מהבעש”ט ביאר הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו (ירושלמי חגיגה א, ז). פי’ כי הידיעה שלא נדע. אמנם יש ב’ סוגים שלא נדע. א’ מיד שאינו נכנס לחקור ולידע מאחר דא”א לידע. ב’ שחוקר ודורש עד שידע שא”א לידע. והפרש בין זה לזה מלה”ד שנים שרוצים לידע את המלך וא’ נכנס בכל חדרי המלך ונהנה מאוצרי והיכלי המלך ואח”כ לא יוכל לידע המלך והשני אמר מאחר שא”א לידע המלך לא נכנס כלל לחדרי המלך ולא נדע מיד. ובזה יובן ודאי בשני סוגים הנ”ל. אותי עזבו מלידע שא”א מ”מ הלואי אותי עזבו מתוך החקירה והידיעה אחר שתורתי שמרו:

מבעש”ט כל אחד צריך להתנהג עפ”י מדריגתו משא”כ התופס מדריגה של חבירו זה וזה לא נתקיימה בידו. וז”ש (ברכות לה, ב) הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם. ר”ל שלא היו בבחינה זו רק שעשו כרשב”י שראו אותו בבחי’ זו ולכך לא עלתה בידם:

מבעש”ט פי’ הש”ס (ברכות יז, ב) יצא ב”ק ואמר כל עולם ניזון בשביל חנינא בני כו’. כי שביל הוא צנור שפתח צנור ושביל השפע. וז”ש בשביל חנינא בני.

והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי (דברים א, יז). פי’ הבעש”ט בשם הרמב”ן שצוה לבנו אם יסתפק לך באיזה דבר איך לעשותו כשיש בו דרכים לצדד לכאן ולכאן או שיש לך ספק אם הוא מצוה אם לאו ואם יש לעשותו או למנוע ממנו והדבר שיש לאדם הנאה ממנו יכון למצוא ראיה להתיר האסור ע”כ. אז תראה קודם כל לסלק מעסק דבר זה הנאת עצמך או כבודך ואח”כ תראה לצדד לכאן ולכאן אז השי”ת יודיעך האמת ותלך לבטח. וז”ש והדבר אשר יקשה מכם שאינכם יודעים איך לעשותו או למנוע הספק נולד מכם שיש בו הנאתכם ע”כ תסלקו מדבר זה הנאתכם ותקרבון אלי. והכוונה שיהיה לשם שמים בלי שום פניה והנאה אז ושמעתיו אתן לו הבנה איך יתנהג וק”ל:

מבעש”ט פי’ ע”פ נשיו הטו לבבו (מ”א יא, ד). שאין לך שום תיבה בתורה שאינו סובל ב’ משמעות שהוא בחי’ דכר ונוק’ כו’. א”כ אין לך שום דבר נברא בעולם שלא יהיה כלול מהכל. והבחירה נתונה לו להטות לאיזה בחינה שירצה לכך נשיו הטו לבבו:

מבעש”ט ז”ל. יפקוד ה’ איש אשר יוציאם ואשר יביאם. כי ראש הדור יוכל להעלות כל הדיבורים והסיפורים של אנשי דורו לקשר הגשמי ברוחני כמו הנהו תרי בדחי כו’ (תענית כב, א).

מי שהוא חכם לב יקח מצות. פי’ לקשר מעשה המצוה שעושה שנק’ מצוה תתאה לייחדא אל מצוה עליונה שהיא המחשבה והכוונה של המצוה. וזהו שאומרים על מצוה א’ אשר קדשנו במצותיו.

(ומהבעש”ט) ע”פ ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וכו’. הענין כי אהרן ע”י שקר שאמר כמה חבירך מתחרט ושלחני אצלך כו’ כמ”ש במדרש עי”ז עשה שלום כי רופא מומחה ע”י סמים הממיתים רשאי להשתמש בהם כדי להחיות הנפשות. וזהו בש”ס דחולין (חולין פט, א) האמנם אלם צדק תדברון (תהלים נח, ב) יכול יגיס דעתו שהוא בניחותא ע”ש:

הקב”ה נק’ איש שהוא איש מלחמה וישראל נק’ אשה. וז”ש האשה ניקנית (קידושין ב, א) לבעלה שיהיו נק’ אשתו כביכול בג’ דרכים. א’ בכסף בחי’ חסד ימי החסד שהקב”ה מסייעו בחסדו הגדול בתחלה ואז כוסף וחושק ומתלהב בתורתו ועבודתו י”ת וזה נק’ גדלות ראשון ואח”כ נסתלק זה ונק’ ימי הקטנות וגם שאינו כוסף וחושק מ”מ על צד ההכרח צריך לדבק עצמו בשטר שהם אותיות הכתובים בספר שנק’ שטר בין באותיות התורה בלימודו ובין בתפלה כאשר קבלתי ממורי הבעש”ט זלה”ה זה שיש סגולה כו’ עד שיחזור אח”כ להתענג בו ע”י שבאו המוחין בתורה ותפלה שנק’ בביאה שהוא זווג ב’ הנ”ל:

בס’ עץ החיים כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולם כו’ וראי’ מוכרחת לזה מאדם המחדש בתורה שחידש יש מאין ובתחלה לא חידש ועכשיו השכל מוליד ונתחדש דבר יש מאין. ומהבעש”ט ז”ל שיש בשכל אדם עשר ספירות כי אבא ואמא הם המולידים דבר שנתחדש בתורה נק’ אבא ובתחלה נק’ חסד כשנתחדש הדבר שמתפשט לאין תכלית שהוא בחי’ חסד כנודע ואח”כ צריך בחי’ גבורה סוד הצמצום שיוכל לתפוס לאמרו בפני אחרים והכל ע”י קו האמצעי כו’ ואח”כ צריך האמונה כמ”ש בש”ס דמכות (מכות כד, א) בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד) ובחי’ האמונה הם תרי סמכי קשוט נצח והוד ואח”כ התענוג שיש לו במה שחידש נק’ יסוד שהוא אבר התענוג ונתגלה ע”י הדיבור שהוא מלכות. ובאמת כי קודם היה הקב”ה בורא עולמות עליונות ע”י עסק בתורה ברזין סתימין ואח”כ בעסקו בתורה בנגלה נבראו עולמות אלו הנגלין:

כי ביה ה’ צור עולמים (ישעי’ כו, ד). עה”ז נברא בה”א שנ’ אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב, ד) ועה”ב נברא ביו”ד מפני שצדיקים שבו מועטין (מנחות כט, ב). והענין שמעתי ממורי הבעש”ט שהראו לו כשהוליכהו תחת עץ הדעת טוב ורע היו עמו אנשים הרבה מישראל ואח”כ שהעבירו אותו תחת עץ החיים היו מועטין ואח”כ שהכניסו אותו בג”ע הפנימי נתמעט עוד עד שנשארו מעט מזער:

ורוח אלהים מרחפת (בראשית א, ב) היינו רוחו של אדם שירחף. על פני המים. היא התורה. אז ויאמר ה’ יהי אור. ר”ל שיאיר ה’ עיניו ע”י אור התורה.

ויהי כחצות הלילה (שמות יא, ד). שהספק הוא כחצות לכאן ולכאן. אז אני ה’ יוצא בתוך מצרים. במיצר שלו להאיר עיניו:

משנה (קידושין לט, ב) כל העושה מצוה א’ מטיבין לו. דעיקר הכוונה שצריך המכוין להמשיך הרוחניות ממדריגות עליונות אל האותיות כדי שיוכלו האותיות לעלות עד המדריגה עליונה לעשות שאלתו. עוד ראוי לכוין בדבריו ובשמות וכנויין לעצם הספירות ואל הרוחניות הפנימי הנעשה לבוש אל עצמות המתפשט מאור א”ס המיוחד בתכלית היחוד א”כ צריך האדם להתבונן בעוסקו בתורה ותפלה שאותיות התורה ותפלה הם כלים כמו הגוף וצריך להמשך בתוכה הרוחניות ובתוכו אור א”ס שהוא אחדות האמיתי כמו הנשמה לגוף ופשיטא במעשה המצות שהוא גשמי וכלי שצריך להמשיך בו הרוחניות ואחדות א”ס. וז”ש כל העושה מצוה אחת דייקא מטיבין לו משא”כ ל”ט מלאכות שהם כנגד הקליפות לברר משם ניצוץ הקדושה והקליפות הם חסר אחת כי מעולם הפירוד המה והבן. אמנם יש עוד כלל א’ גדול שצריך לדבק עצמו דהיינו בפנימי’ התורה והמצוה לקשר מחשבתו ונשמתו אל שורש התורה והמצוה אשר הוא עושה דאל”כ עושה ח”ו קצוץ ופירוד בנטיעות וכאשר קבלתי ממורי הריב”ש. וכן בחס”ל כי הנשמה היא מעצם הבינה והתורה הוא מה שישפע מהבינה ולמטה בת”ת כו’ וכאשר מקשר ומייחד נשמתו במקורה במקום התורה ישיג משם דברים סתומים ונעלמים:

מהבעש”ט שצריך להתפלל על שונאיו שהם רוחו של צדיק בגלגול כו’ וע”י התפלה נמתק בשרשו ומוציא מהם רוחו והנשאר בהם כלה מאיליו:

מ”ש לשם יחוד קב”ה ושכינתיה. הכוונה להביא הת”ת למלכות שיתפאר הקב”ה עם המלכות דהיינו המדריגה תחתונה עולם הדיבור שזאת המדריגה מחיה את כל העולמות כמ”ש שבדבר ה’ שמים נעשו ונאמר ואתה מחיה את כולם והדיבור של הקב”ה הוא תמיד מחיה את כל העולמות וכשאדם עושה מצוה הקב”ה מתפאר במלכות דהיינו בדיבור שלו שהוא בתוך העולמות ואז מביא האדם המלכות אל הקב”ה דהיינו שהקב”ה מתפאר עם עולם הדיבור. וזהו יחוד הקב”ה ושכינתיה שיתפאר הקב”ה במלכות שהיא בתוך העולמות ויתגלה מלכותו דהיינו שיכירו הכל שהוא מלך בעולמות וזהו תענוג גדול להקב”ה. ומדת המלכות היא מצדינו ובידינו דהיינו שאנו מכירים גדולתו ומלכותו ואז הוא נשלם במדת מלכותו כי אין מלך בלא עם שמחמת העם נתגלה המלכות ויש להקב”ה תענוג גדול מזה:

מהבעש”ט. ופרעה הקריב (שמות יד, י) כי בצר הרחבת לי (תהלים ד, ב). פי’ ע”י שיש מצירין מתקר’ יותר להש”י וזהו הרחבת לי שיודע שזה חסר בשכינה ומתפלל בעד השכינה אליו ית’ ונעשה יחוד קבה”ו כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא:

שנים שנים איש ואשתו באו אל התיבה (בראשית ז, ט). פי’ יש ב’ פרושים בכל תיבה. א’ בחי’ זכר רחמי’ ב’ בחינת דין. וצדיקים מהפכים מדה”ד למדה”ר:

מהבעש”ט. דרש באכסניא של תורה כו’ (ברכות סג, ב). דאי’ במס’ אבות (אבות ו, ג) הלומד מחבירו פרק א’ או הלכה אחת או אות אחת כו’ שמצינו בדוד המלך ע”ה שלא למד מאחיתופל אלא ב’ דברים בלבד כו’ ק”ו הלומד מחבירו פרק א’ עאכ”ו שצריך לנהוג בו כבוד. וקשה מאי קאמר ב’ דברים בלבד. ע”ק הל”ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ופי’ דכשאדם לומד מרב הגון התורה היא פרה ורבה אצלו כנודע וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה אלא נשאר כפשוטו כמו שלמד ממנו. ולז”א מה דוד שלמד מאחיתופל ב’ דברים בלבד דהי’ רשע ולא היה פרה ורבה רק נשאר ב’ דברים לבד כמו שלמד ממנו ואפ”ה קראו רבו הלומד מחבירו דהיינו שניהם צדיקים דאז התורה פרה ורבה עאכ”ו שצריך לנהוג בו כבוד. ובזה מתורץ שפתחו באכסניא של תורה שהיו כולם צדיקים.
עוד פי’ בע”א כי עשרת הדברות כולל כל התורה כמו שביאר רב סעדיה גאון וכמו שנכלל כל התורה בי’ דברות כך נכלל כל התורה בתיבה אחת כו’. וכ”ז אם נשמת הרב שלומד ממנו שרשו מן עולם האחדות משא”כ אם נשמתו מעולם הפירוד גם התלמיד הלומד ממנו מקבל ממנו ג”כ דברים נפרדים. וז”ש שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד כו’:

מהבעש”ט בשם רב סעדי’ גאון. כי עיקר בריאת אדם בעה”ז לשבר מדות רעות הטבעיות שלו ובזה מעלה מדריגה הנק’ טבעך בעולם עליון שנק’ עולם לשון העלם והסתר. וז”ש לך לך מארצך וממולדתך (בראשית יב, א) דהיינו הטבעי שנולדת עמו וראה לשבר אותה כנ”ל. ומבית אביך. כי אביך נק’ חכמה אבא ובית אביך הוא בינה עולם המחשבה והכוונה שיראה לתקן המחשבות הרעות. וז”ש ומבית אביך שידע לברר מה שנפלו המחשבות מן בית אביך שיחזור להעלותן ועי”ז תזכה אל הארץ העליונה אשר אראך שאודיע טבעך בעולם:

מהבעש”ט. ז”ל מאחר שהשכינה כוללת כל העולמות ודצח”מ וכל הנבראים טובים ורעים והיחוד האמיתי היא השכינה ואיך כוללת ב’ הפכים בנושא אחד טו”ר שהם ב’ הפכים והיא היחוד. אבל באמת א”ש כי הרע הוא כסא להטוב כמו ופרעה הקריב כו’ או ע”י שרואה מעשה הרשעים יש לו הנאה שהוא צדיק ויש לו הנאה ותענוג ע”י הרע וכמעט שעי”ז יש לרע ג”כ עליה רק כשעולה משם יתפרדו כל פועלי און וכן מחשבה רעה הוא כסא ע”ד הנ”ל וכו’. וכן אמר שניצוץ נשמה מן אצילות יורד בעשיה לפעמים ורוא איך מקילין בכבוד המלך מלכו של עולם ומצטער על כבוד המלך שהן מקילין בו ואח”כ יש לו תענוג שאינו מהם:

ובזה יובן ויאמר ה’ אל אברהם ר”ל אל הנשמה שנק’ אברהם כמ”ש בזוהר לך לך מארצך היינו מאצילות לבריאה וממולדתך היינו מבריאה ליצירה ומבית אביך מיצירה לעשיה שהיא הארץ אשר אראך והכוונה אשר אראך שתראה שם מעשי אנשי העולם העשיה איך מקילין בכבודו ית’ ותוכיחם:

ויהי רעב בארץ ראה שהם חסירי מהימנותא כמ”ש בזוהר דהיינו שמקילין בכבודו ית’ ולכך וירד אברם מצרימה שהיה מיצר על כבודו ית’ שמקילין בו עולם העשיה אמנם עי”ז ויעל אברם ממצרים להתענג יותר בעבודת הש”י כי יש יתרון האור מן החשך על שאינו כאחד מהם ולכך ולוט הוא היצה”ר עמו הנגבה שע”י הרע מתענג יותר בעבודת הש”י ונעשה כסא ונכנע שמאל בימין. ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב פי’ שהוציא ניצוצי קדושה כענין וילקט יוסף את כל הכסף:

נודע מ”ש בס’ עץ החיים ענין מצות המילה וחשמל ונ”ל להלביש הדברים שזה שייך בין בתורה בין בתפלה בין בעסק המצות וז”ס חשמל. דקבלתי ממורי הבעש”ט סוד הכנעה והבדלה והמתקה שצריך בכל עסק תורה ותפלה. וז”ש ח”ש מ”ל שצריך לחשות עד שמל וכורת הקליפה אז ימלל וידבר למתק הדינין בשרשן שהוא סוד התפלה שביאר מורי בשם רבו ולכך נק’ מחצדי חקלא ולכך צריך להפריד ממחשבתו מחשבות זרות ועי”ז גורם להבדיל ולפרוש מהשכינה הקליפות ולכך תיבת מל סובל ב’ פרושים א’ דיבור ב’ כריתה והבדלה וזה נמשך מזה וז”ש ח”ש מ”ל שצריך להכרית הקליפות ואח”כ מל דיבור בעסק תורה ותפלה שהוא הבדלה והמתקה.

אם הרב דומה למלאך (מו”ק יז, א). הם אותיות כאל”ם להיות מל שהוא חש עד שכורת ומל הקליפה ליזהר מפני החיצונים. אז תורה יבקש מפיהו. כי אז נכנס בלב השומע ופרה ורבה:

ובזה יובן לך לך מארצך. שיתרחק מן ג’ בחינות הנ”ל הכנעה הבדלה והמתקה שביאר מורי זלה”ה כי מצד ארציות ועכירות כחומר והקליפות נמשך גסות הרוח לכך הזהירו לך לך מארצך ויבוא להכנעה וממולדתך שהוא תרח עע”ז שורש הקליפות ויש כח האב בבן כמ”ש הראב”ד בס’ יצירה כי כח הבנאי בבנין ולכך צריך הבדלה להפריש ולהבדיל הקליפה שמצד האב המולידו ומבית אביך שהי’ בחרן כמ”ש וימת תרח בחרן ודרז”ל עד אברהם היה חרון אף של מקום שהוא דין וגבורה ואברם בחי’ חסד ימתיק הדין בשורש החסד שיש בגבורה והדין ההוא כמ”ש במ”א בשם מורי ז”ל איך למתוק הדין בשרשו ואחר המתקה אז תשיג בחינת הארץ אשר אראך והבן:

מהבעש”ט. אתה הוא ה’ אלהינו. פי’ כשסובר האדם שהוא נוכח ה’ תואר אתה. אז הוא רחוק מהשם תואר הוא נסתר. משא”כ כשסובר שהוא נסתר ורחוק מהשם תואר הוא. אז הוא קרוב ונוכח ה’ תואר ה’ אלהינו:

מבעש”ט ביאור פ’ הלוך ילך ובכה (תהלים קכו, ו). פי’ שאם חושב להליכה ובוכה ומצטער על הליכתו מעבודת הש”י אז סופו נושא משך הזרע. משא”כ מי שחושב לעצמו לביאה וז”ש בא יבוא ומכח זה הוא ברנה ושמחה לבסוף נושא אלומותיו בלי זרע:

ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל (דברים י, יב). פי’ שיהיה עניו ומדריגת מה ועי”ז יראה יהיה מלתא זוטרתי כמו למרע”ה וז”ש כי אם ליראה. ובזה יובן ופלגשו דהיינו ענוה פסולה ושמה ראומה (בראשית כב, כד) כלומר ראו מה וכוונתו ראו שיש בי בחינת מה שהוא מדת ענוה ותלד את טבח שעי”ז היצה”ר טובח אותו עד שביאר ראובן שמעון לוי יהודה כמו שיש שמות השבטים בקדושה כן יש בקליפה והוא ראובן ראו שאני בן שמעון שעושה הטוב כדי שיהיה שמעו בכל העולם לוי שיתחבר לאנשי מעשה כדי יהודא פי’ כדי שיודו וישבחו אותו:

מהבעש”ט דמפסוק ואבוא היום אל העין (בראשית כד, מב) יצא שם של קפיצת הארץ.

גם ביאר משנה (כתובות יג, א) ראוה מדברת עם אחד בשוק ע”פ אין דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד (חגיגה ט, ב) פי’ עם האחד ובזה יובן ראוה מדברת עם א’ בשוק פי’ כי גם בשוק שעוסק בעסק עה”ז מ”מ דבורו עם אחד ע”י יחודים:

מהבעש”ט. ביאור ש”ס (ברכות ס, ב) לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעבדין מן שמיא לטב עבדין וכההוא מעשה דר’ עקיבא. ובש”ס דתענית (תענית כא, א) דנחום אמר גם זו לטובה. ויש להבין שינוי לשון בין זה לזה. וכ’ ביאור למתק הדינין בשרשן ע”י שימצא בשורש הדין איזה חסד אז נמתק הדין בשרש חסד זה ונעשה הכל חסד. ולכך נחום איש גם זו מצא החסד בשורש הדין ונעשה מיד חסד משא”כ בסתם בני אדם שאינו יודע שורש החסד מ”מ יהי’ רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב עבדין מן הסתם גם שאינו יודע:

בש”ס דמנחות (מנחות צט, א) אמר ריש לקיש פעמים שבטולה של תורה זהו יסודה דכתיב (שמות לד, א) אשר שברת מלמד דא”ל הקב”ה יישר כחך ששברת. והוא תמוה איך אפשר שבטולה של תורה זהו יסודה. ופי’ הבעש”ט כי והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) לפי שכל דבר מתלהב לשוב לשרשו ולכך ע”י אכילה ושתי’ ועסק משא ומתן מתבטל האדם מלימוד תורה ובעבודת ה’ אז נחה הנשמה מהתלהבותה ומתחזקת לשוב לדביקות יותר עליון. ובזה ארז”ל פעמים שבטולה של תורה זה יסודו בסוד והחיות רצוא ושוב והבן:

במדרש (ב”ר עח) משל פעם א’ כעס מלך שבחיות על החיות ויעצו מי ילך לפייס המלך אמר השועל אני אלך שיש לי ג’ מאות משלים כו’ ובסוף אמר השועל ששכח הכל וכ”א יפייס המלך כפי כוחו. וכוונתו היה שיכנעו למלך ועכ”א תחלה שיודע כדי שילכו והוא הנכון שאמר הבעש”ט משל על בעלי תפלות בימים נוראים שלא יתמכו עליהם בני עולם רק ישתדל כל אחד להתפלל עבור עצמו אמר משל זה פעם כו’:

מהבעש”ט. לעולם יכנס אדם לבה”כ שיעור ב’ פתחים (ברכות ח, א). פי’ בזוהר שהם מדות יראה ואהבה. ובשם הרמב”ן שא”א שיהיה אלו ב’ מדות יחד כ”א בעבודת הבורא ית’:

מהבעש”ט. ענין מלתא דבדיחותא קודם הלימוד (שבת ל, ב). כי החיות רצוא ושוב והאדם בסוד קטנות וגדלות וע”י השמחה ומלתא דבדיחותא יוצא מקטנות לגדלות ללמוד ולדבקה בו ית’. וז”ש (תענית כב, א) בהני תרי בדחי שהיו מפקחין צער האדם ע”י מלתא דבדיחותא ואז יוכלו לקרבו ולהעלותו. וז”ש ויקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו (בראשית כב, ג) כי ע”י הצחוק לש”ש יכול להעלות השנים של נערות ג”כ עמו:

מהבעש”ט. כי יראה חצונית הבא לאדם הוא יד ימינו ית’ פשוטה שיתעורר האדם מזה ליראה פנימית וכאשר ידע האדם שזה חסדו ית’ לעוררו כו’ נעשה מיראה אהבה שמקבלו באהבה ונפטר מיראה חיצונית כו’ כי בחינת היראה הוא מתפשט בכל הנבראים ובכל העולמות ושורש כולם הוא יראה פנימית יראת הבורא ית’. אמנם גם יראה חצונית הבא על האדם הוא כדי לעורר אותו אל היראה הפנימית והוא חסד ה’ יד ימינו פשוטה ושואל ומבקש מהאדם שיתעורר מזה אל יראת ה’ וז”ש מה ה’ שואל מעמך כ”א ליראה את ה’ שהוא יראה פנימית. והנה אם ידע אדם זה החסד ואהבת הבורא ית’ עליו בחמלתו ששלח לו יראה חצונית כדי לעוררו אל יראה פנימית אז נעשה מיראה אהבה שמקבל היראה חצונה באהבה גמורה ואז נפטר מיראה חצוניות אך אם כוונתו בזה כדי לפטור מיראה חצונית לא מהני כלום. ובזה ביאר אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא (ברכות לג, ב) כי מיראת ת”ח הוא בנקל לבוא ליראה את ה’:

מהבעש”ט. ביאור ש”ס דברכות (ברכות לג, ב) א”ר זירא כל האומר שמע שמע משתקין אותו א”ל ר’ פפא לאביי דלמא מעיקרא לא איכוין דעתי’ כו’ א”ל חברותא כלפי שמיא מי איכא אי לא כוין דעתי’ מעיקרא מחינין לי’ במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה. והקשה דאכתי הקושיא במקומה עומדת מ”מ דילמא מעיקרא לא איכוין והשתא בא לצאת י”ש ולכוין. ע”ק למה נקט ר’ זירא דווקא האומר שמע שמע ב’ פעמים ולא פסוק אחר בק”ש או כיוצא. וביאר מה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים והענין כי האדם מחוייב להאמין כי מלא כל הארץ כבודו ית’ לית אתר פנוי מיניה וכל המחשבות של אדם יש בו מציאותו ית’ וכל מחשבה היא קומה שלימה וכאשר יעלה במחשבתו של אדם בעת עסקו בתפלה איזה מחשבה רעה וזרה היא באה אל האדם לתקנה ולהעלותה ואם אינו מאמין בזה אין זה קבלת עול מלכות שמים שלימה כי מקצר ח”ו במציאותו ית’. ובזה יובן האומר שמע שמע וקשה למה אמר ב’ פעמים וצ”ל כי מעיקרא לא איכוין דעתי’ דהיינו שהיה לו איזה מ”ז אמנם אם ידע ששם ג”כ הוא מציאות הש”י לא היה צריך לומר ב”פ שמע. וזהו צחות לשון הש”ס מחינין לי’ במרזפתא דנפח’ הכוונה כי המחשבה עצמה היא מכה את האדם כמו במרזפתא כדי לתקנו ולהעלותו ולמה הוא חוזר פעם ב’ לומר שמע כאלו ח”ו בפעם א’ לא היה שם מציאות הש”י ונמצא הוא מקצר במציאותו ית’ ובקבלת עול מלכות שמים ולכ”א משתקין אותו.

