סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

ספר הזוהר עם פירוש הסולם

זוהר חומש במדבר | פרשת במדבר | אותיות א-כ

מאמר המנין והחשבון

לשון הזוהר

א) וידבר יי’ אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו’, ר’ אבא פתח, ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו’ האי קרא אתמר. ת”ח, בשעתא דברא קב”ה לאדם עבד ליה בדיוקנא דעלאי ותתאי, והוה כליל מכלא, והוה נהוריה נהיר, מסייפי עלמא עד סייפי עלמא. והוו דחלין קמיה כלא.

פירוש הסולם

א) וידבר ה’ אל וגו’: ​וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו’. ר’ אבא פתח, ​ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו’. מקרא זה למדנו. בוא וראה, בשעה שהקב”ה ברא את האדם עשה אותו בצורת העליונים והתחתונים, והיה כלול מכולם, והיה אורו מאיר מסוף העולם עד סוף העולם, והכל היו יראים מפניו.

לשון הזוהר

ב) ואע”ג דהא אוקמוה, אית לאסתכלא ביה בהאי קרא, ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, כיון דאמר בצלמו, מאי בצלם אלהים ברא אותו. אלא ודאי תרין דרגין דכלילן דכר ונוקבא, חד לדכר, וחד לנוקבא.

פירוש הסולם

ב) ואע”ג דהא אוקמוה וכו’: ואע”פ שהעמידוהו, יש להסתכל בו במקרא הזה, ​ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו. כיון שאמר בצלמו, מהו עוד בצלם אלקים ברא אותו. ומשיב, אלא ודאי שתי מדרגות והיו באדם שהיה כלול מזכר ונקבה לכן, אחד לזכר, דהיינו ויברא וגו’. ואחד לנקבה, דהיינו בצלם וגו’.

לשון הזוהר

ג) ובגין כך דו פרצופין הוו ודאי, וסיפא דקרא אוכח, דכתיב זכר ונקבה ברא אותם. וכליל הוה מתרין סטרין ואע”ג דנוקבא אחידת בסטרוי, הא היא נמי כלילא מתרין סטרין, למהוי שלים בכלא.

פירוש הסולם

ג) ובגין כך דו פרצופין וכו’: ומשום זה ב’ פרצופין היו ודאי, זכר ונקבה, וסוף המקרא מוכח, שכתוב, ​זכר ונקבה ברא אותם. וכלול היה מב’ צדדים. ואע”פ שהנקבה היתה נאחזת בצדו, הרי היא בפני עצמה היתה כלולה ג”כ מב’ צדדים, שהם חסד ודין, להיות שלם בכל.

לשון הזוהר

ד) והוה מסתכל בחכמתא, לעילא ותתא. כיון דסרח, אתמעטו פרצופין,וחכמתא אסתלקת מניה, ולא הוה מסתכל אלא במלי דגופיה. לבתר אוליד בנין מעלאי ותתאי, ולא אתישבו דא ודא בעלמא, עד דאוליד בר, ומניה אשתיל עלמא, דאקרי שת, והא אוקמוה.

פירוש הסולם

ד) והוה מסתכל בחכמתא וכו’: והיה מסתכל בחכמה למעלה ולמטה. כיון שחטא, נתמעטו הפרצופין, והחכמה נסתלקה ממנו,ולא היה מסתכל אלא בדברי הגוף שלו. ואח”כ הוליד בנים מעליונים ותחתונים, דהיינו הבל מעליונים, וקין מתחתונים, ולא נתיישבו זה וזה בעולם, שלא נשאר מהם זרע בעולם, עד שהוליד בן, דהיינו שת, וממנו נשתל העולם. והעמידוהו.

לשון הזוהר

ה) ועכ”ד, עלמא תתאה לא אשתלים, ולא הוה שלים, ולא אשתכח בקיומיה, עד דאתא אברהם, ואתקיים עלמא. אבל לא אשתלים, עד דאברהם אשתכח ביה בעלמא ואחיד ביה בימינא, כמאן דאחיד בימיניה, למאן דנפיל.אתא יצחק, ואחיד בידיה דעלמא בשמאלא, ואתקיים יתיר. כיון דאתא יעקב, אחיד באמצעיתא בגופא, ואתכליל בתרין סטרין, אתקיים עלמא ולא הוה מתמוטט.

פירוש הסולם

ה) ועכ”ד עלמא תתאה וכו’: ועכ”ז עולם התחתון לא נשלם ולא היה שלם, ולא נמצא בקיומו, עד שבא אברהם ונתקיים העולם אבל לא נשלם. עד שאברהם נמצא בעולם ואחז בו, בעולם, בימין שהוא חסד, כמי שאוחז בימינו של מי שנפל. בא יצחק, ואחז בידו של העולם בשמאל, דהיינו בגבורה, ונתקיים העולם יותר. כיון שבא יעקב אחז באמצע, בגוף, שהוא קו האמצעי ונכלל בב’ הצדדים, בימין ובשמאל. ונתקיים העולם ולא היה מתמוטט.

לשון הזוהר

ו) ועם כל דא לא אשתיל בשרשוי, עד דאוליד תריסר שבטין, ושבעין נפשאן, ואשתיל עלמא. ועכ”ד לא אשתלים, עד דקבילו ישראל אורייתא בטורא דסיני, ואתקם משכנא. כדין אתקיימו עלמין ואשתלימו, ואתבסמו עלאין ותתאין.

פירוש הסולם

ו) ועם כל דא לא וכו’: ועכ”ז, לא נשתל העולם בשרשיו, עד שיעקב הוליד י”ב שבטים וע’ נפש, ונשתל העולם. ועכ”ז לא נשלם עד שקבלו ישראל התורה והוקם המשכן. אז נתקיימו העולמות ונשלמו, ונתבשמו העליונים והתחתונים.

לשון הזוהר

ז) כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמו, בעא קודשא בריך הוא למפקד חילוי דאורייתא, כמה חיילין אינון דאורייתא, כמה חיילין אינון דמשכנא. ת”ח, כל מלה דבעי לאתיישבא בדוכתיה, לא מתיישבא עד דאדכר בפומא, ואתמני עלה. אוף הכא, בעא קב”ה למפקד חיילין דאורייתא, וחיילין דמשכנא, וכלהו הוו כחד ולא מתפרשי דא מן דא, כלא כגוונא דלעילא, דהא אורייתא ומשכנא לא מתפרשי דא מן דא, ואזלין כחדא.

פירוש הסולם

ז) כיון דאורייתא ומשכנא וכו’: כיון שהוקמו התורה והמשכן, שהם ז”א ומלכות, רצה הקב”ה לספור חיילות התורה, כמה צבאות הם בתורה, בז”א, כמה צבאות הם במשכן, שהוא מלכות, דהיינו שרצה לספור את ישראל, שהם צבאות ז”א ומלכות. בוא וראה כל דבר שצריך להתישב במקומו, דהיינו לקשר הענף שלמטה בשרשו למעלה, אינו מתישב עד שנזכר בפה ונתמנה עליו. אף כאן רצה הקב”ה לספור החיילות של התורה והחיילות של המשכן, כדי לקשר את ישראל בשורשם למעלה, שהם ז”א ומלכות הנקראים תורה ומשכן. וכולם הם כאחד ואינם נפרדים זה מזה, הכל כעין של מעלה שהרי שורשיהם, תורה ומשכן, הם בזווג, ואינם נפרדים זה מזה, והולכים יחד.

לשון הזוהר

ח) ובגין כך, חייליהון עאלין בחושבנא לאשתמודעא גבייהו, בר אינון אחרנין דלית לון חושבנא. ובגין כך כתיב, וידבר יי’ אל משה במדבר סיני באהל מועד. אי באהל מועד, אמאי במדבר סיני. אלא חד לאורייתא וחד למשכנא.

פירוש הסולם

ח) ובגין כך חייליהון וכו’: ומשום זה ישראל, שהם צבאותיהם של ז”א ומלכות, עולים בחשבון, שיהיו נודעים אצלם, חוץ מאלו האחרים שאין להם חשבון, דהיינו נשים ושאינם בני עשרים שנה. ומשום זה כתוב, ​וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד. אם באהל מועד למה צריך לומר במדבר סיני. כי ידוע שאהל מועד לא היה אלא במדבר סיני. ומשיב, אלא אחד הוא לתורה, שהיא ז”א, ואחד למשכן. שהוא המלכות.

לשון הזוהר

ט) והאי והאי, באחד לחדש השני בשנה השנית, וכלא חד, והאי אקרי חדש זיו רמז לההוא ירחא ושתא דנהיר לסיהרא, דהא כדין עלמין כלהו אשתכחו בשלימו. לצאתם מארץ מצרים, לאשתמודעא דהא כד נפקו ישראל ממצרים, בחדש הראשון הוה.

פירוש הסולם

ט) והאי והאי באחד וכו’: וזה וזה, תורה ומשכן, היו באחד לחדש השני בשנה השנית. שה”ס גבורה והארת החכמה שבשמאל. כי ניסן הוא קו ימין וחסד, ואייר הוא קו שמאל וגבורה. והכל אחד. כלומר שהיו ימין ושמאל ביחוד אחד. וחדש זה נקרא חדש זיו. רמז לחדש ההוא, והשנה, המאיר אל הלבנה, שהיא המלכות, כי עיקר שלמות המלכות הוא מקו שמאל, שה”ס חדש שני, ושנה שנית. כי אז נמצאים כל העולמות בשלמות, כמו המלכות שהיא שורשם. לצאתם מארץ מצרים. הכתוב מודיענו בזה, אשר, כשיצאו ישראל ממצרים, בחדש הראשון היה. כלומר שיצאו מבחינת חדש הראשון שהוא חסד וקו ימין. ועתה נשלמו גם מבחינת חדש השני, שהוא גבורה וקו שמאל.

לשון הזוהר

י) רבי יצחק פתח, יי’ זכרנו יברך יברך את בית וגו’. יי’ זכרנו יברך, אלין גוברין. דהוו עאלין בחושבנא במדברא, וקב”ה מברך לון, ואוסיף עלייהו בכל זמנא.

פירוש הסולם

י) ר’ יצחק פתח וכו’: רי”פ, ​ה’ זכרנו יברך יברך את בית וגו’. ה’ זכרנו יברך, אלו הגברים שהיו עולים בחשבון במדבר, שהקב”ה מברך אותם ומוסיף עליהם בכל פעם.

לשון הזוהר

יא) ת”ח, האי מאן דאמר שבחא דחבריה, דבנוי, או דממוניה, בעי לברכא ליה, ולאודאה עליה ברכאן. מנלן. ממשה. דכתיב והנכם היום כככבי השמים לרוב, לבתר מה כתיב, יי’ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו’. תרין ברכאן הוו, חד יי’ אלהי אבותיכם וגו’. הא חד. לבתר ויברך אתכם כאשר דבר לכם. לאודאה עלייהו, ברכאן על ברכאן.

פירוש הסולם

יא) ת”ח האי מאן וכו’: בוא וראה, מי שאומר שבחו של חברו, מבניו או מכספו, צריך לברכו, ולהודות על הברכות. מאין לנו. ממשה, שכתוב, ​והנכם היום כככבי השמים לרוב, לאח”כ מה כתוב, ​ה’ אלקי אבותיכם יוסיף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם. ב’ ברכות היו, אחת, ה’ אלקי אבותיכם וגו’. הרי אחת, לאחר כך, ויברך אתכם כאשר דבר לכם. להודות עליהן, וברכות על ברכות.

לשון הזוהר

יב) ואי איהו מני שבחא דחבריה, ולא אודי עליה ברכאן. הוא נתפס בקדמיתא מלעילא. ואי איהו מברך ליה, הוא מתברך מלעילא. וברכתא בעי לברכא לה בעינא טבא, ולא בעינא בישא. ובכלא בעי קב”ה רחימותא דלבא. ומה מאן דמברך לחבריה, בעי קב”ה דיברך ליה בעינא טבא, בלבא טבא. מאן דמברך לקב”ה, עאכ”ו, דבעי עינא טבא, ולבא טבא, ורחימותא דלבא. בג”כ ואהבת את יי’ אלהיך בכל לבבך וגו’.

פירוש הסולם

יב) ואי איהו מני וכו’: ואם הוא מונה שבחו של חברו, ואינו מודה על הברכות, הוא נתפס תחלה מלמעלה, דהיינו שניזק מחמתו. ואם הוא מברך אותו, הוא עצמו מתברך מלמעלה. וצריך לברכו בעין טובה ולא בעין רעה. ובכל דבר רוצה הקב”ה אהבת הלב בשעה שמברך. ומה, מי שמברך את חברו, רוצה הקב”ה שיברכו בעין טובה ובלב טוב, מי שמברך את הקב”ה על אחת כמה וכמה שצריך עין טובה ולב טוב ואהבת הלב. משום זה, כתוב ​ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך וגו’.

לשון הזוהר

יג) ת”ח, הא אוקמוה לית ברכתא דלעילא שריא, על מלה דאתמני. ואי תימא, ישראל איך אתמנון. אלא כופרא נטלי מנייהו, והא אוקמוה, וחושבנא לא הוי עד דיתכניש כל ההוא כופרא, וסליק לחושבנא, ובקדמיתא מברכן להו לישראל, ולבתר מנאן ההוא כופרא, ולבתר מהדרין ומברכין לון לישראל. אשתכחו דישראל מתברכין בקדמיתא ובסופא, ולא סליק בהו מותנא.

פירוש הסולם

יג) ת”ח הא אוקמוה וכו’: בוא וראה, הרי העמידוהו שאין הברכה שלמעלה שורה על דבר שנמנה. ואם תאמר, ישראל איך נמנו. אלא כופר לקחו מהם, וכבר העמידוהו, והחשבון לא היה עד שנאסף כל אותו הכופר, ועלה לחשבון. ובתחילה היו מברכים את ישראל, ואח”כ מנו אותו הכופר, ואח”כ חזרו וברכו את ישראל. נמצא שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם מות.

לשון הזוהר

יד) מותנא אמאי סליק במניינא. אלא בגין דברכתא לא שריא במניינא, כיון דאסתלק ברכתא, סטרא אחרא שארי עלוי, ויכיל לאתזקא. בגין דא במניינא נטלין כופרא ופדיונא, לסלקא עליה מנייהו.

פירוש הסולם

יד) מותנא אמאי סליק וכו’: שואל, למה עולה המות ע”י המנין. ומשיב, אלא משום שברכה אינה שורה במנין, כיון שמסתלקת הברכה, שורה עליו הסטרא אחרא ויכול להנזק. משום זה במנין לוקחים כופר ופדיון להעביר מעליו המות.
פירוש. המנין נמשך מבחי’ שמאל בלי ימין, שה”ס חכמה בלי חסדים שמשם נמשכים המחלוקת, החשך והמות (כנ”ל ב”א אות מ”ד ד”ה וזה, ואות ל”ד ד”ה נפק). ואין לו תקנה אלא ע”י קו האמצעי, שע”י המסך שלו, ממעט הג”ר דשמאל ומיחדו עם הימין, שאז מתמעטים אורות השמאל לממטה למעלה (כנ”ל ב”א אות נ’ ד”ה מחלוקת) שה”ס ו”ק בלי ג”ר, דהיינו מחצית המדרגה.

וז”ס מחצית השקל, אבל הארתו בשלמות, להיותו כלול בחסדים מב’ הקוין. וז”ש מותנא אמאי סליק במנינא. ומשיב אלא בגין דברכתא לא שריא במנינא, משום שאין שם ברכה, שהוא חסדים, להיות אז השמאל בפרוד מימין שהוא ברכה וחסדים, כנ”ל. וז”ש, (באות י”ג) אלא כופרא נטלי מנייהו, וכו’ והכופר, שה”ס מחצית השקל, דהיינו הנמשך ממחצית מדרגת השמאל, להיותו כבר מיוחד עם הימין וקו האמצעי, כנ”ל. וסליק לחושבנא, כי בדרך זה אין מות בחשבון, אלא אדרבא שכל השלמות בו.

וז”ש, ובקדמיתא מברכן להו לישראל, דהיינו שתחילה ממשיכים החסדים קו ימין, ולבתר מנאן ההוא כופרא, דהיינו שממשיכים מחצית השקל מקו השמאל, שה”ס ו”ק דחכמה, ולבתר מהדרין ומברכין לון לישראל. דהיינו שממשיכים חסדים מקו האמצעי, ונמצאים חסדים מקו ימין מצד זה וחסדים מקו אמצעי מצד זה, ולא סליק בהו מותנא. ואז אין שום דינים עוד בקו שמאל. וזה דומה למ”ש לעיל (אמור אות קצ”ז) כדין אחידן תרווייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. ע”ש.

לשון הזוהר

טו) יברך את בית ישראל, אלין נשין, דלא סלקין במניינא. יברך את בית אהרן, דאינון מברכין לעמא, בעינא טבא ובלבא טבא, וברחימותא דלבא. את בית אהרן, הכי נמי נשין, דאתברכן בברכתא.

פירוש הסולם

טו) ​יברך את בית ישראל: אלה הן הנקבות הנקראות בית, שלא עלו בחשבון. כי הנקבות לא נמנו במדבר. יברך את בית אהרן, משום שהם הכהנים, ומברכים את העם בעין טובה, ובלב טוב, ובאהבת הלב. את בית אהרן, למה אומר בית. הוא מרמז ג”כ לנשים, שמתברכין בברכתו של אהרן.

לשון הזוהר

טז) יברך יראי יי’ אלין אינון ליואי, וכלהו מתברכין, בגין דדחלין ליה לקב”ה. הקטנים עם הגדולים, אע”ג דלא עאלין במניינא.

פירוש הסולם

טז) ​יברך יראי ה‘ וכו’: אלו הם הלוים, שכולם מתברכים משום שיראים מה’. הקטנים עם הגדולים, אע”פ שהקטנים לא נכנסו בחשבון, כי לא נמנו אלא מעשרים ולמעלה, יתברכו יחד עם הגדולים.

לשון הזוהר

יז) ת”ח לא אשתכח מניינא בהו בישראל דאתברכן ביה, כהאי מניינא. דהאי מניינא לאתברכא הוה, ולאשלמא שלימותא דעלמין הוה, ובאתר דברכאן נפקין אתמנון, דכתיב באחד לחדש השני, דאיהו זיוא דברכאן דעלמא, דמניה נפיק זיוא לעלמא. ועל דא אקרי חדש זי”ו, דזיוא דכלא נפיק מניה, ועל דא כתיב, יברכך יי’ מציון, וכלא חד מלה וכתיב כי שם צוה יי’ את הברכה וגו’.

פירוש הסולם

יז) ת”ח לא אשתכח וכו’: בוא וראה לא נמצא מנין בישראל שיתברכו ממנו, כמנין הזה, שנמנו במחצית השקל, כי מנין הזה להתברך היה, ולהשלים שלמות העולמות היה, שה”ס השלמות הגדולה של יחוד החכמה בחסדים (כנ”ל באות י”ד) ובמקום שהברכות יוצאות נמנו, שכתוב באחד לחדש השני, שהוא זיו, דהיינו הארת חכמה שבשמאל, של ברכות העולם, שהם חסדים, שממנו יוצא הזיו לעולם.

ועל כן נקרא החדש השני, שהוא קו שמאל (כנ”ל באות ט’) בשם, זיו, כי זיו הכל יוצא ממנו, שהוא הארת החכמה כלול בחסדים. שבהיותו מאיר רק ממטה למעלה אינו נקרא אור אלא זיו. וע”כ כתוב, יברכך ה’ מציון, שה”ס המלכות שבה מקום גילוי הארת החכמה (כנ”ל ב”א דף רע”ו אות ש”מ ד”ה ועוד כמה) והכל דבר אחד הוא. כי המלכות נבנית מהחדש השני שה”ס קו שמאל. וכתוב, ​כי שם צוה ה’ את הברכה חיים עד העולם. אשר הברכה ה”ס חסדים, וחיים ה”ס חכמה. בסו”ה ​החכמה תחיה את בעליה.

לשון הזוהר

יח) רבי יהודה הוה שכיח קמיה דר”ש, א”ל ישראל מאן אתר אתברכן. א”ל, ווי לעלמא, דלא משגיחין ולא מסתכלין בני נשא, ביקרא דמלכא עלאה. תא חזי, בשעתא דאשתכחו ישראל זכאין קמי קב”ה, והוו עלמין שכיחין בחד אילנא עלאה קדישא, דמזונא דכלא ביה, הוה מתברך מאתר דכל ברכאן כנישין ביה. וביה אתנטע ואשתילו שרשוי.

פירוש הסולם

יח) רבי יהודה הוה וכו’: ר”י היה מצוי לפני ר’ שמעון. אמר לו, ישראל מאיזה מקום הם מתברכים. אמר לו, אוי לעולם שאינם משגיחים, ובני אדם אינם מסתכלים בכבוד מלך העליון. בוא וראה, בשעה שישראל נמצאים זכאים לפני הקב”ה, היו העולמות נמצאים באילן אחד עליון קדוש, שהוא ז”א, שבו מזון הכל. והוא היה מתברך ממקום שכל הברכות מקובצים שם, שהוא הבינה, ובו הוא נטוע והושתלו שרשיו. כי מוחין דז”א הושתלו בבינה, בסוד תלת מחד נפקי חד בתלת קיימא (כנ”ל ב”א דף רפ”ז אות שס”ג ד”ה תלת).

לשון הזוהר

יט) וישראל לתתא, הוו מתברכן מאתר דכל אינון ברכאן נפקין ביה, ולא מתעכבי למיפק, הה”ד יברכך יי’ מציון, וכתיב כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה יי’ את הברכה חיים עד העולם. ודא איהו נהירו דעלמא. דכתיב מציון מכלל יופי אלהים הופיע. הופיע: נהיר. כד”א הופיע מהר פארן. וכד ינהר, ינהר לכלהו עלמין.

פירוש הסולם

יט) וישראל לתתא הוו וכו’: וישראל למטה היו מתברכים ממקום שכל אלו הברכות יוצאות בו ואינן מתעכבות לצאת, שהיא מלכות, ז”ש, ​יברכך ה’ מציון. וכתוב ​כטל חרמון שיורד על הררי ציון, שהיא מלכות, וכתוב, כי שם צוה ה’ את הברכה חיים עד העולם (עי’ לעיל בדבור הסמוך). וזה הוא האור של העולם. שכתוב ​מציון מכלל יופי אלקים הופיע. הופיע, פירושו מאיר. כש”א, ​הופיע מהר פארן. וכשמאיר הוא מאיר לכל העולמות.

לשון הזוהר

כ) וכד האי נהירו אתער, כלא הוא בחברותא, כלא הוא ברחימותא, כלא הוא בשלימו, כדין הוא שלמא דכלא, שלמא דעילא ותתא, הה”ד יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך.

פירוש הסולם

כ) וכד האי נהירו וכו’: וכשהאור הזה, דהיינו הברכה וחיים הנ”ל, מתעורר, הכל הוא בחבור, דהיינו בסוד הזווג, הכל הוא באהבה, הכל הוא בשלמות, אז הוא שלום הכל, שלום שלמעלה ושלמטה. ז”ש, ​יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך.