סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

ספר הזוהר עם פירוש הסולם

חומש דברים | אידרא זוטא | אותיות א-ד

מאמר יומא דר”ש בעא לאסתלקא מעלמא

לשון הזוהר

כג) תאנא בההוא יומא דר”ש בעא לאסתלקא מן עלמא, והוה מסדר מלוי, אתכנשו חברייא לבי ר”ש, והוו קמיה ר’ אלעזר בריה, ור’ אבא, ושאר חברייא, והוה מליא ביתא. זקיף עינוי ר”ש, וחמא דאתמלי ביתא. בכה ר”ש ואמר, בזמנא אחרא כד הוינא בבי מרעי, הוה רבי פנחס בן יאיר קמאי, ועד דברירנא דוכתאי אוריכו לי עד השתא. וכד תבנא, אסחר אשא מקמאי, ומעלמין לא אתפסק, ולא הוה עאל בר נש, אלא ברשותא. והשתא חמינא דאתפסק, והא אתמלי ביתא.

פירוש הסולם

כג) תאנא בההוא יומא וכו‘: למדנו, באותו יום שר”ש רצה להסתלק מן העולם, והיה מסדר דבריו נתאספו החברים אצל ר”ש, והיו לפניו ר’ אלעזר בנו ור’ אבא ושאר החברים, והיה הבית מלא. נשא ר”ש עיניו וראה שנתמלא הבית. בכה ר”ש ואמר, בזמן אחר כשהייתי חולה, היה לפני, ר’ פנחס בן יאיר, ועד שבררתי מקומי בגן עדן, חיכו לי עד עתה. וכשחזרתי, היתה אש מסובבת לפני, ומעולם לא נפסק, ולא נכנס אדם אלי אלא ברשות. ועתה אני רואה שנפסק האש, והנה נתמלא הבית.

לשון הזוהר

כד) עד דהוו יתבי, פתח עינוי ר”ש, וחמא מה דחמא, ואסחר אשא בביתא, נפקו כולהו, ואשתארו רבי אלעזר בריה, ורבי אבא. ושאר חברייא יתבו אבראי. אר”ש לרבי אלעזר בריה, פוק חזי, אי הכא רבי יצחק, דאנא מערבנא ליה, אימא ליה דיסדר מלוי, ויתיב לגבאי, זכאה חולקיה.

פירוש הסולם

כד) עד דהוו יתבי וכו‘: בעוד שהיו יושבים, פתח עיניו ר”ש, וראה מה שראה. ואש סובבה את הבית. יצאו כולם, ונשארו ר’ אלעזר בנו, ור’ אבא, ושאר החברים ישבו מבחוץ. אר”ש, לר’ אלעזר בנו, צא וראה אם ר’ יצחק ישנו כאן, כי אני ערבתי לו (כנ”ל ויחי אות קנט) אמור לו, שיסדר דבריו, וישב אצלי. אשרי חלקו.

לשון הזוהר

כה) קם ר”ש, ויתיב, וחייך, וחדי. אמר, אן אינון חברייא. קם רבי אלעזר, ואעיל לון. יתבו קמיה. זקיף ידוי ר”ש, ומצלי צלותא, והוי חדי, ואמר, אינון חברייא דאשתכחו בבי אדרא, יזדמנון הכא. נפקו כלהו, ואשתארו רבי אלעזר בריה, ורבי אבא, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי חייא. אדהכי, עאל רבי יצחק, א”ל ר”ש, כמה יאות חולקך, כמה חידו בעי לאתוספא לך בהאי יומא, יתיב רבי אבא בתר כתפוי, ורבי אלעזר קמיה.

פירוש הסולם

כה) קם ר”ש ויתיב וכו‘: קם ר’ שמעון, וישב, וצחק, ושמח. אמר, איפוא הם החברים. קם ר’ אלעזר, והכניסם. ישבו לפניו. נשא ידיו ר’ שמעון, והתפלל תפלה, והיה שמח, ואמר אלו החברים שהיו נמצאים בבית האדרא, דהיינו באדרא רבא, יזדמנו כאן. יצאו כולם. ונשארו רבי אלעזר בנו, ור’ אבא, ור’ יהודה, ור’ יוסי, ור’ חייא. בתוך כך נכנס ר’ יצחק. אמר לו ר”ש, כמה יפה חלקך, כמה שמחה צריכה להתוסף לך ביום הזה. ישב ר’ אבא אחורי כתפיו, ור’ אלעזר לפניו.

לשון הזוהר

כו) אר”ש, הא השתא שעתא דרעותא הוא, ואנא בעינא למיעל בלא כסופא לעלמא דאתי. והא מלין קדישין דלא גליאן עד השתא, בעינא לגלאה קמי שכינתא, דלא יימרון דהא בגריעותא אסתלקנא מעלמא. ועד כען טמירן הוו בלבאי, למיעל בהו לעלמא דאתי.

פירוש הסולם

כו) אר”ש הא השתא וכו‘: א”ר שמעון, הנה עתה שעת רצון היא. ואני רוצה לבא בלי בושה לעולם הבא. והנה דברים קדושים שלא גליתי עד עתה, אני רוצה לגלות לפני השכינה, שלא יאמרו, שבחסרון נסתלקתי מן העולם. ועד עתה היו נסתרים בלבי, כדי ליכנס בהם לעולם הבא.

לשון הזוהר

כז) וכך אסדרנא לכו, רבי אבא יכתוב, ורבי אלעזר ברי ילעי, ושאר חברייא ירחשון בלבייהו. קם רבי אבא מבתר כתפוי. ויתיב רבי אלעזר בריה קמיה, א”ל קום ברי, דהא אחרא יתיב בההוא אתר, קם רבי אלעזר.

פירוש הסולם

כז) וכך אסדרנא לכו וכו‘: וכך אני מסדר אתכם, רבי אבא יכתוב, ור’ אלעזר ילמוד בפה, ושאר החברים ידובבו בלבם. קם ר’ אבא מאחורי כתפיו. והיה ר’ אלעזר בנו יושב לפניו, א”ל ר”ש, קום בני, כי אחר ישב במקום זה. קם ר’ אלעזר.

לשון הזוהר

כח) אתעטף ר”ש, ויתיב. פתח ואמר, לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה. לא המתים יהללו יה, הכי הוא ודאי, אינון דאקרון מתים, דהא קב”ה חי אקרי, והוא שארי בין אינון דאקרון חיים, ולא עם אינון דאקרון מתים. וסופיה דקרא כתיב, ולא כל יורדי דומה, וכל אינון דנחתין לדומה, בגיהנם ישתארון. שאני אינון דאקרון חיים, דהא קב”ה בעי ביקריהון.

פירוש הסולם

כח) אתעטף ד”ש ויתיב וכו‘: נתעטף ר”ש בלבושו, וישב. פתח ואמר. לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה. לא המתים יהללו יה, כך הוא ודאי, שהם נקראים מתים, כי הקב”ה נקרא חי, והוא שורה בין אלו הנקראים חיים, דהיינו הצדיקים, ולא עם אלו הנקראים מתים, דהיינו הרשעים. וסוף הכתוב מוכיח שכתוב, ולא כל יורדי דומה, דהיינו כל אלו היורדים למלאך דומה, שישארו בגיהנם. אבל לא כן אלו הנקראים חיים. שהם הצדיקים, אשר הקב”ה רוצה ביקרם.

לשון הזוהר

כט) אר”ש, כמה שניא שעתא דא מאדרא. דבאדרא אזדמן קב”ה ורתיכוי. והשתא, הא קב”ה הכא, ואתי עם אינון צדיקייא דבגנתא דעדן, מה דלא אערעו באדרא. וקב”ה בעי ביקריהון דצדיקייא יתיר מיקרא דיליה, כמה דכתיב בירבעם, דהוה מקטר ומפלח לע”ז, וקב”ה אוריך ליה. וכיון דאושיט ידיה לקבלי דעדו נביאה, אתייבש ידיה, דכתיב ותיבש ידו וגו’. ועל דפלח לע”ז לא כתיב, אלא על דאושיט ידיה לעדו נביאה. והשתא קב”ה בעי ביקרא דילן, וכלהו אתאן עמיה.

