סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

ספר הזוהר עם פירוש הסולם

זוהר חומש בראשית | פרשת ויגש | אותיות א-יא

מאמר ויגש אליו יהודה

לשון הזוהר

א) ויגש אליו יהודה וגו', רבי אלעזר פתח, כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך. האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, כל יומא ויומא, עביד עבידתא, כדקא חזי, בכל יומא ויומא כמה דאצטריך, כיון דאתא יומא שתיתאה, ואצטריך למברי אדם, אתת אורייתא קמיה, אמרה האי אדם דאת בעי למברי, זמין הוא לארגזא קמך, אלמלא לא תאריך רוגזא, טב ליה דלא יתברי. אמר לה קב"ה, וכי למגנא אתקרינא ארך אפים.

פירוש הסולם

א) ויגש אליו יהודה וגו': ר' אלעזר פתח ואמר,​ כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגו'. מקרא זה בארוהו. אבל בא וראה, כשברא הקב"ה את העולם, כל יום ויום עשה את מלאכתו כראוי, בכל יום ויום עשה כמו שצריך, כיון שבא יום הששי, והוצרך לברוא את האדם, באה לפניו התורה, אמרה, אדם זה שאתה רוצה לברוא, עתיד הוא להכעיס אותך, אם לא תאריך אפך, מוטב לו שלא יברא. אמר לה הקב"ה, הכי בחנם אני נקרא, ארך אפים. הביאור הוא בסוף המאמר.

לשון הזוהר

ב) אלא כלא באורייתא אתברי, וכלא באורייתא אשתכלל, בגין דעד לא ברא קב"ה עלמא, אתיין כל אתוון קמיה, ועאלו כל חד וחד למפרע.

פירוש הסולם

ב) אלא כלא באורייתא וכו': אלא הכל נברא בתורה, והכל נשתכלל בתורה. וכמו שהתורה מתחלת בב' כן נברא העולם בב'. כי מטרם שברא הקב"ה את העולם שהוא הנוקבא, באו כל האותיות לפניו, ונכנסו כל אחת ואחת למפרע. דהיינו בסדר תשר"ק צפע"ס וכו', ולא בסדר אבג"ד וכו'.

לשון הזוהר

ג) עאלת תי"ו, אמרה קמיה, רעותך למברי בי עלמא, א"ל לאו, דבך זמינין כמה צדיקיא למימת, דכתיב והתוית תיו על מצחות האנשים וגו'. ותנינן, דכתיב וממקדשי תחלו אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי ובגין כך עלמא לא יתברי בך.

פירוש הסולם

ג) עאלת תיו וכו': נכנסה הת' ואמרה לפניו, רצונך לברוא עמי את העולם. אמר לה הקב"ה לא. כי בך עתידים הרבה צדיקים למות. שכתוב, ​והתוית תיו על מצחות האנשים וגו'. ולמדנו, שכתוב ​וממקדשי תחלו, אל תקרי וממקדשי, אלא וממקודשי שהם הצדיקים, (כמ"ש במסכת שבת דף נה. ע"ש) ​ומשום זה, העולם לא יברא בך.

לשון הזוהר

ד) עאלו תלת אתוון: שין, קוף, ריש, כל חד וחד בלחודוי, א"ל קב"ה, לאו אתון כדאי, למברי בכו עלמא, דהא אתון אתוון דאתקרי בכו שקר, ושקר לאו איהו כדאי למיקם קמאי, והא אוקמוה.

פירוש הסולם

ד) עאלו תלת אתוון וכו': באו ג' האותיות, שין קוף ריש, כל אחד ואחד בפני עצמו. אמר להן הקב"ה, אינכן כדאי, שיברא בכן העולם, כי אתן האותיות שנקרא בכם שקר, ושקר אינו שוה לקום לפני, וכבר בארוה.

לשון הזוהר

ה) ועלו פ"א צד"י, וכן כלהו, עד דמטו אתוון לאת כ"ף, כיון דנחת כ"ף מעל כתרא, אזדעזעו עלאי ותתאי כו', עד דאתקיים כלא באת בי"ת, דאיהו סימן ברכה, וביה אשתכלל עלמא ואתברי.

פירוש הסולם

ה) ועלו פ"א צד"י וכו': ובאו האותיות פ' וצ', וכן כולן, עד שהגיעו האותיות לאות כ', כיון שירדה הכ' מעל הכתר, נזדעזעו העליונים ותחתונים, עד שנתקיים הכל באת ב', שהיא סימן ברכה, ובו נשתכלל העולם ונברא. וביאור ענין זה תמצא לעיל (בהקדמת ספר הזהר דף כ"ה מאות כ"ב עד אות ל"ט בהסולם ע"ש).

לשון הזוהר

ו) ואי תימא, דאל"ף איהו רישא דכל אתוון, יאות איהו, אלא בגין דאתקרי ביה ארור, ובג"ד לא אתברי ביה עלמא, אע"ג דאל"ף איהו את דרזא עלאה, בגין דלא למיהב דוכתא לסטרא אחרא, דאקרי ארור, לא אתברי ביה עלמא, ואשתכלל בבית עלמא, וביה אתברי.

פירוש הסולם

ו) ואי תימא דאלף וכו': ואם תאמר, הרי הא' הוא ראש כל האותיות, והיה צריך לברוא בה העולם. ומשיב, כך הוא, אלא משום שנקרא בה ארור, לא נברא בה העולם, משום זה, אע"פ שהא' היא אות מסוד עליון. בכדי שלא לתת מקום דהיינו כח וחיזוק, לסטרא אחרא, הנקראת ארור. לכן לא נברא בה העולם, ונשתכלל העולם בב' ובו נברא.

לשון הזוהר

ז) ת"ח, כי אתה אבינו, בגין דהאי עלמא, בהאי דרגא אשתכלל ואתברי, ובר נש ביה אתברי, ונפק לעלמא.

פירוש הסולם

ז) ת"ח, ​כי אתה אבינו: פירושו, משום שעולם הזה, שהוא הנוקבא דז"א הנקראת אתה, נשתכלל ונברא במדרגה זו, דהיינו בסימן ברכה, כנ"ל שהעולם נברא ונשתכלל בב', מפני שהיא סימן הברכה, וגם האדם נברא בה, במדרגת סימן הברכה, ויצא לעולם. לפיכך נחשבת הנוקבא מבחינה זו לשורש אל האדם, ואנו אומרים אליה, כי אתה אבינו. דהיינו כי אתה שורשינו. ומ"ש שגם האדם נברא בסימן ברכה, יבואר להלן (בדף ג' ד"ה ועם זה).

לשון הזוהר

ח) כי אברהם לא ידענו, דהא אע"ג דביה קיומא דעלמא, לא אשתדל עלן, כמה דאשתדל על ישמעאל, דאמר לו ישמעאל יחיה לפניך. וישראל לא יכירנו, בגין דכל ברכאן דאצטריך לברכא לבנוי, שבק להאי דרגא לברכא כלהו.

פירוש הסולם

ח) כי אברהם לא ידענו: כי אע"פ שבו קיום העולם, שה"ס החסד, שכתוב, עולם חסד יבנה לא השתדל עלינו כמו שהשתדל על ישמעאל, שאמר, ​לו ישמעאל יחיה לפניך. וישראל לא יכירנו: כי כל הברכות שהיה צריך לברך את בניו, הניח למדרגה הזאת, דהיינו הנוקבא, לברך את כולם. דהיינו כמ"ש ​וזאת אשר דבר להם אביהם, שפירושו שהנוקבא הנקראת זאת, דבר להם דהיינו בשבילם, אביהם, שתברך אותם. וכן בברכת אפרים ומנשה, אמר,​ המלאך הגואל אותי מכל רע, שהוא הנוקבא, יברך את הנערים וגו'.

לשון הזוהר

ט) אתה ה' אבינו, דהא אנת קיימת עלן תדיר לברכא, ולאשגחא עלן, כאבא דאשגח על בנין, בכל מה דאצטריך לון. גואלנו מעולם שמך, דהא אנת הוא גואל, דהכי אתקרי המלאך הגואל, ודא גואלנו מעולם שמך, שמך ודאי. תנינן אין מפסיקין בין גאולה לתפלה, כמה דלא מפסיקין בין תפלה של יד, לתפלה של ראש, דבעי למחזי דכלא חד, והא אוקמוה.

פירוש הסולם

ט) אתה ה' אבינו: היינו הנוקבא כנ"ל, כי את עומדת עלינו תמיד, לברך ולהשגיח עלינו, כמו אב המשגיח על הבנים בכל מה שנצרך להם. גואלנו מעולם שמך: כי את, דהיינו הנוקבא, היא גואל, כי כן היא נקראת, המלאך הגואל, וזהו גואלנו מעולם, שמך. שמך ודאי, שהוא הנוקבא, הנקרא שם הוי"ה. למדנו, שאין מפסיקים בין גאולה לתפלה, דהיינו בין הברכה גאל ישראל, לתפלת שמונה עשרה, כמו שאין מפסיקים בין ברכת תפלה של יד לברכת תפלה של ראש. וכבר בארוה.
ביאור המאמר. כי הוקשה לו בכתוב, ​ויגש אליו יהודה, שלכאורה הוא מיותר, שהיה מספיק לומר, ויאמר אליו יהודה בי אדני. ופתח ר' אלעזר לבאר זה עם הכתוב, כי אתה אבינו וגו'.

ומוכיח תחילה, שהאדם והנוקבא דז"א הם שניהם במדרגה אחת, דהיינו במדרגת חסדים המגולים בהארת החכמה, שהאדם נברא עם השם ארך אפים, שיורה שמאריך אפו ואינו מגלהו, כדי שהאדם יוכל לקבל ג"ר דהארת החכמה. וכן העולם שהוא הנוקבא דז"א נבראה עם ב', שפירושה נקודה בהיכליה, שהיא סימן ברכה, דהיינו התחלה לגילוי המוחין דג"ר דהארת החכמה. כמ"ש לעיל (בראשית א' דף קכ"ט אות קל"ט וק"מ) אשר א' ה"ס חיות טמירין, שפירושם חסדים מכוסים מחכמה. וב' ה"ס חיות דאתגליין, שפירושם חסדים המתגלים בהארת החכמה. עש"ה.

ועם זה ביאר הכתוב, שאמרו ישראל אל הנוקבא דז"א, שנקראת אתה, מטעם היותה עלמא דאתגליא כי הנוקבא שמחזה ולמעלה דז"א נקראת הוא, דהיינו נסתר, ולא אתה, כנודע. ומתוך שהיא, עלמא דאתגלייא עם הארת החכמה, ע"כ אמרו לה, כי אתה אבינו כי גם בני ישראל הם ממדרגת עלמא דאתגלייא כנ"ל, שע"כ נברא עם השם ארך אפים. כי אברהם לא ידענו, דלא אשתדל עלן, כמה דאשתדל על ישמעאל, דאמר, לו ישמעאל יחיה לפניך, כי ישמעאל ה"ס, מל ולא פרע י"ה, שאינו ממשיך הג"ר דחכמה, שנק' י"ה, ומילה שלו היא בריקניא דהיינו בו"ק, בלי מוחין דהארת חכמה. ולהיותו צריך לחכמה, כי הוא מבחי' מחזה ולמטה, ואין לו, ע"כ נחשב לפסולת הימין.

אמנם אברהם ה"ס חסדים דימין הבינה שאינו צריך לחכמה, וע"כ הוא מכוסה מחכמה, בסוד, כי חפץ חסד הוא, וע"כ התפלל ביותר על חסדים הנעלמים מחכמה, כי אליהם כל חפצו ותשוקתו. וז"ס שאמר, לו ישמעאל יחיה לפניך, ולא אמר כלשון הזה על יצחק. ונמצא משום זה, אברהם לא ידענו. שאין הדעת שלו מגולה לנו. וישראל לא יכירנו, מטעם שישראל ה"ס קו אמצעי שמחזה ולמעלה דז"א, ששם סוד עלמא דאתכסיא מהארת חכמה, וע"כ כל ברכאן דאצטריך לברכא לבנוי, שבק להאי דרגא, דהיינו אל הנוקבא, לברכא כלהו, כי בניו הם מבחינת מחזה ולמטה, שהיא עלמא דאתגליא בהארת חכמה, וכיון שהוא רק בחינת חסדים מכוסים, לא היה יכול לברך אותם, וע"כ הניח הברכה שלהם ביד הנוקבא, שהיא עלמא דאתגלייא, שהיא תברך אותם. הרי אשר ישראל לא יכיר את צרכינו למלאות לנו. לפיכך אמרו אל הנוקבא, אתה ה' אבינו, דהא את וכו' בכל מה דאצטריך לון, דהיינו הן חסדים והן חכמה, גואלנו מעולם שמך, דהא אנת הוא גואל וכו', כי אין גאולה אלא במוחין דהארת החכמה, וע"כ נקראת הנוקבא, המלאך הגואל כלפי בני ישראל, וכן יסוד דז"א הנקרא יוסף, נקרא גואל כלפי הנוקבא, משום שמשפיע לה המוחין הללו דהארת חכמה. וז"ס שאין מפסיקים בין גאולה לתפלה, דהיינו בין יסוד לנוקבא, כי ליחדם אנו צריכים, וגם ז"ס שאין מפסיקים בין תפלה של יד שה"ס הנוקבא, לבין תפלה של ראש שה"ס ז"א. ובזה נפתח לנו ביאור הכתוב ויגש אליו יהודה, כי יהודה ה"ס הנוקבא דהיינו תפילה, ויוסף ה"ס גאולה, כנ"ל, ומשמיענו הכתוב שנגשו זה לזה, לזווג, עד ולא יכול יוסף להתאפק וגו'. וגילה להם המוחין הללו.

לשון הזוהר

י) רבי יצחק ורבי יהודה, הוו יתבי ליליא חד ולעאן באורייתא, אמר ר' יצחק לרבי יהודה, הא תנינן דכד ברא קב"ה עלמא, עבד עלמא תתאה, כגוונא דעלמא עלאה. וכלא דא לקבל דא. ואיהו יקריה לילא ותתא.

פירוש הסולם

י) ר' יצחק ור' יהודה וכו': ר"י ור' יהודה, היו יושבים לילה אחד ועוסקים בתורה. א"ר יצחק לר' יהודה, הרי למדנו, כי כאשר ברא הקב"ה את העולם, עשה את עולם התחתון כעין עולם העליון, ועשה הכל זה כנגד זה, שכל פרט ופרט שבעולם התחתון יש לו שורש, כנגדו בעולם העליון, והוא כבודו למעלה ולמטה.

לשון הזוהר

יא) אמר רבי יהודה, הכי הוא ודאי, וברא אדם על כלא, הה"ד אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, אנכי עשיתי ארץ ודאי, מ"ט עשיתי ארץ, בגין דאדם עליה בראתי, דאיהו קיומא דעלמא, למהוי כלא בשלימו חד.

פירוש הסולם

יא) אמר ר' יהודה וכו': אר"י, כן הוא ודאי, וברא אדם על הכל, שהוא כולל ומשלים כל פרטי הבריאה, וז"ש, ​אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, אנכי עשיתי ארץ, זה ודאי ואינו צריך להשמיענו. אלא משמיענו, מהו הטעם שעשיתי ארץ, משום שאדם עליה בראתי, שהוא קיום העולם, ושתהיה הכל שלימות אחד. כלומר, שתכלית כל העולם ושלימותו, הוא האדם.