סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

ספר הזוהר עם פירוש הסולם

זוהר חומש במדבר | פרשת בלק | אותיות א-ו

מאמר הצפור

לשון הזוהר

א) וירא בלק בן צפור וגו’. ר’ שמעון אמר, וירא, מאי ראיה חמא. ראיה ודאי ממש חמא במשקופא דחכמתא, וחמא בעינוי. חמא במשקופא דחכמתא, כמה דכתיב וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. מאי בעד החלון. כד”א בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא אלא ודאי חלון דחכמתא דזנבי שוליהון דככביא, ואינון חלוני דחכמתא. וחד חלון אית דכל חכמתא ביה שריא, ובה חמי מאן דחמי בעקרא דחכמתא. אוף הכא וירא בלק, בחכמתא דיליה.

פירוש הסולם

א) ​וירא בלק בן צפור וגו‘: ר’ שמעון אמר, וירא, מה היא הראיה שראה. ומשיב, ראיה ממש ודאי, ראה בהסתכלות החכמה, וראה בעיניו, דהיינו בעיני החכמה. ראה בהסתכלות החכמה, כמו שכתוב, ​וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. מהו בעד החלון. הוא כש”א ​בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. אלא ודאי חלון החכמה דקצה שולי הככבים, הוא החלון דאם סיסרא ואבימלך, והם חלונות החכמה. כלומר שיש הרבה חלונות, וחלון אחד יש שכל החכמה שורה בו, ובו רואה, מי שרואה בשורש החכמה. אף כאן, וירא בלק, בחכמה שלו, דהיינו חלון הפרטי.

פירוש. הלבנה ה”ס המלכות הנקראת חכמה תתאה. וממנה עיקר החכמה. ויש ככבים המאירים ומתנוצצים מהם חכמה, שהם חלקי המלכות וצבאותיה, ובקצה הסיום של הארתם, שם הוא בחינות החלונות, שהחיצונים מקבלים מהם חכמה, שהיא הארה דקיק, ולא יותר.

וז”ש, וירא וכו’ חמא במשקופא דחכמתא כמה דכתיב וישקף אבימלך וכו’. שוירא בלק, פירושו שראה בהסתכלות החכמה כמו אבימלך ואם סיסרא, ודאי חלון דחכמתא, דזנבי שוליהון דככביא שקצוות שוליהם של הכבבים נתקנו לחלונות בשביל החיצונים כנ”ל. וחד חלון אית וכו’ בעקרא דחכמתא, והיינו חלון המלכות. ושם כל זר לא יבא.

לשון הזוהר

ב) בן צפור, כמה דאמרו. אבל בן צפור ממש, דהא חרשוי הוו בכמה זינין דההוא צפור, נטיל צפור, מכשכש בעשבא, מפרח באוירא. עביד עובדין ולחיש לחישי, וההוא צפור הוה אתי, וההוא עשבא בפומיה, מצפצפא קמיה. ואעיל ליה בכלוב חד. מקטר קטרתין קמיה, ואיהו אודע ליה כמה מלין. עביד חרשוי, ומצפצפא עופא, ופרח וטס לגבי גלוי עינים, ואודע ליה. ואיהו אתי. וכל מלוי בההוא צפור הוו.

פירוש הסולם

ב) ​בן צפור. כמה וכו‘: בן צפור. הוא כמו שאמרו, שהוא מבני בניו של יתרו שנק’ צפור, (לקמן אות רכ”ג) אבל בן צפור, ממש, שפירושו שכל עסקיו היה עם צפור. כי כשפיו היו בכמה מינים של אותה צפור. לקח צפור, ודפק עם עשב, ומפריח באויר. עשה מעשים ולחש לחשים, ואותו צפור היה בא, ובפיו אותו העשב, ומצפצפה לפניו. והכניסה בכלוב אחד, הקטיר לפניה קטרת, והיא מודיעה לו כמה דברים. עשה כשפים, והעוף, דהיינו הצפור, מצפצפת ופורחת ומשוטטת אל גלוי עינים, ומודיע לה, והיא באה. וכל דבריו היו בצפור ההוא.

פירוש הצפור הוא עבודה זרה והיא בבחינת ג”ר דקליפה. והמכשפים הרוצים לקבל ממנה הכמה וידיעות, הם צריכים להמשיך לה ב’ מוחין חכמה ובינה, שה”ס ימין ושמאל. ואז הצפור מודיע להם כל מה שרוצים. אמנם החצונים אין להם אחיזה אלא במנעולא שהיא מסך דמלכות דמדת הדין. ואיך יוכלו להמשיך מוח הימין אל הצפור, שהיא בחינת ו”ק דבינה הנקרא חכמה. ולפיכך תחילה מעוררים הדינים דמנעולא, הנותן להם כח להאחז במלכות לבדה. ואח”כ מפריחים המנעולא באויר הבינה כדוגמת הקדושה, ונאחזים הדינים בבינה והדינים ממעטים הבינה לו”ק, חסר ראש, ואז יוכלו גם הם להאחז ולהמשיך אורות מו”ק דבינה, שהם נעשו. למוח הימין דצפור.

והוא חכמה דקליפה ההיא. ואח”ז ממשיכים מוח השמאל אל הצפור, שע”י כשפים ולחשים, הם מדבקים את הצפור בעזאל, שנק’ גלוי עינים, שהוא הארת הג”ר דחכמה דשמאל שנפל להרי חשך, (כמ”ש להלן אות תכ”ד) ומשם נמשך אל הצפור מוח השמאל. שהם משמשים עמו ממעלה למטה כדרך החצונים. ואחר שהמשיכו אל הצפור ב’ מוחות אלו, אז הצפור מגלה להם כל מה שרוצים.

וז”ש בן צפור ממש, דהא חרשוי הוו בכמה זינין דההוא צפור, דהיינו הן בזינין דמוח הימין והן בזינין דמוח השמאל. ומפרש, נטיל צפור, מכשכש בעשבא, עשבא, פירושו דינין דמנעולא שהם נותנים להם אחיזה בבחינת מלכות בלבד. והיה מקשקש ומכה בעשבא הזה לעורר הדין במלכות. ואח”כ מפרח באוירא, שהיה מפריח העשבא אל אויר הבינה, כדי לפגום הבינה ע”י העשבא, ובכדי שמעשיו יצליחו, עביד עובדין ולחיש לחישי, כי אפילו בכשפים, בלי אתערותא דלתתא אין הוא יכול לפעול כלל למעלה, ע”ד שהוא בקדושה (כנ”ל חקת אות ע”ט) ואתערותא דלתתא צריך להיות ע”י מעשה ודבור. וז”ש עביד עובדין ולחיש לחישי, שעי”ז השיג הצפור את העשבא מאוירא דבינה ואז נאחז בו”ק דבינה, וז”ש, וההוא צפור הוה אתי וההוא עשבא בפומיה, כלומר שהשיג את העשבא מאויר הבינה, ועי”ז ינק בפיו ונאחז בו”ק דבינה. וז”ש, מצפצפא קמיה, ששמחה על קבלתה. אמנם מחמת חסרון הג”ר שגרם לה, נבחן, ואעיל ליה בכלוב חד, שהכניסה ע”י מעשיו בגבול, כמו בכלוב, שאינה יכולה להתפשט כחפצה. מקטר קטרתין קמיה, ואיהו אודע ליה כמה מלין, שהקטרת עושה לה נחת רוח, והצפור מגלה לו כמה דברים שהם מבחינת מוחין אלו דו”ק.

ובכדי להשלימה בג”ר צריך להמשיך לה מוח השמאל. ומתוך שהשמאל דקדושה אינו מאיר ממעלה למטה. וכל תאות החיצונים הוא רק להמשיך השמאל ממעלה למטה. לפיכך שולח את הצפור לעזאל, שבהרי חשך. שהחכמה שבו היא ממעלה למטה, (כמ”ש להלן אות תכ”ב) וז”ש עביד חרשוי שעושה כשפיו, דהיינו האתערותא דלתתא, ואז, ומצפצפא עופא ופרח וטס לגכי גלוי עינים, שהוא עזאל שבהרי חשך, ואודע ליה, שהוא משפיע לה מהארת השמאל שלו. ואיהו אתי והצפור, אחר שקבל מוח השמאל מעזאל חזר ובא אל בלק, והוא משתמש עמו, ומקבל ממנו כל מה שרוצה. וז”ש, וכל מלוי בההוא צפור הוו. שהיה משתמש עמו תמיד.

לשון הזוהר

ג) יומא חד עבד עובדוי, ונטיל ההוא צפור, ופרח ואזיל ואתעכב, ולא אתא. הוה מצטער בנפשיה. עד דאתא, חמא חד שלהובא דאשא דטס אבתריה, ואוקיד גדפוי. כדין חמא מה דחמא, ודחיל מקמייהו דישראל. מה שמיה דההוא צפור. ידו”ע. וכל אינון דמשמשי וידעי לשמשא בההוא צפור, לא ידעין חרשוי, כמה דהוה ידע בלק.

פירוש הסולם

ג) יומא חד עבד וכו‘: יום אחד, עשה מעשיו ולקח צפור ההיא, ופרחה והלכה, ונתעכבה, ולא באה אליו. היה בלק מצטער בעצמו ומטרם שבאה, ראה שלהבת אש אחת, שפרחה אחריה, אחרי הצפור, ושרף כנפיו. אז ראה מה שראה, ופחד מפני ישראל. מה שמו של אותה הצפור. הוא ידוע. וכל אלו המשתמשים ויודעים להשתמש בצפור ההוא, לא ידעו כשפיו, כמו שהיה יודע בלק.

פירוש. כבר ידעת, שעם הארת החכמה שבשמאל, נמשכים דינים קשים על ראש הרשעים והחיצונים, הרוצים להמשיך הארת החכמה ממעלה למטה (כנ”ל פקודי אות שע”ו ובאדרא רבא אות רי”ט ע”ש) ויש בהם ב’ בחינות דינין, א) דינים דדכורא, שהם באים מהארת החכמה עצמו. ב) דינים דנוקבא, דהיינו מכחות המסך, שהם מתגלים בסוף דינים דדכורא, בסו”ה לפתח חטאת רובץ.

ותדע שבב’ מיני דינים האלו השמיד משה ב’ מלכי האמורי. כי אז המשיך משה הארת החכמה שבקו שמאל, ונתגלו עמו ב’ מיני דינים הנ”ל. ואלו ב’ מלכים בהיותם ממשיכים החכמה ממעלה למטה, כדרך מלכי האמורי, נהרגו ונשמדו ע”י דינים אלו, אשר סיחון מלך חשבון נשמד ע”י דינין דדכורא, ועוג מלך הבשן נשמד ע”י דינין דנוקבא.

ובאותה שעה עסק גם בלק עם הצפור שלו, להמשיך החכמה ממעלה למטה, וע”כ נפגעו גם הוא והצפור שלו, מב’ מיני דינים אלו. וז”ש, יומא חד עבד עובדוי ונטיל ההוא צפור, וזה היה באותו זמן שהרג משה לסיחון מלך חשבון ועמו. ע”י המשכת החכמה בקו שמאל דקדושה המשמיד כל אלו הממשיכים החכמה ממעלה למטה, שעי”ז השמיד את סיחון מלך חשבון, ומחמת זה, פרח ואזל ואתעכב ולא אתא, שנפלה אימה ויראה על הצפור ופרחה והלכה לה, ולא באה אליו כדרכה. וע”כ הוה מצטער בנפשיה, שהיה מצטער מאותה המקרה. עד דאתא חמא חד שלהובא דאשא דטס אבתריה ואוקיד גדפוי. וזה היה בזמן שהשמיד משה את עוג מלך הבשן ע”י דינין דנוקבא שה”ס שלהבת אש.

וע”כ אותה שלהבת אש רדפה ג”כ אחר הצפור, שבו כח המשכת חכמה ממעלה למטה, ושרפה את כנפיו. ולא הרגה אותה לגמרי מחמת שנסתתרה ונעלמה מבלק, ולא שימש בו אז ממעלה למטה. אמנם סוד שריפת כנפים היא שריפת הג”ר שלו, שאינו יכול עוד לפרוח באויר ולהמשיך חכמה. וז”ש, כדין חמא מה דחמא, דהיינו מ”ש, וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי, כי ראה כל זאת בצפור שלו, שגם הוא ניזק מאותם ב’ מיני דינים שבהם השמידו ישראל למלכי האמורי, וע”כ ודחיל מקמייהו דישראל. דהיינו כמ”ש ​ויגר מואב וגו’. מה שמיה דההוא צפור, ידוע.

והוא מטעם שכל החכמה שבה קבלה ממלאך עזאל שנפל משמים לארץ, להרי חשך, ואחר שנפל להרי חשך, אינו יכול עוד להמשיך חכמה במשהו, וכל החכמה שבו הוא מה שנקלט בו מכבר בעודו בשמים. וע”כ הצפור המקבלת ממנו נקראת ידוע, שהוא לשון עבר, דהיינו מעודו בשמים, ולא דעת, שהוא לשון הוה. כי עתה הוא בהרי חשך קשור בשלשלאות של ברזל (כמ”ש להלן אות תכ”ב).

לשון הזוהר

ד) וכל חכמתא דהוה ידע, בההוא צפור הוה ידע. והכי הוה עביד. גחין קמיה, וקטיר קטרתא חפי רישיה, וגחין ואמר. איהו אמר העם, וצפרא אתיב ישראל, איהו אמר מאד, וצפרא אתיב רב. על שום רב עלאה דאזיל בהו. שבעין זמנין צפצפו דא ודא. איהו אמר דל, וצפרא אמר רב. כדין דחיל, דכתיב ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, רב הוא ודאי.

פירוש הסולם

ד) וכל חכמתא דהוה וכו‘: וכל החכמה שהיה יודע, היה יודע בצפור ההיא. וכך היה עושה, כפף עצמו לפני הצפור, והקטיר קטרת, כסה ראשו, וכפף עצמו ואמר. הוא אמר העם, והצפור השיבה לו ישראל. הוא אמר, מאד, והצפור השיבה, רב. על שם רב עליון שהלך ביניהם. ע’ פעמים צפצפו זה וזה, בלק והצפור. הוא אמר דל והצפור אמר רב. אז פחד, שכתוב, ​ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, רב הוא, ודאי.

פירוש, כי ד’ שינוים נמצאים בפרשה ביראת בלק ומואב. א) ויגר מואב מפני העם, שהעם יורה דלת העם. שמשמע שמפני פשוטי העם היה עיקר יראתו. ב) כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. שישראל, יורה על גדולי העם, כי ישראל, הוא אותיות לי ראש. וכן, כי רב הוא, משמע שהיה ירא בעיקר מפני הגדולים שבעם, ולא מפני פשוטי העם. ג) מה ששלח לזקני מדין, ​עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך העול את ירק השדה, שאינו נזכר כאן, לא עם ולא ישראל, אלא הקהל. וכן הדמיון, כלחך השור וגו’. ד) מה ששלח אל בלעם, ​עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ. שזה ענין חדש, שלא הזכיר עד הנה. ואלו השנוים הרגיש הזהר.

ומשיב עליהם, שב’ גופים דברו כאן, שהם בלק והצפור, ובב’ זמנים, דהיינו, בזמן שהיו בו”ק, ובזמן שהיו בג”ר. והיה אחר המקרה, ששלהבת אש שרפה כנפי הצפור, שפירושו שנשרפו בחינת ג”ר של הצפור, אז נשארו שניהם, בלק והצפור, בבחינת ו”ק חסר ראש. כי כל חכמתו של בלק לא היה אלא מה שקבל מן הצפור, וכיון שנסתלקו הג”ר מן הצפור גם מבלק נסתלקו. וז”ש, וכל חכמתא דהוה ידע, בההוא צפור הוה ידע, וע”כ כיון שהצפור נפל לבחינת ו”ק נפל גם בלק לבחינת ו”ק. וז”ש, והכי הוה עביד, גחין קמיה, וקטיר קטרתא, חפי רישיה, שעבד לפני הצפור עתה בכפיפת הגוף וכיסוי הראש, שזה יודה על נפילתו ממדרגת ג”ר, שהן נקראות ראש, וכן הן קומה זקופה, ולא כפופה. גם הדבור אליה היה בקומה כפופה, וז”ש, וגחין ואמר.

והנה הנושאים של דינין דנוקבא, נקראים העם, שהם בחינת ו”ק בלי ראש. והנושאים של דינין דדכורא, נקראים ישראל, שהוא אותיות לי ראש. כי אין בהם דינין דנוקבא הגורמים להסתלקות הג”ר, אלא דינין דדכורא הנמשכים מחכמה בלי חסדים. הנוהגים גם בזמן הג”ר. וז”ש, איהו אמר העם. דהיינו ויגר מואב מפני העם, כי אחר שנפל מחמת כחן של ישראל לו”ק, היה חושב שעיקר היראה היא מפני דינין דנוקבא, שהנושאים שלהם הם העם. אבל וצפרא אתיב ישראל, הצפור הודיעו שעיקר היראה היא מפני דינין דדכורא, כי הם המשכה ישרה מקו שמאל של הקדושה, הנופל על החיצונים, אבל דינין דנוקבא באים אחריהם בדרך אגב בסוד לפתח חטאת רובץ. וכן דינים דדכורא אינם בטלים לעולם, אבל דינים דנוקבא בטלים והולכים עד שבטלים לגמרי, בסוד בלע המות לנצח. וכן, איהו אמר מאד, שמאד, פירושו דינין דנוקבא, ע”ד שאמרו ז”ל, מאד זה מלאך המות (ב”ר פ”ט ה’).

וצפרא אתיב כי רב הוא, דהיינו כל הפסוק, כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל הצפור אמרה אותו. כי הקו שמאל נקרא רב, בסו”ה יש לי רב, שהתפאר עשו הרשע. וז”ש, על שום רב עלאה דאזיל בהו, דהיינו על שם הארת החכמה שבשמאל שהיה לפנים בהם, שנקרא רב.

עליה רמזה הצפור בהמלות, כי רב הוא, דהיינו, שיש לפחוד מפני הארת השמאל שבישראל. אמנם אח”כ התגבר בלק בכשפיו, וחזר והמשיך השמאל אל הצפור, מגלוי עינים שבהרי חשך, וזה הרמז, ע’ זמנין צפצפו דא ודא, ע’ רומז על חכמה הנקרא עינים. אמנם הדינין דדכורא עוד רבצו על הארת השמאל, והרגיש עניות ודלות עם חכמה זו שבשמאל, כי הדלות נמשך מדינין דשמאל.

ואז, איהו אמר דל, שרמז אל הצפור על הדינין דדכורא השולטים בו הנקראים דל. וז”ש בלק אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו. דהיינו הקו שמאל של ישראל, יעשו אותו דלים ורקים. וזהו הדמיון, כלחך השור את ירק השדה. כי שור נק’ קו השמאל דקדושה, כנודע. אבל וצפרא אתיב רב, שהצפור שהקו שמאל דישראל הוא רב וגדול ואין עצה כנגדו. וזהו ששלח בלק לבלעם, הנה עם יצא ממצרים וכסה את עין הארץ.

כי הארת החכמה נקרא עין הארץ. וע”י תקון הארת שמאל דישראל עם הדינין דדכורא כיסו והעלימו את עין הארץ, שפירושו שאי אפשר עוד להמשיך החכמה שנקראת עין אל הארץ, דהיינו ממעלה למטה מחמת שליטת ישראל. ובזה נתבארו ארבע הנוסחות שבדברי בלק, כי נאמרו בב’ גופים ובב’ זמנים. א) ויגר מואב מפני העם, אמרו בלק. ב) כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל, אמרה הצפור. ג) עתה ילחכו הקהל וגו’ כלחך השור וגו’ אמרו בלק, בזמן שחזר והמשיך השמאל. ד) עם יצא ממצרים וכסה את עין הארץ, אמרה הצפור. או בלק מפיה של הצפור.

לשון הזוהר

ה) ובזיני חרשין דקסדיא”ל קדמאה, אשכחן, דצפרא דא הוו עבדין ליה בזמנין ידיען, מכסף מערב בדהבא, רישא דדהבא. פומא דכסף. גדפוי מנחשת קלל מערב בכספא. גופא דדהבא, נקודין דנוצי בכסף. רגלין דדהבא. ושויין בפומא לישן דההוא צפור ידו”ע.

פירוש הסולם

ה) ובזיני חרשין דקסדיאל וכו‘: ובמיני הכשוף של קסדיאל הראשון, מצאנו, שצפור הזה, היו עושים אותו בזמנים ידועים מכסף מעורב בזהב, כסף ה”ס קו ימין חסדים, זהב הוא קו שמאל חכמה, והיו ושים ומרכיבים את הצפור, להדמות לקדושה כקוף בבני אדם. וכמו שבקדושה החכמה דשמאל מעורבת בחסדים דימין, היו רוצים להמשיך כן, אמנם כיון שאין להם כח היחוד דקו אמצעי נמצא בהם הכל בבחינת פסולת.

הראש, הג”ר של הצפור מזהב, דהיינו פסולת הזהב. פיה מכסף, דהיינו פסולת הכסף. כנפיו חו”ג, מנחשת קלל, שהוא שמאל, מעורב בכסף, שהוא ימין, כי כל אחת היא הכלולה מימין ומשמאל. הגוף, של זהב, נקודות הכסף בנוצה שלה. רגליה נה”י מזהב. ושמים בפיה, לשון, של הצפור ההוא הנקרא ידוע. כי הלשון הוא דעת, ומתוך שהקליפות אין להם דעת יש להם במקומו ידוע, (כמו שנתבאר לעיל אות ג’ בהסולם בסופה ע”ש).

לשון הזוהר

ו) ושוין לההוא צפרא בחלון חד. ופתחין כוין לקבל שמשא. ובליליא פתחין כוין לסיהרא. מקטרין קטרתין, ועבדין חרשין, ואומאן לשמשא. ובליליא אומאן לסיהרא, ודא עבדין שבעה יומין. מכאן ולהלאה, ההוא לישנא מכשכשא בפומא דההוא צפרא, נקדין לההוא לישנא במחטא דדהבא, והיא ממללא רברבן מגרמה, וכלא הוה ידע בלק בצפור דא. ע”ד בן צפור, ובגין כך חמא, מה דב”נ אחרא לא יכיל למנדע, ולא יכיל למחמי.

פירוש הסולם

ו) ושוין לההוא צפרא וכו‘: והם שמים את צפור ההוא בחלון אחד, מהנזכרות לעיל (באות א’). וביום, פותחין החלון נגד השמש, שהוא ממשלת היום. ובלילה, פותחים החלון נגד הלבנה, שהיא ממשלת הלילה. ומקטירים קטרת ועושים כשפים. וביום, משביעים את השמש שתשפיע שפעה. ובלילה, משביעים ללבנה. וכך עושים ז’ ימים. מכאן ולהלאה, כבר לשון ההוא מקשקש בפי הצפור. אבל לא תוכל לדבר. אח”ז, נוקבין אותו הלשון, במחט של זהב, והיא מדברת גדולות מאליה. והכל ידע בלק ע”י צפור הזו. ע”כ נקרא בן צפור. ומשום זה ראה, מה שאדם אחר לא יכול לדעת, ולא יכול לראות.

פירוש. תחילה ממשיכים לה ו”ק, ע”י השבעות בשמש ולבנה שהם תו”מ, בכל ז’ ימים. ועוד לא תוכל לדבר כי הדבור הוא מחכמה. וע”כ כדי שתקבל חכמה נוקבין הלשון לעשותה בית קבול לחכמה, במחט של זהב, דהיינו ע”י כח השמאל מן הבינה שלהם, שנקראת מחט זהב. ואז מקבלת חכמה, ונעשית לשון מדברת גדולות, שהוא חכמה.