולא יעקב, שהוא שם הקטנות, בסו"ה ​מי יקום יעקב כי קטן הוא, (עמוס ז'). ר' אלעזר בריה דר"ש אמר, וכי לא אמר הכתוב, ​וימכור את בכורתו ליעקב. הרי שעם בכורה שהיא גדלות נזכר גם כן השם יעקב, וע"כ לא יקשה לך, מ"ש כאן ויחי יעקב, ולא ויחי ישראל.

לשון הזוהר

ו) אמר רבי שמעון אבוה, בעידנא דהוו ישראל קשיטין וזכאין ועבדין זכו, ולא הוו רתיתין ישראל, אלא יעקב לחודיה. בדיל טבאן דעבדין, הוה למעבד להו טבאן סגיאין דא בדא.

פירוש הסולם

ו) אמר ר"ש אבוה וכו': אמר לו ר' שמעון אביו. בזמן שהיו ישראל אנשי אמת וצדיקים ועושים צדקה לא היו מפחדים ישראל, אלא יעקב בלבד, כתוב בו שהיה מפחד, שנאמר ​כי ירא אנכי אותו וגו', כי ישראל הוא שם הגדלות, ואין בו פחד. כי בשביל המעשים טובים שעושים ישראל, היו עושים הרבה חסד זה עם זה, וע"כ לא היה בהם פחד.

לשון הזוהר

ז) מדחבו, ואתגליאו על חוביהון, ועל עובדיהון בישין, לא הוו סבלין יתיה, ולא יהויין לעלמא, בקושטא על חוביהון, ועל דא אתי מכילתא דרחמי ודינא לחוד, ישראל, ויהבית יתהון בארעא גלותהון.

פירוש הסולם

ז) מדחבו ואתגליאו וכו': משחטאו והגלו,מחמת עונותיהם ומעשיהם הרעים,לא יכלו לסבול מפחד, שלא ישארו באמת בגלות לעולם על עונותיהם, ועל זה באו מדת הרחמים והדין ביחד, שהוא הוראת השם ישראל, ונתנו אותם בארץ גלותם, פירוש. שהשכינה גלתה עמהם, שעליה יורה השם ישראל וע"כ היו בטוחים שיגאלו יחד עם השכינה, ועי"ז סבלו הגלות ולא פחדו. ותירץ ר"ש בזה, מ"ש בגלות השם ישראל, שנאמר ​ויגל ישראל מעל אדמתו (מלכים ב' י"ז).

לשון הזוהר

ח) יאות בעי ברי, אבל איניש מסתכל וינדע יתיה, יעקב דמתלף עם ויחי, קדש. ועל דנא רזא אמרין, יעקב בחר יתיה ספירא בכורסי יקרא.

פירוש הסולם

ח) יאות בעי ברי וכו': יפה שאלת בני,היינו על מ"ש, וימכור את בכורתו ליעקב, שהיה לו לומר לישראל, כי בכורה הוא מוחין דגדלות, כנ"ל. אבל האיש המסתכל ידע אותו, שיעקב המחובר עם ויחי הוא קדש. כמו השם ישראל. כלומר, זה הכלל שאמרנו, שיעקב הוא שם הקטנות, אינו בהכרח במקום שמפורש אצלו הגדלות שהשיג, וע"כ כתוב כאן ויחי יעקב, ואינו צריך לומר ישראל, וכן וימכור את בכורתו ליעקב, אינו צריך לומר ישראל, כי יעקב זה המחובר עם הגדלות ודאי קדש הוא בהכרח, כמו ישראל. ועל סוד זה אמרו, יעקב בחר בו הקב"ה, להיות ספיר בכסא הכבוד, ולא אמרו ישראל, משום שמפורש הגדלות.

לשון הזוהר

ט) רבי שמעון פתח ואמר, ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. לב נדכאים: דא יעקב, כד"א, תחות מן דרגא נחיתת עלוהי נביאין ברכאן במצרים.

