סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

ספר הזוהר עם פירוש הסולם

זוהר חומש שמות | ספרא דצניעותא | אותיות א-יג

פרקא קדמאה

לשון הזוהר

א) מאן צניעותא דספרא. אמר רבי שמעון, חמשה פרקין אינון דכלילן בהיכל רב, ומליין כל ארעא. אמר ר’ יהודה, אי כלילן הני מכלהו עדיפי. אמר ר’ שמעון, הכי הוא, למאן דעאל ונפק, ולמאן דלא עאל ונפק לאו הכי.

פירוש הסולם

א) מאן צניעותא דספרא: שואל, מהו צניעותא דספרא. אמר רבי שמעון חמשה פרקים הם הכלולים בהיכל רב וממלאים כל הארץ. א”ר יהודה אם אלו כלולים מכל החכמה, הרי אלו טובים יותר מכולם, ולא צריכים ללמוד יותר. אמר ר’ שמעון כך הוא למי שנכנס בחכמה ויצא ממנה בשלום, הוא רואה כאן התכללות כל החכמה. אבל מי שלא נכנס בחכמה ויצא ממנה בשלום, אינו כן.
והביאור הוא.

כי הנכנס להיכל החכמה ויוצא משם מחמת פגם, אינו נחשב, לעאל ונפיק, כי לא יצא מרצונו, אלא שגרשוהו משם מחמת פגם. אלא מי שאין לו שום פגם ויוצא מן ההיכל מדעתו ורצונו, כאדם הנכנס ויוצא בביתו, הוא כבן בית שמה, והשכינה מגלית לו כל מחמדיה וסתריה, ולא מעלימה ממנו דבר, הוא נחשב לעאל ונפיק.

לשון הזוהר

ב) מתלא, לבר נש דהוה דיוריה ביני טורין, ולא ידע בדיורי מתא. זרע חטין, ואכיל חטי בגופייהו. יומא חד עאל למתא. אקריבו ליה נהמא טבא. אמר ההוא בר נש, דנא למה. אמרו, נהמא הוא למיכל. אכל וטעם לחדא לחכיה. אמר, וממה אתעביד דא. אמרו מחטין. לבתר אקריבו ליה גריצין דלישין במשחא. טעם מנייהו, אמר ואלין ממה אתעבידו. אמרו מחטין. לבתר אקריבו ליה טריקי מלכין, דלישין בדובשא ומשחא. אמר ואלין ממה אתעבידו. אמרו מחטין. אמר ודאי אנא מארי דכל אלין, דאנא אכיל עקרא דכל אלין דאיהו חטה. בגין ההוא דעתא מעדוני עלמא לא ידע ואתאבידו מניה. כך, מאן דנקיט כללא, ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין, דנפקין מההוא כללא.

פירוש הסולם

ב) מתלא לבר נש וכו’: משל לאדם, שדירתו היתה בין ההרים, ולא ידע יושבי עיר. זרע חטים, ואכל החטים כמות שהם. יום אחד בא לעיר. הגישו לו לחם טוב. אמר אותו האדם, זה למה. אמרו לו זה הוא לחם לאכול. אכל, והיה מוטעם מאד לחכו. אמר, וממה נעשה זה. אמרו לו מחטים. אחר כך הגישו לו עוגות בלולות בשמן. טעם מהם, אמר, ואלו ממה נעשו. אמרו לו, מחטים. אחר כך הגישו לו מאכל מלכים הנלשים בשמן ודבש. אמר ואלו ממה נעשו. אמרו לו מחטים. אמר, ודאי אני בעל כל אלו, כי אני אוכל העיקר של כל אלו, שהוא חטה. ומשום דעה זו, לא למד איך לעשות כל אלו מטעמים, ולא ידע ממעדני העולם ונאבדו ממנו. כך מי שאוחז כלל החכמה, ואינו יודע בכל העדונים המענגים היוצאים מכלל ההוא.

לשון הזוהר

ג) תאנא. ספרא דצניעותא, ספרא, דשקיל במתקלא. דעד דלא הוה מתקלא, לא הוו משגיחין אפין באפין, ומלכין קדמאין מיתו, וזיוניהון לא אשתכחו, וארעא אתבטלת.

פירוש הסולם

ג) תאנא ספרא דצניעותא וכו’: למדנו. ספר הצניעות הוא ספר השוקל במאזנים. כלומר, ספר המדבר ממשקל האורות במאזנים, נקרא ספר הצניעות, מטעם שהחכמה שבמאזנים מאירה כך ממטה למעלה, שהוא דרך צניעות. שזה סוד, ואת צנועים חכמה. כי מטרם שהיה משקל לא היו, הימין והשמאל שה”ס זכר ונקבה, משגיחים זה אל זה פנים בפנים, ומלכים הראשונים מתו וזיון שלהם לא נמצא, והארץ שה”ס מלכות, נתבטלה.

ביאור הדברים. נודע שהעולם לא היה יכול להתקיים עד ששיתף מדת הרחמים בדין, שפירושו, שהעלה המלכות שהיא מדת הדין, לבינה שהיא מדת הרחמים, ונשתתפו שתיהן יחד, ואז נתקיים העולם. וע”י עליה זו של המלכות בבינה נבקעה כל מדרגה לב’ חצאים, לכתר וחכמה, שנשארו במדרגה להיותם ממעל המלכות, ולבינה ותו”מ, שהם נפגמו ע”י המלכות שעלתה, ויצאו מן המדרגה. וכן נעשה בכל המדרגות. (כמ”ש באורך לעיל בראשית א’ דף ד’ ד”ה וביאור. עש”ה) ובזה נתתקן הקטנות בכל המדרגות. ולעת גדלות נעשה זווג ע”ב ס”ג דא”ק המוריד בחזרה את המלכות מבינה למקומה למטה, ונטהרו ג’ הספירות בינה ותו”מ מפגם הדין שבמלכות, והן חוזרות ועולות למדרגתן.

ונעשו שם בחי’ שמאל של המדרגה, וכו”ח לימין המדרגה ואז נעשו ב’ כפות המאזנים, שכתר וחכמה שהם ימין המדרגה נעשו כף זכות, ובינה ותו”מ שנעשו לשמאל המדרגה נעשו כף חובה. והטעם שנקראו כף חובה, הוא משום שהמשכת אור השמאל ממעלה למטה הוא שורש כל החובות והנה נתבאר ב’ כפות המאזנים, שהם קו ימין המכונה כף זכות, וקו שמאל המכונה כף חובה. וסוד המשקל במאזנים, נעשה ע”י המסך דחירק שבקו אמצעי, הממעט את קו השמאל לבחינת ו”ק דחכמה, דהיינו שלא יאיר אלא ממטה למעלה, (כמ”ש באורך לעיל פרשת לך דף י”ג ד”ה ונתבאר ובד”ה ולפיכך ע”ש). וע”כ נבחן המסך דחירק לבחינת לשון המאזנים, כי בכחו נשתוו ב’ הכפות. כי מטרם שמיעט הארת החכמה שבשמאל לו”ק, היה הארת השמאל גדול מהימין, וע”כ היה עמו במחלוקת שרצה לבטלו, וע”י המסך דחירק שמיעטו לו”ק דחכמה, נעשו משקל שניהם שוה זה לזה, ואז נתיחדו ונכללו שניהם זה בזה.

וז”ש (להלן פקודי אות תרפ”ג) דשקלי במתקלא דכורין ונוקבין דא עם דא ואלין אקרון מאזנים, כי הדכר הוא בחינת קו ימין, והנוקבא הוא בחינת קו שמאל, ע”ד כתיב במאזנים לעלות, כי ע”י מסך דחירק מאיר הקו שמאל רק בבחינת ו”ק דחכמה, המאירה רק ממטה למעלה, כל אינון דשקילין דא עם דא ולא שקיל דא יתיר מן דא, סלקין ואתחברן כחדא, דהיינו כנ”ל, שהמסך דחירק משוה ב’ הכפות שתהיינה במשקל שוה ולא יהיה השמאל גדול מימין, ואז מתחברים שניהם. וז”ש בספר יצירה, שלש אמות אמ”ש, שהן ג’ קוין מים אש רוח. יסודן כף זכות, וכף חובה, ולשון חק מכריע בינתים. דהיינו כנ”ל שמים שה”ס כו”ח דימין, ה”ס כף זכות, ואש שה”ס בינה ותו”מ שבשמאל, ה”ס כף חובה. והמסך דחירק שבקו האמצעי, ה”ס לשון המאזנים. המשוה משקל שניהם שלא יהיה זה גדול מזה, ואז מתחברים זה בזה. ומשגיחים זה אל זה פנים בפנים. פנים, פירושו השפעה, שמשפיעים זה אל זה, שהימין משפיע חסדים לשמאל, והשמאל משפיע חכמה אל הימין.

וזה אמרו, דעד דלא הוה מתקלא, שמטרם שהיה המסך דחירק דקו האמצעי, השוקל את הימין והשמאל במאזנים שלא יהיה זה גדול מזה, לא הוו משגיחין אפין באפין, שלא היו משפיעים זה אל זה, כי השמאל היה גדול מן הימין, משום שהיה מתפשט ממעלה למטה, וע”כ היו אחור באחור זה עם זה, דהיינו שהיו במחלוקת, וכל אחד החזיר אחוריו כלפי חברו. ומשום זה, ומלכין קדמאין מיתו, שהם ז’ ספירות תחתונות שבעולם הנקודים, שלעת גדלות שנעשה הזווג דע”ב ס”ג דא”ק והוריד מהם בחזרה את המלכות מבינה, למקומה למטה. ועלו בינה ותו”מ בחזרה להמדרגה, ונעשו קו שמאל, ויצא בהם אור החכמה, הנה אז, האירה החכמה ממעלה למטה, דהיינו מאצילות לבי”ע ונשברו הכלים ומתו. (כמ”ש לעיל בפתיחה לחכמת הקבלה דף כ”א אות צ’ ע”ש, ובתלמוד ע”ס שיעור ז’ דף תכ”ט ד”ה הסיגים)

והיה זה מטעם, וזיוניהון לא אשתכחו, וארעא אתבטלת, כי הזיון שלהם, לא נמצא כי המלכות הנקראת ארעא שעלתה לבינה, שממנה הזיון שלהם, נתבטלה לגמרי ע”י הארת הע”ב ס”ג, כי ירדה למקומה למטה, ונטהרו הכלים דבינה ותו”מ לגמרי, ויכלו להשפיע החכמה ממעלה למטה, שלא היה מי שיזיין אותם שישפיעו רק ממטה למעלה, וע”כ נשברו ז’ המלכים ומתו. כמ”ש שם.

לשון הזוהר

ד) עד דרישא דכסופא דכל כסופין, לבושי דיקר אתקין, ואחסין.

פירוש הסולם

ד) עד דרישא דכסופא וכו’: עד שהראש, חמדת כל החמודות, שהוא ראש דנוקבא דעתיק, הנקרא רישא דלא אתיידע, התקין לבושי יקר, והנחיל אותם לכל פרצופי אצילות.
פירוש. כי כדי שיוכל קו האמצעי לעורר את המסך דחירק שבו, שישוה את הארת ב’ הקוין ימין ושמאל זה בזה, ויאירו זה בזה, היה צריך לעזר מלמעלה. כי מאחר שכבר ירדה המלכות מבינה, ונטהרו ג’ הכלים בינה ותו”מ שהם קו השמאל, מכל בחינת פגם, א”כ איך יכול קו האמצעי למעט שוב את הקו שמאל בכח המסך דחירק שלו, שהיא בחינת החזרת המלכות לבינה, (כנ”ל פרשת לך דף י”ג ד”ה ונתבאר ע”ש).

ולפיכך התקין רדל”א את עצמו, שהמלכות לא תרד מבינה שלו לעולם, ואין בו בחינת הטהרה של קו שמאל כלל. וע”כ הוא נקרא רישא דלא אתיידע, כי לא נודע בו הארת החכמה וכולו ימין, שהוא חסדים. ובזה נחלש גם כח השמאל של מטה וקו אמצעי יכול למעטו. והחסדים שברדל”א נמשכים לקו אמצעי, היוצאים ע”י מסך דחירק שבו, והם מכונים לבושי יקר, שע”י קו האמצעי הממשיכם, מתלבש בהם הארת החכמה שבשמאל, ואז יכולה להאיר. (כמ”ש לעיל בהקדמת ספר הזהר דף י”ז, ד”ה אתלבש בלבוש יקר ע”ש).

וז”ש, עד דרישא דכסופא דכל כסופין לבושי דיקר אתקין, שהתקין את עצמו, שלא תרד המלכות מבינה שלו לעולם, שעי”ז ממשיך ממנו קו האמצעי את לבושי יקר בשביל החכמה שבקו שמאל. ואחסין שהנחיל כח זה להפרצופין שמתחתיו, אשר המלכות לא תצא מן הבינה בבחינת ג”ר של כל מדרגה, (כמ”ש בהקדמת ספר הזהר דף מ”ד ד”ה וטעם) וכיון שקו האמצעי יש לו עזר זה מרישא דלא אתיידע, אז הוא יכול למעט קו השמאל במסך דחירק שלו, שלא יאיר אלא ממטה למעלה, דהיינו בבחינת ו”ק דחכמה, שאז משקל ימין ושמאל שוים זה לזה ומתחברים שניהם, ומשגיחים זא”ז פנים בפנים כנ”ל.

לשון הזוהר

ה) האי מתקלא תלי באתר דלא הוה, אתקלו ביה אינון דלא אשתכחו. מתקלא קאים בגופיה. לא אתאחד, ולא אתחזי. ביה סליקו, וביה סלקין דלא הוו, והוו, ויהויין.

פירוש הסולם

ה) האי מתקלא תלי וכו’: מאזנים אלו תלוים במקום שלא היו, דהיינו בראש דעתיק שנתתקן שהמלכות לא תרד מבינה שלו לעולם, שזהו שורש המתקלא וכן נתתקן בראש כל מדרגה, כנ”ל בדבור הסמוך. ונבחן שתלוים שם. נשקלו בו אלו שזיוניהם לא נמצאו, דהיינו ז’ מלכים שמתו מחמת שזיוניהון לא נמצאו נתתקנו בכח זה ששורש המתקלא נתלה בראש דכל מדרגה. ועצם המאזנים עומדים בגוף, דהיינו בקו אמצעי, שהוא ת”ת, שבו מציאות הדין של המסך דחירק. והדין הזה אינו מתאחד ואינו נראה במאזנים, כי אלו היה נראה היה מתבטל אפילו הו”ק דחכמה, אלא שפועל למעט השמאל אע”פ שאינו נראה בו. במאזנים האלו, עולים האורות דשמאל ממטה למעלה.

ובו עולים, שלא היו, והיו, ויהיו.
פירוש המתקלא התלויה בראש כל מדרגה, נבחן שתלויה במקום שלא היו, כי אין שם מקום המלכות והדין שלה, אלא שנתתקנה שם כדי לתקן התחתונים, דהיינו לתת כח אל קו האמצעי שבגוף, כנ”ל. והמתקלא העומד בגוף כל המדרגה נבחן דהוו, כי בת”ת היא מציאת המסך דחירק בחזה שלו. והמתקלא העומד בסיום המדרגה, דהיינו בעטרת יסוד, שהוא קו האמצעי דנה”י, נבחן, דיהויין, כי הדין דמסך דחירק, אינו מתגלה בעטרת יסוד אלא אחר כריתת הערלה, וע”כ אומר בו לשון עתיד. דהיינו שמתגלים בו ע”י תקון.

לשון הזוהר

ו) סתרא גו סתרא, אתתקן ואזדמן, בחד גולגלתא, מלייא טלא דבדולחא. קרומא דאוירא אזדכך וסתים, אינון עמר נקי תליין בשקולא. רעוא דרעוין אתגליא בצלותא דתתאי. אשגחא פקיחא דלא נאים, ונטיר תדירא. אשגחותא דתתא באשגחותא דנהירו דעלאה. תרין נוקבין דפרדשקא, דאתער רוחא לכלא. 

[עי’ 1, 2 – ד”ה תיקון ו’, 3]

פירוש הסולם

ו) סתרא גו סתרא וכו’: סתר בתוך סתר נתתקן ונזדמן בגלגולת אחת שהיא כתר של א”א המלאה טל הבדולח, שהוא חכמה סתימאה דא”א. ונמצא שחכמה דא”א שהוא סתר אחד יצאה ונתקנה בתוך הכתר דא”א, שהוא סתר ב’. ובדרך זה נזדמן הארת ראש הא’ שנקרא רדל”א, להאיר לתחתונים הקרום של האויר, שבין גלגלתא לחכמה סתימאה, נזדכך וסותם. אלו שערות הראש דא”א הנקראות צמר נקי, תלויות במשקל. רצון הרצונות מתגלה, במצח דא”א, ע”י תפלות התחתונים. השגחה מעין פקוחה, שלא ינום, ושומר תמיד, נתקנה בעינים דא”א והשגחה של הפרצופין שלמטה תלויה בהשגחה זו העליונה דא”א. וב’ נקבים של ממלא מקום השלטון, שה”ס החוטם, המעורר רוח חיים לכל. פרדשקא פירושו ממלא מקום השר, כמו פרדכש (מגילה י”ב ע”ב).

פירוש. אחר שביאר, שהמתקלא תלוי בראש עתיק הנקרא רדל”א, ששם הוא השורש, ועיקר עמידת המתקלא היא בגוף דעתיק, כמ”ש מתקלא קאים בגופיה, ממשיך לבאר כאן איך המתקלא עומד בגוף דעתיק, שהוא חג”ת נהי”מ שלו. אמנם גם חג”ת נהי”מ דעתיק נעלמים מבחינת עצמם, אבל הם מתגלים ע”י התלבשותם בא”א, ועושים בו ז’ תקונים המכונים ז’ תקוני גלגלתא גם צריך שתדע שאע”פ שאמרנו שהמתקלא עומד בת”ת דגוף, ושם מתלבשת החכמה בחסדים במשקל השוה והחכמה מאירה בשלמות הראויה, הנה זה רק לבחינת יציאת החכמה בלבדה, אבל עוד אין החכמה מתגלית להאיר שם, אלא רק בנה”י של הגוף באופן שמקום יציאת החכמה הוא בחג”ת, ושם עודה מכוסה, ומקום גילוי הארת החכמה היא בנה”י, והיינו במלכות בעיקר, שהיא כוללת נה”י. ומשום זה נחלקת כל מדרגה לג’ חלקים, המרומזים בג’ אותיות ם’ ל’ צ’ דצלם. שמקום תלית המתקלא נק’ ם‘ דצלם. שה”ס הראש. ומקום יציאת החכמה נקרא ל‘ דצלם, שה”ס חג”ת. ומקום גילוי הארת החכמה נקרא צ‘ דצלם. שה”ס נהי”מ, והם נכללים זה בזה, ויש מל”צ דמ‘ ויש מל”צ דל‘ ויש מל”צ דצ‘. באפן שיש מל”צ בחג”ת דעתיק, ומל”צ בנה”י שלו.

וז”ס ז’ תקוני גלגלתא שנתקנו ע”י חג”ת נה”י דעתיק. שמחג”ת שלו מאירים פנימית הראש דא”א, שהם ג’ תקונים, גלגלתא, וחכמה סתימאה וקרומא דאוירא. ומנה”י דעתיק מאירים ד’ תקונים שבחיצוניות הראש דא”א, שהם עמר נקי, ומצחא, פקיחו דעיינין, וב’ נוקבי דפרדשקא, שה”ס החוטם.

וזה אמרו. בחד גלגלתא, שהוא כתר דא”א, ששם מאיר חסד דעתיק. הוא תקון הא’ ובחינת ם דצל”ם שבחג”ת דעתיק. מלייא טלא דבדולחא, שהוא חכמה דא”א, ששם מאיר גבורה דעתיק, הוא תקון הב’, ובחינת צ‘ דצלם דחג”ת דעתיק. קרומא דאוירא אזדכך וסתים, שהוא הקרום הסותם את חכמה דא”א שלא תתגלה לחוץ ממנו, ושם מאיר ת”ת דעתיק שהוא קו האמצעי, וזהו תקון ג’, ובחינת ל‘ דצלם שבחג”ת דעתיק, שבו עומד המתקלא כנ”ל.

וז”ש, אזדכך וסתים כי להיותו בחינת קו אמצעי ול דצלם, הרי הוא מיחד ב’ הקוין זה בזה והחכמה מתתקנת בלבוש יקר דחסדים ויכולה להאיר בשלמות. וז”ש אזדכך, שהי’ יוצאת מאויר שלה וחזרה להיות אור, (כנ”ל ב”א מ”ה ד”ה כד) כי ע”י המתקלא שבה נשלמה אור החכמה. ועכ”ז, וסתים, שלא נפתחה סתימתה הסותמת את החכמה דא”א, והוא מטעם הנ”ל שאע”פ שהמתקלא עומד בחג”ת מכל מקום אין שם רק מקום יציאת החכמה, ולא מקום גילוי לחכמה, וגילוי החכמה אינה אלא רק בנה”י. ע”כ נשארה שם החכמה סתומה ע”י הקרום, אע”פ שנזדכך והשלים אור החכמה. ומסבה הזו היה הכרח, שנהי”מ דעתיק ששם מקום גילוי החכמה יאיר עוד ד’ תקונים בא”א, ואז מתגלה החכמה בתקון האחרון המכונה חוטמא, שהוא המלכות.

וכבר ידעת שגם בנהי”מ יש מל”צ. וע”כ יש ב’ בחינות נו”ה, א) מכונים נצח והוד הנסתרים להיותם בחינת ם‘ דצלם שבצ’, והם ב’ התקונים עמר נקי, שה”ס ב’ אודנין, ורעוא דרעוין, שהוא המצח, והמצח ה”ס קו אמצעי בב’ אודנין. ב) הם נצח והוד הנגלים, שהם בחינת ל דצלם דצ’, ששם מתחיל הגילוי, הנקרא, אשגחא פקיחו דלא נאים. ותקון הד’ ה”ס ב’ נוקבי דפרדשקא, ששם מאירים יסוד ומלכות דעתיק, והם צ’ דצלם שבצ’, וע”כ שם מקום גילוי החכמה. וזכור שהכרח התחלקות של מל”צ, הוא מכח המתקלא, שמקום תליתה הוא בם‘, ומקום עמידתה הוא בל‘, ושם עודה מכוסה, ומקום גילויה הוא בצ‘.

וזה אמרו. אינון עמר נקי תליין בשקולא, שהם שערות דא”א העולים וצומחים מב’ אודנין דא”א, שבהם מאירים נו”ה דעתיק הנסתרים, להיותם ם דצלם דצ‘, שבהם אין הי‘ יוצאת מאויר. ואויר הזה שבם‘ נקרא אוירא דכיא, וע”כ מכונים השערות עמר נקי. ומשום שאין החכמה מתגלה שם, נמצאים הנצח והוד, שהם ימין ושמאל, שהם שקולים שוה בשוה. כי במקום שמתגלה החכמה, הוא מתארכת ומתגדלת על קו ימין עד שקו האמצעי צריך לשקול אותם בכח המסך דחירק שיהיו שוה בשוה. משא”כ כאן בנו”ה הנסתרים גם בבחינת השמאל מאירים רק חסדים, וע”כ הם שקולים. וז”ש תליין בשקולא, שבחינת הוד שבהם אינה ארוכה יותר מבחינת הנצח שבהם. והוא כמ”ש (באדרת נשא קכ”ח ע”ב) דלא נפיק נימא מנימא ושערא משערא. וזה הוא תקון הד’.

וז”ש, רעוא דרעוין אתגליא בצלותא דתתאי, שהוא מצח דא”א, ששם מאיר יסוד דעתיק, שהוא קו האמצעי של נו”ה הנסתרים שלו. שבסבת הארת יסוד דעתיק שם נפנה המצח משערות, שהם כחות דין, ונתגלה בו רצון הרצונות. והוא תקון ה’. וז”ש, אשגחא פקיחא דלא נאים ונטיר תדירא שהוא עינים דא”א, שבהם מאירים נצח והוד הנגלים דעתיק, והוא ל דצלם דצ‘, ששם מקום עמידת המתקלא ויציאת החכמה, אבל עוד לא מקום גילוי, וז”ש, אשגחותא דלתתא באשגחותא דנהירו דעלאה, השגחה, רומז על אור החכמה, הנקראת ראיה, ואומר, שהחכמה המתגלה למטה בחוטם דא”א, מקובלת מכאן, מעינים דא”א, שבהם מקום יציאת החכמה, להיותה בחי’ ל דצלם דצ‘.

כמבואר. והואתקון הששי דא”א. וזה אמרו, תרין נוקבין דפרדשקא דאתער רוחא לכלא, שהוא חוטם דא”א, שבו מאירים יסוד ומלכות דעתיק, שהם בחינת צ‘ דצלם שבצ‘. וע”כ יש בחוטם ב’ נקבים, כנגד הארת יסוד ומלכות דעתיק, ושם הוא מקום גילוי החכמה. וע”כ נקרא החוטם בשם פרדשקא, שפירושו ממלא מקום של השליט, משום שעיקר השולט על יציאת החכמה, הוא בעינים דא”א, שה”ס ל דצלם, אלא משום ששם אין מקום לגילוי, ששם בחינת ג”ר, ואין החכמה מתגלית אלא בכלים דו”ק, וע”כ נתגלתה בחוטם, שהוא ו”ק, ובחינת צ‘ דצלם דצ‘. נמצא, שהחוטם הוא פרדשקא, וממלא מקום של העינים. וזה הוא תקון השביעי.

והנך מוצא שמשום שעתיק רצה לגלות החכמה ע”י א”א הוכרחו ז’ ספירות תחתונות חג”ת נהי”מ, לעשות ולתקן ז’ תקוני גלגלתא הללו בא”א. שהם הארות ג’ בחינות מל”צ שבחג”ת דעתיק, בפנימיות ראש דא”א, שהם גלגלתא וחכמה סתימאה ואוירא. וג’ בחינות מל”צ שבנה”י דעתיק, והמלכות שלו, העושים ד’ תקונים בחצוניות הראש, שהם עמר נקי, ורעוא דרעוין, ואשגחא פקיחא, וב’ נוקבי דפרדשקא. שאין החכמה יכולה להתגלות אלא בתקון האחרון הזה. וז”ש דאתער רוחא לכלא, שממנו יוצא רוח החכמה לכל פרצופין התחתונים. (ועי’ בתלמוד עשר ספירות שיעור י”ג מאות נ’ עד אות צ”ב, ששם נתבארו ז’ תיקוני גלגלתא האלו באריכות.)

לשון הזוהר

ז) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, שיתא בראשית עלייהו, כלוהו לתתא, ותליין משבעה דגולגלתא עד יקירו דיקירותא, והארץ תניינא לאו בחושבן והא אתמר. ומההיא דאתלטייא נפקא, דכתיב מן האדמה אשר אררה יי’. היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. תליסר, תיילן בתליסר יקירו דיקירותא.

פירוש הסולם

ז) בראשית ברא וגו’: ​בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ הם שש תיבות, כנגד חג”ת נה”י, ובראשית עליהן, שהיא בינה. כולם הן למטה בבינה ובז”א, והן תלויות ונמשכות מז’ תיקוני גלגלתא, ומתפשטים עד היקר מכל יקר, שהוא י”ג תיקוני דיקנא דא”א, שמהם נמשך הכתוב הב’ היתה תהו ובהו וגו’ שבו י”ג תיבות, כמ”ש לפנינו. והמלה ​והארץ השניה, דהיינו והארץ שבה מתחיל הכתוב הב’, אינה בחשבון י”ג תיבות אלו כמו שלמדנו, משום שיצאה מן אותה הארץ שנתקלקלה, בחטא של עצה”ד, שנתערב בה המלכות דמדת הדין הקשה, שכתוב מן האדמה אשר אררה ה’. וע”כ אינה בחשבון י”ג, והם מתחילים מן היתה, דהיינו היתה, תהו, ובהו, וחשך, על, פני, תהום, ורוח, אלקים, מרחפת, על, פני, המים, שהם י”ג תיבות, ואלו י”ג תיבות תלויות מן י”ג תקונים שביקר מכל יקר, שהוא הדיקנא דא”א. ומתבארים לפנינו להלן (מאות י”ד עד אות י”ח.)

לשון הזוהר

ח) שיתא אלפי שנין, תליין בשיתא קדמאי, שביעאה עלייהו, דאתתקף בלחודוי. ואתחריב כלא בתריסר שעתי, דכתיב היתה תהו ובהו וגו’. תליסר יקים לון ברחמי, ומתחדשן בקדמיתא, וקמו כל אינון שיתא. בגין דכתיב ברא, ולבתר כתיב היתה, דהא הות ודאי, ולבסוף תהו ובהו וחשך, ונשגב יי’ לבדו ביום ההוא.

פירוש הסולם

ח) שיתא אלפי שנין וכו’: ששת אלפים שנה שהעולם עומד תלויות ונמשכות בשש תבות הראשונות שהם, ​ברא אלקים את השמים ואת הארץ השביעי שהוא בינה, הוא עליהם, שמתגבר בלבדו, דהיינו המלה בראשית המוקדמת להם. ונחרב הכל בי”ב שעות, שכתוב, ​היתה תהו ובהו וגו’. השלשה עשר, יקים אותם הי”ב שעות ברחמים. ומתחדשים כבתחילה, וקמים שוב כל אלו הששה. משום שכתב ברא, ואח”כ כתוב, היתה, שמשמע שעתה כבר איננה, והוא כי היתה ודאי בששה אלפי שני, ולבסוף, באלף הז’ היא תהו ובהו וחשך וגו’, כי נחרבה. וז”ש ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא, דהיינו באלף הז’.
פירוש.

נודע שלתקון העולם, שתף מדת הדין במדת הרחמים, דהיינו שהעלה המלכות לבינה, שעי”ז השיגו זו”ן מוחין וכלים מן הבינה ונתקיים העולם, ולולא זה לא היה העולם מתקיים (כנ”ל ב”א דף ז’ ד”ה וכבר) וז”ש שיתא אלפי שנין תליין בשיתא קדמאי, שה”ס חג”ת נה”י של ז”א שנמתקו בכלים דבינה, שע”כ המה חסרי המלכות, ועטרת יסוד שה”ס מפתחא, דהיינו מלכות מבחינת בינה, היא עומדת במקום מלכות האמיתית דמדת הדין. ז”ש שביעאה עלייהו דאתתקף בלחודוי, שבחינת המלכות, שהיא ספירה השביעית, הוא מבחינת בינה שהוא ממעל חג”ת נה”י, כי הבינה לבדה מתחזקת במלכות לקיים העולם בשתא אלפי שני ע”י כלים ואורות שלה. ועליה רומזת המלה, בראשית.

ונודע, ששורש תקון זה דעלית המלכות בבינה, הקטנות והגדלות וכל מיני מוחין, יוצאים מי”ב תקונים שבדיקנא דא”א, עד ונקה, שהיא בחינת המלכות, שבחינתה עצמה גנוזה, אלא שמקבלת מן י”ב תקונים של הדיקנא, כמ”ש להלאה, וע”כ נאמר עליה ונקה לא ינקה, כי כל אלו האורות של י”ב התקונים הם מכלים ואורות דבינה ומבחינה זו נקראת ונקה, ולא מכלים של עצמה, שהם עוד בסוד לא ינקה. ובאלף הז’ יחרבו כל אלו המוחין הנמשכים מן י”ב תקוני דיקנא. שז”ס חורבן העולם שיהיה באלף הז’. וז”ש ואתחריב כלא בתריסר שעתי, שכל מה שבתריסר שעתי, שהם י”ב תקונים דדיקנא הכוללים כל האורות והכלים דבי”ע יחרבו (כמ”ש בהקדמת ספר הזהר דף ע”ט ד”ה בן איש חי. ודף פ”א ד”ה והענין ע”ש כל ההמשך) תליסר יקים לון ברחמי, שמזל י”ג, שנאמר עליה בשתא אלפי שני לא ינקה, כנ”ל הנה אז תקבל תקונה המוחלט (כנ”ל בהקסה”ז דף פ”א ד”ה והענין) כי הב”ן ישוב להיות ס”ג ע”ש בההמשך, ואז וקמו כל אינון שיתא, שכל המוחין דשתא אלפי שני יחזרו ויקומו. כמ”ש שם.

לשון הזוהר

ט) גלופי דגליפין כחיזו דחויא אריך, ומתפשט לכאן ולכאן, זנבא ברישא. רישא אחיד אכתפין, אעבר וזעים, נטר וגניז. חד לאלף יומין זעירין אתגלייא, קולטרא בקטרוי, סנפירא בעדבוי, אתבר רישיה במיין דימא רבא, דכתיב שברת ראשי תנינים על המים. תרין הוו, חד אתחזרי, תנינם כתיב חסר. ראשי, כד”א ודמות על ראשי החיה רקיע.

פירוש הסולם

ט) גלופי דגליפין כחיזו וכו’: חקיקות החקיקות הוא כמראה נחש ארוך ומתפשט לכאן ולכאן, הזנב הוא בראש, הראש מתאחד בכתפים, עובר וזועם שומר וגונז. אחד לאלף ימים קטנים מתגלה ההשגחה בתקונו. הסנפיר שהעולם עומד עליו הוא בחלקו. ראשו נשבר במים של ים הגדול, שכתוב, שברת ראשי תנינים על המים. שנים היו, והוחזרו אחד, שכתוב, תנינם, חסר הי‘ דלשון רבים, ואע”פ שכתוב ראשי הוא לשון יחיד, כמו שאתה אומר, ודמות על ראשי החיה רקיע. הרי שנאמר ראשי עם י’ אע”פ שהיא ראש חיה יחידה, אף כאן בתנין, אע”פ שנאמר ראשי, הוא ראש של תנין אחד. קולטרא, פירושו השגחה, מלשון דעביד קומיס קליטר (וי”ר כ”ח) שפירושו ראש המשגיחים. בקטרוי, פירושו עשיה ותקון, מלשון, קטורי בירי (מועד קטן יוד ע”ב).

פירוש. המדובר הוא כאן, בסוד קו שמאל מבחינתו עצמו, שממנו נמשכים כל הדינים. ומדמהו לצורת תנין בים, ולצורת נחש ארוך להיותו נמשך מקו שמאל דבינה עד המלכות הנקראת ים. וע”כ הוא ארוך. ועוד, כיון שהחכמה מתגלית בקו שמאל, והחכמה נקראת ארוך, ע”כ קורא אותו, חויא אריך.

וזה אמרו. גלופי דגליפין, דהיינו קו שמאל שממנו כל החקיקות שהם הדינים. כחיזו דחויא אריך ומתפשט לכאן ולכאן, שהוא מתפשט לבינה ולמלכות, כנ”ל, וע”כ הוא ארוך מבינה עד מלכות. זנבא ברישא. הזנב שלו הוא בראש. כי בקו שמאל נהפכו המדרגות, כי הסדר הוא ג”ר בראש ו”ק לאחר כך בגוף, וגזרא דדינא בסיום, המכונה זנב, וכדי למחות הרשעים שהיו ממשיכים מג”ר דחכמה ממעלה למטה נעשה תקון בקו שמאל של הפיכת המדרגות שגזרא דדינא עלה למעלה באפן שהסיום והזנב נעשה לבחינת ראש, ואחר כך הו”ק ואח”כ לבסוף הג”ר, (כמ”ש לעיל פרשת וירא דף פ”ג ד”ה פנימיות ע”ש) הרי שזנבא ברישא. וז”ש, רישא אחיד אכתפין, שהראש שלו הוא בחינת כתפין, כלומר שנסתלקו ממנו הג”ר שהוא ראש, ולא נשאר ממנו רק בחינת ו”ק דחכמה שהוא נבחן לכתפין. אעבר וזעים. בשעה שעובר להשפיע חכמה הוא זועם בדינים, משום שאינו נגלה אלא על גזרא דדינא (כנ”ל וירא ס”ה ד”ה מה) ​בסו”ה ​בערב היא באה. נטיר וגניז. שעל ידי הזעם שלו שומר, שהרשעים לא יקרבו להמשיך ממנו, וגונז הג”ר דחכמה.

ונודע שהחכמה מכונה אלף ימים, ובחינת ו”ק דחכמה מכונה אלף ימים קטנים. והמלכות ה”ס אחד לאלף ימים אלו, ואין החכמה מתגלית בשום מדרגה אחרת זולתה. וז”ש, חד לאלף יומין זעירין, אתגליא קולטרא בקטרוי, שבמלכות, שה”ס אחד לאלף ימים קטנים, מתגלה ההשגחה, שה”ס חכמה, על ידי תקוניו ומשמיענו שחוץ ממנה אין החכמה מתגלה כלל, (כנ”ל בראשית א’ דף רע”ו ד”ה ועוד כמה). ומלכות זו בשעה שהיא מגלית חכמה נקראת סנפיר, שהעולם עומד עליו. שאין קיום לעולם זולת על ידי חכמה זו שהיא מגלית, וז”ש, סנפירא בעדבוי שהסנפיר שהעולם עומד עליו הוא בחלקו של מלכות זו שה”ס חד לאלף וכו’ כמ”ש לעיל (ב”א י”ד ד”ה פירוש. ע”ש).

ונודע שבביאת קו האמצעי להכריע וליחד ב’ הקוין ימין ושמאל זה בזה, הוא עושה ב’ פעולות שמתחילה פועל במסך דמלכות דמדת הדין, ואח”כ פועל במלכות הממותקת במדת הרחמים, כנ”ל (פרשת לך דף י”ג ד”ה ונתבאר ע”ש, ואין להכפיל הדברים). שבמסך דמדת הדין שמצמצום א’ הרג את הנוקבא, ובמסך הממותק דמדת הרחמים מצמצום ב’ מחץ ראשו של הזכר, דהיינו שמיעטו מג”ר דג”ר והעמידו על ו”ק דג”ר, כמ”ש לעיל (פרשת בא דף ט”ו ד”ה ביאור, ע”ש).

וזה אמרו. תרין הוו, חד אתחזרו, שמבחינת קו שמאל הנ”ל נמשכו ב’ תנינים, שהם לויתן ובת זוגו, אבל בסבת המסך דחירק שהמשיך קו האמצעי סוד המלכות דמדת הדין נהרגה הנקבה, ונשאר תנין אחד, הזכר. אתבר רישיה במיין דימא רבא, דהיינו שנתמעט לבחינת ו”ק דג”ר, ע”י המסך דחירק שבקו אמצעי דצמצום ב’ שהוא מלכות הממותקת שזה נבחן כמו שנשבר ראשו, דהיינו הג”ר שלו, ונעשה בו נקב, (כנ”ל פרשת בא דף י”ג ד”ה פירוש) שזסו”ה, שברת ראשי תנינים על המים. שהכונה על תנין הזכר הנ”ל. ואין לשאול שכתוב תנינים לשון רבים. שהרי תנינם חסר כתיב. שיורה על תנין אחד. וכן ראשי הוא כמו ראשי החיה, שהוא ג”כ לשון יחיד.

לשון הזוהר

י) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, היינו דכתיב כי הוא אמר ויהי, הוא בלחודוי. לבתר אתחזרו חד יהו”י יה”ו וי’ בתראה שכינתא לתתא. כמה דה’ שכינתא אשתכח ובחד מתקלא אתקלו.

פירוש הסולם

י) ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור : היינו שכתוב, כי הוא אמר ויהי, שכתוב אמירה בויהי, להראות, אשר ויהי, הוא בפני עצמו, והמלה יהי אור הוא בפני עצמו, כי יהי אור הוא אבא וקו ימין, ויהי אור הוא אמא וקו שמאל. ואח”כ חזרו ימין ושמאל להיות אחד, על ידי קו האמצעי, שה”ס ז”א שהכריע ביניהם בכח המסך דחירק, כנ”ל. ונתיחדו יהי עם ויהי ונעשה מהם צירוף יהו”י, כי האותיות השוות אינם נכפלות, יה”ו, ה”ס אבא ואמא וז”א המכריע ומיחדם. וי‘ האחרונה שביהו”י, היא השכינה למטה, כמו ה’ היא השכינה ובמשקל אחד נשקלו, כי י‘ ה”ס הי‘ שנכנסה לאור י”ה ונעשה לאויר, דהיינו המלכות שעלתה לבינה (כמ”ש לעיל ב”א מ”ג ד”ה יהי) וע”כ היא השכינה כמו ה‘, ויהו”י הוא אחד כמו י”ה ו”ה. שפירושו, אבא ואמא וז”א והמלכות.

לשון הזוהר

יא) והחיות רצוא ושוב, דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. אמרו צדיק כי טוב. האי, במתקליה סלקא. קדמאה בלחודוי. וכלא לחד אתחזרי. אחתא ומודעתא כלילן דא בדא ביו”ד ה”א, כתרין רחימין דמתחבקן.

פירוש הסולם

יא) והחיות רצוא ושוב: דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב. פירוש, כשהחיות, שה”ס הארות החכמה שבשמאל, הן ברצוא, להמשך ממעלה למטה הם פוגעים בדינים של קו אמצעי אז הם ושוב, שמחזירים הארתם ממטה למעלה, כדי להתיחד בחסדים. וז”ש וירא אלקים את האור כי טוב, שע”י קו האמצעי, נעשה האור טוב כי הוא שב ומתיחד עם הימין, וז”ש אמרו צדיק כי טוב, כי הצדיק הוא קו אמצעי שבנו”ה שהם ימין ושמאל ועושה אותה בבחינת טוב כנ”ל.

פסוק זה וירא אלקים כי טוב, עולה במאזנים, שהוא קו האמצעי השוקל ומשוה ב’ האורות ימין ושמאל שיהיו שוים ויתיחדו זה בזה, (כנ”ל אות ג’ בסולם) אבל פסוק הראשון יהי אור ויהי אור היו הימין והשמאל בפני עצמם, שעוד לא נתיחדו במאזנים. וכולם חזרו לאחד אח”כ, ע”י קו האמצעי, שהאחות שה”ס חכמה, ומודע שה”ס בינה, הנרמזים ביהי אור ויהי אור כנ”ל, נכללו על ידו זה בזה, בסוד י”ה, שהוא חכמה ובינה, שהם כתרים האהובים המתחבקים. ומה שמכנה חו”ב אחתא ומודעתא, הוא בסו”ה, אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא. שהחכמה נקראת אחות משום שאסורה עליו כאחותו, כמ”ש חז”ל, וכל החכמה המתגלה באצילות, הוא ע”י הדעת שבבינה שחזרה להיות חכמה, וע”כ נקראת הבינה מודע, ע”ש הדעת.

לשון הזוהר

יב) שיתא נפקין מענפא דשרשא דגופא, לישן ממלל רברבן. לישן דא, סתים בין יו”ד וה”א, דכתיב זה יאמר לה’ אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו ליי’ ובשם ישראל יכנה יכנה ממש. זה יאמר לה’ אני: אחתא. וכלא אתמר ביה”ו. כלא כלילן בלישן סתים לאימא. דהא אתפתחת ליה דנפיק מינה. אבא יתיב ברישא, אימא באמצעיתא ומתכסייא מכאן ומכאן ווי למאן דגלי ערייתהון.

פירוש הסולם

יב) שיתא נפקין מענפא וכו’: שש ספירות חג”ת נה”י יוצאות מן הענף של שורש הגוף, שהוא לשון מדברת גדולות, כי הלשון היא ענף יוצא מפנימיות הגוף ממטה למעלה אל הפה דראש, והוא ספירת הדעת דהיינו קו האמצעי המכריע ומיחד חכמה ובינה, כנ”ל (משפטים אות תקכ”ט) ואומר שם שהוא פשיטותא דתפארת וכו’ ע”ש בסלס). לשון הזה סתום בין יו”ד וה”א, שהם חכמה ובינה. שכתוב, זה יאמר להוי”ה אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתוב ידו להוי”ה ובשם ישראל יכנה. יכנה ממש. זה יאמר לה’ אני, הוא האחות, דהיינו חכמה בסוד שאסורה כאחותו, שאין בה השגה. וזה יקרא בשם יעקב, היינו מודע, שהיא בינה, שבה מתחיל הארת החכמה, וע”כ נאמר בשם יעקב, כי בשם, פירושו השגה. וזה יכתוב לה‘, הוא דעת, ובשם ישראל יכנה, היא התפשטות הדעת לז”א, שאז נקרא ז”א ישראל. דהיינו יכנה ממש כנ”ל. והכל נאמר ביה”ו. דהיינו בחכמה בינה דעת כמבואר. הכל כל ג’ אלו, חכמה בינה דעת, כלול בלשון הסתום באמא, שהדעת המכריע בין ב’ קוין חכמה בינה שבאמא, כולל בעצמו חב”ד, כי נפתחה ממנו, ויוצא ממנה. אבא ישב בראש אמא באמצע, ומתכסה מכאן ומכאן, אוי למי שמגלה ערותם.

פירוש. כיון שב’ קוין דאמא היו במחלוקת והיתה משום זה בסוד ם סתומה ולא נפתחה מסתימתה אלא על ידי הלשון שה”ס קו האמצעי, שעל ידו האירו בה ג’ קוין חב”ד, ונודע שכל האורות שהתחתון גורם לעליון זוכה בהם התחתון. כמ”ש לעיל, דכיון דתלת דאמא מחד נפקי, שיוצאים מדעת שה”ס ז”א שעלה בסוד קו האמצעי לאמא לבחינת קו אמצעי ע”כ חד בתלת קיימא, זוכה הדעת בג’ מוחין חב”ד אלו, ויוצאים ומתפשטים לז”א למטה. (כנ”ל בראשית א’ דף רפ”ז ד”ה תלת) וז”ש, דהא אתפתחת ליה, שאמא נפתחה מן הדעת שהוא הלשון וע”כ כלא כלילן בלישן סתים לאמא, שהוא דעת. דנפיק מינה, שהוא יוצא עם חב”ד אלו למקומו בז”א עצמו. ומה שמכנהו לישן סתים, הוא משום שהוא סותם הג”ר דקו שמאל דבינה, שממעט ממנו הג”ר דג”ר כנודע. ומה שמכנה את הדעת ענפא דשרשא דגופא, הוא משום שהדעת הוא באמת ז”א שנקרא גוף, שעלה למ”ן לאמא, וז”א מכונה גוף, וע”כ נבחן לענף יוצא בראש מן שורש הגוף, שהוא ז”א.

וזה אמרו, אבא יתיב ברישא, שהוא נקרא או”א עלאין, והוא י‘ דהויה. אמא באמצעיתא, שהיא נקראת ישסו”ת, והיא ה‘ דהויה, וז”א שה”ס ו‘ דהויה הוא למטה, ומתכסיא מכאן ומכאן, שהחכמה שבאמא מתכסה מצד מעלה מאו”א עלאין, שהם חסדים מכוסים לגמרי מהארת חכמה, ומצד מטה מז”א, שגם הוא סוד חסדים מכוסים. וע”כ ווי למאן דגלי ערייתהון, דהיינו מי שרוצה לגלות ולהמשיך החכמה שבקו שמאל דאמא ממעלה למטה, שגורם בזה להפריד או”א עלאין מישסו”ת דהיינו פירוד בין י”ה, ופירוד בין י”ה אל הו’, וענשו מרובה.

לשון הזוהר

יג) ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים, שליט דכר בנוקבא. דכתיב וצדיק יסוד עולם, נהיר יו”ד בתרין, ונהיר ומעבר לנוקבא. אתייחד יו”ד בלחודוי, סליק בדרגוי לעילא לעילא. אתחשכא נוקבא, ואתנהירת אימא ומתפתחא בתרעוי. אתא מפתחא דכליל בשית, ומכסיא פתחהא, ואחיד לתתא להאי ולהאי, ווי למאן דגלי פתחהא.

פירוש הסולם

יג) ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים: רומז שהזכר שהוא ז”א, ישלוט על על הנקבה, שהיא המלכות, שע”כ נקרא הזכר, מאור הגדול, והנוקבא מאור הקטן, שכתוב, וצדיק יסוד עולם, שהצדיק שהוא יסוד דז”א הוא היסוד של המלכות שנקראת עולם שמשמע, שלולא הצדיק לא היה קיום לעולם, וע”כ שולט עליה. ומפרש למה הוא כך. ואומר, הי’ שהוא חכמה ואו”א עלאין, האירה בשתי ההין, והאירה ועיברה את הה‘ ראשונה עם הנוקבא. ואח”כ נתיחדה הי‘ בפני עצמה, שנבדלה מן הה‘ ועלתה במדרגותיה למעלה למעלה, ונתחשכה הנוקבא. ואמא האירה ונתפתחה בשעריה. ובא המפתח הכולל שש ספירות, שהוא ז”א, ומכסה הפתח דאמא. ונתאחד למטה, עם זו ועם זו, דהיינו עם הנוקבא ועם אמא. אוי למי שמגלה הפתח.

פירוש. נודע שמכח עלית המלכות לבינה בכל מדרגה, נבקעו כל המדרגות לב’ חצאים, שכו”ח נשארו במדרגה ובינה ותו”מ נפלו מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה. (כנ”ל ב”א דף ד’ ד”ה ביאור) ואח”כ לעת גדלות, יורדת המלכות מבינה בכל מדרגה, וג’ ספירות בינה ותו”מ, שנפלו לתחתונה חוזרים ועולים למדרגתם (כנ”ל ב”א דף ר”צ ד”ה בגין) ולוקחים עמהם גם את התחתונה שהיו מלובשים בהם בשעת הנפילה, שעי”ז עולה כל תחתון לעליון, ומקבל האור דעליון, שזה הוא סוד העיבור (כנ”ל ב”א דף מ”ב ד”ה פירוש).

וכבר ידעת, שהי‘ ה”ס חכמה, וכן היא או”א עלאין. והה‘ ה”ס בינה, וכן ה”ס ישסו”ת. ונמצא שבעת ירידת הפרסאות, דהיינו המלכות, מכל מדרגה, הבינה ותו”מ דכל מדרגה חוזרות למקומם ומעלים עמהם גם המדרגה התחתונה, אל העליונה, נמצא שבינה, ותו”מ של הי‘ חזרו אליה, והעלו עמהם גם מדרגת ה‘ אל מדרגת הי‘, ונעשו אחד. וכן על דרך זה חזרו בינה ותו”מ של הה‘, והעלו עמהם גם מדרגת ו”ה, שהם זו”ן אל הה‘, ונעשו אחד עם הה‘, אשר הי‘ כבר מחוברת עמה. ונמצא בזה, שהי‘ מאירה לב’, ההין, ביחד, כי ה’ תחתונה שהיא מלכות כבר נתדבקה באמא, שהיא ה‘ ראשונה, והארה זו נבחנת לעבור. וז”ש, נהיר י’ בתרין ונהיר ומעבר לנוקבא. שהי‘ מאירה ומעברה את הנוקבא. אמנם גם הו‘, שהיא ז”א דבוקה באמא, כנ”ל, ונבחן, אשר הו‘ דבוקה בקו ימין דאמא, והה‘ דבוקה בקו שמאל דאמא.

ונודע, שעם עלית בינה ותו”מ דכל מדרגה, שנעשו השמאל של המדרגה, נתעוררה מחלוקת בין ימין לשמאל, ונעשה פירוד ביניהם. (כנ”ל ב”א דף נ”ז ד”ה וזה) ואז נעשה פרוד בין י”ה, שהי‘ שכולה ימין, נבדלה לעצמה ועלתה למעלה, וז”ש אתייחד י’ בלחודוי, סליק בדרגוי לעילא לעילא. והנוקבא הדבוקה בקו שמאל דאמא, נחשכה לגמרי, כי אין החכמה שבשמאל יכולה להאיר בלי התלבשות בחסדים שבימין, (כנ”ל ב”א דף רמ”ז ד”ה ימא דקאפו) וז”ש אתחשכא נוקבא, שלהיותה בחינת שמאל בלי ימין. היא נקבעה להיות תמיד בסוד החושך. כי ע”כ ה”ס לילה. ואח”כ הכריע ז”א אשר שם, באמא, את ב’ קוין ימין ושמאל שבאמא, ונעשה בה סוד הדעת, ואז חזרה והאירה. וז”ש ואתנהירת אמא ומתפתחא בתרעוי אתא מפתחא דכליל בשית, שהוא ז”א, ומכסיא פתחהא, דהיינו אחר הכרעת ז”א, שהוא מפתחא דכליל שית, את ב’ הקוין שלה שאז חזרה הי‘ להאיר בה‘, וה’ ספירות כח”ב תו”מ שלה שכל אחת כוללת עשר, נעשו לנ’ שערי בינה.

ונודע ששער האחרון מבחינת הכלים דאמא, הוא גנוז במלכות דאמא, וה”ס מנעולא, ושער הנ’ הבלתי מושג, (כנ”ל בהקדמת ספר הזהר דף מ”ו ד”ה חד.) וע”כ הוא צריך כיסוי וגניזא. (כנ”ל בהקסה”ז דף קכ”ג אות קכ”ב ד”ה ב’). וע”כ נה”י דאמא מתלבשת בז”א, וז”א מכסה אותם. ואחיד לתתא. במלכות להאי ולהאי, בבינה ומלכות, שנתאחד בבינה להיותו מכריע בין ב’ קוין שלה, והוא מלביש נה”י שלה, ונתאחד במלכות שמזדווג עמה ומאיר אליה מג’ קוין שלו. ווי למאן דגלי פתחהא, כי כשהמנעולא שהיא המלכות דמדת הדין שבשער האחרון דאמא, מתגלה, הוא אובד כל הארותיו (כנ”ל ויצא י”ג ד”ה סתרא) ועונשו גדול מאד. והנה נתבאר בזה, שהמלכות נחשכה, וצריכה לז”א שיאיר אליה, ומטעם זה שליט דכר בנוקבא, וזהו שרצה להשמיענו.