סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

מבוא קדמון לספר הזוהר

 הרב יהודה לייב אשלג / בעל הסולם

א.רצוני לבאר כאן את תוכנו של הספר הקדוש הזה בדרך היקף כולל, וליתן ביאור על איזה שאלות המטרידות מאד להמעיינים, מטרם באים לפתוח את ספר הזוהר.

א) האם אלו הביאורים הנשגבים על המקראות הבאים בספר הזוהר הם האמיתיות שבהכתוב, או המה רק דרשות ואסמכתות על הכתוב כנוהג בספרי הדרוש?
ב) ואם הם האמיתיות שבהכתוב, איך אומר כמה ביאורים שונים על כתוב אחד, הלא האמת אחד הוא!?
ג) בהיות אלו הספירות והפרצופין המובאים בספר הזוהר, כמו השמות והכינויים שבתורה כנודע, נשאלת השאלה – מה היה לו לספר הזוהר לשנות עשרה השמות שאינם נמחקים וליתן להם השמות של עשר ספירות כח"ב תו"מ, ולתוארי השמות הקדושים, מכנה בשם עליות וירידות של הספירות ודרכי זווגיהם וכדומה, הלא מוטב היה לדבר ולבאר סודות הקדושים בדרכי השמות ותואריהם כמו שהם כתובים בהתורה, שהוא דרך ביאור יותר קל ויותר פשוט?
ד) אם כל אלה הצורות והשינויים הנאמרים בעשר ספירות, כגון, מספר וקטנות וגדלות וכדומה, הם מציאות קיימת אמיתית, או המה רק בחינת הנהגות שמנהג בהם העולם, כדרכי המובנים בתוארי השמות הקדושים שבהתורה?
ה) אם עשר הספירות הם אלקיות כמו השמות הקדושים, והן מציאות קיימת אמיתית. איך אפשר שיתחדשו ויתגלו אחר הצמצום שהיה לבריאת העולם, ולא היו נמצאות באין סוף ב"ה. הרי מציאות של התחדשות אינה נוהגת ח"ו באלקיות?
ו) איך יתכן לומר באלקיות כל אלו התוארים שהם מקרי הגשמיים, כגון עיבור, לידה, גדלות, פירוד וזווג, מעלה ומטה, וכדומה. מאחר שברור הוא שהאלקיות אינו תופס זמן ומקום, ואינו גוף ח"ו, ואין בו ח"ו כל מקרי הגוף!?

ב. ותחילה נבאר, מה מוסיף לנו הזוהר בהבנת התורה על פשטי המקראות, ולמה לא יספיק לנו אותו הפשט שלמדנו בימי נעורינו, עד שאנו צריכים לביאורי הזוהר. ונודע שהבנת התורה נחלקת בד' מדרגות הנקראות פשט רמז דרוש וסוד. והנה פנימיותה של התורה, שהיא חלק הסוד שבה, כבר היתה נגלית מטרם מתן תורה, כמו שאמרו חז"ל (יומא כח, ב): "קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה וכו' אפילו עירוב תבשילין". ולפי זה יש לשאול: מה היה החידוש הגדול שבמתן תורה על הר סיני?
אלא הענין הוא, שמקודם מתן תורה, לא היתה התורה נגלית רק ליחידי סגולה, כי לא האירה התורה רק בבחינת פנימיותה לבדה. אבל במתן תורה האירה בכל תוקפה, דהיינו ד' מאורות שבה, שהם פרד"ס, ולפיכך נתפשטה התורה לכל פרטי האומה הקדושה, באופן שאפילו הפחות שבפחותים שבכלל ישראל יש לו אחיזה בתורה הקדושה. שזהו סוד הכתוב (דברים כט, יד) "אשר ישנו פה עומד עמנו היום, ואשר איננו פה וגו'".
וזהו סוד שמצות אינן צריכות כונה (עי' ראש השנה כח, ב ; פסחים קיד, ב). וניתנה בזה הזדמנות אפילו להפחות שבפחותים שיוכל להתקדש בתורה ומצות, כי אין לך מי שלא יכול לקיים תורה ומצות בלי כונה. ואם על כל פנים מתאמץ לשמור ולקיים בכל השלימות את לימוד התורה ועשיית המצות בחלק המעשה שבה, דהיינו אפילו בלי כונה הראויה, נעשה לו התורה והמצוות לסגולה שיתרומם על ידיה לאט לאט, בדרך המדרגה, ולהשתלם בכל ד' חלקיה, שהם פרד"ס. כמו שאמרו (רמב"ם הלכות תשובה פ"ה ה"ב): "כל אדם יכול להיות כמשה".

ג. ומבחינה זו גדלה מעלת קדושת תורתינו הקדושה, שאפילו בקטנותינו יש לנו אחיזה שלמה על כל פנים בהבנת פשטי התורה. ואם יש לפנינו מקומות מוקשים בהכתובים, יש לנו אז תירוץ כללי ומקיף, כמו שאמרו חז"ל (ברכות לא, ב): "דברה תורה כלשון בני אדם". כי חסרון הבנתינו בעת ההיא, אינו נחשב לנו לפחיתות כלל, להיות החסרון הזה אינו פוגם במאומה לחלק המעשה שבתורה, מבחינת הסגולה הקדושה שיש בה, אפילו בחלק המעשה לבד, דהיינו אפילו שאין בהם כונה כנ"ל.

ד. אכן ודאי שאין זה מחייב אותנו להשאר תמיד בדרגא זו של חלק המעשה בלי כונה, עד שבמשך שבעים ימי חיינו לא תגדל הבנתינו בתורה ומצות משהו יותר משלמדנו אצל המקרי דרדקי [-מלמד תנוקות], בה בעת שבמילי דעלמא הולכת הבנתינו ומתפתחת מיום ליום, באופן שבהגיענו לעשרים שנה יהיה האדם הגשמי שבו מפותח בהבנה אנושית בשלימות כראוי לאדם מבוגר, והאדם התורני שבו, תהיה דעתו קצרה כילד בן י"ב שנה, דהיינו שלא הוסיף הבנה משהו על השיעור שלמד בחדר. ואיך אפשר שידורו אלו ב' האנשים בגוף אחד, והגוף ישאר בשלוה?

ה. והנה הפשטנים מתמיהים על הביטויים המדומים ממקרי הגוף, הנמצאים בספר הזוהר, באלקיות, ובאים בטענה גדולה: כי אפילו אם יש ליַשֵב בכל דבר ולהפשיטו מדימוים של מקרי הגוף, מכל מקום מוטב היה לו לדבר בלשון המותאמת לאלקיות, ולא יהיו קושיות ולא יהיו תירוצים.
והם אינם משימים על לבם, שבפשטי הכתובים שבתורה נמצאים קושיות יותר חריפות ויותר חמורות ממה שנמצא בספר הזוהר, למשל: כי פעם כתוב השם א-ל, ופעם השם אלקים. וכן ויעל ה' וירד ה', ויחר אף ה' בהם וילך, וכמוהו רבות, שאין ראוי להאריך בכגון זה. אמנם יש תירוץ על כל זה, דהיינו "דברה תורה כלשון בני אדם". ועכ"ז נשארה אותה הקושיה שמקשים על דברי הזוהר: למה לי הקושיות, ולמה לי התירוצים. ומוטב היה שהתורה תדבר בלשון מותאם שלא ימצא בה הקושיות הללו.

ו. אכן האמת הוא – שאפילו אותו התירוץ שאמרו חז"ל – "דברה תורה כלשון בני אדם", גם זה אינו מתבאר באותו הפירוש שאנו מפרשים לבן י"ב שנים הלומד בחדר. כי הוא עמוק יותר מדי לפי שכלו הילדותי שנוכל לפרשהו באמיתיותו. כי ח"ו אפילו להרהר שיש איזה דבר בתורה לשם יפוי המליצה, ולא יהיה בו תוכן נשגב כראוי ומתאים לנותן התורה יתברך ויתעלה, שהרי התורה בכל דבריה היא שלמות אחת, עד שספר תורה אם חסר בו אות אחת פסול, שזה מלמדינו שבכל אות ואות שבתורה יש תוכן נשגב בבחינת אבר שהנשמה תלויה בו, שמשום זה, אם חסרה בה אות אחת כבר יצאה נשמתה הקדושה, והיא פסולה כגוף בלא נשמה. ואיך יתכן לחשוב שיש מלות בלי תוכן ח"ו בהתורה, ולא באו אלא ליפוי המליצה, בלשון בני אדם?

ז. אלא הפירוש הוא – שכמו בלשון בני אדם כל מלה יורה בהכרח על איזה הבנה מחשבתית, כן כל מלה שבתורה היא סוד שם קדוש שפירושו השגה, שמשיגים בו בדרכי אותו השם, על דרך שאמרו חז"ל (רמב"ן בראשית א, א): "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה". באופן שמה שכתוב (במדבר יב, ט) "ויחר אף ה' בם וילך", הרי כל מלה ומלה שבהכתוב, הוא שם מיוחד, שיורה שמשיגים אותו ית' בשיעור כל שם ושם שבו, לפי השגה המיוחדת לאותו השם.
באופן, שיש להבחין ד' הבחנות בהתורה: א) שם בן ד' – הוי"ה, שהוא כללות כל התורה כולה, כלומר שכל התורה הם חלקי השגות בביאור השם הקדוש הזה. ב) עשרה שמות שאינם נמחקים. ג) תוארי השמות הקדושים, כמו ויעל, וילך, וירד, וכדומה. ד) שאר המלות שבתורה, שהם צנורות ממשיכים שפע השגותיו אל המקבלים, שזה סוד "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה".

ח. וכל אלו ד' הבחנות שבתורתנו הקדושה מתבארים בספר הזוהר הקדוש, והן הם הביאורים הרחבים שהזוהר נותן על כל מלה ומלה הבאות בהכתוב, כי מלמד אותנו את ההשגה המיוחדת שכל מלה מראה עליה. ועולם האצילות כולו הוא סוד שם הוי"ה הכולל כל השמות וכל התורה כולה. והעשר ספירות שבעולם ההוא הוא סוד הביאורים של עשר השמות שאינם נמחקים. וענין העליות וירידות קטנות וגדלות השגות מוחין והסתלקות מוחין לכל פרטיהם, הם סוד הביאורים של תוארי שמות המובאים בתורה, כגון ויעל, וירד, ויתעצב, וכדומה. ועמקות החכמה וקשריה, הם ביאורי כל המלות שבתורה.

ט. ובאמת ניתנה התורה מסיני בכל השלימות שבה, בכל ד' חלקי פרד"ס שבה, אלא לא ניתן להכתב רק חלק המעשה שבה שהוא סוד הפשט, וגם זה לא בכל המילוי הראוי. ותשלום חלק המעשה, וג' חלקים רמז דרוש סוד לא ניתן להכתב. כמו שאמרו ז"ל (גיטין ס, ב): "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב", אלא שקבלם משה בעל פה, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכו' (אבות א, א).
אמנם בימי תלמידי רבי עקיבא הותר להכתב תשלום חלק המעשה שבתורה מפחד שלא תשתכח התורה מישראל (רמב"ם, הקדמה לספר "יד החזקה"), ונכתבה אז המשנה, ואחר כך התלמוד בבלי וירושלמי. אבל שאר חלקי התורה – רמז דרוש סוד, לא הותרה להכתב בגלוי לרבים, אלא יחידי סגולה היו כותבים להם בצנעה, ונקראו "מגילת סתרים". וכמו שרבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא התחיל לכתוב המשנה ורבינו הקדוש השלימה, כן רבי שמעון בן יוחאי תלמיד רבי עקיבא התחיל בעת ההיא לכתוב שאר ג' חלקי התורה, רמז דרש סוד, ותלמידיו אחריו השלימו אותו, אלא שלא נתפרסמה לרבים. ואחר כך מסבה ידועה נגנז הספר הזוהר אפילו מיחידי הסגולה, עד שהיה רצון השי"ת שיתגלה הספר לעולם, ולפיכך לא הזכירו הראשונים כלל את ספר הזהר עד הריקאנטי.

י. והנה נתבאר היטב, השאלה הא' והב', ששאלנו – המעט לנו פשטי המקראות שלמדנו בימי נעורינו, ולמה להם לבעלי הזוהר להוציא כל דבר ודבר מידי פשוטו ולבארם בלשון של ספירות ופרצופין וכו'? וכן מה יחסם של אלו הכינויים כלפי פשטי המקראות?
ועתה מובן היטב, כי אי אפשר להסתפק כלל בפשטי המקראות הניתנים לנו לאחיזה בהם, כי התורה עם נתינתה מסיני היא ניתנה בד' חלקי פרד"ס, שהם ד' מדרגות בהבנת התורה, באופן שלא ימצא אף אחד מכלל ישראל שלא תהיה לו אחיזה על כל פנים בדרך הפשט ובדרך המעשה בלי כוונה, כדי לאפשר לפרש התורה בדרך הזו אפילו להפחות שבפחותים ואפילו לנערים, כי אז יוכל כל אחד מישראל להתקדש בסגולת התורה, ולעלות לאט לאט במדרגות פרד"ס, עד שיבוא להבין עומק דברי התורה בכל שלימותם כחפץ נותן התורה, ולעשות כל מצוה בטעמה וכונתה כראוי, כנ"ל באות ב'. וכן נתבאר היחס של עשר הספירות וכו' כלפי פשטי המקראות.

יא. ועתה נשאר לנו לבאר שאלה הד', ששאלנו – על אלו העליות וירידות והזווגים והמספרים הנאמרים בספירות הקדושות בספר הזוהר, אם הם מציאות קבועה וקיימת באמיתיות, או הם רק בחינות הנהגות שמנהג בהם את התחתונים בדרכיהם, אבל אינם כלל מציאות קבועה אמיתית בהספירות?
וכן השאלה הה' ששאלנו – ואם תמצא לומר שהם מציאות אמיתית, איך אפשר שיהיו הספירות בבחינת אלקיות, בעת שברור לנו שהבורא ית' הוא אחדות פשוטה למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום, שח"ו אין שום שינוי ואין שום התחדשות נוהג בו ית', ומכל שכן מספרים ועליות וירידות במקום וזמן?
והתשובה היא – כי אמת הוא שכל אלו התוארים המובאים בזוהר, הם כולם מציאות קבועה קיימת בספירות הקדושות, ולא ח"ו מחשבות והנהגות כנוהג בבשר ודם שלפעמים מחשב כך ולפעמים כך, כי על זה כתוב "אני הוי"ה לא שניתי" (מלאכי ג, ו), וח"ו להרהר אפילו שאלו תוארים הגשמים המובאים בהזוהר ומכל שכן בהתורה, שהם נוהגים בו ית'.

יב. ומתחילה אתן לך מושג הקפי בחכמה זו, כי בדרך כלל יש להבחין בהעשר ספירות ובהפרצופין ובעולמות העליונים ג' הבחנות: א) עצמותו יתברך ויתעלה. ב) אורות הנמשכים מעצמותו ית'. ג) כלים שבהם מתלבשים האורות הללו. והנה בעצמותו ית' לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל (ע"פ זוהר חדש יתרו אות קפה ; תיקוני זוהר קכא, א), ואין לנו שום מלה והגה בו ית'.
והכלים יש בהם ב' הבחנות הפוכות זו לזו, שהן העלמות וגילוים. שמתחילה הם העלמות על עצמותו ית', כמו למשל אדם המכסה עצמו שלא יראו אותו חביריו, והם עשרה העלמות המכונות כח"ב חג"ת נהי"ם. וכל כלי שבספירה תחתונה הוא בהעלמה יותר גדולה מהכלי שבספירה העליונה ממנה. אמנם אחר שהנשמות מקבלות את הכלים הללו בכל התנאים שבהם, אז מתהפכים ההעלמות שבכלים ההם להיות מדות של גילוים, באופן, שכל כלי שמדת העלמה שבו גדולה ביותר, כן מדת הגילוי שבו גדולה יותר.
ואורות פירושם – שיעור קומת השגה בו ית', הראוי להתגלות דרך הכלים ההם אחר שמתהפכים למדות של גילוים. באופן שאין להבדיל כלל בין אורו ית' לעצמותו ית', אלא בזה – שבעצמותו ית' לית השגה תפיסא ביה כלל וכלל, זולת המתגלה אלינו דרך התלבשותו ית' בהכלים של עשר הספירות, ומבחינה זו, זה השיעור הבא בהשגת הנשמות אנו מכנים בשם אורות. והבן היטב.

יג. ואחר שתבין היטב אלו ג' ההבחנות שאמרנו, תדע – שכל אלו התוארים הנאמרים בזוהר, וכן בתורה נביאים וכתובים ובכל דברי חז"ל, אינם ח"ו בעצמותו ית', שהרי בעצמותו ית' אין השגה תפישא בו כלל, ומכל שכן שנאמר בו ית' תוארים, אלא שהם נאמרים רק בבחינת הכלים שעצמותו ית' מתעלם בהם מהתחתונים, שהם עשרה הכלים של עשר הספירות.
ומשום זה אין כאן אפילו שאלה – איך אפשר שיהיה איזה שינוי והתחדשות באלקיות. כי אלו הכלים הם פועלים רק על התחתונים, אשר התחתונים מתחדשים ומשתנים בשיעורי השגותיהם, בשיעורי העלמה וגילוי המצויים בכלים הללו, אבל אלקותו ית' אין משתנה מחמת כל אלו השינויים במשהו ח"ו. בדומה לאדם המתעלם ומתכסה בכמה מיני כיסוים, הרי לא יעלה על הדעת שעצם האדם המתכסה מקבל איזה שינוי כל שהוא מכח הכיסוים שמתכסה בהם, אלא רק חביריו מתפעלים על ידיהם. כן כל אלו המספרים ועליות וירידות וכו' שהמה תוארים בדרכי עשרה הכלים שהשי"ת מתכסה על ידיהם ומתגלה על ידיהם להמקבלים, לא יפעלו משהו ח"ו על עצמותו ית'.