אמנם לפעמים יש מחשבה שצריך לדחותה. ואם נפשך לומר במה אדע איזה מחשבה לדחותה ואיזה לקרבה ולהעלותה. יתבונן האדם אם בשעה שבא המ”ז מיד עלה במחשבתו במה לתקנה ולהעלותה אז יראה לקרבה להעלותה. ואם לא יעלה במחשבתו במה לתקנה מסתמא באה לבטל את האדם בתפלתו ולבלבל מחשבתו אז רשות לדחות המחשבה ההיא כי הבא להורגך השכם כו’. ואם אמר כמה תיבות בק”ש ובתפלה בלא כוונה לא יאמרם פעם שנית רק יהרהר במחשבה ובכוונה התיבות שאמר בלא כוונה. כל זה שמעתי ממורי הבעש”ט זלה”ה:

מהבעש”ט. מי שהיה רגיל לדבר שקר אז תשובתו שלא לדבר שקר גם לעשות שלום כמו לוקחי ריבית גם מעכו”ם לא יקבל עכ”א בלועי קרח משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים (ב”ב עד, א):

מבעש”ט. פי’ סור מרע עשה טוב (תהלים לד, טו). דירמיה הנביא נענש מה שהושלך לבור וכיוצא לפי שלא התפלל על ישראל כששמע הנבואה לרעה על ישראל משא”כ ישעיה שמו מורה על ישועה וכו’. והאדם יכול להפך חלום או נבואה מרעה לטובה כמו שרואה בחלום מת יכול להפוך לעשות תם מצרה צהר. וז”ש סור מרע ועשה טוב:

מבעש”ט. כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י). פי’ לקשר המעשה בכח המחשבה וז”ש לעשות בכחך שזהו מעלת חנוך מט”ט שהיה מייחד קבה”ו על כל תפירה. וזהו מעלת מרע”ה ואתה פה עמוד עמדי כו’ (דברים ה, כח).

וישא יעקב רגליו (בראשית כט, א). כי ע”י האמונה מעלה רגלי המלכות אשר רגלי’ ירדות מות (משלי ה, ה) ומקשרה על סמכי קשוט דז”א:

מהבעש”ט. ביאור ש”ס (סוכה כח, א) פ’ תלמידים היה להלל כו’ עד עוף הפורח נשרף בהבל פיו דיונתן בן עוזיאל. להבין זה גם ביאור הש”ס באלישע שלא נראה זבוב על שלחנו (ברכות י, ב). והענין לפי מחשבתו של אדם כך יש עולמות למעלה ממנו העומדים עליו. אם מחשבתו בקדושה ורוחני כך הם העולמות שלמעלה הימנו. ואם מחשבתו בטומאה כך הם העולמות. וכפי המחשבה והעולמות כך עוברים לפניו בגשמי עופות טהורים או טמאים וה”ה שאר מיני ב”ח טמאים או טהורים עוברים לפניו. ויש בזה ג’ בחינות א’ טהורים ב’ טמאים ג’ ממוצע כו’ ולמעלה מזה יש עולם השכל שאין שום דבר משיגו כו’ וז”ש כל הפורח נשרף כו’ וזהו שלא נראה זבוב על שלחנו וידעה שהוא איש קדוש ומחשבתו קדוש וכו’:

ענין הדביקות בו ית’ הוא ע”י אותיות התורה והתפלה שידבק מחשבתו ופנימיותו לפנימיות רוחניות שבתוך האותיות בסוד ישקני מנשיקות פיהו דביקות רוחא ברוחא כמ”ש אם תשכבון בין שפתיים וכשמאריך בתיבה הוא דביקות שאינו רוצה ליפרד מאותו תיבה:

מהבעש”ט. בכל אות נכללו כל האותיות כי שורש כל האותיות הוא אות א’ והוא קרוב לאחדות הא”ס ואח”כ נתפשטו כי אות ב’ הוא ב’ אלפין כו’ עד אות ת’ הוא ד’ מאות אלפין ואות ת’ הוא אחרון ורחוק מן המאציל וע”י הצדיק מקרב כל האותיות לשרשן לאות א’ ואז נמתק הדין בשרשו כו’:

מהבעש”ט. ביאור ש”ס (זח”ב קעה, ב) לא גלו ישראל עד שכפרו בה’ ובדוד. וביאור ש”ס (ברכות לד, ב) אין בין עה”ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכות בלבד. דאמרו בש”ס (ערכין טז, ב) מי שעברו עליו מ’ יום בלא יסורין קיבל עולמו ה”ד יסורין הושיט ידו לארנקו ליטול דינר זהב ונטל מטבע פחותה. והקשה הא אין יסורין בלא עון וכי ס”ד זה נחשב לכפרת עון. וביאר כי צדיק באמונתו יחיה כי המאמין בהשגחה פרטית של הש”י ויודע שכל מאורעותיו של האדם הם ממנו ית’ הן דבר קטן או גדול הכל הוא בדין אדני דינא דמלכות שמיא והוא לסיבת חטאו ומיד נתחרט ומלא חרדה ופחד ה’ מיד מוחלין לו מאחר שהוא מאמין וחוזר בו ומדבק מחשבתו בו ית’. לכך גם המושיט ידו ליקח דינר זהב ועלה בידו דינר כסף אחר שהוא לסיבת חטאו ומתחרט נחשב לכפרת עון. ובחי’ זו נק’ דוד כי א”ס שנק’ אין בחי’ ד’ ומזה נמשך שהוא ו’ אל ד’ ב’ שהוא תכלית השפלות הכל בהשגחה פרטית ממנו ית’. וכשאינו מאמין זה שהכל בהשגחה פרטיות ממנו ית’ רק אומר כוחי ועוצם ידי עשה לי זה נק’ כופר בש”י ובבחי’ דוד הנ”ל כי כופר בדין מלכות אד’ רק מלכות הוא מכוסה ומשועבד אל הקליפה המכסה ומסתיר עניני השגחתו ית’ מבני אדם ולעתיד בימות המשיח אשר את רוח הטומאה יעביר מן הארץ אז יתגלה השגחתו ית’ בפרטי פרטות כו’. ובזה יובן לא גלו ישראל עד שכפרו בהקב”ה ובמלכות בית דוד וזהו שבין עה”ז לימות המשיח שעבוד מלכיות בלבד והבן. שכל מה שאדם משיג בענין אלהות הוא בחי’ מלכות אבל למעלה מזה א”א להשיג:

הקשו התוס’ (שבת פ”ח ע”א ד”ה כפה) למה הוצרך הקב”ה לכפות ההר על ישראל הא אמרו מעצמן נעשה ונשמע. ופי’ הבעש”ט לכך כפה הקב”ה על ישראל הר כגיגית ללמד שגם שאינו חושק בתורה ועבודת ה’ מ”מ אינו בן חורין ליבטל רק יעשה על כרחו וידמה כמו שכופין אותו לעשות בע”כ:

מהבעש”ט. ביאור ש”ס (כתובות קי, סע”ב) כל הדר בא”י דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחו”ל דומה כמי שאין לו אלוה. והקשו הדיוקים אהדדי וגם יציבא בארעא כו’. וביאר זה ע”פ מה שביאר על משנה (אבות ה, יט) מה בין תלמידי א”א לתלמידי בלעם הרשע כו’ וה”נ כך מי שהוא מתלמידי א”א ומתמיד בתורה ובעבודת ה’ כל היום ונק’ דר בא”י ופעם א’ נזדמן לו ביטול תורה או תפלה שאז דר בחו”ל דומה לו כמי שאין לו אלוה ובהיפך כו’:

כל מה שתמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י) פי’ להעלות אנשי עשיה אל המחשבה שנק’ יו”ד יד”ו:

מבעש”ט. אם כבר בא לידי נסיון דהיינו דעייל ונפיק שוב אינו בא לידי נסיון ויוכל להיות עומד על מצב ומדריגה אחת שלא לירד וז”ש לא אמות כי אחיה שלא יצטרך לירד כדי להעלות זולתו:

אע”פ שאלו אוסרין ואלו מתירין היינו בו”ק דז”א אבל למעלה בבינה שנק’ אלהים חיים הכל אחדות אחד וז”ש אלו ואלו דברי אלהים חיים.

ויש להבין הא הש”י מלא כל ה”כ לית אתר פנוי מיניה ובמקום שאדם שם כבודו ית’ מצוי וא”כ ל”ל שיקובל התפלה ע”י מלאכים שילכו מהיכל להיכל. וי”ל דהקב”ה עשה זה כדי שיראה לו לאדם שהוא רחוק וישתדל להתקרב מאד כמ”ש הבעש”ט ז”ל משל שאמר קודם תקיעת שופר שהיה מלך א’ חכם גדול ועשה באחיזת ענים חומות ומגדלים ושערים וצוה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים וצוה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך ויש שהלך עד שער א’ ולקח ממון וחזר ויש כו’ עד שבנו ידידו התאמץ מאד שילך דווקא אל אביו המלך אז ראה שאין שום מחיצה מפסיק בינו לבין אביו כי הכל היה אחיזת עינים והנמשל מובן דהקב”ה מסתתר בכמה לבושין ומחיצות ובידוע שהש”י מלא כל ה”כ וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו ית’ וכן כל המלאכים וההיכלות הכל נברא ונעשה כביכול מעצמותו ית’ כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה ואין שום מחיצה מבדיל בין האדם ובינו ית’ בידיעה זאת ועי”ז יתפרדו כל פועל און:

בשם הרמב”ן ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כו, יא) לקשר ראי’ ושמיעה והילוך הגשם ברוחני כו’. מבואר בכוונת האריז”ל ענין ברורי ניצוצות הקדושות שנפלו בעת שהיה הקב”ה בונה עולמות ומחריבן וצריך האדם להעלות ולברור מדומם לצומח חי מדבר לברר הניצוץ הקדוש שבתוך הקליפה וזהו תכלית עבודת איש ישראל בתורה ומצות וכוונת אכילה כמבואר כל אחד במקומו. ונודע כי ניצוץ שבתוך דומם וצומח כו’ יש בו קומה שלימה מן רמ”ח איברים ושס”ה גידים וכשהוא בתוך הדומם והצומח הוא בבית האסורין שאינו יכול לפשוט ידיו ורגליו ולדבר כ”א ראשו על כרעיו וקרבו ומי שיכול בטוב מחשבתו להעלות הניצוץ הקדוש מצומח לחי מדבר הוא מוציאו לחירות ואין לך פדיון שבויים גדול מזה כמ”ש הבעש”ט ז”ל. ובפרט אם הוא בן המלך בבית האסורין ובא אדם א’ בהשתדלות והוציאו מבית האסורין מעבדות לחירות ששכרו כפול ומכופל. אמנם כל זה הוא בדין ומשפט עליון אשר קץ שם לחשך עד מתי יהיה בבית האסורין ואימתי יזכה לצאת חפשי וע”י מי יהיה היציאה לחירות:

מהבעש”ט זלה”ה אם אדם רוצה לשבח ישבח את הקב”ה ואם רוצה לגנות יגנה א”ע שהמשבח מודה באחדות ומכובד משא”כ המבזה ומגנה שנפרד מהאחדות:

מהבעש”ט. העושה מצוה גדולה או למד תורה הרבה והתפלל בכוונה לא יכניס בלבו שום התפארות שהוא עשה זאת כ”א מלכות שנק’ אני מן אדני היא עשתה זאת משא”כ אם התפאר לומר שהוא בעצמו עשה זה אז גורם ח”ו שמסתלק י’ מן אני ונשאר אן. וז”ש מאין באת כשאתה חושב א”ע לאין באת בהתקרבות להש”י משא”כ במתפאר שהוא העושה זה נק’ הולך ומרוחק מהש”י ואז מסתלק י’ ונשאר אן וזהו ולאן אתה הולך והבן:

מבעש”ט. במקום שאדם חושב במחשבה שם הוא כולו:

מבעש”ט. אשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט). פי’ ההרגל. וה”נ כך אם תשיב משבת רגלך (ישעיה נח, יג) ההרגל של עה”ז אז והאכלתיך נחלת יעקב. וכן וישא יעקב את רגליו (בראשית כט, א) ג”כ ההרגל שיצא מגשמיות לרוחניות והבן:

מבעש”ט ז”ל. הנהו תרי בדחי (תענית כב, א) שהיו מייחדים כל עניני הגשמי לקשרו ברוחני זולת מי שהיה בעצבות לא היה אפשר לייחדו כ”א ע”י שהיו מבדחתו תחלה וכו’:

דנשקי ארעא ורקיע (ב”ב עד, א) לקשר ולחבר מעשה הגשמי ברוחני דעי”ז נעשה יחוד קבה”ו.

שקל’ לסילתאי ואתנחתי’ בכוותא דרקי’ (ב”ב עד, א) פי’ שביקש שיפתחו לו כוי הרקיע לענין עה”ב בתורה ועבודה ותפלה כמ”ש הבעש”ט משל שביקש א’ ממלך שידבר עמו ג”פ ביום וז”ש תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו (תהלים קב, א) ואז ניתן לו גם העושר וכו’:

ויחי יעקב בארץ מצרים (בראשית מז, כח). מהבעש”ט בצר הרחבת לי (תהלים ד, ב) כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא להתפלל על החסרון של השכינה וזה נודע מחסרונך. וז”ש ויחי יעקב בארץ מצרים ר”ל ע”י הגלות והצרות והמיצרים שהיה ליעקב ידע להתפלל מזה על חסרון שנק’ ג”כ יעקב ויחי יעקב שחיבר השכינה אל חי החיים ע”י המיצרים בצר הרחבת לי:

מהבעש”ט. משל למלך שהיה לו בן ורצה ללמדו כמה מיני חכמות שצריכין לו ושכר לו כמה חכמים שילמדו עמו והוא לא יצלח שיקבל שום חכמה עד שנתייאשו מללמדו ונשאר חכם א’ עמו. ופעם א’ ראה בן המלך איזה בתולה וחמד יפיה והיה החכם קובל למלך על בנו בענין זה והשיבו המלך א”כ מאחר שיש לו חמדה אפ”ה גם בגשמיות מזה יבוא לכל החכמות. וצוה להכניס הבתולה לחצר המלך וצוה עליה המלך שאם יתבענה לא תשמע לו עד שיקבל חכמה אחת וכן עשתה. ואח”ז אמרה שילמוד עוד חכמה עד שעי”ז קיבל כל החכמות. וכשנעשה חכם אז מאס בבתולה הנ”ל כי ישא בת מלך כמותו. והנמשל מובן. א”כ ע”י מדה רעה שיש בתלמידי א”א אוכלין בעה”ז כו’ משא”כ כשיש מדה זו בתלמידי בלעם הרשע הרשיעו בזה יותר עד שעי”ז יורשין גהינם ויורדין לבאר שחת ושפיר אמר (אבות ה, יט) ומה בין תלמידי א”א כו’:

בשם רב סעדיה גאון שראוי לאדם שילמוד מחשק דברים גשמיים איך לחשוק עבודת הש”י ואהבתו:

מבעש”ט המדבק א”ע בחלק א’ מן האחדות דבוק בכולו וה”ה ההיפך.

בקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו (שה”ש ג, א). הנמשל הנ”ל שהמלך הגדול ממ”ה הקב”ה מסתתר בכמה לבושין ומחיצות והם מ”ז וביטול תורה ותפלה כמ”ש בזוהר כי הטוב הגנוז מסבב אותו החשך. משל למלך הנ”ל אמנם אנשי דעת היודעים דלית אחר פנוי מיניה א”כ אין זה הסתתרות אצלו כמ”ש אלופינו מסובלים (תהלים קמד, יד) כשיודע שאלופו של עולם הוא בכ”מ אז סובל הכל:

מהבעש”ט. מלכות נק’ דיבור והמחשבה וכוונה נק’ בינה. וכאשר מחבר בין בעסק התורה או התפלה ב’ בחינות אלו דהיינו הדיבור עם הכוונה אז מחבר ומקשר מלכות עם הבינה בסוד מי זאת עולה מן המדבר. וכן כשהיה אחד לומד איזה משנה היה אומר לו מה שיהיה לעתיד בגשמי במעשה שהיה:

מה בין תלמידיו של א”א כו’ (אבות ה, יט). והקושיא מפורסם וביאר מורי זלה”ה כי גם תלמידי א”א יש להם מדות של רוח גבוה וה”ה אפכא דהם יש להם מדות של נפש שפלה כו’ רק שזה לוקה בגשמי וזה ברוחני. פי’ תלמידי א”א ע”י רוח גבוה ויגבה לבו בדרכי ה’ (דהי”ב יז, ו) לעשות מצות גדולות. ואלו ע”י נפש שפלה הם שפלים בעיני עצמם שלא לעשות מצוות.

סור מרע ועשה טוב (תהלים לד, טו). פי’ שיעשה מרע טוב:

מהבעש”ט. וירא ה’ כי סר לראות (שמות ג, ד). כי מרע”ה ירא שמא הוא קליפה עד שאמר משה משה אז אמר הנני. והענין כי משה שמו כולל כל העולמות ולכך שמו הוקשה לו. והענין כמו שהשכינה כוללת כל העולמות דומם צומח וטובים ורעים כן אות מ’ מן משה הרומז למלכות כולל כל הענינים ג”כ. ואות ש’ כולל כל הרוחות ואות ה’ הנשמות לכך שמו הוקשה לו ודרז”ל מנורה שקלים החדש ר”ת משה כו’. אבל באמת שמו עצמו הוקשה לו שמו כולל כל מיני טו”ר וג”כ זה היה תמיה לו איך שהיחוד האמיתי היא השכינה ואיך כוללת ב’ הפכים בנושא א’ טו”ר שהם ב’ הפכים והוא היחוד וכן ג”כ שמו משה ג”כ כולל הכל ואיך נעשה היחוד על ידו וז”ש בש”ס (בכורות ה, א) משה רבכם קוביוסטוס. אבל באמת א”ש כי הרע הוא כסא אל הטוב כמו ופרעה הקריב כו’ או ע”י שרואה מעשה הרשעים יש לו הנאה שהוא צדיק ויש לו הנאה ותענוג ויעשה זה בכל העולמות התענוג ע”י הרע וכמעט שעי”ז יש לרע עליה ג”כ רק כשעולה משם יתפרדו כל פועלי און וכן מחשבה רעה הוא כסא ע”ד הנ”ל. וז”ש משה פעם א’ לא אמר הנני שהיה תמיה לו איך נעשה יחוד כי כשנגלה בסנה מדריגה תחתונה נפתחו כל מקורות עליונות עד למטה ומ”ט לא יבער הסנה שיכלו ויתבערו הרע שהוא הסנה עד שא”ל פעם ב’ משה שנעשה עי”ז יחוד וחיבור וקישור מדריגה תחתונה בעליונה כו’ אז אמר הנני:

מהבעש”ט בענין עבודת הש”י אף שאינו עולה לו לפי דעתו יכוין כי בפ’ א’ אשר נשבעתי באפי כי גם כשיש ח”ו אף יכוין כי אלו שמנה מדריגות מבינה ואף שהיא פ”א בו ג”כ נתעלם אות א’ אלופו של עולם ועי”ז נמתק האף:

בענין מחשבות יש כמה מיני מחשבות טובים ורעים ובתוך שקר יש אמת כי מספר שקר ת”ר ובו מובלע אמת שהוא תמ”א והבן:

מהבעש”ט ז”ל בענין משל שהיה למלך ג’ אוהבים ודיברו עליהם שאינם אוהבים וצוה להם שיזונו ויפרנסו כ”א כלב מחצר המלך. א’ היה חכם ועשה עטרה למלך מההוצאה שהיה ראוי שיוציא על פרנסת הכלב. ב’ פירנס וזן בדוחק את הכלב שלא ימות. ג’ השגיח לזונו בריוח וע”ז גירה המלך הכלב בו משא”כ לזה שעשה עטרה. ובענין כל הנוטל מ’ לבד כי כל הדברים הניכרים נק’ מלכות ושאינו מושג הוא למעלה מן מלכות וצריך להבין שיש למעלה ממנה וכו’.

מהבעש”ט איך יתפלל על שונאו והתועלת הוא זה כי שבע יפול צדיק וקם ר”ל בז’ ספירת נתגלגל נר”ן שלו דהיינו נפש הם עבדים והבהמות שלו ורוח הוא אשתו והדיבור הוא ג”כ זווג שבפה נק’ אשתו זכה עזר לא זכה כנגדו דהיינו שפגם בדבורו כגון לה”ר וכיוצא נעשו ממנו אנשים שונאיו המדברים עליו ופגם שבמוח במחשבה גורם שיש לו צער מבניו ובנפש ג”כ אם פגם במעשיו ובעובדא גורם לו צער מעבדיו ובהמתו ובכל הספירות יכול להעלות נר”נ. משא”כ בספי’ ז’ היא במל’ ומשם יונקים הקליפ’ נוגה קשה לו להעלות נר”נ ושם נמצא אויבים שבאו לו ע”י פגם הדיבור צריך לתקנם להעלותם ע”י דיבור התפלה ובאם לאו שדוחה אותם נעשו יותר שונאים ע”י עביות וחומריות לכך גם עונש לצדיק לא טוב כי הוא רוחו של צדיק עצמו. לכך צריך להתפלל על שונאיו לתקנם ולהעלותם וע”י התפלה נמתק בשרשו ומוציא מהם רוחו ומה שנשאר בהם הם כלים מאליהם ישמע חכם ויוסף לקח. וזהו ענין מעלת מרע”ה שהעלה ותיקן דבורו ותחלה היו צאן שהיה רועה אותן ואח”כ בגלגול נעשו תלמידיו שנתן להם התורה ולמד עמהן ע”כ:

וסוד עירוב אלפים אמה כו’ כי אין להקב”ה בעולמו אלא ד”א של הלכה והענין כי בכ”ד שבעולם יש בו ג’ שמות אד’ הוי’ ואהי”ה כמו בית נק’ אדני ומה שמהוה ממנו כגון שיש לו הנאה מבית מקושט וכיוצא נק’ הוי’ ואור המקיף הבית להציל מן הקליפה נק’ אהיה. מבעש”ט:

מהבעש”ט ביאור משנה דאבות (אבות ב, י) הוי זהיר בגחלתן כו’ כגחלי אש. כי קודם הלימוד אמרו מלתא דבדיחותא (שבת ל, ב) והענין כי יש קטנות וגדלות בע’ ש”ן וע”י מלתא דבדיחותא עולה מן הקטנות ומתדבק בגדלות והנה בזמן הגדלות שבעולם אז הוא דבוק בו ית’ כפשוטו משא”כ בימי הקטנות שיש בעולם אז צריך האדם מלחמה גדלה שיוכל להתקרב אליו ית’ וזהו עיקר השכר שיש לאדם שעושה על צד ההכרח גם שלא יוכל לעשות הטוב בפועל מ”מ בלבי צפנת אמרתיך (תהלים קיט, יא) ובחוץ יעשה ענינים גשמיים. וז”ש חז”ל (אבות ב, ב) תורה ומלאכה שיגיעת שניהם משכחת עון וכיוצא בזה. וכשבא איזה תלמיד להרב בימי הקטנות ולומד ממנו דברים גשמיים הנק’ גחלת בלי אור פנימי. וז”ש והוי זהיר בגחלתן כו’ עקרב ר”ל עקרב ז’ מדריגות הנ”ל הנק’ ע’ הוא מקרב לשרשן וזה אינו יודע מזה כו’:

מהבעש”ט פי’ הש”ס (שבת עה, א) השוחט דעלמא חייב משום צובע וח”א משום נטילת נשמה כו’. כי היצה”ר נידון לע”ל וק’ הא לכך נברא וצ”ל שעושה עצמו ליצ”ט כו’. ובזה יובן השוחט דעלמא חייב וק’ הא לכך נברא ומשני משום צובע שהוא צבוע בדמות יצ”ט ועי”ז נוטל נשמה. ופריך כו’ ומשני אף נטילת נשמה. וז”ש היצה”ר דברי פיו און (תהלים לו, ד) שהם עבירות שנק’ און ומרמה פי’ מרמה את האדם לומר שהוא מצוה ועי”ז חדל להשכיל להיטיב פי’ אינו עושה תשובה כי מי עושה תשובה על עשיית מצות:

און יחשוב על משכבו (תהלים לו, ה). בחליו מפתהו היצה”ר שיתפלל שיעזור לו ה’ עבור אותן מצות אבל באמת יתיצב על דרך לא טוב כו’:

מבעש”ט. ענין התפלה בח”ל העיקר הוא האמונה שיאמין שהש”י מלא כל הארץ כבודו ועי”ז מעלה ומנשא השכינה כו’ וגם יאמין מיד כשיצא מפיו נוסח התפלה מה ששואל מיד הוא נענה. וכ”ת הא לפעמים שלא מצא מבוקשו הענין הוא שהוא בהעלם ממנו למשל שנעשה בקשתו בכללות העולם הגם שבפרטות הוא מבקש להסיר הצער ובאמת הוא לטובתו או למרק עון או כיוצא כו’ כי אם יש בכוונת שאלתו שמצפה שיהיה נענה או מכניס גופניות בתוך שאלתו שהיה ראוי שיהיה רק ברוחני לתועלת השכינה ולא לתועלת עה”ז לכך הוי מסך מבדיל כו’. וז”ש וישא יעקב רגליו שהוא רגלי השכינה ע”י האמנה ובטחון בלב כמ”ש (תהלים לא, כה) חזקו ויאמץ לבבכם וז”ש (ב”ר ע, ח) שנשאו לבו משהובטח והבן:

מבעש”ט. פי’ פ’ וישלח יעקב מלאכים (בראשית לב, ד). הקשה בימות המשיח שיבטלו הצרות וכל ענינים שצריך להתפלל עליהם א”כ התפלה שהוא אבר השכינה וכי ח”ו אפשר לבטלה. גם הקשה ע”פ (ירמיה נ, כ) ביום יבוקש עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה. וק’ למה יבוקש וכי צריך לעון בית ישראל. ופי’ כי יש ד’ סוגי התפלה א’ שצר לו על כבודו ית’ שנתחלל בין או”ה ומתפלל. ב’ על עונות כי הצרה היא העון עצמו וגם עבירה חמורה ממיתה כי המיתה מכפרת וממרקת עון משא”כ העון גורם כמה מיתות וכריתות. ג’ התפלה על הפרנסה. ד’ על חיים. והנה איברי השכינה מעוטף בד’ עניני צער הנ”ל כדי שידע ויתפלל ויפרד הגשמיים ויעלה ניצוצי השכינה הפנימי למעלה משא”כ בדליכא ד’ סוגי הנ”ל אינו יודע על מה להתפלל וז”ש יבוקש עון בית ישראל כדי שיתפלל עליו ואיננו. וגם חטאת וחסרון שאר סוגים הנ”ל ולא תמצאנה על מה להתפלל כ”א שיהיה התפלה דרך יחודים כי כל מעשים גשמיים שנעשה בעולם הכל נרמז בתורה והוא ג”כ בעולם האצילות גם שכ’ בזהר שהוא דרך משל היינו ג”כ עד”ז. והעיקר האמונה שיאמין כי דרך דבורו ותפלה הוא נעשה כך מיד בלי שום ספק. ובזה יובן וישלח יעקב השכינה כי י’ הוא גולמי שנתלבש בז’ ימי הבנין שהיא ע’. כ”א כלול מי’ ובאמת ע”ס כ”א כלול מן י’ הוא ק’ והכל ע”י הבינה שהיא ב’ מלאכים כמ”ש בכתבים מלאכים המוני מעלה כו’ אל עשו אחיו הוא עולם העשיה כו’:

מבעש”ט. פי’ הענין בחטא א’ שחטא אדם נזדמן לו חטא אחר כדי שישוב ממנו עי”ז יהיה כפרת חטא א’ וכשרואה יצה”ר כך מתגבר עליו בחטא ב’ ומ”מ הש”י מליץ בעדו על ג’ פשעי ישראל כו’ וכאשר חטא ג”פ אז נתלבש נר”נ בקליפות ועבירה גוררת עבירה ודרכי התשובה נמנע ממנו עד שירוחם משמים וז”ש הנביא נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך כי אחר שנעשה הכל כדרך מישור בעיניו ע”י כי השמן לב העם הזה וצריך חפוש וחקור שידע שחטא אז ישוב עדיו ית’ וק”ל.

מבעש”ט. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת (תהלים יט, ג). כי תחלת דינו של אדם על ביטול תורה (קידושין מ, ב) שנא’ פוטר מים ראשית מדון (משלי יז, יד) אפס שסובר שיוכל לפטור מהדין עבור טרדת פרנסה ביום. ובלילה שובת מטרדתו. אך דיום החורף מכריעו כו’ וליל הקיץ סותרו וכו’:

המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו (אבות ו, ו). וק’ איך שייך זה לקנין תורה להכיר מקומו. וגם במ”א ארז”ל איזהו עשיר השמח בחלקו. ע”ק סייג מהו. וי”ל דאנו אומרים בקדושה דשבת וי”ט וז”ל כבודו מלא עולם משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו לעומתם משבחים ואומרים. וק’ כיון דאמרנו כבודו מלא עולם איך שייך תו השאלה איה מקום כבודו. וגם ק’ דשאלת איה בלא”ה אינו שייך אל הבורא ית”ש דבחובות הלבבות ונשאל קצת מהחכמים כו’ אנה הוא א”ל בצפי’ ע”ש. וי”ל דבס’ הקנה וירא אלהים את האור כי טוב שאלו לר’ מהו הפי’ טוב א”ל אליהו ז”ל אמר בפיו בהטיבו את הנרות תרגומו באדלוקותי’. והנה כוונת הענין כמדליק מנר לנר. וק’ הלא הקב”ה מוציא אורה מאין תמורה פי’ דאדם כשרואה בלילה שיכבה הנר מדליק נר אחר ממנו והוא תמורה של נר א’ וזהו הוצאת יש מיש. אבל הקב”ה מוצא אורה של אור הראשון יש מאין שזהו מאין תמורה. וא”כ איך אמר כי טוב כמדליק מנר לנר. וי”ל דבסוף הפ’ דרז”ל וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל ראה הקב”ה שאין העולם כדי להשתמש באור הראשון וגנזו לצדיקים לע”ל. והקשה הרב הקדוש מו’ דוב בער זלה”ה בשם רבו היכן גנזו דהרי חמה ולבנה כוכבים ומזלות ג”כ אינם ברקיע א’ ואפ”ה נראים דרך זהר הרקיע ואע”פ דנר גשמי אפשר לגנוז האור ע”י שגונז הנר מפני שהוא אויר הנתפס בשלהבת ובנר אך כמו שאמר בתיקונם על הא”ס לית מחשבה תפיסא בי’ כלל. ופי’ בס’ הקנה דא”ל מט”ט למרע”ה מפני שכ”ד שנתפס בהרהור המחשבה הוא נכלל בשש קצוות א”כ הוא מוגבל וכל מוגבל הוא מחובר ומחודש פי’ כי כמו שהאדם הוא בעל מדה כן כל דבר הנתפס במחשבתו הוא מוגבל ובעל מדה ומוגבל בו”ק הוא מחובר כי ע”כ ארז”ל אין למעלה לא מעלה ולא מטה ימין ושמאל פנים ואחור לא ערף ולא עיפוי כי ע”כ בדבר מוגבל זה מעלה מפני שנוטה ליסוד אש וזה מטה מפני שנוטה ליסוד עפר ימין מיסוד המים שמאל מיסוד הרוח וא”כ כל מוגבל הוא מחובר שדברים אשר חובר מהם קודמים לו הקדמה טבעית ומחברו קודם לו הקדמה זמנית וטבעית. א”כ צ”ל דהא”ס לית מחשבה תפיסא בי’ כלל דאלת”ה א”כ הוא מחובר ומחודש ואיננו קדמון כן אור הראשון כ’ בס’ יצירה וחצב עמודים גדולים מאויר שאינו נתפס א”כ איך אפשר לגנזו. ותירץ דאורה זו תורה מתחלה רצה ליתן אור נגלה של התורה וסודותיה לעולם ואח”כ גנזו הקב”ה והיכן גנזו בסיפורי מעשיות של התורה אבל לצדיקים כמ”ש אם תבקשנה בכסף וכמטמונים כו’ אז עתיד לבוא אליהם האור וז”ש וגנזו לצדיקים לע”ל ר”ל שעתיד לבוא לצדיקים האור ע”י דרושיהם את הש”י ע”י התורה וז”ש לע”ל תורה חדשה מאתי תצא. וק’ הא לא יחליף ולא ימיר דתו אלא שיפרש הסודות שבה ושדיבר הכל מאת הש”י מבטן עולמות העליונים:

והנה אליהו ז”ל אמר להרמ”ק ז”ל שלבטל מ”ז יאמר פ’ אש תמיד תוקד כו’ וק’ איך שייך זה וי”ל דפי’ ואתם הדביקים בה’ כו’ דסבת אמתת החיות הוא הדביקות וכשיש לו דביקות בהש”י שהוא חי החיים הוא חי’ בעצם וכשיפסק מהדביקות הוא חי במקרה פי’ דאמיתות הוא עצמי באש ובמים הוא מקרה שלא יתמיד כשיופסק ויפרד מהאש וכן הדביקות ארז”ל ע”פ ולדבקה בו הלא ה’ אש אוכלה הוא אלא הדבק במדותיו פי’ ע”י התורה ובשם הנ”ל דל”מ כשאדם עוסק בתפלה ותורה שהיא כולה שמותיו של הקב”ה ודאי צ”ל בדביקות עצום אלא אפי’ כל היום יקיים שויתי ה’ ויהיה לו קצת דביקות מלה”ד לנר או גחלים שאם יש בהם עדיין ניצוץ יוכל להבעיר משא”כ אם לא נשאר אפי’ ניצוץ שצריך להביא אש מחדש וז”ש אש תמיד פי’ יהיה לו קצת דביקות שנמשל לאש רשפי אש שלהבת יה על המזבח למי שזובח יצרו בקרבו לא תכבה כנ”ל:

וז”ש ואתם הדביקים כו’ ל”מ לעה”ב ודאי ישיג חיים הנצחיים אלא אפי’ חיים כולכם בעה”ז שנק’ היום. וזה פי’ שאלו לר’ מהו וירא אלהים את האור כי טוב פי’ דארז”ל. ויקרא אלהים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים. והנה גם הפ’ וירא אלהים את האור כי טוב צ”ל דקאי על התורה כנ”ל וגנזו דבריאת האור כבר נאמר. ויאמר אלהים יהי אור ויהיה אור והרי התורה היא מעשיהם של צדיקים וק’ לי’ ל”ל מעשיהם של צדיקים בהטיבו תרגומו באדלקותי’ פי’ שיהיה תמיד קצת בדביקות וז”ש והנה כוונת הענין כמדליק מנר לנר שאם יש עדיין קצת אור על נר א’ יוכל להדליק משא”כ כשכבה. והנה בש”ע א”ח סי’ א’ כ’ רמ”א שויתי ה’ כו’ דכמו שהקב”ה מקומו של עולם כן האדם שנא’ עולם הקב”ה מקומו עומד עליו ורואה במעשיו. וז”ש הראיני נא את כבודך וא”ל קב”ה לא תוכל לראות כי לא יראני אפי’ מה”ש שנ’ בהם ודמות פניהם פני אדם וחי שחי לעולם מפני שכל נברא הוא מוגבל וכן ראייתו הוא מוגבלת. והנה מקום אתי ואיני אומר אני במקום שהקב”ה מקומו ש”ע פי’ שהוא א”ס והאיך אפשר שמי שיש לו סוף יוכל לראות הא”ס. וכן אמר מרע”ה וידעת היום כו’ בשמים ממעל כו’ וק’ דממעל ומתחת מיותר ע”ק מאי שייכות פה אין עוד וי”ל דצ”ל דהבורא הוא א”ס דא”ת דהוא מוגבל א”כ הוא מחובר כנ”ל וצ”ל דהוא אחד דא”ת דיש ב’ צ”ל ביניהם הפרש וכל נפרש מוגבל כו’. וז”ש וידעת היום כי ה’ מדה”ר הוא האלהים והכל אחדות א’ דהרי הוא בשמים וממעל לשמים וכן על הארץ ומתחת לארץ פי’ שהוא מקומו ש”ע דהוא א”ס א”כ צ”ל אין עוד דא”כ צ”ל הפרש וכל נפרש מוגבל. ובגמ’ כשרצה שלמה להכניס הארון לבית ק”ק דבקו שערים כו’ אמר שאו שערים ויבוא מלך הכבוד רהטו בתרי’ למבלעי’ אמר מי הוא זה מלך הכבוד ה’ כו’ וק’ מה”ת הטעות וי”ל דהרמ”א פי’ דק’ הלא מכה”כ אפי’ בח”ל ובא”י מיוחד יותר לשריית שכינה כ”ש ירושלים ובהמ”ק ומאי נפ”מ ופי’ כמו הנשמה דמליאה כל הגוף ואפ”ה תמצא חוש ראיה ודיבור כ”א בעיניפ ופה מפני כח הכנתם כן העולם ארז”ל דיש לו כל האיברים ראש עפרות רחבת ידים נמצא הבהמ”ק וק”ק הוא כמו ראי’ כ”ש הארן דשם דיבור מבין ב’ כרובים וזה נק’ מלך הכבוד. וכן י”ל על שלמה דהיה מלך ונביא ומוכן יותר להשראת שכינה נק’ מלך הכבוד אלא שהוא יהורא ע”כ רהטו בתריה למבלעי’ עכ”א מי זה מלך הכבוד ה’ השוכן על הארון וכרובים.

ובמשנה (אבות ד, י) רמ”א אם עמלת בתורה נותנים לך שכר הרבה ואם בטלת יש בטילים הרבה כנגדך פי’ מד”ש דעכ”א הרבה דבס’ חסידים דכשצדיק עוסק בשירות ובתורה בעה”ז שורש הנשמה שתחת כסה”כ וכל מלאכים שנבראו ע”י מצותיו משוררים למעלה בעולם עליון עכ”א אם עמלת בתורה נותנים לך שכר הרבה פי’ גם שכר עסק שלהם ואם בטלת מן התורה הם בטלים:

וז”ש כבודו פי התפשטות כבוד השכינה מלא עולם משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו פי’ עיקר השראת שכינה ומודים שהוא על ישראל ואומרים הסי’ הוא לעומתם פי’ בזמן שהם אומרים שירה משבחים ואומרים גם למעלה גם הוא עיקר השראת הכבוד:

וז”ש המכיר את מקומו כמו שהקב”ה מקומו של עולם כן הוא מקומו עומד ורואה במעשיו וא”ת הלא כמה ברואים שאינם משגיחים ע”ז עכ”א והשמח בחלקו הצדיק יש לו נשמה חלק אלוה ממעל א”כ והעושה סייג לדבריו שיהי’ בד”ו:

אני ה’ לא שניתי (מלאכי ג, ו) אבל לגבי חייביא דשתני קב”ה ואסתתר בכמה לבושין ובכמה כסויין כו’ דאינון תהו ובהו נו’. וז”ש אסתירה פני מהם אבל אינון דתליין מיניה ומשכינתיה לא אשתני לעולם הרי שיש כמה לבושין וכסויין שהקב”ה מסתתר בהם אמנם כ’ הבעש”ט שאם ידע האדם שהקב”ה מסתתר שם אין זה הסתרה כי יתפרדו כל פועלי און:

וז”ש ואני הסתר אסתיר פני (דברים לא, יח) פי’ שיסתיר שלא ידעו שהקב”ה שם בהסתרה לו. וז”ש כי ר”ת אמר אויב ארדוף וגו’ הם ה’ אלפין ששם אלופו של עולם מסתתר בסוד שם סא”ל גי’ יחוד הוי’ אדני. ואחר שידע אדם כלל זה שהוא כלל גדול שאין שום מסך מבדיל בינו לבין אלהיו בשעת תורה ותפלה גם שיעלו לפניו כמה מ”ז שהם לבושין וכסויין שהקב”ה מסתתר שם מ”מ אחר שידע אדם שהקב”ה מסתתר שם אין זה הסתרה:

מבעש”ט ז”ל נודע כי אות א’ הוא חכמה ומחשבה כמ”ש ואאלפך חכמה ובזה יובן בראשית ותרגומו בחכמתא שהיא אות א’ בזה ברא אלהים את השמים. כי כל כ”ב אותיות הם לבושין זה לזה כי א’ נתלבשה תוך אות ב’ כי ב’ ב’ אלפין ג’ ג’ אלפין וראשית הבריאה היה ע”י אות א’ שהוא חכמה וברא הכל ע”י חכמה כמ”ש בחכמה עשית כו’. הרי רוחנייתו ית’ בתוך אות א’ ונתעטף לו וברא אור מן אות א’ והוא אור אצילות ואח”כ נתעטף עם א’ בתוך אות ב’ וברא עולם הבריאה כו’:

מהבעש”ט מה שבא בכתבי האריז”ל למתק הדינין בשרשן פי’ כי הגז”ד הוא אותיות ויכול השליח לעשות צירוף אחר כמ”ש לנח צהר תעשה לתיבה שיהפך מדה”ד למדה”ר מן צרה צהר וכי תבואו מלחמה על הצר והרעות’ בחצוצרות שהוא תואר שמחה היפך תואר לשופר שהוא חרדה וע”י שקיבל בשמחה נהפך מצרה רצה. ולקשר דין המ’ בבינה או למצוא בדין שורש חסד בתוך הדין אז נמתק הדין בשורש חסד זה ונעשה באמת חסד:

מהבעש”ט שיש באדם עשר ספירות כי הוא עולם קטן כמ”ש הראב”ד כי מה שיש בעולם הוא ג”כ בשנה ובנפש אדם וסי’ והר סיני עש”ן. ומדריגה אחרונה שבאדם כגון צער ועוני יסורין הוא נק’ מדת מלכות שהיא אחרונה כי רגלי’ יורדת מות. ונצח והוד שבאדם הם עמודי קיימין שמאמין אמונת הבורא על אמתתו ומדת יסוד הוא כשיש לו תענוג בעבודת ה’ יותר מכל התענוגים:

מהבעש”ט שאם נזדמן לאדם שראה דבר עבירה או שמע על אחד יבין שיש בו שמץ עבירה זו ושירגיש לתקן א”ע ואמר הפסוק תחבושת לזה שינצור לשונו סור מרע ועשה טוב ואז גם הרשע יחזור בתשובה אחר שיכלול אותו עמו ע”י אחדות שכולם אדם א’ ואז תגרום שיהיה מכלל ועשה טוב שתעשה את הרע טוב ואז תבוא למדת בקש שלום ורדפהו כו’:

יש בחי’ שאחר עלותו למעלה חוזר ויורד כדי להעלות מדריגות התחתונות בסוד רחצתי רגלי וז”ס רצוא ושוב ונק’ קטנות וגדלות ובכל ירידה צריך אזהרה איך לחזור ולעלות שלא ישאר ח”ו כמ”ש הבעש”ט שיש כמה שנשארו:

מבעש”ט. הפ’ כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י). כי ענין חנוך מט”ט שהיה מייחד קבה”ו על כל תפירה הוא דהמחשבה נק’ א”ס הוי’ והמעשה היה אדני וכאשר מחבר המעשה עם המחשבה בעת עשיית המעשה נק’ יחוד קבה”ו. וז”ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ר”ל כי המחשבה נק’ חכמה כח מה ותעשה המעשה בכחך שהוא המחשבה לחבר שניהם כי אין בשאול [וגו’]. ותיבת אין משמש למעלה ולמטה ר”ל אם אינך מאמין בזה ותשאל ותסתפק בזה אז אין בשאול דעת וחשבון כו’:

ענין רצוא ושוב אפי’ בגשמי הוי מתחמם נגד אורן של חכמים ר”ל שלא לחמם מרחוק ולא להתקרב מאד עד גחלת האש כי והזהר בגחלים שלא תכוה:

מהבעש”ט. כשיש רשעים בעיר או מדינה המתנהגין בשקר ויש ביניהם צדיק המתנהג באמת כאשר עוסק בתורה או בתפלה ומדבק א”ע אל האמת אז יתפרדו כל פועלי און ושקר:

וז”ש אם תשקור. וכל הבארות אשר חפרו בימי אברהם שהם צנור החסד ואהבה סתמום במות אברהם וישב יצחק ויחפור באר וצנור היראה כמדתו ע”כ ויריבו לאמר לנו המים פי’ אנחנו רוצים לעבוד ה’ ע”י מדת אהבה כי יש יראה חצוניות ג”כ. ע”כ ויחפור באר אחרת ירא’ פנימית ונק’ רחובות כי הרחיב ה’ לנו ופנימיות היראה נק’ רחובות והבן. וכאשר נודע לבעלי בינה לעשות יחוד גם בספורי דברים עם חבירו ולהסי’ העצבות יפקח באיזה עסק והוא ג”כ יחוד כו’ ע”ש על דרך הני תרי בדחי שהיו מייחדין ומעלין העולמות בכל עניני עה”ז:

אכן יש ה’ במקום הזה. ר”ל במקום גדודי חיות יש שם שמו ית’ וממילא גם בכל מ”ז ורעות שהם גדודי חי’ וליסטים וקליפות יש שם ג”כ ניצוצי קדושה של השכינה שירדו שם ע”י השבירה:

ויירא ויאמר מה נורא. ר”ל שנפלה עליו יראה ורעדה שציער א”ע בצער השכינה וירידתה בין הקליפות כ”כ ועי”ז נעשה יחוד יראה ונורא ונתפרדו הקליפות:

מבעש”ט. ידביק מחשבתו באור א”ס שבתוך האותיות שהוא אור פני מלך חיים והוא כלל גדול בתורה ותפלה גם מסוגל לבטל הדינין:

מהבעש”ט. זלה”ה איתא בש”ס דתענית (תענית ח, א) א”ר אמי מ”ד אם ישוך הנחש בלא לחש וגו’ אם השמים נעצרין מה תקנתי’ ילך אצל חסיד שבדור ויתפלל ואם לחש ונענה והגיס דעתו מביא אף לעולם שנ’ מקנה אף על עולה. והקשה אם הוא חטא והגיס דעתו העולם מה חטאו להביא אף על העולם. וביאר כי מהראוי שמי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק כר’ חנינא בן דוסא ואם היו כל בני עולם נוהגין בחסידות לא היה פלא על א’ שאמר לחומץ וידליק וכך היה כי כולם עושין כך. משא”כ מחמת שבני עולם הולכין בשרירות לבם הרע ואינו עולה להם זה כ”א ליחיד בדורו שאם נענה בתפלה הוא נפלא בעיניהם לכך זה המגיס דעתו א”כ הוא בסיבת דורו ובני העולם לכך מביא אף בעולם:

מהבעש”ט ענין ד’ שנכנסו לפרדס (חגיגה יד, א) ופרש”י עלו לרקיע ע”י שם. ותוס’ פי’ ולא עלו ממש אלא נ”ל כאלו עלו. וי”ל פרד”ס ר”ת פשט רמז דרוש סוד שעיקר עסק תורה היא שידבק א”ע אל פנימיות רוחניות אור א”ס שבתוך אותיות התורה שהוא נקרא לימוד לשמה שבזה אר”מ כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומגלין לו רזי תורה ר”ל שידע עתידות וכל מאורעותיו מתוך התורה וידע איך יתנהג בתורה ועבודת הש”י מלבד שרואה עולמות שלמעלה. וז”ש ויקח מאבני המקום ר”ל שיש אבני שיש טהור שהוא סוד א’ שבו הש”י שנקרא מקום וישם מראשותיו לדבק מחשבתו לתוך פנימיות האותיות ולהעלותן גם מרא”ש תי”ו ר”ל להמשיך אור מראש אל תי”ו להעלותה אל א’ שהוא ראש של ת’ כנ”ל להתקרב מן ת’ עד א’ והוא מזכה להעלותן וזוכה מהן. ויחלום והנה סולם שעה”ז אינו אלא כמו סולם מוצב ארצה שעי”ז יעלה ראשו ומגיע השמימה.

אדם השלם אם יזדמן לו איזה ביטול תורה ותפלה יש לו להבין שגם זה הוא ידו ית’ שדוחה אותו כדי שיתקרב יותר בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שה”ש ב, ו):

מהבעש”ט פי’ פסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו (תהלים קב, א). ע”פ משל שהכריז המלך ביום שמחתו כל מי שיבקש דבר מן המלך ימלאו לו בקשתו. ויש מי שביקש שררה וכבוד ויש שביקש עושר ונתנו לכ”א את מבוקשו. והיה שם חכם א’ שאמר ששאלתו ומבוקשו שידבר המלך בעצמו עמו ג”פ ביום והוטב מאד בעיני המלך מאחר שדבורו חביב עליו מן עושר וכבוד לכן ימולא בקשתו שיתנו לו רשות ליכנס בהיכלו לדבר עמו ושם יפתחו לו האוצרות שיקח מן עושר וכבוד ג”כ. וז”ש תפלה לעני וגו’ לפני ה’ ישפוך שיחו שזה מבוקשו:

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני (בראשית מד, יח). דאי’ בברכות (ברכות לב, א) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח”כ יתפלל. ובמס’ ע”ז (ע”ז ז, ב) איכא דס”ל איפכא. ופי’ בעש”ט דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דכ’ הרמב”ן כי כח הפועל במפעל ובריאת העולם כהדין קמצא דלבושי’ מני’ ובי’ ובכל מיני צער בגשמי וברוחני שם יש ניצוץ קדוש מאת ית’ אלא שהוא בתוך כמה לבושין וזה ענין ז’ הנערות הראויות לתת לה מבית המלך. וכאשר יתן לב להבין שגם כאן ית’ אתו עמו אז הוסר ונתגלה הלבוש ונתבטל הצער כו’. וז”ש יסדר שבחו שזהו שבחו שמלא כל הארץ כבודו ובכל צרתם לו צר או צער ויתפלל כי ממילא יתבטל הצרה אחר שידע לסדר שבחו בענין זה. ומר ס”ל יתפלל תחלה והוא ע”י שמאמין שהשי”ת שם הוא ג”כ ואז יוכל לסדר שבחו:

מהבעש”ט צריך להעלות מ”ז דרך ג’ קוין וצריך לתת לב על כל מ”ז מאיזה קו היא להעלותה בשרשה. וג’ קוין אלו נקרא אבות כנודע והקליפה נקרא קללה שהיא המ”ז והיא גלות השכינה בתוך עמקי הקליפות. וז”ש קרבה אל נפשי גאלה ר”ל להעלות חלקי הנפש שהיא ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה אל הקדושה נקרא גאולה כי צריך להתפלל על גלות נפשו רוחו ונשמתו שאצל יצה”ר:

וארא אל אברהם כו’ באל שדי (שמות ו,ג). מבעש”ט דברים נוראים בענין מיתוק דינין ש”ך ופ”ר והמתקת הרהורים ע”י שם שדי וחלופו כה”ת שם הוי”ה בחלוף כ”ו. וכשיאור שמחה בעולם ידע שהוא מדת אברהם איש החסד כו’ וז”ש באל שדי פי’ אל שדי שאמר לעולמו די כי העולמות היו יורדין ומתפשטין עד עמקי הקליפות ופן ח”ו שלא יהיה אז מחמת עמקי הלקיפות הרע גובר עד שאמר די כו’ א”כ יש למתק ולהעלות כל ענינים לשרשן ע”י שם זה.

וגם הקמותי את בריתי אתם (שמות ו,ד). פי’ הבעש”ט בא חבקוק והעמידן על אחת (מכות כד, א) שנאמר וצדיק באמונתו יחי’. כי מתחלה היה תענית יום א’ מספיק לכמה דברים נוראים:

וארא אל האבות באל שדי. שהוא סוד ו”ק. ואכתי שמי ה’ לא נודעתי שיתן הדעת בכל דרכיך דעהו שהוא דבר נפלא. כי צריך ליתן הדעת בכ”ד גשמי להעלותו ולקשרו ולחבר האהל להיות אחד. וכן בלומד דבר עמוק ואינו מבין הוא מדת מלכות וכשנתן דעת להבין וירד לעמקו אז קישר וחיבר מלכות בבינה:

אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה). כשהוא בגשמיות בסוד אחור אח”כ כשחוזר ועולה למדריגה הנק’ קדם מעלה גם אותן המדריגות הנק’ אחור וקדם צרתני. וז”ש (קהלת ט, ט) ראה חיים עם האשה דאפי’ עם האשה שהם ספורים ודבורים ועסקים גשמיים ראה חיים פי’ להעלות הדבורים ושיהיו בקדושה:

מהבעש”ט. ואלה שמות בנ”י (שמות א, א). כמו שתפיסת הגוף הוא בגשמי שאוחז בגופו כך תפיסת הנשמה הוא ע”י קריאת שמו. גם בישן ניעור משנתו בקראו שמו:

יש ב’ סוגי רשעי ישראל א’ בהסתר וא’ בפרהסיא. וההפרש ביניהם דפ’ הבעש”ט ע”פ (תהלים לז, לה-לו) ראיתי רשע עריץ כו’ ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא. והק’ ולמה יבקשהו לרשע שכבר איננו. וביאר כי אחריו יקום רשע יותר גרוע ממנו לכך יבקשהו לראשון:

ופרעה הקריב (שמות יד, י). פי’ הבעש”ט כשהרע הוא גורם טוב נעשה כסא אל הטוב והכל טוב גמור כמעט ביטול הקליפות מעין העתיד. הגם שיש בזה דברים עמוקים לענין מ”ז וכו’ ודי בזה. ושארז”ל (ב”ר ס, ז) אליעזר עבד אברהם ע”י הטובה שעשה לא”א יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך והכוונה ע”ד הנ”ל:

טעם לענג החומר בשבת הוא מצוה שעי”ז יוכל הצורה לשמוח יותר בדביקות הש”י והוא עפ”י משל לבן מלך שבא לו כתב מאביו בהיותו בשביה כו’:

והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה והשבת אל לבבך כו’ (ל, א). וקשה בשלמא ע”י יסורין אדם עושה תשובה אבל למה הזכיר הברכה. ופי’ הבעש”ט ע”פ אל נקמות ה’ אל נקמות הופיע (תהלים צד, א) ע”פ משל לאיש כפר א’ שמרד במלך שהכה ורגם איקונין של מלך או כיוצא בזה ומיד עשה המלך אותו המלך לראש והעלהו ממדריגה למדריגה עד שנעשה משנה למלך. וכל מה שהיטיב המלך עמו יותר והביאו ליותר מדריגה וראה יותר כבוד המלך ומשרתיו והנהגותיו היה יותר צער לזה שהיה בן כפר בזכרו שמרד נגד המלך הגדול הרחמן הזה ומה שהיה ראוי לעונש הוא מטיב עמו יותר. והמלך עשה בכוונה מכוונת שאם היה ממיתו היה צער לפי שעה ותו לא משא”כ בדרך הנ”ל מצטער כל ימיו ומוסיף תמיד כשעולה ליותר גדולה מוסיף יותר צער על צערו איך מלאו לבו למרוד עיני כבודו. וז”ש אל נקמות ה’ ר”ל שנקמות ה’ הוא ע”י המדה”ר שלא כמלך ב”ו והוא כי אל נקמות הופיע ר”ל שהנקמה הוא במה שהופיע לו מגדולתו ובראותו גדולת המלך ובזכרו שמרד נגד מלך זה אין לך צער גדול מזה. וא”כ ה”נ ר”ל כי יבואו עליך הברכה והקללה והשבות אל לבבך ר”ל האדם שחטא ומרד עיני כבודו ית’ המלך הגדול והנורא רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין והיה ראוי לעונשים קשים ומרים והש”י משפיע לו הברכה א”צ יותר קללה וצער מזה שיודע שמרד בו והש”י ברחמיו משפיע לו כל טוב בודאי ראוי שיתמרמר כל ימיו בבכי’ וצער על מעשיו שמרד בו וע”ד הנ”ל. ואז בראות המלך צערו זה שהוא יותר אצלו מעונשים מתכפר לו:

מהבעש”ט. מי שרוצה ליפטר מהצער והמיצר והוא נוסע אחריו משל לאשה יולדת שהלכה למקום אחר לפטור מחבלי לידה והצער הולך אחריה. ועצה היעוצה שיתפלל להש”י ויפטר מהצער וז”ש מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה. וז”ש והנה מצרים נוסע אחריהם אז הבינו זה לכך ויצעקו בני ישראל אל ה’ ובאמת נאמר אז כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם:

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא (יג, יז). מהבעש”ט ז”ל כי כשהזכרים קודם בשם הוי”ה ר”ל י”ו קודם הההי”ן אז הוא חסד גובר ואם לאו גובר השכחה הנקרא פרעה. כי האדם עולם קטן ויש בו פרעה ומצרים והורה הכתוב סדר התשובה שיהיה בהדרגה להסב דרך ולא בפעם א’ שא”כ יתבטל מכל וכל. וז”ש עכשיו ויהי בשלח פרעה את העם שהם איברי האדם שהיו עד עכשיו מוכנעים תחת יד פרעה ועתה שילח את העם שהם איבריו לחירות. ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי יש בחי’ הנקרא דרך שם ס”ג ושם אהי”ה קס”א גי’ דרך אשר משם ניזונים אפי’ הרשעים כי עד שם אינו מגיע פגם וחטא בני אדם התחתונים ועז”נ אם תרשע מה תפעל בו (איוב לה, ו) ולכך תשובה מהני כי שם לא הגיע פגם החטא אם חטא בזנות לא מתעורר שם רק בחי’ אהבה רק למטה עשה רשימות רעות ע”י חטאו ובעושה תשובה עשה רשימות טובים וניתקן הכל כי העלה המדריגות עד הבינה שהיא אהי”ה וכו’. ואמר שיש בעמקות הזה דברים נפלאים והמשכיל יבין.

ומ”ש ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי מן הדרך הזה ארץ שם פלשתים שהם הקליפות ג”כ ניזונים ולא נחם דרך ההוא כי קרוב הוא ר”ל כי השכחה הנקרא פרעה קרוב הוא ופן יראה בחי’ זו הנקרא דרך ע”ד הנ”ל ויש מקום בזה כו’ ותיכף בהעלות על דעתו זה אז קרוב לחזור אל פרעה שהיא השכחה לכך ויסב ודפח”ח והש”י יכפר.

ואגב שזכינו לזה נזכיר מ”ש הבעש”ט ז”ל על עשר מכות לפרעה כי השכחה הנקרא פרעה מכת דם שהוא שם מ”ה חסר א’ היא מכה לפרעה שהיא השכחה משא”כ לישראל היה מים שם מ”ה מים שאין להם סוף כו’ וכן צפר דעה כי צפר לשון צפרא נהירא ודעה הוא היפך השכחה הנקרא פרעה וכך היה זה מכה לפרעה משא”כ לישראל היה צפר דעה והבן ודפח”ח.

(נודע שהאדם מורכב מחומר וצורה שהוא הנשמה והגוף. והנה הנשמה תתלהב תמיד לידבק בקונה רק סיבב החומר מפסיק הדביקות ומתאוה גם לחומריות משגל ואכילה ושתי’ שהיא ג”כ צורך גבוה לברר ניצוצין וכיוצא בזה כ”א לזמנים ידועים יכול לגבור הצורה על החומר לידבק בו ית’ בסוד והחיות רצוא ושוב ונקרא קטנות וגדלות כמ”ש הבעש”ט סוד הצמצום שהוא מיני’ ובי’ וסוד ג’ רישין):

מהבעש”ט בשם הראשונים. ראוי לידע סוד אחדותו ית’ כי בכ”מ שאני תופס ואוחז בקצה וחלק מן האחדות הרי אני תופס כולו. והנה מאחר שהתורה והמצות נאצלו מעצמותו ית’ שהוא אחדות האמיתי א”כ כשמקיים מצוה אחת על מכונה ובאהבה שהיא הדביקות בו ותופס מצוה זו חלק האחדות א”כ כולו בידו כאלו קיים כל המצות שהם כללות אחדותו.

כשנופל עליו איזה שמחה ידבק בשמחתו ית’ שהוא שורש הכל:

מהבעש”ט ז”ל. מ”ז שבאין לאדם באמצע תפלתו הם מסוד השבירה ורפ”ח ניצוצין שצריך האדם לברר בכל יום והם שיתקן אותם ולהעלותם ואין מ”ז של יום זה דומה למ”ז שלמחר והוא בחון למי שנותן לב לזה. ופי’ הבעש”ט איך יתקן מ”ז אם הוא הרהורי נשים יכוין להעלותן בשרשן שהוא חסד בסוד ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא ומחשבת ע”ז פגם בת”ת ישראל ודי בזה:

מהבעש”ט. כשרוצין ליפרע העונש ממי שהוא ראוי לעונש אזי נוטלין ממנו מדריגת הבטחון ע”כ ראוי להתפלל לפניו ית’ שיתחזק בבטחון בו ית’. זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא אין הכוונה לומר להם דברי מוסר כדי שישובו דא”כ שמא לא ישמעו לו ולא עלתה בידו כלום. ועוד דזה כלל גדול בכל פעולתיך שתעשה לש”ש תראה שיהיה מיד בעשותך הדבר יהיה בו עבודת השם הן באכילתו שלא יאמר שיהיה כוונת אכילתו לש”ש שיהיה לו כח אח”כ לעבודת ה’ הגם שזה ג”כ כוונה טובה מ”מ עיקר השלימות שיהיה בו עובדא לש”ש מיד והיינו להעלות ניצוצין קדישין וה”ה לכל מעשי אדם יהיה עד”ז. וא”כ באומר מוסר ותוכחה לבני עירו יראה לקשר א”ע תחלה בו ית’ ואח”כ יראה לדבק ולקשר א”ע עמהם מצד האחדות והתכללות כי שורש אחד להם לראשי הדור עם בני דורו וכשעושה כך אז ה’ אלהיו עמו ויעל עמהם לדבק אותם בו ית’. וז”ש דאוחז ידם להעלותם וא”כ עושה פעולה מיד באמירתו להם תוכחה ומוסר לעם ב”י כמ”ש הבעש”ט בענין התפלה להעלותם ג”כ עד”ז וז”ש ראיתי בני עליה והם מועטים:

ביאור משנה קדשי קדשים שחיטתן בצפון וקדשים קלים בכ”מ. שהיצה”ר בא אל הת”ח בדמות יצ”ט לעשות מצוה משא”כ להמוני עם:

מהבעש”ט. משל למלך א’ שמושל בכיפה ושלח א’ מעבדיו שינסה המדינות כאלו הוא עבד מורד באדונו. וקצת המדינות עשו מלחמה עמו ושלטו עליו וקצת מדינות השלימו. ובמדינה אחת היו חכמים והרגישו שזהו רצון המלך עושה. והנמשל מובן שיש בנ”א שעושין מלחמה עם היצה”ר שעושה עצמו כאילו הוא עבד מורד באדונו שמפתה ב”א שלא יעשו רצון הבורא ית’ שהוא מלך העולם ועומדין כנגדו עד ששלטו ביצרם ע”י גודל המלחמה וסיגופים גדולים. ויש אלא שהרגישו שהוא עושה רצון הבורא ושם מלובש שמו הקדוש מן ע”ב שמות הקדומים שהוא סא”ל שהוא ממתיק לסמאל וזהו שכוונת שם הקדוש כוז”ו שבכ”מ יש כ”ו גי’ שם הוי”ה בזו ובזו והבן:

מבעש”ט. אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן (שה”ש א, ח). ע”פ ביאור משנה איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות ד, א). ע”פ משל המסתכל במראה יודע חסרונו כו’ כך ברואה חסרון זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו וכו’:

מבעש”ט ז”ל. משל למלך שהיה ממנה על אוצרו ד’ שרים ונטלו האוצר וברחו. א’ נתיישב בדעתו וחזר מעצמו. ב’ נתיעץ עם חכם ודיבר על לבו מה ראה על ככה וחזר. הג’ הגיע למקום שדנין ב”א על כיוצא בזה וחזר מחמת מורא. ד’ לא שב כלל. והמלך לזה שחזר מעצמו נתן לו יותר גדולה מאחר שנתיישב בטוב שכלו לחזור משא”כ להשני אמר אלו לא מצא חכם שיעצו לו לא היה חוזר והשלישי שחזר מחמת שראה שדנין לבני אדם מנהו המלך להיות ממונה שם לראות זה הצער. ואמר הבעש”ט זה על עצמו והבן:

מבעש”ט. שש שנים תזרע שדך כו’ (ויקרא כה, ג). א’ שאינו הולך בדרך טובה ואינו מרגיש בו זהו בנוקבא דתהומא רבא. ב’ שיודע בעצמו שאינו נוהג בדרך טובה ומ”מ הולך בדרך ההוא ואינו מתפלל על עצמו. ג’ שיודע שאינו הולך בדרך טובה ומתפלל להשם שיעזור לו זה עושה יחוד כו’:

מהבעש”ט. ענין הנס הוא שנתחדש הדבר בפעם ראשון על הטבע נק’ נס ואח”כ נעשה זה טבע ג”כ. וז”ש (תהלים פא, ד) תקעו בחודש שופר והקשה דהל”ל תקעו שופר בחדש ופי’ כי יראה אדם תדיר שיהיה בחודש ר”ל לחדש מעש”ט שלא יהיה כמו חק קבוע. וז”ש כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב עמו על זה:

מבעש”ט. כי יש שצריך להתחזק תחלה קודם התפלה כדי שיהיה לו מוחין להתפלל בלי מחשבה זרה עכ”פ או בדביקות והוא ע”י מזמורים או תורה שיתעסק תחלה ומתוך כך הוא עומד להתפלל מתוך ד”ת שיש לו מוחין ויש שאם ירבה מזמורים או תורה קודם התפלה לא יהיה לו מוחין בתפלה וז”ש א’ המרבה וא’ הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים שיהיה לו מוחין בתפלה לכך הם שוין. ואז שאדם עצמו עושה תחבולות להתעורר בתפלה נקרא זכר מיין דוכרין משא”כ שיש לפעמים שמעוררים אותו מלמעלה בבכיה זהו נקרא אשה מיין נוקבין ואז ח”ו ותפלתו תהיה לחטאה שיש עליו דינים הרבה ומזלי’ חזי והתקנה לזה שיתחרט האדם בזכרו שלא התעורר מעצמו רק שהוצרכו לעוררו תחלה מלמעלה ויבכה על הבכיה הראשונה שבאה מעצמו ואז נתהפך מיין נוקבין למיין דוכרין ונעשה זכר. ויותר מזה שיש להרחיב בזה להבינך לא ניתן לכתוב והשי”ת יכפר:

מהבעש”ט ז”ל. ענין החיות רצוא ושוב. כי הנשמה אחר שחוצבה ממקום קדוש ראוי שתתלהב תמיד אל מקום מחצבתה ופן תתבטל ממציאות לכך סיבבה בחומר שתעשה ג”כ ענינים חומריים כמו אכילה ושתיה ומשא ומתן וכיוצא שלא תתהלך תמיד בעבודת הש”י בסוד תיקון וקיום עם הנשמה וכן הוא במדריגות הספירות קטנות וגדלות ע”י והחיות רצוא ושוב כי תענוג תמידי נעשה טבע ואינו תענוג לכך אדם עולה ויורד בעבודת הש”י כדי שיהיה לו תענוג שהוא עיקר עבודת הש”י. וז”ש זאת תורת העולה כי המיעוט שאין עולה לו עבודה תמה ומצטער על זה הוא התכלית של עליה שיהי’ לו אז יותר תענוג:

מהבעש”ט ז”ל. פי’ הפ’ נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז, יח). ור”ל שהוא על ד”מ שהיה ריב בין ב’ ב”א וכשרוצין להתפייס זע”ז אז מתווכחין לידע מי חטא נגד מי משא”כ כשאין רוצין להתפייס אינו נושא עונו להוכיחו על פניו מה שחטא לו. וז”ש נושא עון ר”ל שנושא עונו ומוכיחו על פניו היינו כשרוצה לעבור על פשע:

והבגד כי יהיה בו נגע (ויקרא יג, מז). כ’ הבעש”ט ענין קטנות וגדלות שיש בספירות העליונות למעלה כך הענין למטה בכ”ד הן בבגדים כו’. וזה שלפעמים עושה מלאכת הבגד מקולקלין להצר לאדם והוא בסוד קטנות כו’ והתקנה שיעשה פדיון או שיתן הבגד הישן לעניים או שיתן לפי ערך שומת הבגד לצדקה:

מבעש”ט. טעם הגון כי כשחטא בשוגג בלא דעת אז יש תקנה בעושה תשובה בכוונה שנותן בו דעת להעלותו משא”כ כשחוטא בדעת במה יתקנה. וזה פי’ הש”ס (יומא פה, ב) האומר אחטא ואשוב כו’ והבן:

מבעש”ט. כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו (אבות ג, י). כי האדם נקרא עולם קטן וכן ישראל בכללם זה ראש וזה עין וזה שנקראו ראשי הדור עיני העדה וכשעושה עצמו מרכבה להשראות שכינה ראשי הדור וממנו מתפשט לשאר בני דורו. וז”ש שרוח הבריות נוחה לשון השראה ונייחא הוא הימנו כי רוח המקום נוחה לכל העולם ממנו ולכך הוא מה שרוח הבריות נוחה הימנו. וההיפך כשאין השראת שכינה לא יתלה הסרחון בדור רק בעצמו וז”ש כל שאין רוח המקום נוחה עליו הוא הימנו ר”ל שהוא עצמו גרם זאת הסבה לא הדור:

על זאת יתפלל כל חסיד (תהלים לב, ו). ר”ל כל הרפתקאות דעדו עליו יתן לב להבין שהוא בשכינה ולא נזדמן זה רק כדי שיתפלל עבור השכינה הנקרא זאת שנקרא את כלולה מן כ”ב אתוון ויכוין לחבר עמה ז’ ספירות שלה שנקרא בת שבע הרי זאת גם יכוין לחבר מדריגה תחתונה שבמלכות הוא אות ת’ עם ז’ מדריגות שלה אל אות א’ שהוא פלא והבן:

מהבעש”ט בשם הרמב”ן ז”ל שאמר לבנו שידע בעצמו שאם בעסקו בתורה עוסק בה לשמה כשיתמלא יראה ואהבה בעוסקו בתורה ידע שתורתו עולה לרצון לפניו ית’.

וטעם הלומד לשמה זוכה לדברים הרבה ומה ענינה של לימוד לשמה וביאר מורי כי כל מעשה בראשית הן דבר קטן או גדול נברא ע”י אותיות ברל”א שערים כנודע וע”י פגם עונות האדם מוריד נשמות קדושות שהם אותיות הקודש ממקום חיותם אל מקום הקליפות ח”ו הן בדומם או חי בלתי מדבר וכיוצא. ובתיקון האדם מעשיו ולומד לשמה היינו לשמה של האות ההוא שהורידה למטה שעתה ע”י שלומד בדו”ר ומכוין להעלות האות שהיא נשמה ממקום הקליפות ולהעלותה ולדבקה בשרשה. והנה ממקום הקליפות עד למעלה למעלה שהוא שורש האותיות יש כמה וכמה מדריגות לאלפים ולרבבה וע”כ מעלה כל המדריגות ששורש בריאתן מן האות הזה עד למעלה בשרשן. א”כ שפיר אמר התנא זוכה לדברים הרבה כי דברים נעשה מזה האות כולם מעלה לשרשו ע”כ נקרא אהוב אוהב את המקום וכי יש לך אוהב גדול שמעלה בן מלך שהיה כמה שנים בשבי למלך:

ענין שחיטת היצה”ר לע”ל שמוציא ממנו הרע שהוא אות מ’ ונשאר כו’ והוא שם קדוש:

מבעש”ט. שכר מצוה מצוה (אבות ד, ב) שאין לך שכר גדול ממה שיש לו תענוג ממצוה עצמה בעשותה בשמחה אף אם לא היה שכר יותר די. ובאמת יש שכר עד אין תכלית על מצוה שעושין בשמחה:

שמצות היום בשופר (ר”ה כו, ב). פי’ מורי מה שהזהירו חכמי הקבלה בכל מצוה ותורה ותפלה שיהיה בדחילו ורחימו שיהיה אהבה ויראה מ”מ בר”ה היפך שיהיה היראה יותר מן האהבה משא”כ בשבת וי”ט יהיה אהבה יותר מיראה. ע”כ בר”ה חצוצרות מקצרות ושופר מאריך שמצות היום בשופר המעורר יראה:

את אשר יאהב יוכיח (משלי ג, יב). אבל אלו שרוצין להתגדל ח”ו עי”ז או להנאת ממון וכדומה שאינו לש”ש ומעורר בקול בכי’ כמ”ש היתה לי דמעתי לחם (תהלים מב, ד) ושמעתי ממורי שח”ו גורם עי”ז מדנים בין ישראל לאביהם שבשמים. כד”א (במדבר כא, ה) וישלח ה’ בעם את הנחשים השרפים שהם ב’ מיני מוכיחים והוא עפ”י משל ששמעתי ממורי ששלח המלך בנו יחידו מעל פניו ושילח את ב’ עבדיו וחזר א’ והלשין את הבן אל אביו והשני אמר כדברים האלה רק שדיבר מצד שהיה צער בצער המלך ובנו שנשלח מעל פניו זמן רב עד שנשכח ממנו נימוסי מלכות וכל מכבדו הזילוהו ואז נתמלא המלך רחמים כו’ כך יש מוכיח בשער שמדבר בגנות ישראל וח”ו עי'”ז גורם קטרוג נחש הקדמוני כו’ וז”ש וישלח ה’ בעם את הנחשים ששורפים בארס שבפיהם ובאמת שצריך לכלול עצמו עמהן כמ”ש הוכח לעצמך כשתוכיח את עמיתך לא תשא עליו חטא:

מכה אשר לא כתובה (דברים כח, סא) זו מיתת ת”ח. ביאר הבעש”ט ע”פ משל שהיה למלך שרים ועבדים ופעם א’ חטאו למלך אחד מהשרים וא’ מעבדיו וציוה להכות להשר דרך כבוד כגון להלביש הרצועה בבגד משי, ולעבד שלא בכבוד. לימים שמע המלך שזה השר מתגאה בזה שנלקה דרך כבוד ואמר להעבד שאני חשוב ממך אז צוה המלך להלקותו כמו לעבד. ובזה יובן דנודע כי ע”י הכאתו בשפתיו במוסר ותוכחה נק’ מיתה אל המדה רעה של הת”ח שמצוי בהם הגאוה. וז”ש מכה אשר לא כתובה בתורה שיהיה הכאה בלא פסוקי התורה רק שאמר לו מפורש דאל”כ אלא יאמר לו דרך כבוד להלביש המוסר בפסוקי התורה והלכותיו א”כ יהיה זה סיבה להתגאות יותר. לכך מכה אשר לא כתובה בתורה זו מיתת ת”ח שיורד ממדריגתו שהיה לו נק’ מיתה וזה ע”י מכה אשר לא כתובה בתורה:

אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פט, טז). פי’ הבעש”ט ע”פ משל למדינה שהיה להם גבור ובטחו עליו כל בני המדינה ולא למדו נימוסי המלחמה כי סמכו עצמם על הגבור שהיה ביניהם ואח”כ בעת המלחמה שרצה הגבור להכין כלי זיינו לשונא נתחכם וגנב ממנו כלי זיינו אחד לאחד עד שלא נשאר לו במה להלחם וגם אנשי המדינה שסמכו עליו נלכדו עמו. וז”ש אשרי העם יודעי תרועה ר”ל כשהעם אינם סמוכים על הגבור רק הם עצמם יודעים תרועת המלחמה ואז באור פניך יהלכון לקראת המלך וכמ”ש הטור נהגו להתענות ער”ה ואינן סומכים על הגדולים ואם אמר כן בדורו כ”ש עתה אפשר שהגבור בעצמו אינו יודע נימוסי המלחמה ואין לו כלי זיין:

מהבעש”ט. ענין רומח שכל המלחמות בעולם וכל המ”ז שבאדם נמשך מחמת שהמלכות אינה ביחוד עם דודה וכאשר יתן האדם דעת לזה אז יראה ורעד יבוא בו ונעשה יחוד יראה ונורא ויתפרדו כל פועלי און:

מהבעש”ט ז”ל. פי’ תכין לבם תקשיב אזנך (תהלים י, יז). ור”ל כי סימן זה מסור ביד האדם שאם נזדמן שיוכל להכין לבו להתפלל לפניו בלא שום פניה ומ”ז עכ”פ או בדחילו ורחימו כ”א לפי מדריגתו אז ידוע כי נתקבלה תפלה ההיא. אם תכין לבם תקשיב אזנך כי בעת שמתפלל יוכל לידע אם נתקבלה תפלה ההיא כמארז”ל (ברכות לד, ב) ברחב”ד אם שגורה תפלתי בפי כו’ ובחי’ זו שהזמן ישר ומוכן להתפלל בשם עליה יכונה.

ויש עוד בחי’ שצריך האדם לעשות כמה וכמה הכנות ותחבולות כדי שיבוא בטורח גדול אולי יוכל להתפלל כולי האי ואולי ומ”מ אל יאמר נואש כי אף שיראה שהזמן הולך וסוער בכמה ביטולים וכמה קטיגורים בעבודת הש”י מ”מ יתן לב בזה הבחינה הנקרא ירידה כמה מדריגות של כמה אנשים שהם במדה זו והם איברי השכינה וזה אדם השלם ירד בעת ההיא כדי להתחבר עם כל אלה המדריגות להעלותן כמו במשל השר הנ”ל:

מבעש”ט. משל שפעם א’ תעו סוחרים מן הדרך ונחו שם לישן עד שנזדמן להם איש א’ להורות להם הדרך. ונזדמן א’ שהוליכם למקום גדודי חיה וליסטים ויש שהולכין למקום ישר. והנמשל כי אותיות התורה שבהם נברא העולם באו בעה”ז כדמות סוחרים ותעו מהדרך וישינים ובא א’ ולומד לשמה מוליך אותן לדרך הישר לדבקן בשרשן משא”כ כשאינו לומד לשמה מוליכן לליסטים.

מבעש”ט. פי’ הגמ’ (ברכות ו, ב) כרום זלות לבנ”א (תהלים יב, ט) דברים שעומדים ברומו של עולם ובנ”א מזלזלין בה. והכוונה לפי שהפעולה של התפלה היא ברומו של עולם ולא למטה לפעמים ולכך בנ”א מזלזלין בה לחשבם שתפלתם ח”ו לריק וזה אינו.

ביאור פ’ אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך (תהלים קלט, ה). ופי’ כי החיות רצוא ושוב וחיות האדם הוא בסוד קטנות וגדלות וכאשר יתן דעתו לידע שהוא בקטנות ע”י דעת זה נמתקו הדינין בשרשן כי ה”ג מנצפ”ך בדעת ז”א:

מבעש”ט ז”ל. כל רב בבבל וכל רבי בא”י כי בחי’ חו”ב נתפשט בכל העולם והוא ר’ ראשית חכמה ב’ הוא בינה וכל עניני ומעשה עוה”ז הכל הוא זווגים ויחודים רק שלא יש שם נביע היא אות י’ ועם נביע מא”ס שהוא אות י’ נקרא רבי והוא בא”י:

מהבעש”ט. פי’ חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט). והענין כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ) ר”ל יהיה בטוב ההוא אשר יעשה מבלי שום פניה וחטא זה א”א. וביאר כי כשיעשה טוב בלי שום דבר רע מתגרה בו יצה”ר משא”כ כשרואה היצה”ר שיש בו חלק יצה”ר מניחו והולך לו נגמר הדבר ויעשה לשמה אח”כ וז”ש ישראל גנבים הם (ע”ז ע, א) כי צריך לגנוב דעת היצה”ר בכ”ד מצוה. וז”ש שחשבתי דרכי ר”ל בכ”ד מצוה או קדושה בתחלה חשב דרכי להנאתי הגשמי ואח”כ ואשיבה רגלי אל עדותיך ר”ל רגלי ההרגל שהוא אצלי שלא לשמה אז עשיתי לשמה וז”ש חצות לילה אקום (תהלים קיט, סב) ר”ל לתועלתי הגשמי מיד שיתעורר משנתו לש”ש א”א אלא חצות לילה אקום לצרכי ואז בדבר הטבע יכול לגבור על הטבע שינת חצות:

ענין לשמה לשם האות עצמו:

אחי’ השילוני שקיבל ממרע”ה והיה מיוצאי מצרים ואח”כ מבית דינו של דוד המלך ע”ה והיה רבו של אליהו הנביא ז”ל ורבו של מורי הבעש”ט זללה”ה:

מהבעש”ט. משל למלך ששלח בנו ידידו למרחקים כדי שיהיה לו אח”כ יותר תענוג וברבות הימים נשכח מבן המלך כל תענוגי המלך ושלח אחריו ולא רצה לחזור לאביו וכל מה ששלח המלך יותר שרים חשובים אחריו לא הועילו כלום עד שהיה שם שר א’ חכם שכסות לשון שינה כדמות הבן ההוא ונתקרב אליו במדריגתו והשיבו אל אביו וזהו התלבשות התורה בספורים גשמיים:

מהבעש”ט. שמרוב ענותנותו של אדם גורם שנתרחק מעבודת הש”י שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם ע”י תפלתו ותורתו שפע אל כל העולמות וגם המלאכים ניזונין ע”י תורתו ותפלתו שאלו היה מאמין זה כמה היה עובד ה’ בשמחה וביראה מרוב כל והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות. וגם לתת לב אל מה שאמר שלמה ע”ה (תהלים סח, יד) אם תשכבון בין שפתיים שהקב”ה שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה כשהוא אומרה בתורה ותפלה בד”ו. ואם ישים אליו לבו בוודאי מי הוא זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע שהמלך גדול ונורא שומר ושוקד על שפתים של אדם נבזה חדל אישים. והוא מעין שארז”ל (גיטין נו, א) ענותנותו של ר’ זכריה גרם חורבן כו’ כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכל תנועותיו ועסקיו ודבורו עושה רושם למעלה למעלה בוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לש”ש משא”כ כשחושב האדם מה אני ספון לפגום או לתקן למעלה ולמטה שיהיה נרשם עסקי למעלה ובזה הולך בשרירות לבו ויאמר אך שלום יהיה לי. ובאמת ז”א כי האדם ע”י מעשיו הטובים הוא דבוק בו ית’ ממש וכמ”ש והלכת בדרכיו וע”י שהוא רחום למטה נתעורר מדה זו של רחום למעלה בכל העולמות וכמ”ש (אבות ב, א) דע מה למעלה ממך ר”ל ממך תדע איזה מדה שנתעורר בך שכך הוא למעלה וז”ש (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך:

קושיא מהבעש”ט בענין מ”ש בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה (אבות ו, ב) וכן מ”ש אמר שומר שדרשו שהוא כרוז. וק’ שאם אין שומע הכרוז למה מכריזין ואם יש שומע קשה שהחוש מכחישו כי מי זה יאמר ששמע כרוזין מלמעלה ואף אם ימצא א’ שאומר ששמע מי הוא הפתי אשר יאמן לדבריו וידינהו כנביא שקר. וא”כ לאיזה תועלת הוא הכרוז ללא יועיל. ותירץ דאיתא בש”ס (חגיגה ה, ב) ריב”ח הוי קאי קאמי קיסר אחוי לי’ אפקורסא עמא דאהדרינהו מרי’ לאפיה מיני’ אחוי לי’ עוד ידו נטויה וכו’ מאן דלא ידע במחוג לחוי קמי מלכא ויש להבין למה לא דברו במפורש וגם לאיזה תועלת מביא הש”ס זה:

(המשך מלעיל)

ופי’ דיוצא לנו מזה רמז מוסר בענין הכרוזין שלמעלה שאינו דיבור כי אין אומר ואין דברים שם למעלה אלא עולם המחשבה כי הדיבור הוא גשמי וראיה לזה כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע ואין דרך ארץ לדבר המלך עם שריו ועבדיו ויועציו כ”א ברמז וכאשר שגם עתה במלכות ישמעאל הנהגתו כך. וזה שהודיענו הש”ס שגם הכרוזין היוצאין ממלך מלכו של עולם הוא ברמז וצריך לידע במחוג רמז הכרוז ע”י המחשבה שבאין לאדם בכל יום הרהורי תשובה שהוא מחמת הכרוז או ע”י שאר דברים הנודעים למי שעיני שכל לו שלא יהיה מכלל אלו הנאמר בהם אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן כו’ רק כשנתעורר בעולם איזה פחד ויראה ידעו שמרמזין להם מלמעלה שידבקו בשורש היראה וכנ”ל. וכשנתעורר איזה שמחה בעולם ידבק בשמחת עבודת ה’ וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסיף לקח:

מהבעש”ט פי’ רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם (תהלים קמה, יט). דק’ כבר עשה רצון יראיו מה צריך עוד לשמוע שועתם להושיעם ועכ”פ איפכא הל”ל ששומע שועתם ורצון יריאיו יעשה. וביאר כי מצינו מדתו ית’ ששומע לכל הקוראים אותו הן לטובה או לרעה ח”ו כמרז”ל גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי וכמש”ל על הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. וכ”ת א”כ מה הפרש יש בין צדיק לרשע וביאר כי יש הפרש גדול ביניהם כי הגנב נשמע תפלתו שיוכל לגנוב ואח”כ שנתפס על גניבתו חוזר וקורא לו ית’ שוב לא נענה מאחר שבחר בזה. משא”כ הצדיק המתפלל על איזה דבר גם שיודע ה’ שאין זה לטובתו מ”מ ה’ עושה מבוקשו וז”ש רצון יריאיו יעשה ואח”כ כשרואה שאין זה לטובה חוזר וקורא אל ה’ ואז ברחמיו ית’ שועתם ישמע ויושיעם מ”מ:

מהבעש”ט זלה”ה פי’ עַל מַה שָּׁוְא בָּרָאתָ (תהלים פט, מח) שהוא טענת היצה”ר והיה התשובה כָל בְּנֵי אָדָם. כי בעת רדת נשמה קדושה מלמעלה לגוף האדם נתעורר קטרוג מלמעלה מס”מ לומר מעתה לא יוכל לפעול פעולה להסטין ולפתות מאחר שזה יחזיר העולם למוטב וא”כ למה נברא לריק. עד שנותנים לו נגד זה איש בליעל ת”ח שידין יהודאין שנברא ג”כ אשר יתלוצץ מזה האיש השלם ומי שירצה ידבק בזה או בזה והבחירה חפשית ונודע מרז”ל:

מהבעש”ט. הנכנע נמשך אחר החכמה כמ”ש הולך את חכמים יחכם ומי שהוא גבה לב לא תתקיים בידו החכמה שמתנשא מלכת אחר החכמה שנ’ רשע כגובה אפו בל ידרוש:

בכל עסקי עה”ז יש בם תכלית פנימי:

יש דעייל ונפיק וכמ”ש ויעל אברם ממצרים שירד ועלה עם כל מדריגות תחתונות משא”כ סוג ב’ היורדים ואינן יכולים לעלות. כמ”ש הבעש”ט זלה”ה משל שהיה מעבר דרך יער מושב ליסטים והיה סכנה מאד לכל עובר דרך שם ונזדמן שהלכו שנים א’ היה שכור וא’ היה בדעת מיושבת ולשניהם פגעו הליסטים וחמסו וגזלו הכום ופצעם ונשאר להם רק נפשם לשלל. ובעברם משם ולהלן פגעו אנשים לאלו שנים וקצת מהם שאלו לזה השכור איך עבר דרך היער בשלום או לא והשיבו שלום אין שום סכנה כלל ושאלו מה הכאות וחבורות ופצעים ואינו יודע להשיב. וקצת שאלו לזה הפקח ואמר ח”ו שיזהרו כי יש שם ליסטים והאריך באזהרתו להם. והנפקותא בזה שזה הפקח ידע להזהיר אחרים שלא ילכו שם כ”א בזריזות מזויינים וכיוצא משא”כ זה השכור אינו יודע להזהיר כלל. וכך הצדיק עובד ה’ יודע ממלחמות יצה”ר ומליסטים שבדרך עובד ה’ שהוא מסוכן ותמיד חיי צער יחיה איך להנצל ממצודתו ויודע להזהיר אחרים מסכנת ליסטים משא”כ הרשע ששמח בשמחת יצה”ר תמיד ואומר שלום כי אין שום סכנה בזה העולם. וכן בעוה”ב הם ב’ הפכים כי לצדיק לשמחה יחשב לו שנפטר מזה העולם שלכך נקרא מיתת צדיקים פטירה שנפטר מצער עה”ז בעלמא דשקרא ובבואו לעה”ב לשמחה יחשב לו משא”כ הרשע שם יראה פנקסו פתוח והחשבון ערוך ליתן דין וחשבון:

כתב המחבר הרב הגאון מ’ יוסף יעקב הכהן זלה”ה וז”ל ואלה דברים ששמעתי ממורי הבעש”ט ז”ל וכתבתי רק ראשי פרקים:

מהבעש”ט פי’ הש”ס דר”ה (ר”ה יז, א) נושא עון חד אמר נושא וחד אמר כובש ועון עצמו אינו נמחק וכך הוא המדה. וביאר כי אלו ג’ קוין חג”ת מתפשטין מן רום המעלות עד התהום מקום הקליפה וחסד במקום הקדושה מעלה הוא ענג וכשנתפשט למטה בקליפה הוא זנות וז”ש למעלה ענג למטה נגע וקו הת”ת בהתפשטו למטה במקום הקליפה היא הגאוה וקו הגבורה למטה הוא כעס וע”ז והוא בשלהבת קשור בגחלת זה בזה עד למעלה רק למטה היא בלי דעת בסוד נשים דעתן קלה שהרשעים הם בחי’ נוק’ דעתן קלה עליהם ולמעלה הוא עם הדעת נותן דעתו שיתענג יותר בעבודת הש”י ולא במקום הטנופת. ובחי’ התשובה היא הדעת כו’ וכמ”ש האומר אחטא ואשוב כו’ ובזה יובן נושא עון כו’ ועון עצמו אינו נמחק כי דבר גשמי ומאוס אינו יכול לעלות למעלה במקום שורש התענוג כו’ וכך היא המדה ר”ל מדת רב חסד שהוא התענוג הוא חסד התענוג נתלבש זה בתוך זה וכו’ וח”א כובש כו’.

עוד פי’ פ’ תהלים (תהלים לו, ה) יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס ואגב ביאר עוד המשך הפסוקים נאם פשע לרשע וגו’ אין פחד אלהים לנגד עיניו. והטעם שסילק הש”י פחד ממנו כי החליק אליו בעיניו שיהיה הכל חלק וישר בעיניו כדי למצוא עונו לשנוא ר”ל שישיג וימצא העון ויהיה מקום להש”י לשנוא אותו רשע וסילק הבחירה ממנו. דברי פיו און ומרמה ר”ל שאינו טועה לומר על רע טוב רק במרמה כו’ חדל להשכיל להיטיב ר”ל גם כשעולה לפעמים במחשבתו להשכיל להטיב שיחקור וישכיל אם הוא דרך טוב להיטיב מיד חדל ומונע פן ישוב כו’ און יחשוב על משכבו כי האדם נקרא עולה ויורד כי לפעמים מונע הש”י מן האדם דרכי עבודת ה’ כדי שיטריח יותר ויקבל שכר ואז און יחשוב על משכבו דפי’ הבעש”ט טעם שכ’ הרמב”ן כשרוצה הש”י לענוש הרשע נזמן לו איזה חטא כדי שיענש והקשה א”כ אין בחירה ותירוץ כי החיות רצוא ושוב ונקרא קטנות גדלות וכשהוא בקטנות עלול לעבירה בסוד אין אדם עובר עבירה אא”כ כו’ וכמ”ש בע”ח בסופו א”כ החטא והעונש בא כאחד וז”ש (תהלים לו, ד) און יחשוב על משכבו בקטנות יתיצב על דרך לא טוב כי מהפך מעשה הצדיקים שהם אור לחשך ומעשה הרשעים חשך לאור כמ”ש במכילתא מסירת המן בפני אחשורוש שחשב פרעה לצדיק מרישא לסיפא ושניצל אברהם בזכות ישמעאל כו’ עד עמלק הצדיק וישראל בהיפך וז”ש רע לא ימאס וככה עושין הרשעים בכל דור להפך וז”ש יתיצב על דרך לא טוב:

שמעתי ממורי הבעש”ט ורשמתי ראשי פרקים כי יראתי:

פ’ אל יתהלל חכם בחכמתו עשיר בעשרו כ”א בזאת וגו’ השכל וידוע אותי (ירמי’ ט, כב). והקשה מאי בחכמתו בעשרו. וביאר כי הוא מדה מגונה המתפאר א”ע וכמ”ש בספרא דשלמא מלכא מובא בזוהר (קצג, ב) סימן דלא ידע כלום שבוחי וכשהוא רוצה להתפאר ולשבח א”ע והיינו משום שנתפשט מדת הת”ת בעולם וכן מדת אהבה בהתפשטותה הצדיק אוהב מצות והרשע אוהב דבר עבירה וכן יראה הצדיק הוא ירא ה’ והרשע ירא שלא יעני ע”כ אינו נותן צדקה וכשמתפשט:

מדת הת”ת ויורד עד אדם זה שהוא בקליפה אז רוצה לשבח ולפאר א”ע שהוא גנאי כנ”ל ועשה תחבולה לפאר לאחרים שיצא מזה תפארת לעצמו כגון פלוני חכם מאד שלא נצחו שום אדם כ”א אני וכן גבור ועשיר וז”ש אל יתהלל חכם בחכמתו של אחר כדי שיצא מזה שבח לעצמו כ”א בזאת יתהלל שיתן לב שנתפשט מדת הת”ת שבעולם עד מדריגה אחרונה הנקרא זאת והחכם יבין שנתפשט מדה זו השכל וידוע אותי משא”כ הטפש לוקח תפארת לעצמו וכו’.

עוד שמעתי ממורי הבעש”ט ביאור ש”ס (ברכות לג, ב) אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא. והקושיא מפורסמת הא לישראל אמר זה. וביאר דכ’ המהרש”א את ה’ אלהיך תירא לרבות ת”ח כי אין בור ירא חטא וע”י שהוא ירא מן ת”ח בא ליראת ה’ ושפיר דרשו לרבות ת”ח. והנה במשה מצינו (שמות לד, ל) ויראו מגשת אליו א”כ כבר נכנסו ליראת ת”ח אז בנקל יוכלו לבוא ליראת ה’ וז”ש אין לגבי משה ר”ל מאחר שכבר נכנסו ביר’ ת”ח שהיא לגבי משה שנאמר ויראו מגשת אליו א”כ זוטרתי לבוא ג”כ ליראתו שזה נמשך מזה.

(ושמעתי ממנו משל למלך שנהג ליכנס בין עניים לפקח בעסקם וא’ היה משיב תמיד כל מה שאדם עושה בין טוב בין רע הכל עושה לעצמו. וחרה למלך על שאינו מחזיק לו טובה ומשיב לו כך וצוה לעשות תרנגול מפוטם בסם המות ונתן לו והשיב ג”כ כך. ולקח העני זה לביתו שהיה בקצה העיר והצניעו. לימים בא בן המלך עייף ויגע מצידת חיות ועוף וביקש מעני זה שבא אצלו ליתן לו שום דבר מאכל ונתן לו זה התרנגול לאכול וכשרצה לאכול אמרו הרופאים שעמו בדוק תחלה ונמצא סם המות ובא הדבר למלך והתנצל שהוא ממנו ואז הודה המלך שאמת אתו והמוסר היוצא מזה כו’):

מהבעש”ט ביאור למה ע”י מכת בכורות יצאו ממצרים. כי בכור נקרא דבר חידוש הנאמר בראש והוא דבר שכל ומשכיל בשכלו הקדש איך לנהוג בעבודת הש”י רק בכור השפחה שהם הקליפות מבדילין בין השכל ובין קונו כו’ וכאשר לקו בכור השפחה והוסר הקליפה ממילא יצאו מהגלות כו’:

ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד ה’ לאשר לא עבדו (מלאכי ג, יח). ופריך הש”ס (חגיגה ט, ב) היינו צדיק היינו עובד היינו רשע היינו לא עבדו אלא אינו דומה שונה פרקו ק’ פעמים לשונה פרקו ק”א פעמים. וק’ וכי בשביל שחסר א’ היה נקרא רשע לא עובד. וביאר ע”פ משל בא יבא ברינה נושא אלומותיו אם יסוד תורתו ועבודתו ליהורא גם שהוא עובד אינו כלום מאחר שחסר ממנו אחד פי’ שיכוין לשמו ית’ סוד אחד והאמיתי ובזה גם שהוא עובד ה’ מ”מ מקרי לא עובד והטעם שאינו דומה שונה ק’ פעמים לשונה מאה פעמים וא’ שחסר אחד:

עוד שמ”מ הבעש”ט כשהלך בנסיעה הידועה הראה לו רבו במקום זה היה מרומז הנסיעה שהיו נוסעין ישראל במדבר במסע זה וכל נסיעות האדם מרומז בתורה כו’ וכן כשנשברה לו הספינה והיה בעצבות גדול ובא רבו ותמה עליו והראה לו באיזה עולמות הוא עכשיו והיו שמות אהי’ וצרופי אהי’ וגו’ ואז התחזק בלבו למתקן בשרשן כידוע לו:

בש”ס חשיב דברים העושה אותן שיצול מחיבוט הקבר וחד מהן אם מת בע”ש. והק’ הבעש”ט הא כוונת הש”ס להשמיענו איך לעשות תקנה להנצל מחיבוט הקבר משא”כ בזה שימות בע”ש אין זה בידו לעשות. וביאר שהוא מוסר גדול שימות בע”ש ר”ל לפנות א”ע מכל עסקי עה”ז כאלו מת כדי לעשות הכנה לשבת ובזה ניצול מחיבוט הקבר הנ”ל וישמע חכם ויוסיף לקח:

בפ’ לך לך ביאור סוד אותיות א”ב וגו’ ומנצפ”ך שיורד אות א’ מהחיות כו’ ומלובש במנצפ”ך שהוא דינין צריך להעלותן ואות ל’ הוא כ”ו ואות ך’ הוא סוף מנצפ”ך כו’ וזהו ענין תחיית המתים ומשיח שהוא בסוד הדעת והוא סוד עה”ב והנה ע”י מעשי האדם הממשיך על עצמו בעה”ז ע”י בינה שלו שמבין לעשות כל מעשיו בבינה ודעת כו’:

עוד פי’ הבעש”ט ותפלתו תהיה לחטאה יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה ינקש כו’ (תהילים ק״ט:ט׳). והקשה מה עונש לרשע שתהיה אשתו ובניו וגו’. וביאר ש”ס (קדושין מ, ב) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. והקשה א”כ משמע דמעשה גדול. וביאר כי תלמוד יש בו שניהם כי העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה א”כ שניהם בידו משא”כ מעשה הוא לבד. והנה נפש הוא מלבוש לרוח ורוח מלבוש הנשמה א”כ נפש נגד רוח נקרא אשתו וכן רוח נקרא נגד נשמה אשתו וכמו שצדיק ממנו בולע ה”נ אמר דהמע”ה נגד דואג ואחיתופל שלמדו עכ”פ תורה שהוא מיין נוקבין לתפלה וכמ”ש מהרש”א שכל התורה הוא הכנה ליראה הנק’ תפלה ובתפלה משפיעין למתפלל מיין דוכרין נגד מ”נ וכשלמד לשמה כמו שהיה מ”נ כך הוא מ”ד משא”כ כשלמד שלא לשמה כך משפיעין לו בתפלה ואז תפלתו לחטאה שמבלבלין אותו בתפלתו במ”ז ואז אשתו שהיא נפש היא אלמנה שאינה מלבוש לרוח להיות מ”נ וגם בניו שהם מעש”ט הם יתומים כי התורה שנקראת מעשה כנ”ל אחר שהיה שלא לשמה הם נע ונד דלא פרחית לעילא והם יתומים. ינקש נושה לכל אשר לו כי היצה”ר מלוה לו להמציא לו איזה מצוה שיעשה להתפאר או שילמוד תורה להתפאר וכך משפיעין לו מ”ד מלמעלה רבות רעות וצרות ואז היצה”ר נושה שלו בא להפרע מן הלוה וז”ש ינקש נושה לכל אשר לו רחמנא לשזבן כו’:

עוד מהבעש”ט ביאור סוד א”ב כו’ איך שצריך לעשות בכל תיבה הכנעה והבדלה והמתקה ר”ל כי דיני ש”ך ופ”ר הרמוז בתיבת אדני דפתיחת תפלת י”ח כל הכוונות שיש שם צריך לכוין בכל תיבה ודיבור להמתיק הדינין. כי אות א’ הוא סוד פלא ונתלבש באות ב’ שהוא ב’ אלפין עד אות ת’ ד’ מאות אלפין וכל שנתרחק האות נתרחק מהחיות ונתלבש בקליפות עד מל’ שבמל’ ששם מ”ז. וכאשר יתן אל ליבו גלות השכינה שהיא ניצוץ השכינה מלובש בתוך כיעור הקליפה יתחרד חרדה גדולה ואז יתפרדו כל פועלי און ונעשה יחוד יראה עם נורא ונתברר ניצוץ הקדוש ונתחבר למעלה אל החיות בסוד והחיות רצוא ושוב והוא גאולה מהשביה וזהו הכנעה כאלו אינו מדבר רק השכינה והבדלה להפריד הקליפות כו’ והמתקה להעלותן להמתיקן בשרשן כו’ ושמור כלל גדול זה:

עוד מהבעש”ט ביאור דברי התוס’ (שבת י, א ד”ה דין) הדן דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה כי ב’ מדות חו”ג לווין זל”ז ונכללין זמ”ז וכאשר מתחברין זל”ז נעשה ת”ת כו’ וע”י הדיינים שהם סוד ג’ רישין כו’ לכך צריך שיהיו שונאי בצע שהם אותיות שניות מן האבות אברהם כו’ וכאשר מברר ומייחד במחשבה נעשה אמת לאמתו והנה למטה יש ג”כ סוספיתא דדהבא וכספא שהם חוטפין וגוזלין זה מזה וע”י הדיין נתברר כנ”ל:

מהבעש”ט ביאור התוס’ (ר”ה טז, ב ד”ה ועיון תפלה) בשם ירושלמי יומא חד בעי איכוון כי צריך להעלות במחשבתו ממטה למעלה בסוד רפ”ח ניצוצין כו’. וכל מ”ז הוא במלכות שבמלכות ובבוא המ”ז צריך לפחד ולירא ממנה וע”י היראה מחבר יראה עם נורא ומברר ניצוץ הקדושה מתוך הקליפה שהיא המ”ז. והנה זה התנא שהיה מחשבתו ברורה וצלולה ממ”ז לא מצא להעלות ממטה למעלה כ”א ע”י שעלה מחשבתו לימנות קורות ביתו או אפרוחים כו’ ובפרטות אלא צריך לימוד כו’:

עוד מהבעש”ט ביאר פ’ ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו’ אמרי נא אחותי את וחייתה נפשי בגללך והקשה נ”א מיותר ושאר ספיקות וביאר כי נא פרושו שירדה מלכות נ’ מדריגות מן החיות היא א’ שירדה כ”כ וחשקה לחזור להתקרב אל החיות שהיא א’ כו’ והנה קודם הפורעניות באה מ”ז כמו מחשבת זנות או מחשבת ע”ז רק שמחשבת זנות מורה על אחרים ומחשבה ע”ז על עצמו איזה עונש מיתה משמים והתקנה לתקן מחשבה זו שיתן דעתו שיש בתוך המ”ז זו ניצוץ השכינה שבתוך הקליפה מחמת השבירה כנודע וישתף א”ע עם השכינה ויראה ורעד יבוא ואז יתפרדו כל פועלי און ונעשה יחוד יראה ונורא וניצול גם הוא ממיתה. ובזה יובן הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו’ שע”י שנכנס לו מחשבות זנות ועי”ז חש והרגו אותי לכך אמרי נא אחותי את וכמ”ש בזוהר אמור לחכמה אחותי ולדרש זה מיותר את ר”ל שישתף א”ע עם השכינה שנקרא אחותי ועי”ז וחיתה נפשי בגללך. ובזה ביאר אם ככה את עושה לי וגו’ שיש לכוין שם בקדושת כתר ככה ר”ת כתר כל ה’ כתרים והוא סגולה להעלות הנשמות ממעמקים כו’:

מהבעש”ט כשרואה שיש עליו איזה דינין אזי ילמוד בבקר בדביקה וחשיקה שידבק א”ע אל פנימיות אור א”ס שבתוך אותיות כו’. עוד פי’ שיעשה אלו ד’ אמות של הלכה שהוא מל’ שירדה כו’ ויוצא ס”ת וג’ דיינין בסוד ג’ רישין ג’ אהיה כו’:

מורי הבעש”ט עשה עליית נשמה וראה איך מיכאל אפטרופסא רבא דישראל המליץ עבור ישראל שכל חוב שלהם הוא הכל זכות כי כל שעושין פסלנות ושאר דברי חוב הכל כדי שיוכל לעשות שידוך עם ת”ח או לעשות צדקה וכיוצא בזה הכל מוכרחים כו’:

צעק לבם אל ה’ צריך אדם ללמוד ולהרגיל א”ע שיתפלל אפי’ זמירות בקול נמוך ויצעק בלחש בכל כוחו וכן בלימוד שנאמר כל עצמותי תאמרנה כו’ והצעקה שתהיה מחמת דביקות תהיה בלחש:

בדורותינו שאנו במעט השכל מאד מאד צריך להתחזק ביראה ה’ ולהתבודד מחשבתו תמיד ביראה ובאימה ואפילו בעת הלימוד טוב לנוח מעט בכל פעם מלמודו ולהתבודד מחשבתו ואף שמחמת זה יתבטל קצת מלמודו כי לא המדרש כו’:

יחשוב קודם התפלה שהוא מוכן למות מאותה תפלה מחמת הכוונה ויש מכוונים כ”כ עד שעפ”י דרך הטבע היה יכול למות בחמשה או ששה תיבות שאומר לפניו ית’ וכשיחשוב כך בוודאי יאמר בלבו למה לי איזה פניה וגאוה באותה תפלה כיון שבדעתו למות אפילו אחר כמה תיבות ובאמת שהוא חסד גדול שהש”י נותן לו כח ומשלים התפלה והוא חי:

מעלה גדולה כשאדם מחשב תמיד שהוא אצל הבורא ית’ והוא מקיף אותו מכל צדדיו כמ”ש אשרי אדם לא יחשוב ה’ פי’ כשרגע אינו מחשב בדביקות הש”י לו עון. ויהיה דבוק כ”כ שלא יהיה צריך ליישב א”ע בכל פעם שהוא אצלו ית’ רק שיראה הבורא ית’ בעין השכל ושהוא ית’ מקומו של עולם. וכן האדם שנקרא עולם קטן ויקיים שויתי ה’ לנגדי תמיד כמ”ש בש”ע א”ח סימן א’:

ידע מה בחשוכא (דניאל ב, כב). פי’ הקב”ה מחבב את זה האדם שעושה א”ע למה ר”ל ללא כלום. ולא עוד אלא אפילו בחשוכא כלומר אפי’ כשהוא בין עניים שנק’ חשוכים הוא משפיל א”ע נגדם מגודל ענוה עם זה האדם ונהורא עמיה שרא:

איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות ד, א). ק’ דהל”ל מי הוא גבור. י”ל כמו בעסקי העולם השומר בחדר לשמור סחורה ושומע גנב חותר. יש צועק ועי”ז בורח הגנב ויש מכין שלשלאות וכשבא הגנב לחדר הוא אוסרו בכבלי ברזל. וכן בצדיקים יש אינו מניח לקרב אצלו שום הרהור וכדר’ עמרם חסידא ויש לוקח החמדה או אהבה ויראה רעה לעבודת ה’ לאהבה וליראה אותו ית’. וז”ש איזהו גבור יותר הכובש את יצרו ומדותיו וחמדתו לעבודת הש”י:

כתב הבעש”ט מ”ש האריז”ל שהלכה ר”ת הריעו לה’ כל הארץ. ר”ל שלהלכה זו צריך לשבר כל הארציות וחומריות. ונתן לנו מנסה א’ הוא היצה”ר לנסותינו בה כדרך שמנסין התינוק בהלכה והוא מקשה ומבלבל הפשיטות להסיבנו לדרך עקום. וכשאנו חכמים ואין אנו מניחים אותו לנצחינו אזי יש להש”י תענוג גדול כמשל בן נחמד וחרוץ שיש לאביו תענוג כשהאורח מנסהו ומקשה והבן אינו מניח א”ע להנצח:

שרפים עומדים ממעל לו. פי’ שרפים עומדים הם הצדיקים שבוער בלבם אהבת הבורא מחמת שממעל לו חלק אלוה ממעל ע”ד למעלה ממך:

בגמרא (סוכה כח, א) דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא. וק’ שיקראו ח”ו להויות דאביי ורבא דבר קטן כי היא עיקר תורתינו הנאמר בסיני. אלא ה”פ באמת הן תורה ניגלות הן הנסתרות הכל סוג א’ כי הכל הולך אחר כוונת האדם אם כוונתו לידע עניינה לבד אינו זוכה לשום דבר שעליו נאמר וכל חסדו כציץ השדה אבל אם כוונתו שחושק לדביקות הש”י להיות מרכבה לו ואין לזה דרך כ”א ע”י התורה והמצות הן ע”י תורה ניגלות הן ע”י תורה נסתרות יזכה להיות מרכבה לו ית’. וז”ש דבר קטן הוויות אביי ורבא ר”ל מי שלומד לחדוד לתענוג וצורך עצמו הוא דבר קטן פי’ שעובד הש”י בדבר קטן וכאין הוא שהרי הוא רק כמו שחושק לדבר חכמה אחרת אבל מי שחושק להיות מרכבה לו ית’ ע”י התורה הוא דבר גדול וזהו דבר גדול מעשה מרכבה ר”ל לעשות עצמו מרכבה להש”י ע”י התורה:

ביאור משנה (אבות ב, א) דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת כו’. כי יש ראיה ושמיעה וידיעה. ראי’ גדול משמיעה ושמיעה מידיעה. והנה יבוא א’ ויכפור לומר שאין ירושלים בעולם מפני שלא ראה ולא שמע ממנה יש אלפים אנשים שיכחישוהו שהם ראו ושמעו ממציאותה. וז”ש משה לפרעה כה אמר ה’ שלח את עמי ויחוגו לי במדבר ויאמר פרעה מי ה’. פי’ לא ראיתיו וא”ת הוא רואה ואינו נראה. אשר אשמע בקולו פי’ היה לי לשמוע קול דיבור נבואה ממנו כמו אתם וא”כ כיון שאין לי ראיה ושמיעה ממנו ואתם רוצים שיהיה לי אמונה בו מצד ידיעה לא ידעתי את ה’ וגם את ישראל לא אשלח. והשיבו משה ואהרן אלהי העבריים נקרא אלינו פי’ אע”פ שאתה לגשמותך אין לך ראיה ושמיעה ממנו מ”מ אנחנו שמענוהו ותדע לך כי נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ומשה אמר דרך ג’ ימים שא”א לך להשיג פה המדבר והר אלהים לא ע”פ ראי’ אפי’ ע”י כלי מחזה כמו ששם לבן דרך ג’ ימים בין הצאן ולא ע”י שמיעת קול ממנו דהיינו הבת קול היוצאת מהר חורב ואפ”ה לא תוכל להכחיש ולומר שאין מדבר סיני והר חורב בעולם מפני שיש אנשים שראו ושמעו ומוכרח אתה להאמין מצד הידיעה כן מוכרח אתה להאמין בהש”י. וז”ש דע מה למעלה ממך עין רואה כי מצד שהוא עין ראוי שיסתכל ויראה מסוף העולם ועד סופו ולראות השגת אלהות ואזן ראוי שתהא שומעת הכרוזין של ב”ד של מעלה ובת קול היוצאת מהר חורב והיית יודע בחוש ראי’ ושמיעה שיש אלוה בעולם אלא וכל מעשיך הרעים בספר באותן הספריות והבהירות של חושי נשמתך נכתבין ועי”ז מדהה אתה ומכהה אורה של הנשמה מפני שעונותיו מבדילין ע”כ דע למעלה ממך ע”י ידיעה לבד:

שמ”מ כי השכינה נקרא תפלה כמ”ש בכתבים ואני תפלה וכו’ וגם מבואר שם כשיתפלל ישים מגמת פניו לשכינה ליחדא כו’ ולא יכוין לתועלת עצמו שח”ו עליו נא’ נתנני ה’ בידי לא אוכל קום וכו’ יעו”ש וביאר מורי זלל”ה הטעם יותר כי אם יכוין לתועלת עצמו הגשמי שיהיה נענה בתפלתו לתועלתו הגשמי אז נעשה מסך מבדיל ע”י שהכניס הגשמי ברוחני שם ואינו נענה כלל ודפח”ח:

שמ”מ כי יראת העונש שהוא יראה חיצונית מורה על ידו ית’ פשוטה לקבל שבים ויתעורר מזה ליראה פנימית הנקרא אהבה לקבל באהבה ואז יפטור מיראה חצונית וכו’ ודפח”ח:

שמ”מ ענין החיות רצוא ושוב כי כ”ד חושק ומתלהב תמיד לידבק בשרשו למעלה ע”י חשק בתורה ובעבודת ה’ ואם מתלהב תמיד היה בטל ממציאותו כמו קודם עולם התיקון וז”ס קברות התאוה שכ’ בס’ ברית מנוחה והוא סוד המבול נפתחו ארובות השמים לכך תיקן השי”ת שיעסוק לפעמים זמן מה בצרכי הגוף אכילה ושתיה ומעט להתעסק בצרכי פרנסתו גם שיש לו מדת הסתפקות וע”י ביטולו מעבודת ה’ בזמנים אלו ינוח הנשמה וכח השכלי יתחזק לחזור ולעסוק בעבודת הש”י אח”כ וזה והחיות רצוא ושוב ודפח”ח:

שמ”מ הבעש”ט כיצד מרקדין לפני הכלה בש”א כלה כמות שהיא ובה”א כלה נאה וחסודה (כתובות טז, ב). וביאר כי לע”ל השכינה נקראת כלה כו’ משא”כ עתה השכינה נקרא זא”ת כו’ ובזה יובן כיצד מרקדין לפני הכלה ר”ל שמתמיה כיצד מרקדין בזמן הזה בגלות השכינה שהוא לפני וקודם שנק’ כלה כי הריקוד הוא להעלות ניצוצין ומדריגה החתונה להעלותה אל העליונה כמו ריקוד קדוש כו’. ואין זה עולה יפה בזמן הגלות כי מי יוכל לעשותה על צד השלימות כמבואר בסוד נפילת אפים שהוא להעלות ניצוצין מן עשיה עד רום המעלות וכו’ וכ’ מהרח”ו ז”ל שאין אתנו יודע עד מה כו’ יעו”ש. לכ”א ב”ש כלה כמות שהיא ע”ד שכ’ בזוהר סוד נודע בשערים בעלה לפי מה שמשער כ”א בדעתו ויכלתו אף בדרך כלל אם אינו יכול לדרך פרט לייחד השכינה ולקשטה מ”מ ישער כלה כמות שהיא כו’ (ובה”א) [וב”ה] ס”ל כלה נאה וחסודה שצריך לידע בפרט איך להסיר בגדים צואי’ וליכלוך מהניצוצין ולקשטה בפרט שתהיה השכינה כלה נאה וחסודה ודפח”ח:

ושמ”מ לבאר ענין קושי’ הפילסוף מאחר שהקב”ה נקרא נורא למה צריך לצוות בתורה על היראה הא יבוא ממילא כנודע ממורא ממלך בשר ודם שהוא בלא צווי. וביאר כי ענין היראה הוא ירא מן העדר כבוד ועושר וחיים וכיוצא. משא”כ אחר ההעדר אין יראה שאם הוא נעדר החיים ומת שוב אין לו מהעדר חיים וכיוצא בעושר ואינך. והנה יראה זו הוא יראה חצונית שהוא בכל הנבראים כי העכבר ירא מחתול וחתול ירא מכלב וכלב מזאב וכיוצא בזה יש באדם אחד ירא מחבירו ולמעלה מזה. ויש יראה פנימית יראת הבורא ית’. אמנם גם זה חצונית הבאה על האדם היא כדי לעורר אותו אל היראה הפנימית והוא חסד ה’ יד ימינו פשוטה ושואל ומבקש מהאדם שיתעורר מזה אל יראת ה’. וז”ש מה ה’ אלקיך שואל מעמך כ”א ליראה את ה’ כו’ שהוא יראה פנימית וההעדר ביראה פנימית הוא כאשר מדבק א”ע אל חי החיים ושם הוא העדר המציאות וכאשר אין לו יראה זו אז ידע שכבר הוא נעדר מהחיים שכבר מת וכמ”ש רשעים בחייהם קרויים מתים ולכך אין לו יראה. ובזה סרה קושית הפילסוף שבאמת א”צ צווי על היראה כי היא ממילא. ומ”ש מה ה’ שואל מעמך כ”א ליראה את ה’ היינו מאחר שיש מדת היראה בכל הנבראים א”כ ראוי שיהיה לאדם מעלה יתירה זו שיתעורר מזה יראה חצונית אל יראה פנימית אחר שידו ית’ פשוטה לעוררו בזה. וז”ש מה ה’ שואל מעמך דייקא וכנ”ל והבן. והנה אם ידע האדם זה החסד ואהבת הבורא ית’ בתפלתו ששלח לו יראה חיצונית כדי לעוררו אל יראה פנימית סוד הבינה אלף בינה אז נעשה מיראה אהבה שמקבל היראה חצונית באהבה ואז נפטר מיראה חצונית שנעשה מן מות ואמת שהוא חיים כי מקשר מל’ ה’ תתאה אל ה’ עילאה ונעשה מן אני אין ומבטל כל גזירות רעות כמ”ש מ”מ והבן והש”י יכפר. אך אם כוונת בזה כדי לפטור מיראה חצונית לא מהני כלום וז”ש ואהבת את ה’ בכל לבבך שיהיה בלב שלם כאשר בא היראה חצונית בנפשך ובמאדך שיהיה בכוונה הראויה וכנ”ל דפח”ח והבן:

פי’ מורי ביאור קושי’ זה דשמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה עד שהגיע לאת ה’ אלהיך תירא. פירש עד שבא ר”ע ולימד את ה’ אלהיך תירא לרבות ת”ח (פסחים כב, ב). וק’ מ”ט לא דרש שמעון כך. ופי’ כי דבר פשוט דא”א להשוות שום דבר למוראו ית’ לכך פי’ מדרשא זו משא”כ ר”ע כשהיה ע”ה והיה שונא לת”ח והיה מרוחק ממורא הש”י ועכשיו שנעשה ת”ח דחיל מרבנן מקורב למורא השי”ת ג”כ לכך דרש את ה’ לרבות ת”ח כי מורא ת”ח מביאו למורא הש”י. והנה ישראל שבמדבר היה להם יראה מת”ח שנ’ ויראו מגשת אליו (שמות לד, ל) א”כ בנקל הוא שיזכו הם גם כן ליראת ה’ ובזה יובן אין לגבי משה זוטרתי ר”ל מאחר שהיה יראה להם לגבי משה וזכו ליראת הת”ח א”כ זוטרתי היא שיזכו ג”כ ליראת ה’ והבן ודפח”ח:

שמ”מ פי’ כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא ע”י הצר וחסרונו יודע חסרון השכינה להתפלל שימולא שם החסרון ונעשה על ידיו יחוד קב”ה ושכינתי’ וזהו מעלת התפלה. וסרה קושית הקדמונים ולמה צריך תפלה הלא השי”ת יודע מה שצריך האדם וכי הוא בוחן כליות ולב וכו’ ומורי ביאר ע”פ הנ”ל כי תפלה הוא צורך גבוה שידע אדם מחסרונו שהוא נמשך מחסרון של מעלה ויתפלל שימולא החסרון שם למעלה בשכינה כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא ואיזה חסיד המתחסד עם קונו וממילא ימולא החסרון גם שלו גם כן רק שלא יכוין לתועלת עצמו רק לתועלת השכינה ודפח”ח:

שמ”מ משל מלך ביקש רפואה שיחיה לעולם ונתנו לו רפואה להרחיק מגאוה כו’ וכל מה שנהג ענוה ביותר נכנס בלבו גאוה יותר שהוא מלך גדול ועניו ביותר עד שבא רבו אצלו ולמדו לנהוג מלכות מבחוץ ובקרבו ישפיל דעתו ע”י שהראה לו בית הכסא שהוא מן האדם כו’ ודפח”ח:

שמ”מ דיש ג’ בחינות בסדר עבודת הש”י א’ שיעלה גם הקטנות בימי הגדלות וזה ביאור פ’ אחור וקדם צרתני בחינה ב’ אם חושש שמא לא יזכה לבוא למדריגת הגדלות מ”מ אם יודע שהוא במדריגת הקטנות אז ממתיק הדינין ע”י מנצפ”ך. בחי’ ג’ כשהוא בגדר השכחה בלי דעת וזש”ה ואנכי הסתר אסתיר ודפח”ח:

שמ”מ פי’ איש אשר יעשה כמוה להריח בה (שמות ל, לח). שיהיה ריחו נודף שיצא לו שם כאנשי חסידים שנק’ קטרת שמקשרין ומייחדין קבו”ש והם עושים להריח בה ונכרת מעמיו ודפח”ח:

שמ”מ דיש בשו”ת של הרמב”ם ששלחו מדינה א’ להרמב”ם וחתמו על שאלה זו כמספר ע’ אלף ילמדנו רבינו מאחר שאין תחיית המתים מפורש בתורה רק בש”ס רמזו ודרשו מהוכחות שלהם א”כ גם לנו יש להוכיח ולדרוש איפכא כו’. והרמב”ם לא רצה בעצמו להשיב וצוה לתלמידו מהר”י אבן תבון לכתוב תשובתם ותוכן ענין תשובתם הוא זה אבאר לכם מאחר שנמשך לכם ספק זה א”כ אין נשמתכם נמשך מבני אברהם יצחק יעקב רק מאנשי סדום ועמורה כו’ כי יש נשמות הנמשך משמים וארץ וז’ כוכבי לכת וכיוצא וכו’:

פי’ מורי טעם שנותן למרע”ה מ”ט שערי בינה ולא שער נ’ כי שער הנ’ הוא חוזר ומתחיל כו’ יעו”ש:

פי’ מורי משנה דאבות ד’ מדות בנותני צדקה. וק’ איך הוא ד’ מדות דמדה זו לא יתן ולא יתנו אחרים אינו מנותני הצדקה. וכן ד’ מדות בהולכי לבהמ”ד. וביאר לי שאלת חלום וכו’ וביאר פ’ חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ע”פ מדרש ויהי ערב אלו מעשיהם של רשעים ויהי בקר אלו מעשיהם של צדיקים ואיני יודע באיזה מהם חפץ כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ יותר. והוא תמוה וכי ס”ד שחפץ במעשה רשעים. וביאר מה שקיבל מרבו כי דהמע”ה היה במזל שלא עלו לו מחשבותיו בעבודת השי”ת כהוגן והוא מצד מזל שבתאי המקבל מבינה וכו’ לכך היה חושב בדרכיו הגשמי וממילא היה בהיפך. וז”ש חשבתי דרכי ואז ואשיבה רגלי ר”ל אשיבה להרגיל בו אל עדותיך והבן. והלבנה שהיא בסוד דוד מלך ישראל חי וקים אין לה אור מעצמה רק מה שמקבלת מן השמש כנודע לחכמי התכונה. אמנם יש תועלת ויתרון לאור מן החשך דהיינו מעלת יתרון האור ניכר מצד החשך וכן החכם מצד הטיפש וניכר מעלת הצדיק מצד הרשע והתענוג מכח הנגע ויסורין ומעלת הדעת נודע מכח השכחה א”כ נעשה זה כסא לזה כמו יד האדם המושיט דבר למעלה אז הוא בעצמו שם וזה מעלת גזירה שוה כי ברוחני אחר שיש לו שווי בצד מה נעשה אחד ולכן דנין בגז”ש גם למיתה החמורה. וכ”כ הרמב”ם גרגיר חרדל מצד עגולו וכידורו שוה לרקיע אפס כי יש הבדלה וכו’ רק התענוג שנמשך אחר שסר השכחה הוא נכנס באחדות והשאר יורד למטה בסוד הבדלה וכו’. וז”ש ואיני יודע באיזה מהם חפץ מאחר שגם מעשה הרשעים הוא כסא למעשה הצדיקים א”כ הכל אחדות א’ לכך נא’ וירא אלהים את האור כי טוב אלו מעשיהם של צדיקים כי במעשה הרשעים צריך הבדלה וכו’. ובזה יובן כי יש ד’ מדות בהולכי בהמ”ד כי זה שאינו הולך נעשה כסא לההולך בדרך הנ”ל כשמפרנסו. ודפח”ח:

שמ”מ כאשר מקשר האדם מלכות במחשבה בסוד כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה אז נעשה מן אנ”י גליא נעשה אי”ן דאתכסיא ר”ל לקשר המעשה שהיא מל’ דעשי’ מצד השמאל אל המחשבה בינה המיוחד בחכמה כ”ח מ”ה קו ימין שהוא יחוד קבה”ו ועי”ז מבטל גזירות רעות לקשר מל’ הנקרא אני אל המחשבה הנק’ אין וכו’ ודפח”ח:

שמ”מ על מ”ש הרמב”ם בשכליים הנבדלים אין שייך תואר ריבוי ומספר ופי’ דה”נ אין שייך באותיות רוחניות התורה ריבוי ומספר כי אם מצד עילה ועלול כי א’ ראש כל האותיות נק’ עילה וכל האותיות עלולים ממנו כי אות ב’ הם ב’ אלפין וכן אות ג’ ג’ אלפין כו’ עד אות ת’ הם ד’ מאות אלפין וכו’ ודפח”ח:

ולך ה’ החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב, יג). וק’ א”כ מהו החסד. וא”ל עפ”י מ”ש התנא (אבות א, ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע”מ לקבל פרס אלא כו’ ויהי מורא שמים עליכם. וק’ חדא מ”ט קראו התנא פה רב. עו”ק מהו השייכות ויהי מורא שמים לכאן. וי”ל ע”פ משל לעבד אצל האדון ואם העבד עובד את אדוניו כראוי משלם לו שכרו משלם אבל זאת לא יעלה על לב שום עבד שאף אם יעבוד האדון עצמו עבודת העבד שישלם לו שכר לעבדו בשביל זה:

והנה בענין הדביקות י”א הדביקות הוא כשאומר תיבה אחת והוא מאריך באותה תיבה הרבה שמחמת דביקות אינו רוצה לפרוד עצמו מהתיבה כו’. וי”א הדביקות הוא כשעושה מצוה או עוסק בתורה ועושה הגוף כסא לנפש ונפש לרוח ורוח לנשמה והנשמה כסא לאור שכינה שעל ראשו וכאלו האור מתפשט סביבו והוא בתוך האור יושב ויגיל ברעדה. וגם ע”כ השמים הם כחצי כדור בכל מקום:

כתב ס’ חרדים הצדיק המביט לשמים ירמוז אל עולם עליון נברא ביו”ד מן הארץ עד לרקיע מהלך ה’ מאות שנה רומז לה”א האדם שבארץ עומד על רגליו רומז לוי”ו והארץ אשר הוא עומד עליו רומז לה”א אחרונה שבשם. וירמוז ויהי מורא שמים עליכם דייקא וכאלו השמים ואור שכינה שעליהם שנק’ מורא שמים הוא עליכם ממש וכאלו האור מתפשט סביבו והוא בתוך האור זהר הרקיע יושב ויגיל ברעדה והוא יחוד שלם:

והנה האדם העושה מצוה כגון עטיפת טלית וציצית אעפ”י שנראה לאדם שהוא דבר קטן אעפ”כ הקב”ה עושה מן מצוה או חדושי תורה לשמה שמים חדשים וארץ חדשה כמ”ש כן תתעטף נשמתי באור הציצית העולה תרי”ג הרומז לתרי”ג אורות דעוטה אור כשלמה גאות לבש ה’ עוז התאזר התאזר גי’ תרי”ג וכמ”ש ברוכים אתם לה’ עושה שמים וארץ חדשים ע”י מצוה וחדושי תורה שלכם. ומפרש השמים שמים לה’ ע”י הכונה הקדושה שהיא לשם הקב”ה עושה שמים חדשים. והארץ נתן לבני אדם פי’ ע”י עשיה גשמיית של המצוה עושה הקב”ה מהן ארצות החיים ואז היא פעולה חשובה גמורה. וז”ש אל תהיו כעבדין המשמשין את הרב פי’ עם הרב פי’ הקב”ה שנקרא רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין א”כ ודאי היא פעולה חשובה ונכבדת ודי לך שזכית להיות מסייע לאותה פעולה והרי אתה כמו מסייע שאין בו ממש שהוא עושה עיקר הפעולה למעלה ויהיה ע”מ לקבל פרס וזה פתיות גדול. וזה שסיים ויהיה מורא שמים עליכם פי’ יהיה לך מורא ממה שהקב”ה מצמצם בהירות שלו באור זוהר הרקיע ואור שכינה השורה עליך בשעת עשייתך המצות ותורה חדשה לעשות מהם שמים חדשים. וז”ש ולך ה’ החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כאלו האיש עשה הכל:

אע”פ שאין האיש עושה כלום אלא כמסייע שאין בו ממש אעפ”כ אתה משלם כמעשהו כאלו היה האיש עושה הכל בעצמו וזהו חסד גדול והבן:

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו’ למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי’ ה’ יחיה האדם (דברים ח, ג). וק’ דהההי”ן של ב’ פעמים האדם מיותרים דהל”ל כי לא על הלחם לבדו יחיה אדם כי על כל מוצא פי ה’ יחיה אדם. י”ל דבס’ לקוטי תורה מהאריז”ל דהחוקרים הקשו מאין הוא חיות הנשמה דאין הדעת נותן שיהיה חיות הנשמה מלחם ומאכל גשמי. ואין לומר דהנשמה יכולה לחיות בלי מזון כמו מלאך דא”כ מ”ט אם עובר אדם ושוהה כמה ימים בלא מזון ימות ברעב והמיתה הוא פירוד הנשמה מן הגוף. וק’ מ”ט תצא הנשמה מחמת מניעת אכילה כיון שאינה נהנית ממנו. ונבוכו הרבה בזאת החקירה. ותירץ האריז”ל שלא ידעו והיו סכלים בשורש הבריאה דארז”ל בעשרה מאמרות נברא העולם פי’ ע”י המאמרות עצמן נתהוה הכל דמאמרו של הקב”ה הוא מרום וקדוש ותיכף כשאמר הקב”ה יהי רקיע נתהוה הרקיע כמ”ש בדבר ה’ שמים נעשו ונכנס המאמר ההוא בחיות פנימי להחיות הרקיע כל ימות עולם שיעמוד כמ”ש לעולם ה’ דברך נצב בשמים. וכן כשאמר תוצא הארץ נפש חיה או תוצא הארץ דשא ועץ פרי אותו המאמר היה מהוה הכל והמאמר הזה הוא חיות פנימי להם וכשנוטל אדם פרי או דבר מאכל ומברך עליו בכוונה ואומר ברוך אתה ה’ כשמזכיר את השם מתעורר אותו החיות שעל ידו נברא הפרי ההוא כי נברא הכל ע”י השם ומוצא מין את מינו וניעור וזה החיות הוא מזון הנשמה וכל זה במאכלים המותרים וכשרים שצוה הקב”ה להעלותן מגשמיות לרוחניות. וז”ש ויענך וירעיבך כי המן היה רוחני מאד וההדיוטות לא היה להם קורת רוח ממנו דעכ”א ונפשנו קצה כו’ וז”ש ויאכילך את המן שהוא רוחני מאד לחם אביר שמה”ש אוכלין אלא שנתגשם קצת כדי שיהיה בו תפיסת יד לב”א למען הודיעך אפילו בזמן שתבוא לא”י ותאכל לחם גשמי שתקדים כבוד נשמתך לכבוד גופם ולהעלות הכל מגשמיות לרוחניות כי לא על הלחם לבדו פי’ בזמן שהוא לבדו גשמיות בלי התעוררות הרוחניות בו יחיה האדם פי’ הנשמה שנקרא האדם בה”א הידיעה כי הגוף נקרא בשר אדם והנשמה נקרא האדם כי על כל מוצא פי ה’ פי’ כשאתה מוציא השם בכוונה ע”י הברכה שברכת עליו שעי”ז מתעורר בו הרוחניות מזה יחי’ האדם שהיא הנשמה ניזונית מרוחניות המאכלים כי הקב”ה עשה כן בכוונה מכוונת ע”י שהיה בונה עולמות ומחריבן נפלו ניצוצין קדישין לד’ חלקים שהם דומם צומח חי מדבר שראוי לאדם להעלותם.

והמשל למלך שנאבדה לו אבן יקרה מתוך טבעתו והנה עמדו לפני המלך בעת ההיא הרבה מעבדיו ושריו הפרתמים והפחות והסגנים מאנשי מלחמתו עד אין מספר. עכ”ז לא רצה המלך לצוות שיחפשו אחר האבן טוב רק צוה לבנו יחידו וחביבו שיחפש וימצא האבידה ויחזירנה לאביו המלך הגם שהיה המלך בטוח מכל אחד משריו ועבדיו שכאשר ימצאנו יחזירנו בשלימות. אעפ”כ לא היה ברצונו שהם יתפשו כי רצה לזכות את בנו חביבו וכדי שיקרא המציאה על שמו ולא עוד אלא גם רמז לבנו חביבו בכמה רמזים מקום מציאותו כי מתחלה היתה האבידה מדעת המלך את מקומה ועשה הכל רק למען לזכות את בנו חביבו וכדי שיגיע גם להמלך מזה גודל שעשוע והתפארות מבנו לאמר ראו כי שום בן אדם בעולם לא היה יכול לחפוש ולמצוא זולת בנו חביבו:

והנמשל מובן שתחלת בריאת העולמות היה כדי לברר הניצוצין קדישין ע”י אומה ישראלית כמ”ש בשביל ישראל שנקרא ראשית שע”י יבררו ממאכלים מותרים וכשירים. וז”ש ריב”ש ע”פ רעבים גם לצמאים נפשם בהם תתעטף:

פי’ בכאן סוד גדול והוא למה ברא הקב”ה דברי מאכל ומשקה שאדם תאב להם. והטעם שהם ניצוץ אדה”ר שהיו מתלבשים בדצח”ם ויש להם חשק להדבק בקדושה והם מעוררים מ”נ בסוד אין טפה יורד מלמעלה שאין טפיים עולה כנגדה וכל אכילה שאדם אוכל ושותה הם ממש חלק ניצוצות שלו שהוא צריך לתקן. וז”ש רעבים גם צמאים שאדם רעב וצמא להם. למה זה. ואמר נפשם בהם תתעטף בסוד גלות בלבוש ויחשבה לזונה כי כסתה פניה וכל הדברים שהיו משמשין לאדם הם ממש בסוד הבנין שלו שהלבישו והבן:

והש”י רמז להם לישראל בכמה רמזים שימצאו האבידה ויחזירו לבעליהם לאביהם שבשמים ולא צוה כן למלאכים ושרפים ואופנים. והאבידה ההוא מדעת היתה כמרז”ל שהיה בונה עולמות ומחריבן:

ריב”ש אמר כשהוא דבוק בבורא ית’ ונופל לו איזה מחשבה מאיזה דבר. מסתמא הוא כך כמו שנופל במחשבתו. וזהו רוח הקודש מועט:

גם אמר ריב”ש ז”ל מכח התורה שלמד היום ואח”כ באותו יום מזדמן לו דבר לעשות ואינו יודע אם לעשות אם לא יוכל להבין מכח אותו הענין שלמד איך יעשה ובלבד שיהיה תמיד דבוק בהש”י אז יזמין לו הש”י תמיד שידע מכח התורה כו’:

הנשמה אמרה להרב זלה”ה שמה שזכה שנתגלו אליו דברים עליונים לא מפני שלמד הרבה מסכתות ופוסקים רק משום תפלה שהיה מתפלל תמיד בכוונה גדולה משם זכה למעלה עליונה:

מיד כשאומר אדני שפתי תפתח השכינה מתלבשת בו ומדברת בו כל הדברים וכשיהיה לו האמונה שהשכינה מדברת תפול עליו יראה וגם הקב”ה מצמצם עצמו ושורה אצלו כו’.

התפשטות הגשמיות הוא שאינו מרגיש כלל הרגשת גוף וציור זה העולם רק ציור העולמות העליונים דהיינו המלאכים ושרפים ואח”כ כשבא אל עולם האצילות אינו מרגיש רק דק מן הדק דהיינו אצילתו ית’ ושם יודע עתידות. ולפעמים בעולמות התחתונים ידע ג”כ עתידות ששם מכריזין הכרוזים:

ריב”ש אמר בענין עובדא זו כשאני מדבק מחשבתי בבורא ית’ אני מניח הפה לדבר מה שירצה כי אני מקשר הדברים בשורש העליון בבורא ית’ שכל דבר יש לו שורש למעלה בספירות:

צריך שיהיה דבוק כ”כ שעיקר ראייתו יהיה בבורא ית’. ולא שתהא עיקר ראייתו בעולם ואגב בבורא. לא כן. אלא עיקר ראייתו תהא בבורא ית’. כי אין אדם יכול לעשות שום תנועה בלא שפעו וחיותו.

כשמדבר ד”ת ברבים יהי’ כוונתו שיתכבד ויתפרסם הקדושה:

כשאדם עובד תמיד את הבורא ית’ בכל רגע אין פנאי להתגאות ולאהוב שאר מדות רעות. וישים א”ע כמי שאינו בעה”ז ומה תועלת שיהיה חשוב בעיני ב”א.

אם חושב לאיזה מצוה ישתדל לעשותה ואל יבטלנו היצ”ר לומר שהוא דבר שיכול לבוא לידי יהורא. אלא ידחוק א”ע בחוזק והתלהבות ובודאי שלבסוף יעשה לשמה ממש בלי שום התפארות. ומשלא לשמה יבוא לשמה:

להבין מהו קטנות ומהו גדלות. ד”מ כשאדם יושב ולומד תורה שלא בהבנה אז הוא הקטנות שאין שכלו שלם. אבל כשהוא לומד בהבנה ובהתלהבות אז הוא במדריגת גדלות שמקושר במדריגות העליונים. וכן בתפלה ובכל מצוה יש קטנות וגדלות:

גם יחשוב כשיושב ללמוד או אפי’ בדברי חולין אזי יחשוב באיזה ענין הוא מדבר אם באהבה או ביראה או רחמנות או בניצוח או בהודיה או בהתקשרות או באיזה ממשלה ויתקשר א”ע במדה ההיא:

העוסק בתורה לשמה. פי’ לשם ה’. זוכה לדברים הרבה. פי’ ממילא נתרבה אליו הדיבור בחכמת התורה. כי כשאדם מדבר דיבור טוב הדיבור הוא החיות של האדם והחיות הוא ממנו ית’ אז הדבור סלקא לעילא ומתעורר הדיבור העליון ומשפיע עליו יותר חיות מלמעלה:

הלואי שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. למשל כשישן ובא רבו והקיץ אותו בידו מיד הוא נרתע ומזדעזע לפניו. ומכ”ש כשהשי”ת מקיצו משנתו שהוא בחצות לילה כידוע:

אין כאלהינו הוא בעולם העשיה שהוא כמו ספר שבודאי א”א לטעות. מי כאלהינו הוא ביצירה שאפשר חלילה לטעות כמו אחר שראה מט”ט וכו’. אך אני איני טועה כי מי כאלהינו. נודה לאלהינו הוא בבריאה ששם א”א לטעות מפני שקרובה לאצילות ובאצילות אומר לנוכח ברוך וגם אתה הוא אלהינו.

טעם למה אנו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו. כי יש שני מיני בני אדם המאמינים בהש”י. א’ שמאמין בהקב”ה מחמת קבלת אבותיו ועכ”ז אמונתו חזקה. והב’ שבא על האמנת הדת מחמת החקירה. והחילוק ביניהם הוא שהא’ יש לו מעלה שא”א לפתות אותו אף אם יאמרו לו כמה חקירות הסותרות ח”ו כי אמונתו חזקה מצד קבלת אבותיו ועוד שלא חקר מעולם אבל יש לו חסרון שהאמת אצלו היא רק מצות אנשים מלומדה בלי טעם ושכל. אבל הב’ יש לו מעלה שמחמת שהכיר הבורא ית’ מחמת גודל חקירתו הוא חזק אצלו באמונה שלימה ובאהבה גמורה אבל ג”כ יש לו חסרון שבקל יכול לפתותו אם יביאו לו ראיות הסותרות אמונתו יתפתה ח”ו. אבל מי שב’ המדות בידו אין למעלה ממנו דהיינו שסומך על אבותיו הקדמונים בחוזק וג”כ באה לו שחקר בעצמו זו היא אמונה שלימה וטובה. ולזה אנו אומרים אלהינו מצד חקירתנו ואלהי אבותינו מצד קבלתינו. וכ”כ בתשובת פנים מאירות דעכ”א אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי אברהם יצחק יעקב לומר לך דיצחק ויעקב לא סמכו על קבלתם מאברהם אלא חקרו האלהות בעצמם:

יראה חיצונית הבאה לאדם הוא כדי לעוררו ליראת אלקים. מלה”ד לאיש חיל שלוח מהמלך לקרוא לאדם והוא בכעס גדול ובפחד אין לירא מהשליח כ”א תיכף ילך להמלך לרצותו. וכן אהבה חיצונית הבאה הוא כדי לעוררו לאהבת ה’. מלה”ד לפעמים בא איש מהמלך שלוח לאדם בתנועת אהבה ומי שהוא טיפש הוא מתענג ומשתעשע עם השליח והחכם אומר מה לי להשתעשע עם השליח אלך לשורש האהבה של מלך. וז”ש תמים תהיה עם ה’ אלהיך. והתי”ו גדולה. לכאורה התי”ו רחוקה מן האלף לרמוז להעלות כל דבר רחוק הן אהבה הן יראה הן שמחה ותענוג גשמי אל האלף הרומז לאלופי של עולם. והנה ידוע שהאותיות נק’ כלים והנקודות הם חיות ונשמות הכלים. והנה האדם כשמחשב איזה מחשבה מה שיהיה הוא אותיות. וכבר ידעת שאם באה לאדם איזה מ”ז בלימודו או בתפילתו אינה מקריות כי יש עת לכל חפץ וכמ”ש ובהגיע תור נערה ונערה לבוא כו’ שהוא הניצוץ הנתונה בעמקי הקליפות שמנוער מכל טוב ורוצה להתדבק בשרשה והגיע עת וזמן להעלות בקדושה הנה אז צריך להתעורר מאד כי לא לחנם באה את המחשבה אלא להעלותה ואם לא עכשיו אימתי. אפשר לא יהיה עוד עת ותור הנערה ההיא כי עפ”י רוב המחשבה באה מענין הדומה לענין התפלה והברכה ההיא.

ומלה”ד לבן חביב שלקח אביו מנסה לנסות בנו בדבר ההלכה. והנה מנסה מקשה אותו קושיות שונות ורוצה להתעותו מדרך הפשוטה להעקומה. הנה לא היה ח”ו כוונת האב לסתור דברי בנו ולהטעותו שישאר מבוכה וטועה אלא לחדודי קמכוין שיעשה הבן תשובות נגד הקושיות ויתרצם וידרוך בדרך האמת והישר בפשט ההלכה וזהו רצון האב ושמחתו כמ”ש חכם בני ישמח לבי אשיבה חורפי דבר. והנמשל מובן שהמנסה הוא היצה”ר והמ”ז ובאמת הוא לסיבת שיעלה אותה האדם ע”כ כאשר בא מ”ז צריך להתעורר מאד ולהעלותה בקדש עם אותן מחשבות קדושות שמכוין ומייחד ועם הדיבורים שהוא מדבר.

וז”ש מטבילין כלים בתוך כלים (חגיגה כ, ב) הם אותיות המ”ז יטבול ויטהר בתוך כלים שהם אותיות הקדושה ועי”ז יחבר הכל לקדש הלעיון. וז”ש אם בחוקתי שזהו לימוד התורה תלכו ממדריגה למדריגה ונתתי גשמיכם כלומר שגם הגשמיות שלכם יזדככו וגם הניצוץ יעלה בעתם ר”ל בעת הצורך שיוכל אדם להעלותו יזדמן לכם המ”ז כדי לזכותכם בהעלות הניצוץ. ולא כמו שאר ב”א שבא המ”ז מחמת מחשבותם שלא מטוהרה מדברים גשמיים ולא כן אתם ההולכים בחוקותי:

חומר בקודש מבתרומה (חגיגה כ, ב). כי הלא נודע שעיקר עבודת ה’ הוא הדביקות והתלהבות בעבודת הש”י ובלימוד תורתו בדו”ר כי עי”ז ההבל שבדיבורים מתדבק בהבל העליון והקול בקול העליון והדיבור בדיבור העליון וכן המחשבה. וזהו רמז חומר בקדש כלומר אם תרצה לזכות חומרך שיהיה בקדש העליון שהוא המחשבה העליונה א”א אלא מבתרומה פי’ ע”י הקול והדיבור שהם תרי ממאה ברכות שצריך אדם לברך בכל יום ע”י קול ודיבור. וזה ידוע שבמקום שהאדם מחשב שם הוא ג”כ במקום ההוא וא”כ כשתתמיד ותרגיל עבודתך בכך בוודאי תרום ותעלה במקום המחשבה העליונה שנקרא קודש ואז גם חומר שלך תזדכך בקדש העליון כנ”ל:

שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב. ואע”פ שלקח המוצא ממנו מ”מ מצטער מאד על שנשאר הון רב שא”א לקחתו כולו. כן אע”פ שלמדתי תורה הרבה מ”מ נשאר הרבה מאד שא”א ללמדו כולו כי ארוכה מארץ כו’:

יעקב ראה בעין שכל שמן ההכרח שיש בהנהגת העולם מדה הממוצעת והמכריע בין מדת החסד ומדת הדין דאל”כ לא היה העולם מתקיים אם היה נוטה לא’ משני הקצוות לכן המתדבק במדת הת”ת שהוא מדה”ר המכיר בין חו”ג. ומתוך זאת המדה שהשיג והכיר יותר מאבותיו ע”כ הוא בחיר שבאבות בי בזאת המדה העולם מתנהג בתמידות כמרז”ל (ב”ר יב, טו) ראה שאין העולם מתקיים בדין ושיתף עמו מדה”ר:

צריך האדם להעלות הדיבורים מתתא לעילא אל שרשם. דהיינו כשאדם מדבק ומחבר דיבור עם דיבור וקול עם קול והבל אם הבל ומחשבה עם מחשבה שהם ד’ אותיות שם הוי’ כידוע. ואם האדם עושה כן כל דבור פרחין לעילא אל שרשם ובזה הוא גורם שהדיבורים באים לפניו ית’ ומסתכל בהם ובזה הוא נענה בתפלתו כי ההסתכלות הלא כעין ההשפעה מעילא לתתא כאילו הש”י מסתכל בהם הוא קיום העולמות כולם כי למעלה אין שם שעות וזמן כי ברגע א’ בא ההשפעה מהמעיין עליון הנובע תמיד ודרכו להיטיב ולהשפיע לבריותיו רק שיהיה המקבל ראוי לקבל ואם הוא מתפלל או למד תורה בענין הזה הוא נעשה כצנור אל המעיין העליון הממשיך ומשפיע שפע טובה לו ולכל העולם כולו:

ענין איסור אפי’ שאלת שלום קודם להתפלה. כי ידוע שהעולם נברא ע”י מחשבה ודיבור ומעשה. וראשית הכל הוא המחשבה והדיבור הוא ענף המחשבה והמעשה הוא ענף הדיבור. וכמו כן האדם בקומו משנתו שהוא נעשה בריה חדשה כמ”ש חדשים לבקרים אם ידבר תחלת דבריו דברי הרשות וכ”ש דברים אשר לא כן אף אם יתפלל ויעסוק בתורה אח”כ הכל מסתעפין ונמשכין אחר הדבור הראשון. כי כמו שהדבור הוא ענף המחשבה וטפילה אליו כן הדיבור השני אל הראשון כמ”ש בזוהר ובכתבי האריז”ל בענין כיבוד אח הגדול. ולכן יזהר האדם שיקדש ויטהר דבורו הראשון בקומו ויזכך מחשבתו הראשונה דבוקה בקדושה כדי שימשוך אליו כל שארי הדבורים שאחריה ואח”כ כשיעמוד בתפלה מתוך שמחה של מצוה כנ”ל כמו שקידש דבורו ומחשבתו כנ”ל בודאי יהיה נענה בתפלתו וכן יקדש א”ע ודיבורו בשכבו כדי שלא יבוא לידי מקרה לילה ח”ו. וז”ש הדלת תיסוב על צירה (משלי כו, יד) פי’ על ב’ הצירים ציר העליון והתחתון סובבת הדלת וכן העצל על מטתו פי’ להתקדש בשכבו ובקומו:

שמ”מ הבעש”ט פי’ משנה (אבות פ”ב מ”ב) כל תורה שאין עמה מלאכה. וביאר דיש ג’ מיני דיבור שהם ג’ מיני זווג. א’ זווג המלך ומטרוניתא. ב’ זווג בן המלך וזוגתו. ג’ זווג דעבד ושפחה וכו’. והנה הדיבור בתורה ותפלה זווג הקב”ה כנ”ל. ע”ש. צחות לשון הש”ס (פסחים נ, א) לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה. לשון צווי כדי שאם יעסוק אח”כ לשמה אז מתוך שלא לשמה בא לשמה כאשר שמעתי בשם מורי שיעלה הפנימיות של שלא לשמה וכו’ ודפח”ח:

חשב ה’ להשחית חומת בת ציון נטה קו (איכה ב, ח). ענין כשהצדיק מתפלל וצועק על הזיקו שבעה”ז ואינו נענה ואין משגיחין עליו. האמת הוא כי הכל הוא מגודל החבה והאהבה שיש לו ית’ אל הצדיק ובשביל כך אינו נענה בעניני עה”ז.

מלה”ד לבן המלך שהוא קטן ועשה לעצמו בית קטן מקיסמין ובא אדם וסתר אותו ובא התינוק אצל אביו בקובלי רבה ובוכה ע”ז ואביו היה מצחק ולא ענהו להנקם תיכף מזה האדם שסתר בנין גרוע זה כי במחשבת המלך לבנות לו פלטרין גדולים. וז”ש (תהלים כא, יד) רומה ה’ בעוזך לבנות בהמ”ק העתיד ואז נשירה ונזמרה גבורתיך. והנמשל מובן שמחמת אהבת ה’ להצדיק ויודע שינחילו עה”ב לכן אינו משגיח על צער שיש להצדיק בעה”ז שהרי עי”ז הצער לפום צערא אגרא שינחילהו לעה”ב:

ריב”ש ע”ה אמר כשאדם טובע בנהר והוא מראה במים כמה תנועות שיוציא עצמו מן המים השוטפים אותו בודאי הרואים לא יתלוצצו עליו ועל תנועתו. כן כשמתפלל ועושה תנועות אין להתלוצץ עליו. שהוא מציל עצמו ממים הזדונים שהם הקליפות ומ”ז הבאים לבטלו ממחשבתו בתפלתו:

צריך שירגיש במחשבתו שהוא בעולם העשיה בתחלת התפלה ואח”כ ירגיש שהוא ביצירה עולם המלאכים והאופנים ואח”כ בעולם הבריאה עד שירגיש במחשבתו שפרח במחשבותיו גבוה מאד לעולם האצילות וכמו אדם שמטייל מחדר לחדר כן יטייל במחשבתו בעולמות עליונים. ויזהר שלא יפול ממחשבתו הגבוה מאד בעולמות העליונים רק יחזיק עצמו בכל כחו שישאר למעלה במחשבותיו במתג ורסן שעשה כמו גדר שלא ירד. וכשרוצה לעשות כן לצורך דביקות בלא שעת תפלה צריך שלא יהיה שום אדם באותו בית שאפילו צפצופי עופות יכולים לבטלו וכן מחשבה של אחר יכול לבטלו:

ירגיש בשבת תוספת נפש ואח”כ תוספות רוח ואח”כ תוס’ הנשמה שירגיש בכל פעם שהולך גבוה יותר בעולמות עליונים.

אפי’ כשהולך לעסקיו יקיים שויתי ה’ לנגדו תמיד ובכל דרכיך דעהו ויהיה דבוק בבורא ית’ במחשבה קטנה. לפעמים יש ג”כ קטנות למעלה בזעיר אנפין ומכח אותו הקטנות יבוא לגדלות. כמו בגחלים אם יהיה ניצוץ א’ שנשאר יכול לנפח בהם הרבה עד שיהיה מדורה גדולה כבתחלה. לאפוקי אם לא יהיה ניצוץ קטן לא יכול לנפח אש. כך לא יהיה דבוק במחשבה קטנה תמיד בו ית’ יכבה נשמתו לגמרי. וז”ש הרמ”ק לומר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה פי’ הדביקות הנמשל לאש רשפי אש כו’ תמיד תוקד על המזבח בהצדיק הזובח יצרו בקרבו לא תכבה דא”כ יצטרך להביא אש מחדש.

לפעמים כשמתפשט הניצוץ הקדוש של השכינה שיש בנשמתו ואז היא מדברת הדברים שבפיו ונראה כאלו אינו מדבר שהדברים יוצאים מאליהם מפיו. וזהו מדריגה גדולה. וכן אנו רואים להיפך במשוגעים:

התורה חסה על ממונו של ישראל (יומא לט, א). ולמה כך. כי זה כלל גדול שכל מה שאדם לובש או אוכל או משתמש בכלי הוא נהנה מהחיות שיש באותו הדבר. כי לולא אותו הרוחניות לא היה שום קיום לאותו דבר. ויש ניצוצין קדושים השייכים לשורש נשמתו וכשהוא משתמש באותו הכלי או אוכל מאכל אפי’ לצורך גופו הוא מתקן הניצוצין כי אח”כ עובד ה’ בכח ההוא שבא לגופו מהלבוש או מאכל או שאר דברים ובזה הכח עובד להש”י נמצא מתקנם. לכך פעמים שיאבד ממנו הדבר ההוא שכשכלה לתקן כל הניצוצין שהיו באותו הדבר השייכים לשרש נשמתו אז לוקח ממנו השי”ת אותו הכלי ונותן לאחר ששייכים הניצוצות נשארים בתוך הכלי לשורש של אחר שהוא משורש נשמתו.

ואמר ריב”ש ע”ה שאוכלין בני אדם ויושבים על ב”א ומשתמשים בב”א היינו בניצוצין שיש באותן הדברים. לכך צריך האדם לחוס על כליו ועל כל דבר שיש לו דהיינו מצד הניצוצין שיש בכלי זה בכדי לחוס על הניצוצין הקדושים:

אמרו עליו על ריב”ש ע”ה שזכה לכל הארות והמדריגות שהיה לו הכל מחמת המקוואות שהיה תמיד בטבילות. ומקוואות יותר בתמידות טוב יותר מהתענית. שהתענית מחליש הגוף מעבודת השם. ועוד יותר טוב שהכח שהוא מניח בתענית יתן הכח ההוא בלימוד התורה ותפלה שיתפלל בכל כחו וכוונתו ובזה יבוא למדריגה:

שויתי ה’ לנגדי תמיד (תהלים טז, ח). שויתי לשון השתוות. בכל דבר שיארע לו יהיה הכל שוה אצלו. בין בענין שמשבחין אותו ב”א או מבזין אותו וכן שאר דברים. וכן בכל האכילות בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים הכל שוה בעיניו שהוסר בזה היצה”ר ממנו מכל וכל. וכל דבר המאורע יאמר הלא זה נשלח מאתו ית’ ואם בעיניו הגון כו’ וכל כוונתו יהיה לש”ש אבל מצד עצמו אין חילוק. וזהו מדריגה גדולה מאד:

וכן האדם צריך לעבוד הש”י בכל כחו שהכל הוא צורך גבוה שהש”י רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים. הכוונה כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם בנ”א ואז אינו יכול ללמוד וצריך להיות דבוק בהש”י במחשבתו וליחד יחודים. וכן כשאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו וצריך לעבדו באופנים אחרים אל יצער א”ע בזה כי הש”י צריך שיעבדוהו בכל האופנים פעמים באופן זה ופעמים בזה. לכן הזדמן לפניו לילך לדרך או לדבר עם בנ”א בכדי לעבוד אותו באופן זה. כלל גדול (משלי טז, ג) גול על ה’ דרכיך ויכונו מחשבותיך. שבכ”ד שיזדמן לו יחשוב שהוא מאתו ית’. וגם שיבקש מהשי”ת שיזדמן לו תמיד מה שהשי”ת יודע שהוא לטובתו ולא מה שנראה לאדם טובה ע”פ שכלו. כי אפשר מה שבעיניו הוא טוב הוא רעה לו. רק ישליך הכל כל ענינו וצרכו עליו ית’ כמ”ש (תהלים נה, כג) השלך על ה’ יהבך. פעמים האדם כשכור מחמת שמחת התורה שבוער בלבו אהבה גדולה. פעמים יכול לומר התפלה במהירות מאד מחמת שבוער בלבו אהבת השם מאד והתיבות יוצאים מפיו מעצמם. האדם צריך ללמוד גאוה ולא יתגאה. כעס ולא יכעוס. וכן כל המדות. כי האדם צריך להיות שלם בכל המדות כי גם אצלו ית’ יש דין ורחמים:

בשם ריב”ש כאשר בא לאדם מ”ז בתפלה או בלימוד ישבור המ”ז וידבק עצמו בבורא ית’ ובזה מתקן ניצוץ קדוש שיש במחשבה ההיא. והוא משל האדם שהיה מונה מעות והיה בנו בשבי’ ובא אצל אביו וא”ל הרי יש לך מעות פדני מהשביה:

כשמתענה אדם אפילו משבת לשבת ויהיה לו פניה אפילו קטנה שיאמר בלבו שהוא עושה דבר גדול שעינה א”ע כ”כ הרבה ויזדכך מאד בזה. זה התענית בא לסט”א. רק יחשוב בלבו מה מעשי נחשבים נגד עבודת המלאכים שעבודתם בתמידות להש”י ואני טפה סרוחה וסופי לעפר:

יהיה זהיר מאוד לקום תמיד בחצות לילה. ואם אינו קם שלא מחמת אונס הוא בנידוי למעלה. ויהפוך הלילות לימים ויישן ביום כמה שעות כדי שיספיק לו מעט שינה בלילה:

סיג לחכמה שתיקה (אבות ג, יג). שכשהוא בשתיקה יכול הוא לדבק עצמו לעולם המחשבה שהוא חכמה.

ארז”ל אור אלו מעשיהם כו’ (ב”ר ב, ה). פי’ כי אדם החכם יכול לאכול דברים טובים ושאר תענוגים ומ”מ יכול הוא לסגף עצמו בהם וכן לראות בכל מקום שירצה ולא להסתכל חוץ לד’ אמות לראות תמיד בשם בן ד’ שיש באותו דבר בסוד שויתי ה’ וגו’ בסוד אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו דעיקר כל דבר שבעולם הוא הרוחניות שבו הבא מהש”י שנותן בו טעם ומקימו. וכן בתפלה לעבוד עבודת התפלה להש”י שלא יהיה עבודתו נראה בפני ב”א כלל שלא יעשה שום תנועה באיברים רק בפנימיות בנשמתו יהיה בוער בלבו ויצעק בלחש מחמת התלהבות בענין שתהא עבודתו בפנים יותר גדולה משתהא עבודתו נראית באיברים כמ”ש צעק לבם כו’:

חשוב שבתפלתו הולך מהיכל להיכל וכשנופלת לו מ”ז מגרשין אותו מן היכל כי דנין אותו בכל היכל אם ראוי ליכנס ויראה וישגיח על המ”ז ההיא. אם ח”ו חשב באהבה רעה כגון ניאוף יתחרט תיכף ויאמר בלבו למה עשיתי שלקחתי חלק מעולם המחשבה והולכתי אל מקום הטנופת ובזה יכנע וישוח עד לעפר ויביא זאת המחשבה למדת אין ואח”כ תבוא אל עולם אחר בזכרו אם אני אוהב את הדבר הרע הזה כמו אשה שהיא טפה סרוחה כמה יש לאהוב את הש”י. וכן אם שומע א’ מדבר בדברי שחוק ועי”ז נולד לו איזה שמחה יאמר בלבו הלא זה החלק מעולם האהבה. וכן אם רואה או אוכל דבר שיש לו תענוג מזה יחשוב בלבו הלא זה חלק מעולם התענוג ויראה מאד שלא יגשם התענוג ההוא אלא יבוא גם הוא אל עולם התענוג נמצא הוא יושב כאן ואוכל בעולם התענוג של הש”י. וכן בהתפארות אם מפארים אותו ואם בא לו באמצע התפלה התפארות כמה אני מתפלל בכוונה יחזיק א”ע בהתפארות של עולם התפארת כנ”ל. ואם בא לו איזה יראה רעה כגון שמתירא ליתן צדקה שלא יעני יחזיק א”ע ביראה הקדושה שהוא בושה מהש”י. ואם בניצוח ינצח את מדה הזאת ויחזיק א”ע במדת נצח העליון. וכן בהודיה וכן בהתקשרות שלא יהיה מקושר רק בהש”י עצמו:

צריך אדם לידע כלל גדול. כאשר בא לו מ”ז מן ז’ ימי הבנין ר”ל התפארות רעה או אהבה רעה או יראה כנ”ל וכן מכל ז’ ימי הבנין צריך לקשר אותה כ”א בשרשה. כיצד יעשה. ימאס הדבר ההוא ואז הרע נופל למטה והטוב יקח ממנו ר”ל שיבוא עליו צירוף אחר. למשל כשבא לאדם במחשבתו אותיות של ניאוף ישבר המחשבה הזאת ויבוא עליו צירוף אחר וזהו פי’ כשבא טל הבינה נמתקין הדינים (זח”א קנא, א) וד”ל:

התפלה כשהיא בשמחה גדולה בוודאי יותר חשוב ומקובל לפניו יותר מהתפלה בעצבות ובכיה. ומשל ע”ז כשעני שואל ומבקש ומתחנן לפני מלך ב”ו בבכיה גדולה אעפ”כ אינו נותן לו אלא דבר מועט. אבל כשהשר מסדר לפני המלך שמחה גדולה ומתוך השבח מבקש גם בקשתו אז נותן לו המלך מתנה מרובה כמו שנותנין לשררות:

והבוטח בה’ חסד יסובבנו (תהלים לב, י). וכשהוא להיפך שהוא מתירא תמיד ממדת ה’ ומהעונש אז הוא מתדבק עצמו בדינים וח”ו שלא יבוא לו רעה כמ”ש (ישעיה סו, ד) ומגורתם אביא להם. שבכ”מ שאדם הוא חושב הוא מתדבק. ואם מחשב בדין הוא מתדבק בדין. וכשהוא בוטח בחסד שם ידבק נשמתו והחסד יסובבנהו. ותמיד יטמין א”כ כולו בשם יתעלה:

מריב”ש ע”ה. כאשר גופו חולה גם נשמתו נחלשת ואינו יכול להתפלל כראוי אע”פ שהוא נקי מעבירות. לכך צריך האדם לשמור בריאות גופו מאד:

זהו מדריגה גדולה לאדם שיראה תמיד בעין שכלו הש”י כמו שמסתכל על אדם א’. ויחשוב שגם הבורא ית’ מסתכל עליו כמו אדם אחר המסתכל עליו. כ”ז יהיה תמיד במחשבתו ובמחשבה זכה וברורה וצלולה:

פעמים יש לעבוד הש”י בנשמה לבד דהיינו במחשבתו. ולפעמים יכול אדם לומר התפלה באהבה ויראה והתלהבות גדול בלי שום תנועה ויהיה נראה לאדם אחר שהוא אומר אותן הדברים בפשוט בלי שום דביקות. וזה יכול אדם לעשות כשהוא דבוק מאד להש”י אז יכול לעבוד אותו בנשמה לבד באהבה רבה וגדולה. וזה העבודה היא יותר טובה והולכת במהירות יותר ומדבקת יותר להש”י מהתפלה שנראה בחוץ על האיברים. ואין הקליפה אחוזה בזו התפלה שכולו הוא בפנימיות:

גבורי כח עושי דברו (תהלים קג, כ). פי’ שצריך האדם להיות במדרגה זו שהדיבור יהיה לו עשיה ר”ל כשבא אל הדיבור צריך לו לילך דרך ז’ מדריגות כי תחלה צ”ל בינה לחשוב איך לדבר ואח”כ צ”ל דרך אהבה ויראה ואח”כ דרך התפארת. כשהוא רוצה שתהיה תיבה שלימה אז נצטרפים אותיות ואז מתפארים בעיניו לדברם כך. ואח”כ צ”ל דרך הניצוח שמנצח האותיות האחרים בנענוע המוצאות מנצח אותם ומדבר הדבר הצריך לו. ואח”כ צ”ל דרך הוד. ואח”כ הרוצה לצאת דרך יסוד דהיינו כשמחשבתו דבוק לדבורו הוא נקרא יסוד שהוא דביקות המחשבה בדיבור. ואח”כ בא דרך הפה והוא מלכות והוא מדריגה התחתונה וצריך האדם להיות במדריגה זו שיהיה דבורו נחשב לו למעשה וד”ל:

הורני ה’ דרכך (תהלים כז, יא). פי’ אפילו הדרך הכבושה בקשתי הורני ואז אלך בה מעצמי. ונחני באורח מישור באורח שאוכל לטעות בה בקשתי שתנחני בסיוע ועזר שאלך במישור ולא בעקלתון כי זולת העזר אוכל ח”ו לטעות. וז”ש בכל דרכיך פי’ דרכים הכבושים דעהו מעצמך והוא ית’ יישר אורחותיך אפילו בדרכים שאינם כבושים:

עונש הצדיקים בעה”ז והם כאלו הקב”ה מתרחק מהם ח”ו כדי שיתקרבו יותר. מלה”ד לבן קטן שאביו מלמדו לילך כו’ וריב”ש נתן סימן ע”ז (תהלים מח, טו) והוא ינהגנו עלמות:

האדם אע”פ שיש בו גדלות וגאוה ונדמה לו שהוא למדן גדול ויחסן ובעל מדות טובות וצדיק וירא ונעים ונחמד ולפי מעלתו היה ראוי שלא להתחבר ולפנות לשום אדם רק שלא יחזיקהו לבעל גאוה וסובר שמצוה להיות עניו ע”כ עושה עצמו עניו. ומלה”ד ליושב על עגלה וישן כשנוסע עמו בעל העגלה על הר גבוה ואח”כ כשהוא בא על ההר הדרך ישר ואח”כ אם נתעורר האדם הישן ואומרים לו שהוא על ההר אינו מאמין מפני שאינו רואה שום סימן אך יתודע לו כשירד מן ההר בשפוע הב’. וכן האדם נולד על זה ההר שהוא הגבהות כו’ ולא יבחין זה אלא כשירגיל א”ע בתכלית הכניעה ע”י שיכיר גדולת יוצר בראשית ושפלותו כי א”א למי שהוא דבוק בהש”י באהבה ויראה שיבוא לידי חטא ק”ו (לחמור) ק”ו שיהיה דבוק באיזה תאוה או גאוה ח”ו כי הלא הש”י קדוש ומובדל מכל החומריות. וענין אהבת הש”י ויראתו צ”ל בלב האדם שיהיה לבו מלא פחד ויראה מהש”י תמיד ויהיה בוער אהבתו בלבו תמיד כמ”ש הרמב”ם סוף ס’ המדע (הל’ תשובה י, ג) כיצד הוא אהבה הראויה כו’ ע”ש. וזה א”א לקנות כ”א ע”י תורה לשמה ותפלה בדביקות ובהתלהבות הלב ובכפיות כל הכוחות למחשבות זכות וטהורות להש”י תמיד ובפרישות כל התענוגים ואצ”ל פרישות עבירות קלות וחמורות. אבל ב”א המזלזלים בתפלה האיך יהיה להם דביקות בהש”י ע”י התורה. באמת אינם לומדים רק מצות אנשים מלומדה למען יחכמו. ועז”א הכתוב (ישעיה ה, כא) הוי חכמים בעיניהם וזה קורא בזוהר חסד דעבדין לגרמייהו. ועיקר התורה לשמה היא לבוא להתדבק במי שנעלם בה להיות מרכבה אליו. וזה שארז”ל דבר קטן ודבר גדול. דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא עמש”ל:

במיעוט תענוג (אבות ו, ו). פי’ מחמת גודל התלהבות לתורה ולעבודת הש”י למען שמו באהבה לא יחשוב אל התענוג של העה”ז. כמו אם האדם שמח במו”מ שהרויח אינו מרגיש כלל בתענוג קטן של אכילה. וזהו במיעוט תענוג. ואינו אומר במעט תענוג רק במיעוט. כי למעט אצ”ל כי אפילו ההכרח ממעט דהיינו שירבה תענוג וחישוק דביקות אלהי בלבו ע”י התורה עד שיכבה כשרגא בטיהרא ואם יהיה מעט תענוג אזי יהיה בזה כמו שארז”ל הנאה לאדם בע”כ. והעיקר שיהיה לא אפשר ולא מכוין. ואפי’ אפשר שרי רק העיקר לא מכוין כידוע הדין. וזה הכל בענין המותר לאכול ולשתות ומוכרח בו:

וזהו עיקר התפשטות הגשמיות שיהיו נמאסים בלבו ובעיניו כל תאוות העה”ז ומכ”ש כל המדות רעות שיהיה מופשט מכולם מחמת גודל תשוקתו לבורא ית”ש אשר כל תאוות וחמדת עה”ז ורהביו וקנאתו הבל הוא למי שזכה לטעום בנפשו חשוקה זו אפי’ באפס קצהו שיהיה באמת דהיינו שיהיה ביראה ואהבה כי בלתי יראה ופחד לב אין זה רק חיצונית אהבה כי כל מה שאדם עובד ועוסק בתורה בלתי יראה ר”ל פחד הלב ר”ל שתפול עליו פחד בלב מן הש”י ובלתי זה הכל הוא מבחוץ. אבל ביראה נאמר זה השער לה’ כי מי שבא בשער שהמלך בו נופל עליו יראה בטבע. כן האדם כשנופל עליו פחד הש”י בליבו סימן הוא שנכנס במחשבתו בשער המלך וזהו מדת מלכות כי כן מדת המלכות ב”ו. ק”ו ב”ב של ק”ו מלכות הש”י כשמרגיל א”ע ביראה זו תמיד אזי ממילא נמאסין בעיניו כל התאוות והמדות רעות מחמת בושה של הש”י ופחדו ממנו וזהו התפשטות הגשמיות והתגברות כח השכלי המבואר בש”ע סי’ צ”ח וז”ש יעקב מה נורא כו’ ש”מ וזה שער השמים:

יהיה מופשט מגשמיות ותאוותיהם כי אם הוא דבוק בגשמיות ובתאוות ומקבל תענוג מהם לרצונו אזי בוודאי אינו יודע כלל מאהבת הבורא ויראתו והתפארותו כי לא טעמו כלל והכ’ אומר טעמו וראו כי טוב ה’:

ואם הוא מופשט מגשמיות ואפ”ה מתעורר בלבו לפעמים אהבה רעה או יראה רעה כי עדיין לא נברר ונפשט כל צרכו והפסולת רוצה להתאחז בו ולהדפו. יתעורר עי”ז לאהבת הבורא ויראתו ועי”ז יברר ניצוצין קדישין מפסולת המאנין תבירין. כי באמת לולי השבירה לא היה שום רע ושום חומריות בעולם רק כל הברואים היו דביקים בבורא ית’ כמו האופנים שרפי’ וחיות הקודש:

אבל השבירה גרמה התרחקות והתעבות ופירוד מן הש”י והכל למען נסותינו להטיבנו באחריתנו כשנזדכך במעשים ונברור טוב מרע ע”י מצות הבורא של מאכלים כשירים וטהורים. ועיקר הבירור של השבירה א”א להיות אם הוא דבוק ומתאוה ומתענג לתענוג החומריות ח”ו כי האיך יברור אם הוא חושק לפסולת ברצונו אבל הבירור ע”י שיהיה דבוק בהש”י באהבה ויראה ומביא הכל ע”י מדת היראה לאין שהוא חכמה. ור”ל שמבין שתענוג הגשמי הוא הבל ונמאס בעיניו וברצונו לא היה נהנה מזה התענוג הגשמי כמו אכילה ושתי’ ומשגל רק מחמת מצות הבורא וגם יש בזה ניצוץ מאהבת ותענוג הבורא:

עי”ז התענוג מפריד עצמו מן הפסולת ונמאס בעיניו תאוה של פסולת מחמת חכמה. כמו מי שהוא חכם ומביאים לו איזה דבר גרוע מטבע או בגד הוא צבוע בצבע טוב מאד מי שהוא כסיל דומה לו שהוא טוב כולו והחכם מבין שהצבע הוא טוב לבד וז”ש בזוהר (זח”ב רנד, ב) הכל בחכמה אתברירו:

החכמה נקרא נסתר. פי’ כי נסתר נקרא מה שאין אדם יכול להשיגו. כמו טעם של המאכל א”א לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם א”א לפרש לו בדיבור איך ומה. ונקרא זה דבר סתר.

כן כמו ענין אהבת הבורא ויראתו ית”ש א”א לפרש לחבירו איך הוא האהבה בלב. וזה נקרא נסתר. אבל מה שהם קוראים נסתר חכמת הקבלה האיך הוא נסתר הלא כל מי שרוצה ללמוד הספר לפניו. ואם אינו מבין הוא ע”ה ולפני איש כזה גמרא ותוס’ ג”כ נקרא נסתר. אלא ענין הנסתרות שבכל הזוהר וכתבי האריז”ל הכל בנויים ע”פ דביקות האלהות:

כי תורה חדשה מאתי תצא (ישעיה נא, ד). וקשה הלא לא יחליף ולא ימיר דתו כו’. אלא ה”פ. לפי שעתה נתלבשה התורה בספורי מעשיות כגון דלבן ובלעם. ולע”ל יפרש איך דבר הכל מאתו מבנין עולמות העליונים והתחתונים. וז”ש תורה חדשה מאתי תצא אפרש הפי’ איך מדבר הכל מאתי:

בכתבים בשם ר’ בער ז”ל משל ע”ז הענין שיש לכל מסגר מפתח שפותח בכיוון ולפי המסגר כן מכוין המפתח ויש גנבים שפותחים בלי מפתח דהיינו ששוברים המסגר. כן הענין יש לכל דבר נעלם מפתח והוא הכוונה המכוונת לאותו דבר אבל עיקר המפתח הוא להיות כגנב ששובר הכל דהיינו לשבור הלב היטב בהכנעה גדולה ויושבר המסך המבדיל למעלה שע”י הוא ההסגר לאדם:

בשם ריבעש”ט. הזהר בגחלתן שלא תכוה וכו’ שכל דבריהם כגחלי אש. והקשה ממ”נ אם גחלת סתם פי’ לוחשת למה לי כגחלי אש ואפי’ סתם וגחלת משמע עוממות ק’ מ”ש הזהר בגחלתן שלא תכוה הלא סתם גחלת הם עוממות. ואמר ז”ל כי הנה לפעמים צדיק גמור נופל ממדריגתו ועובד להשי”ת בקטנות דהיינו שאינו מתפלל בכוונה גדולה וגם הולך בטל לפעמים יהרהר אדם הרואה את הצדיק במדריגה כזו ושאין תורתו ותפלתו כ”כ בכונה שגם הוא יעשה כן מה אם זה שהוא צדיק וחסיד עושה כך מכ”ש הוא. ולזה הזהיר התנא שלא ידמה א”ע להת”ח וצדיק כי צדיק זה כשיתעורר ויתחיל ללמוד ולהתפלל בכוונה עצומה יעלה כל הדברים בטלים שדיבר וכל המעשים שעשה עד הנה כידוע מסוד העלאת ניצוצין אף מדברים בטילים. אבל אתה אדם הרואה אדם פשוט שאינך יודע כלל מסוד עבודת הבורא ית’ איך מלאך לבך לדמות א”ע אליו וזה הזהר בגחלתן ר”ל בשעה שנפל ממדריגתו ונקרא אז גחלת עוממת דהיינו שמדבר דברים בטלים ושאר מעשים הזהר שלא תלמוד מהם שכל דבריהם אפילו דברים בטלים שלהם כגחלי אש כנ”ל:

והאלהים נסה את אברהם. וק’ מה הלשון את אברהם הל”ל נסה אברהם. ויובן עפ”י הידוע כי מדת אברהם הוא חסד כמ”ש חסד לאברהם. וארז”ל שיש מלאכים שאין אומרים שירה כ”א פ”א בשבוע וי”א פ”א ביובל. ומה שאומרים אומרים בקיצור יש שאומרים קדוש ויש שאומרים ברוך ויש אומרים פסוק א’ כמ”ש על מלאכים ידועים שאומרים פסוק א’ מן מזמור הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו וכיוצא:

והנה לאיש הישראלי הורשה לזמר ולקלס בכל עת וזמן ולהאריך בכל מיני קלוסין ושירות ותשבחות. ולהבין זה. משל למלך שבאו כל עבדיו ושריו לומר שירה לפניו לקלסו והנה לכל אחד ואחד יש זמן ושיעור לקילוסו לפי ערכו וחשיבותו וכל זה הוא כאשר יש רצון לפני המלך. אבל אם פני המלך ח”ו בכעס אזי יראים הם לקלסו כל עיקר כמ”ש מה לקלס המלך בעת הזעם. ומחמת חשש זה שהם מסופקים אולי ח”ו המלך בכעס בשביל איזה דבר. לכן דרכם לקצר בכל היכולת ותיכף לצאת מאת פניו:

והנה בבוא בן המלך חביבו ואהובו לקלס המלך הנה הבן אינו חושש לכל זה. דאפילו אם המלך הוא בכעס כאשר רואה בנו חביבו נכנס שמחה ותענוג לאביו. והנה בבוא השמחה ואהבה נסתלק הכעס והזעם פי’ שנמתקים הדינים בשרשם.

וזהו פי’ הפסוק והאלהים נסה את אברהם. ר”ל אלהי”ם והם הדינים במה נסה. נתעלו ונסתלקו למעלה ונמתקו. ולמה. את (בשביל) אברהם כלומר מכח האהבה והחסד שהוא אברהם שהוא נמשל לבן המלך כנ”ל:

כי שמש ומגן ה’ אלהים (תהלים פד, יב). פי’ כי שם הוי’ נקרא שמש. וז”ש שמש ומגן פי’ כמו מחיצה המגין בעד אור השמש הוא הדמיון כמו ה’ אלהים. ר”ל כמו שא”א להסתכל בשמש מגודל אור בהירתו אם לא ע”י מגן ומסך המבדיל שהוא המגן בעד אור השמש שיוכלו חלושי הראות להנות מאורו. כך הוא שם הוי’ ב”ה שאורו רב מאד מגודל אור בהירותו לכך הוצרך לצמצמו ולהגבילו בתוף שם אלהים גי’ הטבע שהוא המגן. וזהו שארז”ל לעת”ל הקב”ה מוציא חמה מנרתיקה כו’ פי’ שלע”ל יוציא שם הוי’ מנרתיקה שהוא שם אלהים גי’ הטבע שעתה הוא מלובש בתוכו. וצדיקים מתרפאין בה שיקוים בהם והיו עיניך רואות את מוריך ויהיה ההנהגה עמהם למעלה מהטבע ויוכלו לקבל בהירותו ורחמיו הגדולים. אבל לא כן רשעים אלא מתלהטין כמ”ש הנביא ה’ כגבור יצא כלומר אע”פ שהוא ה’ מדה”ר עכ”ז כשיוצא שם הוי’ מנרתיקה ילבוש נקם כגבור כו’ שיתהפך לרשעי’ מדה”ר למדה”ד כמ”ש וה’ הכה כל בכור ויאמר ה’ אמחה כו’:

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (בראשית א, ג). כלומר ויאמר הש”י מכח מדת אלהים שהוא מדת גבורה המצמצם האור מחמת זה יהיה אור המתקיים שיוכל העולם לסבלו:

י”ז תנאי המצות מבוארים בס’ חרדים ואלה הם: תנאי השמירה מעבירה. כל העובר עבירה א’ קונה לו קטיגור א’.

התנאי הא’ לחקור בכוונה עד היכן מגיע פגם העבירה שרוצה לעבור ונגד מי מורד ומי הרואה אותו אפילו במסתרים ובאיזה זמן האם הרשות נתונה לבטל זה הזמן מעבודת הש”י כ”ש למרוד בו.

התנאי הב’ היראה הגדולה והחרדה ופחד ורתת מעשיית העבירה.

התנאי הג’ העצבות הגדול דע”י עבירה זה הוא משחית דיוקנו של מלך והוא כפוי טובה שבחיות שנתן לו הוא מורד ודורנא הוא משדר לסט”א ונסיון הוא דשדר לי’ קב”ה.

התנאי הד’ שלא יעשה מהעבירה לא כולה ולא מקצתה.

התנאי הה’ הדקדוק הגדול בעבירה להזהר מכל פרטים ודקדוקיה.

התנאי ו’ הניסים והבריחה וההמלטה מעבירה כמרז”ל ובורח מן העבירה וירץ לעשות מצוה כמרז”ל הוי רץ למצוה קלה ונא’ דרך מצותיך ארוץ פי’ צדקה וטבילה.

התנאי הז’ שלא יעשה העבירה לא ע”י עצמו ולא ע”י שלוחו.

התנאי הח’ עבירה שתבוא לידו ידחנה וישגיח שלא יכשל בעבירה אחרת מפני שעבירה גוררת עבירה.

התנאי הט’ לא יעשה ב’ עבירות יחד והרי בעבירה יש שני עבירות אחת העבירות נגד הקב”ה ב’ שמשחית נפשו ורוחו כו’.

התנאי הי’ שתהא העבירה בזוי’ מאוד בעיניו.

התנאי הי”א לא יאמין בעצמו ולא יתעלם תמיד ממנו המורא הגדול והשמירה פן יבוא לידי עבירה ח”ו וזהו ירא חטא.

התנאי הי”ב שיבזה ויטול עצמו ויבכה על רוע מזלו שבא לידי הרהור עבירה ואבל יחיד יעשה לו קודם עשייתה כמו שמתאבל אדם על קרוביו כ”ש דאדם קרוב אצל עצמו והרי ע”י העבירה ממית עצמו.

התנאי הי”ד שיתבונן מה הוא מאבד בעונו עולם מלא כמרז”ל לא זכה אוי לו שהכריע עצמו וכל העולם כולו לכף חובה שנ’ וחוטא א’ יאבד טובה הרבה ולפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש א’ מישראל כאילו איבד עולם מלא כ”ש נפשו של עצמו ובניו שנאמר פוקד עון אבות של בנים.

התנאי הט”ז כשיסתינו היצה”ר לעבירה ירוץ אל מקום הרבה בני אדם כי שם יתבייש ויבוש על שלא בוש מהבורא ית”ש.

התנאי הי”ז שיתבונן שיתנו לו עונש על העבירה כי אין הקב”ה ותרן ויתבונן במרירות העונשים או בתשובת המשקל ויהיה תמיד לבו נשבר בתשובה על העבירות שכבר עבר ויהיו כל ימיו בתשובה ושב ורפא לו: