מאמר על פרשת השבוע

מאמר | האזינו

זמן קריאה 3 דק'

פרשת השבוע | פרשת האזינו

פרשת "האזינו"

 

"וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם" (לב, כ)

במכתב לתלמידו הגדול רבי דוד מינצברג זצ"ל משנת תרפ"ז, כותב האדמו"ר זצ"ל:

… הא למה זה דומה, לעשיר גדול שהיה לו בן יחיד, והוא נאנס ליסע למרחקים על שנים רבות,

ובנו היה רך בשנים וירא שלא יפזר את הרכוש בענין רע, והחכים להחליף את רכושו על אבנים טובות ומרגליות,

ובנה מרתף גדול עמוק והטמין בשקים, שם את כל הזהבים והאבנים טובות ומרגליות, והוא קרא את עבדיו הנאמנים לו ופקד אותם:

שמרו את בני שלא יצא מן המרתף הזה עד שיהיה לו עשרים שנה, ותורידו לו שמה מכל מאכל ומשקה,

רק נרות ואש אל תתנו לו בשום אופן, ותבדקו את הקירות מכל סדק שלא יפול קרני האור שמה,

ולמען בריאותו תוליכו אותו מן המרתף על שעה אחת בחוצות.

אמנם בשמירה מעולה שלא יברח מכם. וכשיהיה לו עשרים שנה אז תתנו לו נרות ותפתחו לו חלון ותניחו לו לצאת.

 

וכמובן אשר צער אותו הבן היה עד אין קץ, ומכל שכן בעת טיולו בחוץ

ורואה כל הנערים אוכלים ושותים ורוקדים בחוצות בחפש בלי שמירה בלי זמן,

והוא נתון בבית הכלא, ורגעי אורה ספורים לו. ואם מנסה לנוס מכים אותו בלי חמלה,

וביותר הוא נדאב ונדכה כששומע שאביו בעצמו הסב לו כל היגון הזה,

כי המה עבדי אביו עושים פקודת אביו, וכמובן שחושב שאביו הוא האכזר הגדול ביותר מכל אכזרים הקדמונים, כי מי שמע כזאת.

 

וככלות העשרים שנה שלשלו העבדים אליו נר אחד כמצות אביו,

הנער לקח את הנר והתחיל להסתכל אנה ואנה, ופתאום רואה שקים בזוית, מלאים זהב וכל סגולות מלאכים.

אז הבין את אביו שהוא רחמן האמיתי, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשביל טובתו,

ותיכף הבין שבטח העבדים יניחו אותו גם לצאת חפשי מן המרתף, וכן עשה,

ויצא מן המרתף וכבר אין שמירה, אין עבדים אכזריים, אלא הוא עשיר הנעלה על כל עשירי ארץ.

והנה אין כאן חידוש ולא כלום, כי איגליא מילתא למפרע שעשיר גדול היה כל ימיו,

אמנם לפי הרגש הוא היה עני ואביון המדוכא בשאול תחתית כל ימיו,

ועתה ברגע אחד נתעשר בהון עצום ועלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא (מבור עמוק להר גבוה)… עכ"ל.

 

ובספר "אותיות דלבא" שערך החסיד השלם הרב ברוך הורביץ זצ"ל,

מביא ביאור למשל זה של בעל 'הסולם' מפי בנו של מרן האדמו"ר רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל.

על תורת ה' אמר דוד המלך ע"ה "הנחמדים מזהב ומפז רב".

נמצא שכדאי לוותר על כל התענוגים הגשמיים המדומים כדי לזכות לאור התורה ולהרגיש את הטעם הנפלא שבה.

אלא שהאדם לא רודף ולא להוט לדעת את ה' ותורתו מפני שהאור של התורה נגנז ונסתר מהאדם,

בחינת "ואנכי הסתר אסתיר פני". ומדוע אין מרגישים את הטעם הנפלא שבתורה ובמצוות?

 

התשובה היא כבמשל הנ"ל: המלך (בורא עולם) החשיך בעדנו, מפחד ה"חיצוניים", היינו מי שעדיין נמצא חוץ לקדושה,

שמחשבתו ומטרתו בעבודת המלך היא לתועלת עצמו וגופו, היות שנמצא ב"חלל הפנוי"

לא מראים לו את האור הגנוז בתורה, עד שיהא ראוי ומוכשר לקבל את הנועם והעונג שבה.

 

והנר במשל רומז על אור ה', והשגת אור ה' מושגת בשני אופנים: בהרגשת הלב שמרגיש שהוא המאושר באנשים ובהבנת השכל,

שאור ה' מתלבש בשכל האדם המשיג. וכשמציץ מדי פעם החוצה, חוץ למרתף החשוך בו הוא נמצא,

היינו באהבה העצמית, רואה "רשעים ושלוי עולם השיגו חיל", ואילו הוא נמצא בחושך.

מצב זה נמשך עד הגיעו לעשרים שנה. פירוש, עד אשר משלים את סאת היגיעה שעליו לעמול,

אזי הקדושה מתקרבת אליו ומאירה לו בחינת "המאור שבה מחזירו למוטב", ובכח זה מתחיל להפוך את מעשיו אך ורק למלך,

כמ"ש "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשיי לאלקי" (תהלים מה, ב).

נמצא האדם רואה שעוד למפרע היה המאושר באדם אלא שהיה במצב של "הסתרה" ולא היו לו עינים לראות זאת.

 

(עפ"י "אגרות הסולם" אגרת ל', ו"אותיות דליבא" מאמר נ"ב)

 

מתוך הספר 'אוצרות הסולם' מאת הרב שמואל הורביץ | לרכישת הספר לחץ כאן

 

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.