סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

ספר הזוהר עם פירוש הסולם

זוהר חומש בראשית | פרשת לך לך | אותיות א-ט

מאמר שמעו אלי אבירי לב

לשון הזוהר

א) לך לך מארצך וגו’. ר’ אבא פתח ואמר, שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה. שמעו אלי אבירי לב: כמה תקיפין לבייהו דחייביא, דחמאן שבילי ואורחי דאורייתא, ולא מסתכלן בהו, ולבייהו תקיפין, דלא מהדרין בתיובתא, לגבי מריהון, ואקרון אבירי לב. הרחוקים מצדקה: דמתרחקי מאורייתא.

פירוש הסולם

א) ​לך לך מארצך וגו’: רבי אבא פתח, פתח טעם הכתוב, למה זכה אברהם, שיאמר לו הקב”ה לך לך וגו’ יותר מכל בני דורו. ואמר ​שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה. שמעו אלי אבירי לב, פירושו, כמה קשים הם הלבבות של הרשעים, שרואים השבילים והאורחות של התורה, היינו פנימיות וחיצוניות של התורה, שבילים פנימיות, ואורחות חיצוניות. (עי’ לעיל בראשית א’ דף רנ”א אות ש”ח) ואינם מסתכלים בהם. ולבבם קשה, שאינם חוזרים בתשובה אל רבונם, וע”כ נקראים אבירי לב. הרחוקים מצדקה. פירושו שמתרחקים מהתורה, וע”כ הם רחוקים מצדקה.

לשון הזוהר

ב) רבי חזקיה אמר, דמתרחקי מקב”ה, ואינון רחיקין מניה, ובגין כך, אקרון אבירי לב. הרחוקים מצדקה. דלא בעאן לקרבא לגבי קב”ה. בגין כך, אינון רחוקים מצדקה. כיון דאינון רחוקים מצדקה, רחוקים אינון משלום. דלית לון שלום. דכתיב אין שלום אמר ה’ לרשעים. מ”ט בגין דאינון רחוקים מצדקה.

פירוש הסולם

ב) רבי חזקיה אמר וכו‘: ר”ח אמר בביאור הכתוב הנזכר, שהמה מתרחקים מהקב”ה וע”כ הם רחוקים ממנו, ומשום זה שמתרחקים מהקב”ה נקראים ​אבירי לב. ושיעור הכתוב הוא הרחוקים מצדקה, למה, משום שאינם רוצים להתקרב אל הקב”ה, שהם אבירי לב, ומשום זה הם רחוקים מצדקה. וכיון שהם רחוקים מצדקה הם רחוקים משלום, שאין להם שלום. שכתוב אין שלום אמר ה’ לרשעים. מה הטעם. משום שהם רחוקים מצדקה, ע”כ אין להם שלום.
פירוש. המלכות מבחינת הדין שבה, נקראת צדק, בלא ה‘. ובסוד הזווג הגדול דצדיק וצדק. שאז הנוקבא עולית ומלבשת לאמא, היא נקראת צדקה, כלומר שנתהפכת לרחמים, כי קבלה ה‘ של אמא, להיותה מלבשת עליה. ועל ידי מ”נ שהצדיקים מעלים להנוקבא בעת שנקראת צדק, גורמים זווג עליון וצדק מתהפך ונעשה צדקה. כלומר, שהדין מתהפך להיות רחמים. וזהו שאומר רבי אבא בביאור הכתוב שמעו אלי אבירי לב וגו’. כי להיותם אבירי לב ואינם מעלים מ”ן ע”י הסתכלות בתורה וע”י תשובה, ע”כ הם רחוקים מצדקה כי ע”כ הם נמצאים בדינים דצדק. דהיינו בלי ה’, שה”ס המוחין דאמא, וז”ש הרחוקים מצדקה, דמתרחקי מאורייתא, משום שמתרחקים מהתורה ואינם מעלים מ”ן לזווג עליון, ע”כ הם רחוקים מצדקה, ונמצאים בדינים דצדק. ורבי חזקיה אינו חולק על רבי אבא, אלא שמבאר יותר ממנו, ואומר דמתרחקי מקב”ה ואינון רחיקין מניה, דהיינו שאין להם אהבה אל הקב”ה, בגין כך אינון רחוקים מצדקה, הם רחוקים מלהפך הצדק לצדקה, דהיינו את הדין לרחמים, כי אינם מעלים מ”ן לזווג. כיון דאינון רחוקים מצדק רחוקים אינון משלום. ומתוך שאינם מעלים מ”ן להפך הצדק לצדקה, אין להם שלום. כלומר, שאינם גורמים זווג עליון, המכונה שלום. וע”כ השלום אינו מאיר עליהם.

לשון הזוהר

ג) ת”ח אברהם, בעי לקרבא לקב”ה, ואתקרב. הה”ד אהבת צדק ותשנא רשע. בגין דאהב צדק, ושנא רשע, אתקרב לצדקה, ועל דא כתיב, אברהם אוהבי. מ”ט אוהבי. בגין דכתיב, אהבת צדק. רחימותא דקב”ה, דרחים ליה אברהם, מכל בני דריה, דהוו אבירי לב, ואינון רחוקים מצדקה. כמה דאתמר.

פירוש הסולם

ג) ת”ח אברהם וכו‘: בוא וראה, אברהם רצה לקרב עצמו להקב”ה, ונתקרב. וז”ש ​אהבת צדק ותשנא רשע, משום שאהב צדק ושנא רשע ע”כ נתקרב לצדקה, כלומר, משום שאהב צדק וגו’ העלה מ”ן לזווג עליון, והצדק נעשה לצדקה בעדו כנ”ל בדיבור הסמוך. ועל כן כתוב ​אברהם אוהבי. מהו הטעם הוא אוהבי משום שכתוב בו אהבת צדק. הוא אהבת הקב”ה, שאהב אותו אברהם, יותר מכל בני דורו, שהם היו אבירי לב, והם רחוקים מצדקה. כמו שנתבאר.

מאמר על מה קאים עלמא

לשון הזוהר

ד) ר’ יוסי פתח, מה ידידות משכנותיך ה’ צבאות. כמה אית לון לבני נשא, לאסתכלא בפולחנא דקב”ה. דהא כל בני נשא, לא ידעי ולא מסתכלי על מה קאים עלמא. ואינון על מה קיימין. דכד ברא קב”ה עלמא. עבד שמיא, מאש וממים מתערבין כחדא, ולא הוו גלדי. ולבתר אגלידו, וקיימו ברוחא עלאה. ומתמן שתיל עלמא, לקיימא על סמכין. ואינון סמכין, לא קיימין, אלא, בההוא רוחא. ובשעתא דההוא רוחא אסתלק, כלהו מרפפין וזעין, ועלמא ארתת. הה”ד המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון. וכלא קאים על אורייתא, דכד ישראל משתדלי באורייתא, מתקיים עלמא, ואינון קיימין, וסמכין קיימין באתרייהו, בקיומא שלים.

פירוש הסולם

ד) רבי יוסי פתח וכו‘: ר”י פתח. ​מה ידידות וגו’ כמה יש להם לבני אדם להסתכל בעבודת הקב”ה. שהרי כל בני אדם אינם יודעים ואינם מסתכלים על מה העולם עומד. והם עצמם על מה עומדים. ואלו ב’ דברים מתבארים בהמאמר שלפנינו. על מה קאים עלמא מתבאר עד אות ה’ ועל מה בני אדם עומדים מתבאר מאות ה’ עד אות י’, כי ​כאשר ברא הקב”ה את העולם, עשה את השמים מאש ומים ונתערבו יחד, ולא היו נקפאים. ואחר כך נקפאו ועמדו ברוח עליון.
פירוש. כי נודע בסדר יציאת המוחין שמתחילה, יוצאים ב’ הקוין ימין ושמאל. ובסוד ב’ נקודות חולם ושורק, המכונים מים ואש. והם במחלוקת זה עם זה, שפירושו, שכל אחד נכנס בגבול חברו ורוצה להכניעו תחת בחינתו. כמו ב’ דברים לחים המתערבים זה עם זה. עד שמתגלה קומת חסדים היוצאת על מסך דת”ת, שה”ס קו הג’, והוא מכריע ביניהם, שכל אחד יאיר לפי דרכו ולא יתערבו עוד זה בזה. וזהו מכונה, שב’ הקוין שהיו לחים ונתערבו זה בזה, נקפאו עתה ע”י קו האמצעי שהוא ת”ת. ולא יתערבו עוד זה בזה. (כמ”ש כל זה באורך לעיל בראשית א’ דף מ”ז אות ל”ד ד”ה לפיכך. ע”ש כל ההמשך).
וזה אמרו, דכד ברא קב”ה שהוא בינה, עלמא, שהיא הנוקבא, עבד שמיא, שהוא ז”א מאש מקו שמאל, וממים מקו ימין מתערבין כחדא ולא הוו גלדי. שהיו מתערבים יחד ואינם נקפאים, כלומר, שהיו במחלוקת זה עם זה וכל אחד מתערב בגבול חברו להכניעו תחתיו. כטבע הנוזלים המתערבים זה בזה. ולבתר, אחר שיצא קו האמצעי, אגלידו וקיימו ברוחא עלאה, נקפאו ועמדו ב’ הקוין ע”י קו אמצעי שהוא ת”ת הנקרא רוח. דהיינו שנעשה כמו דברים מוצקים, שהאחד לא יכנוס עוד תוך הגבול של חברו.
ומתמן שתיל עלמא וכו‘: ומשם מהשמים שהם ז”א, שתל העולם שהיא הנוקבא, שיעמוד על אדנים שהם ג’ קוי הנוקבא, ואלו האדנים אינם עומדים אלא באותו הרוח שהוא קו האמצעי שבהם, ובשעה שרוח ההוא מסתלק, כולם מרופפים ומזדעזעים, והעולם רותת, וז”ש ​המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון. כי כנ”ל בהקוין דז”א שאומר דאגלידו וקיימו ברוחא עלאה, כן בהקוין דנוקבא הנמשכים מז”א לא קיימין אלא בההוא רוחא. כי זולת קו אמצעי אין קיום כלל להארת ב’ הקוין (כנ”ל דף ב’ ד”ה פירוש ע”ש).
וכלא קאים על אורייתא וכו‘: והכל עומד על התורה, כי כשישראל עוסקים בתורה שמעלים מ”ן לזו”ן וממשיכים את קו האמצעי, כי התורה ה”ס קו אמצעי, מתקיים העולם, ואלו העמודים והאדנים, שהם ג’ קוי דז”א הנקראים עמודים, וג’ קוין דנוקבא הנקראים אדנים, נמצאים במקומם בקיום שלם. ואז נאמר על הנוקבא, מה ידידות משכנותיך וגו’. כי משכן ה”ס הנוקבא. והנה נתבאר שהעולם עומד על רוחא דהיינו על קו האמצעי. וז”ש דכד ישראל משתדלין באורייתא מתקיים עלמא. ומכאן ולהלן מבאר, איך גם בני אדם עומדים ומתקיימים רק על קו אמצעי.

לשון הזוהר

ה) ת”ח. בשעתא דאתער פלגות ליליא, וקב”ה עאל לגנתא דעדן, לאשתעשעא עם צדיקיא. כלהו אילנין דבגנתא דעדן, מזמרן ומשבחן קמיה. דכתיב אז ירננו עצי היער מלפני ה’ וגו’.

פירוש הסולם

ה) ת”ח בשעתא דאתער וכו‘: בוא וראה בשעה שנתעוררת חצות לילה, והקב”ה נכנס בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים כל האילנות שבגן עדן מזמרים ומשבחים לפניו, שנאמר ​אז ירננו כל עצי יער מלפני ה’ כי בא וגו’. פירוש. הלילה ה”ס הנוקבא מבחינת שליטתה עצמה, שעקרה הוא הארת קו השמאל, מסוד הארת החכמה הנמשכת מנקודת השורק שבאמא. ונודע שאין החכמה מאירה אלא מחזה ולמטה, כי מחזה ולמעלה של כל פרצוף, שולטת המנעולא ואין הארת החכמה יכולה להתגלות שם (כנ”ל בהקדמת הזהר דף נ”ה אות מ”א  ד”ה וטעם ע”ש) וז”ס התחלקות הלילה לב’ חצאים, כי נקודת החצות לילה ה”ס נקודת החזה. וחצות לילה הראשונה ה”ס מחזה ומעלה של הנוקבא, ומשום ששם שולטת המנעולא ע”כ היא דינים. וחצות לילה השניה ה”ס מחזה ולמטה של הנוקבא, ששם שולטת מלכות הממותקת בבינה, שה”ס מפתחא, (וענין מפתחא ומנעולא עי’ לעיל בהקדמה הזהר דף נ”ה אות מ”א ואילך) וע”כ מתגלה שם הארת החכמה שבהנוקבא שז”ס ותקם בעוד לילה. גם מבחינה זו נקראת הנוקבא גן עדן. כי מחזה ולמטה, שאין שם בחינת עצמה שה”ס מלכות דמדת הדין, ע”כ כולה נמתקת ונעשית כמו אמא הנקראת עדן. בסוד חזרתה לחכמה. וע”כ נקראת גן עדן.
וז”ש בשעתא דאתער פלגות ליליא דהיינו שהנוקבא נתעוררה לקבל המתקת הבינה שתאיר בהמחזה ולמטה שבה, שה”ס גן עדן, וקב”ה עאל לגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא, והקב”ה נכנס לג”ע להשתעשע עם הצדיקים, כלומר שהצדיקים מעלים מ”ן וממשיכים שם הארת קו אמצעי, שה”ס הקב”ה המאיר בגן עדן. כלהו אילנין דבג”ע מזמרן ומשבחן קמיה דכתיב אז ירננו עצי יער וגו‘: עצי היער הם אילני סרק שאינם עושים פירות. ומטרם ביאת הקב”ה נבחנים ספירות הנוקבא כמו עצי היער, שאין בהם פירות. ואחר שהארת הקב”ה נכנסת שם ע”י הצדיקים אז ירננו עצי היער מלפני הויה כי בא וגו’, והם עושים פירות.

לשון הזוהר

ו) וכרוזא קארי בחיל, ואמר, לכון אמרין קדישין עליונין, מאן מנכון, דעייל רוחא באודנוי, למשמע. ועינוי פקחין למחמי. ולביה פתוח למנדע. בשעתא, דרוחא דכל רוחין, ארים בסימו דנשמתא, ומתמן, נפיק קלא דקליא, חילין אתבדר לארבע סטרי עלמא.

פירוש הסולם

ו) וכרוזא קרי בחיל וכו‘: וכרוז יוצא וקורא בכח ואומר, לכם גבורים הקדושים, למי שבכם, שהכניס רוח באזניו לשמוע, ועיניו פקוחות לראות, ולבו פתוח לדעת. ומכח כרוז הזה מתעוררים הצדיקים לקום משנתם, ולעסוק בתורה, כמו שמסיים להלן באות ט’ וממשיכים את קו האמצעי.
פירוש. אזנים ה”ס בינה, והאור שלהם נקרא שמיעה. עינים ה”ס חכמה, והאור שלהם נקרא ראיה. ובלילה העינים סתומות, כי מפני הדינים אינן יכולות להאיר. ובחצות לילה כשמגיע הארת השמאל מאמא, שה”ס הארת החכמה מנקודת השורק שבאמא, אע”פ שכבר יש שם כח הראיה, מכל מקום עדיין אי אפשר לפקוח את העינים, כי עוד חסר אור החסדים ואין החכמה מאירה בלי חסדים. ואז הצדיקים מתעוררים לקום ולעסוק בתורה ולהעלות מ”ן לזו”ן, ואז עולה ז”א גם הוא למ”ן לב’ הקוין הנמשכים שם מב’ הנקודות חולם שורק שבבינה, וקומת חסדים נמשכת על מסך דז”א המכריע בין ב’ הקוין, והם נכללים זה בזה והחכמה שבשמאל מתלבשת בהחסדים שבימין ויכולה להאיר, ואז נפקחות העינים, וז”ש מאן מנכון דעייל רוחא באודנוי, כי רוחא ה”ס קו אמצעי שהוא ז”א, אשר הצדיקים בעסק התורה הם מעלים מ”ן ומכניסים הרוח, שהוא ז”א, אל האזנים שהם ב’ קוין שבבינה, והחכמה שבשמאל מתלבשת שם על ידו בהחסדים שבימין כנ”ל, ואז ועינוי פקחין למחמי, כי העינים שה”ס החכמה נפקחו לראות, כי אחר שנתלבשו בחסדים הן יכולות להאיר. וקו האמצעי נקרא דעת, ואז נעשו ג’ הקוין הללו לחכמה בינה דעת בבינה, ומשם נמשכים לחב”ד דזו”ן, ומשם לחב”ד דנשמות הצדיקים, שכל אלו המוחין יצאו על ידי עסק תורתם. ודעת הזה שה”ס קו המכריע בחו”ב של ראש, מתהפך ומאיר מלמעלה למטה אל הגוף. וז”ש ולביה פתוח למנדע, כי דעת שבראש מתפשט למטה וממלא את הלב וכל הגוף. וז”ס הכרוז שמגיע בחצות לילה, דהיינו בעת התחלת הארת קו השמאל מנקודת השורק, אל הצדיקים שיעלו מ”ן להמשכת קו אמצעי. ומ”ש קרא בחיל, היינו להיותו בסתימת הדינין של נקודת השורק וע”כ נבחן אז, שיוצא בכח גדול, וקורא אל הצדיקים לתקנו. ולפנינו מבאר סדר המשכת ג’ הקוין הנ”ל, מבינה לז”א, ומז”א לנוקבא, ומנוקבא לנשמות הצדיקים.
בשעתא דרוחא דכל רוחין: בשעה שרוח השורשי לכל הרוחות, מרים מתיקות הנשמה, ומשם יוצא קול השרשי לכל הקולות, הכחות מתפזרים לארבע רוחות העולם. פירוש. ז”א העולה ומכריע בין ב’ הקוין שבבינה, כנ”ל בדיבור הסמוך, נקרא רוחא דכל רוחין, להיותו קו אמצעי השורשי, שממנו נמשכים קוין אמצעים לכל המדרגות. נשמה היינו בינה, כי אור הבינה נקרא נשמה. ואחר שהרוח, שהוא ז”א עלה לאודנין שה”ס בינה והכריע בין ב’ הקוין שבה, נעשה הרוח, לבחינת קול הנשמע, שפירושו שמקודם הכרעת הרוח לא היו נשמעים בבינה, המכונה אזנים, שום אורות, והרוח, פעל בהם השמיעה, כי על ידו נשלמו ומאירים לחוץ. וז”ש בשעתא דרוחא דכל רוחין ארים בסימו דנשמתא, בשעה שז”א עלה לבינה, והרים שם המתיקות של אורות הבינה הנקראים נשמה, דהיינו שגילה שם ג’ קוין חב”ד, כנ”ל בדיבור הסמוך, ומתמן נפיק קלא דקליא, אחר שהרוח גילה ג’ הקוין ונעשה קול כנ”ל, הוא יוצא משם ונעשה שורש לכל הקולות, כי יוצא ומתפשט למטה. וז”ש חילין אתבדר לארבע סטרי עלמא, כחותיו מתפשטים ומתפזרים לד’ רוחות העולם. דהיינו לז”א ונוקבא שמתחת הבינה. כי דרום צפון מזרח ה”ס ז”א. ומערב ה”ס הנוקבא.

לשון הזוהר

ז) חד סליק, לסטר חד. חד נחית, לההוא סטר. חד עייל, בין תרין. תרין מתעטרן בתלת. תלת עיילי בחד. חד אפיק גוונין. שית מנהון, לסטר חד. ושית מנהון, נחתי לההוא סטר. שית עיילי בתריסר. תריסר מתערין בעשרין ותרין. שית, כלילן בעשרה. עשרה קאים בחד.

פירוש הסולם

ז) חד סליק לסטרחד וכו’: אחד עולה לצד אחד, דהיינו לצד ימין דז”א, שה”ס דרום, הנמשך מנקודת החולם דבינה. אחד יורד לצד ההוא, הב’ שהוא לצד שמאל דז”א, שה”ס צפון, הנמשך מנקודת השורק שבבינה. אחד נכנס בין שנים. דהיינו קו האמצעי דז”א, שה”ס מזרח, הנמשך מנקודת החירק שבבינה, דהיינו מז”א, שיכריע בב’ הקוין שבבינה. ואלו ג’ הצדדים, דרום צפון ומזרח, ה”ס חסד גבורה תפארת שבז”א. ומה שבהארת הימין אומר חד סליק, דהיינו שהארתו עולה ממטה למעלה, ובהארת השמאל אומר חד נחית, דהיינו שהארתו יורדת ממעלה למטה. היינו משום שמדבר בסדר יציאתם, מטרם שיוצא קו האמצעי, שמתחילה יוצא קו הימין בלבדו בו”ק בלי ראש. מסוד מ”י. ואח”כ קו שמאל, מסוד אל”ה החוזרים למ”י ונשלם השם אלקים בסתימו. ואז נמצא שהימין מאיר ממטה למעלה כטבע הארת ו”ק. והשמאל מאיר ממעלה למטה כבחינת ג”ר, אלא שסתומים מטעם חסרון חסדים. אבל אחר יציאת קו האמצעי ושלשתם נכללים זה בזה. אז מתהפך סדר הארתם, ודסליק נחית ודנחית סליק, כמ”ש לעיל (בראשית א’ דף ש”ב אות שפ”ו ועי’ בהסולם שם) שהימין מאיר ממעלה למטה והשמאל רק ממטה למעלה כמ”ש שם. ומה שאינו חושב את החב”ד דז”א, הוא משום שחב”ד דז”א אינם חב”ד ממש, רק חג”ת שנעשו לחב”ד, כנודע.
תרין מתעטרן בתלת וכו‘: השנים מתעטרים ומאירים, שנעשו שלשה, חג”ת, על ידי קו האמצעי שהכריע ביניהם, כנ”ל ע”כ שלושה נכנסים באחד, כי קו האמצעי, שה”ס ת”ת, מקבל ומתפשט בעצמו בלבדו לג’ קוין אחרים, שה”ס נה”י, פירוש. כי כל השיעור שהתחתון גורם בהארת העליון, זוכה בו התחתון, להיותו הגורם לזה. ולפיכך, כיון שז”א עלה והכריע בבינה ונעשה שם לקו אמצעי, זכה ז”א בעצמו לג’ הקוין שיצאו מכחו בבינה, ונתפשט בעצמו לג’ קוין חג”ת, כנ”ל בדיבור הסמוך. וכן ת”ת דז”א, שהוא קו האמצעי המכריע בין ב’ הקוין שהם חסד וגבורה דז”א, זכה בעצמו בכל ג’ הקוין, ונתפשט הת”ת לג’ הקוין נצח הוד יסוד. וז”ש תרין מתעטרן בתלת, תלת עיילי בחד, לפי שהשנים, שהם חסד וגבורה דז”א נעשו ג’ קוין ע”י הת”ת, ע”כ כל השלשה נכנסו בהאחד שהוא ת”ת ונתפשט בעצמו לג’ קוין אחרים שהם נה”י. ויצאו בז”א ששה ספירות חג”ת נה”י.
חד אפיק גוונין וכו‘: האחד הנזכר, שהוא המכריע, דהיינו ת”ת דז”א, הוציא גוונין. דהיינו שהאציל ספירות הנוקבא הנקראות גוונים. ששה מהם, שהם חג”ת נה”י לצד אחד, דהיינו לימין. וששה מהם שהם חג”ת נה”י, לצד האחר, דהיינו לשמאל. ונמצא שהששה שהם חג”ת נה”י, נכנסו בשתים עשרה ספירות, כלומר, שששה ספירות של ז”א נתפשטו ונעשו בהנוקבא י”ב ספירות, ששה לימין שבה וששה לשמאל שבה. וכל אלו י”ב ספירות הן מהחזה שלה ולמעלה. והטעם שהן מתכפלות, הוא כי הנוקבא מהחזה שלה ולמעלה, היא כלולה מב’ יסודות הנמשכות מב’ נקודות, הנקראות מפתחא ומנעולא. (עי’ לעיל בהק’ הזהר דף קכ”ג אות קכ”ב ד”ה ב’) וע”כ יוצאים בה שם ב’ קומות של חג”ת נה”י, אחת מבחינת מפתחא, וקומה זו מתפשטת בהארת חכמה. וקומה שניה של חג”ת נה”י היא מבחינת מנעולא, שקומה הזו אין בה הארת חכמה, אלא חסדים מכוסים. ולפיכך שית עיילי בתריסר, שששה דז”א נעשו אצלה תריסר, דהיינו ב’ קומות של חג”ת נה”י.
תריסר מתערין בעשרין ותרין וכו‘: השתי עשרה ספירות שמחזה ולמעלה מתפשטים מחזה של הנוקבא ולמטה, ונעשות עשרים ושתים ספירות כי שית דז”א, אינן נעשות כאן י”ב, אלא כלילן בעשרה, והוא מטעם כי עשרה קאים בחד. פירוש כי מחזה ולמטה של הנוקבא אין לה זווג, מחמת שחסר שם בחינת יסוד דמנעולא, שה”ס פני אדם, (כנ”ל בראשית א’ דף פ”ה ד”ה ביאור) ולפיכך נבחן שרק ב”פ חג”ת נ”ה נמשכות למטה, ולא היסודות. כי היסוד דמפתחא, אע”פ שהוא נמשך מחזה ולמטה, מ”מ כיון שאין לו שם בחינת יסוד דמנעולא להכלל בו, אינו ראוי לזווג. וע”כ אינו נחשב לספירה, ואין לה מחזה ולמטה רק עשרה ספירות. וז”ש שית כלילן בעשרה. לכן שית דז”א כלולים מחזה ולמטה רק בעשרה ספירות, שהם ב’ פעמים חג”ת נ”ה, ולא בי”ב ספירות, משום כי עשרה קאים בחד. משום שאלו עשרה ספירות עומדות רק ביסוד אחד, דהיינו דמפתחא לבד, ואינו יכול להכלל במנעולא וע”כ אינו ראוי לזווג וכמו שאינו, הוא דומה, וע”כ חסר כאן ב’ יסודות, ויש רק ב”פ חג”ת נ”ה בלבד, שהם עשרה ספירות, אמנם כל הארת החכמה מתגלה רק באלו עשרה הספירות שמחזה ולמטה, כנ”ל בסמוך. אלא שהזווג נעשה מחזה ולמעלה וקומת הזווג נמשך בעשרה הספירות שמחזה ולמטה. ומשם מקבלות נשמות הצדיקים.

לשון הזוהר

ח) ווי לאינון דניימי, שינתא בחוריהון, לא ידעי ולא מסתכלאן איך יקומון בדינא, דחושבן אתפקד, כד אסתאב גופא, ונשמתא שטיא, על אנפי דאוירא דטיהרא, וסלקא ונחתא, ותרעין לא מתפתחן, מתגלגלן כאבנין, בגו קוספיתא. ווי לון, מאן יתבע לון, דלא יקומון בעדונא דא, בגו דוכתי דענוגי דצדיקיא, אתפקדין דוכתייהו. אתמסרון בידא דדומה, נחתי ולא סלקי. עלייהו כתיב, כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה.

פירוש הסולם

ח) ווי לאינון דניימי וכו‘: ווי לאלו המנמנמים, שהשינה בחורי עיניהם היינו אותם שאינם קמים משנתם לעסוק בתורה, ולהמשיך קו האמצעי, הרי הארת השמאל סותם מאור עיניהם והם מנמנמים. ואין להם עינים, דהיינו מוחין, אלא שהשינה בחורי עיניהם. אינם יודעים ואינם מסתכלים איך יקומו בדין, שיפקדו ליתן חשבון, כאשר הגוף יטמא, והנשמה תשוטט על פני אויר צהרים, ועולה ויורדת והשערים אינם נפתחים אליה. ומתגלגלות כאבנים בתוך כף הקלע. מי ידרוש בשבילם כאשר לא יקומו בעידון הזה, במקומות התענוג של הצדיקים יפקד ויעדר מקומם. יהיו נמסרים בידי המלאך דומה. ירדו לגיהנם ולא יעלו. עליהם כתוב ​כלה ענן וילך, כן יורד שאול לא יעלה.

לשון הזוהר

ט) בההיא שעתא, אתער שלהובא חד, מסטר צפון, ובטש בארבע סטרי עלמא, ונחית ומטי, בין גדפי דתרנגולא. ואתער ההוא שלהובא ביה, וקרי. ולית מאן דאתער, בר אינון זכאי קשוט, דקיימי ואתערו באורייתא. וכדין קב”ה, וכל אינון צדיקייא, דבגו גנתא דעדן, צייתי לקליהון. כד”א, היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני.

פירוש הסולם

ט) בההיא שעתא אתער וכו‘: בשעה ההיא, דהיינו בחצות, נתעוררה שלהבת מצד צפון, ומכה בארבע רוחות העולם, כי אז מתפשטת הארת השמאל בהעולם, שהוא דין כנ”ל, ויורדת ומגעת בין כנפי התרנגול שה”ס גבריאל (כנ”ל בהקדמת הזהר דף קס”ט אות קע”א ד”ה והנה) ואותה השלהבת נתעורר בו והוא קורא. שה”ס הכרוז הנ”ל שאומר וכרוזא קרא בחיל וכו‘.

ולית מאן דאתער וכו’: ואין מי שיתעורר לקול הקריאה, זולת אותם צדיקי אמת הקמים אז ועוסקים בתורה וממשיכים קו האמצעי כנ”ל, ואז הקב”ה וכל אלו הצדיקים שבתוך הגן עדן, מקשיבים לקולם, כמו שאתה אומר ​היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני. והנה נתבאר בזה, איך כל קיומם של בני אדם הוא על קו האמצעי הנמשך ע”י עסק התורה, ולולא קו אמצעי אין להם קיום כלל. אלא שנמסרים ביד דומה ויורדין לגיהנם ואינם עולים כנ”ל.