סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

ספר הזוהר עם פירוש הסולם

הקדמת ספר הזוהר | אותיות א-לט

מאמר  השושנה

לשון הזוהר

א) רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, כְּתִיב כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. מָאן שׁוֹשַׁנָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּאִית שׁוֹשַׁנָּה וְאִית שׁוֹשַׁנָּה, מַה שּׁוֹשַׁנָּה דְּאִיהִי בֵּין הַחוֹחִים אִית בַּהּ סוּמָק וְחִוָּור, אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ דִּין וְרַחֲמֵי. מַה שּׁוֹשַׁנָּה אִית בַּהּ תְּלֵיסַר עָלִין, אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ תְּלֵיסַר מְכִילִין דְּרַחֲמֵי דְּסַחֲרִין לַהּ מִכָּל סִטְרָהָא. אוּף אֱלֹהִים דְּהָכָא מִשַׁעְתָּא דְּאִדְכַּר אַפִּיק תְּלֵיסַר תֵּיבִין לְסַחֲרָא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וּלְנַטְרָא לַה.

תרגום

ר’ חזקיה פתח כתוב כְּשֽׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים (שיר השירים ב ב) שואל, מהי שושנה ומשיב, זו כנסת ישראל. משום שיש שושנה ויש שושנה, מה שושנה בין החוחים יש בה אדום ולבן אף כנסת ישראל יש בה דין ורחמים. מה שושנה יש בה י”ג עלים, כך כנסת ישראל יש בה י”ג מדות הרחמים המסבבות אותה מכל צדדיה. אף אלקים שבמקרא שבכאן, דהיינו בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים (בראשית א א), משעה שנזכר הוציא י”ג מלים לסבב את כנסת ישראל ולשמרה. שהן: אֵת, הַשָּׁמַיִם, וְאֵת, הָאָֽרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָֽיְתָה, תֹהוּ, וָבֹהוּ, וְחשֶׁךְ, עַל, פְּנֵי, תְהוֹם, וְרוּחַ, דהיינו עד אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּֽיִם (שם ב).

פירוש הסולם

א) ר’ חזקיה פתח וכו’: ר’ חזקיה פתח, כתוב, ​כשושנה בין החוחים. שואל מהי שושנה. ומשיב, זו היא כנסת ישראל. שהיא מלכות. משום שיש שושנה ויש שושנה. מה שושנה בין החוחים יש בה אדום ולבן אף כנסת ישראל יש בה דין ורחמים. מה שושנה יש בה י”ג עלים, כך כנסת ישראל יש בה י”ג מדות הרחמים המסבבות אותה מכל צדדיה. אף אלקים, שבמקרא שבכאן דהיינו ​בראשית ברא אלקים, משעה שנזכר, הוציא י”ג מלים לסבב את כנסת ישראל ולשמרה. שהן : את, השמים, ואת, הארץ, והארץ, היתה, תהו, ובהו, וחשך, על, פני, תהום, ורוח. דהיינו עד אלקים מרחפת וגו’.

ביאור הדברים, עשר ספירות הן, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. ועיקרן הוא רק חמש, כתר, חכמה, בינה, תפארת ומלכות, משום שספירת התפארת כוללת בתוכה שש ספירות חג”ת נה”י. והן נעשו חמש פרצופין: א”א, ואו”א, וזו”ן. הכתר נק’ בשם אריך אנפין. חכמה ובינה נק’ בשם אבא ואמא. ת”ת ומלכות, נק’ בשם זעיר אנפין ונוקבא. (ביאורן של עשר הספירות עי’ בפתיחה לחכמת הקבלה אות ה’).

ודע, שסוד ז’ ימי בראשית ה”ס ב’ הפרצופין ז”א ונוקבא דאצילות, שיש בהם ז’ ספירות חג”ת נה”י ומלכות, כנ”ל. אשר באלו הכתובים דמעשה בראשית מתבאר, איך אבא ואמא, שהם חו”ב, האצילו אותם מתחילת התהוותם עד סוף הגדלות, שנוהג בהם בהמשך שתא אלפי שני. וענין זה מתבאר והולך כאן בזוהר בראשית.

ור’ חזקיה פתח בביאור הנוקבא דז”א, לבאר סדר אצילותה מאמא, שהיא הבינה הנק’ בשם אלהים. וזהו שפתח בביאור השושנה, שהיא הנוקבא דז”א. והנוקבא דז”א בעת גדלותה נקראת בשם כנסת ישראל, כמ”ש להלן, וזהו שאומר, מָאן שׁוֹשַׁנָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל) מהי שושנה, זו היא כנסת ישראל).

ויש בשושנה זו ב’ מצבים : מצב של קטנות, דהיינו של תחלת התהוותה, שאז אין בה אלא ספי’ אחת כתר, שבתוכה מלובש אור הנפש שלה, וט’ הספירות התחתונות שלה נבחנות כנופלות לבר מאצילות. והן בעולם הבריאה. ועוד בה מצב של גדלות, שאז מתעלות ט”ס התחתונות שלה מן עולם הבריאה אל עולם האצילות, והיא נבנית עמהן לפרצוף שלם בעשר ספירות.

ואז עולה עם ז”א בעלה לקומה שוה עם או”א דאצילות ומלבישים אותם. ואז נק’ ז”א, בשם ישראל. שהוא אותיות לי ראש, והנוקבא נק’ בשם כנסת ישראל, על שם שכונסת בתוכה כל האורות של ישראל בעלה שהיא משפעת אותם אל התחתונים. והמצב של הקטנות נק’ בשם שושנה בין החוחים, משום שט”ס התחתונות שלה נתרוקנו מאור האצילות, ונשארו כחוחים. והמצב של הגדלות נק’ בשם שושנה סתם, או כנסת ישראל. וזה אמרו אִית שׁוֹשַׁנָּה וְאִית שׁוֹשַׁנָּה (יש שושנה ויש שושנה).

והנה גוון סומק מורה שיש שם אחיזה לחיצונים ,ולקליפות לינק ממנה, וזהו בזמן המצב של הקטנות, שט”ס התחתונות שלה הן בבריאה, ויש בה ג”כ בחינת חוור, דהיינו בכלי דכתר שלה, שאין שם אחיזה לחיצונים. וז”ש מַה שּׁוֹשַׁנָּה דְּאִיהִי בֵּין הַחוֹחִים אִית בַּהּ סוּמָק וְחִוָּור, אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ דִּין וְרַחֲמֵי (מה שושנה בין החוחים יש בה אדום ולבן אף כנסת ישראל יש בה דין ורחמים),

להורות כי גם בגדלותה בעת שנקראת כנסת ישראל, אע”פ שעולה אז ומלבישה את הבינה במצב גדלותה כנ”ל, מ”מ נשארת בה בחינת דין, כי היא נצרכת לסוד המסך המתוקן בה לצורך הזווג דהכאה, שמסבת הדין שבמסך, הוא מכה על האור העליון ומחזירו לאחוריו, ומעלה עי”ז ע”ס דאור חוזר הנקרא אור של דין, וממשיך בתוכן ע”ס דאור ישר, הנקרא אור של רחמים. (עי’ בפתיחה לחכמת הקבלה אות י”ד) וע”כ גם בכנסת ישראל אית בה דין ורחמי כנגד הסומק והחוור שיש לשושנה בין החוחים.

וז”ס הים שעשה שלמה, העומד על שני עשר בקר. כי אלו טה”ס התחתונות שלה שנפלו לבריאה, כנ”ל, נתתקנו שם בסוד שני עשר בקר, ונקודת הכתר שנשארה באצילות ה”ס הים העומד עליהם מלמעלה, וכללותם יחד נק’ תליסר עלין דשושנה. וענין ההתחלקות הזו של עה”ס שלה לסוד י”ג מתבאר להלן במראות הסולם.

והנה המוחין דגדלות של הנוקבא, שיש בהם מהארת החכמה, הם נמשכים מסוד י”ג השמות הנק’ י”ג מדות הרחמים. וז”ש אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ תְּלֵיסַר מְכִילִין דְּרַחֲמֵי (כך כנסת ישראל יש בה י”ג מדות הרחמים).  והעיקר מה שבא ר’ חזקיה להורות בהשואה הזו משושנה דבין החוחים לכנסת ישראל, הוא ללמדנו, שכל שיש לנוקבא במצב גדלותה צריך להמצא בה כנגדן בחי’ הכנה והכשר עוד בתחילת הויתה דהיינו במצב הקטנות. וז”ש, שכנגד חוור וסומק דקטנות יוצא בה דין ורחמי בגדלות, וכנגד י”ג עלין דקטנות יוצא בה י”ג מדות הרחמים בגדלות. והוא מביא זאת כאן, בכדי ללמדנו איך הכתובים שלפנינו מבארים אותם ב’ הסדרים דקטנות וגדלות, הנוהגים באצילות הנוקבא, כמו שממשיך והולך, אוף אלהים דהכא וכו’.