פירוש הסולם

ט) רבי שמעון פתח וכו': ר"ש פתח ואמר,​ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. לב נדכאים, זהו יעקב, כמו שאתה אומר, ויחי יעקב, כי מתחת המדרגה, דהיינו מאחורים, ירדו עליו נבואות וברכות במצרים, דהיינו כמ"ש לעיל שמצרים הוא בחינת אחורים, וע"כ היה לבו נדכה כמ"ש לפנינו.

לשון הזוהר

י) תנא א"ר אבא, לבא חמא, דיעקב דהוה במצרים לית נבואתיה מעליותא. ארעא סגיאה.

פירוש הסולם

י) תנא אמר ר' אבא וכו': למדנו אר"א,הלב רואה, שיעקב שהיה במצרים, לא היתה נבואתו נעלה, כי הארץ היתה שנואה.

לשון הזוהר

יא) תא חזי, לא זכי לברך לחד מבנוהי, ולא הוה בידיה רוחא לברך, אלא במצרים, כד בריך יתהון כל חד וחד ברזא. ורזא וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. תא חזי, דלא אתייהיבת נבואתא, אלא לתבירי לבא, כד"א רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות.

פירוש הסולם

יא) תא חזי לא זכי וכו': בוא וראה, לא זכה לברך אף אחד מבניו, ולא היה בידו רוח לברך, אלא במצרים, כאשר ברך אותם לכל אחד ואחד על פי סוד. והסוד הוא, ​וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר לבניו למה תתראו. בוא וראה, שלא נתנה נבואה אלא לנשברי לב, כמש"א, רדו שמה ושברו וכו'.

פירוש. כמו שנתבאר לעיל (דף א', בד"ה ולא מטא לנבואה דויחי אלא במצרים) שהוא מטעם ופני לא יראו, ע"ש. לכן לא היה לו רוח לברך את בניו אלא במצרים, ששם בחינת אחורים. וכמ"ש ר"ש בדבור הסמוך שמשום זה היה לו ליעקב לב נדכאים, ע"ש, וע"כ מביא ע"ז ראיה מהכתוב, וירא יעקב כי יש שבר במצרים, הרומז על שבירת הלב שיהיה לו במצרים, ותכף נתעורר לשלוח בניו שמה, מטעם שידע שלא נתנה נבואה זו אלא לנשברי לב. וכן הוא אומר, רדו שמה ושברו וגו',הרומז ג"כ על שבירת הלב.

לשון הזוהר

יב) אמר רבי יוסי, תחות כרסי יקרא קדישא, יעקב ספיר, דאיהי מכילתא דדינא לסטריה, אתא אמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, את משכח, דיעקב חזא לסטריה מכילתא דדינא, ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל וגו', ורזא דמלה אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב.

פירוש הסולם

יב) אמר ר' יוסי וכו': אר"י, תחת כסא הכבוד הקדוש יש יעקב ספיר, שהוא, דהיינו הספיר, מדת הדין של בחינתו, בא הכתוב ואמר, ​לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל. אתה מוצא שיעקב ראה לבחינתו מדת הדין, שכתוב​ ויזרח לו השמש וגו'. וסוד הדבר, ​אוי לנו כי פנה יום וגו'.

ביאור הדברים. כי כסא הכבוד הקדוש שה"ס בינה, עומד על ד' רגלים שה"ס ג' קוין והנוקבא המקבלת ג' הקוין, כמ"ש לעיל (וירא דף ה' ד"ה ת"ח ע"ש) והמסך דבחי"א שעליו יוצא קו האמצעי, שנקרא יעקב, מכונה בשם ספיר. וז"ש שיעקב ספיר נמצא תחת הכסא, והיא מדת הדין של בחינתו, כי מסך זה ממעטו לבחינת ו"ק. ומביא ראיה לזה, מהכתוב, ויזרח לו השמש כאשר וגו'. והיינו כמ"ש בזהר לעיל בראשית א' אות קמ"ב שהוא אור המאיר לרפואה, לרפאותו מפנות ערב שבשמאל, ולהיות אור הזה אינו יוצא אלא על מסך דבחי"א שה"ס מסך דנקודת חירק, ע"כ נעשה צולע על ירכו, כמ"ש שם בסולם באורך ע"ש.

