סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

ספר הזוהר עם פירוש הסולם

זוהר חומש שמות | פרשת וארא | אותיות א-כ

מאמר וארא – באל שדי ושמי הוי"ה לא נודעתי להם

לשון הזוהר

א) וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני יי' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי וגו'. רבי אבא פתח, בטחו ביי' עדי עד כי ביה יי' צור עולמים. בטחו ביי', כל בני עלמא בעיין לאתתקפא ביה בקודשא בריך הוא, ולמהוי רחצנו דלהון ביה.

פירוש הסולם

א) וידבר אלקים אל משה וגו' באל שדי וגו': רבי אבא פתח, בטחו בה' עדי עד כי ביה הויה צור עולמים. בטחו בה' פירושו, כל בני העולם, צריכים להתחזק בהקב"ה ולהיות בטחונם בו.

לשון הזוהר

ב) אי הכי מהו עדי עד. אלא, בגין דיהא תקפא דבר נש, באתר דאיהו קיומא וקשורא דכלא, ואקרי עד, והא אוקמוה, כמה דאת אמר, בבקר יאכל עד. והאי עד, אתר דאחיד לכל סטרין, לסטרא דא, ולסטרא דא, לאתקיימא, ולאתקשרא קשרא, די לא תעדי.

פירוש הסולם

ב) אי הכי מהו וכו': שואל, אם כן, מהו פירושו של עדי עד. ומשיב, אלא, צריך שיהיה תקפו של האדם במקום שהוא קיום וקשר של הכל, והוא נקרא עד, שהוא ז"א, כמו שאתה אומר בבוקר יאכל עד, (כמ"ש לעיל ויחי דף הנ"ד ד"ה ועל דא). ועד הזה הוא מקום המיחד לצד זה ולצד זה, דהיינו שהוא קו האמצעי המיחד צד ימין וצד שמאל זה בזה, להתקיים ולהתקשר, דהיינו שיתקיימו שני הקוים, ותקשרנה הארתם זה בזה. קשר בל ימוט.

לשון הזוהר

ג) והאי עד, תיאובתא דכלא ביה, כמה דאת אמר, עד תאות גבעות עולם. מאן אינון גבעות עולם. אלין אינון תרין אמהן נוקבי, יובל, ושמטה, דאקרון גבעות עולם. עולם: כמה דאת אמר, מן העולם ועד העולם.

פירוש הסולם

ג) והאי עד תיאובתא וכו': ועד הזה בו תאות הכל. כמש"א עד תאות גבעות עולם. מי הן גבעות עולם. אלו הן שתי אמהות, דהיינו בינה ומלכות, שהן נקבות, ונקראות יובל ושמטה, שהבינה נקראת יובל והמלכות שמיטה. והן נקראות גבעות עולם. שכל אחת מהן נקראת גבעת עולם. עולם הן נקראות, כמו שאתה אומר, מן העולם ועד העולם. שפירושן, בינה ומלכות, ששתיהן נקראות עולם.

לשון הזוהר

ד) ותיאובתא דילהון בהאי עד, דאיהו קיומא דכל סטרין. תיאובתא דיובלא לגבי דעד, לאעטרא ליה, ולנגדא עליה ברכאן, ולארקא עליה מבועין מתיקין, הדא הוא דכתיב, צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. תיאובתא דשמטה, לאתברכא מניה, ולאתנהרא מניה. ודאי האי עד תאות גבעות עולם איהו.

פירוש הסולם

ד) ותיאובתא דלהון בהאי וכו': ותאותם היא בעד הזה, שהוא ז"א, שלהיותו קו האמצעי, הוא הקיום של כל הצדדים, דהיינו של צד ימין וצד שמאל. וע"כ, תאות היובל, שהיא בינה, אל העד, הוא להעטיר אותו בג"ר, ולהמשיך לו ברכות שה"ס שפע החסדים, ולהריק עליו מבועים מתוקים. שה"ס חכמה ממותקת בחסדים. זהו שכתוב, צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. מלך שלמה ה"ס המלך שהשלום שלו שהוא ז"א, אמו ה"ס הבינה. תאות השמטה. שהיא המלכות, אל עד שהוא ז"א, היא להתברך ממנו ולהאיר ממנו, הרי כי ודאי הוא שעד הזה תאות גבעות עולם הוא. שהן בינה ומלכות, זו להשפיע וזו לקבל.