פירוש הסולם

כט) אר”ש כמה שניא וכו‘: א”ר שמעון כמה משונה שעה זו, מאדרא רבא שבפרשת נשא, כי באדרא נזדמן הקב”ה ומרכבותיו. ועתה הרי הקב”ה כאן, שבא עם הצדיקים שבגן עדן, מה שלא קרה באדרא. והקב”ה רוצה בכבודם של הצדיקים יותר מכבוד של עצמו, כמ”ש בירבעם שהיה מקטר ועובד לעבודה זרה. והקב”ה המתין לו, ולא הענישו, וכיון שהושיט ידו כנגד עדו הנביא, נתיבשה ידו. שכתוב ותיבש ידו וגו’. ועל שעבד עבודה זרה לא כתוב, אלא על מה שהושיט ידו לעדו הנביא. ועתה הקב”ה רוצה בכבוד שלנו, שהצדיקים כולם שבגן עדן באו עמו.

לשון הזוהר

ל) אמר, הא רב המנונא סבא הכא, וסחרניה ע’ צדיקי גליפן בעיטרין, מנהרין כל חד וחד מזיהרא דזיוא דעתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין. והוא אתי למשמע בחדוותא, אלין מלין דאנא אימא. עד דהוה יתיב, אמר, הא רבי פנחס בן יאיר הכא, אתקינו דוכתיה, אזדעזעו חברייא דהוו תמן, וקמו ויתבו בשיפולי ביתא. ורבי אלעזר ורבי אבא, אשתארו קמיה דר”ש. אר”ש, באדרא אשתכחנא דכל חברייא הוו אמרי, ואנא עמהון. השתא אימא אנא בלחודאי, וכלהו צייתין למלולי עלאין ותתאין. זכאה חולקי יומא דין.

פירוש הסולם

ל) אמר הא רב וכו‘: אמר, ר”ש, הרי רב המנונא סבא כאן, וסביב לו ע’ צדיקים חקוקים בעטרות, ומאירים כל אחד ואחד מזהר זיו עתיקא קדישא, הסתום מכל סתומים, והוא בא בשמחה לשמוע אלו הדברים שאני אומר. בעוד שהיה יושב, אמר, הרי ר’ פנחס בן יאיר כאן, התקינו מקומו. נזדעזעו החברים שהיו שמה, וקמו וישבו בירכתי הבית. ור’ אלעזר ור’ אבא נשארו לפני ר’ שמעון. א”ר שמעון, באדרא רבא, נמצאנו, שכל החברים היו אומרים, ואני עמהם. עתה אני אומר בלבדי וכולם יקשיבו לדברי, עליונים ותחתונים. אשרי חלקי ביום הזה.

לשון הזוהר

לא) פתח ר”ש ואמר, ​אני לדודי ועלי תשוקתו. כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא, בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב”ה, ובג”כ השתא ועלי תשוקתו. דהוא וכל סיעתא קדישא דיליה, אתו למשמע בחדוה, מלין סתימין, ושבחא דעתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין, פריש ואתפרש מכלא, ולא פריש, דהא כלא ביה מתדבק, והוא מתדבק בכלא הוא כלא.

פירוש הסולם

לא) פתח ר”ש ואמר וכו‘: פר”ש ואמר, אני לדודי ועלי תשוקתו. כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בהקב”ה, ומשום זה עתה, ועלי תשוקתו. שהוא וכל המחנה שלו באו לשמוע בשמחה דברים סתומים ושבח עתיקא קדישא, הסתום מכל הסתומים הפרוש ונבדל מכל, ואינו נבדל, שהרי הכל מתדבק בו, והוא מתדבק בכל, הוא הכל.