וז”ש, אוּף אֱלֹהִים דְּהָכָא מִשַׁעְתָּא דְּאִדְכַּר אַפִּיק תְּלֵיסַר תֵּיבִין (אף אלקים, שבמקרא שבכאן , משעה שנזכר, הוציא י”ג מלים) : מורה, שאלהים שבמקרא דהכא בראשית ברא אלהים, שה”ס הבינה המאצלת לנוקבא דז”א, אפיק י”ג מלים שהן: את השמים ואת הארץ ​והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח, דהיינו עד אלהים תנינא, שאלו י”ג תיבין רומזים על אותם י”ג עלין של שושנה בין החוחים בסוד הים העומד על שני עשר בקר, כנ”ל, שהם הכנה והכשר לכנסת ישראל שתקבל י”ג מכילן דרחמי. וז”ש, לְסַחֲרָא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וּלְנַטְרָא לַה (לסבב את כנסת ישראל ולשמרה), כי י”ג מדות הרחמים, שהן המוחין השלמים דנוקבא, נבחנות שהן מסבבות ומאירות אליה מכל הצדדים סביב סביב, ונשמרת על ידיהן ממגע החיצונים, כי כל זמן שאין בה המוחין הגדולים בהארת החכמה מי”ג מדות, יש בה יניקה לחיצונים.

לשון הזוהר

ב) וּלְבָתַר אִדְכַּר זִמְנָא אָחֳרָא, אַמַּאי אִדְכַּר זִמְנָא אָחֳרָא, בְּגִין לְאַפְקָא חָמֵשׁ עָלִין תַּקִּיפִין דְּסַחֲרִין לַשּׁוֹשַׁנָּה. וְאִינּוּן חָמֵשׁ, אִקְרוֹן יְשׁוּעוֹת. וְאִינּוּן חָמֵשׁ תַּרְעִין. וְעַל רָזָא דָא כְּתִיב, כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, דָּא כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי עַל חָמֵשׁ אֶצְבְּעָן וְלָא יַתִּיר, כְּגַוְונָא דְּשׁוֹשַׁנָּה דְּיָתְבָא עַל חָמֵשׁ עָלִין תַּקִּיפִין דּוּגְמָא דְחָמֵשׁ אֶצְבְּעָן. וְשׁוֹשַׁנָּה, דָא אִיהִי כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, מֵאֱלֹהִים תִּנְיָנָא עַד אֱלֹהִים תְּלִיתָאָה חָמֵשׁ תֵּיבִין. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אוֹר דְּאִתְבְּרֵי וְאִתְגְּנִיז, וְאִתְכְּלִיל בַּבְּרִית, הַהוּא דְּעָאל בַּשּׁוֹשַׁנָּה וְאַפֵּיק בַּהּ זַרְעָא. וְדָא אִקְרֵי עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ. וְהַהוּא זֶרַע, קַיָּימָא בְּאוֹת בְּרִית מַמָּשׁ.

תרגום

ואח”כ נזכר שם אלקים פעם אחרת, דהיינו אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּֽיִם (בראשית ב), ולמה נזכר פעם אחרת, הוא כדי להוציא חמשה עלים קשים המסבבים את השושנה. ואלו חמשת העלים נקראים ישועות, והם חמשה שערים. ועל סוד זה כתוב כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא (תהילים קטז יג), זו היא כוס של ברכה. כוס של ברכה צריכה להיות על חמש אצבעות ולא יותר כמו השושנה היושבת על חמשה עלים קשים שהם כנגד חמש אצבעות, ושושנה זו היא כוס של ברכה.

מהשם אלקים השני עד שם אלקים השלישי חמש מלים שהן, מְרַחֶפֶת, עַל, פְּנֵי, הַמָּֽיִם. וַיֹּאמֶר (שם ג). מכאן ולהלאה, שנאמר, אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַֽיְהִי אֽוֹר (שם ג), הואהאור שנברא ונגנז ונכלל בברית ההוא שנכנס בשושנה והוציא בה זרע, וזה נקרא וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ (בראשית א יב).והזרע ההוא נמצא באות ברית ממש.

פירוש הסולם

ב) ולבתר אדכר וכו’ : ואח”כ נזכר שם אלקים פעם אחרת, דהיינו ​אלקים מרחפת וגו’. ולמה נזכר פעם אחרת. הוא כדי להוציא חמשה עלים קשים המסבבים את השושנה. ואלו חמשת העלים נקראים ישועות, והם חמשה שערים, ועל סוד זה כתוב ​כוס ישועות אשא, זו היא כוס של ברכה. כוס של ברכה צריכה להיות על חמש אצבעות ולא יותר, כמו השושנה היושבת על חמשה עלים קשים, שהם כנגד חמש אצבעות.

ושושנה זו היא כוס של ברכה. מהשם אלקים השני עד שם אלקים השלישי חמש מלים. שהן : מרחפת על פני המים ויאמר. שהן כנגד ה’ עלים הנ”ל. מכאן ולהלאה, שנאמר, אלקים יהי אור וגו’, הוא האור שנברא ונגנז ונכלל בברית ההוא שנכנס בשושנה והוציא בה זרע, וזה נקרא עץ עושה פרי אשר זרעו בו. והזרע ההוא נמצא באות ברית ממש.

ביאור הדברים, חמש עלין תקיפין: ה”ס ה”ג של הנוקבא, שהן ע”ס דאו”ח, שהנוקבא מעלה על ידי זווג דהכאה באור העליון, הנק’ אור של דין, (כנ”ל ד”ה סומק) כי עה”ס דאור ישר נק’ ה’ חסדים חג”ת נ”ה, והן מתלבשות בה’ גבורות חג”ת נ”ה דאו”ח, ואלו חמש עלין תקיפין הן, כחות הדין שבמסך, המעכב את האור העליון מהתלבש ממסך ולמטה. וע”כ נק’ עתה רק ה’ עלין תקיפין, כי עוד אינה ראויה לזווג עליהם. ובזמן הגדלות כשהמסך בא בזווג עם האור העליון הם נק’ ה’ גבורות. כנ”ל.

ואלו ה’ עלין תקיפין ה”ס ה’ תיבות שיש מאלקים תנינא עד אלהים תליתאה, שהן : מרחפת על פני המים ויאמר. וז”ש אמאי אדכר זמנא אחרא, שמשמע שיש כאן פעולה חדשה, ואומר, שהוא כדי להוציא מהנוקבא ה’ עלין תקיפין אלו, שהם הכנה לזווג בזמן הגדלות.

ומה שאלו ע”ס דאו”ח נקראות ה”ג שהן חג”ת נ”ה ואינן נקראות כח”ב תו”מ, כנ”ל. הענין הוא, מפני שאינן ממשיכות אלא אור חסדים לבד, ולכן ירדו כח”ב ממעלתם ונקראים חג”ת, ות”ת ומלכות נק’ בשם נו”ה. וז”ש, חמש תרעין וכו’ כוס ישועות: היינו בעת הגדלות, שה’ עלין תקיפין נעשו לה’ גבורות, אז הם נבחנים לחמש תרעין, שהם שערים פתוחים לקבל ה’ החסדים דאור ישר.

וכן הם נקראים ישועות מטעם זה. ואז נק’ הנוקבא כוס ישועות או כוס של ברכה, כי בסגולתן נעשית הנוקבא כלי מחזיק הברכה, שהיא ה”ח הנ”ל.

והנה מספר הספי’ הן בב’ בחי’ או במספר עשר, שעיקרן הן חמש בחי’ כנ”ל. או במספר י”ג, כמו י”ג מדות הרחמים. וההבדל ביניהם הוא, שהמספר עשר מורה על ספירת זו”ן שיש בהן רק אור חסדים לבד. והמספר י”ג מורה על המוחין דהארת החכמה המקובלת לזו”ן. וענין זה מתבאר להלן במראות הסולם.

ואומר, שכוס של ברכה המורה על המשכת ה’ חסדים תוך ה’ גבורות שלה, כנ”ל. אצטריך למהוי על חמש אצבען, דהיינו רק במספר עשר, שהן חג”ת נ”ה כנ”ל ולא יתיר, דהיינו לאפוקי ממספר י”ג. והטעם הוא, כי אין הנוק’ ראויה לקבל חכמה מסוד הי”ג, זולת בדרך התלבשות החכמה בחסדים.

ולפיכך אצטריך מקודם להמשיך ברכה, שהם ה’ חסדים על ידי ה’ אצבען דוקא, שהן ה’ הגבורות, ואז יכולה לקבל גם מי”ג.
ומשמע, שהכונה היא על ה’ אצבען דיד שמאל, שהן ה”ג, כי ה’ אצבען דיד ימין ה”ס ה”ח. ולפיכך צריכים להגביה את הכוס של ברכה בב’ ידים, דהיינו גם עם ה’ אצבען דיד שמאל, כדי לרמז על הכונה הנ”ל דה”ג. אמנם אח”ז בתחילת הברכה צריכים להשאיר את הכוס על ה’ אצבען דיד ימין בלבד, כי אין לעורר אחיזה לס”א היונקת משמאל.

וז”ש, מכאן ולהלאה אור: כלומר, אלהים תליתאה אדכר במאמר יהי אור וכו’ שהוא להאציל בחינת הגדלות דנוקבא, שה”ס ה”ח וי”ג מכילן דרחמי, אשר ה’ החסדים ה”ס ה’ פעמים אור שבמאמר, שהן: יהי אור, ויהי אור, האור כי טוב, בין האור, לאור יום. והי”ג מכילן דרחמי מרומזין בכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי אחד ה”ס י”ג והוא גם בגי’ י”ג. (ועי’ בתי”ז תיקון כ”ו).

וה’ האורות הללו, ה”ס משחז”ל האור שברא הקב”ה ביום א’ היה אדם צופה בו מסוף העולם עד סופו כיון שנסתכל הקב”ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם, (​חגיגה י”ב) וזה אמרו דאתברי ואתגניז.

