מאמרי אשלג על חודש ניסן

מאמר | אסרו חג פסח

זמן קריאה 5 דק'

מאמר בעניין יום טוב ואיסרו חג פסח

 

אאמו"ר זצ"ל אמר בסעודת אסרו חג, שכתוב: "אסרו חג בעבותים".

אם רוצים לאסור, היינו לקשור את החג, להמשיך עוד יום –

לזה צריך: "בעבותים", משורש "עב", שעוביות היא רצון, ואם יש רצון – אפשר להמשיך עוד.

רצון כיצד? כשאדם מתחיל לחשוב מה החשיבות של היום טוב שעבר,

אזי אם הוא רואה שזה היה דבר טוב – הוא רוצה להמשיך אותו עוד.

כי ענין "יום טוב" הוא יום שמתחילה להתעורר באדם בחי' רוחניות,

והרגשה זו צריך להמשיך באופן שתגיע עד לענף הגשמי.

זאת אומרת שאדם צריך להרגיש את קדושת החג, להרגיש שיש הבדל בין קודש ובין חול.

מהו קודש ומהו חול? הנה קודש נקרא שהוא מרגיש את הקב"ה,

וחול זה כשמרגיש את עצמו. והיות והאור העליון הוא שורש כל התענוגים,

לכן התענוג מוכרח להיות נוגע עד הענף הגשמי.

משום כך ביום טוב נותנים לגוף אוכל יותר טוב, מלבוש יותר מכובד וכו'.

 

והנה כל שאנו מוצאים במין האדם – מוצאים אנו גם במין החי,

ואפי' הנהגות כגון ממשלה וסדרי חברה מוצאים אנו אצל החיות כמו הדבורים והנמלים,

וכמו שמביאים חז"ל (עירובין ק, ב) כמה הנהגות שאפשר ללמוד מבעלי חיים.

ולא נמצא יתרון באדם שהוא בחינת מדבר על פני החי,

זולת שהוא יכול להגיע לכך שירגיש את מציאות ה',

שיהיה דבוק בוא. וזה שכתוב: "אדם ובהמה תושיע ה'".

פירוש, שבחינת האדם אשר בו צריכה להרגיש את היום טוב –

וזה צריך להגיע עד בחינת בהמה!

 

יום טוב בבחי' הכלל והפרט

הנה בחינת הכלל נקראת "כנסת ישראל", והיות וכלל ישראל כולו משמש לקדושה

על כן הכלל מרגישים תענוג ביום טוב, שיש אנשים השייכים למוח ויש השייכים ללב,

וכל אחד מרגיש "יום טוב" כפי עניינו.

וכמו שבאדם עצמו יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים וכל חלק בגוף יש לו תפקיד מיוחד

כמו כן הוא בכלל ישראל, כל אדם הוא בחינה מיוחדת, וכולם יחד הם בחינת גוף אחד הנקרא "כלל ישראל".

וכשם שלא יאמר אדם: היות והעיקר הוא המוח לכן אין צריך רגלים, כמו כן בענין הכלל:

לכל אדם מישראל יש התיקון שלו, ו"תתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה"ב.

ולכן לפני התפילה אומרים "בשם כל ישראל", כדי להכלל בתוך כלל ישראל שהם גוף אחד,

היות וכולם נכללים בנשמת אדם הראשון.

 

ענין שיעבוד

וכלל נשמות ישראל כלולים במלכות, ומשום כך מלכות נקראת כנסת ישראל, שהיא בחי' שכינה.

ועל זה מובא בזוהר הק' ענין "שכינתא בגלותא". ואין הפירוש שהיא בגלות,

אלא כאשר הנבראים אינם יכולים לקבל – הם אומרים שהשכינה בגלות. ואין הכוונה שמביאים אותנו בכוח לגלות,

אלא על דרך הרמז "גלות" נבחנת בשעה שאין אנו מסוגלים עדיין להרגיש טעם בתורה ומצוות והם אצלנו כמו דבר רחוק,

כמו שגלו לארצות נכר. ואז אנו מוכרחים לקיים תורה ומצוות מסיבות חיצוניות, כגון שאם נקיים יהיה לנו גן עדן ואם לאו יהיה לנו גיהנם.

לכן בשיעור שאדם מאמין בשכר ועונש – בשיעור זה הוא מוכן לעבוד.

 

וכמו בשורש, כן גם בענף הגשמי. אנו הולכים לעבודה, מדוע?

כי נותנים לנו תמורה. ואם אין אנו מקבלים תמורה אנו סובלים ייסורים.

והנה שורש כל הייסורים הם "הקנאה התאווה והכבוד", ששלשת אלו מביאים לאדם ייסורים וגורמים לו שִׁעְבּוּד,

שנצרך ליתן יגיעה כדי להינצל מאותם הייסורים. "התאווה" היא מה שהוא מרגיש בעצמו צורך לאיזה דברים,

ועל כן הוא נדרש לעבוד כדי להשיג את האמצעים לרכשם.

"הקנאה" היא שמתקנא במה שיש לחברו ורוצה גם הוא להשיג דוגמתו.

וכך "הכבוד", שרוצה להתכבד בעיני הבריות ושואף לדברים שעשויים להביא לו מהם כבוד.

כל אלה מביאים לו לאדם ייסורים, וגורמים ומחייבים אותו לתת את היגיעה בכדי להינצל מהם.

 

העולה מהאמור, שעניין הייסורים הוא בחי' שיעבוד. פירוש: שעל העבודה עצמה היה האדם מעדיף לוותר,

אלא שהייסורים הם שכופים עליו אותה. ובזה נבין שהיגיעה שלנו בתורה ומצוות –

אותה צורה יש לה, כי גורמים חיצוניים כגון הפחד מייסורי הגיהינום,

והייסורים מהמחשבה שאנו עלולים לאבד חלקנו בגן עדן, הם שכופים עלינו לקיימם.

 

ובזה נבין שעניין "לאקמא שכינתא מעפרא", פירושו שהוא רוצה את העצם –

עצם הרוחניות, ולא מניעת הייסורים. וברגע שהוא עושה עבודתו על מנת להשפיע – הוא יוצא מהצמצום!

ולהבדיל גם בגשמיות רואים, שכאשר אדם רואה את ערך וחשיבות הדבר, אין הוא מעלה בדעתו לבקש תמורה.

 

ענין המלחמה שבין עם ישראל לאומות

ביוצרות (שחרית לשביעי של פסח): "ערוכי מלחמה נוספו נקבציו. פחזו כמים בלי להותיר.

צבאות קודש לרדוף ולהכתיר". רואים אנו שהגוים רודפים את ישראל ורצונם לכלותם עד בלתי השאיר להם שריד.

ומצד שני כתוב "לא תחַיה כל נשמה". וצריך להבין על מה נסובה המלחמה הגדולה הזו שבין עם ישראל לאומות העולם.

הפשט הפשוט הוא שהמצרים ועם ישראל הם שני גופים נפרדים. אמנם כפי שאנו לומדים, מדובר בגוף אחד.

וכמו שמובא בזוהר הק' (לך_לך אות של), אשר כל אדם הוא עולם קטן, והוא נכלל מע' אומות,

שלכל אומה יש התאווה המיוחדת לה, וכל חייהם וחיותם הוא רק למלאותה. וענין ע' אומות הוא,

כי "זה לעומת זה עשה האלוהים", שבקדושה יש ששת ימי המעשה ושבת, שהם חג"ת נהי"מ,

ולהיות כל אחת כלולה מעשר הרי הם עולים למספר שבעים. ובאופן כללי הם ז' אומות, שעליהם נאמר: "לא תחיה כל נשמה".

 

ועניין "נשמה" היא החיות ממה שאדם נהנה. כמו שדבר שאדם נהנה ושואב חיות ממנו, אומרים: יש בזה נשמה!

ובזה נבין שעניין "לא תחיה כל נשמה" מתייחס לחיות הבאה מבחינת ע' אומות. פירוש:

צריכים להגיע להרגשה ש"רשעים בחייהם קרויים מתים". כלומר, ככל שיש בזה יותר תענוג – זה יותר מוות.

מה שהגוף נהנה יותר – הוא מוות יותר. ובשביל לקבל חיות מהקדושה – צריך קודם לקיים "לא תחיה כל נשמה".

היינו, צריכים להרגיש שזה רע, כי הכל מדובר בבחינת הרגשה.

 

לכל אשר יקראוהו באמת

וז"ש בזוהר הק' (האזינו אות רי): "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.

וכי אית מאן דיקרי ליה בשקרא. א"ר אבא, אין, ההוא מאוקָרֵי ולא ידע למאן דקרי"ג.

ויש להתבונן, מהו הפירוש שאינו יודע שמו של הקב"הד? יש מפרשים זאת על השמות הקדושים, או על גימטריאות.

ויש לפרש בפשטות כפי הכלל אשר "קרוב" פירושו השתוות הצורה ו"רחוק" הוא שינוי צורה.

ועניין השתוות הצורה פירשו חז"ל: "ולדבקה בו. ואיך אפשר להידבק בו, הלא אש אוכלה הוא.

אלא הדבק במידותיו. מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון".

כמו שהקב"ה הוא המשפיע, להיותו "החותך חיים לכל חי", גם אנו צריכים לרצות להשפיע. ולאנשים אלה הוא "קרוב".

 

לכן, מי שחושב שהקב"ה הוא כאילו בבחינת מקבל, וכביכול הוא צריך לתורה ומצוות שלו – זה נקרא "לא ידע שמו",

והוא "לא ידע למאן דקרי" ולכן זהו שקר. כי שמו של הקב"ה הוא משפיע,

ואנו מבקשים בתפילתנו שיתן לנו אותה הבחינה של ההשפעה, ואז נאמר: "קרוב ה' וכו' – לכל אשר יקראוהו באמת".

וצריך להתחזק בתפילה זו, היות ויש בנו הבחינות של ע' אומות, וכן בחינת ישראל.

ובחינת ישראל אשר בנו נמצאת בגלות אצל הע' האומות.

כי כשאנחנו רוצים לעסוק בהשפעה – תיכף באים הע' אומות ומבטלים את ערך ההשפעה ומזלזלים בו.

אבל יש מידת הרחמים ויש מידת הדין. לפעמים מידת הרחמים היא בגלוי אצל האדם ומידת הדין בגניזוה,

אז האדם משתוקק למעשה השפעה, וזמן זה נקרא "יום טוב". והסגולה של יום טוב היא שמדת הדין נגנזת אצל האדם,

ואז הוא משתוקק לקדושה, עד שחוזרים ימות החול ושוב הוא רוצה גשמיות.

ועל זה נאמר: "אסרו חג", שצריך להתאמץ לקשור ולהמשיך בחינת החג גם לימות החול.

 

ענין יין המשמח שנאמר ביום טוב

בענין שר המשקים ושר האופים מובא במדרש (בר"ר פח, ב) שלזה התקלקל המשקה ולזה המאפה.

והכתוב אומר (בראשית מ, כא) וישב את שר המשקים וכו' ואת שר האופים תלה.

ויש לפרש על דרך הרמז, אם התקלקל המשקה אין זה חמור כל כך.

אבל אם התקלקל הלחם – הרי זה גרוע מאד, כי לחם הוא בחינת אמונה.

והנה למדנו שבשבירת הכלים נפלו ניצוצין לבי"ע אל תוך הקליפות ונשברו ומתו. ועניין "שבירה"

הוא שהכלים שוב אינם ראויים לתפקידם, כיון שמה שיתנו בהם יישפך לחוץ.

וכדי שיחזרו ויהיו ראויים – צריך לשוב ולהעלותם לקדושה. ונבאר על דרך העבודה: הכלי ברוחניות הוא הרצון,

ו"שבירת הכלים" ענינה הוא שהרצון שצריך לשמש לקדושה, נופל לקליפות. וכיון שאנו נולדנו אחרי השבירה,

לכן כל הרצון שלנו הוא אך ורק על מנת לקבל, ומשום כך הכלי שלנו שבור ואינו ראוי לקבל בו את האור.

 

ועל זה אמרו: "רשעים בחייהם קרויין מתים". פירוש, שכל דבר שבקדושה הוא אצלם בבחינת מוות, בלא חיות.

ומתי אדם עושה תשובה? כאשר הוא מגיע להרגשה שהחיים הגשמיים הם מוות. והתיקון צריך להיות –

שאדם יעבוד לקבל את התענוג האלקי על מנת להשפיע, ובמדה שהוא רואה שאין בכוחו להתגבר

והוא רוצה לקבל לתועלת עצמו, מיד הוא פוסק מלקבל ובזה הוא נשאר בקדושה.

 

ובזה נבין ענין "העלאת ניצוצין". כי ניצוצין הן מדרגות, והעלאתם ענינה הוא אשר כל ניצוץ הופכים

מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע". וב' מדרגות יש בזה: משפיע על מנת להשפיע, מכונה צדיק.

ומה נקרא בעל תשובה? שהופך טבעו ממקבל על מנת לקבל, למקבל על מנת להשפיע. וזה שאמרו:

"מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד", היות ומשפיע על מנת להשפיע

אין זו אלא חצי מדרגה, אבל בעל תשובה זו גדלות, כי הוא ממשיך בחי' חכמה.

יש ואדם רוצה להתקרב לה' והוא אינו יכול, על כן הוא עצוב.

לזה כתוב: "ויין ישמח לבב אנוש", ועל זה נאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב".

 

מתוך הספר אותיות ד'ליבא – לרכישת הספר | נכתב ע"י הרב ברוך הלוי הורביץ ז"ל תלמידו של הרב"ש אשלג זצ"ל

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.