הרי נשמע מהכתוב הזה,דיעקב חזא לסטריה מכילתא דדינא, שה"ס המסך דבחי"א, כדי לרפאותו מפנות ערב שבשמאל, וז"ש, ורזא דמלה אוי לנו כי פנה היום וגו', כי מכח התכללות השמאל ביעקב פנה היום, שנסתלקו האורות, וע"כ היה צריך למכילתא דדינא, שה"ס המסך דבחי"א, כדי לחזור ולהמשיך אור השמש, ואע"פ שנעשה ע"י כך, צולע על ירכו, כמ"ש שם בסולם. ולפיכך אמר הכתוב לא יעקב יאמר עוד שמך, שיש שם מדת הדין, כי אם ישראל וגו' שיש שם גם מדת הרחמים, דהיינו ג"ר מאו"א עלאין, שה"ס אוירא דכיא.

לשון הזוהר

יב) אמר רבי יוסי, תחות כרסי יקרא קדישא, יעקב ספיר, דאיהי מכילתא דדינא לסטריה, אתא אמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, את משכח, דיעקב חזא לסטריה מכילתא דדינא, ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל וגו', ורזא דמלה אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב.

פירוש הסולם

יב) אמר ר' יוסי וכו': אר"י, תחת כסא הכבוד הקדוש יש יעקב ספיר, שהוא, דהיינו הספיר, מדת הדין של בחינתו, בא הכתוב ואמר, ​לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל. אתה מוצא שיעקב ראה לבחינתו מדת הדין, שכתוב​ ויזרח לו השמש וגו'. וסוד הדבר, ​אוי לנו כי פנה יום וגו'.

ביאור הדברים. כי כסא הכבוד הקדוש שה"ס בינה, עומד על ד' רגלים שה"ס ג' קוין והנוקבא המקבלת ג' הקוין, כמ"ש לעיל (וירא דף ה' ד"ה ת"ח ע"ש) והמסך דבחי"א שעליו יוצא קו האמצעי, שנקרא יעקב, מכונה בשם ספיר. וז"ש שיעקב ספיר נמצא תחת הכסא, והיא מדת הדין של בחינתו, כי מסך זה ממעטו לבחינת ו"ק. ומביא ראיה לזה, מהכתוב, ויזרח לו השמש כאשר וגו'. והיינו כמ"ש בזהר לעיל בראשית א' אות קמ"ב שהוא אור המאיר לרפואה, לרפאותו מפנות ערב שבשמאל, ולהיות אור הזה אינו יוצא אלא על מסך דבחי"א שה"ס מסך דנקודת חירק, ע"כ נעשה צולע על ירכו, כמ"ש שם בסולם באורך ע"ש.

הרי נשמע מהכתוב הזה,דיעקב חזא לסטריה מכילתא דדינא, שה"ס המסך דבחי"א, כדי לרפאותו מפנות ערב שבשמאל, וז"ש, ורזא דמלה אוי לנו כי פנה היום וגו', כי מכח התכללות השמאל ביעקב פנה היום, שנסתלקו האורות, וע"כ היה צריך למכילתא דדינא, שה"ס המסך דבחי"א, כדי לחזור ולהמשיך אור השמש, ואע"פ שנעשה ע"י כך, צולע על ירכו, כמ"ש שם בסולם. ולפיכך אמר הכתוב לא יעקב יאמר עוד שמך, שיש שם מדת הדין, כי אם ישראל וגו' שיש שם גם מדת הרחמים, דהיינו ג"ר מאו"א עלאין, שה"ס אוירא דכיא.

לשון הזוהר

יד) ומלה דלא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כד אתפריש בסביריה, ישראל יעקב עלאה דא מן דא, ובגינהון הוה חוטרא דמשה גליפא מתרין סטרוי משמיה קדישא, חד רחמי בדינא, וחד דינא בדינא.

פירוש הסולם

יד) ומלה דלא יעקב וכו': ודבר הכתוב,לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כאשר מתבאר בהבנה, נמצא ישראל יעקב, עליון זה מן זה, שישראל, חשוב יותר מיעקב, שע"כ ברכו בשם, ישראל. ועל הוראתם, היה מטה משה חקוק משני צדדיו שמו הקדוש, אחד רחמים בדין, שהיא מדרגת ישראל. ואחד דין בדין, שהיא מדרגת יעקב.

לשון הזוהר

טו) ורזא לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, מדאנן בגלותא, דחיקן בין שנאי, ואסתליקת מטרוניתא מן מלכא, ואתרחיקת מניה, הוא ישרי שכינתא ביננא ויפרקיננא, ורזא כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות. ויחי חי, כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי.

פירוש הסולם

טו) ורזא לא הביט וגו': וזה סוד ​לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שמשמע שביעקב לא ראה און, אבל עמל ראה, מה שאין כן בישראל אפילו עמל לא ראה, והוא משום שהדין נחשב בו ג"כ לרחמים כנ"ל בסמוך. ומפרש זה. מתוך, שאנו נדחקים בגלות בין האויבים, והשכינה נסתלקה מן המלך, שהוא ז"א, ונתרחקה ממנו, נעשה זה לסבה, שלבסוף ישרה השכינה בינינו ויגאל אותנו. כי הדוחק מביאנו לתשובה והתשובה לגאולה. לפיכך גם הדין שבמדרגת ישראל, נהפך לרחמים, וע"כ אוה"כ, כי לא ראה עמל בישראל. אלא כולו רחמים. אבל במדרגת יעקב אינו כן, וע"כ נמצא בו עמל. ולפיכך ברכו המלאך לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, שיש בו דין ורחמים, דהיינו גלות וגאולה, וכולו רחמים.

ורזא כה אמר וגו': וזה סוד, ​כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות, ויחי, חי, פירוש כי מלך, ה"ס הדין שבשם ישראל,וגואלו, ה"ס הרחמים שבשם ישראל. ושניהם נכללים בצבאות, שהוא נצח והוד, אשר הנצח הוא הרחמים שבו, והוד הוא הדין שבו, ומכונים ויחי, חי, כי הנצח שה"ס רגל ימין, מאיר רק ממטה למעלה ע"כ מכונה ויחי, לשון עבר. וההוד שה"ס רגל שמאל, מאיר גם ממעלה למטה, וע"כ מכונה חי, לשון הוה, וכל זה הוא במדרגה העליונה ישראל, אבל למטה ממנו, כתוב, ​כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי, משום שלמעלה במדרגת ישראל, שתי רגלי חי, שרגל ימין שהיא נצח נקרא ויחי, ורגל שמאל שהיא הוד נקרא חי, כנ"ל, אבל כאן הם נקראים הדום רגלי, שהוא לשון דממה, שהוא היפך החיים.

לשון הזוהר

טז) בנין עלאה, שת"י רגלי חי, לי' רבתא י' זעירתא, לח' תיו, ו"י לו', ו"ד לי', הדא הוא דנפיק מעלאה.

פירוש הסולם

טז) בנין עלאה שתי רגלי וכו': במדרגה העליונה, שהיא ישראל, שתי הרגלים שהם נצח והוד הם חי, כנ"ל שהנצח נקרא ויחי, והוד נקרא חי, ושניהם נכללים בהמלה ויחי, ומפרש, לי' רבתא י' זעירתא, לח' רבתא ת'.ו"י לו'. ו"ד לי' (כצ"ל) וזהו יוצא מן העליונה, שהוא ישראל.

פירוש, ב' הבחנות יש באותיות, שהם פשוט ומילוי. כי למשל כשמבטאים א' נשמעות עמה האותיות לף, דהיינו אלף. וכשמבטאים ב' נשמעות עמה האותיות ית, דהיינו בית. האותיות א' ב' נקראות פשוטות, והאותיות לף, ית הנשמעות עמהן, הם המילואים של הפשוטות, ולפי זה כשד' אותיות ויחי, נמצאות במילואן הן: ויו, יוד, חת, יוד. ונבחן שיש כאן שתי חלוקות: חלוקה א', הוא ד' אותיות הפשוטות ויחי, חלוקה ב', היא ז' אותיות המילואים; י"ו, ו"ד, ת', ו"ד. שהן בגימט' גלת עם ג' האותיות. וה"ס ב' רגלין הנ"ל, שהן נצח והוד, שחלוקה א', ויחי, ה"ס נצח. וחלוקה ב' שהיא בגימ' גלת ה"ס הוד. ושתיהן חי, כלומר שכלולות בהמלה ויחי, שלהיות הגלות סבת הגאולה והתחיה, נחשב גם הגלות לתחיה, כמ"ש לפנינו.

וזה אמרו, בנין עלאה שתי רגלי חי, ששתיהן נכללות במלה ויחי. ומבאר לי' רבתא י' זעירתא: לי' הגדולה שהיא הפשוטה יש במילואה י' קטנה, דהיינו ו"ד שהוא בגימט' י'. לח' יש במילואה ת'. ו"י יש במילוי הו'.ו"דיש במילוי הי'.

לשון הזוהר

יז) תחות כרסיה יקרא, מאבן טבא, בארץ מצרים, היינו דכתיב ונגף ה' את מצרים וגו', ב' פרישא. כי טל אורות טלך א' פרישא.

פירוש הסולם

יז) תחות כרסיה יקרא מאבן טבא וכו': ואלו ב' החלוקות כלולות באבן הטוב ספיר, שמתחת כסא הכבוד, שהוא בארץ מצרים. (כמ"ש לעיל באות ד') והיינו שכתוב, ​ונגף ה' את מצרים וגו' שהוא חלוקה ב', דהיינו אותיות המילוי המרמזות על הגלות כנ"ל, והכתוב ​כי טל אורות טלך שפירושו טל תחיה, הוא חלוקה א', דהיינו אותיות הפשוט המרמזות לתחיה.

לשון הזוהר

יח) ובגין דא מתלף כחדא, ב' פרישא גלותא, א' פרישא קדמייתא. תא חזי, מאי דכתיב בית יעקב לכו ונלכה באור ה', בגלותא, אתנון דאתגזר עליהון, על חוביהון, בקושטא בדינא הוו, באורייתא תקנתא, ותפקון מן חמרא טינא, דהיא גלותא, ותהכו לנהרא דיי'.

פירוש הסולם

יח) ובגין דא מתלף וגו': ועל כן מתחברות יחד, חלוקה ב', הרומזת על הגלות עם חלוקה א' הראשונה, הרומזת על תחיה וגאולה, בוא וראה מה שכתוב ​בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. שפירושו, האותיות הרומזות על הגלות שנגזר עליהם, על עונותיהם, באמת ובדין, יש להם תקנה בתורה, שבקיומה, תצאו מן הטיט והרפש, שהיא הגלות, ותלכו לאור ה'. ושיעור הכתוב, בית יעקב לכו, בגלות ועי"ז שתתחזקו שם בתורה, תזכו ונלכה באור ה'. שהוא התחיה והגאולה.ונמצא שהגלות היא סבה לגאולה.הרי שב' החלוקות באות כאחד.

לשון הזוהר

יט) א' ר"ץ בארץ, אתצפי אתא בתיגנא דסיפרא דאורייתא. ואינון אתפלגין בארץ, לא' ר"ץ. את משכח בתיגנא דספרא דאורייתא, ר"ץ מתלפין כחדא גלותא. מאי גלותא דמצראי ארבע מאה שנין הוה אמר לאברהם, דיהא גלותא לבנוהי במצראי, וכי הוית מניתא יתהון מאתן ותשעין שנין הוו.

פירוש הסולם

יט) א' ר"צ בארץ וכו': אותיות א' ר"ץ, הן בארץ הנעצבת ובאה בגלות, בגזירת ספר התורה. דהיינו בארבע מאות שנה שבגזירת בין הבתרים, והן מתחלקים בארץ: לא', רץ. אתה מוצא בגזירת ספר התורה אשר ר"צ מתחברים יחד בגלות, כלומר שהיו בגלות מצרים ר"צ שנה כמ"ש להלן. והמלוי מן האלף של ארץ היא בגימט' מאה ועשר, מאה ועשר ור"צ, הם ארבע מאות שנה. כמ"ש לפנינו. אתצפי פירושו נעצב. כי בכל עצב מתרגם בכל מאן דאצפא לך. (משלי י"ד). תיגנא פירושו גזירה, לפי הענין.
מאי גלותא דמצרים וכו': שואל מהו גלות מצרים. הלא ארבע מאות שנה היה אמר לאברהם שיהיו בניו בגלות, ואם תספור אותם היו רק מאתים ותשעים שנה.

פירוש, שחושב התחלת ימי הגלות בפועל מזמן מכירת יוסף למצרים, והוא הי' אז בן שבע עשרה, ועד שנעשה למלך הי' שלש עשרה שנה, כי בשעה שעמד לפני פרעה הי' בן שלשים שנה,​ (כמ"ש בראשית מ"א, מ"ו) ועד שבאו יעקב ובניו למצרים כבר הי' יוסף בן ל"ט שנים, כי כשבא יעקב למצרים כבר עברו שבע שנות השובע ושנתים ימי הרעב, ​(בראשית מ"ה, ו) ויוסף חי אחר שבא יעקב למצרים עוד שבעים ואחד שנה, כי ​יוסף חי מאה ועשר שנים, וכל זמן שיוסף הי' חי לא התחיל השעבוד.

והנה קהת היה מיורדי מצרים, וימי חיו היה קל"ג שנה, ועמרם בנו חי קל"ז שנה. וימי משה בעת גאולתם ממצרים הי' שמונים שנה. ואם נאמר, שעמרם נולד בסוף ימי קהת, וכן משה נולד בסוף ימי עמרם, הרי הם ביחד ש"נ שנה, ומזמן מכירת יוסף עד שנעשה למלך הי' י"ג שנה, שזה נכנס בחשבון הגלות הרי הם שס"ג, הוצא מהם ע"א שנים שמלך אחר ביאת יעקב למצרים, שבזמן מלוכתו לא נשתעבדו, נמצא רצ"ב שנים. והזהר חושב רק ר"צ שנים, כי שתי שנים חושב למובלעות, כי לא נולד עמרם בסוף ימי קהת ממש או משה לא נולד בסוף ימי עמרם ממש.

לשון הזוהר

כ) ת"ח וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. ר"ש פתח ואמר, הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל, עדוי ולידה, דאתמלי לגלויאן, ועקתן סגיאין, ועדן בישין, ואע"ג דיהו באלין מטרוניתא אזדעזעת ואתרחקת מן בעלה, תהא עמנא בגלותא, בן מאה ועשר הוה גלופא דאתוסף, יתרעי למימר והוה עבר מן גלותא מאה ועשר שנין, ומאתן ותשעין, הוי ארבע מאה שנין, ולא אתמני גלותא דיעקב, אלא מדמית יוסף, והיינו דא ע"ג דא דאמר ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם וגו'.

פירוש הסולם

כ) ת"ח ​וימת יוסף בן מאה ועשר שנים: ר"ש פתח ואמר, ​הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל. ונמצא במקרא הזה, הריון ולידה שנתמלאו לגליות וצרות רבות וזמנים רעים, כמו שמסיים הכתוב, כי בטרם ידע הנער וגו' תעזב האדמה וגו' ימים אשר לא באו וגו' ע"ש. ואע"פ שהקב"ה יהיה עמנו באלו השנים, כי כן יורה שם הילד עמנו אל, שהוא שם השכינה. אמנם השכינה נזדעזעה ונתרחקה מבעלה שהוא ז"א, ונמצאת עמנו בגלות. כלומר אע"פ שהשכינה נמצאת עמנו, עם זה היא בצער ובגלות, ובלי זווג. והנה נתבאר בהכתוב, שיש הריון מוקדם ללידת הגלות, ובן מאה ועשר היא החקיקה הנוספת הנבחנת להריון אל מציאות הגלות, והכתוב ירצה לומר שכבר עבר מן גלות מצרים מאה ועשר שנים לבחינת הריון, אשר עם מאתים ותשעים שהיו בגלות ממש, הן ארבע מאות שנים.

שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים ולא נמנה הגלות של יעקב אלא משמת יוסף, ועל מאה ועשר שנים אלו של הריון הגלות, מרמזת האלף דארץ, שהיא בגימ' מאה ועשר כנ"ל. ועל מאתים ותשעים שהיו בגלות ממש, מרמזות ר"ץ דארץ. וכאן צריך הזהר לומר מה שנדפס בספרים להלן, שלא במקומו. והיינו דא על גבי דא דאמר, ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים. אשר הכתוב אומר אלף על גבי מאתים ותשעים. והוא כמבואר שהגלות מתחלקת להריון, וגלות ממש, ואלף ה"ס הריון, שבגי' ק"י, ומאתים ותשעים הם גלות ממש. והם אותיות ארץ, דהיינו אלף – רץ.

לשון הזוהר

כא) ויהיו ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, הכא רזא בגלותא במניינא, תקונתא יהון בנייא דאתגליין במכילתא דדינא, תלתא גלוון, קדמאה דמצראי, דאתמתל בשבע שנין. רבי חייא פתח ואמר, השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות וגו'.

פירוש הסולם

כא) ​ויהיו ימי יעקב שני חייו וכו': כאן בקמ"ז שנה של חיי יעקב, סוד המספר לתקוני הגלות, שיהיו לבנים שגלו במדת הדין, בג' גליות, תקון הראשון הוא למצרים, שנמשל בשבע שנים. רבי חייא פתח ואמר, ​השבעתי אתכם וגו' אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. אף כאן מספר שבע של חיי יעקב הוא לשון שבועה, שיורה, שלא לעורר את האהבה, דהיינו הגאולה עד שתחפץ.

לשון הזוהר

כב) ר' שמעון אמר, מהכא, מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך וגו', הכא רזא בגלותא תקנתא יהון בנוהי דישראל, משתרי גלייא, ויתרעי למימר, יהון בניא קדישא, דאתגלוון על חוביהון בדינא שנין סגיאין יהא, שבע כחטאתיכם, כי שבעתים יוקם קין, בגלותא קדמאה דמצראי, דהיא זעירא.

פירוש הסולם

כב) ר' שמעון אמר מהכא וכו': רש"א מכאן נשמע ביאורו של מספר שבע. שכתוב ​מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך וגו'. מרחוק, פירושו בגלות, והיה זה, מפני האהבה הגדולה שאינה מתגלה זולת ע"י הגלות. כאן סוד, שהגלות הוא התקון שיהיו בני ישראל משתחררים מן הגלות ויתגלה אהבתו ית' אלינו, וירצה הכתוב לומר במספר שבע שבחיי יעקב, שהבנים הקדושים, שגלו על עונותיהם, יהיו בדין שנים רבות עד שיהיו ​שבע כחטאתיכם, וכן אומר ​שבעתים יוקם קין. שמספר הזה מתקן הקלקולים שעשו ומגלה את אור הגאולה. וזהו בגלות ראשון של מצרים, שהוא הקטן שבג' גליות.

לשון הזוהר

כג) תניינא, גלותא דשופטים, דאתמתל לארבעים שנין, בשבע דאינהו סגיאי מניה.

פירוש הסולם

כג) תנינא גלותא דבבל (כצ"ל) וכו': גלות השניה הוא גלות בבל, שנמשל לארבעים שנה, שבחיי יעקב ביחס השבע של מצרים, שהם גדולים מהם. פירוש. כי לגלות מצרים באו כהדיוטות ולא היה צערם רב, אבל לגלות בבל באו, כמו בני מלכים שנשבו, כי כבר היה להם התורה והארץ ובית המקדש, ע"כ היה צערם גדול ביותר, ונבחן לארבעים שנה, בערך השבע של מצרים.

לשון הזוהר

כד) תליתאי, גלותא דאנן ביה, אריכא, דאתמתל למאה שנין, לארבעין.

פירוש הסולם

כד) תליתאי גלותא דאנן ביה וכו': גלות השלישית הוא גלות הארוכה שאנו בו, שנמשל למאה שנים שבחיי יעקב ביחס אל הארבעים שבגלות בבל. ולא גרסינן כאן, והיינו דא ע"ג, עד שומם וגו', כי הוא שייך לעיל באות כ'.