מאמר קבלה

מאמר | ואהבת לרעך כמוך

זמן קריאה 3 דק'

אהבת ישראל – ובמיוחד בדיבור – כהכנה לתפילה / שפטיה סגל

 

הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ אדם מישראל פותח את יומו בעמידה לפני ה', זו תפילה. מן ההכנות הנדרשות ביותר לתפילה, מביא ר' חיים ויטאל זצוק"ל בשם האריז"ל (ראו בפרי עץ חיים שער עולם העשייה פ"א, שער הכוונות בתחילתו וסידור האריז"ל): "גם הזהיר מורי ז"ל לי ולכל החבירים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפלת שחרית נקבל עלינו מ"ע של ואהבת לרעך כמוך".ומכאן נקבע להלכה חובת קבלת הלב של מצווה זו קודם התפילה ("מגן אברהם" בפתיחה לאו"ח סימן מ"ו, "עטרת זקנים" על שו"ע או"ח סי' א' ס"ק ב', החיד"א בראש קונטרס "צפורן שמיר" בספרו "עבודת הקדש", בשו"ע הרב, לר' שניאור זלמן מליאדי, או"ח, סי' מ"ו ס"ק י"א, "קיצור שולחן ערוך" י"ב, ב', ועוד).

 

ונוצר נוסח הסידורים: "הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ', וַהֲרֵינִי אוהֵב כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּנַפְשִׁי וּמְאודִי". ויש להבין, מדוע כל כך גדלה ההקפדה על כך? וכי לא די בהכנת לב המתפלל, שיעמוד בזעקה ובתודה כנות לפני ה'? נאמרו בכך כמה רבדים, המעוררים אותנו לצורך הקריטי באהבת חברים כדי שניחשב בכלל מתפללים!! כך נאמר במדרש (משנת רבי אליעזר פרשה ד' עמוד 85): "ומנין שאין תפילת הציבור נשמעת אלא אם היה ביניהן שלום? שנאמר: 'וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת' (ירמיהו ל"ג, ו'). 'עֲתֶרֶת' – זו תפילה, שנאמר: " וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה" (בראשית כ"ה, כ"א). בזמן שהעתרת יש בה שלום, הרי היא אמת, ואם לאו, אינה אמת".וכמובא ב"בית הלוי" על התורה (בראשית ל"ז, א'), שזהו השוני בין הגויים, שהצלחתם נשענת על כמות פועלי פעולה מסויימת, לבין כלל ישראל, בו תלויה הצלחת התפילה דווקא בהתאחדות כולם למטרה אחת בדרך אחת. ובפרט יש לומר כן לפי דרכנו, כאשר אנו רוצים לזכות ולהיות בחינת "ישראל" גם בפנימיותנו, ואכמ"ל.

וכן הוא על דרך השלילה – כאשר אין מרגיש את כאב חברו וצורכו, אין האדם ראוי לתפילה! "יש מתפלל ונענה, ויש מתפלל ואינו נענה, הטעם לפי שצער חברו ועלבונו של חברו אינו מעלה על ליבו, שלא מתפלל [על] זה… ומאחר שאינו מצטער בצער הצדיק (!), לא ייתכן שיהיה נענה… המרחם – ירוחם, ואם לא – מה בין זה לבהמה, שאינה חוששת בצער חברתה, ועליו נאמר: 'וּמוֹתַר הָאָדָם מִן־הַבְּהֵמָה אָיִן' (קהלת ג', י"ט)" (ספר חסידים לר' יהודה החסיד, תקנ"ג) זאת אומרת, מי שהשווה צורתו אל הבורא, מקבל התפילה, וליבו הוא רחום ומכיל את חברו – הוא הראוי ל"הקשבת" הבורא לתפילתו, ולגילוי רחמי הבורא עליו.

