ריקוד תלמידי הבעש”ט

פעם התכנסו קהל חסידיו של הבעל שם טוב בביתו והיו שמחים ורוקדים.
אחד מן החבורה היה יורד מפעם לפעם אל המרתף שבבית
והיה מעלה משם כדי יין.

נכנסה אשתו של הבעל שם טוב אל חדר בעלה ואמרה:
הרי לא יישאר יין לקידוש ולהבדלה, מוטב שתאמר להם שיפסיקו.
עמד הבעל שם טוב ללא נוע. כשחיוך מתפשט על פניו אמר לה:
צדקת ויפה דברת. אדרבא, לכי את ואמרי להם
שדי לרקוד היום ושילך כל איש לביתו.

אזרה אשתו של הבעל שם טוב עוז ונגשה אל חדר החסידים.
משפתחה את החדר וראתה אותם בסערת הריקוד ,
כאילו היו מרחפים בין שמים וארץ, נטלה בעצמה את הכד,
ירדה למרתף והביאה עוד יין כדי להרבות בשמחה.

כל אותו הערב לא נדמה השירה ולא פסקו הרוקדים
בבית הבעל שם טוב. למחרת שאל אותה הבעש”ט:
החסידים רקדו כל הלילה.
מדוע לא אמרת להם להפסיק?

לא יכולתי , השיבה; בריקודם היו הלבבות משוחחים זה עם זה.
לבבות פתוחים מביאים לדלתות פתוחות, ודבקות חברים מביאה לדבקות בבורא.

(סיפורי צדיקים, שמחה רז)

לעמוד סיפורי הבעל שם טוב