וז”ש, ואתכליל בברית ההוא דעאל בשושנה: כלומר שה’ החסדים הללו נכללו מקודם ביסוד דז”א, ולא באו ישר מבינה, הנק’ אלהים, אל הנוקבא. והברית היא יסוד דז”א דעאל בשושנה ונתן אותם אליה. והטעם יתבאר בסמוך.
והנה אלו ה”ח היוצאים על ה”ג, כנ”ל, הם נק’ זרע, גם תדע, שעיקר תוקף הדין והגבורות שבמסך, שבכחם מכה על האור העליון ומחזירו לאחוריו, הנה הוא נמצא רק בעטרת היסוד דז”א, שהוא ממשיך אותם ממזל ונקה שבדיקנא, והנוקבא מקבלת ממנו רק הארה וענף בלבד.

ולפיכך עיקר הזווג שעל המסך, המעלה ה”ג הממשיכות והמלבישות את ה”ח שהם ה’ אורות הנ”ל, הנה הוא נעשה ביסוד דז”א, והוא הנותן אותם לנוק’. וזה שמדייק להשמיענו, דההוא זרעא, שהם ה”ח וה”ג, קיימא באות ברית ממש, כי באות ברית שהיא עטרת יסוד דז”א, נמצאת ממשיות הגבורות הממשיכות ה’ החסדים הנק’ זרע, אבל יסוד הנוק’ מקבל רק בחינת דיוקנא של הגבורות שלו. וע”כ נק’ יסוד הנוקבא רק בשם דיוקנא דברית.

לשון הזוהר

ג) וּכְמָה דְדִיּוּקְּנָא דִבְרִית אִזְדְּרַע בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין זִוּוּגִין דְּהַהוּא זַרְעָא, כָּךְ אִזְדְּרַע שְׁמָא גְלִיפָא מְפָרַשׁ, בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

תרגום

וכמו שצורת הברית נזרעה במ”ב זווגים מאותו הזרע, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ”ב אותיות של מעשה בראשית.

פירוש הסולם

ג) וכמה דדיוקנא דברית וכו’ : וכמו שצורת הברית נזרעה במ”ב זווגים מאותו הזרע, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ”ב אותיות של מעשה בראשית.
ביאור הדברים, סוד שם מ”ב אתוון, הוא הוי”ה פשוטה, והוי”ה במילוי, והוי”ה במילוי דמילוי, שיש בהן מ”ב אותיות. וענינן יתבאר במראות הסולם.

וההוא זרעא דקיימא באות ברית, שהן ה”ח וה”ג, כנ”ל, הוא נמשך מהשם מ”ב. וזה אמרווּכְמָה דְדִיּוּקְּנָא דִבְרִית (וכמו שצורת הברית) שהיא הנוקבא,אִזְדְּרַע בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין זִוּוּגִין דְּהַהוּא זַרְעָא, כָּךְ אִזְדְּרַע שְׁמָא גְלִיפָא מְפָרַשׁ, בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית (נזרעה במ”ב זווגים מאותו הזרע, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ”ב אותיות של מעשה בראשית)

פי’ כי ב’ בחי’ יש להבחין בנוקבא: א’ היא בנין פרצופה, שהיא נבנית ע”י הבינה, המתבאר כאן בעובדא דבראשית. הב’ היא ענין הזדווגותה עם הז”א, הנקראת רזא דיחודא. וזה אמרו, וּכְמָה דְדִיּוּקְּנָא דִבְרִית (וכמו שצורת הברית) שהיא יסוד הנוקבא, אִזְדְּרַע בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין זִוּוּגִין דְּהַהוּא זַרְעָא (נזרעה במ”ב זווגים מאותו הזרע), דאות ברית, שהבחן זה הוא ברזא דיחודא, דהיינו בסוד הזווג, הנה כך תקיש לסדר אצילות בנינה של הנוקבא ע”י הבינה הנק’ עובדא דבראשית, שהיתה ג”כ בסוד שם מ”ב. וכבר ידעת שיש ב’ מצבים בבנין הנוקבא, שהם קטנות וגדלות.

הנה הקטנות נק’ בשם גליפא, שפירושו חקיקה לבית קבול לאורות של זמן הגדלות, כי כל המקובל לנוקבא בזמן הגדלות צריכה להכנה ולהכשרה להם מימי הקטנות, (כנ”ל אות א’ בד”ה והנה המוחין) וע”כ נק’ בשם גליפא, ובחינת הגדלות שלה נק’ בשם מפרש, כי כל הסתום בעת הקטנות מתפרש ונודע בעת הגדלות.

וזה אמרו כָּךְ אִזְדְּרַע שְׁמָא גְלִיפָא מְפָרַשׁ (כך השם החקוק והמפורש נזרע) הנוקבא נק’ שם, גליפא היא הקטנות שלה, מפרש הוא הגדלות שלה. וגם הם אזדרעו ונבנו במ”ב אתוון, כמו המ”ב זווגין שברזא דיחודא באות ברית. וז”ש בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָון דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית (במ”ב אותיות של מעשה בראשית) שהן מ”ב האותיות המובאות כאן מבראשית עד הב’ של ​ובהו.

מאמר  הניצנים

לשון הזוהר

ד) בְּרֵאשִׁית. רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ. הַנִּצָּנִים, דָּא עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית. נִרְאוּ בָאָרֶץ, אֵימָתַי, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, דִּכְתִיב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ,כְּדֵין נִרְאוּ בָאָרֶץ. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, דָּא יוֹם רְבִיעִי, דַּהֲוָה בֵיהּ זְמִיר עָרִיצִים. מְאֹרֹת, חָסֵר. וְקוֹל הַתּוֹר, דָּא יוֹם חֲמִישִׁי, דִּכְתִיב יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וגו’, לְמֶעְבַּד תּוֹלָדוֹת. נִשְׁמַע, דָּא יוֹם שִׁשִּׁי, דִּכְתִיב נַעֲשֶׂה אָדָם, דַּהֲוָה עָתִיד לְמִקְדַּם עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה, דִּכְתִיב הָכָא נַעֲשֶׂה אָדָם, וּכְתִיב הָתָם נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע. בְּאַרְצֵנוּ, דָּא יוֹם שַׁבָּת, דְּאִיהוּ דּוּגְמַת אֶרֶץ הַחַיִּים.

תרגום

בראשית. ר’ שמעון פתח, הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵֽנוּ (שיר השירים ב יב). הנצנים זה הוא מעשה בראשית. נראו בארץ, מתי, הוא ביום השלישי שכתוב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ (בראשית א יב), אז נראו בארץ. עת הזמיר הגיע, זה הוא יום רביעי שהיה בו זמיר עריצים שע”כ כתוב בו יְהִי מְאֹרֹת (שם יד) חסר ו’. וקול התור, זה הוא יום חמישי שכתוב בו יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָֽיִם (שם כ), לעשות תולדות. נשמע, זה הוא יום ששי שכתוב בו נַֽעֲשֶׂה אָדָם (שם כו), שהוא עתיד להקדים עשיה לשמיעה כי כתוב כאן נעשה אדם וכתוב שם נַֽעֲשֶׂה וְנִשְׁמָֽע (שמות כד ז).בארצנו, זה הוא יום שבת, שהוא כמו ארץ החיים, שהוא עולם הבא.

פירוש הסולם

ד) בראשית ר’ שמעון וכו’ : בראשית. ר”ש פתח, ​הנצנים נראו בארץ. הנצנים, זה הוא מעשה בראשית. נראו בארץ, מתי. הוא ביום השלישי, שכתוב ותוצא הארץ, אז נראו בארץ. ​עת הזמיר הגיע, זה הוא יום רביעי, שהיה בו זמיר עריצים. שע”כ כתוב בו יהי מארת חסר ו’ שהוא לשון קללה. וקול התור, זה הוא יום חמישי, שכתוב בו, ישרצו המים וגו’ לעשות תולדות. נשמע, זה הוא יום ששי, שכתוב בו, נעשה אדם, שהוא עתיד להקדים עשיה לשמיעה, כי כתוב כאן נעשה אדם,וכתוב שם, נעשה ונשמע. בארצנו, זה הוא יום שבת. שהוא כמו ארץ החיים. שהוא עולם הבא.

ביאור הדברים, הנצנים דא עובדא דבראשית: כלומר, ששת ימים דמעשה בראשית, שהם ו’ קצוות חג”ת נה”י דז”א שמהם נבנים ע”ס דפרצוף הנוקבא דז”א. כי הנוקבא לית לה מגרמה ולא מידי, וכל בנינה הוא ממה שהז”א נותן לה. והולך ומפרש כאן איך הנוק’ נבנית והולכת מהו”ק דז”א. ואומר, נראו בארץ, אימתי, ביום ג’, כי הנוק’ נקראת ארץ, ואומר שהנצנים שהם ספירות הז”א, נתקבלו ונראו בנוקבא, הנק’ ארץ, ביום ג’ דמעשה בראשית. והנה נראו משמע שנראו פעם כך ועתה נראה באופן אחר. וזה ששואל אימתי היה זה, ומשיב שזה היה ביום ג’, שהוא ת”ת. וביאור הדברים הוא, כי תחילה נאצלה בסוד ב’ מאורות הגדולים, ואז היתה שוה לת”ת דז”א. ונמצא שנאצלה ביום ג’ בשוה עם ת”ת דז”א, הנק’ יום ג’ דמעשה בראשית.

וז”ש כדין נראו בארץ : כלומר, כיון שהמצב הזה לא היה מתקיים בנוקבא, כמו שאומר להלן, לכן אומר הכתוב נראו בארץ, דהיינו שנראו פעם כך. ואח”כ עת הזמיר הגיע.