לשון הזוהר

ה) בגין כך, בטחו ביי' עדי עד, דהא מתמן ולעילא, אתר טמיר וגניז איהו, דלא יכיל לאתדבקא. אתר הוא, דמניה נפקו ואצטיירו עלמין, הדא הוא דכתיב, כי ביה יי' צור עולמים והוא אתר גניז וסתים, וע"ד בטחו ביי' עדי עד, עד הכא אית רשו לכל ב"נ לאסתכלא ביה, מכאן ולהלאה, לית ליה רשו לב"נ לאסתכלא ביה, דהא איהו גניז מכלא, ומאן איהו יה ידוד. דמתמן אצטיירו עלמין כלהו, ולית מאן דקאים על ההוא אתר.

פירוש הסולם

ה) בגין כך בטחו וגו': משום זה, אומר הכתוב, בטחו בה' עדי עד, שהוא ז"א, כי משם ולמעלה, דהיינו חכמה בינה, שהם למעלה מז"א, הוא מקום מכוסה וגנוז, שאין מי שיכול להשיג שם, הוא מקום, שמשם יוצאים ומצטיירים העולמות, שהן זו"ן, זהו שכתוב, כי ביה הויה צור עולמים. יה הוא חכמה, הויה. הוא בינה, והם המציירים ומוציאים העולמים שהם זו"ן. וזהו מקום צפון וסתום, וע"כ, אוה"כ, בטחו בה' עדי עד. ללמד, שעד כאן, עד ז"א שנקרא עד. יש רשות לכל אדם להסתכל בו, מכאן ולהלאה, אין רשות לאדם להסתכל בו, דהיינו בחו"ב כנ"ל, כי הוא גנוז מכל אדם, ומי הוא המקום שאסור להסתכל בו, הוא יה הויה, שהם חו"ב, שמשם נצטיירו כל העולמות, ואין מי שיעמוד על אותו המקום. כדי להשיג מה.

לשון הזוהר

ו) א"ר יהודה, קרא אוכח עליה, דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים וגו'. עד הכא אית רשו לב"נ לאסתכלא, מכאן ולהלאה לית מאן דיכיל למיקם עליה.

פירוש הסולם

ו) א"ר יהודה קרא וכו': אר"י, המקרא מוכיח עליו, על מניעת ההשגה למעלה מז"א, שכתוב, כי שאל נא לימים ראשונים וגו' מקצה השמים שהוא ז"א עד קצה השמים וגו', הרי מפורש בכתוב, שהשאלה וההשגה הוא רק במדרגת שמים, שהוא ז"א, מקצהו עד קצהו, שעד כאן יש רשות לאדם להסתכל, מכאן ולהלאה, דהיינו למעלה מז"א, אין מי שיכול לעמוד עליו.
פירוש, שבכל מדרגה ומדרגה יש בחינת ג"ר, ובחי' ז"ת שהוא ז"א, ואין השגה אלא בז"א של כל מדרגה, ואפילו בז"א דג"ר, שנקרא דעת, אבל בג"ר של כל מדרגה, אין מי שישיג שם, ואפילו בג"ר של מדרגת עשיה.

לשון הזוהר

ז) ד"א בטחו ביי' עדי עד, כל יומוי דבר נש, בעי לאתתקפא ביה בקב"ה, ומאן דשוי ביה, בטחוניה ותוקפיה כדקא יאות, לא יכלין לאבאשא ליה, כל בני עלמא. דכל מאן דשוי תוקפיה בשמא קדישא, אתקיים בעלמא.

פירוש הסולם

ז) ד"א בטחו וכו': פירוש אחר, בכתוב בטחו בה' עדי עד. הוא, כי, בכל ימיו של האדם הוא צריך להתחזק בהקב"ה, ומי שמשים בו בטחונו ותוקפו כראוי, לא יוכלו להרע לו כל בני העולם, שכל מי ששם תקפו בשם הקדוש מתקיים בעולם.

