מאמר קבלה

מאמר | הקנאה בחבר

זמן קריאה 3 דק'

הקנאה בעבודת ה' של החבר | דלק לקרבת ה' שלי

 

קרבת חברים עובדי ה', היא מנוע רב-עוצמה, בדרכו של אדם להתקרב אל ה'. באופן מפתיע, דווקא הקנאה בהצלחת החבר בעבודת ה', יכולה לדחוף את האדם קדימה ולמעלה: כך כתב ב"ארחות צדיקים" (שער י"ד, שער הקנאה): "אף על פי שהקנאה היא מידה רעה מאד, יש מקום שהיא טובה מאד, והיא מידת עליונים, שישים קנאתו על יראת שמים, כענין שנאמר (משלי כ"ג, י"ז): 'אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם'. ועל דרך זו אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תלמוד בבלי בבא בתרא כ"ב, א'): 'קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה' (ועיין במהרש"א חידושי אגדות לבבא בתרא כ"א ע"א, ד"ה: "דקנאת" – ש"ס), כי [כש]יראה אדם שלומד, יתפוש קנאה בלבו ויאמר: לומד זה כל היום – גם אני אעשה כן. וכן לעניין כל המצוות יקנא כל אחד בחברו, ויתפוש מעשי חברו הטובים. אם יראה רשע ויש בו מידה אחת טובה, יקנאהו על אותה המידה ויעשנה גם הוא".

 

כאשר אדם מחפש את הקשר עם ה', הוא מאושר למצוא עוד דרך להגיע אליה; ומבקר ומייסר את עצמו כשרואה חבר קרוב שהגיע למעלה גבוהה שהוא עצמו יכול להגיע אליה, למה הוא עצמו לא עמל ומגיע לזה?! "…והנה סוף זאת המדרגה [השיא של מדרגת הזהירות בעבודת ה'], היא הנקראת: 'יראת חטא', שהיא מן המשובחות שבמדרגות, ו[פירושה] הוא, שיהיה האדם ירא תמיד ודואג פן ימצא בידו איזה שמץ חטא שיעכבהו מן השלימות אשר הוא חייב להשתדל בעבורו. ועל זה אמרו ז"ל (בבלי בבא בתרא ע"ה), על דרך המשל, 'מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חברו'. כי אין זה מטעם הקנאה אשר תיפול רק בחסרי הדעת כמו שאכתוב עוד בסיעתא דשמיא, אלא מפני ראותו עצמו חסר מן השלימות מדריגה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה חברו" ("מסילת ישרים" לרמח"ל, פרק ד'). ומעין זה ב"מאור ושמש" שמות פרשת יתרו (ד"ה: "ונראה בכל זה", עש"ה!): "וזהו 'כל אחד נכווה מחופתו של חברו', פירוש, ['נכווה' =] לשון התלהבות, על ידי שיראה שחופתו של חברו גדולה משלו – תבער בו אש, ויתלהב נפשו לעבודת הבורא יתברך שמו יותר וישיג השגות אלוקות יותר…"

 

בקנאה כזו, יכול האדם לקדש את יצר הקנאה שלו! כיצד? כאשר יסיק "קל וחומר" מנטייתו החומרית, שאם לדבר מתכלה וזול הוא מתאווה כאש בוערת, כל שכן שעליו להתעורר לקנא בחלק הרוחני של אדם אחר, ולרצות בעצמו להיות כחבר ההוא. בכך רתם את יצריו לקרב אותו אל ה'! "…וכשהאדם נותן לב בכל אלה, איך הוא מתאווה וחושק לתאוות עולם הזה, ו[איך ועד כמה היא] הקנאה שמקנא לחברו במה יש לו יותר ממנו, ואש הזירוז לחמדת עולם הזה להיות [=עד כדי כך ש]יום ולילה לא ינוח ולא ישקוט לחשוב מחשבות ולדבר בדברים שבלב ובעל פה ולעשות עשיות שונות בכל יום תמיד בכדי להגיע אל טרפו לחם חוקו ומלבושי כבוד ומזון אשה ובנים וכדומה. ומתיישב בשכלו: למה יגרע [=פְּחוּתָה אצלי] כל כך הנשמה הטהורה – שהיא עתידה ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא – מגוף העכור הנבזה, שהיום כאן ומחר בקבר [=מדוע שיחסו לנשמה היקרה יהיה פחות מיחסו לגוף?! עד כדי] לעסוק יומם ולילה בכל לבבו ונפשו ומאודו על עסקי גופו, ועסקי נשמתו אינו עולה כלל על זכרונו; ואף בשעה שהוא עוסק קצת בצרכי נשמתו, כמו בעת התפילה ו[הנחת] תפילין וכדומה, מחשבתו קשורה וצמודה וטרודה בעסקי גופו בהבלי עולם. וכשהוא משים זאת על לבו, ומתחרט על העבר, ומתחיל ללקט [ולבנות ולמצוא] נתיב [ודרך] לאלוקים – אז לוקח כל בחינת יצר הרע שהוא המידות הרעות הנזכרים, לעבודת הא-ל יתעלה: להיות מתאווה וחומד וחושק לעבודתו ולהדבק בו, ולעשות נחת רוח לפניו. ומתקנא מאוד באדם גדול לעשות כמעשהו, ומבעיר אש להבה שבקרבו להיות בוער כרשפי אש לרדוף תמיד בגודל זירוז אש התבערה לעשות רצונו יתברך, ולא יעצרנו גשם ושלג, ולא יעכבנו דבר, ולא יערב לו שום תאווה מתאוות עולם הזה אפילו בעת עוסקו בה, מפני [גודל] התלהבותו מאוד לדביקות ה' ולעשות נחת רוח לפניו… ("באר מים חיים" לאדמו"ר ר' חיים מטשרנוביץ, וישלח, ד"ה (בראשית ל"ב, כ"ז): "שלחני כי עלה השחר").

 

בעבודת החברים והקשר הנפשי החזק ביניהם, בא דבר זה לביטוי עליון, איכותי וממוקד. כאשר אדם מפנים כי הוא עשה מעט מאוד לעומת מה שהוא מסוגל, מול ערך השקעת חבריו והישגיהם; ויפנים כי נפשו שלו תובעת ממנו להגיע ליותר והיא יודעת שאכן הוא מסוגל לזה – אז יתעורר לפעול מהלכים רוחניים מהפכניים ויקרים, שלבד לא היה מגיע אליהם, ענווה מצד אחד – ומימוש שאיפות גדולות מצד שני: "…ויתכן לרמוז בזה על פי מאמר חז"ל (בבלי ראש השנה י"ז, ב') בפסוק (מיכה ז', י"ח): "נֹשֵׂא עָוֹן וגו' לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ' – למי שמשים עצמו כשיריים'. ואולם העצה לבוא לידי מדה זו [שיחשיב את עצמו כעושה 'שיריים' ממה שהוא מסוגל, ולא שכבר הגיע לעיקר,] הוא על פי אהבת חברים ודיבוק חברים; ועיקר אהבת חברים הוא, שאיש את אחיו יעזורו בתורה ובתפילה לשפוך שיח יחד, וכל אחד מֵרֵעֵהוּ ייקח מוסר, בראותו כי חברו זריז יותר בעבודת השי"ת, ויגמור בדעתו כי עבודת חברו מעולה מעבודתו, ועל ידי זה יִשָּׁבֵר לבו בקרבו ויבוא לתכלית הענווה והשפלות.

 

וזה האות לכל איש הַקָּרֵב אל עבודת השי"ת; באם אחר תפלתו יִרְאֶה בנפשו כי עדיין לא יצא ידי חובתו… כי עדיין לא הגיע גם לקצה העבודה, כי הוא [- עבודת ה' במסירת הנפש והרצון לה', הוא] דבר שאין לו שיעור וערך… ועל ידי זה יעשה עצמו כשיריים, ותפלת ועבודת רעיו יהיה בעיניו גדולה מאד לערך עבודתו, הנה איש כזה עבודת תפלתו היא יקרה בערכה…" (מאור ושמש" ויקרא, רמזי שיר השירים עש"ה). הלוואי שיבערו בלבנו יוקרת נפש חברינו וגודל מעשיהם ומסירת נפשם לה', וידרבנו אותנו לענווה אמיתית, קנאה רוחנית טהורה בהשתוקקות להידבק באמת, והיפוך כל מגמתנו מטובת עצמנו – לחיות חיי אמונה וחסד!

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו