מהבעש”ט זלה”ה. במדרש (ב”ר ב) ויהי ערב אלו מעשיהם של רשעים ויהי בקר אלו מעשיהם של צדיקים ואיני יודע באיזה מהם חפץ כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר במעשיהם של צדיקים חפץ יותר. והוא תמוה וכי ס”ד שחפץ במעשיהם של רשעים. וביאר כי יש מעשה הרשעים אכילה ושתיה ושמחה ושחוק וכיוצא ויש מעשה צדיקים תענית וצום ובכי ומספד וכיוצא. אמנם כשנתגברה חולי המרה שחורה ע”י עצבות וסיגופים וכיוצא אז צריך לאחוז במדת הרשעים לאכול ולשתות ולשמוח להסיר החולי הנ”ל. ולפעמים כשרואה שהיצה”ר מתגבר בו ילבש שחורים ועצבות. וכל זה צריך לשקול במאזני שכלו וז”ש ואינו יודע באיזה מהם חפץ וכו’ ואם אין לו דעת להכריע איזה דרך טוב ילך לת”ח שהם רופאי הנפשות וכמ”ש הרמב”ם פ”ב מה’ דיעות יעו”ש.

ובזה יובן איש כי תשטה אשתו (במדבר ה, יב) שהוא החומר והגוף שעל ידו נטה ושטה מדרך הישר ואינו יודע באיזה דרך יבחור וכו’ אז והובא אל הכהן שהם הת”ח רופאי הנפשות. וז”ש ולקח הכהן מים קדושים הם דברי תורה אל כלי חרס ר”ל להלביש במשל ומליצה ויאמר לו תוכחות מוסר ושיהיה לו רפואה ע”י מאזני שכלו הקודש. אמנם אם יתגאה בזה שוב אין דבריו נשמעים לכך עצה היעוצה מן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן וגו’ ר”ל שיקח הכהן מדת השפלות כעפר שבקרקע המשכן ויתן אל המים של תורה ומוסר ודפח”ח:

מהבעש”ט זלה”ה. כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו כו’ (קידושין לט, ב). מדמצינו שלא אמר הקב”ה רק מצות עשה אחת במפורש אנכי ה’ אלהיך והיינו לכוונה זו דגם בקיים מצות עשה אחת כראוי סגי. ובאמת יש סברא ברורה לזה עפ”י החקירה שכתבו הראשונים שראוי לידע סוד אחדותו ית’ כי בכל מקום שאני תופס ואוחז בקצה וחלק מחלק האחדות הרי אני תופס כולו וכן שמ”מ והבן. והנה מאחר שהתורה והמצות נאצלו מעצמותו ית’ שהוא אחדות האמיתי א”כ כשמקיים מצוה אחת על מכונה ובאהבה שהוא הדביקות בו ותפס במצוה זו חלק האחדות א”כ כולו בידו כאלו קיים כל המצות שהם כללות אחדותו פרצוף שלם כביכול והבן ודפח”ח:

מהבעש”ט זלה”ה. ויגש אליו יהודה (בראשית מד, יח). פי’ כי יש ב’ סוגים אנשים. א’ המתנהג על פי הטבע שהוא גי’ אלהים הנקרא יהודה מלכות. ב’ המתנהג למעלה מהטבע בחינת צדיק מושל ביראת אלהים שהוא מבטל גזירת אלקים וזה נקרא יוסף הצדיק. וכאשר אחד באחד יגשו ויתחברו ב’ סוגים הנ”ל נעשה הכל בחינה אחת כנודע כי זה כסא לזה ובהתחברם א’ באחד יגשו ונעשה הכל אחד. וז”ש ויגש אליו יהודה ר”ל שנגש ונתחבר בחינת יהודה אל בחינת יוסף ויאמר בי אדוני פי’ בי נקראת אדון למעלה מהטבע כמו אברהם.

וז”ש זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא כי באומר מוסר לבני עירו יראה לקשר את עצמו תחלה בו ית’ ואח”כ יראה לקשר א”ע עמהם מצד האחדות והתכללות בשורש אחד לראשי הדור עם בני דורו וכשעושה כך אז ה’ אלקיו עמו ויעל עמהם לדבק אותם בו ית”ש. וז”ש דאוחז בידם להעלותם וא”כ עושה פעולה מיד באמירתו תוכחה ומוסר לעם בני ישראל וכן שמעתי זה הדרך ממורי ג”כ בענין התפלה להעלותם ג”כ:

שמ”מ ענין וידוי אשמנו עפ”י משל שהמלך בעצמו כסות ולשון שינה ובא לכבוש המלכה כו’:

מהבעש”ט. מופת על ענין מחשבות זרות שבאין לאדם באמצע התפלה כי הם מסוד השבירה ורפ”ח ניצוצין שצריך האדם לברר בכל יום והם באים לתקן אותם ולהעלותם ואין מ”ז של יום זה דומה למחשבה של מחר והוא בחון למי שנותן לב. וז”ש אשר ראיתם את מצרים שהם המ”ז של היום שהם המצירים לאדם לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם:

מהבעש”ט זלה”ה. איך שומע אדם ליצה”ר לעשות עבירה היה לו ללמוד מיצה”ר עצמו שעושה רצון קונו תמיד. וז”ש (דברים כא, י) כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה’ אלהיך בידך ושבית שביו:

מהבעש”ט זלה”ה בענין משרז”ל בכל יום ב”ק יוצאת מהר חורב ומכרזת כו’ (אבות ו, ב). והקשה ממ”נ אם א”א לשום אדם לשמוע הכרוז הזה א”כ למה יוצא בת קול כלל ואם אפשר שישמע מ”ט לא נשמע. וביאר כי למעלה אין אומר ואין דברים רק עולם המחשבה א”כ מה שמגיע לאדם מהרהורי תשובה הוא מן הכרוז וכו’ ולכך אין רשע שאין לו הרהורים טובים בכל יום מכח הכרוז הנ”ל ובבוא הרהורים טובים מפנה ומעבירן מלבו ומפנה לבו לבטלה ובוודאי מתחייב בנפשו שניתן לו אוצר טוב והוא בורח מהמלך כמו ששמעתי משל בשם מורי למלך שהיה ממנה על אוצרו ד’ שרים ונטלו האוצר וברחו. א’ נתיישב בדעתו וחזר מעצמו ב’ נתיעץ עם חכם א’ ודיבר על לבו מה ראה על ככה וחזר הג’ הגיע למקום שדנין בא’ על כיוצא בזה וחזר מחמת מורא ד’ לא שב כלל. והמלך לזה שחזר מעצמו נתן לו יותר גדולה מאחר שנתיישב בטוב שכלו לחזור משא”כ להשני אמר אלו לא מצא חכם שיעצו כך לא היה חוזר והג’ שחזר מחמת שראה שדנין בא’ מינוהו המלך להיות ממונה שם לראות זה הצער. ואמר מורי זלה”ה זה על עצמו והבן ודפח”ח:

מהבעש”ט זלה”ה כי יש עשר ספירות באדם הנ’ עולם קטן כי המחשבה נק’ אבא ואחר הצמצום להחליט נק’ אימא וכו’ עד והאמנה נק’ תרי סמכי קשוט ותענוג עבודת הש”י נק’ יסוד הצדיק ברית המילה כו’.

שמ”מ כמו שיש אבות בקדושה כך יש במרכבה הטמאה וכו’:

מהבעש”ט זלה”ה בענין תפלת היום שיהיה על דרך אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי פי’ שיטרח וייגע הרבה בהדרגה עד ברוך שאמר שהוא נגד עולם העשיה שהוא למטה מקום הקליפות ואח”כ יכוין יותר מברוך שאמר עד ישתבח שהוא יצירה ואין שם קליפות כ”כ כמו בעשיה ומישתבח עד עמידה יכוין יותר ובעמידה הוא חיבוק וזווג האמיתי יפשיט א”ע מהגשמיות כמ”ש בש”ע א”ח סי’ צ”ח ואז נעשה תחלה מ”נ ואח”כ בא מ”ד ויולדת זכר משא”כ כשבא לאדם התעוררות מעצמו אז ח”ו מורה על הצרה בסוד ותפלתו תהי’ לחטאה והתקנה כשיעלה על לבו זאת ויתחרד בחרדה גדולה ויתפלל יותר מעומק הלב וז”ש מצא אשה תחלה ואח”כ מצא טוב ואז ויפק רצון מ”ה ודפח”ח.

שמ”מ שנשלח בן המלך מעל פניו וכו’ ולא החזירו ע”י שר כ”א ע”י איש המוני כמו שנעשה הבן:

שמ”מ שפעם א’ נזדמן מלחמה כבידה והיה בדור ההוא גבור עריץ והיה העם מובטחין בגבורת הגבור ולא אזרו חיל לעמוד בקשרי המלחמה גם הם אתו עמו והגבור היה לו כמה מיני כלי זיין ובתוך הזמן שהסדיר כלי זיינו לפניו שיהיו מוכנים והשונא שכנגדו נתחכם בתחבולות רשע וגנב מהגבור כלי זיינו אחד לאחד עד שלא היה לו במה להלחם:

מהבעש”ט זלה”ה שיוכיח מצד אהבה כמ”ש אשר יאהב ה’ יוכיח (משלי ג, יב) וכיוצא. אבל הרוצה להתגדל ח”ו עי”ז או להנאת ממון שאינו לש”ש ולזה מעורר בקול בכי כמ”ש (תהלים מב, ד) היתה לי דמעתי לחם ושמ”מ שגורם עי”ז מדנים בין ישראל לאביהם שבשמים. כי הלא יש ג’ בחינות זהב וכסף ונחושת והנה נחושת הם נחשים שרפים מוכיחים המעררים ח”ו דין נמצא הם נחשת לשון נחש ויש בחי’ כסף של רחמים והוא ע”פ משל:

שמ”מ ששלח המלך בנו כו’ ומבואר בכתר שם טוב חלק ראשון:

מהבעש”ט. אתה הוא אלהינו. קשה בתחלה אמר לנוכח ואח”כ נסתר כו’. ופי’ שאם סובר האדם שהוא דבוק בו ית’ והוא נוכח פני ה’ ית’ אז הוא רחוק ממנו ית’ ואם סובר שהוא רחוק אז הוא קרוב וא”כ מי שסובר אתה אינו אלא הוא ומי שסובר הוא אז הוא אלהינו:

שמ”מ ענין שחיטת מל”ה לעת”ל הוא להוציא ממנו חלק רע שישאר מלאך קדוש ונעשה מן נבל לבן ודפח”ח:

שמ”מ ע”פ דגל מחנה דן צפונה (במדבר ב, כה) הוא דן מאדני כי מצפון תפתח הרעה (ירמיה א, יד):

מהבעש”ט זלה”ה ע”פ עד אנה ינאצוני ועד אנה לא יאמינו בי (במדבר יד, יא) פי’ עד עכשיו אף שנאצו אותי כמה פעמים אין מקום לעונש לחול עליהם משא”כ עתה עד אנה לא יאמינו בי דייקא כי האמונה הוא דביקות:

שמ”מ לא יכוין בתיקון למעלה וגם למטה לעצמו כי הוי כמו קוצץ בנטיעות לעשות פירוד כ”א יעשה הכל עבור חסרון השכינה וממילא יתוקן הכל אף לעצמו חסרון למטה בתיקון שרשו למעלה כי הכל מעלה ולמטה אחדות א’:

שמ”מ מאין באת ולאן אתה הולך (אבות ג, א) כי העושה מצוה גדולה או למד תורה הרבה והתפלל בכוונה לא יכנוס בלבו שום התפארות שהוא עשה זאת כ”א מל’ שנק’ אני מן אדני היא עשתה זאת ובאם לאו גורם ח”ו שמסתלק י’ מן אני ונשאר אן:

מהבעש”ט כי תקון בעלי תשובה העיקר הוא ע”י גדולי הדור שיכול להעלותו ולקשרו בשרשו וכו’.

שמ”מ ע”פ אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך (תהלים קלט, ה). כי החיות רצוא ושוב וחיות האדם הוא בסוד קטנות וגדלות וכאשר יתן דעתו לידע שהוא בקטנות ע”י דעת זה נמתקים הדינים בשרשן כי ה’ גבורות מנצפך בדעת ז”א כו’:

מהר”י בעש”ט זלה”ה. כל המענג את השבת (שבת קיח, א) ר”ל ש’ בת ויחשבה לו צדקה כי צדק אע”ג דדינין מתערין מינה הוא חשבה צדקה רחמים והוא דשמעתי ממורי הבעש”ט זלה”ה לקשר מלכות במחשבתו עד אתר דאתנטלת מתמן המחשבה זו שהיא שרשה ועי”ז נתבטל כל גזירות רעות ודפח”ח. ור”ל ע”י תענוג שבת שיש במלכות הנ’ בת וקשרה אל ג’ אבהן הנ’ ש’ וז”ש אז תתענג על ה’ נותנין לו נחלת יעקב בחיר שבאבות שהוא בגמר ש’ משולש והבן והש”י יכפר.

ועד”ז שמעתי ממורי הבעש”ט זלה”ה פי’ הש”ס (תענית כב, א) הנהו תרי בדחי שהם בני עה”ב שהיו מייחדין כל עניני בני אדם שהיו רואין בהם והם ייחדו במלכות מעשה הזה וקשרו אותה למעלה בשרשה ומי שהוא עצב שלא יכלו לקשרו למעלה שמחו אותו בדברים עד שייחדו וקשרו כל המדריגות שהן במלכות בשרשן כו’ והבן וע”פ שאלה נאמר לו והש”י יכפר.

בכל תנועה נמצא הבורא ית’ שא”א לעשות שום תנועה ושום דיבור בלי כח הבורא ית’ וזהו מלא כל הארץ כבודו.

כל הדיבורים שמדברים בני אדם הוא עולם הדיבור ומחשבתו הוא עולם המחשבה וכשהם מדברים טוב ומדבקים המחשבה בזה הדיבור אז הם מחברים עולם הדיבור בעולם המחשבה וגורמים טוב וכן כשמדברים רע גורמים רע ח”ו ויש בזה חכמה נפלאה. וזהו ותחבר לשון ערומים (איוב טו, ה) שלא ירגיל עצמו שיצא מפיו דברים רעים שהם מסטרא דדינא רק ירגיל תמיד א”ע בדברים טובים שהם מסטרא דחסד וכן במחשבתו ויגרום כך.

בזוהר צריך לשתפא בהילכוא דידי’ ובישיבה ובהקיץ דילי’ לשכינתא פי’ שכל דבר שעושה יעשה הכל לניצוץ השכינה שבתוכו ויעשה הכל עבור השכינה ולא לעצמו.

שמעתי ממורי הבעש”ט זלה”ה מקום שהמחשבה של אדם מגעת שם הוא כולו כו’ ודפח”ח.

שמעתי ממורי הבעש”ט בענין ר’ יוסי באותה שעה למדתי ממנו ג’ דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה (ברכות ג, א). ר”ל גם שנזדמן במעשה עוני ועינוי ועל כרחך הוא כדי שיתפלל מ”מ איך יתפלל צריך לכלכל הדבר במשפט שיהיה לרצון לו ית”ב ולא בהכרח שיכנס בעובי הקורה. ומה שאמר שאין נכנסין לחורבה דייק והוא כלל גדול בתפלה כאשר שמעתי בזה מפורש מפי מורי. ולמדנו שמתפללין בדרך היינו דרך הרבים ולעטוף א”ע בין תפילות הרבים כנלמד מפ’ תפלה לעני כי יעטוף שהבין פ’ פסוק זה ג”כ ע”י שאלת אליהו ז”ל וכו’. ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה הביננו פי’ הבנת התפלה בלא כוונה ודפח”ח:

בגמ’ (קידושין מ, ב) הצדיקים דומים לאילן הנטוע במקום טהרה. פירוש שכמו שזורעין דבר בארץ אז ממשיך כל הכוחות שיש בארץ לתוך הזרע ומוציא הפירות כך הצדיק בעה”ז ממשיך הניצוצות שמשורש נשמתן בכ”ד שבעולם ומעלה אותן הניצוצן לבורא ית’:

מהבעש”ט זלה”ה. כשיש לו תענוג בתורה ועבודה סוד ברית כמ”ש ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם (תהלים קה, י) לא יתפאר בזה. כמו ששמעתי ממורי הבעש”ט ז”ל פי’ הש”ס (גיטין מז, א) ר”ל זבין נפשי’ ללודאי כו’ חייתא ופלגא כו’. והעולה מדבריו כי אחר שזכה להתפלל בתכלית השלימות או למד בתכלית בא יצה”ר אח”כ כמה נאה מעשיך וכו’ וזהו חייתא ופלגא כו’ ודפח”ח. פי’ שהיה מופלג גדול מדביקות הש”י ע”י החייתא שסבר שעובד בחיות עליון:

המשל הוא כלי להשכל וכן הדיבור הוא כלי למחשבה וכשהוא מדבר בלי כוונה הוא שבירת הכלים שאין חיות בכלים וכשהוא מפשיט עצמו מהגשמיות שהוא הגוף והכלי שלו אז יכול לראות הפנימיות הכלי דהיינו החיות והאורות של אותיות כשהוא מפשיט עצמו מגשמיות ומלביש עצמו בתוך דיבורים אז הוא דבוק בבורא ית’ שהוא מלובש בתוך הדיבורים ויראה שלא יפול ממחשבתו ויחזיק עצמו להעלות למעלה:

מהבעש”ט זלה”ה איתא בתנא דבי אליהו (פרק י”ח) כתיב הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט, יז) פי’ חבירך בתורה ובמצות. אבל אותם בני אדם שאינם הולכים בדרך התורה והמצות אינו מחוייב להוכיחם דכתיב אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט, ח). וכתיב שלח אורך ואמתך המה ינחוני (תהלים מג, ג) ויכוין שהשכינה שמלא כל הארץ כבודו מלביש מחשבתו מתתא לעילא בכח הגדול ויבקע הרקיעים במחשבתו כאלו הם פתוחות לפניו ויכנס בעולם היצירה ואח”כ בעולם הבריאה ואח”כ באצילות ויהיה יורד במחשבתו למטה ואח”כ יעלה למעלה ויהיה עולה ויורד ועולה במחשבתו כמה פעמים כי הירידה הוא צורך העליה כי מכח הירידה שירד אח”כ כשיעלה יעלה למקום גבוה מאד כמו אדם שרוצה לזרוק אבן וכו’ וכשעולה במחשבתו בעולם העשי’ או ביצירה ויכוין שמדבר שם באותו עולם ודיבור יוצא מפיו באותו העולם ויכוין שיש בזה העולם השם לנגדו בי’ ספירות שהוא א”ס לגדולתו וכל מה שהוא עולה למעלה יכוין שהוא עולה ומתקרב אל השם במקום גבוה כדאיתא בזהר אינו דומה רגלין דמלכא לרישי’ דמלכא וגם כל היום אפי’ שלא בשעת תפלה יעלה עצמו למעלה במחשבתו תמיד. וצריך כח גדול לזה שיוכל לדבק במחשבתו למעלה ויחזיק עצמו בכל כוחו. ומתחלה אע”פ שיכול לעלות מאד לא יעלה רק בעולם עשיה לתקן שם ואח”כ לעולם היצירה ואח”כ לבריאה ואח”כ לאצילות:

כשאדם רוצה להבין איזה דבר ומרבה עצה להבין הדבר אז הוא מעלה אותו לעולם המחשבה וממשיך לעצמו מהחכמה עליונה:

מהבעש”ט זלה”ה. בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו). זהו כלל גדול. דעהו הוא לשון חבור ה’ בוא”ו דעהו לחברם יחד בכל מעשיך אפי’ בדברים גשמים שעושה. ועוד כלל אחר גדול אמרו שתהיה העבודה צורך גבוה מאד ולא לכוונת עצמו אפי’ מעט מן המעט לא תהיה לכוונת עצמו רק כולו לה’.

כשהוא מחשב בדברים רעים שהם מסטרא דדינא אז מצמצם מחשבתו באותם הדברים רעים ומרחיק עצמו מהתפשטות החסד עליון של א”ס ב”ה ושורין עליו דינים. וכן כשמחשב בדברים גשמיים הוא מצמצם לשם מחשבתו שבכ”מ שהוא ממשיך עצמו לשם שהמחשבה הוא קומה שלימה.

יש יראה שירא מהדיבורים שיוצאים מפיו הוא עולם הדיבור המחשבה הוא כמו ספר שאומר מה שראה בספר כן אומר מה שרוצה במחשבתו ישים כל מחשבתו בכח התינות שהוא מדבר עד שיראה האורות של התיבות האיך מתנוצצים זה בזה ומתוכם נולדים כמה אורות וזהו אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.

האותיות שבתורה הם חדרים של הש”י שהוא ממשיך בהן את אצילות אורו כמ”ש בזהר קב”ה ואורייתא כולא חד ולתוכן צריך אדם לתת כל הכוונה שהיא הנשמה כי הכוונה היא הנשמה וזהו הדביקות קב”ה ואורייתא וישראל כולא חד. וזהו התפשטות הגשמיות כי פי’ שיפשיט נשמתו מגופו ותהיה נשמתו מלובשת באותן המחשבות שהוא מדבר ויראה כמה עולמות העליונים:

מהבעש”ט זלה”ה. כל שרוח הבריות נוחה הימנו. פי’ כי המקום משרה רוחו על הדור בשבילו שהוא מרכבה לקדושה עליונה וממנו נמשך רוח המקום לבני דורו שנוחה ושורה עליו וז”ש רוח המקום נוחה הימנו. ולפעמים כאשר מקשר מחשבות חבירו למעלה יכול לשגות מחשבת חבירו באופן שהוא רוצה כמו ראי’ כשאדם רואה שחבירו מביט ומשים כל ראייתו לצד אחד גם הוא מתחיל להביט ולהסתכל שם וכן דיבור וכו’:

מהבעש”ט. תורי זהב נעשה (שה”ש א, יא). פי’ דחילו. עם נקודת הכסף. פי’ שלא ידבר התורה ותפלה בפניה חצונית שמזה נברא הקליפות ומתלבש ברשעים לנקום ממנו כמו ששמעתי כעין זה ממורי הבעש”ט וז”ש שלא יהרגוהו רשעים שבדור והבן. וצריך דחילו יותר מרחימו שנקרא נקודת הכסף:

גם פירש תורי זהב משל למה”ד. א’ שלמד מלאכה נפחין ולא ראה איך משימין תחלה ניצוץ אש להבעיר והלך לבית המלך ונטרד משם וחזר לרבו ראשון ללמדו העיקר. וז”ש תורי זהב נעשה היא תורה ועבודה אלהות אמנם העיקר נקודת הכסף ניצוץ אש להבעיר התלהבות וכוסף וחישוק לעבודת הש”י ודפח”ח.

יש באדם כמה כוחות שלזה העולם צריך כח זה ולזה העולם כח זה שעולה נשמתו לכל העולמות שצריך לעלות ובודקין אותו בכל עולם אם הוא ראוי לעלות ואם לאו דוחין אותו לחוץ ולפעמים שולחין לו מחשבה זרה מחמת שדוחין אותו ואם הוא חכם באותה המחשבה יכול לקשר עצמו יותר בהש”י שהמחשבה הוא אותיות שהם איברי השכינה רק שנפלו מכח השבירה ונעשה הצירוף של האותיות רע בקליפות. וכשהוא מבין באיזה ענין המחשבה אם בתאוה הוא מעולם האהבה נפל אם ביראה רעה הוא מעולם היראה אם בגאוה הוא מעולם התפארת וכן בשאר דברים שכולם מז’ ימי הבנין נפלו וכשהוא מקשר אותם בהש”י באהבת הבורא וביראת הבורא הוא החזיר אותם לשרשם. וכן בשאר מדות כל מחשבה לפי המדה שנפלה הימנה הוא מקשר אותה לאותה המדה והקליפות נופלים ונעשה הצירוף טוב וזהו מתיר את החבלים והשקים נופלים (שבת קנג, א) השקים דהיינו הקליפות נופלים ויש להש”י ב”ה בזה תענוג גדול מלה”ד לבן מלך שנפל לשביה כשמביאין אותו לפני המלך הוא נהנה ומתענג מאוד יותר מזה הבן שיש אצלו תמיד:

מהבעש”ט זלה”ה. וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (שמות א, יב) כמ”ש ופרעה הקריב (שמות יד, י) וכמו ששמעתי ממורי ע”פ אמר אויב ארדוף (שמות טו, ט) שיש ה’ אלפין כי אלופו של עולם נסתר כדי שיתקרב יותר לעבודתו ית’ לכך פן ירבה ופן יפרוץ כו’.

כל מי שירצה לקשר א”ע בבורא ית’ יקשור א”ע ע”י התורה למדת החכמה וזהו ומלט את העיר בחכמתו (קהלת ט, טו).

אל תעש תפלתך קבע (אבות ב, יג). ר”ל אל יתפלל אדם על עסקי צרכיו לבד רק יתפלל תמיד בשביל השכינה שתגאל מהגלות. וז”ש אלא רחמים ותחנונים ר”ל שיתפלל תמיד לפני המקום כלומר עבור השכינה הנקרא מקום כנודע וזה פי’ אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש (תהלים כז, ד) ר”ל בשביל השכינה אני מבקש ומתפלל לפניך לתקן הפגם מה שנעשה ע”י עונות ואפי’ אם עושין מצוה שלא לשם שמים דהיינו שעושה עם איזה פניה נמצא שעושה בזה פירוד רחמנא לצלן ח”ו מפני כי אורייתא וקב”ה כולא חד נמצא אם עושה מצוה כתיקונה נעשה מצוה זו וקב”ה חד כי הכל קדושה אחת מרוחניות אחד אבל אם עושה שלא כתיקונה נמצא שנעשה קליפה סביב המצוה זו ובין קדושה של הקב”ה וזאת נק’ קליפה שנעשית קליפה סביב מצוה זו כדי שלא תוכל להתאחד עם קדושתו ית’ ומשכיל יבין.

איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו (חגיגה ד, א). פי’ אדם גי’ מ”ה והוא שם הוי’ במילוי אלפין שנותנין לו מעולמות העליונים ואין אדם עובר עבירה אא”כ נכנס בו רוח שטות כי כשמתדבק בהקב”ה שהוא אלופו של עולם נעשה אדם. והקב”ה עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות כדי שיהיה אחדות עם אדם שלא היה יכול לסבול בהירותו ואדם צריך לפרוש א”ע מכל גשמיות כ”כ עד שיעלה דרך כל העולמות ויהיה אחדות עם הקב”ה עד שיבוטל ממציאות ואז יקרא אדם. כמשל אחד שיושב לפני המלך שיש לו בושה גדולה ממנו עד שאין מחשב אם המלך אוהב אותו כדי שיאהבנו אלא מחשב גדולתו כדי שיבוש ממנו וזהו בראשית ירא בשת.

כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה (מנחות קי, א). מפני שכאשר הוא מדבר באותן הדיבורים ביראה ואהבה אז הוא נותן חיות חדש באלו הדיבורים אבל כשהיה במ”ק קיים והיה מקריב קרבן עולה היה נותן כח אף בעולם המעשה כשם כשנבראו העולמות נבראו בשם הוי’ אלהים כך כאשר מזכיר האדם דברי קדושה צריך להיות בו דחילו ורחימו שהם הויה אלהי’.

תמיד יראה אדם במחשבתו איזה מדה נולד בו אם מאהבה אם מיראה או מת”ת ויעלה אותה מהמחשבה למעלה אע”פ שהוא מעניני עה”ז בתאות גופניות הוא יכול להעלות אותה וידע שאותה המחשבה צריך להתקן בזו השעה אם באהבה אם ביראה אם בהתפארות שנתקלקלה מחמת השבירה ועכשיו הוא עת להעלות אותה ולכך ירדה המחשבה מעולמות עליונים ובאה לאדם כדי להעלותה מהשבירה היינו שידבק עצמו בבורא ית’ לפי אותה המדה הנ”ל אם באהבה אם ביראה אם בת”ת ובשאר מדות של ז’ ימי הבנין וכן באכילה ושתיה כשנולד בו אהבה אז לוקח התענוג שהיה מאכילה ושתיה זו ומעלה אותו התענוג לבורא ית’ וזה המשל שייך ג”כ בענין שארז”ל שמצוה בשבת אכילה ושתיה פי’ כי כמו שבכל צרתם לו צר כן כשישראל שרויים בתענוג יש לו ית’ תענוג וגם לכאורה קשה מה הנאה יש לנשמה יתירה בתענוג אכילה ושתיה ולפי המשל הזה א”ש שהנשמה יתירה יש לה ג”כ תענוג זה כמ”ש בזהר ע”פ באתי לגני כו’ אכלתי יערי עם דבשי. וכן כשנולד בו התפארות יעלה אותו התפארות שיש באותו דבר שמכח זה נולד אותו התפארות וידבק אותו לבורא ית’. שבכ”ד נמצא התפשטות הבורא ית’ שמ’ כה”כ ויעלה אותו הפנימיות שיש באותו דבר כ”א לפי מדתו מז’ ימי הבנין וידבק הפנימיות של אותו הדבר בבורא ית’:

מהבעש”ט זלה”ה. כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא ומה שחסר להם ידעון שהחסרון זה הוא בשכינה ויתפללו שימלא החסרון שם ולא שיכוין להנאת עצמו והוא כלל גדול שהוא חסיד המתחסד עם קונו ולא עם עצמו והסוד אשה מזרעת תחלה יולדות זכר (ברכות ס, א):

מהבעש”ט זלה”ה. משל לסוחר אחד שהיה בים והיה סוער הים והולך למאוד עד סכנת מיתה אז הסוחר עמד בתפלה שינצל בזכות אשתו הצנועה. והיה שם עכו”ם עע”ז תמה על זה הסוחר שהתפלל עבור זכות אשתו והשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה ואמר זה העכו”ם אני אלך ואפתנה ואיזה אות אתה מבקש ממנה. והשיב שיש לה טבעת אחד חשוב על ידה ואם יביאני אזי ידע וכו’. והסכימו על איזה קנס שיתן כל אחד סחורתו לזה שכנגדו שינוצח והלך אצלה לפתותה ולא יוכל להתקרב אצלה כלל וחזר ובא אליה כמה פעמם באומרו שיש לו סוד מבעלה ולא השגיחה עליו עד ששכר את שפחתה לגנוב ממנה הטבעת זה בכמה תחבולות שעשה ועלתה בידו ובא עם טבעת זה הסימן לבעלה ולקח הסחורה ממנו ובא בספינה ריקנית אל ביתו. וכשמוע האשה מביאת בעלה אז קשטה א”ע ויצאה לקראתו בדברי ריצוי ואהבה שהיה בניהם מאז ומקדם וכל זה לא נכנס באזניו והיתה תמה עליו ולא ידעה על מה ולמה זז מחיבתה ואהבתה ובא עמה לביתו ולבו בל עמה. וסיבב הדבר עד ששלחה מעל פניו בספינה על הים בלי מנהיג רק הבעל הכסות ולשון שינה כאלו הוא מלח אחד ממנהיגי הספינה לבדו והלכה בספינה כמה ימים בלי אכל ומשתה והתחננה מזה המלח שיתן לה מעט אוכל להשיב נפשה ואמר אם תנשק אותי אז אתן לך וכך עשתה בהכרח ואח”כ תבעה לתשמיש כו’. ויהי היום באה בספינה לחוף הים וזרקה הספינה וקפצה ליבשה וביקשה אוכל ומצאה ב’ אילנות אחד שהאוכל ממנו נעשה מצורע והשני האוכל ממנו מתרפא מצרעתו ולקחה זה בתרמילה עד שבאה לבית המלך בדמות איש והוצרך שם לרפואה זו והיא עשתה רפואה ונתנו לה הון רב וחזרה לביתו מצאה לבעלה והתרעמה עליו מה שעשה לה ושלחה מביתו בספינה עם מלח אחד מכוער והוצרכה לנשקו ושאר דבר מכוער עבור גודל צער אכילה כו’ והבעל שמח בלבו על גודל תערומתה וצניעותה וחקר הבעל וימצא הדבר ששקר ענה בה העכו”ם ושגנב טבעתה ונתברר הדבר ואז עשה בו שפטים וכו’. והנמשל מובן בכל עניני עה”ז מימות החורבן עד ביאת משיחנו ב”ב א”ס. כי מורי הבעש”ט זלה”ה עשה עליית נשמה וראה איך מיכאל אפטרופסא רבא דישראל המליץ עבור ישראל שכל חוב שלהם הוא הכל זכות כי כל מה שעושין פסלנות ושאר דברי חוב הכל כדי שיוכל לעשות שידוך עם ת”ח או לעשות צדקה וכיוצא בזה הכל מוכרחים וכו’ ואשה צנועה היא השכינה בסוד אשת חיל עטרת בעלה ונתקנא הס”ם ואמר עכשיו שיש להם בהמ”ק קרבנות אבל אם תרצה לנסותן תחריב הבה”מ ואני אפתנה כביכול וכו’ וע”י השכחה גנב הטבעת סוד גורל ב’ השעירים אחד לה’ וא’ לעזאזל וע”י החטא עלה בשמאל וכו’ ונחרב הבה”מ וכמ”ש הרמב”ן וכו’ ושלחה בספינה וכביכול הש”י שינה את עצמו בתוך שם קדוש סאל וכו’ וזה סוד הוידוי תערומות השכינה אליו ית’ איך שהוכרחה וכו’ ואח”כ הוברר הדבר ששקר ענה בה ואז זבח לה’ בבצרה וכו’ ודפח”ח והמשל הזה נוקב וירד והבן:

מהבעש”ט זלה”ה. פי’ המשנה (עוקצין ג, יב) עתיד הקב”ה להנחיל לכל צדיק ש”י עולמות שנא’ (משלי ח, כא) להנחיל אהבי יש וגם פסוק הישכם אוהבים את ה’ כו’ (דברים יג, ד).

לפעמים יכול להמשיך טובות ע”י הדיבורים שהוא מדבר. למשל אם הוא בשביה ידבר מאותו ענין ארבעה צריכין להודות וכו’ וכן כשחולה באיזה אבר ידבר באותו ענין בספירות העליונים השייכים לאותו אבר:

כשיש כאב לאדם יקשר א”ע לבורא ית’ דהיינו שיקשור א”ע למעלות הבורא ית’ ולא ירגיש הכאב:

כשמדבר ד”ת על השלחן הדברי תורה הם נשמה לאותו הגשמיות של השלחן וידבר הרבה דברי תורה על שלחנו תמיד בסעודתו בחול וכ”ש בשבת:

בערב שבת בתפלת מנחה וקבלת שבת מעלין כל אותן דיבורים והמצות של כל השבוע שאז הוא עליית העולמות:

שמעתי ממורי הבעש”ט זלה”ה ביאור מוסר להוכיח שיזהר בעצמו על פי משל שנכנס חסיד אחד לכרך שיש בה בתי זונות וביקש לחקור מהות אנשי הכרך אמר אלך אל בית המוזג ששם רבים מצויין ויש להבחין מעניני הסיפורים ודיבורים כי הלשון הוא קולמוס הלב וכך היה שזה סיפר מה עשה עם הזונה פ’ וכן חבירו כו’ עד שחרה לו עד מאד וכאשר הרגישו בו שהוא חסיד מפורסם נתנו לו כל אחד מתנה הגונה שיכפרו פניו במנחה. למחר עשה תחבולות שיתאספו שמה שיקבל מהם מתנות עד שאח”כ עשה כמעשיהם והנמשל מובן לכך ישמור את עצמו המוכיח מן הכיעור והדומ’ לו.

עוד שמעתי ממורי הבעש”ט זלה”ה ביאור גדול הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז, א). והקשה והעולה אף שלפעמים הכנסת אורחים הוא ביטול תורה ע”י סיפורים מ”מ גדולה הכנסת אורחים:

כשמדבר יחשוב ברמז קול ודיבור וידבר ביראה ואהבה ויחשוב שזה מדבר עולם הדיבור מפיו אז מעלה דיבורים.

פי’ המצא לנו בבקשתינו. כי יחשוב שהוא אינו רק כלי ומחשבתו ודיבורו הם עולמות המתפשטים פי’ עולם הדיבור שהיא השכינה מבקשת מעולם המחשבה על הדיבורים האלו וכשימשוך אור הבורא ית’ במחשבתו ודיבורו יהיה בקשתו שיתפשט השפע מעולם המחשבה אל עולם הדיבור ויבוא ג”כ באותו ענין שהוא מדבר מה שצריך לו ויעשה לו בקשתו וזהו המצא לנו בבקשתינו שיהיה הוא ית’ נמצא באותן הבקשות.

האדם כשידבק עצמו להדיבורים הדיבורים ימליצו בעדו והוא שלא תהיה כוונתו לשום דבר רק לדבק עולם הדיבור לעולם המחשבה וזהו פי’ ג’ ספרים נפתחים בר”ה (ר”ה טז, ב) ספר הוא לשון דיבור סיפור של צדיקים שכוונתם אינו כ”א לייחד עולם הדיבור לעולם המחשבה ונכתבים לאלתר לחיים פי’ שהם מתדבקים לאלתר להיות חיים בינונים שכוונתם לייחד וגם בשביל שיעשה הקב”ה רצונם בינונים תלוים ועומדים עד יוה”כ שאז הוא התגלות עולם המחשבה ויש לכל המחשבה עליה ונעשה ג”כ מחשבתם:

כתב המחבר הרב הגאון החסיד הקדוש מ’ יעקב יוסף הכהן זלה”ה וז”ל. שמעתי ממוהר”ן זלה”ה פירוש על דברי מורי הבעש”ט זלה”ה שיכוין בכל דיבור הכנעה והבדלה והמתקה פירוש שיצא ממדת הגבורה שלא ללמד חוב על בני אדם רק שיכנס ברחמים וילמוד זכות על כולם גם שרואה דברי כעירות מחבירו ירגיש שהוא לטובתו שיבחין בעצמו שיש בו שמץ מנהו וישוב בתשובה ממנה גם במחשבה וזהו טובתו שאלו היה יחיד היה סובר שהוא חסיד משא”כ עתה ונ”ל שזהו פי’ לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב, יח) מטעם זה רק אעשה לו עזר מן כנגדו שיבחין שיש בו שמץ מה והבן ולכך אם ע”י שכן רע מבלבל תפלתו או תורתו או שאר ביטול יתן לב שהוא לטובתו שלא היה בכוונה ישרה ושלחו לו ביטול זה להרגיש ויתחזה יותר וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסף לקח. והעיקר להבין שהש”י בכ”מ ובכל עסקיו א”כ גם בסיפורי דברים יוכל להרגיש עניני הבורא ית’ כמו בלימודו ותפלתו:

וגם ביאר ענין נעשה ונשמע שהוא בכל אדם ובכל זמן כי ע”י עשיה כפשטא יוכל לשמוע ולהבין איך יתנהג בו לעבודת הש”י והוא בין בתפלה יעשה עשיה כפשטא ואח”כ ישמע וכן בתורה ע”י דביקות עשיה יהיה אח”כ שמיעה להבין וכן בכל ענינים גשמיים והבן:

והעיקר להסיר העצבות ולאחוז בשמחה. וסיפר מה שחלם לו כשהיה בא”י והיה נבוך אם לצאת לח”ל מחמת טעמים הכמוסים לו כו’ עד שראה בחלום שאחד סיפר לו שיש כמה רופאים הנותנים רפואות ע”י משקה מר אך זה הרופא יותר טוב שנותן רפואה ע”י משקה מתוק מדבש. והוא ענין הנ”ל שע”י תענית וסיגופים גובר העצבות ומלמד חוב על בני עולם שאינן עושים כמעשיו ומניחין חיי עולם כו’ וכמעשה דרשב”י ובנו שיצאו ממערה הנזכר בש”ס דשבת (שבת לג, ב) עד שיצאה ב”ק חזרו למערתכם כו’ והוא רפואה ע”י מים מרים משא”כ רפואה זו בדרך זה שיתן לב אף בכל דבר מגונה שרואה בחבירו שהוא לתועלת עצמו וידינהו לזכות וכנ”ל הוא ע”י משקה מתוק מדבש לעורר רחמים בעולם ועל כל אדם שידע שהש”י הוא בכ”ד פרטי ויתנהג כנ”ל אז הוא רפואה מתוקה בלי שום סגוף ויערב לו ויבושם ודפח”ח:

עוד שמעתי ממוהר”ן זלה”ה. הפי’ הש”ס (ב”ב קמא, א) בת תחלה סימן יפה לבנים. ר”ל בכל מדריגה שיש לו יתן לב לידע שעדיין הוא בבחינת בת ואז הוא סימן יפה לבנים שילך ממדריגה למדריגה הנ’ בנים והבן ודפח”ח:

עוד שמעתי ממוהר”ן ז”ל. וקווי ה’ יחליפו כח (ישעיה מ, לא). כי ע”י מחשבה יוכל לעבוד ה’ וז”ש יחליפו רע בטוב כדי שיהיה להם כח לעבוד ה’ וכו’:

שמ”מ איך לעצור נקביו אם נתעורר לו באמצע תפלה עכ”פ יעצור ויתפלל ויחשוב שיש נקראים קטנים ויש גדולים כי הקטנים להראותו שהוא בקטנות ולמתקן וכו’ והגדולים להתגדל ולהתפאר נתכוין לכך מראין לו זה שישפיל את עצמו וזהו שארז”ל (מגילה טו, א) ותתחלחל המלכה (אסתר ד, ד) שנצרכה לנקבים והענין כו’. וזה צריך לפנים דהפוסקים כו’.

מזמור לדוד. אמרו רבותינו (פסחים קיז, א) כל מקום שנא’ מזמור לדוד מנגן ואח”כ שורה עליו שכינה. מזמור להביא רוח הקדש לדוד. וכל שנאמר בו לדוד מזמור שרתה עליו שכינה ורוח הקדש ואח”כ אמר שירה. והנה באמירתו ספר תהילים יש לנו ליבוש ולהיכלם דאימתי רוח הקודש שורה עלינו קודם האמירה או אח”כ. ע”כ יראה לומר בקדושה בטהרה באימה ביראה:

מהבעש”ט. וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק (תהלים עה, יא). דהיינו כמ”ש האר”י ז”ל בעת אשר שלט האדם באדם לרע לו לברר ניצוצי חיות ממנו שהוא הממשלה וחיות הרשעים וע”י ששלטו באדם הישר ובירר מהם הניצוצות אז הוסר מהם החיות והממשלה ונתרומם קרנות צדיק. וז”ש שאל ממני וגו’ (תהלים ב, ח) ור”ל שיסורי הצדיק הוא כדי שישאל ממנו ית’ ויתפלל שהם קשוטי ויחודי השכינה ואז אתנה גוים נחלתיך שע”י ברורין יתרומם קרנך כאמור:

כאשר האדם הוא מדבר באהבה ויראה הלא השכינה משתוקקת לדברים אלו כמו האם המשתוקקת שידבר בנה דבר של שכל כדי שתחשב בפני בעלה. כך כשהדיבורים באים למעלה מכח האדם מקושטים בזה הכח נולד התפארות גדול והמלאכים אומרים מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ולכך עדיף שיאמר תיבה אחת בתפלה באהבה ויראה כי בזה מעורר שכל המלאכים אומרים שירה להקב”ה וגם הוא מעורר כל העולמות כשהוא עובד להקב”ה כל העולמות עובדין אותו ית’ כמ”ש וכל קומה כו’ והבן:

הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות יפנה (ברכות יד, ב) מחשבתו מהרהורים ואפי’ כשהוא אוכל ושותה ישים מחשבתו כדי שיהיה חזק לעבודתו ית’. צריך להגביר תענוג הרוחני על תאות הגשמי ומזה יהיה לו יותר כח מרוחניות המאכל וזהו מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (שה”ש ז, ז) פי’ שיהיה לך אהבה בתענוגים.

לישרי לן מר (ברכות לא, א). ר”ל דבר מר כדי שיהיה גילה ברעדה. והשיב וי לן דמיתנן:

מהבעש”ט זלה”ה. הפך לבם לשנוא עמו (תהלים קה, כה). כי המצריים היו חוטאים בלא”ה והיו ראויים לעונש. וז”ש דן אנכי (בראשית טו, יד) כבר הוא נידון וכו’ ודפח”ח:

האמנה הוא הדביקות:

מהבעש”ט זלה”ה. איתא בתקונים כי ג’ אבות תקנו חטא אדה”ר מה שחטא בע”ז וג”ע וש”ד שהוא סוד פגם בג’ קוין. לפי מה ששמעתי ממורי הבעש”ט חטא עבודה זרה תיקן אברהם שהוא קו האמצעי תיקון ת”ת ישראל והושלך לכבשן האש פסילי אלהיהם תשרפון באש. יצחק תיקן ש”ד קו שמאל. יעקב תיקן גילוי עריות שהוא קו ימין בסוד ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא כו’ (ויקרא כ, יז). ואל תתמה איך אברהם תיקן קו האמצעי ולא קו החסד שהוא מדתו כי זה סוד משארז”ל יעקב פדה את אברהם מכבשן האש שהוא ע”ד הנ”ל כי בו כלול הכל שנא’ איש תם יושב אוהלים (בראשית כה, כז) כתרגומו גבר שלים. וז”ש אנכי ה’ אלהיך שבו נכללו כל תרי”ג מצות וזה סוד כולם בחכמה עשית (תהלים קד, כד) רק החסד שבו כלול ת”ת ודי בזה.

פעם נאמר דרשו את ה’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב (ישעיה נה, ו) וארז”ל (ר”ה יח, א) דקאי על עשרת ימי תשובה. ופעם נאמר (דברים ד, כט) ובקשתם משם את ה’ אלהיך ומצאת כי תדרשנו משמע כל זמן שתדרשנו כמ”ש (דברים ד, ז) אשר לו אלהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראינו אליו. הפי’ הוא דהנה היום בזמן הגלות הוא בקלות נענה בתפלה ולהשיג רוח הקודש יותר מבזמן הבית כמשל המלך כשהוא בבית מלכותו אי אפשר להתקרב אליו כל כך כמו כשהוא בדרך שאז יוכל להתקרב אליו כל מי שירצה אפי’ בן כפר שאינו הגון לבוא לפני המלך בבית מלכותו ובדרך בפונדק שלו יכול לבוא לפניו ולדבר עמו. כך היום בגלות כשהאדם מחשב בדביקות הש”י ב”ה אזי שורה עמו ושוכן אצלו. בכן ראוי לאדם שיתרחק עצמו מן התאוות ומחשבות זרות בכדי שלא יפרד ממנו ית’ רק יעשה כל מעשיו לשמו ית’. וזהו הרחק משכן רע (אבות א, ז) ר”ל ממי ששוכן אצלך הרחק הרע.

אין דיבור בלא מחשבה כי מקודם הוא חושב מה שידבר. והנה כשחושב קודם התפלה מה שידבר ולפני מי ידבר בוודאי תפיל עליו יראה ובושה שיהיה ירא מהדיבורים עצמם כשנותן אל לבו שהעולם הדיבור היא השכינה כבי’ מדברת בו והיא כלולה מכל המדות יראה ואהבה והתפארות וכן כולם כידוע ואיך לא יהיה לו יראה ובושה כשידע שמעורר השכינה וכל המדות כבי’ וזהו עושי דברו (תהלים קג, כ) שעושים מדיבורים מעשה:

ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו’ ולדבקה בו (שמות י, יב). פי’ כמו השר אפי’ הוא גדול שבכל שרי מלוכה בעמדו לפני המלך הוא בעיניו כמו קטן ואינו רוצה שיעשו לו שום כבוד מחמת גדלו ושררותו כמו שעושים לו כשהוא בביתו בפ”ע כי אז עושים לו כבוד ובושים ויראים ממנו אמנם כשהוא לפני המלך הוא וכל מדותיו נתבטלו מפני יראתו ובשתו מפני המלך. וז”ש מה ה’ שואל מעמך פי’ שתהיה במדריגת מה ע”י לדבקה בו:

בספר קיצור חובת הלבבות זכור שתקות אנוש רמה:

ופלגשו ושמה ראומה (בראשית כב, כד).פי’ הבעש”ט דקאי על ענוה פסולה פי’ שמתגלה בענוה שלו ורוצה להראות שהוא עניו וז”ש ופלגשו. ענוה פסולה הנ’ פלגש. ושמה ראו מה. פי’ ראו שאני במדריגות ובחינת מה. ותלד את טבח. עי”ז היצה”ר טובח אותו:

ועל ענין ענוה פסולה הנ”ל משל מבעש”ט זלה”ה לאחד שהיה לו כל המעלות ומדות משובחות אלא שהיה בעל גאוה גדול ואמרו לו העולם הרי יש לך כל המעלות משובחות אלא שיש לך חסרון זה שאתה בעל גאוה התלמד עצמך להיות עניו ושוב לא יחסר לך שום מעלה ועשה כן והתלמד להיות עניו כו’. ופעם א’ הקניטו אדם א’ אמר לו שוטה שבעולם מה אתה חשוב לנגדי כיון שאני עניו ג”כ א”כ לא יחסר בי שום מעלה כו’. והיוצא מזה כו’:

מהבעש”ט זלה”ה. מה נורא המקום הזה אין זה כ”א בית אלהים וזה שער השמים (בראשית כח, יז). וקשה דבשלמא אם היה אדם עומד לנגדו והיה אומר אין זה בית אלהים כ”א בית אכסניא היה שייך לומר בלשון זה אין זה כ”א בית אלהים ולא כמו שאתה אומר. אבל כיון ששום אדם לא היה עומד לנגדו להכחישו מהו הלשון אין זה כ”א בית אלהים הל”ל מה נורא המקום הזה ודאי זה בית אלהים. ופי’ ע”פ הגמ’ (שבת לא, ב) מכריז ר’ ינאי חבל על דלית לי’ דרתא ותרעא לדרתא עביד. ופי’ דהתורה הוא בית שער ליראה והנה ידוע שיעקב היה נטמן בבית עבר י”ד שנה ועסק בתורה קודם שהלך לחרן והנה כל הי”ד שנה לא הרגיש יראה כזו שהרגיש כן בהר המוריה מקום בהמ”ק ע”כ אמר כך מכח שאני רואה מה נורא המקום הזה אני גוזר ואומר אין זה כ”א בית אלהים זהו עיקר הבית והדרתא כמו ביתי בית תפלה וזה פי’ תלמודי שבידי מבית עבר הוא שער השמים לבד ותרעא לדרתא.

מעשה בחסיד גדול א’ שנסע אל הבעש”ט זלה”ה להיות אצלו ביוה”כ ובעי”כ מחמת שלא נזדמן להם לקנות ביום האתמול וכל הלילה ע”כ הוצרכו בבוקר לעמוד חוץ לעיר ביער א’ לרעות הסוסים ונחו עצמן מעט לישן וכשעמדו ראו שהי’ צאת הכוכבים והי’ עדיין רחוק פרסה לעיר והוצרך החסיד והוצרך החסיד להיות ביוה”כ ביער ובשדה כי לא היה יכול לילך שם ברגליו והיה החסיד בצער גדול מאד והתפלל בהכנעה רבה. אח”כ מוצאי יוה”כ נסע החסיד לעיר וקבלו הבעש”ט זלה”ה בסבר פנים יפות מאוד ובשמחה רבה והיה מדבר תנחומין על לבו ואמר לו שתפלתו הועילה להעלות כל התפלות של עם שבשדות:

וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור. מהרב מ’ דוב בער דברית הלשון פוגם ברית המעור וז”א וירד מצרימה היינו בקליפות אנוס ע”י קרי והוא בא לו ע”פ הדיבור שפגם ברית הלשון:

הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (תהלים יט, יא-יב). וק’ מ”ט הוא ממשל התורה לזהב ופז ודבש כו’ ע”ק מהו הגם עבדך דגם משמע טפלה הוא דוד קרא לנפשי’ חסיד כד”א שמרה נפשי כי חסיד אני ואיך יאמר גם עבדך נזהר בהם וסופו דקרא יותר קשה בשמרם עקב רב דפי’ דשמרם בשביל רב השכר הלא התנא אסר זה באמרו אל תהיו כעבדי’ המשמשין את הרב ע”מ לקבל פרס. וי”ל ע”פ דאי’ בס’ אהא דישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג ישבע ויתענגו ומקשה הלא בעניני עסקי עה”ז התענוג הוא קודם השביעה דהל”ל יתענגו וישבעו ופי’ דיש בעסקי עה”ז תענוג בלא שביעה לעולם ושביעה ואחר השביעה שוב אין תענוג פי’ בענין עסק קבוץ ממונות והון רב יש תענוג מה שהוא עשיר יותר יש לו תענוג יותר מעשרו אבל אין לו שביעה כד”א אוהב כסף לא ישבע כסף ואכילה תענוגי מעדני עה”ז אחר השביעה שוב אין לאדם תענוג כי נפש שביעה תבוס נופת ואכול דבש הרבות כו’. וכ”ז בעסקי עה”ז אבל בלימוד התורה הוא כך מי שהוא אינו חכם גדול בתורה אם יבקשו ממנו לפרש הלכה עמוקה וקשה תחלה הוא מר לו כמרז”ל ע”פ שפתותיו שושנים נוטפות מר א”ת מור כו’ לסוף מתענג אבל אם הוא חכם גדול בתורה אפי’ בתחלת העיון יש לו תענוג מפני שיכול לפלפל בחכמה ולמצוא ראיות ופירושים מכל הצדדים. והנה השבת לא ניתן לתענוג אכול ושתו לבד אלא לעסוק בתפלה ותורה כדפרמ”א ע”פ וקראת לשבת ענג ולק’ וקראת לאכילה ושתי’ ענג דא”כ מי שהוא עני דקיי”ל עשה שבתך חול כו’ א”כ מהו הענג שלו אלא הענג שלו יהיה מהשבת בעצם דהבית דהנר שבת דולק בו לפני האדם או ביום אור היום הוא רומז לבית מושב אור פני הספירות ממש שהוא קדש קדשים וחוץ לבית התחום שבת אלפיים באמה סביב הוא תחום חותם רושם אור הקדוש וכל רוגזין וכל דינין וכל פולחנין חשין הם חוץ לתחום וגם סוד הנשמה יתירה כמ”ש בסידר האריז”ל ע”פ ישמח משה במתנת חלקו שנותנין לו במתנה בכל שבת האלף חלקי אור בסוד תוס’ נשמה יתירה ועי”ז כי עבד נאמן קראת להחזיר לישראל אותן הכתרים עדים שהתנצלו בחטא עגל וזהו כליל תפארת אשר בראשו נתתו לו כו’:

ע”ש ע”כ ארז”ל ע”פ שבת וינפש כיון ששבת אבדה נפש פי’ כי כמו שהעשיר מרגיש יותר בצער העוני יותר מן עני בתולדתו כן הצדיק שהיה לו נשמה יתירה ואור גדול וקדוש בשבת מרגיש יותר בצאת השבת מה נאבד ממנו יותר מההדיוט ע”כ עיקר התענוג להצדיק יהיה מהשבת ועסק התורה ותפלה בקדושה ובטהרה בשבת וז”ש ס’ נועם אלימלך אהא דאר”י אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים וקשה מ”ט ל”ק כל המענג עצמו בשבת אלא מהו שבת שמא דקב”ה ופי’ כל המענג להקב”ה שנ’ שבת ע”י עסק תורה ותפלה שלו בכוונה גדולה כמ”ש הפרדס כי בהיות הבל פיו של אדם כח מתאצל מנשמתו א”כ כפי שיעור נשמתו תהיה שיעור תפלתו והנה בשבת שיש באדם תוס’ נשמה יתירה ממקום גבוה א”כ יש כח בתפלתו לעלות ולהעלות עמה גם התפלות של חול ועי”ז מענג להקב”ה שנ’ שבת ע”י תורה ותפלה שלו לזה נותנין לו נחלה בלי מצרים. והנה השבת ניתן לישראל כדי שיהיו פנוין לעסוק בתורה כמרז”ל אמרה תורה כו’ א”ל קב”ה זווג א’ יש לי ושבת שמה וז”ש ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי ענג. ומה יהיה העונג האמיתי לענג בו את השבת ישבעו ויתענגו מטובך פי’ ע”י התורה שמטבעה מה שאדם שבע ממנה יותר יש לו תענוג אז יותר. וז”ש הנחמדים פי’ דברי תורה נחמדים מזהב ופז רב כי זהב ופז אע”ג דיש תענוג להעשיר מהם מ”מ יש חסרון שאין בהם שביעה משא”כ דברי תורה ומתוקים מדבש ונפת צופים שאחר השביעה שוב אין לו תענוג כמ”ש בדבש פן תשבענו והקיאתו משא”כ בתורה נא’ כי נעים כי תשמרם בבטנך גם עבדך נזהר פי’ כמ”ש השל”ה בשם מהר”ם פדאוה ז”ל דנזהר י”ל לשון זוהר הרקיע כי כל התחכמות האנושיות אינם מזככים את האדם לא גופו ולא נשמתו כ”ש חכמת הפילסופיא אשר עליה נאמר כל באיה לא ישובון לא ישיגו אורחות חיים כי נפת תטופנה כו’ ואחריתה מרה כלענה כי שחה אל מות ביתה כו’ אבל חכמת התורה הקדושה מזככת הגוף הנשמה כי ע”כ אדה”ר קודם חטאו ארז”ל עקיבו היה מכהה גלגל חמה כי חמה נבראת לשמש העולם והוא נברא לשמש את קונו וע”י מה היה אור זהרו ע”י עסקו בתורה כמשה רע”ה שנ’ בו כי קרן עור פניו. כי מ”ש ויטע ה’ אלהים בן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר ויצו ה’ אלהים על האדם מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע כו’ כי אע”פ דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ששם אותו הקב”ה בגן עדן שבארץ אעפ”כ פי’ בזהר הקדוש כי גן רומז לגן סדרים שבתורה ולפי הזהר הכי פרושא ויטע ה’ אלהים גן פי’ הגן סדרים שבתורה הוא בעדן מקדם פי’ גם הקב”ה שהוא קדמונו של עולם היה לו עדן ותענוג שעשועים מזאת התורה שקדמה לעולם כמ”ש ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום פי’ רז”ל אלפיים שנה קודם שנברא העולם נבראת התורה וישם שם את האדם אשר יצר פי’ הקב”ה היה מלמדו תורה כמ”ש לעבדה ולשמרה לעבדה זו מ”ע ולשמרה זו מל”ת ויצו ה’ אלהים על האדם לאמר פי’ אמר לו ולמדו האיך יהיה שמיעתו ולמודו בתורה כי האומר ד”ת יש לו לומר דברים שילמוד השומע מהם עצה וחכמה והשגה איך לעבוד את הש”י והשומע ד”ת לא יאמר זה הפשט היה טוב וזה הפשט לא היה טוב כ”כ נמצא הולך מאת הלימוד בלי שום לימוד ליראת הש”י כ”א בטוב ורע וע”ז התורה חוגרת שק ואומרת עשוני ככנור שמנגנין בו בבית משתאות וז”ש הקב”ה לאדה”ר ויצו ה’ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן פי’ מכל אותן התורות שאלמדך תראה אכול תאכל שיהיה לך אכילת הנפש לרעבון הנפש השוקקה לעבודתו ית’ כמ”ש נמצאו דבריך ואוכלם ויהיה דברך לי לששון ונא’ יאכילני את המגילה כו’:

אבל ומעץ הדעת טוב ורע פי’ שתשים דעתך לבד לומר זה יהיה פשט טוב משא”כ זה לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות פי’ תתקשר באלנא דמותא כי זהו מפיתוי הנחש הן במלמד הן בשומע והנה ע”כ בג”ע היה אדה”ר ועזרו מלובש בזיווא דנהורא כי היה מרכבה לקדושה עליונה. וענין זה אפרש לך ע”פ מה שפ”ר מאז”ל ע”פ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכה ככל אשר אני מראה את תבנית המשכן כו’ וכן תעשו והק’ חדא דהל”ל ועשו לי בית להיות מקדש ע”ק ושכנתי בתוכם בתוכו הל”ל ע”ק מהו הדיוק ככל אשר אני מראה אותך וגם מאי קאמר תבנית המשכן ע”ק וא”ו דוכן תעשו הל”ל כן תעשו ובסוף מלאכת המשכן נאמר וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה’ כן עשו ויברך אותם משה ופרש”י ויהי נועם ה’ אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם אמנם דהנה במלאכת המשכן שהיא מלאכה קדושה חשובה נוראה יתמה שכל כל אדם איך היה מבוא לדור ההוא שלא היו אומנים בדבר לעשותה דהנה אם יהיה למלך כלי כסף מצוייר בתכלית הדקות בשכל גדול אם יראהו לאומן חכם גדול ויתפשהו בציור שכלו אפשר יעשה כמוהו משא”כ אם יראה המלך הכלי למי שאינו אומן ויצוהו שילך הוא ויאמר להאומן כלי כזה ראיתי עשה כמותו שבוודאי שזה הרואה כיון שאינו אומן יחסיר ויעדיף בספרו ציורו להאומן וגם האומן יחסיר ויעדיף כיון שלא ראה הכלי. כ”ש אם לא יראה המלך כלי כלל כ”א כלי מצוייר על נייר ויאמר לו שיספר ציורו להאומן אפשר שיצא הכלי מקולקל. והנה כן פה משרע”ה לא היה אומן וגם לא הראה לו משכן וכלים בממש כ”א כמ”ש במדרש דהקב”ה הראה למרע”ה אש אדומה אש לבנה אש ירקרקת אש תכלת וא”ל עשה לי משכן א”ל משה להקב”ה רבש”ע מנין לי כל האשיות הללו א”ל וראה ועשה כתבניתם פי’ תכלת וארגמן ותולעת שני ושש כי הנה בנין המשכן ע”כ נכתב בתורה ונשנ’ אע”ג די”ל מנפ”מ מאי דהוה הוא אלא הוא ללמוד אותנו שכל גדול לעבודת הבורא ית”ש איך יוכל אדם לעשות א”ע מרכבה לקדושה עליונה כי כל מה שגילה לנו הזהר וכתבי האריז”ל מבנין העולמות העליונים והשמות של פרקי המרכבה ושל ראיה שמיעה ריח דיבור חג”ת כהי”מ והמוחין עליונים הוא שהאדם בעשותו מצוה או לומד תורה או מתפלל יעשה עצמו מרכבה לקדושה עליונה גוף לנפש ונפש לרוח ורוח לנשמה ונשמה להקב”ה כמ”ש כי כל פה לך יודה עד וכל קומה פי’ וכל השיעור קומה לפניך תשתחוה כדפי’ השל”ה ז”ל ע”פ עין תחת עין כו’ יד תחת יד רגל תחת רגל פי’ כי הנה עין האדם נק’ עין וכן יד ורגל והרי מצינו אותן הכינויים בהבורא ית’ כמ”ש הנה עין ה’ אל יראיו אזניו אל שועתם היד ה’ תקצר ועמדו רגליו ביום ההוא והרי אין לו ית’ דמות הגוף ופי’ כי כמו המכיר את ראובן וכתב שלו ואם מראין לו חתימת ראובן אומר זהו בוודאי חתימת ראובן כאלו היה ראובן עומד לפניו אע”פ שראובן הוא אדם ברמ”ח אברים והכתב הוא אותיות אעפ”כ ע”י הכתב וחותמו נדמה לו כאלו ראובן עומד לפניו כן באלו המדות יש למעלה מדה עליונה שהוא משגיח על כל העולם להטיב ונק’ עין וח”ו אין שם שום דמות עין שלנו אך האדם כשמקדש עיניו שנחתם בו כמ”ש תתהפך כחומר חותם הוא לראות בתורה ואותיותה הקדושים אז הוא עין שלו מרכבה למדה עליונה שנ’ עין וכן יש מדה עליונה המאזין תפילות ומקשיב תחנות וכשאדם מקדש ידיו לעשות עמהן מצות מעשיות וצדקות אז ידיו הם מרכבה למדה עליונה הנ’ יד וז”ש ע”כ הקפידה התורה בחובל בחבירו ומחסר ממנו אבר לשלם חמשה דברים שהם נזק צער רפוי שבת ובשת ופי’ ואמר כי שמא זה האדם נחבל היה מקדש איבריו להיותו מרכבה לקדושה עליונה עין שלו מרכבה תחת עין יד תחת יד והנה ענין בנין המשכן ע”כ היה צריך בצלאל לידע צירוף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ כי בנין המשכן היה שהיו מעתיקים פה במשכן הזה משכן ובנין כל העולמות כמעתיק כתב מכתב שמעתיק אות באות כן היו מעתיקים מקדש העליון במשכן הזה ע”כ נעשה המשכן בחכמה בתבונה ובדעת כמו בנין העולם שנא’ בו ה’ בחכמה יסד ארץ כונן שמי’ בתבונה בדעתו כו’ ויש מלאכה שהיו נעשים במעשה ויש ע”י מחשבה כמ”ש ולחשוב מחשבות והמנורה שהוא סוד נעלם לא היה יכול אפי’ מרע”ה לעשותה כמ”ש ס’ הקנה פר”ש לי מעשה המנורה שלימה ומקשה כו’:

וכל זה היה להראות לעם בני ישראל כי כמו שיכולין להעתיק מקדש עליון וכל צרופי השמות במשכן הזה שהוא מדברים דוממים וגשמיים עצים ואבנים וזהב וכסף ונחשת כ”ש האדם שהוא עיקר משכן ה’ כי היכל ה’ המה וכמ”ש ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם וכמ”ש לא בחרתי בעיר ואבחר בדוד כ”ש שיוכל האדם לעשות עצמו מרכבה לקדושה עליונה להעתיק בעצמו ובאיבריו כל העולמות וצירופי שמות רוחניות עליונים וכל זה היה ללמד דעת לבני ישראל. וז”ש ועשו לי מקדש פי’ איני אומר יעשו לי בית להיות מקדש אלא ועשו לי תיכף המקדש העליון יעתיקו הם כי ושכנתי בתוכם פי’ יהי’ שריית שכינה על עושי המלאכה שתיכף שיקחו דבר לעשות יכוונו לעשות כתבניתו העליון כי ראה מופת על זה ככל אשר אני מראה אותך פי’ אני מראה אותך ולא את עושי המלאכה אלא שאתה תלמדם ומה אני מראם אותך לא משכן ממש כ”א את תבנית המשכן כו’ ותראה נפלאות וכן ממש תעשו בלי שום חסרון אע”כ שיהיה שריית שכינה על עושי המלאכה. וז”ש וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה’ דייקא כן עשו ויברך אותם משה ואמר להם זה השכל וה”פ ויהי נועם פי’ השכינה שנ’ נועם של ה’ אלהינו ודאי היה שורה עלינו והראיה ומעשה ידינו כוננה עלינו שנעשה בתכלית נבון כהוייתו בעולמות העליונים ע”כ יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם פי’ בנין זה המשכן שהעתקתם פה כל מקדש העליון וכל ציור העולמות הוא ללמדכם דעת לכל ימות עולם שבכל עת שתרצו לעשות מצוה תעשו עצמיכם מרכבה לקדושה עליונה להעתיק בעצמיכם שתשרה שכינה בכם שאתם מקדש והיכל ה’ תהיו נעשים מרכבה להשכינה בעשותיכם המצות. וז”ש דוד המלך ע”ה גם עבדך נזהר בהם פי’ אינו אומר גם על עצמו אלא ה”פ כי עד עתה דיבר משבחי התורה הקדושה תורת ה’ תמימה כו’ עד הנחמדים מזהב כו’ ועתה אמר גם עוד מעלה נסתרת יש להתורה ומהו עבדך נזהר בהם לשון זהר הרקיע פי’ התורה מזככת הנשמה והגוף בשמרם ע”י שאני שומר התורה בקדושה עקב רב פי’ אפי’ העקב יכול להיות רב כמו עקיבו של אדה”ר שהיה מכהה גלגל חמה:

שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם ר’ מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו כו’. קשה מ”ט קתני שנו חכמים בלשון המשנה דאם הוא משנה ה”ל להתחיל כמו כל המשניות ע”ק מה שייך כאן ברוך שבחר בהם ובמשנתם דזה ה”ל למיתני או בתחלת כל המשניות בריש במס’ ברכות או בסוף כל המשניות ע”ק מה שייך לכאן ר’ מאיר אומר כו’ ע”ק דקאמר זוכה לדברים הרבה ולא מפרש מה הם הדברים הרבה וקאמר ולא עוד אלא שכל העולם כולו הוא כפל לשון כל העולם וכו’ וק’ דהל”ל כל העולם לחוד או העולם כולו וכן תמהו המדקדקים בנוסח תפלת ר”ה גם כל העולם כולו חל מפניך כו’. וי”ל דלכאורה יקשה לכל הלומדי תורה הלומדים הגמרא והמשנה הקדושה ורואים דיעות שונים במשנה תנא זה מתיר וזה אוסר וזה מכשיר וזה פוסל זה מטמא וזה מטהר ויקשה הא התורה הקדושה ניתנה למשה רבינו ע”ה מסיני מפי הגבורה א”כ כמו שהקב”ה ב”ה וב”ש הוא אחד יחיד ומיוחד כן הוה לי’ להיות בתורה דיעה אחת ומאין ולאין הם כל אותן הדיעות בגמרא ובמשניות וח”ו תיפוק מיני’ חורבה שיעלה על לב אדם לומר דהתורה נשתכחה מישראל ע”כ כל תנא אמר לפי סברתו שלמד מן הי”ג מדות שהתורה נדרשת וח”ו יבואו לומר שאין התורה ברורה בידינו אבל האמת אינו כן כי באמת כמו שהמשנה שנויה אצלינו בצורתה בלשונה כן היא שנויה אצל הקב”ה במרום באותו הלשון עם אותן התנאים הקדושים כמרז”ל במדרש כשעלה משה למרום מצאו להקב”ה שהיה דורש במס’ פרה ואומר ר’ אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ”א כו’:

אתמה מרע”ה כו’ א”ל הקב”ה זהו ר”א בן הורקנס שמכריע כל חכמי ישראל בכף מאזנים אמר משרע”ה י”ר שיצא מחלצי א”ל הקב”ה ודאי שיצא מחלצך הה”ד ושם האחד אליעזר כי זהו חלק תורתו מחלק נשמתו כמרז”ל התורה קדמה לעולם כמ”ש ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום שהם אלפיים שנה קודם שנברא העלם היתה התורה הקדושה שעשועים לפניו ית’ ומהו התורה הם הם נשמותיהם של ישראל כי ישראל ר”ת יש ששים רבוא אותיות לתורה ויש ששים רבוא אדם לישראל. כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם פי’ כי תשא כשתרצה למנות א”ת ר”ת אותיות תורה רא”ש ר”ת ששים רבוא אותיות וכך הם בני ישראל לפקודיהם. וזשארז”ל נמלך הקב”ה בנשמותיהם של צדיקים כשברא העולם כי המה היוצאים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו וייצר ה’ אלהים את האדם פי’ במדה כל היצירות נמלך ה’ אלהים את האדם עם הנשמות של צדיקים ועכ”א אומרים בערבית אוהב עמו ישראל ובשחרית הבוחר בעמו ישראל באהבה ומהו האהבה כי שמע ישראל ה’ אלהינו פי’ היה אלהינו פי’ ה’ אלהינו ה’ אחד כשהיה יחיד בעולמו היה מייחד אלהותו עלינו. וענין הזה פי’ במג”ע משה קיבל תורה מסיני משה ר”ת מחלקת שמאי הלל פי’ שלא תאמר מחמת תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן מחמת זה רבתה מחלוקת כ”א מחלקת זה קיבל משה מסיני כי הלל מימין משה ע”כ הוא מצד החסד ע”כ ב”ה תמיד לקולא. שמאי משמאל משה ע”כ ב”ש הם תמיד לחומרא ומה דחשיב במס’ עדיות מקולי ב”ש ומחומרי ב”ה מפני שמדת החסד כלול מדה”ד וכן מדה”ד כלול מחסד פי’ כי הלל כולל כל הנשמות של ישראל מצד החסדים שמאי כולל כל הנשמות מצד מדת הגבורה ומשה כולל כולם מצד מדת הרחמים נעשה אדם בצלמנו נעשה ר”ת נמלך עם שמאי הלל והם הם בעצמם מצד אברהם יצחק יעקב אברהם הוא מצד מדת החסד יצחק מצד פחד יצחק מדה”ד יעקב כולל מצד מדת הרחמים כמ”ש בזהר משה מלגאו יעקב מלבר. וזהו שאומרים וקרא זא”ז ואמר קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות מכה”כ דעכ”א ג”פ קדוש ה’ צבאות פי’ בס’ הקנה דאל המלאך דצבאות הוא ר”ת צירוף בן ארבעים ושתים תיבות פי’ ע”ד שפי’ מהרמ”א ע”פ אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה ורוחב ארבע באמה ע”ש. וע”ד משל כי כמו הרב הרוצה להסביר לתלמידו שכל גדול עמוק שהמציא בתלמודו והנה עמקות השכל הוא ניצול אחד של אור המאיר בכל ההלכה אך הרב א”א לו להסביר לתלמידו השכל העמוק הזה בתחלת העיון אלא תחלה מעמידו בפשט ההלכה ודקדוקיה ופלפוליה בהרחבה ובדיבור רחב עד שנפתחים שערי העליון והאמת והצדק בלב התלמיד אז יוכל להסביר לו גם שכל העמוק בדבורים מעטים עד שמבין ניצוץ השכל העומק בדיבור א’ לבד. כן הקב”ה ב”ה וב”ש מפני שלא באפשר לשום נברא להשיג שכל של ניצוץ נקודה הראשונה שהוא יוד של שם הוי’ ב”ה כמ”ש בזהר דהוא דחילו דכולא ע”כ נעשה מילוי ומילוי מלואים שעי”ז נבנו עולמות התחתונים ובהרחבה גדולה וכן הוא באותיותיה של תורה הנארגים כולם על שם הויה ב”ה ששרשם י’ של שם שהוא הדביקות האמיתי שע”י ההרחבה מושג אח”כ הניצוץ הקדוש הראשון וז”ש קדוש ראשון נגד מדת חד לאברהם קדוש ב’ נגד מדת הגבורה דיצחק קדוש ג’ נגד מדה”ר דת”ת ישראל ה’ הוי’ פשוט צבאות פי’ מן השם הפשוט ירד למילוי ומילוי המילוי שהם מ”ב אותיות שע”י יבנו כל העולמות כי פשוט הוא ד’ אותיות הוי’ ומלא הם יוד אותיות המילוי ומלא דמלא הם כ”ח אותיות הם מב’ אותיות ארך היריעה של נוטה שמי’ כיריעה הם שמונה ועשרים באמה ורוחב הם ד’ באמה וז”ש ע”י ה’ צבאות של נוטה שמים כיריעה הם שמונה ועשרים באמה ורוחב הם ד’ באמה וז”ש ע”י ה’ וצבאות של צירוף בן ארבעים ושתים תיבות הוא מכה”כ וע”י עולמות נגלים מושג גם הנסתר כמ”ש ע”פ בן פורת יוסף בן פרת עלי עין ע”ש. וטעם הדיעות השונות במשנה כדפי’ במג”ע בשם השערי אורה דע”כ נקראת התורה תורת אמת וכן משפטי ה’ אמת וכן דיין הדן דין אמת דפסק הרמב”ם בהל’ סנהדרין דברוצח או שאר חייבי מיתות אע”ג דמטין ע”פ שנים לחוב דד”נ בכ”ג י”ב מזכין וי”א מחייבין זכאי י”א מזכין וי”ב מחייבין כו’ מוסיפין דייני’ עד ע”א ולסוף ל”ו מזכין ול”ה מחייבין זכאי ל”ה מזכין ול”ו מחייבין או א’ אומר איני יודע דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין ופסק הרמב”ם דאם לא ראו לו שום זכות מתחלה וכל הסנדרין אמרו חייב הרי הוא זכאי אע”ג דברובא לחובה לחוד הוי חייב כ”ש באמרו כולם חייב ופי’ ע”פ השערי אורה דע”כ נק’ משפט ה’ משפט אמת ולא משאר לשונות כגון משפט ישר או נכון אלא להורות כמ”ש הנביא ראיתי ה’ צבאות וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו ומקשי בגמרא וכי יש ימין ושמאל לפניו אלא אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה וקשה דבשלמא בבני אדם שדיעותם קצרות להבין ולידע האמת בתחלה ע”כ צריך מיימינים ומשמאילים מזכין ומחייבין כדי שיתקיים הדין ע”פ רוב דיעות אבל להקב”ה ב”ה וב”ש שהוא מגיד מראשית דבר אחריתו וא”כ למה לי’ מיימינים ומשמאילים יאמר תיכף כך הוא הדין הנכון אלא הקב”ה ב”ה וב”ש מראה לנו ברחמיו שאין דינו לבאי עולם בחק ובלי טעם אלא נתברך הדין ע”י ויכוח של מיימינים ושמאילים ע”כ נ’ משפטי ה’ אמת כי כל האלפא ביתא מן א’ עד ת’ הם צבאות ומרכבות קדושות עליונות ולהורות כי כל הצבאות ומרכבות מן א’ עד מ’ שהוא אמצע שאלפא ביתא הוי מיימינים לזכות וכל הצבאות ומרכביה מן מ’ עד ת’ היו משמאלם לחובה ונגמר הדין ע”י מדה הממוצעת מדה”ר וע”י ויכוח ע”כ נק’ משפט אמת ע”כ להורות לנו שתורתינו הקדושה היא אינה חוקה בלי טעם אלא הכל נתברר ע”י ויכוח ע”כ הכתיב לנו התנא רבינו הקדוש בקבלה עד משרע”ה מפי הגבורה שמות התנאים והחכמים וחלוקי הדיעות בהמשנה לומר וללמד לנו שהוא תורת אמת וכל דין מדיני המשנה נתברר ע”י ויכוח ע”כ פסק הרמב”ם דבאמרו כל הסנהדרין חייב הוא זכאי כיון שלא נתברר הדין ע”י ויכוח אפשר שכולם טעו. וז”ש שנו חכמים בלשון המשנה פי’ למדו ממנו ושנו חכמים ושמות התנאים בלשון המשנה זה מתיר וזה אוסר זה מטמא וזה מטהר ואל יקשה לך הלא כמו שהקב”ה הוא אחד כן ה”ל להיות דיעה אחת במשנה אלא ע”כ צ”ל ברוך שבחר בהם ובמשנתם פי’ הקב”ה בעצמו לומד המשנה כן עם שמות התנאים שזהו חלק תורתם וזהו חלק נשמתם ושרשם שבמרכבה העליונה וכמ”ש בשם הקדושים שם התנא הוא חיות התנא והדין שאומר הוא השכל שלו והשם הוי’ פי’ באיזה ענין הוא מדבר אם באהבה או ביראה או רחמנות או בניצוח או בהודיה או בהתקשרות או איזה ממשלה יכוין שם הוי’ מנוקד בניקוד ספירה ההיא והוא מקשר החיות עם המוחין וכשלומד בדחילו ורחימו הוא מקשר עצמו להתנא ולומד אצלו פי’ לשרשו ואורו שבמרכבה עליונה כמ”ש בזהר כי תנאים בהפוך אתוון הם אתנים כמ”ש והאתני’ מוסדי ארץ:

עכ”א רמ”א כל העוסק בתורה לשמה ומה שמצוה להזכיר שם התנא כ”ש העוסק בתורה לשמה דע”כ נק’ תורה דהיא מורה דרך לעבודת ה’ דעמק הלכה. והנה בענין פסק ההלכה מה שאומרים הלכה כר’ מאיר או הלכה כר’ שמעון וכן בגמרא ג’ שנים נחלקו ב”ש וב”ה אלו אמרו הלכה כמותינו ואלו אמרו הלכה כמותינו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כב”ה א”כ נראה לכאורה דברי ב”ש הם לבטלה ואיך אמר דאלו ואלו דברי אלהים חיים ופי’ מהרמ”א ז”ל ואוסיף נופך וגם להסביר ע”ד משל ומליצה דלכאורה יקשה דמי לנו גדול מר”א בן הורקנס שבו מכריע כל חכמי ישראל והקב”ה אמר הלכה משמו קודם בואו לעולם ומרע”ה ביקש שיצאו מחלציו והרי אנחנו רואים דאין הלכה כר”א ברוב התלמוד ובנדה אמרו הלכה כר”א בארבעה ע”ש או בסדר טהרות כו’. וא”כ וכי ח”ו היה תורתו של ר”א לבטלה כיון שאין הלכה כמותו וכן יש להקשות על ב”ש דהוי מחדדי טפי כו’:

וכן בפלוגתא דר’ עקיבא ור’ ישמעאל דר”ע דריש בכל התורה רבוי ומיעוטי ר’ ישמעאל דריש כללי ופרטי והלכה כר”ע ואפ”ה רגילות לפרש בכלל ופרט משום דהיא דרשה שגורה כמ”ש התוי”ט בב”מ פ”ד משנה ט’ ע”ש ובשבועות פ”ג משנה ה’ וא”כ וכי ח”ו דברי התנא שאין הלכה כמותו יהיו לבטלה. אלא אפתחה במשל פי’ ויהיה מובן כל זה בסייעתא דשמיא דהנה מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע והנה אצל מלך ב”ו יש לו עבדים השוכנים חוץ לחצר המלך ויש עבדים שהם בחצר המלך ויש לו גם שרים גדולים וכל אחד מן השרים ממונה על איזה שירות לשרת את המלך עצמו יש מנעילו ויש מלבישו מלבוש מיוחד ויש שנותן הכתר בראש המלך. והנה יש עוד מינוי אחד דהיינו להדליק נרות בפלטין המלך והנה טרקלין של מלך הוא מקום רחבת ידים כמרז”ל טרקלין עשר על עשר והנה רוב הנרות שמדליקין השרים בטרקלין לפני המלך גורם תענוג ושעשוע וחדוה למלך וכמ”ש בש”ע א”ח סי’ רס”ג סי’ ח’ ב’ לענין נר שבת ב’ או ג’ בעלי בתים אוכלים במקום א’ י”א שכ”א מברך על מנורה שלו וכ’ המג”א הטעם דכל מה דמתוסף אורה יש שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות א”כ גם השר הזוכה להדליק נרות בזויות טרקלין ג”כ גורם שעשוע ושמחה להמלך. אך הזוכה להדליק נרות נגד שער המלך ובשער של מלך יש מחיצה של זכוכית לבנה ובהירה א”כ מהאור הגדול הזה הזורח לחוץ נהנים אפי’ כל עבדי המלך אשר בחצר המלך וגם חוץ לחצר כ”ש שמגיע מזה תענוג ושעשוע וחדוה להמלך אשר עבדיו נהנים מגודל אורו. והנה אותן הי”ג מדות שהתורה נדרשת בהן מקל וחומר פי’ שלמדין חומרא להכא מהתם או לקולא וכגון ומה תמיד שאינו עונש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת נמצא נותן מה שבמקרא של תמיד גם בפסח הוא כמדליק נר שאינו דולק בנר דולק כ”ש גזירה שוה דיש גזירה שוה מופנה מצד א’ ויש מופנה משני צדדים כמו דאמרינן גז”ש נאמר מועדו בתמיד ונאמר מועדו בפסח מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת נמצא אותו המקרא שיש בו מופנה הרי הוא בדרך משל כמו נר דולק דע”כ נק’ מופנה ע”ש או העודף ויוצא בראשו ולומד מזה את המקרא שאינו מופנה הואיל ושוה לו בגזירה שוה הרי הוא מוסיף אור גדול וקדוש למעלה בשרשם שבמרכבה עליונה כ”ש במופנה משני צדדים ע”י התקרבות ובטישות האורות זב”ז נולד למעלה אור גדול וקדוש ע”כ לא גמיר אינש גז”ש אא”כ גמיר לה מרביה כי רב ר”ת ר’ ראשית חכמה ב’ בינה וכן נר ר”ת נ’ ש”ב ר’ ראשית חכמה וכן היקש ארז”ל אין משיבין על ההיקש וזה השכל י”ל באדה”ר שארז”ל במ”ש ניתן בו דיעה מעין דוגמא של מעלה ולקח ב’ אבנים והקישן זב”ז ויצא מהן אור פי’ ע”ד רמז דאותיות התורה נק’ אבנים ועשה היקש בלימוד התורה כענין מקשה תיעשה המנורה דא לדא נקשן וגרם אור גדול וקדוש למעלה בהיכל מלך מלכו של עולם וע”כ נק’ ריבוי ומיעוט וריבוי פי’ בס’ הקנה ריבוי האור הבהיר הנדלק והמתנוצץ לכל צד וכל דבר שהיה בכלל הא”ס ויצא מן הכלל ללמד גבורתו ויכלתו כו’ עמ”ש בפירוש הי”ג מדות. והנה זהו הנמשל דכל תנא או אמורא אע”פ שאין הלכה כמותו אעפ”כ ע”י לימוד תורתו בקדושה ובטהרה ע”י המדות שהתורה נדרשת בהן גורם אור גדול וקדוש ושעשוע וחדוה למלך הכבוד בהיכל עליון אך התנא שזכה שתהי’ הלכה כמותו הרי הוא בנמשל כמו השר שזכה להדליק נרות ואורות גדולות נגד שער היכל המלך ששם דרך חלוני השער הולך האור הגדול והקדוש ומתפשט בכל העולמות וע”כ נקרא הלכה על שם הליכת האור כדא’ הד’ שיקול הדעת דהוא דבר שנחלקו בו תנאים או אמוראי’ או גאונים וסוגיין דעלמא אזלא כחד מנייהו סוגיין דעלמא היינו הליכת האור וע”כ נא’ בדוד וה’ עמו וארז”ל שהלכה כמותו בכל מקום פי’ שהוא רמז למדת המלכות והבן.

וזשארז”ל ג’ שנים נחלקו ב”ש וב”ה אלו אמרו הלכה כמותינו פי’ סוגיין דעלמא הליכות האור ואלו אמרו הלכה כמותינו יצא בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים פי’ ב’ הכתות ע”י עסקם בתורה כנ”ל בק”ו ובגז”ש ובהיקש כו’ גרמו אור גדול וקדוש למעלה אבל והלכה כב”ה פי’ הליכת האור מעולם לעולם שעל ידו נוכל אנחנו לילך לדביקות ועבודת הבורא ית”ש הוא כב”ה. כ”ש בשאר תנאי דפליגי אהדדי אע”ג דהלכתא כחד מנייהו כתב רבינו הקדוש במשנה במס’ עדיות פ”א משנה ה’ ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה ב”ד את דברי היחיד יסמוך עליו שאין ב”ד יכול לבטל דברי ב”ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין כו’ וע’ בת”י.

עי”ל ענין הלכה דעכ”א הלכה כר”מ דבכתבי האריז”ל הריעו לה’ כל הארץ ר”ת הלכה וקשה מנפ”מ אם הריעו לה’ כל הארץ הוא ר”ת הלכה אם לאו י”ל דקשה מ”ט אומרים לשון הלכה כר”מ או הלכה כר”ש ולמה אין אומרים הנכון או הישר או הצדק כר”מ או כר”ש אך ענין פי’ הלכה פירשו בגמ’ סוף נדה תני דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העה”ב שנ’ הליכות עולם לא אל תקרי הליכות אלא הלכות נמצא הלכה הוא נגזר מן הליכה פי’ כי כל התורה ומצותיה והלכותיה הם עצת גדולות וקדושות איך לבוא לדביקות השי’ נמצא כיון דהלכה הוא כהאי תנא א”כ דבר קדוש הם הליכה לעבודת הבורא ית’ א”כ השונים ההלכות יש להם להיות גדולים וקדושי עליון שהרי הם עוסקים בהליכות עולם לעבודת הבורא ית’ ומ”ט אנחנו רואים קצת משוני הלכות שאינם על מדריגה זו אך התנאי הוא כמ”ש הפוסקים דאין התורה נקנית במי שלומד מתוך עדונין אלא במי שממית עצמו עליה וז”ש האריז”ל הריעו לשון תרועם בשבט ברזל פי’ כשמשבר לה’ בשביל ה’ כל הארץ כל הארצות והגופניות אז הוא ר”ת הלכה פי’ אז הוא הליכה לעבודת הש”י ר”ל שלהליכה זו צריך לשבר כל הארציות והחומריות:

וז”ש שנו חכמים שמות התנאים האוסרין ומתירין בלשון המשנה כי ברוך שבחר בהם ובמשנתם שזו חלק תורתם וחלק נשמתם ועמהם נמלך הקב”ה כשברא העולם כמ”ש במג”ע נעשה אדם בצלמנו נעשה ר”ת נמלך עם שמאי הלל שהם כלל כל הנשמות של ישראל. וז”ש ר’ מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה פי’ ק”ו הדברים ומה שמצוה להזכיר שם התנא כי כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם כ”ש העוסק בתורה לשמה דע”כ נק’ התורה תורה לשון מורה דרך פי’ שמורה לנו הדרך איך נבוא לדביקות הש”י זוכה לדברים הרבה. וענין לימוד לשמה כמ”ש בס’ כתר שם טוב אהא דאיתא בגמ’ פ’ תלמידים ה”ל להלל עד קטן שבכולם ריב”ז כו’ לא הניח דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה והעולה משם שהלימוד יהיה להיותו מרכבה לו ית’ ע”י התורה ופי’ כי קב”ה ואורייתא כולא חד נמצא האומר דבר תורה ומשים בהדיבור ההוא כל כוונתו והרי הכוונה היא הנשמה נמצא מקשר נשמתו בחיות אור פנימי של דבר תורה ההוא והרי הוא מרכבה להש”י ורבן יוחנן בן זכאי עשה גם מהויות דאביי ורבא מעשה מרכבה. וז”ש העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה מיירי משכר עה”ב שעל זה נא’ עין לא ראתה כו’ ע”כ סתים וקתני:

וע”ד שפי’ הפרדס הקדוש אהא דארז”ל כשעלה משה למרום מצאו להקב”ה מצאו לר”ע וכ”ד אלף תלמידים והיה ר”ע דורש כתרי אותיות א”ל משה להקב”ה רבש”ע הראתני תורתו הראיני שכרו הראהו שהיו סורקין בשרו במסרקות של ברזל ושוקלין בשרו במקולין א”ל זו תורה וזו שכרה א”ל שתוק כך עלה במחשבה. והקשה הפרדס הקדוש חדא ק’ דמשרע”ה בקש הראיני שכרו ולמה הראהו סריקת בשרו הלא זה אינו שכרו אלא עונש ומשרע”ה אמר כן לו ית’ רבש”ע זו תורה וזו שכרה א”ל שתוק כך עלה במחשבה הרי קשה גם על המחשבה ומהו הלשון שתוק ופי’ דיש ג”ע עליון וג”ע תחתון והנה יש צדיק שזכאי בדינו ליכנס לג”ע התחתון וכשרוצים להעלותו למדריגה יותר עליונה מדקדקים עליו יותר ויותר ע”כ הוא היאצ”ט שבנו צריך לנדור נדבות להציל אביו מקטרוג כי כל י”ב חדש הוא בסוד משפט רשעים כו’. והנה ר”ע שהיה צדיק גדול וקדוש ששמו היה הולך מסוף העולם ועד סופו ונהרג על קדוש ה’ רצה הקב”ה להעלותו תיכף בשעת מיתתו לג”ע העליון שנק’ עולם המחשבה ומה שצדיק אחר אינו זוכה כ”א כמה שנים אחר מותו והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא חטא קל ע”כ הוצרך לאותן העונשים כדי שיתעלה תיכף כאשר יצאה ב”ק ואמרה אשריך ר”ע כו’:

וז”ש דמשרע”ה שאל הראיני שכרו והרי שכרו של צדיק גדול כר”ע ודאי נא’ עליו עין לא ראתה כו’ ולא יתכן להשיב למרע”ה א”א לך לראות שכרו אשר ע”כ הראהו סורקין בשרו כדי שיבין משרע”ה האמת שע”כ הוצרך לעונשים האלה כדי שיזכה תיכף לג”ע העליון שנק’ עולם המחשבה. ולכאורה לא הבין משרע”ה עכ”א זו תורה וזו שכרה א”ל שתוק כי לא הבנת האמת כי ר”ע זה כך עלה במחשבה רצוני להעלותו לעולם עליון ולג”ע עליון הנק’ עולם המחשבה ע”כ צריך לכל זה. וז”ש כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה שהוא שכר עה”ב ע”כ לא פירש מה הם הדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העלם כולו כדאי הוא לו כדפ”י מהרמ”א ז”ל ביעקב ששמש בבית עבר י”ד שנה ולא שכב ועסק בתורה לשמה והראו לו שכל העולם כולו כדאי הוא ויפגע במקום פי’ מהו החשוב מכל עולם השפל הר המוריה ולא רצו להטריחו ללכת הוא להר המוריה אלא נעקר הר המוריה ובא לקראתו להראות שכל העולם השפל כדאי הוא לו והחשוב מכל עולם הגלגלים הוא השמש כי בא השמש שקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם להראות שכל עולם הגלגלים כדאי הוא לו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו להראות שכל עולם המלאכים כדאי הוא לו. ולז”א כל העולם כולו שכולל כל העולמות:

אלא והנה ה’ נצב עליו לשמרו כדפי’ בזהר ע”פ הן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה כברא דאבא ואמא רחמין לי’ ומסגיאות חביבותא דילי’ לא המנין לי’ במשרין דלהון אלא אנהו גופייהו נטרין לי’ פי’ ע”ד משל הנ”ל דקשיא דהל”ל הן בקדושיו לא יאמן בלא י’ דיאמין הוא פועל יוצא ע”ק דהל”ל ובמלאכים ישים תהלה ע”כ פי’ דה”ק הן בקדושיו פי’ בצדיקים לא יאמין לא יתן הקב”ה נאמנות לשום מלאך לשמרו ולא מבעיא מלאכים אחרים אלא אפי’ ובמלאכתו של הצדיק שנבראו ע”י מצותיו שיש להם שפע ממנו ע”י אפ”ה ישים בהם תהלה ולא יאמינם בשמירת הצדיק אלא הקב”ה בכבודו ובעצמו שמרו כנזכר ביעקב והנה ה’ נצב עליו לשמרו:

וע”פ הנ”ל משני דיעות שיש במשניות י”ל ע”פ כל הנחלים הולכים אל הים פי’ ת”ח נק’ נחל שהוא כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק וה”פ ע”ד רמז פי’ חכם זה האומר מותר או כשר מביא ראי’ מן התורה כענין כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים כו’ חוץ מן החטאת שנ’ חטאת הוא רא”א אף האשם שנ’ כחטאת כאשם ע”ש והאומר פסול מביא ג”כ ראי’ מן התורה וזה מורה והים איננו מלא פי’ אינו ח”ו במילואו וטובו כי אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת שכל א’ מביא לעצמו ראי’ מן התורה ומעמיד דבריו וכי ח”ו כל הדברים יגיעים פי’ כמו שנ’ בדברים בטילים הוגעתם ה’ בדבריכם וכי ח”ו וגם דברי תורה כן יאמר שלמה ח”ו לא יוכל איש לדבר דבר כזה אלא כי לא תשבע עין לראות את האורות עליונים שיש בעולם עליון ע”י ב’ הדיעות הו’ ולא תמצא אזן משמוע השירה שע”י שני הדיעות כי בתורה ב’ הדיעות יש להם שורש עליון במדות חג”ת וע”י הויכוח וההכרעה מתברר האמת מה שהיה הוא שיהי הר”ת משה שהוא מחלקת שמאי הלל שניהם נתקבלו מסיני ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש:

הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים למי נפנה לימין ואין עוזר כו’ האם נמכור את עצמינו לעבדים לאו”ה ואלו לעבדים נמכרנו החרשתי אעפ”כ הנמכר לעקר שפחת גר או דודו או בן דודו יגאלנו וקרובי אם אפסו הן אתה נותרת קרוב ה’ לכל קוראיו גואלי אם פסו הן אתה נשארת כ”ש שכתבת בתורתך בסוף הצ”ח קללות והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה ואעפ”כ עבדים אנחנו כמ”ש בעלונו אדונים זולתך והרי כתוב בתורתך לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו והרי אנחנו נסים היום אליך מעם אדוניו עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו והרי אנחנו נסים היום אליך כמ”ש ה’ עוזי’ ומנוסי אליך אנוס לעזרה מפני כסא כבודך לא תסגירנו לאדון הצר השר הסורר הנה אנחנו עומדים לפניך ולפני כסא כבודך נאמר כמ”ש קנה אותנו ואת אדמתינו בלחם ונהיה עבדים לך אנה שולחן אבינו אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם אעפ”כ ודאי ה’ הצדיק מה נתאונן כו’.

נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה. מעי מעי אוחילה פי’ על בניי יוצאי מעי קירות לבי הומה לי לבי לא אחריש כי קול שפר שמעה נפשי דכמו שבעה”ז תוקעין בשפר כן בעולם עליון בשופר גדול יתקע וקול זה השופר שמעה נפשי לפנים היו נביאים השכם ושלוח ועתה לא נשאר כ”א קול שופר שמעה נפשי תרועת מלחמה שבר על שבר נקרא לא די לנו בשבר חורבן בהמ”ק כמ”ש מה אעידך כו’ כי גדול כים שברך אלא הגזירות רעות ועניות כי שודדה כל הארץ פתאום שודדו אהלי כי רגע יריעות אין אדם בטוח בחייו ועושרו כמו לפנים בארץ הקדושה שהיה איש תחת גפנו ובפרט הולכי נהרות וימים עד מתי אראה נס אשמעה קול שופר ולא שופר גדול שלעתיד לבוא או עד מתי אומר בקדושה מתי תמלוך בציון כו’:

אראה נס אימתי אראה כנשוא נס הרים תראו כו’ אימתי אשמעה קול שופר שלע”ל וגם קול של חצוצרות כמ”ש וביום שמחתכם כו’ ותקעתם בחצוצרות כו’ ושופר כמ”ש בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה’ מתי יבוא משיח מתי יבנה בהמ”ק מתי נשמע תורה חדשה מפי הקב”ה מחיצה לפנים ממה”ש מתי נשמע שופר של משיח מתי יבואו האובדים בארץ אשור כו’:

או עד מתי אראה נס הוא שפורשין בספינה לרוח לפרוש לעמקי ים וכן אנחנו גלי ים עברו עלינו כו’: מתי יקוים כל יושבי תבל כנשוא נס הרים תראו הם או”ה שנק’ הרי נשף כמ”ש תנו לה’ אלהיכם כבוד בטרם יחשיך ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף ויפרוש הנס לטורדם במעמקי ים כמ”ש ואת רודפיהם השלכת במצולות כמו אבן במים עזים וכתקוע שופר תשמעו שעי”ז יבואו האובדים בארץ אשור ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו ואל השמים ואין אורם ראיתי ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו ראיתי והנה אין האדם פי’ לא יחרד כמו מלאכים יחפזון כשתוקעין בשופר גם בעולם העליון.

שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה”כ שחל להיות בחשבונך. מלה”ד לב”ח שהתרו בו שלשים יום שיזמין מעות ועשו הכרזה ל’ יום על קרקעותיו כדי שיתיירא ויזמין מעות לפרוע לב”ח והלך והביא מוניטא דשקרא ורצה אח”כ ללות עוד ונתנו לו ג”כ מוניטא דשקרא כן אנחנו מכריזין בשופר ל’ יום להביא הכסף לשלם בר”ה וביוה”כ וזהו הרמז שלח לו רבן רב של כל העולמות גמליאל הגומל חסד חסדים טובים גוזרני כו’. שתבוא במקלך להציל עצמך מיד השטן והמסטינים החוחים והקוצים לקדם ברועים ובמקלות ומעותיך שהם מעש”ט ובזמן שבא כמ”ש וצרת הכסף בידך וקמת ועלית אל המקום כסף שיש עליו צורה של מעשה אז באמת חזרו ולקחו שפע גדול ועושר רב כמ”ש ונתת הכסף בבקר ובצאן ביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך אבל כאשר אומרים לא נכחד מאדוני כי תם הכסף אל אדוני פי’ ע”ד רמז אין כוסף למצותיו לא נשאר לפני אדוני בלתי אם גוייתינו ואדמתינו ועכשיו גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו ולא נשאר לנו בלתי גוייתינו בפשוט צווארינו כיצחק ע”ג מזבח ונאמר קנה אותנו ואת אדמתינו בלחם וכאשר רואים שאין להם כסף לוקחים מוניטא דשקרא שהם הכ”ב אותיות התורה שהם מטבע של מלך ופגמו בכולן ואמרים הוידוי בדרך א”ב אשמנו בגדנו כו’ זהו הפרעון מוניטא דשקרא וכשרוצים לחזור וללות נותנים להם ג”כ מוניטא דשקרא שהם א”ב של אשמנו מכל עם בושנו גלה כו’ יופי אדמתינו כו’ צרות רבות כו’ תעינו.

כי תבוא ואמרת אשימה עלי מלך שום תשים עליך מלך מקרב אחיך תשים עליך מלך ואנחנו רוצם שאתה תהיה מלכינו ודוד עבדך כמו שהיום בר”ה כל באי עולם עוברים לפניך כבני מרון כחיילות של בית דוד לא תוכל לתת עליך איש נכרי אין אנחנו רוצים במלכות הרשעה וחיילותיהם והיה כשבתו על כסא ממלכתו כי ע’ כסאות יש להקב”ה מעין כסא מלכיות שבעולם ע”י שישראל הם בארצם והם כסאו ע”כ ותנשא מלכותך ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת. כי תהיין לאיש שתי שנים כו’ והיה הבן הבכור רמז בני בכורי ישראל יכיר לתת לו פי שנים כהונה ומלכות אבל באמת איזה ספר כריתות אמנם הן בעונתיכם נמכרתם ובפשעכם שולחה אמכם ואנחנו הבכור בני אהובה. אלו ב’ ימים דר”ה הם מפני כי דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחוב ויותר מזה עושה לנו אב הרחמן שתלויין עד יוה”כ ועתה בר”ה יש לנו דיני ממונות ודיני נפשות מי יעני מי יעשר מי יחיה מי ימות כו’ ואנחנו עומדין לפני כסא דין ומשפט היש לנו טענות היש לנו זכיות צדקה וגמילות חסדים וכמו שבודקין עדים בשבע חקירות כן נבדוק עצמינו באיזה שבוע באיזה שנה באיזה חדש בכמה בחדש באיזה יום באיזה מקום עברנו עבירות כי מודה ועוזב ירוחם אם נמצאו דברי העדים מכוונים פותחין בזכות כן אב הרחמן אע”פ שנמצאו דברי המסטינים מכוונים אעפ”כ פתח לנו לזכות האם ח”ו מופלא שבב”ד יפתח לחובה כמו בחרבן בהמ”ק שנ’ היה אדם כאויב נצב ימינו אלו המיימינים היו כצר ואין חולקין על מופלא שבב”ד זה אי אפשר אבל בקשנו שלא תשמע דברי המסטינים העדים זוממין הסובבים הכסא שהרי אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות כמו מליצת הסם ביוה”כ וכ”ש חובה משתקין אותו שנ’ ועד לא יענה בנפש יגער ה’ בשטן. היו מאימין על העדים שלא כדיני ממונות דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו לפיכך נברא אדם יחידי ללמד שעל המאבד נפש אחת מישראל כאלו אבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא ע”כ נבקשה רחמים אחד בעד חבירו והדין הוא אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו מעבירין את דינו למחר וכן לנו בדיננו בר”ה. ואף אם לנגמר הדין ח”ו שנינו במשנה אחד עומד על פתח ב”ד והסודרין בידו כו’. אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו ואפי’ אומר יש לי ללמד על עצמי זכות כו’:

נחפש זכות על חברינו ועל עצמינו ונבקשה שיצאו מליצי יושר ויניפו בסודרין הוא הטלית של ציצית ואפי’ אין לנו זכות כ”א ק”ש שחרית וערבית ומצות ציצית והסודרין וטלית של מצוה כ”ש שישראל יש להם זכות גדול מאוד ישראל עמך אשר בך מאמין וקבלת עול מלכות שמים אין לנו אלוה אחר מבלעדיך אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו כו’ הלא אלהים יחקר זאת. בסוף הסליחות והתחינות אומרים מי שענה לכל הצדיקים והחסידים והתמימים והישרים הוא יענינו רחמנא דעני לעני יענינו כו’. פירוש אנחנו אין אנו לא צדיקים ולא חסידים ולא ישרים אלא רחמנא דעני לעניי ענינא לתבירי לבא ענינא:

כה אמר ה’ התבוננו פי’ מהפרש השנים הקודמות וקראו למקוננות ותבואנה ואל החכמות שלחו ותבואנה ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותורדנה ענינו דמעה ועפעפינו יזלו מים כי קול נהי נשמע מציון משכינתא קדישא דאתקריאת ציון אך שודדנו בושנו מאד כי עזבנו ארץ פי’ עזבנו ארץ הקדושה ארץ חפץ ארץ אשר ה’ אלהינו דורש אותה תמיד כי השליכו משכנותינו את ירושלים ובהמ”ק ואין אנחנו נגד שער השמים שיעלו תפלותינו והמלאכים מלאכי רחמים מליצי יושר היוצאים מן השופר ומן התקיעה ומן השברים ומן התרועה ומן התקיעה ומן תקיעה שברים תרועה תקיעה ומן תקיעה שברים תקיעה תרועה תקיעה אפשר שישארו ולא יוכלו לעלות ומי יעלה אותם כמ”ש כי עוף השמים פי’ ע”י מה יעופף תפלתו השמים ע”י יוליך את הקול פי’ האדם צריך להוליך את הקול וע”י מה יוליך הקול ע”י ובעלי הכנפיים פירש עכ”א הכנפים בה’ הידיעה שהוא יראה ואהבה דחילו ורחימו שנק’ כנפיים וגדפין וז”ש ובעל הכנפיים הידועים יהיה כשיגיד דבר יהיה בד”ו אליהו הנביא המלאך האופן שיוצא ג”כ מן השופר קשר”ק גי’ אליהו הנביא ז”ל אימתי תבוא לבשרינו אימתי יבוא משיחנו אימתי יבנה בהמ”ק ומזבח אימתי נשב על שלחן אבינו אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם. או התבוננו כי יש מסטינים הסובבים הכסא ובנפש יקיפו עלינו לבלעונו חיים כמ”ש ויהיה היום הוא יום ר”ה ויבוא בני אלהים הם בעלי הדין להתייצב על ה’ ויבוא גם השטן גם לרבות לילית לפרוש השמלה והנה אז במצרים נאמר וירא ישראל והנה מצרים נוסע אחריהם ויצעקו בני ישראל אל ה’ ועתה השטן השונא הגדול נוסע אחרינו עם חיילותיו לבלעונו חיים למה תשתקו נתנפל לפני כסא הכבוד ונשאל מה יהא בסופינו כי ע”כ יש חרדה ובכיה ערב יוה”כ לעת ערב שאז שעה אחרונה של עשרת ימי תשובה וביוה”כ לית ליה רשותא לאסטוני ע”כ בא השטן בכל כוחו לקטרג על כל אדם ומזלם חזי ע”כ בוכים אנשים ונשים וטף וראוי לעשות כן בכל שעה מעשרת ימי תשובה דארז”ל יפה שעה אחת בתשובה ומעש”ט בעה”ז מכל חיי עה”ב כ”ש וק”ו כל שעה ושעה מעשי”ת והנה היום בר”ה התחלת עשי”ת הנה יהיה עתה אותה השעה הטובה ושעת מזל לעשות נחת רוח ליוצרינו ולבכות בכיה של שמחה על שזכינו לעמוד לפני כסא כבודו לפני המלך היושב על כסא רם ונשא ויכון בחסד כסאו וישב עליו באמת ולשמח להקב”ה שמחה גדולה ועי”ז יומתקו מעלינו כל הדינים ועי”ז נעורר אבינו מלכינו תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון לפניך תמכנו יתדותינו בשופר כמרז”ל למה אומרים בר”ה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות שתמליכוני עליכם זכרונות שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר אין אנחנו יודעים הכוונת כ”א סתם לכוין לקיים מצותיך שדי עשינו את שלנו תקיף עשה את שלך אל תשב עמנו בדין ע”כ נקראים תרועה לשון מיקש אתרעא לפתוח לנו שערי תשובה או יאמר התבוננו מקושי פרנסות של שנים אלו משנים קדמונים ע”כ ותשנה עלינו דייקא נהי כו’ אע”ג דאמר בזהר צווחין הב פרנסה זה היה בשנים ההם שפרנסה היה בשופי משא”כ עתה שע”י מניעות פרנסה א”א לעבדו ית’ להחזיר בנינו לתלמוד תורה ע”כ תנוקות של בית רבן התפללו עבור אביכם ואמותיכם שיזכו לגדלכם לתורה לחופה ולמעש”ט:

מי יעורר את אברהם סבא חסידא קדישא הוא ושרה את הנפש גויים ונכרים אשר עשו להכניסם תחת כנפי השכינה ע”י לימוד עמהם תורה ועבודת אלהות ועתה יראה שיהיו לוקחין בניו בני בחוניו ושומטין מתחת כנפי השכינה ללמוד עמהם כתב ולשון וספר פסול של עע”ז לטמאות הבל פי תשב”ר הבל שאין בו חטא כי עלה מות בחלונינו באותן הצדיקים שהיו פותחין חלונות הרקיע בתפלתם בא בארמנותינו של היכלות עולמות העליונים להכרית עולל מחוץ אשר חכמתו היה בחוץ תרונה בחורים מרחובות מבתי כנסיות ובתי מדרשות מקום שהיו מרחיבין את ההלכות אשר בנינו כנטיעים מגודלים כו’ בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל אוריד דמעות עדי יהיו כנחל ויגיעו לקברות שני שרי אציליך משה ואהרן בהר ההר ואשאל היש תורה חדשה בכן נשרפו גוויליך:

רבש”ע התפלל אתה בעד בניך כמרז”ל הקב”ה מתפלל כי אתה רחמן ואתה צדיק כמ”ש צדיק ה’ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו ונא’ אם יש עליו מלאך מליץ הרי טוב ואם לאו צריך להיות מליץ אחד מני אלף הקב”ה שהוא אחד מני אלף מן עולם שנק’ אלף חכמה בינה:

וז”ש משרע”ה האנכי הריתי את העם הזה אבל באמת הם בניך נלמוד ממשרע”ה מבשר שלנו גואל צדק כי מי לנו גדול במעש”ט ממנו ואעפ”כ כשבא עליו מוטות יד התחנן כשנכספה נפשו לעבור את הירדן לבוא לארץ ישראל לטובת ישראל ופשט את ידיו כעני בפתח לפני כסא הכבוד ואמר רבש”ע אין בי שום זכות תן לי צדקה ומתנת חנם כמ”ש מוטת ידינו כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו קחה בידינו כי מטה ונאמר מה אנו מה חסדינו מה צדקותינו נפשוט ידינו לפני כסא הכבוד ונאמר אין לנו אפי’ מנחת עני אין בנו לא תורה ולא צדקה ולא ג”ח כ”א בידים ריקניות מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד. א”מ ידענו כי אין בנו מעשים צדקה עשה עמנו למען שמך:

ע”כ פותחין עם תינוק ס’ ויקרא כי כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה נמצא ועתה ישראל כולם ממלכת כהנים כהני היכא אינון:

ולאשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך שיקויים כי חלה גם ילדה ציון את בניה בעצב תלדי בנים כמ”ש ויסעו מבית אל פי’ מבית אל דייקא מבית המקדש שנחרב ויהי עוד כברת ארץ לבוא אפרתה פרש”י לשון כביר ריבוי מהלך רב ותלד רחל השכינה שנק’ בד”מ רחל רצונה לילד ותקש בלדתה שיקויים כי חלה גם ילדה ציון את בניה כי בגלות בבל היו ע’ שנה נגד ע’ קולות שבמזמור יענך ה’ ביום צרה ואח”כ והמליטה זכר ועתה כה אמר ה’ קול ברמה נשמע כמה מאות קולות נהי בכי תמרורים רחל מבכה לא קאמר בוכה אלא מבכה כל העליונים על בניה ה’ ממרום ישאג שאוג מתתא לעילא ומעילא לתתא:

שאו נס ציונה לשלוח שם השפלות העיזו אל תעמודו כי רעה אנכי מביא מצפון ושבר גדול עלה אריה נסתלק מיכאל שנק’ ארי ממליצתו על ישראל מסובכו באיל בסבך בקרניו כמ”ש ובעת ההיא יעמוד מיכאל העומד על בני עמך והיתה עת צרה אשר לא נהיית מהיות גוי עד עת ההיא ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר וקשה לרש”י משום דיעמוד מיכאל יהיה עת צרה בתמיה ע”כ פרש”י ישתתק כאילם שיראה הקב”ה דן בעצמו ויאמר האיך אאבד אומה גדולה כזו בשביל ישראל והיתה עת צרה בפמליא של מעלה וקטגוריא בת”ח בזוזי ובזוזי דבזוזי למה ישתוק הלא נאמ’ את ה’ האמרת היום וה”ה האמירך שלא יחליפם באומה אחרת כמו בימי יחזקאל כשרצו הזקנים להחליפו באלוה אחר השיב הקב”ה ביד חזקה אמלך עליכם כן למה ירצה להחליפנו באומה אחרת יסתכל ויראה ההפרש שבין ישראל הקדושים בכל מיני קדושות לבין או”ה ואם הפטרן והסניגור משתתק המנהג שהרשות ביד בעל דין ללחוש לו זכיותיו איזה הם הזכיות אשר נלחוש לו תפלות ברורות תלמוד תורות ברורות תשובות ברורות צדקות זכות וברורות אין לנו זכות כ”א מן הקול קול יעקב קול התורה מתינוקות של בית רבן הבל שאין בו חטא תשב”ר בכו בכיה גדולה והתפללו בעד אביכם ואמותיכם המגדלכם לתורה ולמעש”ט. ואע”פ שאיני כדאי להתפלל על עצמי כ”ש על אחרים כי איני אומר שאני הטוב ח”ו ואפי’ הטוב אין מי יקרא בצדק איש טוב נמשל כחדק כשמשפשפים במעשיו בקשו רחמים בעד הטובים שבכם וזקינים בעלי השיבות ות”ח שלא יהיו נתפסים בעון הדור ונגידים אשר מהם מתפרנסים רבים שלא יענו ולא יעדרו ח”ו. אב מוליך בניו בימים האלה לבה”כ אפשר שמוליכו כמו א”א את יצחק בנו לעקידה שיהיה נתפס בעונו ע”כ עשו תשובה גדולה והתפללו בעד בניכם בקשו לש”ץ שיחוס עליכם כי הבל פיכם אין בו חטא כ”ש דמעותיכם אע”פ שיש במלחמה גבור אעפ”כ צריכים העם לעזור לו מכל הצדדים כן עשו עזר להש”ץ מכל הצדדים ממזרח וממערב מצפון ומים תקעו בחדש שופר בכסא אז מתכסית הלבנה ושכינתא קדישא הרמוזה נגדה כי חק לישראל הוא כשאז מקבל חק מזונות בשביל ישראל הוא משפט ויסורין לאלהי יעקב כי עתה בגלות תחל’ מקבלים שרי או”ה ואח”כ ישראל. כל מי שלא נבנה בהמ”ק בימיו כאלו נחרב בימיו א”כ בשנה שנחרב בהמ”ק איך היו במרירות בר”ה ויוה”כ וכן אנחנו שלא נבנה בהמ”ק בימינו:

ע”כ יש בכיה והתעוררות גדול לכל אדם בעי”כ לעת ערב כי אז בה השטן לקטרג על כל אחד בכח גדול מפני שהוא שעה אחרונה של עשי”ת דביוה”כ לית לי’ רשותא לאיסטוני ע”כ נתודה ונפייס התורה שמרדנו בה כי מודה ועוזב ירוחם כי ע”כ פתח הקב”ה התורה בבית ולא באלף שהוא לשון ארור וב’ הוא לשון ברכה נתודה כמה ברכות לא ברכנו בכוונה וגזלנו אבינו שבשמים כי הנהנה מעה”ז בלא ברכה מועל וגוזל ע”כ פתח התורה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בראשית הוא לשון ברכה שעקרו מלך העולם שמים וארץ הוא עולם אם יש לך ח”ו גז”ד שיש עמו שבועה אנחנו מתירין לך כמרז”ל שהתיר לו נדרו.

במשנה חציו קשר בסלע וחציו בין קרניו שלא יכוף השעיר ראשו ולא ידע אם הלבין הלשון ויהיו כל ישראל עצבין הנה עתה שיש ספק אם הלבין הנה אנחנו בחשך ועצבות מי יודע למי חתך הדין ראשו או בניו או פרנסתו מעכבי פתקין עד אחתימו יבקשו רחמים כמה חרב חדה מונחת על צואריהם ואעפ”כ לא ימנעו עצמן מן הרחמים. כתיב כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו קחה בידינו כי מטה אף אם היינו חוטאים הלא מצאנו כי אתה דן את האדם באשר הוא שם ועתה אני שב ומתודה אם און פעלתי לא אוסיף:

רבש”ע אתה אמרת ליונה אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבין לילה היה ובין לילה אבד ואני לא אחוס על ננוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתיים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה למה לא תחוס ותרחם עלינו שיש בנו דעת כאדם. נאמר באברהם אבינו והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה ועתה חלפו כמה זמני הגאולה ואנחנו מאמינים:

כתיב כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא ובמכרוהו ב”ד בגניבתו הכתוב מדבר ואף אנחנו אם נמכרנו לעבדים כלו כמה שמיטין ולא יצאנו לחירות ואם אדוניו יתן לו אשה כו’ ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני ואת אשתי. והנה כן הס”ם נתן לנו ונשים משלו בנו לילית הרשעה בחטא הוצאת שז”ל וכמ”ש כי ינצו אנשים וקרבה אשת האחד והחזיקה במבושיו כו’ האם אנחנו אומרים אהבתי את אדוני ואת אשתי ח”ו אין אנחנו אוהבים את הצר הצורר הזה ואת השפחה בישא אנחנו אוהבים אותך כמ”ש ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך:

כה אמר ה’ התבוננו וקראו כו’ ותורדנו ענינו דמעה דאיתא בתיקונים אית היכלין דנגונא דלא מתפתחין אלא בנגונא כדא’ ויהי כנגן המנגן ואית היכלא דדמעה דלא מתפתחא אלא בדמעה כד”א ותפתח ותראהו והנה נער בוכה ותחמול עליו ותפלה בדמעה הוא מרוצה להקב”ה כמ”ש בזהר עד דלא יכול למרחש בשפוותיה והנה כמו בחורבן בהמ”ק דא”ל קב”ה לירמיה לך וקרא לאבות ומשה היודעים לבכות כן אנחנו נלמוד. כמרז”ל לא היה דוד ראוי לחטוא אלא שאם יחטא יחיד כו’ והנה כמו דוד אע”פ שארז”ל כל האומר דוד חטא טועה כו’ אעפ”כ התענה כ”ב שנה ובכל יום אמר אפר כלחם אכלתי כו’ וכוס דמעות ושקויי בבכי מסכתי. ואנחנו העוברים לפני כסא הכבוד היום כבני מרון שארז”ל כחיילות של בית דוד נלמוד מאדונינו דוד לבכות ולשוב מחטאים וכן רבים ילמדו מעושי העגל דור המדבר שהם רבים ועשה אהרן להשיב רבים מהעון קשר ידו בברזל וסיבב מחנה ישראל וצעק ובכה עד שחזרו כולם בתשובה ובכו עמו כמ”ש במדרש כו’ וכן אנחנו נהיה מקיש אתרעא דדמעה לשוב מחטאינו. ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן בשלו בגדלות כדא’ ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים כו’ ואת ערום ועריה:

מהבעש”ט איכה ישבה בדד כי השכינה נק’ אשא תכלא וצריך לחברא לאשא חוורא וז”ש איך ה’ ישבה בדד השכינה עיר דוד ה’ אחרונה שלא היה ביחוד עם דודה עם יה”ו בכה תבכה בלילה ר”ל שנשארה בלילה בלי חיבור היום עד לבסוף השיבנו ה’ אליך ונשובה נשוב ה’ חדש ימינו כקדם והבן והשם יכפר:

מהבעש”ט ויהי ערב ויהי בוקר והענין כי יתרון האור נמשך מן החשך וכו’ ודפח”ח:

הנה אדונים קשים שלנו הם עלינו בכעס אם גם אתה תהיה עלינו ח”ו בכעס א”כ מי יקרבינו כמרז”ל ע”פ ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים ושב אל המחנה ומדרשו דבר ה’ אל משה שישוב אל המחנה א”ל אני בכעס ואתה בכעס א”כ מי יקרבם. איה שמחת בית השואבה אמר רשב”ג כו’ לא ראינו שינה בעינינו ואיך אנחנו ישינים כמה מאות שנים עורו ישינים כו’:

נאמר במנחת עני אשה ריח ניחוח אין בנו לא תורה ולא צדקה ולא ג”ח אלא בידים ריקניות כעני בפתח דופק הלא בצערינו השכינה מצטערת אר”מ בזמן שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים ק”ו על דמם של צדיקים:

מהבעש”ט זלה”ה כל המענג את השבת ר”ל ש’ בת כו’ ע”י תענוג שבת שיש במלכו’ הנ’ בת וקשרה אל ג’ אבהן הנ’ ש’: וז”ש אז תתענג על ה’ נותנין לו נחלת יעקב בחיר שבאבות ש’ משולש. והענין פי’ הידיעה והשארות חפשית הבחירה ע”פ אני ה’ לא שניתי דיש לתרץ הקושי’ שהקשו כל הראשונים וז”ל למה לא ברא הקב”ה את העולם קודם ה’ אלפים שנה דהרי פעולה טובה מהעדר ולמה נשתנה רצונו מלא רוצה אל רוצה בעת שברא לבד לא קודם דהרי אינו ית’ בעל שנויים. והתירוץ על זה דהוא ית’ אינו דומה לפועל ב”ו שהחכמה שיש לו עתה לא היה לו מקודם אלא חכמתו היא קנינית וגם הוא בעל חסרון מלה”ד דמפני דצריך מקום לדור ע”כ כשקנה חכמה לבנות לו בית תיכף בונה לעצמו בית אבל הוא ית’ חכמתו עצמיית לא קניינית וגם אינו בעל חסרון ויש לומר דהרצון לברוא העולם לא נתחדש לו זה הרצון בעת בריאתו העולם אלא כמו שהוא קדמון כן היה רצונו ומקדמת דנא היה ברצונו לבורא העולם בעת שברא אותו לא קודם לכן ואח”כ כשברא העולם נברא בעתו ובזמנו כמו שהיה ברצונו הקדום לברוא אותו בעת הזאת דווקא א”כ לא היה שינוי רצון והראיה דהרי עולם שכולו שבת שיהיה לע”ל וצדיקים יושבים ועטרותיהם כו’ ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא ודאי מעלתו גדולה מן מעלת העולם כשהוא עתה ופעולה טובה כזו גם כן טובה מהעדר ולמה לא הקדימו הקב”ה אלא שיבוא בעתו ובזמנו כמו שדרך השבת לבוא דווקא אחר ששת ימי החול וכן הוא בענין בריאתו של עולם דאע”פ שידע דפעולה טובה מהעדר אעפ”כ רצונו היה מנגד לידיעה כי מקדמת דנא היה רצונו לברוא העולם דווקא בעת הזאת שיהיו ימי המעשה וקודם לכן היה בדרך משל עולם שכולו שבת ונמשך אחר הרצון ולא תקשה הלא פעולה טובה מהעדר כי הקב”ה אינו בעל חסרון שיצטרך הפעולה ההיא לטובתו:

וז”ש את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם וז”ס עמק והמשכיל יבין. והנה כן ברא הקב”ה את העולם דלא יקשה אדם איך שייך שכר לצדיק ועונש לרשע הלא ידע אל ויש דיעה בעליון שצפה והביט עד סוף כל הדורות וידע שזה יהיה צדיק א”כ מוכרח הוא להיותו צדיק ולא יתכן לו שכר וגם ידע שזה יהיה רשע ולא יתכן לעונש כיון שלא היה יכול לשנות ידיעתו ית”ש. וי”ל אף שיש לו ית’ ידיעה מ”מ הרצון שלו ית’ שייטיבו מעשיהם כי ע”כ צוה לנו כל התורה ומצותיה והרצון בעצמו מנגד לידיעה מתחלת המחשבה ויוכל אדם להמשך אחר רצון הש”י וצוויו ולא אחר הידיעה שהרצון יכריח הידיעה כיון שאין חפץ לרצון ה’ בידיעה זו ובמעשה זה והידיעה היא שלא לרצון ואם ירצה אדם ייטיב מעשיו כמו שהוא הרצון של הש”י ולא יוריד וישלשל לעצמו הידיעה כי הידיעה של רע היא הרע בעצם שהיא הסט”א שנבראת לנסיון הצדיקים כמ”ש כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם כי העה”ז הוא עולם הנסיון שהנשמה נשלחת שם להיותה בנסיון בעה”ז דאם יעשה החטא הרי יטה אחר הידיעה ואם לא יעשה הרי יטה אחר הרצון והציווי המנגד לידיעה שע”ז נאמר אשה ריח נחוח לה’ נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני והבן היטב:

מהבעש”ט זלה”ה במקום גילה שם תהא רעדה פי’ מוהר”י בעש”ט זלה”ה כי בגשמי מקום שיש יראה אין גילה ובמקום גילה אין יראה כ”א בעבודת ה’ נמצא במקום יראה יש אהבה וגילה. וזהו גם בענין ערובי חצירות בשבת דפי’ האריז”ל עירוב הוא צירוף ע”ב רי”ו שהם חסד וגבורה וידוע דחסד הוא בחינת אהבה וגבורה בחי’ יראה ולעבודת הש”י צריך אדם לעירוב בו המדות האלה וכמו שהיה בבריאת העולם כמ”ש בראשית ברא אלהים בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדה”ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה”ר והקדימו למדה”ד שנ’ ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים פי’ ע”ד שכ’ בע”ח בשם ה’ גדליה בשם הרב ז”ל דבתחלה היה בחינת יראה בספירות ע”כ לא רצה העולה לרדת ממדריגתו להשפיע להעלול שלא תתפגם קדושתו וכן לא רצה העלול התחתון לעלות לעליון שלא יתבטל ממציאותו וזהו בחי’ עלה במחשבה לברוא במדה”ד היינו במדת יראה ואחר התיקון היה שנבראו במדת אהבה שהעילה תרד ותשפיע והעלול יעלה ויקבל. וז”ש ביום עשות (רמז אהבה ויראה) ה’ אלהים ארץ ושמים שתף מדה”ר דהיינו בחי’ אהבה והקדימו למדה”ד שהוא בחי’ יראה דאעפ”כ צ”ל בחינת יראה שלא יעלה העלול למעלה ממדריגתו וכן שלא לרדת העליון למטה יותר מהראוי והם ע”י שם מ”ב ושם ע”ב שלא יעלה ולא ירד כל אחד חוץ מתחומו כ”א עד תחום הראוי לו. ע”כ קורה דמבוי שהיא למעלה מכ’ אמה ימעט וכן מלמטה מעשרה טפחים הקורה או לחיין שאמרו גבהן לא פחות מעשרה טפחים וכן לפי הנ”ל שהעילה תרד והעלול יעלה אמרינין פי תקרה יורד וסותם וגוד אסיק מחיצתא וזהו ענין העירוב דקודם שעירבו ונשתתפו צ”ל בחינת יראה לחוד דהיינו שלא להכניס מהמבוי לחצירות ומהחצירות לבתים דכיון דהחצירות והמבוי הם רשות לכל החברים צריכין אנו לחשבו כרה”ר וחלקו של כל יחיד לעצמו שהוא ביתו הוא בלבד רה”י ע”כ צ”ל בחי’ יראה מלהכניס מהמבוי ומחצירות לבתים דה”ל כמערב חול בקדש ושלא להוציא מהבתים לחצירות ולמבוי דה”ל כמוציא קדש לחול דשמא יטעה ויוציא גם לרה”ר גמורה אבל אם ערבו ונשתתפו שרמ”ז הוא כלומר שכולנו מעורבים ואוכל אחד לכולנו וכמו שאנחנו שוים במקום זה שנשאר לכולנו כך כלנו שוין בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו והרי כולנו רשות אחד ובמעשה זה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא מר”ה לרה”ר גמורה וגם ברמז עירוב הוא ע”ב רי”ו ובחינת אהבה משותף לבחינת יראה אזי מותר להכניס מהמבוי לחצירות לבתים ומהבתים לחצר ולמבוי אבל בחינת היראה צ”ל שלא להוציא לחוץ מהמבוי לרה”ר גמורה וע”פ ויראו את אלהי ישראל השיגו ותחת רגליו פי’ ע”י מה יוכל מרכבה אל אלהי ישראל כמעשה לבנת הספיר אם מזכך חומרו כמעשה לבנת הספיר שיהיה עירוב ושתוף גוף ונפש וגם עושה כמעשה לבנת הספיר שמפוצץ הפטיש כד”א וכפטיש יפוצץ סלע ובמס’ שבת דפח’ ע”ב פי’ התוס’ הסלע ספיר מפוצץ הפטיש וכן ברמז יפוצץ היצה”ר אם ברזל הוא מתפוצץ ועי”ז יזכה שיהיה וכעצם השמים לטוהר כמ”ש והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע כו’:

צופיה הליכות ביתה. פי’ צופיה הנשמה הליכות ביתה פי’ הליכות ותנועות של עולם העליון שהוא ביתה איך שם הוא התנועה של מלאכי מעלה במהירות גדול לעבודת הש”י כמרז”ל ע”פ ועוף יעופף מיכאל ברגע א’ גבריאל בשתיים טסי’ כל העולם ע”כ גם היא ראוי ולחם עצלות לא תאכל:

ויקח לו יעקב מקל לבנה רמז לאור המחיה העולמות כמ”ש ע”פ בכל הארץ יצא קום כי תחלת הצמצום הוא קו כי כל קו יש לו ימין ושמאל כי מהרוחב יבואו ימין ושמאל ומהגובה מעלה ומטה ומהארך פנים ואחור וזהו יש מאין יש ר”ת ימין ושמאל וזה הקו הוא הקו שבאמצע האלף וכל זמן שהיה ישר הוא חרמים יוי גי’ הוי”ה וכשנתעקם הוא דין כמ”ש בכתבי האריז”ל ובתיקונים וכן בחרבן בהמ”ק חשב ה’ להשחית חומת בת ציון ע”כ נטה קו וקו הנ”ל נקרא בדרך משל מקל לבנה רומז לאור עליון המחיה העולמות לבנה ר”ת לב’ נתיבות החכמה. לח הנותן שפע חיות ולחלוחית וחיות לכל העולמות ויפצל בהן פצלות ע”ד רמז התחיל להפריד הקליפות לבושין וכסויין מכל העולם ע”כ אמר לבנות פי’ לגלות האור פנימי שנ’ לב”ן וז”ש מחשוף הלבן הלבן ר”ת ל”ב נתיבות החכמה:

וז”ש אשר על המקלות על דייקא להוריד שפע אור לובן עליון ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים פי’ מקום שרהטים ורצים שפע העליון שנ’ שקתות המים של ירידת שפע אור עליון אשר תבאן הצאן פי’ ישראל שנ’ צאן מרעיתי אדם מפני ששרשם הם מאותיות התורה ונשמתם הם מטעמים ונקודות צאן ר”ת צירוף אותיות נקודות וז”ש לשתות לנוכח הצאן נגד שורשי הנשמות שלמעלה בעולם עליון ועי”ז מחשוף הלבן נתגלה לו ל”ב נתיבות החכמה ר”ת הלבן ועולמות עקודים נקודים וברודים שבמחשבה. ותלדן הצאן עקודים נקודים ע”ד רמז ה”פ דקשה מ”ט מקדימין במבטא הנקודה קודם לאות כגון קמץ אלף ול”ק אלף קמץ אלא מפני שאות בלי נקודה אין לו תנועה וגם אין להם לאותיות חיבור כ”א ע”י הנקודות שהם התנועות וז”ש ותלדן הצאן עקודים פי ע”י מה עקודים האותיות יחדיו נקודים ע”י הנקודות הם הצאן ר”ת צירוף אותיות נקודת ע”י הנקודים שהם הנקודות מצטרפים האותיות:

ולך ה’ החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וקשה כיון דאינו משלם כ”א כמעשהו של אדם א”כ מהו החסד ועיין פרושי בס’ כתר שם טוב חלק א’. עי”ל ע”פ מה שכתבו המפרשים ע”פ ה’ מלך ה’ ימלוך לעולך ועד והקשו דהרי פרושו הוא היה הוה ויהיה וא”כ הל”ל מלך בקמץ קודם בענין היה הוה ויהיה. ותירצו דהנה אדם לקוצר שנותיו כמ”ש טפחות נתת ימי יום א’ נק’ לו זמן כ”ש שבוע או חדש או שנה כ”ש ז’ שני שמיטה אך חמשים שנה נק’ אצלו עולם דלפי קוצר שנותיו כמ”ש ימי שנותינו ע’ שנה כו’ אבל להקב”ה כשם שהוא א”ס כך הם שנותיו כד”א אין קצבה לשנותיך ואין קץ לאורך ימיך כו’ ע”כ אמרו קדמונינו כי אלף בעיניך כיום אתמול כו’ יומו של הקב”ה הוא אלף שנה וידוע מרז”ל דשיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב נמצא דהמלכות של עתה הוא זמן קצר נגד הא”ס דאין קצבה לשנותיו ושיתא אלפי שני שיעמוד העולם הוא מלכותו של עתה הם כמו שיתא יומי משא”כ מלך בקמץ שהוא היה וימלוך שהוא יהיה שהוא לעולם ועד ומלת לעולם ועד קאי אשניהם אמלך וימלוך ע”כ אסמכינהו להדדי. עוד תירצו דהרי לכאורה קשה איך יצוייר תואר מלכות קודם בריאת עולם דהרי אין מלך בלי עם ופירשו דהקב”ה אינו משער המצטרף כענין אב ובן אדון ועבד שלא יצוייר תואר אב אלא כשיש לו בן ותואר אדון אלא כשיש לו עבד אבל הקב”ה ית’ כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולם שהוא ע”י התורה שקדמה לעולם שהיתה כלי אמונתו של הקב”ה כמ”ש ואהיה אצלו אמון והתורה רושם אלוהות והעולם רושם ואע”פ שהיה עדיין במחשבה ובכח היה הוד והדר לעוז וחדוה ושעשוע כד”א ואהיה שעשועים יום יום והיה המלך המרומם לבדו מאז אע”פ שהיה עדיין בכח. ולא יצא עדיין מן הכח אל הפועל היה מדת מלכות במחשבה והיה השעשוע בעצמותו על שהוא פועל חכם ויכול לעשות הכל כל יכול לברוא עולם גדול כזה וצדיקים וחסידים ושרפי מעלה ואופנים וחיות הקדש אבל המשובח והמפואר והמתנשא בשבח בפועל מימות עולם וכמ”ש בעץ החיים פקודא כו’ ואית למנדע דאיהו אוקרי חכם בכל מיני חכמות ומבין בכל מיני תבונות כו’ אלא דקודם דברא עלמא אתקרי בכל אינון דרגין על שם בריין דעתידין להבראות דאי לא הוו בריין בעלמא אמאי אתקרי רחום דיין אלא על שם בריין דעתידין כו’ ודאי לא יתפשט נהוריה על כלל בריין איך ישתמודעין ליה ואיך יתקיים מלא כל הארץ כבודו. פירוש שקודם בריאת עולם היה הקב”ה נק’ חכם דיין רחום רק שהיה בכח על שם העתיד אבל עתה הוא בפועל אחר שהאציל העולמות ואין הדבר שלם אם אינו ג”כ בפועל עכ”ל ע”ש:

וז”ש ה’ מלך בסגול פי’ שהוא מלך עתה בפועל מזה אנחנו יודעים ה’ בקמץ פי’ היה קודם הבריאה וימלוך פי’ יהיה לעולם ועד וז”ש קודם זה ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה’ מלך פי’ מדחזינן שהקב”ה ייחס לעצמו תואר מלכות גם קודם הבריאה על ששיער במחשבתו הקדושה שהוא יכול לברוא עולם כזה והיה שעשוע וחדוה לפניו כו’ שמע מיניה דהעולם הוא פעולה חשובה ונכבדת ע”כ ישמחו השמים ותגל הארץ בשביל זה. והנה העולם נקרא עולם חסד יבנה והצדיק ארז”ל דהרי הוא כאלו נעשה שותף להקב”ה במעשה בראשית כמרז”ל ע”פ וכל העם נצב עליך מבקר עד ערב וכי ס”ד תורתו מתי נעשית אלא כל דיין הדין דין אמת לאמיתו אפי’ שעה א’ מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב”ה במ”ב כו’. וז”ש ולך ה’ החסד פי’ אע”פ שאתה ה’ בעצמך ובכבודך בראת העולם שנ’ עולם חסד יבנה אעפ”כ כי אתה תשלם לאיש הצדיק כמעשהו כאלו הוא עשה וברא ויצר עמך בשותפות את העולם:

מהבעש”ט זלה”ה בראשית ות”י בחכמה שהוא אות א’ בזה ברא אלהים א”ת כי כל אותיות הם לבושין זל”ז כי א’ נתלבשה תוך אות ב’ כי ב’ ב’ אלפין ג’ ג’ אלפין וכו’. וראשית הבריאה היה ע”י אות א’ שהוא חכמה כמ”ש ואאלפך חכמה וברא הכל ע”י חכמה כמ”ש כולם בחכמה עשית כי נתפשטו האותיות מלמעלה למטה ובזה ברא כל הנבראים ע”י כ”ב אותיות מא’ עד ת’ וכל הנברא ע”י אות שהוא קרוב למאציל הוא יותר עליון עד כי הנברא מאות ת’ שהוא אות אחרון מברי’ זו היא שפל ברי’ מכל הנבראים כ”א שיקרב אדם את עצמו להש”י ויוכלל מן אות ת’ לאות ש’ בסוד תשרק עד שיקרב אל אות א’ ששם אלופו של עולם וזש”ה מבטן שאול שועתי אליך וגו’. הרי רוחניותו ית’ בתוך אות א’ ונתעטף בו וברא אור מן אות א’ והוא אור אצילות ואח”כ נתעטף עם אות א’ באות ב’ וברא עולם הבריאה כמ”ש בכנפי יונה ואח”כ חזר ונתעטף עם אות ב’ בתוך אות ג’ וברא עולמות למטה מעולם הבריאה עד שנתעטף באות ת’ וברא עולמות תחתונים שנק’ מלכות שבמלכות. וז”ש בראשית בחכמה שהוא א’ ברא אלהים את השמים שהוא כ”ב אותיות מן א’ עד ת’ ובתוכו רוחניותו ית’ שנק’ שמים שנתעטף ונתלבש הקב”ה בתוך כ”ב אותיות אלו וברא את הארץ שהוא כל ענייני חומר הארץ שהוא ע”י ד’ מאות לבושין מן א’ עד ת’ שהוא ארץ תחתית שאין למטה ממנו ואח”כ חזר הקב”ה ונסתתר בכמה כסויין ובכמה קליפין דאינון תוהו ובהו וחשך ותהום כמ”ש בתיקונם וז”ש והארץ היתה תוהו ובוהו כו’ ר”ל לאחר שנתלבש בד מאות לבושין ששהיא אות ת’ ובאלו לבושין ברא הארץ חזר ונסתתר בכמה קליפין. וזש”ה והארץ היתה תוהו ובוהו וגו’ כי צפה וראה שיהיה דורות הרשעים וגנז אור הנ”ל ונסתתר מן חייביא בכמה קליפין אבל לגבי צדיקייא שנ’ אלהים כמ”ש במשה ראה נתתיך אלהים לפרעה וכן יעקב ויקרא לו אל אלהי ישראל וכיוצא בשאר צדקייא לא אסתתר מהן הקב”ה לכך ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור ר”ל מיד כשעולה במחשבה של אנשי הדעת הנק’ אלהים שהקב”ה שנק’ אור מסתתר שם אז נתפרדו ונתגלה אורו ית’ וז”ש ויהי אור והבן והש”י יכפר. אשר יעשה אותם האדם וחי בהם היינו לזכך חומרו כמו חנוך ואליהו שנעשו מלאכים חיים ונעשו מחומר צורה ויש בחי’ שאחר עלותו למעלה חוזר ויורד כדי להעלות מדריגות התחתונים בסוד רחצתי את רגלי כו’ וז”ס רצוא ושוב ונק’ קטנות וגדלות ובכל ירידה צריך אזהרה איך לחזור ולעלות שלא ישאר ח”ו כמ”ש שמ”מ שיש כמה שנשארו. ממוהר”נ קסוויר להוכיח לב”א שאינן מקיימין שויתי ה’ לנגדי תמיד גם בעסקו לסחורה ומשא ומתן וכ”ש האיך אפשר זה הא בהיותו בבה”כ ומתפלל אפשר לו לחשוב בכל מיני סחורות ומשא מתן ה”ה ה”נ אפשר בעסקו במשא ומתן לקיים שויתי ה’ כו’:

בגמ’ כל תפלה שאין בה תפלת פושעי ישראל אינה תפלה כו’ כמו בי”א סממני הקטורת וק’ וכי ס”ד שיחפשו דווקא אחר פושעי ישראל להיותן אצל התפלות דבאם לאו כו’ ופי’ דה”פ ע”פ משל למה הדבר דומה דעץ לח אינו יכול להיות דולק כשהוא לבדו אבל כשמדליקין עשרה עצים יבשים א”כ גם כשישים עמהן עץ א’ לח ידלוק ג”כ כמו היבשים והנה בנדון זה ג”כ כשיש עשרה צדיקים המתפללים דביקות עצום ובהתלהבות גדול גם כשבאים פושעי ישראל אזי מתלהב לבבם להתפלל בכוונה גדולה ובדביקות עצום וזהו הפירוש כל תפלה שאין בה מתפלות פושעי ישראל פירוש שע”י התפלה שלהם יעוררו גם את הפושעי ישראל שיתפללו כשאין פועלים זה אין תפלתם תפלה:

איש א’ צדיק היה חולה זמן רב וכשהיה עובר דרך שם הבעש”ט נתנו לו פדיון וביקש ממנו תלמידו מהבעש”ט שיבקש רחמים עליו שיעמוד מחליו איש זה כי הוא איש צדיק וגם העולם מתרעם עליו שקיבל פדיון ואינו מועיל וא”ל הבעש”ט יהיה עדיין חולי ויהיה שוכב על ערס דוי והפציר בו תלמידו לרבו הבעש”ט כו’: וא”ל הבעש”ט זלה”ה הנה אגלה לך שיש ביער כמה רקים ופוחזים ורוצים להרוג כמה אנשים מערים של ישראל וזה האיש ע”י יסוריו הוא מגין עליהם וכי כבר נשלחו אנשי מלחמה לבקש אותן הרוצחים ואחר שלשה ימים כשיביאו לעיר אותן הריקים ופוחזים אסורים בכבלי ברזל אז יעמוד זה האיש בריא כאולם וכן היה שתיכף כשהביאו לעיר אותן הפוחזים והיו רצים כל אנשי העיר לראותם עמד גם זה האיש תיכף מחליו ג”כ.

מהבעש”ט זלה”ה בכל יום ב”ק יוצאת מהר חורב ומכרזת כו’ שהקשה ממ”נ אם א”א לשמוע הכרוז א”כ הכרוז למה ואם אפשר מ”ט לא נשמע וכן שמ”מ ביאור משנה עין רואה ואזן שמעת כו’: ופי’ מצד שהוא עין ראוי לראות מסוף העולם ועד סופו ואזן ראוי לשמוע הכרוזין שלמעלה רק שעונותינו מבדילין מצד שהנשמה בגלות יצה”ר וג’ קליפות של ערלה מסבבין הראיה והשמיעה וצריך שישבר הקליפות ואז יוכל לשמוע ולראות ומורי זלה”ה יוכיח שראה מרחוק ושמע הכרוזין כאשר נתברר לאמיתו וא”כ אפשר ואפשר לשמוע ולראות כו’:

איש א’ חכם גדול ובקי בכל הש”ס ופוסקים היה בעיר שהיה הבעש”ט דר שם ולא היה נשמע לדברי הבעש”ט ולא האמין בהשגתו הגדולה והבעש”ט היה חושק מאוד לקרבו אליו והנה פעם א’ למד זה החכם הלכה עמוקה ודיבור תוספות א’ ולא הבין את דברי התוספות ונתקשה מאד בעיון גדול כמה שבועות להבין את דברי התוס’ ולא עלתה בידו ונצטער מאד ע”ז. והנה בלילה א’ ראה בחלומו והנה מעלין אותו לעולמות עליונים וראה שמעלין אותו היכל לפנים מהיכל עד שכהו עיניו מלראות גודל האורות עליונים והיה סוגר עיניו עד שהכניסהו להיכל פנימי א’ וא”ל פתח עיניך ופתח עיניו וראה הרבה חכמם גדולים וצדיקים יושבים ועוסקים בתורה והבעש”ט זלה”ה יושב בראש כולם וא”ל הבעש”ט זלה”ה למה אתה מתקשה כ”כ להבין את דברי התו’ הלא הפשט הוא כך וכך וכו’: ובבוקר כשניעור משנתו לקח הגמ’ והיה מעיין בדבור התו’ הנ”ל וראה שהפשט הוא ברור כשמש כאשר א”ל הבעש”ט זלה”ה והנה אעפ”כ היה סובר שמא הוא חלום לבד והנה כשבא שבת קדש הלך על סעודה ג’ להבעש”ט זלה”ה ותיכף כשבא לבית הבעש”ט א”ל ברוך הבא וא”ל היית מעיין בפשט התוס’ אשר אמרתי לך אם פשט זה הוא אמיתי כו’: ומזמן ההוא והלאה היה משמש את הבעש”ט ז”ל ונעשה חסיד גדול כל זה שמעתי מאנשי אמת.

מהבעש”ט זלה”ה פי’ המשנה כל תורה שאין עמה מלאכה כו’ וביאר דיש ג’ מיני דיבור שהם ג’ מיני זווג א’ זווג המלך ומטרוניתא ב’ זווג בן המלך וזוגתו ג’ זווג דעבד ושפחה כו’ והנה הדיבור בתורה ובתפלה שהוא הזווג קב”ה שישמש באבר חי דהיינו עם המוחין שהם י”ה חו”ב דחילו ורחימו יהיה נמשך ע”י אות ו’ על הדיבור שהוא ה’ כו’ יעו”ש:

מבעש”ט איזהו חכם הלומד מכל אדם אפי’ מאדם רע שרואה דבר עבירה בו ולומד ממנו שמצד אחדות יש בו שמץ מנהו ג”כ וצריך לתקן עצמו משמץ זה שבו ואז גורם טהרה לזולתו כו’ וז”ש זאת שורת המוציא רע מרעהו ביום טהרתו של עצמו וכמדומה שמ”מ סגנון זה:

שמ”מ שיעלה הפנימיות של שלא לשמה ודפח”ח:

מהבעש”ט יראת העונש שהוא יראה חצוניות מורה על ידו ית’ פשוטה לקבל שבים ומתעורר ליראה פנימית הנק’ אהבה לקבל באהבה ואז יפטור מיראה חצונית וד”ל ודפח”ח:

מהבעש”ט ז”ל פי’ משנה דאבות והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה כו’ וכל דבריהם כגחלי אש וביאר כי הראשונים נהגו לומר מלתא דבדיחותא קודם הלימוד והטעם כי יש קטנות וגדלות בעולם שנה נפש וע”י מלתא דבדיחותא עלה מהקטנות ומתדבק בגדלות והנה בזמן הגדלות שיש בעולם דהיינו שיוכל ללמד ולהתפלל בדחילו ורחימו ויודע כי הוא מדבר עם המלך הגדול ומדבק בו ית’ אין תענוג גדול יותר מזה והוא בחי’ הגדלות. משא”כ בימי הקטנות שיש בעולם אז צריך האדם מלחמה כדי שיוכל להתקרב אליו ית’ וזהו עיקר השכר שיש לאדם שעושה על צד ההכרח וגם שלא יוכל לעשות הטוב בפועל מ”מ בלבי צפנתי אמרתיך ומבחוץ יעשה ענינים גשמיים. וזהו שארז”ל בענין תורה ומלאכה שיגיעת שניהם משכחת עון וגם ע”י ספורים שמספר עם חבירו יכול לעשות עי”ז יחודים ופי’ בש”ס ר”ה שהיה נחמיה מספר עם המלך ואז היה מתפלל להש”י וד”ל וכיוצא בזה הרבה. ובזה יובן והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים ר”ל כשהם בגדלות ועוסקין באור תורה ותפלה שהם מתלהבין באור אש ממש פשיטא דתהוי מתחמם כנגד אורן אבל הוי זהיר בגחלתן ר”ל כשהם בימי הקטנות שאין להם אור להתלהב באור פנימי ואז נק’ גחלת בלי אור פנימי וירצה התלמיד ללמוד ממנו מה שעוסק בגשמיות ואינו יודע מה שמקיים הרב אז בלבי צפנתי אמרתיך לעסוק בגשמי ומכוין בפנימי ורוחני והתלמיד ילמד ממנו מה שנגלה לו עסקו בגשמי ויענש שנשכיתן נשיכה שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ר”ל שמקרב ז’ מדריגות שכל א’ נכלל מעשרה ונק’ ע’ קרב שמקרב ז’ מדריגות אלו שרשן והתלמיד אינו יודע מה וסובר שהרב עוסק בגשמי כפשוטוהו ודפח”ח:

וענין החיות רצוא ושוב כי ע”י ביטולו מעבודת ה’ בזמן עסק מו”מ ואכילה כו’ יניח הנשמה וכח השכלי יתחזק לחזור ולעסוק בעבודת ה’ אח”כ וזהו והחיות רצוא ושוב וכל זה כשאדם עושה במשקל שכלו הקדש שאינו מבטל מעסק התורה ועבודת ה’ כ”א קצת זמן מה כדי שתנוח כח הנשמה ולא תתבטל הנשמה ממציאות זה נק’ עובד ה’ בגשמי וברוחני כל ימיו מאחר שהגשמי הוא כסא לרוחני:

שמ”מ ענין מ”ז האיך להעלות הפנימית ולתקנם וחצונית יתפרדו ואם אינו יודע דרך פרט עכ”פ ידע דרך כלל שבכל דבר ודבר יש בו יחוד ב’ שמות הוי’ אדם וכו’ ודפח”ח:

וכעין זה שמעתי ממנו סוד רומח וכו’ וביאר פלוגתא ב”ש וב”ה כלה נאה וחסודה או כלה כמות שהיא:

מהבעש”ט ז”ל ביאור פ’ כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה פי’ יעשה המעשה שעושה בכל איבריו עפ”י הדעת ובזה יש התפשטות הדעת בכל איבריו כך בכללות העולם יש צדיק כמו משה סוד הדעת ושאר אנשים שבדורו כשהם בחיבור א’ עמו נקראו כולם דור דעה והוא סוד תחיית המתים ומשיח משא”כ ההיפך כשיש פירוד ביניהם נפרדו מהחיות ומדעת ואז הוא סיבת הגלות מצרים ופרעה סוד הערף אחורי הדעת ובזה תבין במ”ש כל המבזה ת”ח כו’:

אכן נודע הדבר שהלשינו על משה ונפרדו מהדעת וזה סיבת הגלות ובזה יבואר מה ששמעתי פי’ הפ’ יכרת ה’ כל שפתי חלקות פי’ ע”י שפתי חלקות כורת ח”ו ומפריד בין ב’ אותיות הוי ודפח”ח:

שמ”מ ענין גז”ש אם שוה רק בבחינת א’ יליף זה מזה וכו’ ודפח”ח:

שמ”מ ושבית שביו כו’ א”כ מרצון המן יש לידע איך לעשות בחישוק וזריזות רצון מרדכי והבן:

מהבעש”ט זלה”ה שיש יחודים בדיבור בין בדיבור תורה ותפלה ובין בדיבור עם חבירו בשוק ויוכל לחברו ולהעלותו לכ”א לפי מדריגתו יש ע”י דיבור דקדושה ויש ע”י דיבור חול שיש בו כ”ב אותיות כו’ ושמ”מ שאם אדם מוכרח לדבר עם חבירו או לשמוע מחבירו דברים בעלמא יוכל להעלותו ג”כ ע”י שיתן דעתו כי השמיעה הוא ע”י הנשמה שהוא חלק אלוה ממעל ויכוין לחברה ולייחדה וכו’:

שמ”מ כי בשבת יש למעט הלימוד רק לייחד והבן:

שמ”מ הני תרי בדחי שהם בני עה”ב שידעו להרים ולהניף כל בני העולם כו’ ודפח”ח:

מהבעש”ט זלה”ה פי’ פ’ הנה החשך יכסה ארץ וכו’ ועל כל פשעים תכסה אהבה כי היסוד הוא עיקר ושורש הבנין ואם היסוד רעוע כל הבנין נופל. כך האדם אם היסוד רעוע כמו אדם שיש לו גסות הרוח אז כל מעשיו הטובים נבנו על היסוד רעוע משא”כ ביסוד נכון גם השנאה ופשע תכסה אהבה ודפח”ח.

שמ”מ כי התענוג שיש לבעל עבירה נמשך מן הניצוצות של מלכים קדמאין שנפלו בשבירה בקליפת נגה וכו’ ודפח”ח:

שמ”מ כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון כו’ כי התורה והתפלה צריך שיהיה עם המוחין ואחר שנסתלקו המוחין בסיום תורה ותפלה הקטנות שהוא הכעס והמחלוקת ולה”ר ולכך יעסוק אז במלאכה כו’. וז”ש וכל תורה שאין עמה מלאכה וכו’. וגוררת עון וכו’ ודפח”ח:

שמ”מ עד שדרשה בן זומא וכו’ כי הדרשה משבר הקליפות ודפח”ח.

מהבעש”ט זלה”ה פי’ המשנה מטלטלין נר חדש כו’. רש”א כל הנרות מטלטלין. ובזהר אמרו כי בשבת יוצאין כל הנשמות מהגיהנם חוץ ממחללי שבת ובזה יובן מטלטלין נר חדש ר”ל נשמה הקרוי’ נר שלא נתלכלכה בצואת עונותיו מטלטלין ומוציאין אותה מהגיהנם בשבת אבל לא ישן שנתיישן בעונותיו ר’ שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק בשבת שמחלל השבת שדולק נשמתו בגיהנם ג”כ בשבת מדה כנגד מדה ודפח”ח:

מהבעש”ט זלה”ה בשם כתבי הרמב”ם שהשיב תשובה למדינה א’ שכפרו בתחיית המתים ותשובתו נוצחת להם כי השכל נעשה מברירת הדמים כו’ יעו”ש והנה הר”מ מקוצי חלק על הרמב”ם ומנה בין הלאוין אזהרה לגסי הרוח כי נגלה אליו האלקים בחלום כו’ כי הזכירה כו’ וההיפך השכחה כו’ יעו”ש. וביאר הוא כאשר יש עכירות בדם אז האדם הוא בבחינת אחוריים גי’ תשכח כי הזכירה נמשך משמות זכור והשכחה מאחוריים דאו”א גי’ תשכ”ח כמ”ש ביחודים וכמו שהוא בפרטות אדם א’ כך הוא בכללות שנמשך הגלות מהשכחה ומהזכירה בא הגאולה זכור ה’ חיבת ירושלים כו’ אתה תקום תרחם כו’ ודפח”ח:

מהבעש”ט זלה”ה כשרוצין ליפרע העונש למי שראוי לעונש אזי נוטלין ממנו מדריגת הבטחון ע”כ ראוי להתפלל לפניו ית’ שיתחזק בבטחון בו וזהו והאמין בה’ ויחשביה לו צדקה ר”ל כשזכה אברהם למדריגת האמנה ובטחון ב”ה אז ויחשביה לו צדקה כאלו זכה לזה מצד הצדקה ולא שראוי לכך:

להנצל מיצה”ר הם ג’ דברים תפלה דורון ומלחמה והוא להלחם נגד מ”ז עד שיקשר כ”א בשרשו בכל ג’ קווין ואז מקבל דורון זה של המ”ז ונתקרבה אל הקדושה מאבינו שבשמים. כשעוסק בתורה נק’ איש וכשיורד ומדבר עם המוני עם נק’ אשה וכשהוא מקבל בשמחה מעלה שני מדריגות אלו למעלה. וז”ש אחור וקדם צרתני כשהואר בסוד אחור ועולה למדריגה הנק’ קדם מעלה גם מדריגות הנ’ אחור:

בימי הבעש”ט זלה”ה היה פעם א’ עצירות גשמים וראה אדם אחד הדיוט שצועק ומתפלל ואומר פסוק זה ועצר את השמים ולא יהיה מטר ולא גער בו מפני שראה שתפלתו מקובלת למעלה ואח”כ כשכבר ירדו גשמים קראו ושאל אותו מה היה דעתך בקראך וזה הפסוק ועצר את השמים ולא יהיה מטר א”ל ה”פ ועצר לשון וסחט את השמים ולא יהיה מטר למעלה כ”א כל המטר ירד למטה וכן תרגום ואסחט תרגומו ועצריה והיוצא מזה כו’:

פעם אחת היה שובת הבעש”ט והיה בשבת בכפר אחד עם מנין שלו ובהגיע עת השלש סעודות גם המחזיק הכפר קיבץ כמה אנשים הכפרים וישב ואכל ושתה עמהם בזמירות שירות ותשבחות וראה הבעש”ט זלה”ה שהוא מקובל מאד למעלה וקראו אחד הסעודה ושאל אותו מאיזה טעם אתה עושה זה לבזבז כ”כ על סעודה ג’ והשיב הנה שמעתי העולם אומרים תצא נשמתי בין אנשים מישראל והנה שמעתי שבשבת יש לכ”א מישראל נשמה יתירה ובמוצאי שבת יצאה ממנו ואמרתי גם אני תצא נשמה יתירה שלי בין אנשים מישראל ע”כ אני מאסף אנשים מישראל כו’ והנאו הדבר מאד:

מהבעש”ט זלה”ה פי’ על מה שאמרו בזהר שדנין את האדם בכל היכל והיכל ומגרשין אותו מההיכל פירוש כי הדיבורים נקראים היכלות שהשכל שורה בהן והאדם המתפלל הוא הולך מאות לאות ומתיבה לתיבה וכשהוא אינו כדאי מגרשין אותו דהיינו שזורקין לו מחשבה זרה וממילא הוא בחוץ. וזהו וימלך באדום בלע בן בעור אדום נק’ התלהבות האדם שמתפלל בהתלהבות לשון אדמה לעליון דומיה תהלה והבן ושולטת עליו מ”ז נק’ בלע לשון כריתה בן כשהוא מבין את זאת המ”ז מה היא בעור מבער אותה שמכחה בא להתלהבות הבורא ית’ כידוע ושם עירו כלומר מפני מה נתעורר עירו לשון התעוררות דנהבה שנותן אל דעתו ומשים אל לבו שזהו נתינת הדין ר”ל שדנין אותו וזהו פירוש כו’ הבה לנו עזרת מצר שתהא העזרה בא מכח הצרה. בתפלה צריך לשים כל כחו בהדיבורים וילך כך מאות לאות עד שישכח מגופניות ויחשוב שהאותיות מצטרפים ומתחברים זע”ז וזהו תענוג גדול דמה אם בגשמיות הוא תענוג גדול מכ”ש ברוחניות וזהו עולם היצירה ואח”כ יבוא לאותיות המחשבה ולא ישמע מה שהוא מדבר וזהו בא לעולם הבריאה ואח”כ הוא בא למדת אין שנתבטלו אצלו כל כוחותיו הגשמיים וזהו עולם האצילות מדת חכמה.

בשם הבעש”ט זלה”ה דאם אדם בא לסכנה וצריך לנס אזי יתן ח”י גדולים בשביל נרות לבה”כ ויאמר בפה מלא אני מנדר אותן ח”י גדולים לנרות בשביל נשמת רבינו מאיר בעל הנס אלהא דמאיר ענני אלהא דמאיר ענני אלהא דמאיר ענני אלהא דמאיר ענני ובכן יר”מ ה’ או”א כשם ששמעת את תפלת עבדך מאיר ועשית לו ניסים ונפלאות כן תעשה עמדי ועם כל ישראל עמך הצריכים לניסים נסתרים וניגלים אכי”ר:

מהבעש”ט זלה”ה כשמוכיח את הרבים ואינו כולל עצמו בתוכחתו אין עושה בהם רושם. וכן שמעתי ממורי הבעש”ט דענין התפלה וכוונתה ויחודים שצריך לקשר א”ע בהם וידוע שהאדם הוא עולם קטן ובהתעוררות דלמטה יתעוררו למעלה למעלה וישפיעו למטה עד מדריגת של אדם זה המכוין זה ומקבל השפעה.

מהבעש”ט זלה”ה והכהנים הלוים שכל שפע הבאה היה בב’ בחינות דהיינו אהבה שמחמתה משפיע לעולם התחתון ובחי’ צמצום לעולם היא השפע בעצמו שירדה מעולם העליון לשרות בעולם התחתון וכן בצמצום הראשון היה בחינת אהבה ובחינת צמצום הכל בפעם א’ בלתי פירוד כלל שאהבה שאהב את ישראל הוא בעצמו הצמצום כו’ וד”ל. והנה עי”ז נתהוו כל העולמות ואלולי זה לא היה יכול להתגלות אלהותו ית’ בעולמות ובלעדי אלהותו לא היו יכולין העולמות להתקיים רגע א’ אך ע”י הצמצום יכולים העולמות לסבול אלהותו ית’. והנה אע”פ ששם היה אהבה וצמצום הכל ברגע א’ אעפ”כ בעולם העשיה צריך לזה ב’ כלים כי כן דרך עולמות שמה שבעולם העליון הוא אחדות פשוט בעולם התחתון נראה בהתחלקות קצת והוא מצד הכלים אבל מצד החי תמה שהוא בעולם העליון הוא גם כאן אחדות פשוט כמו המחשבה שהיא בלב בלבד ואח”כ כשרוצה לגלותה ע”י קול ודיבור יש לה כמה כלים נפרדים ה’ כנפי ריאה והמבטים והקנה ואח”כ מדיבור לעשיה נראה הפירוד עוד יותר ובאמת האיש החכם אינו עושה פירוד גם בעולם התחתון כמ”ש ועתה ישראל מה ה’ שואל מעמך כ”א ליראה פי’ כי הנה תכלית הכל הוא היראה כי אם אין יראה אין חכמה ספונה חשובה כלל ותכלית חכמה הוא יראה הגם שצריך לעבוד הש”י באהבה ויראה א”צ לתפוס כ”א יראה וממילא תשרה עליו אהבת הבורא ית’ כי דרכו של איש כו’ ובמדת יראה שהיא חכמה כלול הכל בלי שום פירוד וכיון שרואה המשכיל שכל קומתו וחיותו של עולם התחתון הוא מהעליון שאלולי עולם העליון היה עולם התחתון אפס מוחלט א”כ הוא דבוק לעולם העליון וכמו ששם הכל אחדות פשוט בוודאי גם כאן ע”י מדת היראה ובזה מייחד עולם תחתון לעולם העליון ויכול להעלות ממדריגה למדריגה עד ראש כולם ששם הכל אחדות פשוט והבן:

הבחינה שיבחין אדם א”ע אם יש לו יראה בשלימות יבין זה ממשל אם א’ מן השרים בשעה שעומד לפני המלך ויעבירו לפניו דבר שהוא הגדולה שבתאות שאם לא היה עומד לפני המלך היה מתאוה לתאוה ההוא עכ”ז בעמדו לפני המלך מרחיק א”ע מלהתאות לדבר ההוא ודבר זה הוא מפני שכ”כ גדלה עליו הבושה והאימה מפני המלך עד שאינו רואה א”ע במדותיו וכולם בטלו ממציאות נגד יראת המלך כמרז”ל למה צדיק דומה לפני הקב”ה כנר לפני אבוקה כמו שרגא בטהירא דלא מהני ואינו עושה פעולתו כלל כן מדות הם אינם עושים שום פעולה בתאוות העולם כי תמיד הם בטילים ממציאותם מיראת הקב”ה. וז”ש מה ה’ שואל מעמך שתהיה במדריגת מה שאינו חומד ומתאוה לשום דבר וע”י מה תזכה לזה ע”י כ”א ליראה כו’.

מהבעש”ט משל לבן מלך שהיה בין אנשי הכפרים ובא לו אגרת שלומים מאביו ורצה לשמוח והיה בוש ויקרא מאנשי הכפר וצוה לתת להם יין והם שמחו בשמחתן והוא שמח בשמחת אביו כך החומר והצורה של אנשי סגולה:

מהבעש”ט במדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פרה אדומה ראה ותמוה. ופירוש בשם הבעש”ט זלה”ה ששאלוהו תלמידיו על ענין פרה אדומה היכן הוא רומז במצוה זו לבוא מזה עבודת הש”י תמיד כמו שלימד הבעש”ט זלה”ה שכל המצות הם נצחיות בשכל אף שבפועל הם בזמן ובמעשה בשכל הם תמיד נצחיים כי התורה היא אלהותו ואלהותו נצחיות כמו שאומרים כל תלמידי הבעש”ט ז”ל בשמו שכל התורה צריכה להמצא תמיד בכל זמן בדרך חכמה ושכל שיש ללמוד מכל מצוה רמיזתה ושאלוהו על פרה אדומה שאפי’ בזמן בהמ”ק לא נהג אלא לעיתים רחוקות כמ”ש במשנה מס’ פרה מי עשאן כו’ וגם מה שמטהרת טמאים ומטמאה טהורים. והשיב הבעש”ט זלה”ה שזהו ענין הגבהות שתחלתה אם האדם מתנהג בדרך לא טוב והוא רחוק מהש”י התחלת תיקונו הוא מצד הגבהות ושלא לשמה כמו להתפארות או עה”ב שזו ג”כ גבהות נסתר שחושב שראוי שישלם לו הש”י שכר על מעשיו וחושב א”ע שעושה איזה דבר למענו ובאמת מצדנו בלתי כח הבורא מה אנו והאיך יתכן לקבל שכר רק מתחלה א”א לבוא לזה וח”ו ישאר בחצוניות והותר לו לאחוז הגבהות והתפארות ויעשה שלא לשמה ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה ובלשמה צריך להיות זך ונקי מכל סיג גבהות כ”א יתערב בו גבהות יתועב לפני ה’. וזה פי’ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו כו’ קרבן ראשית כו’ על המזבח לא יעלו פי’ שהרמז בשאור ודבר לגבהות שהם מרתיחים ועולים כמו הגבהות שמגביה לב האדם והם דיני הקטנות כי קטן רוצה להיות גדול והדיוט קופץ בראש ואמר הכתוב לא תקטירו ממנו אשה לה’ לעבוד ע”י גבהות רק קרבן ראשית ר”ל ראשית ההתקרבות להש”י מותר להיות בגבהות אבל אח”כ אל המזבח העליון לא יעלו לריח נחוח לה’ שאין נחת רוח לפניו ית’ בגבהות ח”ו כי תועבת ה’ כל גבה לב אפי’ בכל דהו נמצא הגבהות מטהרת הטמיאים וכו’. וענין הזה אפי’ בצדיקים שכבר הם טהורים הוא נוהג תמיד ע”ד הנ”ל שצריך להתקרב להש”י בגבהות ושפלות כי קודם שרוצה האדם להתקרב להש”י ע”י איזה מצוה גדולה ותורה או תפלה נמצא שעדיין הוא מרוחק ונקרא לערך הקירוב שיתקרב אח”כ ע”י העובדא שעתיד לעשות נקרא עתה ע”ד הכינוי טמא למרוחק מהש”י וא”א להתקרב להש”י אם לא יהיה לו גבהות פי’ דיש קטנות וגדלות בקדושה ולעומת זה בסט”א דבסט”א קטנות היינו שהיצה”ר אומר לו אתה אינך ראוי לעשות מצוה גדולה ועובדא כזו וע”כ שצריך שיגבה לבו בדרכי ה’ כמרז”ל במשנה למה נברא אדם יחידי שצ”ל עלי העולם עומד כו’ דאל”כ יאמר לו יצרו שאתה אינך ראוי להתקרב אליו ע”י עובדא זו כו’ לזה צריך להשתמש בגבהות ושיגבה לבו בדרכי ה’ להתקרב דווקא וא”כ ע”י גבהות זה יטהר ויקרב א”ע להש”י כשיעשה העובדא של תורה או תפלה או מצוה ואח”כ בעת העובדא שעושה או אח”כ צריך להשמר מכל צד גבהות וישפיל א”ע לפני הש”י ולפי כל וזהו קטנות שבקדושה שלא ידומה לו הוא גדול מחבירו כשיראה שהם אינם עושים עובדא זו נמצא הגבהות בשעת מעשה מצוה שאז הוא נקרא טהור ואז הגבהות מטמא טהורים ח”ו והגבהות נק’ פרה שמפרה ומגדיל דעת האדם ואדומה מצד הקליפה גם ע”כ יש משליך אל תוך שריפת הפרה עץ ארז ואזוב ושני תולעת דפרש”י מי שהתגאה כארז כו’ ישפיל כאזוב ע”ש ופסק הרמב”ם מקל של ארז ארכו אמה פי’ כנ”ל שהגבורות וגדלות שיקח לעצמו לעשיית המצוה יהיה מדוד ומשוער באמת ובמדה ואח”כ תיכף ישפיל עצמו כאזוב ונקרא זה פרה אדומה המטהרת טמאים כו’. ולזה אמר במדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פי’ האיך ראה וחשב שיהיה למשה התנשאות ח”ו הלא ידעו הכל ענותנותו עד שהעיד עליו הכתוב והאיש משה ענו מאוד כו’ וא”כ איך חשדו בעון הגבהות והא קרח פקח היה. והשיב המדרש פרה אדומה ראה ר”ל שראה שגם מדת הגבהות מוכרח להיות לכל צדיק לעבודת הש”י כו’ והיא מטהרת טמאים כו’ וחשב קרח להיפך כי מה שהתנשא הוא ואהרן להתקרב להש”י לא היה מחמת הגבהות המותר המטהרת טמאים והמרוחקים רק נתערבה בהם הגבהות האסור המטמא הטהורים ועי”ז נשא לבם להתקרב להש”י הוא ואהרן יותר מכל העם ולהיות ולחשבו שזה היה מצד גבהות כי באמת משרע”ה היה בתכלית השפלות כמו שהעידה התורה עליו ואעפ”כ היה משתמש בגבהות בכמה דברים שעשה שהיה מלך על ישראל רק היה זה לעבודת הש”י ולהדריך העם לעבודת הש”י כי לא היה אפשר בלתי זה שהיה מצטרך שיהיה איש אשר יצא לפניהם ואעפ”כ לא רצה לקבל זה בתחלה שסירב ואמר שלח נא ביד תשלח עד שהכריחו הש”י. וקרח אע”פ שפקח היה והיה לו רוה”ק עכ”ז מחמת קנאה שהוא מצד הגבהות חשב שמשה השתמש בגבהות האסור. וזה שפרש”י ע”פ כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו כו’ הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה שהוא אריכות וכפל לשון אלא ה”ק קרח הן אמת שמותר להשתמש בגבהות בתחלת עשיית המצות ועובדא כו’ אלא שחשד למשה בגבהות האסור גם לאחר עשיית המצוה וז”ש יותר מדאי וכן לקחתם לעצמיכם לא בשביל עבודת ית’ וקרח על עצמו לא דימה שיהיה לו גבהות רק חשב שמה שלבו נוטיה לזה להיות נשיא הכל הוא מצד האמת כנ”ל ויגבה לבו בדרכי ה’ כי זאת הגאוה הותרה ולא רצה לתלות הפחיתות בו בגבהותו האסור ובאמת היושר של הגבהות המותר הוא במשה רק חשב להיפך מפני הקנאה של הרע שהפך לבו לאמר על רע טוב ועל טוב רע ולא האמין שמפי הדיבור עשה משה הכל וזהו פרה אדומה ראה כנ”ל ולפיכך אמר משה רב לכם בני לוי באמת אני רואה שלא כאשר אתם סוברים שהגבהות שלכם הוא לש”ש ושלי הוא מצד הרע לא כן כ”א רב לכם ר”ל הגדולה נק’ רב הרב הוא לכם למענכם לא למען הש”י ולזה נחלקו קרח וכל עדתו כי זה דבר עמוק וצריך לזה האמנה לתלות החסרון תמיד בו ולחפוץ תמד בכניעה ושפלות אפי’ לדבר מצוה פן אולי הוא מצד הגבהות של הקליפה לעשות מצוה שאינה מוטלת עליו ושיוכל ליעשות ע”י אחר ולא יחשוב שהוא ראוי לה יותר מחבירו כי זה גבהות. ואפי’ משה לא היה חפץ להשתלח לישראל ואמר שלח נא ביד תשלח אע”פ שהוא דבר מצוה ללכת בשליחות הש”י וללמוד לישראל תורה ואין מצוה גדלה מזה אעפ”כ חשב שאהרן ראוי לזה יותר עד שהכריחו הש”י לזה. וצריך האדם ללמוד מזה ולא להתקוטט בעבור מצוה שיש בה צד שררה ח”ו ולברוח ממנה ואם יהיה ראוי לה הש”י יכריח כל העולם להזמינו לידו הנהגה זו וכדומה וצריך לשקול דבר זה תמיד בשכל זך וצדק ולשאול מהש”י ע”ז עזר שיעזרנו שלא יטנו היצה”ר בזה לצד ההיפך ח”ו רק ידריכנו הש”י בדרך האמת והטוב:

מהבעש”ט זלה”ה ביאור למה ע”י מכת בכורות יצאו ממצרים כו’ וכאשר לקו בכור השפחה והוסר הקליפה ממילא יצאו מהגלות ולכך הוקדשו בכורי ישראל שהוא השכל אלא שא”א שיהיה על מדריגה אחת כי החיות רצוא ושוב בסוד קטנות וגדלות וזהו שעשו עגל ולקח הש”י תמורת הבכורים שבט לוי כי אותיות לוי ל’ וי וכו’ וזהו ג’ בחינות קהת גרשון ומררי וכו’ וכאשר האדם בסוד הקטנות ויודע מזה מוליד נשמות גרים כי ג’ הוא ג’ קוין דרך ר’ עלמין דכסופין ים מלכות וכו’ ודפח”ח:

מהבעש”ט זלה”ה הביטו אל צור חוצבתם פי’ שכבר נזכר שכל תפלות האדם יהיו לתועלת השכינה שנ’ תפלה כמ”ש ואני תפלה ששואלת ומתפללת מדודה שימלא חסרונה וכל מה שנחסר לאדם הכל הוא בשביל החסרון שבשכינה וצריך האדם שיתפלל למלא חסרונה שמה ובתיקון למעלה ממילא נמשך למטה שגם הוא א’ מאיברי השכינה כי מלכותו בכל משלה ואין לך מקום פנוי ממנה. אך הלב יודע מרת נפשו שאין כל העיתים שוות שאם ח”ו יש לאדם איזה צער גדול ותפלתו הוא על עצמו ואינו משים על לבו שצער זה הוא בשכינה ויותר היה ראוי שיתפלל עליה כי ממנה פנה ויתד שהכל בה או שהוא מתפלל ובתוך כך נזכר שצריך להניח את עצמו ולהתפלל על השכינה רק שאינו יכול להתאפק על צער עצמו ואם יאמר שהוא מתפלל על שכינה ובוחן לב הוא ה’ היודע שאין זה אמת אפשר שח”ו נדחה מכל. וע”כ יתפלל כפשוטו לפי מה שהאדם הוא במדריגה בעת ההיא רק שיהיה פיו ולבו שוין כי דובר שקרים לא יכון. כשישראל מתפללים ומתדבקים א”ע להש”י קלא נפיק צאנה וראינה בנות ציון כו’ כלומר מי שאינו ראוי ליחוד זה ולא ניחא יצא וזהו צאינה ומי שראוי לזה וניחא לי’ יראה וזהו וראינה וכששומעין הקליפות קול הזה אז רוצים לבטל האדם הזה בתפלתו במ”ז מתענוג הזמן והחכם מתדבק באהבה ויראת הבורא ית’ ובזה מעלה ניצוצי חיות שבתוך הדבר ההוא ואומר בלבו מה לי לדבק בחומריות הדבר מוטב אדבק בחיותו שהוא כח מכוחות הש”י שהוא החכמה כמ”ש כולם בחכמה עשית וכן באכילה ושאר תענוגים מתענוגי הזמן כמו בשבת וי”ט יהיה בתענוג רוחני שבדבר ההוא שהוא החיות של הדבר ולא לחומריות הדבר שע”י שהוא דבוק בתענוג רוחני נזכר אצל הש”י שגם הוא ית’ דבוק מתענוגי רוחני שאין אנחנו יכולין להשיגו אבל כשהוא דבוק לחומריות הוא מרוחק מהש”י. והנה יש ב’ אהבות א’ שהאב אוהב מעשה בנו החכם ומתפאר במעשה החכמה שעושה או בדבר החכמה שבדבר והב’ שאוהב את בנו בעצם וכל מה שמדבר לפניו הכל הגון בעיניו בשביל אהבתו אותו. והנה באהבה הש”י על ישראל אהבה א’ הנ”ל כשהצדיק עושה מצות ומעש”ט הכל בחכמה נפלאה ומעלה ניצוצות הקדושים מה שבדומם צומח חי מדבר ואז הש”י אוהב מעשיו מאד ובזה מקשר גם חצוניות העולמות להש”י שהש”י שורה בכל מעשיו וזה יתקן לגמרי אי”ה בביאת משיח בב”א כמ”ש ומלאה הארץ דעה וכו’ ואהבה ב’ הנ”ל הוא כשהצדיק בעצמו מקושר להש”י והש”י אוהבו מאד אותו בעצמו אע”פ שאינו עושה מעשיו בחכמה כמו הראשון רק הולך בתמימות גדול ומקושר להש”י לכן הש”י אהבו וזה נק’ עליות פנימיות העולמות שהצדיק הוא העולם.

מהבעש”ט זלה”ה אהא דארז”ל ופרעה הקריב שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים כו’ ולכאורה קשה דא”כ לזכות יחשב לו שעל ידו נתקרבו לאביהם שבשמים וזה אינו לנצח נאבד זכרו. ופי’ מורי הבעש”ט זלה”ה כי בענין קשוטי הכלה שמקשטין אותה בכמה מיני לבושין כדי שיבואו לקירוב הזווג ע”י שמצאה חן בעיניו ע”י הקשוטין ובעת הזווג אשתלילו מלבושיהון בקירוב בשר כו’ ומבשרי אחזה אלוה כביכול שהתפלה היא השכינה כלה עליונה והשושבין הוא הצדיק שעל ידו נעשה היחוד וזווג עליון בתפלה מעומקא דלבא מייחד התפלה שהיא הכלה לאלהי ישראל והוא זווג עליון.

וע”כ קודם הזווג צריך לקשטה בכמה קשוטין מלבושין וכו’ וצריך שתדע משם לבושין הגורם לקשוט וע”כ נודע מה שמצינו כי הפרי הוא הצדיק והלבוש או הפרי הוא המוץ ותבן הרשעים שא”א בטבע הבריאה להוציא הפרי בעצמו בלתי לבושי המוץ ותבן כ”א לעתיד לבוא שארז”ל עתידה א”י שתוציא גלוסקאות וכלי מלת ובעת אשר שלט האדם באדם לרע לו של השליט והטעם בכתבים להוציא ניצוצי קדושה חיותו ע”ש. ולדברינו הנ”ל מבואר כי הרשע הנ’ לבוש ומיצר להצדיק כדי שיקרא ממיצר א”כ הוא קשוטי לבושי השכינה שגורם להתפלל ממיצר ונעשה יחוד התפלה שהיא הכלה עם דודה וכאשר נעשה היחוד אז כביכל אישתליל מלבושים ויתפרדו כל פועלי און וכתב הרב הגאון המחבר מ’ יוסף יעקב הכהן זלה”ה ע”כ תוכן דבריו הגם שאין זה לשונו ודפח”ח:

מהבעש”ט זלה”ה כי תיקון בעלי תשובה העיקר הוא על ידי גדולי הדור שיכול להעלותו ולקשרו בשרשו. ופי’ הנה ה’ רוכב על ע”ב קל פי’ הנה ה’ רוכב על אותו האדם שעשה איזה עבירה והיא עבה וחמורה בעיניו אף שהיא קלה בעצם. ומשארז”ל ע”י תשובה זדונות נעשו לו כזכיות כי הנה השב צריך שיהיה נמאס אצלו הדבר שנכשל בו כי אע”פ שכשאר עדיין לא חטא ארז”ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר כו’ מ”מ כשחטא צריך שיהיה נמאס ממש אצלו הדבר ההוא וזהו נעשים לו כזכיות שאליהם אין יצה”ר כך להעבירות לא יהיה לו יצה”ר.

מהבעש”ט זלה”ה הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. קשה דהל”ל הוי ממעט בעסק דרך ארץ ועסוק בתורה כי עסק ר”ל דהוא עסק התורה וצ”ל האמת הוא כך דשמעתי מורי הבעש”ט על קושית הט”ז א’ המרבה וא’ הממעיט ובלבד שיכוין כו’ למה שוין במכוין וכו’ וביאר כי צריך ללמוד ולהתפלל עם מוחין משא”כ כו’ וא”כ אם ממעיט כדי שיהיו לו מוחין לכוין היטיב שוה למי שיש לו מוחין טובים שיוכל להרבות. וז”ש ובלבד שיכוין וכו’. וז”ש הוי ממעט בעסק היינו בתורה כדי שיוכל לעסוק בתורה להעמיק בדחילו ורחימו. יחשוב שעולם הדיבור מדבר בו וזולתו א”א לדבר כמ”ש אדני שפתי תפתח וג”כ מחשבתו א”א להיות כ”א ע”י עולם המחשבה כי הדיבור של ישראל הוא עולם הדיבור כביכול המחיה העולם ומחשבתן הוא עולם המחשבה ועה”ז מקבל אותיות הדיבור דרך אמצעות המדות חסד דין רחמים לפי שעה”ז יש בו שטח וגבול צריך לקבל ע”י המדות. והנה קדושת שבת במוסף בכתר שאנחנו מעלין עולם הדיבור בעולם המחשבה ושם הבהירות גדול עד שאין נראה התחלקות המדות כמשל השמש שאין יכולין להסתכל בו מחמת גודל הבהירות שבו והאור היוצר ממנו יכולין להסתכל בו ולהשיגו ולהנות ממנו לסיבת מיעוט בהירותו כי אלו היה באור בהירות כמו בשמש לא היו יכולים ג”כ להשיגו כמו כן שמש ומגן ה’ צבאות. וסוד השבת ובזהר מהו שבת שמא דקב”ה וארז”ל בא שבת בא מנוחה.

פי’ כי הקב”ה נק’ מנוחה שאין שייך בו תנועה כי תנועה לא שייך כ”א בדבר שהוא בזמן ובמקום אבל הקב”ה הוא א”ס ואינו נעתק ממקום למקום וגם אינו בגדר זמן. והנה בשבת במוסף בקדושת כתר שאנו מעלין עולם הדיבור בעולם המחשבה ושם הבהירות גדול עד שאין נראה התחלקות המדות. לפ”ז לא ישאר חיות לעה”ז התחתון ועה”ז הוא צורך גבוה כי אין מלך בלא עם. ע”כ תיכף שאנו אומרים איה מקום כבודו ואיה מרמז לג’ (שעה) ראשונים שאין שם התחלקות המדות תיכף אחר זה אנו אומרים ממקומו הוא יפן ברחמים דהיינו להשפיע טובו לכאן לפי שאין מלך בלא עם:

ענין השבת הוא שמתגלה השורש והענפים חושקים אליו פי’ שיום השבת הוא יום קדוש שמאיר ומתגלה בהירות מקדוש שהוא הש”י קדוש הקדושים ומאיר על הברואים. פי’ כי ענין רוחניות של הכל הוא מה שנאצל במחשבה הקדומה וזהו חיות של הכל ואח”כ כשנברא הכל בפועל ע”י השתלשלות אעפ”כ אותו הרוחניות נשאר למעלה נעלם בשרשו והחיות שבברואים היה חיות קטן מאד שנתצמצם לשיוכל להתלבש בגופניות ואחר שנגמר הכל ביום ו’ אלו היה העולם נשאר בזה הבריאה לא היה יכול להתקיים לזאת אחר גמר כל מעשה בראשית הבהיק הש”י בהירות מבריאה הנעלמה דהיינו ממה שהיו הברואים במחשבתו הוי’ רוחניות מאד והבהיק זיו הדרו מסוף העולם עד סופו בכל מעשה בראשית והעיקר בהאדם הוא מבחר הברואים הש”י הבהיק אליו בהירות משרשו הנעלם שבמחשבת הש”י ב”ה וזהו ענין מה היה העולם חסר מנוחה ר”ל הש”י נק’ מנוחה כו’ בא שבת בא מנוחה. היינו בהירות הוייתם של הברואים הנעלמת שהוא מעצמותו ית’ ואז נתמלאו חשק ורצון אליו כמו התינוק שהולך אחר מעשה נערות ושוכח באביו ואח”כ כשרואה את אביו מחמת חשקו אליו משליך הכל ומתדבק בו ורץ אליו מחמת שהוא נתח מנתחיו כן כביכול כשהש”י מבהיק זיו הדרו אל הברואים אז מגמת פניהם אליו בתשוקה גדולה וזה רצונו שמקוה מהם וזה סיבת קיומם וזה ענין השבת שהוא השבה אל השורש ר”ל השורש מאיר על הענפים והענפים חושקים ומתענגים בו ונכספים אליו והוא אחדות הש”י. וז”ש בזהר רזא דשבת איהו שבת דאתאחדת ברזא דאחד דהא כורסייא יקירא ברזא דאחד פי’ כי הברואים נקראים בכללות כסא להש”י כמ”ש השמים כסאי והברואים הם רבים מצד חצוניותם אבל מצד פנימיותם הם אחד ואימתי הם אחד כשהם דביקים וחשקם למחשבה אחת לדביקות הש”י נמצא כל מגמת חפצים רצון אחד וחשק אחד ולהדבק כאחד והדבקות בזה היא המאחדת ומקשרת הש”י עם הברואים לשיתקיימו ע”י הש”י שהוא אחד וזה ההתקשרות נק’ ברית לזה נק’ השב ברית עולם שאז הוא זווגא דקב”ה ושכינתי’ שר”ל קב”ה נק’ אלהות הנעלם מהברואים ושכינתי’ הוא אלהות השוכן בתחתונים והתקשרות שניהם הוא ביום השבת. וכבר ידעת שתמיד כמו שהיה פעם א’ מתעורר באותו הזמן תמיד ובפרט בעני יום השבת מוכרח להיות כן כי בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וכל יום נברא יום א’ ונברא ברואים בכל יום מדצח”מ עד בא יום השבת ומתעורר המקום ליתן חיות להם כמו שהיה בעת הבריאה.

ענין פריסות סוכת שלם הפי’ הוא כי סוכה ר”ל שהוא סוכה ברוח הקודש ולשון צפיה שהוא ענין הבהירות המתגלה כדי שעי”ז יתשתוקקו הנשמות אליו ועיני כל אליו יצפו ושלום הוא ענין התקשרות הברואים בבורא ית’ כי זהו שלימות ושלום הכל א’. וענין שנקרא סוכה הוא כמו סכך שיש בו נקבים ומתנוצץ אור השמש בו דרך הנקבים כמרז”ל כוכבי חמה וכוכבי אור כמו כן הבהירות של הש”י מתגלה לכל אחד ואחד לפי ערכו לא’ בניצוץ קטן ולא’ גדול מזה ולזה נק’ סוכה. ועיקר יום השבת הוא להתדבק בהש”י ע”י תפלה ותורה ולזה קורא בזהר האי יומא יומא דנשמתין ולא יומא דקיימא דגופא ר”ל שמאיר שורש הנשמות על הנשמות שבגופים והם נכפפים אליו וזה נק’ תוספות שבנשמה יתירה וכ”ז נרגש לברי לבב.

מהבעש”ט זלה”ה שקילתא לסילתאי ואנחתיה בכוותא דרקיע (ב”ב עד, א) ר”ל שנתחבר בין חסידים ואנשי מעשה סבר שזה יגרום פרנסתו כמו ששמעתי ממורי הבעש”ט זלה”ה תואר ראובן שמעון לוי יהודא יששכר זבולון ראו שאני בן למקום ובזה יהיה שמעו הולך וגדול שהוא לוי שנתחבר לחסידים ויודו וישבחו אותו ויהיה מבחינת יששכר וזבולון שהוא יעסוק בתורה והם יפרנסו אותו ודפח”ח:

מהבעש”ט זלה”ה מכל פשעי הצילני חרפת נבל כו’ דנודע דאם אדם מלמד חוב על איזה רשע ופוסק עליו את הדין ואומר שראוי הוא שיבוא עליו פורעניות כזה וכזה אזי זה הדין בעצמו פוסק על עצמו אע”פ שאין בו עבירה זו מ”מ אפשר שיש לו כאלו עשה עבירה היינו המתגאה כאלו בא על א”א הכועס כאלו עע”ז ואפשר שכאלו שלו הוא חמור אצלו יותר מעבירה עצמו של אותו רשע כי מדקדקין עליו יותר. משא”כ אם דן אותו לזכות ואומר שהוא מגושם הרבה ויש לו חומר עכור עד ש”א לו לכבוש את יצרו וכיוצא מן הזכותים שאפשר לדונו אזי מלמד הזכות הזה על עצמו וז”א מכל פשעי הצלני שחרפת נבל אל תשימני שלא אחרף מימי לנבל ואלמד עליהם זכות ובזה תציל אותי מכל פשעי שזכות זה יהיה עלי ג”כ ודפח”ח:

שמעתי ממורי הבעש”ט זלה”ה בלומד ואינו מבין או מתפלל ואינו מכוין פרושו הוא בבחינת המלכות לבדה משא”כ במבין מקשר מלכות בבינה וז”ש מי זאת עולה מן המדבר. ולפי הנ”ל י”ל כי יש בדיבור ב’ בחינות א’ הדיבור ב’ פירוש הדיבור ופי’ הדיבור הוא במחשבה בינה עולם המחשבה והדיבור עצמו הוא במלכות ושניהם מי זאת עולה מן המדבר וק”ל. ובזה יובן ויקחו לי תרומה ר”ל שיקחו להעלות תרומה מלכות אל בינה נק’ לי ע”ד אם אין אני לי מי לי כו’. והיינו ע”י כל איש אשר ידבנו לבו שמכוין בלבו פירוש המלות והוא במחשבה שנ’ בינה עי”ז עולה דיבור אל הבינה והבן שהיא בב’ פנים הנ”ל וא”ש:

כל המחשבות בכללן בז’ מינים כנגד ז’ ימי הבנין כגון אהבה ויראה וכו’ ובכל בחינה יש טוב ורע כו’ לכן כשנופל לו מ”ז יעיין מאיזה בחינה היא ויאמר מה עשיתי שלקחתי חלק מעולם המחשבה וזרקתי אל מקום הטנופת ומזה יכנע עד לעפר ויביא זאת המחשבה למדת אין ואח”כ יחשוב אם אני אוהב הדבר הזה או אני מתענג מזה כמה יש לי לאהוב בש”י וכן ליראה אותו וליבוש מפניו ולפארו וכו’ וכן לנצח המדה הזאת ולהתקשר בהש”י ועי”ז יבוא לעולם המחשבה שהוא למעלה מהזמן. וכן כשחושב ע”א ליש ומבקש צרכיו אז אין הקב”ה יכול להתלבש בו שהוא ית’ א”ס ואין כלי יכול לסובלו משא”כ כשחושב א”ע לאין כו’:

שמעתי ממורי הבעש”ט זלה”ה ביאור מוסר הכנעה נגד הגאוה למלך שהיה לו ב’ בנים ושלח א’ למדינה אחרת בכבוד גדול ולאחד שלח בבזיון כדי שילמד הכנעה וענוה וכך היה עד שאח”כ כבש זה עם הענוה יותר מדינות מחבירו ע”י כבוד ומלחמה והוא ע”י מעשה רב ואם האדם ירצה לעשות הכנה שישרה עליו אלהות אזי עיקר הכל שיבין וישיג מאד שאין בו אלא אלהות המחיה אותו ובלתי זה הוא כאפס ממש ואז יש הכנה שיכול לשרות עליו. כי הקב”ה ברא העה”ז ובתוכו האדם בצלמו כדי שישרה בו כמרז”ל נתאוה להיות לו דירה בתחתונים ולמה עשה כן הלא המלאכים הם כ”א שליש עולם ואורות יפות ומצוחצחות עד מאד עכ”ז יש לו ית’ יותר תענוג מן האדם כמשל הצפור המדברת לפני המלך אפי’ דברי שטות יש להמלך יותר תענוג מכל מליצות השרים המשוררים. כך האדם החומרי כשמעלה במחשבתו עולמות עליונים המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם מיראתו של הקב”ה ונראה אור גדול מצוחצח וכ”ז נגלה ע”י האדם שבעולם השפל אז יש התפארות גדול להקב”ה וזהו אין אשה דהיינו החומר אלא ליופי ר”ל שהיופי היינו התפארת עליון מתגדל מאד מזה.

שמעתי ממורי הבעש”ט זלה”ה שהאדם נקרא צדיק בסוד צדיק יסוד עולם כשיש לו תענוג גדול בעבודת הש”י כי מבשרי אחזה אלוה ונצח והוד הוא מצד האמנה בו ית’ וכו’ ודפח”ח:

מהבעש”ט זלה”ה שאם יראה מ”ז אם מענין הרהורי תאות המשגל ידבק בשרשו שהוא חסד וכיוצא בזה וכבוד ה’ הסתר דבר:

מהבעש”ט זלה”ה הן בסדר הלימוד הן בתפלה אם הוא מבין פי’ המלות בתפלה ומבין פשט ההלכה בלימודו אז מקשר מל’ שהוא דיבור אל הבינה שהוא מחשבה. וז”ש אדני אלהי’ אתה החלות שהיה מקשר הדיבור אדם אל המחשבה שהוא הוי’ בניקוד אלהים והבן. יחשוב אדם בדבור שעולם הדבור מדבר בו עולם גדול כזה שבו נבראו כל העולמות כדאי’ בהבראם שהוא בה’ מוצאות הפה ועי”ז יחשוב בתפארתו ית’ כל חיות העולמות הוא מהדיבור והוא הוא עולם היראה וכביכול שכינה מצמצמת א”ע ושורה בדבורו בפיו כדאי’ בס’ יצירה קבען בפה ואם הדבור הוא כך מה הוא עולם המחשבה ועוד אורות מצוחצחות אשר א”ס וחקר כשיתחיל לחשוב יאמר בלבו כי זה צמצום עולם המחשבה במוח מדת חו”ב עולם גדול כזה ראוי לבייש לפניו:

כתב הרב הקדוש הגאון המחבר מ’ יעקב יוסף הכהן ז”ל וז”ל. הקשה מורי ע”פ ואהבת את ה’ מה זה לו ית’ לתועלת שנאהבנו יתוש כמונו אם יאהב למלך גדול ונורא מה זה נחשב לכלום. ושמעתי ממנו פירוש נפלא על קושיא זו כי בריאת העולם היה ע”י דין שהוא סוד הצמצום כנודע לכך דיני ויסורי האדם הם גוף אל הנשמה וחיות הרוחניות וכשאדם מקבל היסורין באהבה ובשמחה שהוא בחינת החיות והרוחניות הוא מקרב ומקשר ומדבק הגוף אל הנשמה שהוא החיות והרוחניות ונתבטל הדין וח”ו בהיפך רואה הגוף שלו מן החיות לכך אמר עצה היעוצה לאדם ואהבת את ה’ אלהיך שהוא בחינת דין לקבלו בשמחה ולקשרו אל הוי’ שהוא הנשמה ע”י ואהבת והבן ודפח”ח:

עוד יש לתרץ ע”פ ואהבת קושיית מורי הבעש”ט זלה”ה וע”פ מה ה’ אלהיך שואל מעמך כ”א ליראה קושיית הפילוסופין כי המלך ב”ו א”צ לצוות כי מעצמו יראין מלפניו וגם הקב”ה א”צ לצוות על היראה זו יראת העונש שמעצמן יריאין מעונש המיתה ויסורין הגם כי יש רשעים שגם מעונש מיתה ויסורין אין יראים הטעם הוא שאותן רשעים כבר הם מתים בחיים ואם היראה הוא להם מחמת מיתה ועוני א”כ כשכבר מתים סר היראה מהם שאהבתם ויראתם היה תלוי בדבר בטל דבר בטילה אהבה ויראה שלהם משא”כ הצדיקים שיש להם אהבה ויראה פנימית אשר על זה באו הכתובים ואהבת את ה’ אלהיך שהוא לאהוב היסורין ועוני החשוב כמת וגם ליראה את ה’ אלהיך שהוא גם אחר שבא ופגע בו מדה”ד ועל כרחך היא מצד כבודו וגדלו ית’ שאין הפסק לאהבה ויראה זו:

מהבעש”ט זלה”ה ע”פ מהרי שלשה סאים קמח סלת. וארז”ל הוא אמר קמח והיא אמרה סלת מכאן שהאשה עינה צרה באורחים. והקושיא מפורסמת ופי’ הבעש”ט ע”פ משל שהארי צוה ואמר לגוריו אריות קטנים בנים שלו ואמר להם תדעו שאתם הגבורים אשר מעולם וכל הבריות מחוייבים התייראות מכם. פעם א’ הלכו האריות הקטנים לסבב את העולם בבטחונם על גבורתם שא”ל אביהם ובאו לפלטין אחד חרב ובו היה כל מיני ציורים וראו ציור א’ על הכותל והנה שמשון הגבור עומד והורג את הארי וישסעהו כשסע הגדי וכאשר ראו זה האריות הקטנים ברחו בבהלה אל אביהם וא”ל הלא אדונינו אבינו אתה אמרת לנו שאנחנו הגבורים אשר מעולם כו’. והרי ראה ראינו שם זה הציור אשר נבהלנו מאד כי ראינו אדם א’ עומד והורג את הארי וישסעהו כשסע הגדי. והשיב להם אביהם אדרבא מזה נודע גודל גבורתכם שזה אירע פעם א’ בעולם שאדם א’ היה גבור מאוד ועשה פלא חוץ מהטבע להרוג את הארי ע”כ מציירים אותו לחידוש ולפלא. וז”ש כיון שכתבו בתורה צדקות ונדיבות שרה שהוא אמר קמח והיא אמרה סלת מכאן שאשה אחרת עיניה צרה באורחים:

כתיב כי יקרא קן צפור כו’ שלח את האם כו’ ופי’ בתיקונים כדי לעורר רחמים דיימא קב”ה כל עופא מעורר רחמים על עופין דילי’ ולית מאן דמעורר רחמים על בני בהאי שעתא יימא קב”ה למעני למעני אעשה אנה קן וצפרין קדושין רבונא דעלמא אימת תפתח היכל קן צפור ויצא משם משיח מלובש בלבושי נוקמא אימתי ירוחם משיח כמ”ש במדרש כונן שהוא ביסורין גדולים בשלשלאן דפרזלא ומלכי בית דוד ונביאי ישראל מנחמים אותו שיצא לחירות ושלשלאות דפרזלא שעליו מתנתקות אימת מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון ועריכת נר לבן ישי משיחך אימתי יעמוד מיכאל על ההר ויקרא ובא לציון גואל. א”מ עשה למענך אם לא למענינו אם אין בגינו זכות ואין בנינו צדיקים ובעלי צדקות וגם אין לנו זכות אבות כמ”ש לעת תמוט רגלם שתכלה זכות אבות ח”ו הלא אתה אבינו ואתה צדיק ובעל צדקה גדול עם כל ברואיך כמ”ש לך ה’ הצדקה עושה צדקות עם כל בשר ורוח וכמ”ש כי אברהם לא ידענו כו’ אתה ה’ אבינו גאלינו מעולם שמך עשה למען שמך עשה למען כסא כבודך עשה למען שכינתך ואם השכינה וחיילותיה עומדים לפני כסא כבודך וגם הסט”א וחיילותיהם שהם החוחים והקוצים הסובבים השושנה העליונה הלא ודאי הוא כבודך שתזכה בדין אנחנו ושכינת עוזך ואל ישמחו שונאינו יבושו כל עובדי פסל כו’:

רבש”ע אין אנחנו מחיילותיו של הס”ם המכונים בשם נגע רע ר”ת נפילים גבורים ענקים רפאים עמלקים אלא אנחנו מחיילות של שכינת עוזך ואנחנו עוברים לפניך כבני מרון אנחנו מחיילות של בית דוד זרעו של יצחק ועקידת יצחק לזרעו ברחמים תזכור וכמ”ש איש על דגלו באותות לבית אבותם והרי אנחנו חתומים בכנפי מצוה הכר נא למי החותמת. כתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אף אם הוא גר או תושב ואיזהו תושב כשקבל עליו שלא לעע”ז ואוכל נבילות אעפ”כ מצווין להחיותו א”כ גם אנחנו אם אין בנו כ”א שאין אנחנו עע”ז כמ”ש אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלהים יחקר זאת כו’ ואם אנחנו כופרים בע”ז הלא ארז”ל הכופר בע”ז כמודה בכל התורה נמצא אנחנו מודים בתורתך ובך. ואף כי גרים ותושבים אנחנו עמך תושיענו ואע”פ שאיני כדאי ולא ראוי ולא זכאי להמליץ על עצמי כ”ש על אחרים כמרז”ל יבוא זכאי ויכפר על החייב ואני חייב ולא זכאי שאעפ”כ הלא ארז”ל אע”פ שהנדון אומר יכול אני לחפש על עצמי זכות כו’ כ”ש על ישראל. כתיב והבאתי אותם בארץ אויביהם או אז יכנע לבבם ואנחנו כבר נכנעים מאד ואז ירצו עונם וזכרתי את בריתי יעקב כו’:

כתיב ויהי בימים הרבים ההם כו’ ויאנחו ותעל שועתם וגם אנחנו נאנח בשברון מתניים אנחה השוברת חצי גופו של אדם ואף כי על חורבן בהמ”ק שנינן בה מ”מ צרות חדשות נאנח עליהם מלאכי מעלה יבכיון על דאבוני אנחנו אין כחינו אלא בפינו תולעת יעקב משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה’ פי’ כי אם ח”ו תגזר גזירות כגון עצירת גשמים או רעב אבל איך תוכל לסבול גודל הרחמנות מאנקת אביונים כי אינם כמלך ב”ו שאינו יודע עתידות אבל אתה מגיד ורואה מראשית אחרית ורואה הרחמנות ומלך רחמן עתה ע”כ עתה אקום קודם בא הצרה אקום להושיע יאמר ה’ כ”ש שתושיע מצרה שכבר באה מתי ינחם את משיח מכל יסוריו שסבל ואת אבילי ירושלים והעיר האבילה כו’:

האדם יודע מה נתבשל כל השנה מ”ז בגופו בשעת תורה ותפלה מי יתן והיה כלי נחשת ומורק ושוטף ח”ו כלי חרס אינו יוצא מדופיו וצריך שבירה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. הצופה העולה על המגדל כשרואה איזה דבר אז תוקע בשופר ואתה עלית על המגדול של בה”כ האם אתה רואה כל המסטינים הסובבים הכסא שאתה תוקע כמו שהיו הראשונים רואים לזמר עריצים להכרית החוחים כו’. ע”כ נק’ יום תרועה לשון מיקש אתרעא כעני בפתח דופק פתחו לי שערי צדק פתח לנו שערי רחמים כי בידך מפתח שערי רחמים זה השער לה’ צדיקים יבואו בו:

יומא פ”א משנה ה’ מסרוהו זקני ב”ד לזקני כהונה והעלוהו לעליית בית אבטינס והשביעוהו כו’ ואמרו אישי כ”ג אנו שלוחי ב”ד ואתה שלוחינו ושליח ב”ד משביעין אנו עליך במי ששיכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך הוא פורש ובוכה כו’ פי’ על שחשדוהו לצדוקי ליתן הקטרת מבחוץ. והנה עתה חרב בהמ”ק ואין כ”ג ולא קטרת אבל התפלות הקדושות הם במקום קטרת כמ”ש תכון תפלתי קטורת לפניך וראוי שלא תתן מבחוץ אותם יחודים קדושים עליונים דקה מן הדקה הנ’ קטרת וגם אתה לא תשנה ח”ו כי אם לא היית שלוחינו לא היינו חוששים כי המתפלל וטעה סימן רע לו אבל אתה שלוחינו וש”ץ שטעה סי’ רע לשולחיו וח”ו הרי אתה מפסיד לכולנו כי הכ”ג היה טעון פרישה ז’ והזאת אפר פרה כ”ש עתה התפלה קטרת שלנו והרי אנחנו מושבעים ועומדים מן המשנה מתנאים הקדושים מישראל מב”ד שלמעלה ושלמטה. כמה חרב חדה מונחת על צואריהם ומזלם חזי ואעפ”כ לא ימנעו עצמם מן הרחמים והם יבכו בלב שלם. הלא ראש השנה הוא י”ט ובמשנה י”ט של ר”ה והוא יום שמחה ע”כ אומרים שהחיינו ומ”ש האריז”ל לבכות הוא עבור גלות שכינה וכו’ וכדי שידונינו הש”י לטובה והוא שכ’ לכו אכלו משמני’ ואל תעצבו כי חדות ה’ היא מעוזכם והבכי’ שבוכין הוא בכי’ של שמחה על שהחיינו והגיענו ע”כ ראוי כיון שהוא יום שמחה ראוי לזכור ירושלים כמ”ש אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי שקבלנו זה בשבועה וקללה כמ”ש אם אשכחך ירושלים:

מהבעש”ט זלה”ה ז’ מדריגות שיש בשכינה א’ היודע שירד ממדריגתו ואינו מתפלל כו’ ב’ שיודע ומתפלל שיעלה וכו’ ג’ שאינו יודע מירידתו וסובר שאין למעלה ממנו זהו בנוק’ דת”ר. והמשל על זה לאשה עניה אחת שהיה לה ביצה אחת ושמחה בה שמחה גדולה שסברה שמביצה זו תבוא שתוכל לקנות עי”ז פרה ושאר צאן ובקר ועושר רב הא כיצד שתשים הביצה תחת תרנגולות חברתה ותלד אפרוח ומן האפרוח הזה יהיו לה ביצים וכן אפרוחים כו’ ובאמצע שמחתה ושעשוע ומשמושה בביצה הנ”ל נפל הביצה מידה ונשברה ונשארה קרח מכאן כו’ כן הוא המשל מזה שאינו יודע כו’ משא”כ היודע משתדל לעלות כו’ ודפח”ח.

מהבעש”ט זלה”ה כל רודפיה השיגוה בין המצרים דשמעתי הודאי שמו כו’ אבל הספק הוא חצוניות וקליפות וז”ש מה שכל רודפים השיגוה בין בגשמי בין ברוחני לפי שהיו בין המצרים שהיו בספק אם לאחוז במיצר וגבול זה או במיצר אחר שכנגדו:

מהבעש”ט זלה”ה כל עוסק בתורה ובתפלה שהוא מלכות יתייחד עם עולם המחשבה שהוא בינה כו’. והזהיר מאד ללמוד ד’ שלחן ערוך בלי שום פי’ וללמדם עם קטנים. וכ”ש הגדולים כי מחמת מניעות לימוד זה התורה משתכחת מישראל כ”א כשירצה לפסוק דין אזי יעיין היטב במפרשים. והן בסדר הלימוד הן בתפלה אם הוא מבין פי’ המלות בתפלה ומבין פשט ההלכה בלימודו אז מקשר מלכות שהוא דיבור אל הבינה שהוא מחשבה ודפח”ח. וז”ש אדני הוי’ אתה החלת כו’ שהיה מקשר דיבור אדני אל המחשבה שהוא הוי’ בניקוד אלהות והבן:

שמעתי מחסיד א’ כששמע הרב מ’ דוב בער זלה”ה מהשם הגדול של הרב הקדוש הבעש”ט וכל העם נוסעים אליו ופועל בתפלתו פעולות גדולות ונוראות והנה הרב מ’ דוב בער זלה”ה היה חריף גדול ובקי בכל הש”ס ובכל הפוסקים והיה לו עשר ידות בחכמת הקבלה והיה מתמיה על דבר השמועה מגודל מעלת הבעש”ט. ופעם א’ נתיישב בדעתו לנסוע אל הבעש”ט כדי לנסותו כו’ ומחמת שרב מ’ דוב בער זלה”ה היה מתמיד גדול בלימוד תיכף כשהיה בדרך יום ושתים ולא היה אפשר לו להתמיד בלימודו כמו בביתו התחיל להתחרט על שנסע. והנה אח”כ כשבא אל הבעש”ט זלה”ה וסבר שישמע ממנו תורה והבעש”ט זלה”ה סיפר לו מעשה א’ איך שנסע דרך כמה ימים ולא היה לו עוד לחם ליתן להערל שלו בעל העגלה ונזדמן לו גוי עני א’ עם שק לחם וקנה ממנו הלחם כדי לפרנס הערל בעל העגלה שלו עוד ממעשיות כאלה. ואח”כ ביום השני בא עוד אצל הבעש”ט וסיפר לו איך שבדרך לא היה לו עוד שחת לתת להסוסים ונזדמן לו כו’. והנה כל המעשיות שסיפר הבעש”ט זלה”ה היה בהם חכמה נפלאה ורבה למבין והנה ה”ה הרב מ’ דוב בער שלא הבין זה ע”כ בא לבית אכסניא ואמר למשרת שלו אני הייתי חפץ לנסוע היום תיכף למקומינו אך מפני שחשך ירד מאד ע”כ נלין פה עד שתזרח ותעלה מאור הלבנה אזי נסע לדרכינו. והנה בחצות לילה כשהכין הרב מ’ דוב א”ע לנסוע אז שלח הבעש”ט את משרת שלו לקרוא אותו והלך אצל הבעש”ט ושאל אותו הבעש”ט זלה”ה יכול אתה ללמוד והשיב כן וא”ל הבעש”ט וכן שמעתי שאתה יכול ללמוד ושאל אותו הבעש”ט יש לך ידיעה בחכמת הקבלה א”ל כן ואמר הבעש”ט למשרת שלו קח לי ספר עץ החיים והראה הבעש”ט להרב מ’ דוב בער מאמר א’ בספר עץ החיים א”ל הרב מ’ דוב הנה אקח לעיין ולהתיישב כו’ ואח”כ אמר להבעש”ט ז”ל את הפשט במאמר הזה וא”ל הבעש”ט אינך יודע כלום. וחזר ועיין בו כו’ וא”ל להבעש”ט הפשט הנכון כמו שאמרתי ואם יודע מעלתו פשט אחר יאמר לי ואשמע האמת עם מי. וא”ל הבעש”ט עמוד על רגליך ועמד והנה במאמר הזה היה כמה שמות מלאכים ומיד שאמר הבעש”ט זלה”ה זה המאמר נתמלא כל הבית כולו אור ואש היה מלהטות סביבותיו וראו בחוש את המלאכים הנזכרים וא”ל לה”ה הרב מ’ דוב בער ז”ל אמת שהפשט כמו שאמרת אבל הלימוד שלך היה בלי נשמה ותיכף ומיד צוה הרב מ’ דוב בער את המשרת שלו לנסוע לביתו והוא נשאר שם אצל הבעש”ט ולמד אצלו חכמות גדולות ועמוקות כל זה שמע מפה קדוש הרב מ’ דוב בער זלה”ה:

ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה ויאמר אלהים יראה לו השה לעולה בני. קשה למה שאל הנה האש והעצים ע”ק מ”ט השיב אלהים יראה לעולה בני הל”ל עולה בני. וי”ל דבגמ’ פסחים פ’ אלו דברים ת”ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה כו’ ולא ידעו אם פסח דוחה שבת קראו להלל כו’ התחיל מקנטרין כו’ שאלוהו שכח ולא הביא סכין כו’. וירושלים לאחר שפרצו בחומה מלכי יון הויא רה”ר א”ל בני נביאים הן כו’. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תחב’ בין קרניו ומקשי והא קעביד עבודה בקדשים ומשני כדהלל דלא מעל אדם בעולתו מימיו דלא היה מקדישה עד שבא לבהמ”ק. וז”ש יצחק שנ’ תחלה ויקח בידו את האש כו’ ויבקע עצי עולה וישם על יצחק והקשה לו יצחק ויאמר הנה האש שאתה נושא וא”א לומר שאתה בעצמך תהי’ העולה והעצים אני נושא ועולה הויא ק”ק ויש בה מעילה מחיים א”כ מוכרח לומר שיהיה שה לעולה א”כ ואיה השה לעולה והשיבו ויאמר אלהים יראה לו השה פי’ אפשר שהאמת עמך דאלהים יראה לו השה ואם לא לעולה בני פי’ איני אומר עולה בני דהוה משמע דכבר הקדשתיך להיות עולה אלא לעולה בני פי’ שם אקדישך וכדהלל:

הלומד לשמה כוונתו אהבה לדבק א”ע בעצמות האותיות של התורה שהוא היותו מרכבה להקב”ה שהוא חי החיים ותענוג התענוגים שבתוך האותיות הוא אור א”ס ובאור פני מלך חיים. וזהו ששמ”מ הבעש”ט ענין לשמה לשם האות עצמה פי’ לאור א”ס והחיות הגנוז בו:

מבעש”ט זלה”ה הכל בהשגחה פרטית ממנו ית’ וכשאינו מאמין בזה הוא בדין מלכות שמי’ ומשועבד אל הקליפה המכסה ומסתיר ענייני השגחת הש”י. ולעתיד בימי המשיח יעביר רוח הטומאה ויתגלה השגחתו ית’ בפרטות וזהו אין בין העה”ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות:

מבעש”ט זלה”ה מהו באדם חסדים וגבורות פי’ כשיחשוב האדם שפלותו וגריעותו נק’ גבורות וההיפך גודל מעלת חסדי הש”י עליו ועם כל אדם נק’ חסדים:

בס’ חרידים אלה המצות עשה התלויות בלב ואפשר לקיימן בכל יום. מאושר מאלוה מאנוש. מאמין מציאותיך. ממציא מאין מצואים. משגיח מנהיג מושל. מאמין מיחודיך מתירא מרוממות מוראך. משמך. ממקדשך. מיראיך. מחכמיך. משתוקק מאהבתך. משורר משירות מחודשות מלפניך. מזכירך מאהבה מיצועי משכבו. מתעורר מחצות מדביקותיך ממליכך מק”ש מעלה מטה מארבע מעמקים. מתפלל. מקדשך ממקהלות. מדמה מדרכיך. מבחירה מטוב משימך מבטחו. מתבונן מגדולתך. מזכיר מחסדיך. מיציאת מצרים. מקבל מעול מלכות. מעול מצות משבח מלך מחונן מכח. מזכירך משבחך מנשימותיו. מיסוריו מקבלם מאהבה משמחה מפשפש מעשיו. מתשובה מחטאיו. מתודה. מל מערלת מלב מבשר. מורא מאב מאם. מכבדם. מחבב מריעיו. מגירים. מדיינם מזכות. מלכעוס. מלדבר מרעת מריעיו. משנאיו מגופך מחביריך מנע. מקבל מדברי מוכיחים מבקר מחולים. מבקש מרחמים מחזירם מתשובה. מקדש מחנהו. מיוחד מחותמות מאותות מלך משייר מפיאה מצדעיו. מלהשחית מזקנו. מתעטף מכסות מורא. מסתכל מציצית מזכירים מצותיך. מקדש מחשבת מוחיו מתפילין. מזכיר מתמידות ומשבת. משים מגופו מקדש. מעון משכנותיך. משים מזוזה מפתחו. מזכיר ממשלתך מצאתו מביתו מבואו. משים מנפשו מחוט משולש מקדושה משולשת מתענג משבת מעצמותו מקדושתו מוכתר מכתר מאור מקודש מתפארת מעוזו מוכלל מנשמה מתוספות מושלת משבת מובטל ממנהגו מטבעיו’ מגופניות מתפשט מגשמיות מקדש מחשבת מוחיו מתעורר מרוחניות מתלבש מנשמה משדי משיג מהשגות מתורה מסודותיה משים מנפשו משכן מתמיד מקדש מלך מדביקותו מדמה מאור מסביבו מתפשט מתוכו מושבו מתעטף מכסות מורא מרעיד מטבעו מתעורר מיראה מאהבה.

בגמ’ הרוצה ליהנות יהנה כאלישע כו’ והרוצה שלא ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי. הקשה א”כ כיון שהוא דבר הרשות דהרוצה לעשות כך עושה והרוצה לעשות כך עושה א”כ למה ליה לבעל מסדר הגמ’ למכתבי’. ע”ק דחדא בבא משתמ’ מאידך או סיפא מרישא דכיון דקאמ’ הרוצה להינות יהנה כאלישע ממיל’ שמעינן דהרוצה שלא להינות כו’ או רישא מסיפא. ופי’ דהנה העשיר הנותן צדקה הוא עושה מצוה דנתן תתן לו כו’ פתוח תפתח את ידיך לאחיך כו’ אבל העני המקבל את הצדקה לכאורה אינו עושה שום מצוה אך אם העני המקבל את הצדקה מקבל בכוונה זו כלומר כיון שאני צריך לקבל וכגון שאין מעשה ידיו מספיקים לו על זה אמרו כל הצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ובמשנה היו לו מאתיים חסר דינר אפי’ אלף נותנים לו כאחת ה”ז יטול. א”כ כשמקבל העני בכוונה זו כיון שאני צריך ליטול הריני מזכה את העשיר העושה עמי צדקה נמצא גדול המעשה יותר מן העושה שהרי העני המקבל יכול לקבל ביום אחד צדקה מכמ’ אנשים יותר ממה שהנותן יכול ליתן. וזה ארז”ל כן בפי’ ע”פ האיש אשר עשיתי עמו היום בועז אשר עשה עמי לא אמר אלא עשיתי עמו דיותר ממה שבעה”ב עושה עם העני העני עושה עם בעה”ב. והנה העני המקבל צדקה לש”ש כו’ ראוי לו שלא לקבל צדקה אלא מאנשים צדיקים ושיזכו על ידו אבל לא מאנשים רשעים כדמצינו באלישע דמאנשים צדיקים קיבל צדקה אבל מנעמן לא רצה לקבל דאע”פ שנעשה גר תושב לא רצה לקבל ממנו דלא היה כדאי שיזכ’ ע”י אלישע. וזהו פי’ הגמ’ הרוצה להינות יהנה כאלישע פי’ שיתכוין בלקחו הצדקה כדי לזכות את העשיר הנותן לו א”כ לא יקבל צדקה אלא מאנשי ישראל הצדיקים שהם כדאי לזכות על ידו ולא יאמר כיון שמצו’ הוא ליקח צדקה על דרך זה א”כ ירדוף אחר ה לקחת דווקא כו’. ע”כ אמר אעפ”כ הרשות בידו והרוצה שלא ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי דמצינו שלא היה נהנה מהבריות:

ת ו ש ל ב ע