 

פירט את הדברים רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"ב, דרוש ה'): "צריך שייתן אדם ללבו בעומדו לתפילה, למחול לכל אדם שהרע לו; מבלי לילך עם שום אדם בדין, כי אם לפנים משורת הדין בחסד וצדק; ואין צריך לומר להסיר השנאה וקנאה ותאוה וכבוד שאינו של יושר. כי זהו פשוט, כי איך יבוא לפני המלך בלבוש צואה – ואין צואה מוסרחת יותר ממדות פחותות ומגונות כאלה; אף לשנוא למי שהרע לו ועשקו וכדומה – הכל יסיר מלבבו!" ומכיוון שונה מעט, כותב הרב פינקוס ב"נפש שמשון" על התפילה, טעם למה קיום מצוות ואהבת לרעך כמוך הוא תנאי לתפילה אמיתית: כי מי שאינו אוהב כל יהודי, בהכרח שחסרה בו האמונה בחסד השם. שהרי כשאדם פונה אל הקב"ה ומבקש ממנו את צרכיו, פנייתו נובעת מההכרה עד כמה הקב"ה אוהב כל אחד מישראל ורוצה בטובתו. אם אין אנו רואים כך את הדברים, אות הוא כי חסר לנו באמונה, בשייכות ובקשר של הבורא לעמו ישראל. ואם כן מכוח מה נעמוד ונבקש בקשות בתפילתנו?!

 

ועוד: הקירבה בתפילה לחברים קרובים, ששאיפתם הרוחנית והמעשית קרובה לשלו, כבר היא מקרבת את האדם לבוראו: "…דאין ראוי לאדם שיתפלל אלא במקום שלבו חפץ. כי היכי דאמרינן אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ וטעמו של דבר כי בהביט האדם אל מי שדעתו נוחה בו נפשו מתעוררת אל הכוונה השלימה ודעתו מתרחבת ולבו שמח ונחה עליו אז רוח ה' כענין שאמרו בנבואה… כי בהביט האדם אל אוהביו או לקרוביו או לרבו או למי שדעתו נוחה תתעורר נפשו אל הכוונה השלימה ונתוסף עליו רוח ממרום וזה דבר שהשכל מורה עליו"… (שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תע"ב (תתקי). וכתב ה"בית אהרון" מקרלין זצוק"ל (קמ"ו, ב'), "והיה מצווה אדומו"ר ז"ל לאנ"ש לרשום הדברים האלו… לחקקם על לוח ליבם"!).

 

הרבי האחרון מחב"ד זיע"א מקשה (ספר השיחות תש"נ חלק א' ע' 214-5), מדוע צריכה להיות אמירה בפה, ולא מספיקה קבלת המצווה על ידי מחשבה וכוונה בלב. ובפרט שהאמירה בדיבור יכולה לבלבל להתרכזות ולכוונה של האדם, כי עליו להתרכז לבטא באותיות בדיבור, ולהתחשב בתנאי המקום והזמן. ומסביר, כי מצד הנשמות של בני ישראל, קיים איחוד תמידי בין כל נשמה לשאר הנשמות, רק ש"הגופים מחולקים" – כפי שהנשמה יורדת ומתלבשת בגוף גשמי ישנם חילוקים בין יהודי אחד לחבירו. במצות "ואהבת לרעך כמוך", מתגלה האחדות מן הכח אל הפועל. וכשמבטא את אהבתו בדיבור, היוצא לאויר העולם, יש בעקימת שפתיו לדיבור משום מעשה (ראו בבא מציעא צ', ב'), והתחלת המעשה העיקרי של היהודי – שהוא לאהוב את רעהו בפועל ממש, על ידי אברי הגוף. אותיות הדיבור שהנפש מדברת בה' מוצאות הפה. על רעיון זה כתב עוד אדמו"ר מוהריי"צ (ספר המאמרים תרנ"ט עמ' רי"א), שהואיל והעבודה בפועל בכל היום בחינת ומדריגת "ואהבת", הנה ההקדמה לזה הוא מצות "ואהבת לרעך כמוך", להיות דבקדושה הוא ביטול ואחדות. ולואי וניקח את הדברים כיסוד לכל עבודת יומנו, ותאיר לפנינו ובנו תפילתנו זו לאהוב את רעינו, וכלשון ה"בית אהרון" מקרלין (קל"א, א'): 'בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ' (דברים ל', י"ד), על ידי הדיבור היוצא מפיו עושים אותו שיהיה כך בלבבו!".

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב שפטיה שי סגל

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו