מאמרי אשלג על חודש ניסן

מאמר | פסח שני

מאמר בעניין פסח שני

 

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וגו'.

וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל לאמר. איש איש כי יהיה טמא לנפש

או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה', בחדש השני בארבעה

עשר יום בין הערבים יעשו אתו, על מצות ומרורים יאכלוהו.

(במדבר ט)

 

פסח הוא לשון דילוג כמ"ש: זבח פסח הוא לה' וגו'. וברש"י:

הקרבן הוא קרוי פסח, על שם הדילוג והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל

מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי וכו', עכ"ד. וחז"ל אמרו: שהקב"ה דילג את הקץ.

ועניין פסח שני מפורש גם הוא: "איש איש כי יהיה טמא לנפש" וגו'. ע"ד הרמז, קרבן הוא מלשון התקרבות לה'.

טמא מת, הוא ע"ד שאמרו חז"ל: "רשעים בחייהם נקראים מתים". והטמא ממת – איך אפשר לו להתקרב?

עוד אומר הכתוב: "או בדרך רחוקה לכם", שהיא רחוקה מדרך היהדות. א"כ איך אפשר לו להתקרב?

לעניין זה, נתנה התורה עצה, אשר מי שאינו יכול להקריב במועדו יקריב בפסח שני שהוא בארבעה עשר באייר.

אלא שאין זה רק ענין של זמן, קודם לכן צריך אדם לדעת שהוא טמא. ואיך ידע שהוא טמא,

הלא טרם שיודע ענין הטהרה לא ידע טומאה מהי?

לכן צריך לחזור על כל סדר יציאת מצרים כדי שיגלה וימצא שהוא טמא מת, או שהוא בדרך רחוקה.

 

טמא מת זו מדרגה. שאדם משיג שהוא טמא מת. הנה חז"ל אמרו: "אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת".

ודברים אלה להבנה הם צריכים, שהרי אין המת שומע. ויש לפרש ע"ד הרמז:

אדם ששומע על חשיבות עבודת ה' והוא עדיין טמא מת, היינו שהוא רחוק מחיי החיים,

רחוק מהשי"ת והוא בבחינת מת ברוחניות; הנה אם אומרים לו "דברים של חי",

היינו לעסוק בהשפעה, לעסוק בדברים שמביאים את האדם לדביקות בחיי החיים

הוא שואל: מה יהיה לי מכך? לכן אפשר לומר לו רק דברים של מת, שהם ענינים של תועלת עצמית,

היינו שיהיה לך מזה הרבה כסף, הרבה כבוד וכו', ו"מתוך שלא לשמה" יבוא לשמוע.

 

והוא על דרך שאמרו חז"ל בענין קריאת שמע: "שמע", בכל לשון שאתה שומע. היינו בכל לשון ושפה שאדם מבין.

וע"ד הרמז יש לפרש: כאשר אומרים לאדם "שמע", הסכת ושמע שאתה צריך לעסוק בתורה ועבודה

הגוף שואל: ומה תועלת תהיה לי מכך? ועל זה נאמר: "בכל לשון שאתה שומע",

תשיב לגוף תשובה בכל שפה שהוא מבין, כגון שבזכות שיעסוק בתורה ועבודה הוא יזכה לפרנסה וכבוד וכו',

כי זו שפה שהוא מבין. א"כ "שמע, בכל לשון שאתה שומע" –

שכדאי לעסוק בתורה ועבודה. ולכל אדם בכל מצב – יש את ה"שלא לשמה" שלו.

ואין לשאול, וכי זו הדרך בעבודת ה', דרך של שלא לשמה?

אמנם כן, מתחילים בשלא לשמה, כמשחז"ל: "מתוך שלא לשמה בא לשמה",

וככל שאדם יותר מתפתח ברוחניות עליו להתרחק יותר ויותר מבחינת "שלא לשמה" ולהתקרב למטרה של לשמה.

 

*

 

פסח, יציאת מצרים, עניינם על דרך הרמז הוא הגאולה משליטת התועלת העצמית.

וגאולה זו היא רק על ידי "דילג את הקץ", שאין אדם הולך לפי סדר העבודה שהוא "כולל ונמשך" אלא בדילוג המדרגות.

ומדוע? היות וכאשר אדם הולך בדרך של שלא לשמה – הוא מרגיש עצמו בבחינת "מוסיף והולך",

היינו שעושה מעשים טובים, והוא רואה אשר בכל מעשה ומעשה הוא מתקרב למטרתו להגיע לשלמותו.

אבל כאשר המטרה היא להגיע לבחינת לשמה – הרי הוא בבחינת "פוחת והולך",

היות וככל שמרבה בעבודה – כן מתברר לו יותר עד כמה תש כוחו לעבודה.

 

וזה שנזכר בכתבי האר"י ז"ל שסמוך ליציאת מצרים באו ישראל במ"ט שערי טומאה,

היינו שמדובר מהשגה, שכל פעם נכנסו יותר בשערי הטומאה עד שהגיעו למ"ט שערים.

ואיך ממצב שכזה זכו לגאולה? אלא, היציאה מבחינה זו היא רק על ידי "דילג את הקץ", שלא כסדר המדרגה.

וזה הוא מהלך מיוחד, שעקב עבודתו הוא רואה שהוא פוחת והולך. אבל עם זאת הוא מוסיף והולך,

במה שהוא הולך וגדל בהשגותיו בבחינת האמת! היות וזה לעומת זה עשה האלקים,

וככל שרואה יותר שפוחת והולך, הוא מוסיף והולך בבחינת האמת.

 

*

 

אחד התלמידים ביקש מאאמו"ר זצ"ל שיפרש לו מה זו "קליפה"?

והוא השיב לו: אין אני יכול לפרש לך אלא בדרך משל. משל לשני יריבים העומדים זה כנגד זה.

האחד מכה את יריבו במכות יד – ויריבו שרוצה לגבור משיבו במכות באמצעות מקל.

וכאשר האחד תוקף במקל – יריבו מצטייד באקדח וכו'.

אבל אם אחד תוקף במקל – האם יעלה על דעת יריבו להשיב מלחמה בעזרת טנק?!

נמשל: אם אפשר להגות אדם מהמסילה של עבודת ה' על ידי הפרעות של מה בכך, לשם מה לתת לו קשיים גדולים?

 

והעבודה מתחילה בשעבוד מצרים. אמנם ענין שעבוד מצרים אינו שייך אלא משעה שהאדם

רוצה לצאת ואינו יכול, אז הוא חש בשליטת מצרים ואז הוא מרגיש שנמצא בגלות.

ועניין הגלות מבואר בתפילה: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו". כי דווקא כאשר אדם מרגיש שהוא חטא

הוא מרגיש שהוא בגלות. משא"כ אם אינו מרגיש כלל שחטא או שעשה שלא כהוגן, א"כ אין לו הרגש של גלות.

לכן אדם צריך לדעת ולברר לעצמו שרצונו הוא ללכת על דרך האמת. אמנם כאשר בוחר ללכת בדרך האמת – הגוף אינו מסכים.

מה הפירוש שאינו מסכים? – הוא אינו מסכים עם הסיבות שחייבו אותו לעסוק בתורה ומצוות, כיון שאינו מבין את הכדאיות שבדבר.

 

*

 

והתיקון שמוטל עלינו לעשותו אינו אלא דבר אחד, כמ"ש חז"ל: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

וכן אמרו: "כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם". משתף פירושו שרוצה שמעשיו

יהיה קצת לתועלת עצמו וקצת בשביל ה'. ובזה הוא נעקר מן העולם. מדוע? וכי גרוע הוא ממי שאינו עובד כלל?

אלא הפירוש הוא: נעקר ממטרת העולם! מהמטרה שלשמה נברא העולם.

 

כי המטרה היא – להטיב לנבראיו. ומה מעכב? הצמצום! שצריך הנברא לעשות תיקון של עבודה בכוונה לשם שמים,

ועי"ז לא יהיה פגם של נהמא דכיסופא. וכאשר הנברא מסגל לעצמו את הכוונה של לשם שמים

הוא יכול להגיע להשיג את הטוב ועונג שהשי"ת רוצה לתת לנבראים, ואז הוא מגיע למטרת הבריאה שנקראת "עולם".

אבל אם משתף גם אהבה עצמית, א"כ בחלק אחד מרצונו הוא תיקן שתהיה השתוות הצורה,

ובחלק אחר עדיין הוא שרוי בתועלת עצמו – לכן נעקר מן העולם, היינו שמפסיד את מטרת העולם,

שהוא ענין להטיב לנבראיו, מאחר ואי אפשר ליתן לו את השפע, היות ואם יתנו לו – זה יחול גם על החלק של תועלת עצמו.

וזה מדובר במי שכבר התחיל ללכת בדרכי העבודה, משא"כ מי שלא התחיל אזי התורה ותפילה שלו נקראים עדיין בחינת הכנה,

היינו המצב המכין אותו להיכנס לאמת, כמ"ש: "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

 

*

 

וגם אצל אלה שעובדים בבחי' הכנה, מתוך כוונה להגיע ללשמה, יש הרבה הבדלים והבחנות בין מדרגה למדרגה,

לכן על האדם לברר לעצמו אם כוונתו היא לשם שמים. ועל זה אמרו חז"ל: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

פירוש, עליך לברר מי הוא המחייב שלך לעבודה? ועליך לדאוג שהמחייב יהיה ענין לשם שמים.

ענין "שיעבוד מצרים" הוא שעבדו עבודת פרך. וע"ד העבודה יהיה הפירוש:

כאשר רואים שבעת שרוצים שסיבת העבודה תהיה לשם שמים  אז מרגישים עבודת פרך,

אבל כל סיבה אחרת מלבד לשם שמים – היא מספיק חזקה לחייב את האדם לעבודה.

כאשר רואים שכאשר מדובר במטרה של אמת, אדם מאבד את הכוח לעבודה ומרגיש לאות וחולשה

זה נקרא "שעבוד מצרים", וכמו שהאר"י ז"ל פירש, שעניין גלות מצרים הוא שהדעת של ישראל הייתה בגלות,

שבזמן שרצו לעבוד בכוונה של לשם שמים ראו שאין הם מסוגלים לכך, ואז הם הרגישו שהם בגלות ואין בכוחם להיחלץ ממנה.

 

וזה נקרא שהם נכנסו לגלות מצרים, וזו מדרגה. היות ודווקא מי שנכנס למצרים

יש תקוה שיצא ממנה, ואם לא נכנס, כיצד יצא?! א"כ עיקר העבודה היא הכניסה למצרים.

ומתי נבחן שהאדם ירד למצרים? כאשר מרגיש שמצבו הוא שאינו מסוגל לעבוד לשם שמים – הוא גלות!

א"כ מדוע חז"ל מדברים על יציאת מצרים? כי הם מדברים מבחינת השלמות של המדרגה,

והשלמות היא כאשר זוכים ליציאת מצרים. אבל האמת היא שראשית כל צריכים להיכנס למצרים.

 

מתוך הספר אותיות ד'ליבא – לרכישת הספר | נכתב ע"י הרב ברוך הלוי הורביץ ז"ל תלמידו של הרב"ש אשלג זצ"ל

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.