לשון הזוהר

ח) מאי טעמא, בגין דעלמא, בשמיה קדישא אתקיים. הה"ד כי ביה יי' צור עולמים: צייר עלמין. דהא בתרין אתוון, אתברון עלמין, עלמא דין, ועלמא דאתי. עלמא דא, בדינא אתברי, ועל דינא קיימא, הה"ד, בראשית ברא אלהים. מ"ט, בגין דיתנהגון בני נשא בדינא, ולא יפקון מאורחא לבר.

פירוש הסולם

ח) מאי טעמא בגין וכו': שואל, מהו הטעם, ומשיב, משום שהעולם מתקיים בשמו הקדוש. זהו שכתוב, כי ביה הויה צור עולמים. שפירושו, צייר עולמים, כי בשתי אותיות נבראו העולמים, עולם הזה ועולם הבא. עולם הזה נברא בדין, ועומד דהיינו שמתקיים, על דין. ז"ש, ​בראשית ברא אלקים, ששם הזה רומז על דין. מהו הטעם, הוא, כדי שיתנהגו בני אדם על פי דין, ולא יצאו לחוץ מן הדרך.

לשון הזוהר

ט) תא חזי, כתיב וידבר אלהים אל משה, גזירת דינא דקיימא עליה, מה כתיב לעילא, וישב משה אל ה', ויאמר אדנ"י, באל"ף דלי"ת נו"ן יו"ד. חמי תוקפא דמשה, בשירותא דנביאותיה, לא נח רוחיה בהאי אתר, אמר, אדני למה הרעתה לעם הזה וגו', ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. מאן ,הוא דיימא כדין, אלא משה, דידע, דהא דרגא אחרא עלאה זמין ליה.

פירוש הסולם

ט) תא חזי כתיב וכו': בוא וראה, כתוב וידבר אלקים אל משה. השם אלקים, רומז על גזירת הדין שעומד עליו. מה כתוב למעלה, וישב משה אל ה' ויאמר אדנ"י, באלף דלית נון יוד. שהוא שם המלכות. ראה תוקפו של משה, שמיד בראשית נבואתו לא נח רוחו במקום הזה, שהוא מלכות, אמר, אדנ"י למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני וגו' ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. מי הוא שיוכל לומר כזה, אלא משה שידע, שמדרגה אחרת עליונה מן המלכות, נועד לו, כי היה מרכבה לז"א, שהוא בעלה דמטרוניתא.

לשון הזוהר

י) אמר אבי יצחק, בשירותא דאתיהיב ליה ביתא, פקיד לה, כבר נש דפקיד לביתיה, ואמר כל מאן דבעי בלא דחילו. אוף הכי משה, לביתיה קאמר, ולא דחיל.

פירוש הסולם

י) אמר ר' יצחק וכו': בתחלה כשניתן לו הבית, שהוא מלכות, שבהיותו מרכבה לז"א שהוא בעלה של המלכות, נמצא שזכה במדרגת המלכות שתהיה לביתו, כמו שהיא בית ז"א. ע"כ פקד עליה, כאדם הפוקד על ביתו, ואומר כל מה שרוצה בלי פחד. אף משה כן, לביתו אמר, שהוא מלכות ולא פחד.

לשון הזוהר

יא) דבר אחר וידבר אלהים, גזרת דינא, ויאמר אליו אני יי', דרגא אחרא דרחמי. והכא אתקשר כולא כחדא, דינא ורחמי. הדא הוא דכתיב, ויאמר אליו אני יי'. אמר רבי שמעון אי כתיב וידבר אלהים אל משה אני ה', הוינא אמר הכי. אלא לא כתיב, אלא וידבר אלהים אל משה בקדמיתא, ולבתר ויאמר אליו אני ה', דמשמע דרגא בתר דרגא.

