סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

ספר הזוהר עם פירוש הסולם

זוהר חומש בראשית | פרשת וירא | אותיות א-יח

מאמר וירא אליו ה’

לשון הזוהר

א) רבי חייא פתח, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו. הנצנים נראו בארץ, כד ברא קב”ה עלמא, יהב בארעא כל חילא דאתחזי לה. וכלא הוה בארעא, ולא אפיקת איבין בעלמא, עד דאתברי אדם, כיון דאתברי אדם, כלא אתחזי בעלמא, וארעא גליאת איבהא, וחילהא דאתפקדו בה.

פירוש הסולם

א) רבי חייא פתח הנצנים וגו‘: ר”ח פתח כתוב ​הנצנים נראו בארץ עת הזמיר וגו’, הנצנים נראו בארץ, פירושו, כאשר ברא הקב”ה את העולם נתן בהארץ כל הכח הראוי לה, והכל היה בהארץ, אבל לא הוציאה פירות בהעולם עד שנברא האדם. כיון שנברא האדם, הכל נראה בהעולם שהארץ גילתה פירותיה וכחותיה שנפקדו בה. ואז נאמר הנצנים נראו בארץ.

לשון הזוהר

ב) כגוונא דא, שמים לא יהבו חילין לארעא, עד דאתא אדם. הה”ד, וכל שיח השדה, טרם יהיה, בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה’ אלקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה. אטמרו כל אינון תולדין ולא אתגלון, ושמיא אתעכבו, דלא אמטירו על ארעא, בגין דאדם אין, דלא אשתכח, ולא אתברי, וכלא אתעכב בגיניה, כיון דאתחזי אדם, מיד הנצנים נראו בארץ, וכל חיילין דאתטמרו, אתגליאו ואתיהיבו בה.

פירוש הסולם

ב) כגוונא דא, וכו‘: כעין זה לא נתנו השמים כחות להארץ, עד שבא אדם. וז”ש ​וכל שיח השדה טרם היה בארץ וגו’, כי לא המטיר וגו’, נסתרו בה כל אלו התולדות ולא נגלו, והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין וגו’, שלא נמצא ועוד לא נברא, והכל נעכב מלהגלות בסבתו. כיון דאתחזי וכו‘: כיון שנראה אדם מיד ​הנצנים נראו בארץ, וכל הכחות שנסתרו נתגלו וניתנו בה.

לשון הזוהר

ג) עת הזמיר הגיע, דאתתקן תקונא דתושבחן לזמרא קמי קב”ה, מה דלא אשתכח עד לא אתברי אדם. וקול התור נשמע בארצנו. דא מלה דקב”ה, דלא אשתכח בעלמא, עד דאתברי אדם, כיון דאשתכח אדם כלא אשתכח.

פירוש הסולם

ג) ​עת הזמיר הגיע, וכו‘: פירושו, שנתתקן תקון של שירות ותשבחות, לזמר לפני הקב”ה, מה שלא היה מטרם שנברא האדם. וקול התור נשמע בארצנו, זהו הדיבור של הקב”ה, שלא היה נמצא בעולם מטרם שנברא האדם. כיון שנמצא האדם נמצא הכל.

לשון הזוהר

ד) בתר דחטא, כלא אסתלק מעלמא, ואתלטיא ארעא. הה”ד ארורה, האדמה בעבורך וגו’. וכתיב כי תעבוד את האדמה, לא תוסף תת כחה לך וגו’. וכתיב וקוץ ודרדר תצמיח לך.

פירוש הסולם

ד) בתר דחטא וכו‘: אחר שחטא, נסתלק הכל מהעולם ונתקללה הארץ, וז”ש ​ארורה האדמה בעבורך וגו’. וכתוב ​כי תעבוד את האדמה וגו’. וכתוב, ​וקוץ ודרדר תצמיח לך.

לשון הזוהר

ה) אתא נח ותקן קרדומין ופצירי בעלמא. ולבתר וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה. אתו בני עלמא וחבו קמיה דקב”ה, ואסתלקו חילין דארעא כמלקדמין, והוו קיימי עד דאתא אברהם.

פירוש הסולם

ה) אתא נח וכו‘: בא נח להעולם, ותקן קרדומות ופצירות בהעולם, כלומר שתקן כלים לעבודת האדמה, וע”כ כתוב עליו ​זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו וגו’. כי יתן לנו כלים, ונפטור מעצבון ידינו, שהיה לנו עד עתה. ואח”כ ​וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה. ואח”כ באו בני העולם וחטאו לפני הקב”ה. ונסתלקו כחות הארץ כבתחילה. כלומר שכל התקונים של נח נתבטלו, והיה כן עד שבא אברהם.

לשון הזוהר

ו) כיון דאתא אברהם, מיד הנצנים נראו בארץ, אתתקנו ואתגלו כל חילין בארעא. עת הזמיר הגיע, בשעתא דאמר ליה קב”ה דיתגזר, כיון דמטא ההוא זמנא, דברית, אשתכח ביה באברהם, ואתגזר. כדין אתקיים ביה, כל האי קרא, ואתקיים עלמא, ומלה דקב”ה הוה באתגלייא ביה, הה”ד וירא אליו ה’.

פירוש הסולם

ו) כיון דאתא אברהם וכו‘: כיון שבא אברהם מיד ​הנצנים נראו בארץ, שפירושו, נתתקנו ונתגלו כל כחות הארץ. עת הזמיר הגיע, היינו בשעה שאמר לו הקב”ה שימול עצמו זמיר פירושו כריתה, דהיינו כריתה הערלה. כיון שהגיע זמן ההוא שהברית נמצא באברהם, דהיינו שנמול, אז נתקיים בו כל הכתוב הזה, הנצנים נראו וכו’, ונתקיים העולם, והדיבור של הקב”ה היה בהתגלות אליו, וז”ש ​וירא אליו ה’ אחר שנמול.

לשון הזוהר

ז) רבי אלעזר פתח, האי קרא בתר דאתגזר אברהם, דעד לא אתגזר לא הוה מליל עמיה, אלא מגו דרגא תתאה, ודרגין עלאין לא הוו קיימי, על ההיא דרגא. כיון דאתגזר, מיד הנצנים נראו בארץ, אלין דרגין תתאין דאפיקת ואתקינת האי דרגא תתאה.

פירוש הסולם

ז) רבי אלעזר פתח וכו‘: ר”א פתח את הביאור של כל כתוב הזה, לאחר שנמול אברהם, כי מטרם שנמול, לא היה הקב”ה מדבר עמו, אלא מתוך מדרגה תחתונה, הנקראת מחזה. דהיינו הנוקבא, בהיותה עוד בהארת השמאל. כמ”ש ​אחר הדברים וגו’ דבר ה’ אל אברם במחזה וגו’. ומדרגות העליונות לא היו מתחברות במדרגה ההיא. דהיינו המדרגות של ז”א לא נתחברו בהנוקבא. כיון שנמול, מיד ​הנצנים נראו בארץ, אלו הן מדרגות התחתונות שהמדרגה התחתונה הנקראת מחזה הוציאה ותקנה אותן. כדי שיתחברו בה המדרגות העליונות כולן.
ביאור הדברים, כמו ב’ הקוין ימין ושמאל שבישסו”ת, אינם מזדווגים ונכללים זה בזה, אלא ע”י קומת החסדים היוצאת על מ”ן דז”א, המכריע ביניהם וכוללם זה בזה. כן זו”ן, לאחר שעלו לישסו”ת לקבל מהם מוחין, נעשה שם ז”א לבחינת קו ימין, והנוקבא לבחינת קו שמאל. והם נפרדים זה מזה, כדרך ב’ הקוין ימין ושמאל, עד שעולה אליהם מ”ן ע”י נשמות הצדיקים, ויוצאת קומת חסדים על מ”ן הללו דצדיקים, ומזווג את ז”א ונוקבא. כמו שהארכנו בזה לעיל (בראשית א’ דף קנ”ב אות קע”א ד”ה ביאור עש”ה) ובעת שזו”ן נפרדים זה מזה, נקראת הנוקבא בשם מחזה, כי תרגומו של ראיה הוא מחזה, ומלה של תרגום המובא במקרא, רומז על מוחין דאחורים, כנודע. ואלו המוחין דקו שמאל שבהנוקבא, מטרם הזווג עם ז”א, הם מוחין דאחורים.
וזה אמרו, דעד לא אתגזר, דהיינו טרם שאברהם העלה מ”ן לזו”ן במצות המילה, לא הוה מליל עמיה אלא מגו דרגא תתאה דהיינו הנוקבא, ודרגין עלאין שהם מדרגות ז”א, לא הוו קיימי על ההיא דרגא, כלומר שז”א לא היה בזווג עם הנוקבא, אלא שהיו נפרדים זה מזה, להיות ז”א בבחינת קו ימין, והנוקבא בקו שמאל, כנ”ל. וקוי ימין ושמאל הם במחלוקת זה עם זה. כיון דאתגזר דהיינו שהעלה מ”ן ע”י מצות מילה, מיד הנצנים נראו בארץ, דהיינו בחינות המסך שעליהם נעשה זווג דהכאה, המוציא קומת החסדים בבחינת קו אמצעי, המכריע ומיחד ב’ הקוין ימין ושמאל זה בזה. ובחינות המסך הללו מכונות הנצנים שהם נראו בארץ שהיא הנוקבא, בכח המ”ן מצות המילה. וזהו שמפרש אלין דרגין תתאין, דהיינו כחות המסך, דאפיקת ואתקינת האי דרגא תתאה, שכחות הללו יצאו ונגלו בהנוקבא, והיא תיקנה את עצמה על ידיהם, בסוד מסך מתוקן לזווג. להוציא קומת החסדים המזווג אותה עם הזו”ן (ועי’ לעיל פ’ לך דף צ”ד אות רע”ג).

לשון הזוהר

ח) עת הזמיר הגיע אלין ענפוי דערלה. וקול התור נשמע בארצנו. דא קול דנפיק מגו ההוא פנימאה דכלא, וההוא קול נשמע, ודא קול דגזר מלה למללא ועביד לה שלימו.

פירוש הסולם

ח) ​עת הזמיר הגיע וכו‘: היינו עת כריתת ענפים הרעים הגיע, שהם אלו הענפים של ערלה כי קליפה זו שלטה מטרם שנמול. והיתה בסו”ה ​ונרגן מפריד אלוף. וקול התור נשמע בארצנו, זהו קול, היוצא מתוך אותה הפנימית שבכולם קול פירושו ז”א. הפנימית שבכולם היינו אמא, שז”א נאצל ויוצא הימנה. ואותו הקול ז”א נשמע בארצנו, שהיא הנוקבא. כלומר, שז”א נזדווג עם הנוקבא, על ידי המ”ן ממצות המילה כנ”ל בסמוך. וזהו קול החותך המלה לדיבור, כלומר שיש בו חיתוך הדיבור, ועושה לה את השלימות. פירוש, ז”א נקרא קול, והנוקבא נקראת דיבור, ואומר, שז”א מתקן את הנוקבא ועושה אותה בכל השלימות.

לשון הזוהר

ט) ת”ח. דעד לא אתגזר אברהם, לא הוה עליה, אלא האי דרגא כדאמרן, כיון דאתגזר, מה כתיב, וירא אליו ה’. למאן, דהא לא כתיב, וירא ה’ אל אברם. דאי לאברם, מאי שבחא הכא יתיר, מבקדמיתא עד לא אתגזר, דכתיב וירא ה’ אל אברם.

פירוש הסולם

ט) ת”ח דעד לא וכו‘: בוא וראה, כל עוד שלא נמול אברהם, לא היה עליו אלא אותה מדרגה כמו שאמרנו, דהיינו מדרגת הנוקבא בעת שנקראת מחזה. מכיון שנמול מה כתוב, ​וירא אליו ה‘, ולא אמר למי, כי לא כתוב, וירא ה’ אל אברם. ומשיב, אם היה כתוב לאברם, איזה שבח יש כאן יותר מבתחילה, מטרם שנמול, שגם אז כתוב ​וירא ה’ אל אברם (בראשית י”ב).

לשון הזוהר

י) אלא, רזא סתימא איהו, וירא אליו ה’. לההוא דרגא דמליל עמיה, מה דלא הוה מקדמת דנא, עד דלא אתגזר. דהשתא, אתגלי קול, ואתחבר בדבור, כד מליל עמיה.

פירוש הסולם

י) אלא רזא וכו‘: אלא סוד סתום הוא. ​וירא אליו ה‘ פירושו, שנראה לאותה המדרגה שדברה עמו. כלומר, ז”א שהוא הוי”ה, נראה אליו, היינו להנוקבא. מה שלא היה מקודם לכן מטרם שנמול, שאז היתה נפרדת מז”א. ועתה נגלה הקול הוא ז”א, ונתחבר בדבור היא הנוקבא, בעת שדבר עם אברהם. דהיינו שאברהם היה מקבל עתה מזווג זו”ן והיה מרכבה לשניהם. וע”כ כתוב כאן וירא אליו הוי”ה הרומז על זווג זו”ן יחד.

לשון הזוהר

יא) והוא יושב פתח האהל. והוא, ולא גלי מאן. אלא, הכא גלי חכמתא, דכלהו דרגין שרו על האי דרגא תתאה, בתר דאתגזר אברהם. ת”ח, וירא אליו ה’. דא הוא רזא דקול דאשתמע, דאתחבר בדבור, ואתגלי ביה.

פירוש הסולם

יא) ​והוא יושב פתח האהל וכו‘: אומר והוא ואינו מגלה מי הוא היושב. ומשיב, אלא הכתוב מגלה כאן חכמה, לרמז שכל המדרגות שרו על אותה מדרגה התחתונה אחר שנמול אברהם. ושיעור הכתוב, והוא, דהיינו הנוקבא, יושב פתח האהל, נעשית לפתח לכל המדרגות. האהל, הוא מלשון ​בהלו נרו (איוב כ”ט) בוא וראה, וירא אליו ה‘, זה הוא סוד, שהקול היינו ז”א, נשמע ונתחבר בדבור, היינו מלכות, ונגלה בו.

לשון הזוהר

יב) והוא יושב פתח האהל. דא עלמא עלאה, דקאים לאנהרא עליה. כחום היום. דהא אתנהיר ימינא, דרגא דאברהם אתדבק ביה. ד”א כחום היום. בשעתא דאתקריב דרגא לדרגא, בתיאובתא דדא לקבל דא.

פירוש הסולם

יב) ​והוא יושב פתח האהל וכו’: והוא. זה עולם העליון, דהיינו אמא, העומד להאיר עליו, היינו על הנוקבא, הנקראת פתח האהל שנעשית פתח להאורות. כחום היום, היינו שהאיר הימין, שהוא חסד, מדרגה שאברהם נתחבר בה. פירוש אחר. כחום היום, היינו בשעה שנתקרבה מדרגה למדרגה בתשוקה מזו אל זו. דהיינו מז”א אל הנוקבא, אז נאמר עליהם כחום היום.

לשון הזוהר

יג) וירא אליו. אמר רבי אבא, עד לא אתגזר אברהם, הוה אטים. כיון דאתגזר, אתגלי כלא, ושרא עליה שכינתא בשלימו כדקא יאות. תא חזי. והוא יושב פתח האהל. והוא: דא עלמא עלאה, דשרי על האי עלמא תתאה, אימתי, כחום היום. בזמנא דתיאובתא דחד צדיק למישרי ביה.

פירוש הסולם

יג) ​וירא אליו וכו‘: אמר ר’ אבא, עד שלא נמול אברהם, היה סתום כלומר, שלא היה יכול לקבל אורות העליונים. כיון שנמול נגלה הכל כלומר, שכל האורות נגלו אליו. כי נפתח מסתומתו, והשכינה שרתה עליו בשלימות כראוי. בוא וראה, כתוב, והוא יושב פתח האהל. והוא, זהו עולם העליון בינה, השורה על עולם התחתון שהיא הנוקבא. ושואל אימתי שורה הבינה על הנוקבא. ומשיב, שזהו שמסיים, כחום היום, בשעה שתשוקתו של צדיק אחד, שהוא יסוד דז”א, הוא לשרות בו, בעולם התחתון, שהוא הנוקבא. כלומר. בשעה שיש זווג זו”ן, אז המוחין של הבינה שורים בהנוקבא.

לשון הזוהר

יד) מיד, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, מאן אינון שלשה אנשים. אלין אברהם יצחק ויעקב, דקיימי עליה דהאי דרגא, ומנייהו יניק ואתזן.

פירוש הסולם

יד) מיד ​וישא עיניו וגו‘: מיד, אחר שנעשה זווג זו”ן, נאמר, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. ושואל, מי הם שלשה אנשים האלו. ואומר, שהם אברהם יצחק ויעקב, דהיינו חסד גבורה תפארת דז”א, הנקראים אברהם יצחק ויעקב. שראה אותם עומדים עליה, על אותה המדרגה, שהיא הנוקבא, שמהם היא יונקת וניזונת.

לשון הזוהר

טו) כדין וירא וירץ לקראתם. דתיאובתא דהאי דרגא תתאה, לאתחברא בהו, וחדוותא דילה, לאתמשכא אבתרייהו, וישתחו ארצה. לאתתקנא כרסייא לגבייהו.

פירוש הסולם

טו) כדין וירא וכו’: אז ​וירא וירץ לקראתם, כי תשוקתה של מדרגה התחתונה, שהיא הנוקבא, הוא להתחבר בהם, בחג”ת, וחדוה שלה היא להמשך אחריהם. ולפי”ז קאי וירא וירץ, על הנוקבא, שרצתה להתחבר בהם. וישתחו ארצה, כדי להעשות ולהתתקן לכסא בעדם. כלומר שהנוקבא נעשית לכסא אל החג”ת האלו דז”א, שישרו עליה, כמו אדם היושב על כסא.

לשון הזוהר

טז) ת”ח, עבד קב”ה לדוד מלכא, חד סמכא מכרסייא עלאה, כאבהן. ואע”ג דאיהו כרסייא לגבייהו, אבל, בזמנא דאתחבר בהו, איהו חד סמכא, לאתתקנא בכרסייא עלאה. ובגין כך, נטל מלכותא בחברון, דוד מלכא, שבע שנין, לאתחברא בהו. והא אתמר.

פירוש הסולם

טז) ת”ח עבד קב”ה וכו‘. בוא וראה, עשה הקב”ה את דוד המלך, שה”ס הנוקבא, לרגל אחד מכסא העליון, כמו האבות. פירוש. כסא העליון ה”ס בינה. האבות, ה”ס חג”ת שהם ג’ רגלי הכסא הזה, והז”א תקן את הנוקבא, הנקראת דוד המלך, שתהיה לרגל רביעי לכסא הזה. ונמצאת הנוקבא במדרגה אחת עם האבות שהם חג”ת, כי נתקנה לרגל הכסא כמוהם. (ועי’ לעיל בראשית א’ דף ק”י  אות קי”ז ד”ה ואלו).
ואע”ג דאיהי כורסיא וכו’: שואל ואע”פ שהיא כסא אל האבות כנ”ל. ואיך נאמר שנתקנה במדרגה אחת עם האבות להשלים ד’ רגלי הכסא. ומשיב אבל הוא רק בזמן, שהיא נתחברה עמהם, להיות רגל אחד להתתקן בכסא העליון, ומשום זה קבל דוד המלך מלכות על ישראל בחברון שבע שנים כדי להתחבר בהם, בחג”ת. והוא נתבאר. (בפרשת לך לך דפו”י ע”ט אות ס”ה בסולם) שאומר שם, דדוד לית ליה לקבל מלכותא אלא עד דיתחבר באבהן, דאינון בחברון.
פירוש. כי מתחילה נבנית הנוקבא בסוד ב’ מאורות הגדולים, דהיינו בקומה שוה עם ז”א מאחוריו, ואז שניהם משמשים בכתר אחד שהוא בינה. שז”א מקבל צד ימין שלה והנוקבא צד שמאל שלה. ואז נחשבים זו”ן לד’ רגלין שלה, והיא נקראת כסא העליון. חג”ת דז”א הם ג’ רגלי הכסא. והנוקבא היא רגל רביעי. באופן ששניהם שוים זה לזה. אמנם אלו המוחין נחשבים להנוקבא רק למוחין דאחורים, ובכדי להבנות במוחין דפנים, היא מתמעטת בסוד המאור הקטן, ואז יכולה לקבל מז”א מוחין דפנים. ומבחינה זו היא נעשית כסא אל ז”א מתחתיו. וכבר נתבאר כל זה באורך (לעיל בראשית א’ דף ק”ד מאות קי”א עד אות קי”ח) ואין להכפיל דברים. באופן שיש ב’ זמנים להנוקבא. מתחילה בקומה שוה לז”א, ואח”כ מתמעטת ונעשית קטנה ממנו.
וז”ש ואע”ג דאיהי כרסיא לגבייהו, דהיינו בזמן של מוחין דפנים, היא קטנה ממנו ונבחנת לכסא אל החג”ת דז”א. אבל בזמנא דאתחבר בהו, איהי חד סמכא לאתתקנא בכרסיא עלאה. דהיינו בזמן של מוחין דאחורים שנתחברה עם חג”ת דז”א בקומה שוה, הרי היא אז רגל אחת להתתקן בכסא העליון בשוה עם חג”ת דז”א. כי שניהם משמשים אז בשוה בכסא העליון שהוא בינה. גם נתבאר שם שלולא קבלה הנוקבא מקודם את המוחין דאחורים בסוד ב’ המאורות הגדולים לא היתה יכולה לקבל אח”כ מוחין דפנים. ע”ש. וז”ש ובגין כך נטל מלכותא בחברון דוד מלכא שבע שנין לאתחברא בהו. כי מלכותא דחברון ה”ס המוחין דאחורים ומלכותא דכל ישראל היא מוחין דפנים. ואם לא קבל דוד המלך את מלכותא דחברון מקודם, שהם המוחין דאחורים, לא היה ראוי לקבל כלל את מלכות כל ישראל, שהם המוחין דפנים. וז”ש לעיל (בפרשת לך לך דפו”י דף ע”ט ע”ב דף כ”ו אות ס”ה בסולם) דדוד לית ליה לקבל מלכותא, אלא עד דיתחבר באבהן, שהם חג”ת, דאינון בחברון. דהיינו שצריכה להתחבר מקודם בקומה שוה עם החג”ת מאחורים, ולולא זה לא היה יכול לקבל המלכות השלמה שהיא מוחין דפנים.

לשון הזוהר

יז) וירא אליו ה’ באלוני ממרא. אמאי באלוני ממרא, ולא באתר אחרא. אלא, בגין דיהיב ליה עיטא, על גזירו דקיימא דיליה. בשעתא דאמר קב”ה לאברהם למגזר, אזל אברהם לימלך עם חברוי, אמר ליה ענר, אנת בן תשעין שנין ואת מעיק גרמך.

פירוש הסולם

יז) ​וירא אליו ה’ באלוני ממרא וכו‘: שואל, למה באלוני ממרא ולא במקום אחר. ומשיב, אלא משום שממרא נתן לו עצה על ברית מילה שלו. כי בשעה שאמר הקב”ה לאברהם שימול את עצמו, הלך אברהם להועץ עם חבריו. אמר לו ענר. אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך.

לשון הזוהר

יח) א”ל ממרא, דכרת יומא דרמו לך כשדאי באתון דנורא. וההוא כפנא דעבר על עלמא, דכתיב ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. ואינון מלכין דרדפו בתריהון, ומחית יתהון, וקב”ה שזבינך מכלא, ולא יכיל בר נש למעבד לך ביש. קום עביד פקודא דמרך. א”ל קב”ה: ממרא. אנת יהבת ליה עיטא למגזר, חייך, לית אנא מתגלי עליה אלא בפלטרין דילך. הה”ד באלוני ממרא. (ע”כ).

פירוש הסולם

יח) א”ל ממרא דכרת וכו‘: אמר לו ממרא, זכור את היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש. ואותו הרעב שעבר על העולם, שכתוב, ​ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. ואת אלו המלכים שרדפו אנשיך אחריהם והכית אותם. והקב”ה הצילך מכולם ואיש לא יכול לעשות לך רעה. קום עשה מצות רבונך. אמר לו הקב”ה לממרא. ממרא, אתה נתת לו עצה על המילה, חייך, איני מתגלה עליו אלא בהיכל שלך. וזהו שכתוב ​באלוני ממרא.