דא יום ד’ דהוה ביה זמיר עריצים: כי ביום ד’ נתמעטה הלבנה שהיא הנוקבא דז”א, כמו שאמרו חז”ל שקטרגה הלבנה ואמרה אי אפשר לב’ מלכים שישתמשו בכתר אחד, ואמר לה הקב”ה לכי ומעטי את עצמך. (חולין ס:)​ ואז ירד לבחי’ נקודה תחת היסוד דז”א, וט”ת שלה נפלו לבריאה. ולא נשאר לה באצילות זולת נקודת הכתר שלה, ועמדה תחת היסוד, ומעתה הולכת ונבנית ע”י נצח והוד ז”א, כמו שמבאר והולך.

ונקרא זה, זמיר עריצים, מפני שהמיעוט נעשה הכנה ובית קבול לקבלת מוחין דחיה, אשר מוחין אלו מכריתין כל הקליפות הנאחזות בנוקבא. וזמיר לשון כריתה, ועריצים הם החיצונים והקליפות הסובבים את השושנה. וז”ש, וקול התור דא יום חמישי: התור, הוא נצח דז”א וקול התור, הוא הוד דז”א, והוא יום חמישי דמעשה בראשית. ובשביל שהיא מקבלת מההוד הכלול בנצח דז”א, ע”כ נקרא קבלתה זו, בשם קול התור.

וז”ש, נשמע דא יום ששי: כלומר שקול התור אינו מקובל אל הנוקבא רק באמצעות יום ו’, שהוא יסוד דז”א הכולל נו”ה יחד, והוא משפיע אותם לנוקבא. וז”ש, שנשמע אל הנוקבא רק ביום הששי. וזה הכלל שאין הנוקבא מקבלת רק מהקו האמצעי דז”א, שהוא דת”י או מדעת, או מת”ת, או מיסוד. דכתיב נעשה אדם דהוה עתיד למקדם עשיה לשמיעה : שמיעה ה”ס בינה כי ראיה ושמיעה הם חכמה ובינה. עשיה ה”ס המלכות, ונודע, שבסוד התיקון דצמצום ב’, שה”ת עלתה לנקבי העינים, כדי לשתף אותה במדת הרחמים, שהיא בינה עילאה, הנה אבא הוציא אמא לחוץ ואבא עצמו אתתקן כעין דכר ונוקבא.

כי עינים ה”ס אבא, וע”י עלית ה”ת אליו נתתקן הזווג של ראש בה”ת, שנקראת נקבי העינים, ואמא שהיא בינה יצאה משום זה מהראש אל הגוף. שז”ס שאין בא”א אלא כו”ח בראשו ובינה יצאה לגוף. ונמצא עתה שהעשיה שהיא ה”ת מלכות, קודמת לשמיעה, שהיא בינה. וז”ס מ”ש בתיקונים תי ‘ ס”ט,אני ישנה שניה ודאי לחכמה, ע”ש. כי אבא נתתקן בנוק’ הנק’ אני, ונעשתה הנוקבא כמו אבא, לספירה שניה לכתר, ודורש, כי ישנה היא אותיות שניה ואני ישנה כמו אני שניה. ע”ש.

ומחמת עלית המלכות לנקבי העינים נמתקה שם מאד, ונעשתה ראויה אח”כ לעלות ולהלביש או”א עילאין, ולקבל מוחין שהם מוחין דחיה כמו אמא עילאה. וה”ס סיהרא באשלמותא.

ולפיכך במתן תורה הקדימו ישראל נעשה לנשמע, והקדימו עשיה לשמיעה, שבזה זכו לקבלת התורה.(שבת פח:)​כי העשיה שהיא מלכות עלתה והלבישה את או”א עילאין ונגלה סוד היובל, שער הנון.
וזה אמרו כאן, שלכן היתה השמיעה ביום הששי, כי בו נעשה התיקון הזה להקדים עשיה לשמיעה. כמו במתן תורה, וע”כ נעשתה המלכות בשבת בראשית בבחינת ארץ החיים, שה”ס אמא עילאה. כמו שמבאר והולך. וענין זה עמוק מאד, ועי’ כאן במראות הסולם, שהרחבנו ענין זה.

בארצנו דא יום שבת, דאיהו דוגמת ארץ החיים : אמא עילאה נק’ ארץ החיים. וע”י השפעת יום הששי, עלתה הנוקבא ביום שבת דמעשה בראשית עד אמא עלאה, ונעשתה גם הנוקבא דוגמת ארץ החיים. כי זה הכלל אם התחתון עולה לעליון ממנו נעשה כמוהו ממש.

לשון הזוהר

ה) דָּבָר אַחֵר, הַנִּצָּנִים, אִלֵּין אִינּוּן אֲבָהָן, דְּעָאלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה, וְעָאלוּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי וְאִתְגְּנִיזוּ תַּמָּן. וּמִתַּמָּן נָפְקוּ בִּגְנִיזוּ וְאִטָּמִירוּ גוֹ נְבִיאֵי קְשׁוֹט. אִתְיְלִיד יוֹסֵף, לוְאִטָּמִירוּ בֵּיהּ. עָאל יוֹסֵף בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וּנְצִיב לוֹן תַּמָּן, וּכְדֵין נִרְאוּ בָאָרֶץ וְאִתְגְּלוּ תַּמָּן. וְאֵימָתַי אִתְחָזוּן, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְגְּלֵי קֶשֶׁת בְּעָלְמָא, דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּקֶשֶׁת אִתְחֲזֵי כְּדֵין אִתְגַּלְּיָין אִינּוּן. וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ עִדָּן לְקַצֵּץ חַיָּיבִין מֵעָלְמָא. אַמַּאי אִשְׁתְּזִיבוּ, בְּגִין דְּהַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, וְאִלְמָלֵא דְנִרְאוּ לָא אִשְׁתָּאֲרוּן בְּעָלְמָא, וְעָלְמָא לָא אִתְקַיָּים.

תרגום

פירוש אחר. הַנִּצָּנִים (לעיל), אלו הם האבות, שנכנסו במחשבה ונכנסו בעולם הבא ונגנזו שם, ומשם יצאו בגניזו ונסתרו תוך נביאי האמת. נולד יוסף ונסתרו בו. נכנס יוסף בארץ הקדושה והקים אותם שם, ואז נראו בארץ ונגלו שם. ומתי הם נראים, בשעה שהקשת נראית בעולם, כי בשעה שהקשת נראית אז הם מתגלים. ובאותה שעה, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, היינו עת לקצץ אתהרשעים מן העולם. למה נצולו, משום הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, ואם לא היו נראים לא היו נשארים בעולם, והעולם לא היה מתקיים.

פירוש הסולם

ה) ד”א הנצנים אלין וכו’ : פירוש אחר. הנצנים, אלו הם האבות שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעולם הבא, שהוא בינה, ונגנזו שם. ומשם יצאו בגניזו, ונסתרו תוך נביאי האמת. נולד יוסף ונסתרו בו. נכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם, ואז נראו בארץ ונגלו שם. ומתי הם נראים. היינו בשעה שהקשת נראית בעולם. כי בשעה שהקשת נראית, אז הם מתגלים. ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע, היינו, עת לקצץ את הרשעים מן העולם. למה נצולו. היינו משום שהנצנים נראו בארץ. ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם, והעולם לא היה מתקיים.

ביאור הדברים, כאן מבאר את הכתוב הנ”ל, על בחינת השגת מוחין דחיה של ז”א גופיה. ואומר, שהנצנים סובבים על חג”ת דז”א, שנק’ אבהן, כי הנה”י דז”א נק’ בנין, והם ב’ פרצופין, הנחלקין על החזה של הז”א, כי חג”ת נק’ זו”ן הגדולים, ונה”י נק’ זו”ן הקטנים. וע”כ מדייק להשמיענו שהוא מז”א הגדול, וע”כ אומר, אבהן. ונק’ בשם נצנים, שפירושו נטיעות, הוא, מפני שהולכים וגדלים כדרך נטיעות. שמתחילה היתה מדתם כמו נה”י, ואח”כ ביניקה נעשו חג”ת, ואח”כ בגדלות א’, נעשו חב”ד של נשמה. ואח”כ בגדלות ב’, נעשו חב”ד דחיה.

וז”ש דעאלו במחשבה ועאלו בעלמא דאתי: הכונה היא על עיבורו של ז”א, כי בעת עיבורו הוא עולה לאו”א הנק’ מחשבה ועלמא דאתי, אבא נק’ מחשבה, ואמא נק’ עלמא דאתי, ושם ראשית בנינו של הז”א בבחינת ג’ גו ג’, שפירושו שהחג”ת מלובשים תוך הנה”י. וז”ס הנטיעות כקרני חגבים היו, עקרן משם ושתלן במקום אחר והגדילו. הנטיעות הן אבהן כנ”ל, שהן חג”ת משרשן, וע”י עליתן לעיבור לחו”ב, דהיינו ששתלן במקום אחר, והשיגו שם את המלכות הממותקת הראויה למוחין לעת גדלות. הנה עי”ז גדלו לאט לאט, ע”י העיבור, אח”כ ע”י יניקה אח”כ ע”י גדלות א’ ולבסוף ע”י הגדלות הב’, כמו שמבאר והולך. וז”ש ומתמן נפקו בגניזו: שאחר שקבלו החג”ת כל המוחין דעיבור, הם נולדים ויוצאים מאו”א למקומם למטה, ונפקי בגניזו, כי גם אחר יציאתם מאו”א למקומם נשארו עוד בגניזו, דהיינו באור מועט.