פירוש הסולם

יא) דבר אחר, וידבר אלקים: הוא גזרת הדין, כי השם אלקים הוא דין, דהיינו המלכות, ויאמר אליו אני הויה, היא מדרגה אחרת, דהיינו ז"א שהוא רחמים, ונקשר כאן הכל, דין ורחמים יחד, שהוא שלמות גדולה, זהו שכתוב, ויאמר אליו אני הויה, שהוא מדת הרחמים. אמר ר"ש, אם היה כתוב, וידבר אלקים אל משה אני הויה. הייתי אומר כך, שנקשרו בשבילו דין ורחמים יחד. אבל לא כתוב, אלא וידבר אלקים אל משה מתחילה, ואחר כך, ויאמר אליו אני הויה, שמשמע שהם מדרגה אחר מדרגה. ואינם דין ורחמים מקושרים יחד.

לשון הזוהר

יב) ואמר רבי יוסי, משה, אלמלא דהוה מאריה דביתא, איש האלהים, אתענש על מה דאמר, אבל בגיני האי, לא אתענש. לבר נש דנפל ליה קטטה בדביתהו, ואמר לה מלין, שראת היא לאתרעמא, כיון דשארית מלה, הוה תמן מלכא, נטל מלכא מלה, והיא שתקת ופסקת למללא. אמר ליה מלכא, וכי לא ידעת דאנא הוא מלכא, ומקמאי מלילת מלין אלין. כביכול אוף הכי משה, וישב משה אל יי' ויאמר אדני למה הרעותה וגו'. מיד, וידבר אלהים אל משה, שארי לאתרעמא, מיד נטל מלכא מלה ויאמר אליו אני יי' ולא ידעת דאנא הוא מלכא, ומקמאי מלילת מלין אלין.

פירוש הסולם

יב) ואמר ר' יוסי וכו': ואר"י, משה אם לא היה בעלו של הבית, כמ"ש עליו, תפלה למשה איש האלהים, היה נענש על מה שאמר לאדנ"י, למה הרעות לעם הזה וגו'. אבל בשביל זה שהיה בעלו של הבית לא נענש. בדומה לאדם שנפל לו מריבה עם אשתו, שהיתה בת מלך, ואמר לה דברים שאינם הגונים, התחילה היא להתרעם, כיון שהתחילה לומר דבר, היה שם המלך, לקח לו המלך את הדבר, והיא שתקה ופסקה מלדבר. אמר לו המלך לבעלה, וכי לא ידעת שאני מלך, ולפני דברת דברים אלו. כביכול אף משה כן, שכתוב, וישב משה אל ה' ויאמר אדנ"י למה הרעתה וגו', מיד וידבר אלקים אל משה, שהיא מדת הדין, כי הבת מלך התחילה להתרעם, מיד לקח המלך את הדבר, ויאמר אליו אני הויה, הכי לא ידעת שאני מלך, ומלפני דברת דברים אלו.

לשון הזוהר

יג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. אמאי שני שמא הכא, מאלין דלעילא. אלא למלכא, דהוה ליה ברתא, דלא אתנסיבת, והוה ליה רחימא. כד בעי מלכא למללא בההוא רחימא, משדר לברתיה למללא עמיה, והוה מלכא על ידא דברתיה, ממליל עמיה. אתא זמנא דברתיה לאתנסבא. ההוא יומא דאתנסיבת, אמר מלכא, קרון לה לברתא, קרוספוניא מטרוניתא. ואמר לה, עד הכא, מלילנא על ידך, למאן דמלילנא, מכאן והלאה אנא אימא לבעליך, והוא יימא למאן דאצטריך. ליומין, אמר לה בעלה מלין קמי מלכא, עד דהיא שראת למללא, נטל מלכא מלה, אמר ליה, ולאו אנא מלכא, דעד יומא דא לא מליל אינש עמי, אלא על ידא דברתי, ואנא יהיבנא לך ברתי, ומלילנא עמך באתגליא, מה דלא עבידנא לאחרא.

פירוש הסולם

יג) וארא אל אברהם וגו' באל שדי: שואל, למה שינה את השם כאן, מהשמות של מעלה שהם אדנ"י הויה אלקים, וכאן אמר אל שדי. ומשיב, אלא בדומה, למלך שהיה לו בת בלתי נשואה, והיה לו אוהב. כשרצה המלך לדבר עם האוהב שלח את בתו לדבר עמו, והיה המלך מדבר עמו על ידי בתו. הגיע זמנה של בתו להנשא. באותו יום שנישאה, אמר המלך, קראו לה מטרוניתא יקרה. ואמר לה, עד עתה דברתי על ידך למי שדברתי, מכאן ולהלאה, אני אומר לבעלך, והוא יאמר למי שצריך. לימים אמר לה בעלה דברי ריב לפני המלך, עד שהיא התחילה לדבר, לקח לו המלך את הדבר, אמר לו, וכי איני המלך, אשר עד יום הזה לא דיבר איש עמי אלא על ידי בתי, ואני נתתי לך את בתי, ודברתי עמך בגלוי, מה שלא עשיתי לאדם אחר.

לשון הזוהר

יד) כך, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, כד איהי בביתי ולא אתנסיבת, ולא מלילו עמי אנפין באנפין, כמה דעבידנא לך. ואת, בשירותא דמלולך, מלילת לברתי קמאי מלין אלין, אלא בגיני כך, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יי' לא נודעתי להם, למללא עמהון בדרגא דא דעמך מלילנא.

פירוש הסולם

יד) כך, וארא אל וגו' באל שדי: שהוא שם המלכות, מטרם שנזדווגה עם ז"א פנים בפנים. ופירושו, וארא אל האבות באל שדי שהיא המלכות, כשהיתה בביתי ולא נשאה, ולא דברו עמי פנים בפנים כמו שעשיתי לך, ואתה בהתחלת דיבורך, אמרת לבתי בפני דברים כאלו. אלא על כך כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי"ה לא נודעתי להם, דהיינו לדבר עמהם במדרגה זו שדברתי עמך.

לשון הזוהר

טו) רבי יוסי פתח, לדוד מזמור ליי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. הארץ: דא ארעא קדישא דישראל, דאיהי קיימא לאתשקייא מניה, ולאתברכא מניה בקדמיתא, ולבתר מנה אתשקייא עלמא כלא. תבל ויושבי בה: דא שאר ארעאן, דשתאן מינה, מנא לן. דכתיב, והוא ישפוט תבל בצדק.

פירוש הסולם

טו) ר' יוסי פתח וכו': רי"פ, לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. הארץ זו היא ארץ הקדושה של ישראל, שהיא עומדת להישקות ממנו, מן ה', ולהתברך ממנו מתחילה, ואחר כך ממנה נשקה העולם כולו. תבל ויושבי בה, זו היא שאר הארצות, השותים ממנו. מאין לנו זה, כי כתוב והוא ישפוט תבל בצדק.

לשון הזוהר

טז) כי הוא על ימים יסדה, אלין שבעה עמודים, דארעא סמיכא עלייהו. ואינון שבעה ימים. וים כנרת שלטא עלייהו. א"ר יהודה, לא תימא דשלטא עלייהו, אלא דאתמלייא מנייהו. ועל נהרות יכוננה, מאן אינון נהרות. אלא, כד"א, נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים, אינון נהרות, כד"א, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ובגין כך, ועל נהרות יכוננה.

פירוש הסולם

טז) כי הוא על ימים יסדה: אלו הם שבעה עמודים, שהם ז"ס חג"ת נהי"מ דז"א, שהארץ נסמכת עליהם, והם שבעה ימים וים כנרת, שהוא המלכות, שולט עליהם. א"ר יהודה, אל תאמר ששולט עליהם, כי המלכות אינה שולטת על ז"ס דז"א, אלא שהים כנרת נתמלא מהם. כי המלכות מקבלת מהם. ועל נהרות יכוננה, שואל, מי המה הנהרות. ומשיב, אלא, כמש"א, נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים שהם ספירות היסוד דז"א, שנקרא נהר, כמש"א, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, וע"כ כתוב ועל נהרות יכוננה.

לשון הזוהר

יז) תא חזי, האי ארץ, אקרי ארץ ישראל. יעקב דאיהו ישראל, אמאי לא שליט על דא כמשה, דהא כתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ולא יתיר.

פירוש הסולם

יז) תא חזי האי וכו': בוא וראה, ארץ זו שהיא מלכות, נקראת בעת שהיא פב"פ עם ז"א, הנקרא ישראל, בשם ארץ ישראל, ושואל, יעקב. שהוא ישראל, למה אינו מושל עליה כמשה, הלא גם הוא מרכבה לז"א הנקרא ישראל. שהרי כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, שהוא שם הנוקבא בטרם שמזדווגת עם ז"א (:נ"ל אות י"ד.) ולא יותר.

לשון הזוהר

יח) אלא, יעקב הא אוקימנא, נטל ביתא דלתתא, ואשתביק מניה ביתא דלעילא. ועם ביתא דלתתא, אתקין ביתא דלעילא, בתריסר שבטין, בשבעין ענפין, והא אוקמוה. משה, נטל ביתא דלעילא, ושביק ביתא דלתתא. וע"ד, כתיב ביעקב באל שדי. באל שדי מליל עמיה קב"ה, ולא יתיר. ושמי יי' לא נודעתי להם, למללא עמהון בדרגא דא דאיהו עלאה.

פירוש הסולם

יח) אלא יעקב הא וכו': ומשיב, אלא יעקב, הרי העמדנו, (לעיל ב"א אות קנ"ד) שלקח בית שלמטה, דהיינו בעולם הזה, וע"כ נעזב ממנו בית שלמעלה, שהיא מלכות, ועם בית שלמטה, דהיינו ד' הנשים, התקין בית העליון, שהוא המלכות, בי"ב שבטים, (כנ"ל ויחי אות תשצ"ח) בשבעים ענפים, היינו ע' שמות שלה (כנ"ל וירא ע"ח ד"ה בין) שה"ס ע' נפש שבאו למצרים. וכבר העמדנוהו, משה לקח בית העליון, שהוא המלכות, ועזב בית התחתון, כי נפרש מאשתו. וע"כ כתוב ביעקב, באל שדי, כנ"ל, כי רק באל שדי דיבר עמו הקב"ה ולא יותר מזה. ושמי הויה לא נודעתי להם, דהיינו לדבר עמהם במדרגה זו של הוי"ה, שהוא עליון.

לשון הזוהר

יט) וארא אל אברהם אל יצחק האל יעקב. א"ר חייא, תושבחן דאבהן יעקב הוה, דהוא שלימו דכלא. בכלהו כתיב, אל אברהם, אל יצחק, וביה אתוסף את חד, דכתיב, ואל יעקב. אתוסף ביה ו', לאחזאה דאיהו שלימא יתיר מכלהו. ועם כל דא, לא זכה לאשתמשא ביה כמשה.

פירוש הסולם

יט) וארא אל אברהם וגו': א"ר חייא, פאר האבות היה יעקב, שהוא השלימות של הכל, בכולם כתוב אל אברהם אל יצחק, ובו נתוספה אות אחת, שנאמר ואל יעקב, נתוספה בו ו, להורות, שהוא שלם יותר מכולם. ועם כל זה, לא זכה להשתמש בה, בהמלכות, כמו משה כנ"ל.

לשון הזוהר

כ) וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, בגין דאתגזרו. דכל מאן דאתגזר, ירית ארעא, דהא לא ירית ארעא, אלא צדיק, וכל מאן דאתגזר, אקרי צדיק. דכתיב ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, כל מאן דאתגזר, ונטיר האי את קיימא, אקרי צדיק, תא חזי מן יוסף, דכל יומוי לא אקרי צדיק, עד דנטיר ההוא ברית, את קיימא קדישא. כיון דנטר ליה, אקרי צדיק, יוסף הצדיק.

פירוש הסולם

כ) וגם הקימותי את בריתי וגו': הוא, משום שנמולו, שכל מי שנמול יורש הארץ, וע"כ אוה"כ לתת להם את ארץ כנען. כי הארץ אינו יורש אלא צדיק, וכל מי שנמול נקרא צדיק, שכתוב ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. כל מי שנמול ושומר אות הברית נקרא צדיק. בוא וראה מיוסף, שכל ימיו לא נקרא צדיק עד ששמר ברית ההוא, אות ברית קדש, כיון ששמר אותו במעשה דאשת פוטיפר, נקרא צדיק, דהיינו יוסף הצדיק.