וז”ש ואטמירו גו נביאי קשוט: כלומר, על ידי השגת מוחין דיניקה, נמשך האור המיוחד אל ספי’ נה”י דז”א, הנק’ נביאי קשוט, ואז נתפשטו להם החג”ת מתוך הנה”י, והשיג ו”ק, ועכ”ז הם עוד בטמירו, כי נמצאים עוד בהעלם מוחין דראש, ואין להם אלא נפש רוח בלבד. וז”ש ואטמירו גו נביאי קשוט נביאי קשוט, הם נו”ה שהשיגו על ידי היניקה, אבל אטמירו בהם, כי האור שלהם נעלם עוד ואינו נגלה. ודע שיש תמיד ערך הפוך מכלים לאורות, כי בהתחשב עם בחינת האורות, משיגים ע”י יניקה, אור דחג”ת שהוא רוח, ובהתחשב עם בחי’ הכלים, משיגים ביניקה כלים דנו”ה, ואור הנפש שהיה בחג”ת, יורד בהם. וכן במוחין דגדלות שמבחי’ האורות, נבחן, שהם משיגין אור דחב”ד, ומבחי’ הכלים נבחן שהשיגו כלי היסוד דגדלות, כמ”ש להלן.

וז”ש, אתיליד יוסף ואטמירו ביה: כי אחר תשלום המוחין דיניקה עולה ז”א לעיבור ב’ למוחין דגדלות א’, שע”י מוחין אלו נעשו החג”ת שלו לבחינת חב”ד וראש, ונה”י שקנה ע”י היניקה נעשו לו לחג”ת, ונולדים לו נה”י חדשים המכונים נה”י של מוחין דגדלות, ואלו נה”י מכונים בשם יוסף, שהוא יסוד דגדלות הכולל נו”ה דגדלות. וז”ש אתיליד יוסף, דהיינו היסוד דגדלות.

ואומר ואטמירו ביה, להשמיענו שעדיין אין להם לחג”ת האורות דגדלות בשלימות, ועדיין הם בהעלם, כי בגדלות א’ הוא משיג רק המוחין דנשמה, שהם נבחנים עוד לבחינת אחורים אצל הז”א, וע”כ אומר ואטמירו ביה, כלומר, עוד הם בהעלם.וז”ש, עאל יוסף בארעא קדישא ונציב לון: כי אחר מוחין דגדלות א’ מתחיל הז”א לקבל מוחין דגדלות ב’ שהוא מוחין דחיה, ואז ננסרת הנוקבא ממנו ונבנית לפרצוף שלם במוחין דחיה, ואז נקראת הנוקבא ארעא קדישא כי המוחין דחיה נק’ קודש.

והוא שאומר עאל יוסף שהוא יסוד דגדלות של הז”א בארעא קדישא שהיא הנוקבא פב”פ עם הז”א בקומה שוה. וז”ש, ונציב לון תמן: בארעא קדישא דייקא, כי אין המוחין דחיה, שה”ס חכמה, נמשכים רק בעת הזווג, שהזו”ן ברזא דאחד, והם נשארים רק ברשות הנוקבא, כי רק על ידה נמשכו בעת הזווג, וז”ש ונציב לון תמן, דהיינו בביתא דידה. והטעם כי ערך ז”א כלפי הנוק’ כערך או”א עי’ כלפי ישסו”ת, וע”כ אין מוחין דחיה שה”ס חכמה, נגלית אלא בנוק’ שהוא בחי’ ישסו”ת. וז”ש להלן וכדין נראו בארץ ואתגלו תמן כלומר, עתה נתגלו במדת הגדלות כראוי, אבל עד עתה נחשבים לטמירין ונעלמים.

ואומר עוד ואימתי אתחזון וכו’. ואין לשאול הלא כבר ביאר זאת לעיל שהם מתגלים בשעתא דעאל יוסף בארעא קדישא, דהיינו בעת הזווג, גם השמיענו שמקום ההתגלות הוא בנוקבא, וא”כ מאי שואל עוד הפעם אימתי אתחזון. הענין הוא כי גם בעת הזווג ישנן ב’ הבחנות, כי יש התכללות שמאלא בימינא דהיינו בסוד ה’ חסדים שבזכר, ויש התכללות ימינא בשמאלא בסוד ה’ גבורות שבנוקבא. וע”כ שואל אימתי אתחזון, אם בסוד התכללות ימינא בשמאלא, אם בסוד התכללות שמאלא בימינא.

ומשיב. בשעתא דאתגלי קשת בעלמא: קשת, היא יסוד דז”א, בעלמא, הוא הנוקבא, שהיא בחינת התכללות ימינא בשמאלא בעת הזווג, בסוד את קשתי נתתי בענן וכו’. ואומר שרק מבחינה זו נמשכין המוחין העילאין. וז”ש, כדין אתגליין אינון, דהיינו רק מבחינת התכללות ימינא בשמאלא.

וז”ש, ובההיא שעתא עת הזמיר הגיע עדן לקצץ חייבין בעלמא: כלומר בעת שמתרבין הרשעים בעולם, שמחמתם נעשו אחיזה מרובה לקליפות והס”א, ע”ד שהיה בזמן דור המבול, שנמחה מחמת זה כל היקום, הנה אז אין לבני העולם תקנה אלא על ידי הגילוי של מוחין עילאין הנ”ל, שהם המוחין דחיה. כמ”ש והולך.

וז”ש, אמאי אשתזיבו, בגין דהנצנים נראו: פירוש, למה בני העולם מוצלים מכליה, כמו שהיה בימי המבול, הוא משום דהנצנים נראו בארץ. כי גילוי המוחין דחיה מעביר את הקליפות מהארץ שהיא המלכות, ואינן יכולות להאחז בה עוד. שז”ס הכתוב וראיתיה לזכור ברית עולם.

וז”ש, ואלמלא דנראו לא אשתארון בעלמא כו’: יש כאן סוד גדול. כי תחלה נבנית הנוקבה בסוד ב’ המאורות הגדולים, שיש לה לנוקבא קומה שוה עם ז”א, אלא שעומדת באחוריו של ז”א, שבשביל זה קטרג הירח שאין ב’ מלכים משתמשים בכתר אחד, וע”כ נבחנים אלו המוחין מוחין דאחור, וכן נקראים מוחין דו”ק דנוקבא, שהם מוחין שבשעת קטנותה, כלומר מתחילת התהוותה. ואז נבחנים הזו”ן לאפי זוטרי, ונק’ ינוקי רביין עולמין.

אלא אחר שהיא משתלמת עם המוחין הללו, חוזרת לעיבור ב’ לאו”א עילאין, ואז נבנית בנין גדול, במוחין דפב”פ עם הז”א. ואז הם נק’ אפי רברבי, ונודע, שאין שינוי או העדר ברוחני, ואלו המוחין דאחור, אפי זוטרי, נשארים בה גם בעת המוחין דגדלות. ולא עוד אלא שסבת המשכת המוחין דחיה הנ”ל הם בעיקר בכלים דמוחין דאחור בסוד אפי זוטרי. וז”ש, ואלמלא דנראו לא אשתארון בעלמא כלומר, דאלמלא דנראו בנוקבא אותם הנצנים כבר מזמן בעת קטנותה, דהיינו בבנין האחורים שלה כנ”ל, הנה לא אשתארון בה המוחין דחיה גם בעת גדלות, כי לא היו לה כלים במה לקבלם.

לשון הזוהר

ו) וּמָאן מְקַיֵּים עָלְמָא וְגָרִים לַאֲבָהָן דְּאִתְגַּלְּיָין, קַל יְנוֹקֵי דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְגִין אִינוּן סרַבְיָין דְּעָלְמָא, עָלְמָא אִשְׁתְּזֵיב. לְקָבְלֵיהוֹן, תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָךְ, אִלֵּין אִינוּן יְנוֹקֵי רַבְיָין עוּלְמִין, דִּכְתִיב וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרוּבִים זָהָב.

תרגום

ומי הוא המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו, היינו קול הילדים העוסקים בתורה, ובשביל ילדי עולם אלו העולם ניצל. כנגדם כתוב, תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ (שיר השירים א יא), אלו הם ילדים, נערים, עלמים, שכתוב וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב (שמות כה יח).

פירוש הסולם

ו) ומאן מקיים עלמא וכו’ : ומי הוא המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו. היינו קול הילדים העוסקים בתורה, ובשביל ילדי עולם אלו, העולם ניצל. כנגדם כתוב, תורי זהב נעשה לך. אלו הם ילדים, נערים, עלמים, שכתוב, ועשית שנים כרובים זהב.

ביאור הדברים רביין דעלמא הם בחי’ מוחין דאחור הנ”ל בדיבור הסמוך, הנקרא אפי זוטרי, וכן רביין דעלמא וכן ינוקי רביין עולמין ובחי’ הזווג שלהם במצב זה, נקרא קל ינוקי דלעאן באורייתא. וה”ס תורי זהב וה”ס ב’ הכרובים, דאינון אפי זוטרי, אשר אלו המוחין דחיה הנמשכים בסוד התכללות ימינא בשמאלא, לא היו מקובלים כלל בנוקבא זולתם, כמ”ש כל זה לעיל בדיבור הסמוך. וז”ש, ומאן מקיים עלמא, דהיינו בעת ריבוי הקלי’ שיש להן כח להחריב עולם כבימי המבול, הנה אין תקנה זולת בהמשכת מוחין דחיה בסוד קשת בענן, כנ”ל, שעי”ז עלמא אשתזיב ומי הוא המקיים והמציל את העולם בעת ההיא, וגרם לאבהן דאתגליין שגורמים לגילוי החג”ת בסוד מוחין דראש, שהחג”ת נעשו אז לחב”ד דחיה. ואומר, שהגורם לכל זה הוא, קל ינוקי דלעאן באורייתא, דהיינו המוחין דאחור כנ”ל. שה”ס קל ינוקי ותורי זהב.

מאמר  מי ברא אלה

לשון הזוהר

ז) בראשית. ר’ אלעזר פתח, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. שאו מרום עיניכם. לאן אתר. לאתר דכל עיינין תליאן ליה, ומאן איהו. פתח עינים. ותמן תנדעון, דהאי סתים עתיקא דקיימא לשאלה, ברא אלה. ומאן איהו, מי. ההוא דאקרי מקצה השמים לעילא, דכלא קיימא ברשותיה. ועל דקיימא לשאלה, ואיהו בארח סתים ולא אתגליא, אקרי מי דהא לעילא לית תמן שאלה. והאי קצה השמים אקרי מי.

פירוש הסולם

ז) בראשית ר’ אלעזר וכו’ : בראשית. ר”א פתח, ​שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. שאו מרום עיניכם, שואל, לאיזה מקום. ומשיב, למקום שכל העינים תלויות אליו. ומי הוא. הוא פתח עינים, שהוא מלכות דראש א”א, ושם תדעו, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה, ומי הוא. הוא הנקרא מ”י, שהוא ז”ת דבינה, אותו הנקרא מקצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו, ובשביל שנוהגת בו שאלה, והוא בדרך סתום שאינו מגולה, נקרא מ”י. שהוא לשון שאלה. כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמים הזה, שנוהגת שם שאלה נקרא מ”י.

ביאור הדברים ר’ אלעזר פתח. הוא בא לבאר הפירוש של בריאת שמים וארץ שבמקרא דבראשית. כי שמים וארץ הם הכלל דז’ ימי בראשית, שהם הזו”ן דאצילות, ואם כן למה כתוב ברא שהיא בריאה ולא אצילות, והיה צ”ל האציל. ואומר, ומאן איהו פתח עינים, המלכות דראש א”א דאצילות מכונה פתח עינים, כי ספירת החכמה של ע”ס דראש נק’ עינים. ונודע שאין בראש א”א אלא כתר חכמה בלבד, וע”כ המלכות שלו נק’ פתח עינים, כי בפתיחתה מושפעים המוחין דחכמה מראש א”א, לכל פרצופי אצילות. וז”ש, לאתר דכל עיינין תליאן ליה כי מוחין דחכמה נק’ עיינין, ואין מוחין דחכמה בכלהו פרצופי אצילות, זולת ע”י פתיחתה של המלכות דראש א”א.

ותמן תנדעון, היינו בפתח עינים, שהוא המלכות דראש דא”א, שם תנדעון הסוד הזה, איך שהבינה בראה את הזו”ן. כי המלה ברא, פירושה לבר ממדרגת אצילות, ומתוך שהבינה עצמה יצאה לבר ממדרגת הראש דא”א, ונעשתה משום זה לבחינת בריאה בערך הראש דא”א, ע”כ היא בראה בהכרח גם את הזו”ן, ונעשה הז”א בבחינת יצירה, כי היוצא מבחינת בריאה נק’ יצירה, והנוקבא נעשתה בחינת עשיה, כי כל היוצא מיצירה, נק’ עשיה.

אמנם אין להשוותם לבי”ע ממש שמאחורי הפרסא דאצילות, כי אלו הבינה וזו”ן עומדים למעלה מפרסא דהיינו בעולם אצילות, אלא הכוונה היא בערך הראש דא”א לבד, וע”כ יש ב’ מיני בי”ע, הא’ הוא בי”ע דפרודא, שנפרדו מכל בחינת אצילות ע”י הפרסא, שהוא הקרקע דעולם האצילות העומדת עליהם מלמעלה. והב’ הם הבי”ע דעולם אצילות גופיה, שהם הבינה וז”א ונוקביה שהם לבר מהראש דא”א בלבד, ועדיין הם אצילות, אלא שהפרסא שבגוי מעוהי דא”א, שבמקום החזה שלו, עומדת עליהם מלמעלה, שמשום זה הם נבדלים מבחינת ראש דא”א, ונחשבים לבחינת גוף בלי ראש, כלומר למחוסרי מוחין דחכמה, הנק’ ראש מבחי’ עולם אצילות, כי בדרך כלל נבחן עולם האצילות לבחינת חכמה, דכללות ד’ עולמות אבי”ע, וע”כ המחוסר חכמה, נבחן שם לגוףבלי ראש. ויתבאר עוד להלן.

וז”ש, דהאי סתים עתיקא וכו’ ברא אלה, הבינה שיצאה מהראש דא”א, מכח הנוקבא שעלתה לחכמה דא”א, וסיימה שם בחינת הראש דא”א, שמשום זה יצאה לבחינת בריאה וגוף דא”א, כנ”ל, הנה היא נחלקה משום זה לב’ בחינות: ג”ר בפ”ע, וז”ת בפ”ע, מטעם, כי הבינה ממקורה בע”ס דאור ישר, אין מטבעה לקבל חכמה כלל, אלא רק אור חסדים בלבד, בסו”ה כי חפץ חסד הוא ולא חכמה, (עי’ בפתיחה לחכמת הקבלה אות ה’) ולפיכך אין יציאתה לגוף פוגמתה כלל, שהרי אפילו בעת שהיא נמצאת בראש א”א, אינה מקבלת ממנו חכמה, ולפיכך אין לה שום פחיתות של משהו מחמת עמידתה למטה ממלכות דראש דא”א, ונחשבת גם עתה לבחינת ראש גמור, וכאלו לא יצאה כלל מהראש דא”א דמיא. והיא נתקנת בסוד או”א עילאין המלבישין לא”א מפה עד החזה.

ובחינה הב’ שהיא הז”ת דבינה, הנה הן מבחינת התכללות הזו”ן בבינה, שהם שרשים של הזו”ן הנמצאים בבינה, ולפיכך הם צריכים להארת חכמה בשביל הזו”ן, וע”כ הם נפגמו מחמת מציאותם בגוף דא”א, שנעשו למחוסרי חכמה, והם נחשבים לבריאה, ולו”ק בלי ראש. ועליהם נאמר אבא הוציא אמא לחוץ, דהיינו לבר מהראש דא”א, והם נק’ ישסו”ת, ומלבישין לא”א מחזה עד הטבור, והבנים שלהם שהם הזו”ן, הם מלבישים מטבור ולמטה, דא”א עד סיום עולם האצילות.

וז”ס הפרסא שבגוי מעוהי דא”א העומדת בחזה שלו, כי היא כח המלכות שבראש דא”א המוציא את הז”ת דבינה לבר מראש, ומפריעתם מלקבל חכמה, כי אע”פ שמסך הזה עומד בפה דראש א”א, מ”מ שם אינו פועל כלום, כי שם עומדים או”א עילאין, שהם בחי’ הג”ר דבינה, הנחשבים עוד לבחי’ ראש א”א מטעם הנ”ל, ונמצא כי רק במקום החזה דהיינו ממעל הז”ת דבינה שולט כח המסך להוציא הז”ת דבינה שמתחתיו לבר מראש דא”א, וזכור זה.

ולפיכך הג”ר דבינה, נק’ בשם האי סתים עתיקה, כי הראש דא”א נק’ עתיקא קדישא, וכיון שהג”ר דבינה אע”פ שהם מפה ולמטה דא”א נבחנים כאלו עומדים עוד בראש דא”א, ע”כ נקראים גם הם בשם עתיקא כמו הראש דא”א, אלא משום המצאם בגוף א”א נק’ בשם סתים עתיקא.

וזה אמרו דהאי סתים עתיקא דקיימא לשאלה ברא אלה כלומר, רק הז”ת של האי סתים עתיקא הנק’ ישסו”ת שהם בחי’ קיימא לשאלה, דהיינו לקבל בתוכם את הזו”ן ע”י עלית מ”ן, כי שאלה פירושו עלית מ”ן מלשון שואלין על הגשמים. (ריש תענית) ואומר שרק הז”ת דהאי סתים עתיקא הנק’ ישסו”ת שהן קיימות לשאלה, דהיינו לקבל מ”ן להמשכת אור החכמה, להיותן מחוסרי חכמה, שלפני זה הן נחשבות לבחינת בריאה, וע”כ ברא אלה, שהם הזו”ן הנק’ אלה.

ונבראו גם הם בכחם במחוסרי ראש כמהו. כי המלה ברא מורה על חסרון ראש מבחי’ אצילות. וז”ש ומאן איהו מ”י: הז”ת דבינה שהן עומדות לשאלה, הן הנק’ מ”י,ועליהן נופלת לשון ברא, כנ”ל, כי הן עצמן נעשו בחינת בריאה, מחמת הפרסא שבחזה דא”א המבדלת אותן מהארת ראש דא”א. כנ”ל. וז”ש מקצה השמים לעילא דכלא קיימא ברשותיה, הז”ת דבינה, שהן נק’ ישסו”ת ונק’ מ”י הן בחי’ קצה השמים לעילא, כי השמים הם ז”א, והוא מקבל רק מישסו”ת הנק’ מ”י, וע”כ נק’ המ”י קצה השמים לעילא, דכלא קיימא ברשותיה, כי השמים והארץ שהם זו”ן וכן הג’ עלמין בי”ע התחתונים כולם מקבלים מישסו”ת הזה הנקרא מ”י, וע”כ כלא קיימא ברשותיה.

וז”ש, לעילא לית תמן שאלה והאי קצה השמים אקרי מ”י: כלומר, לעילא דהיינו הג”ר דבינה, שהן או”א עלאין, לית תמן שאלה, כי הם אינם מקבלים מ”ן להמשכת חכמה, להיותם בעצם רק בחינת אור חסדים ואינם מחוסרי חכמה, וע”כ אינם נק’ מ”י, גם אינם בחי’ קצה השמים, כי הם אינם נזקקים לזו”ן הצריכים להארת החכמה. ורק הז”ת שהן ישסו”ת שהם קיימין לשאלה, דהיינו לקבל מ”ן מהזו”ן ולעלות לראש דא”א לקבל בשבילם הארת חכמה, ע”כ נבחנים לקצה השמים לעילא, משום שהז”א הנק’ שמים מקבל מהם.

ח) ואית אחרא לתתא ואקרי מה, מה בין האי להאי, אלא קדמאה סתימאה דאקרי מי קיימא לשאלה, כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין, כיון דמטי תמן מה, מה ידעת, מה אסתכלתא, מה פשפשתא, הא כלא סתים כדקדמיתא.

לשון הזוהר

ח) ואית אחרא לתתא ואקרי מה, מה בין האי להאי, אלא קדמאה סתימאה דאקרי מי קיימא לשאלה, כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין, כיון דמטי תמן מה, מה ידעת, מה אסתכלתא, מה פשפשתא, הא כלא סתים כדקדמיתא.

פירוש הסולם

ח) ואית אחרא לתתא וכו’: ויש אחר למטה, ונקרא מ”ה. מה בין זה לזה. ומשיב, אלא הראשון הסתום, שנקרא מ”י, נוהגת בו שאלה, כיון ששאל האדם וחקר להסתכל ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, שהוא מלכות, אחר שהגיע שמה, הוא מ”ה. שפירושו, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלא הכל סתום כבתחילה. מפשפש פירושו חקר. כי חקר, מתרגם פשפש (איוב ח’ ח’).

ביאור הדברים, הנוקבא דז”א, בהיותה עם הז”א פב”פ, נקראת גם הנוקבא בשם מ”ה, כמו הז”א, והיא נבחנת לבחינת קצה שמים דלתתא, כי היא סוף כל דרגין ומסיימת את האצילות, ונמצא הז”א הנק’ שמים עומד בין הישסו”ת הנק’ קצה השמים לעילא, ובין הנוק’ הנק’ קצה השמים לתתא. וז”ש כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא: לאסתכלא היינו הזווג דאו”א הנק’ הסתכלות או”א זה בזה ע”י עליתם לראש דא”א, שאז הבינה חוזרת לקבל הארת החכמה בשביל הזו”ן, כי אפילו ישסו”ת שהם הז”ת דבינה אינם צריכים להארת החכמה לצורך עצמם, כי מבחינת עצמם דומים הז”ת דבינה אל הג”ר שלהם, ואינם נזקקים לקבל חכמה. אלא בעת שהזו”ן עולים למ”ן לישסו”ת, מתעוררים הישסו”ת בשבילם לעלות לראש דא”א ולקבל חכמה. אבל גם הזו”ן אינם עולים למ”ן לישסו”ת רק ע”י העלאת מ”ן מבני אדם התחתונים אל הזו”ן. באופן שנשמות בני אדם עולות למ”ן אל הזו”ן, ואז עולים הזו”ן למ”ן אל הישסו”ת, ואז עולים הישסו”ת לא”א ונעשים שם פרצוף אחד עם או”א עילאין, ואז מסתכלים או”א זה בזה וממשיכים חכמה בשביל הזו”ן.

וזה אמרו כיון דשאל בר נש דהיינו שמעלה מ”ן, ומפשפש היינו שמפשפש במעשיו. כדי להעלות הזו”ן לזווג או”א, דהיינו לאסתכלא בכדי שאו”א יסתכלו זה בזה וימשיכו חכמה. ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין, כי הארת החכמה הנמשכת ע”י עלית מ”ן וזווג כנ”ל, נק’ בשם ידיעה, או נק’ חכמה ע”י הדעת, כי הזו”ן העולים למ”ן נבחנים שם לבחי’ דעת לאו”א, כי המה הגורמים לזווג שלהם, והזווג נק’ בשם ידיעה, מלשון, וידע אדם את חוה אשתו. וז”ש ולמנדע דהיינו להמשיך המוחין בסוד הדעת מדרגא לדרגא מדעת של מדרגת או”א אל המוחין דמדרגת הז”א, עד סוף כל דרגין דהיינו מהז”א אל הנוקבא הנק’ סוף כל דרגין. וענין עלית מ”ן (עי’ בפתיחה לחכמת הקבלה אות צ”ד וצ”ה). כי הבינה עומדת אב”א עם החכמה להיותה רק בחי’ חסדים, וחוזרת פב”פ עם החכמה רק לצורך הזו”ן. ע”ש.

וז”ש כיון דמטי תמן מ”ה: כיון שהמוחין מטי תמן אל הנוקבא דז”א, אז נקראת הנוקבא בשם מ”ה. ונק’ כן מטעם המבואר בזוהר (תרומה דף קכ”ז ע”א). וז”ל, “דרגא תתאה דאיהו רזא דעלמא תתאה אקרי מ”ה, ותנינן: אל תקרי מ”ה אלא מאה,(מנחות מג, ע”ב) ​בגין דכל דרגין עילאין באשלמותהון הכא אינון” עכ”ל. הרי שע”כ נק’ מ”ה להורות שכל השלימות הגדולה של המוחין ההם באה רק אחר דמטי המוחין לנוקבא. ואומרו, מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כדקדמיתא: גם זה מבואר בזוהר תרומה הנ”ל, וז”ל תו, אמאי אקרי מ”ה, אלא אע”ג דמשיכו עילאה דאתמשך לא אתגליא עד דאשתלים הכא, דאיהו אתר סופא דכל דרגין, סופא דאמשכותא דכולא, וקיימא באתגליא, ואע”ג דאתגליא יתיר מכולא קיימא לשאלה, מ”ה, מה חמית, מה ידעת, כמא דאת אמרת, כי לא ראיתם כל תמונה עכ”ל.

והנך רואה דברי הזוהר, שאע”פ שכבר נמשכו לה המוחין העליונים ע”י העלאת מ”ן וכבר נשלמה בהן, מ”מ איהי קיימא לשאלה כמו שישסו”ת היו מטרם העלאת מ”ן. וזהו ג”כ דברי ר’ אלעזר כאן מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כדקדמיתא, דהיינו ג”כ כמו בזוהר תרומה,אשר אחר העלאת המ”ן והמשכת המוחין עוד הכל סתום בנוקבא כמו מטרם העלאת מ”ן, דהיינו דקיימא עוד לשאלה, שפירושו העלאת מ”ן. (כנ”ל אות ז’ בד”ה וז”ש לעילא. לית תמן שאלה).

ויש להבין הדברים, א”כ מה מועילים התחתונים בהעלאת מ”ן, וכן למה נמשכו אליה המוחין כיון שאינם נגלים כלל. ועוד, שהרי אומרים שם בזוהר תרומה בטעם הא’ למה נקראת הנוקבא מ”ה, משום שה”ס, אל תקרי מ”ה אלא מאה (מנחות מג :), שה”ס מאה ברכות, שהנוקבא משפעת לתחתונים. ולפי”ז איך יתכן לומר שעוד נשארת הנוקבא בבחינת קיימא לשאלה, והכל סתים כדקדמיתא.

והענין הוא: כי יש ב’ בחינות מוחין דגדלות בנוקבא, הנק’ גדלות א’ וגדלות ב’. אשר בגדלות א’, עולים רק או”א עילאין לראש דא”א ולא הישסו”ת, ואע”פ שנעשו לפרצוף אחד, מ”מ נשארו הישסו”ת בגוף א”א, אלא שנתעלו למקום או”א שמקודם לכן, דהיינו שמלבישין מפה עד החזה דא”א ולפיכך מצד אחד נעשו הישסו”ת בחי’ ראש א”א, שהרי נעשו פרצוף אחד עם או”א עילאין העומדים עתה בראש א”א, וכן עלו למעלה מפרסא דחזה דא”א ששם מאיר הראש דא”א, ע”ד שנתבאר (עי’ לעיל אות ז’ ד”ה וז”ש דהאי סתים) באו”א גופייהו שהיו עומדים שם מטרם העלאת מ”ן.

ומשום זה הם משפיעים מוחין שלמים דג”ר אל הז”א, והז”א אל הנוקבא, והנוקבא נעשית בסוד מאה ברכות כנ”ל, כי ע”י מוחין אלו מתעלים הזו”ן ועולים למקום הישסו”ת שמקודם העלאת מ”ן, דהיינו מחזה עד הטבור דא”א, ונמצאת הנוק’ במקום אמא, וע”כ נעשית הנוקבא בסוד מאה כמו אמא, כי בחי’ מאה היא באמא ואלפים היא באבא, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו, כנודע.

אמנם מצד אחר, דומה הנוקבא רק לבחינת מ”י דקיימא לשאלה, דהיינו ממש לגמרי כמו שהישסו”ת היו מטרם העלאת המ”ן והמשכת המוחין. והוא מטעם הלבשתה את מקום הישסו”ת דקטנות, דהיינו מהחזה עד הטבור דא”א ונמצאת עומדת למטה מפרסא שבגוי מעוהי דא”א, שבחינת הארת ראש דא”א נפסק למעלה מפרסא זו, כנ”ל (אות ז’ ד”ה וז”ש דהאי עש”ה). וע”כ מבחינה זו לא הרויחה הנוקבא את המוחין וראש א”א, שכל העלאת המ”ן היו לזה, והכל סתים כדקדמיתא כמטרם העלאת מ”ן. אמנם מבחינה אחרת, הרי הרויחה הנוקבא בחינת אמא, כי עלתה למקום ישסו”ת, שנק’ אמא, שז”ס שנעשתה בסוד מאה ברכות כנ”ל.

ומשום זה נבחנים אלו המוחין רק לבחינת ו”ק דגדלות, כי לא תוכל לקבל בחינת ראש דגדלות, להיותה נמצאת למטה מפרסא דחזה דא”א, כנ”ל, אבל מדרגתה עתה שוה כמו הישסו”ת בעת היותו בחינת ו”ק, דהיינו מטרם העלאת מ”ן, שהיה עומד שם מחזה עד הטבור דא”א. שזה ודאי גדלות גדולה בשביל הנוקבא, אלא שהיא ו”ק דגדלות, אבל עוד חסר ג”ר דגדלות, והשגת ג”ר דגדלות נק’ גדלות ב’ של הנוק’ וזה יתבאר להלן במאמר מי ברא אלה דאליהו.

עתה תבין היטב כוונת הזוהר תרומה הנ”ל בב’ הטעמים שאומר, על מה שנק’ הנוקבא בשם מ”ה. אשר בטעם הא’ מבאר המוחין העליונים שהשיגה הנוק’ הנק’ מאה ברכות, שע”כ אמרו אל תקרי מ”ה אלא מאה, והיינו ע”י עליתה למקום ישסו”ת בכח אלו המוחין וטעם ב’ מדגיש לבאר, אשר עכ”ז, כיון שעלתה רק למקום הישסו”ת דקטנות, דהיינו בעוד שהיה קיימא לשאלה, שהוא מהחזה עד הטבור דא”א הרי גם המוחין דנוק’ דומים לגמרי כמוהו, ונעשית גם הנוק’ בבחינת קיימא לשאלה, שפירושו ו”ק בלי ג”ר, אלא הרווח אמנם גדול מאוד, מפני שהוא ו”ק דאו”א עילאין, דהיינו ו”ק דגדלות.

וכן גם כאן במאמר הזה, שאומר מה ידעת ומה וכו’ הכל סתים כדקדמיתא, אין הפירוש של כדקדמיתא, כמו שהנוקבא היתה מטרם העלאת מ”ן. אלא הפירוש הוא, כמו שהישסו”ת היו מטרם העלאת מ”ן. אבל הנוקבא הרויחה הרבה ע”י העלאת מ”ן, שה”ס מאה ברכות, אלא שהן ו”ק דגדלות, ונמצאת עוד קיימא לשאלה כמו הישסו”ת מטרם העלאת מ”ן. והבן זה היטב.שהרי קבלה עתה בחינת אמא שה”ס מאה ברכות, אלא שהן ו”ק דגדלות, ונמצאת עוד קיימא לשאלה כמו הישסו”ת מטרם העלאת מ”ן. והבן זה היטב.

לשון הזוהר

ט) ועל רזא דנא כתיב, מה אעידך מה אדמה לך. כד אתחריב בי מקדשא, נפק קלא ואמר, מה אעידך ומה אדמה לך, בההוא מה אעידך, בכל יומא ויומא אסהידת בך מיומין קדמאין, דכתיב העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ. מה אדמה לך, בההוא גוונא ממש, עטרית לך בעטרין קדישין, עבדית לך שלטנו על עלמא, דכתיב הזאת העיר שיאמרו כלילת יפי וגו’. קרינא לך ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה. מה אשוה לך,כגוונא דאנת יתבא, הכי הוא כביכול לעילא, כגוונא דלא עאלין השתא בך עמא קדישא בסדרין קדישין, הכי אומינא לך, דלא איעול אנא לעילא עד דיעלון בך אכלוסך לתתא. ודא איהו נחמה דילך, הואיל דדרגא דא אשוה לך בכלא. והשתא דאנת הכא, גדול כים שברך. ואי תימא דלית לך קיימא ואסוותא, מי ירפא לך, ודאי ההוא דרגא סתימאה עלאה, דכלא קיימא ביה, ירפא לך ויוקים לך.

פירוש הסולם

ט) ועל רזא דנא וכו’ : ועל סוד זה כתוב, ​מה אעידך ומה אדמה לך. כי כשחרב בית המקדש, יצא קול ואמר מה אעידך ומה אדמה לך, דהיינו במ”ה ההוא אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים, שכתוב, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. מה אדמה לך, באותו אפן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. שכתוב, הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי וגו’. קראתי אותך, ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה. מה אשוה לך, כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה דהיינו בירושלים של מעלה.

כמו שעתה אין נכנסים בך העם הקדוש בסדרים הקדושים, כך אני נשבע לך, שלא אכנוס אני למעלה עד שיכנסו בך צבאותיך למטה. וזו היא הנחמה שלך, מאחר שאני משוה לך מדרגה זו, דהיינו ירושלים של מעלה, שהיא המלכות, בכל. ועתה שאת כאן, גדול כים שברך. ואם תאמרי, שאין לך קיום ורפואה. מי ירפא לך, דהיינו אותה מדרגה הסתומה העליונה, הנקראת מ”י, שהכל מתקיים על ידיה, שהיא בינה, תרפאך ותקים אותך. אכלוסך פירושו גדודיך צבאותיך, כי גדוד, מתרגם אוכלסא (איוב י”ט י”ב).

ביאור הדברים, כי חורבן ביהמ”ק היה מחמת שחטאו ישראל בע”ז ולא רצו להעלות מ”ן לזווג זו”ן אלא שרצו להמשיך השפע לס”א הנק’ אלהים אחרים, שמסבה זו נפרד הזווג הנ”ל דזו”ן ונתבטלו מאה הברכות מן הנוקבא ונחרב ביהמ”ק.

וזה אמרו נפק קלא ואמר מה אעידך וכו’ בכל יומא ויומא אסהידת בך מיומין קדמאין אלו הו”ק דגדלות שהנוקבא מקבלת בסוד מ”ה כנ”ל, נק’ יומין קדמאין, וה”ס הכתוב ​כי שאל נא לימים ראשונים וגו’ ולמקצה השמים ועד קצה השמים וגו’ (דברים ד’ ל”ב) ונק’ כן להיותם ו”ק דאו”א, כי הישסו”ת הוא ז”ת דאו”א, כנ”ל (אות ז’ ד”ה וז”ש דהאי ע”ש).

וז’ הימים של או”א הם ראשונים אל ז’ הימים דזו”ן דכתיב ​העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי שם באותה פרשה (דברים ד’ כ”ו) כתוב פסוק זה, שפירושו על זווג זו”ן שהם נק’ שמים וארץ, שהזהיר הכתוב לשמור ולקיים את הזווג, ואם לא, מזהיר הכתוב, כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ וכו’. וז”ס מ”ה אעידך, על אלו מאה ברכות הזהרתי אותך לשמרם ולעשותם, ואתה עברת עליהם לכן נתקיים בכם ח”ו כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ וכו’.

וז”ש, מ”ה אדמה לך בההוא גוונא ממש עטרית לך בעטרין קדישין וכו’ כעיר שחוברה לה יחדיו כי אלו מאה הברכות שהנוקבא מקבלת מהז”א בזווג. דמ”ה,הן בסוד עליתם לישסו”ת, ונעשה הז”א לבחי’ ישראל סבא, והנוק’ נעשתה לבחי’ תבונה, ואז נעשים האורות שלה בסוד מאה ברכות כמו האורות דתבונה כנ”ל, וע”ז אומר הכתוב, כעיר שחוברה לה יחדיו, כי הנוק’ הנק’ עיר, נתחברה עם התבונה יחדיו ונעשתה הנוקבא לבחינת התבונה. והיא מקבלת משם המוחין דתבונה הנק’ עטרין קדישין, ואז נק’ כלילת יופי משוש כל הארץ, ומקבלת שלטנו על עלמא.

וז”ש, מ”ה אשוה לך כגוונא דאנת יתבא, כלומר, שבסבת חטאם של ישראל שנחרב ביהמ”ק ונגלו מעל אדמתם, גרמו בזה גם פירוד לנוקבא כי ט”ס התחתוניות שלה נפלו לקליפות והיא חזרה לנקודה תחת היסוד. וז”ש מ”ה אשוה לך וכו’. וז”ש מ”י ירפא לך: היינו אם ישובו בני ישראל בתשובה ויתקנו מעשיהם ויעלו מ”ן לזו”ן, הנה אז שוב ימשכו המוחין עילאין אל הזו”ן ושוב תעלה הנוקבא לישסו”ת הנק’ מ”י, ואז תהיה לך רפואה.

לשון הזוהר

י) מי קצה השמים לעילא, מה קצה השמים לתתא, ודא ירית יעקב,דאיהו מבריח מן הקצה אל הקצה, מן הקצה קדמאה דאיהו מי, אל הקצה בתראה דאיהו מה, בגין דקאים באמצעיתא. ועל דא, מי ברא אלה.

פירוש הסולם

י) מי קצה השמים וכו’ : מ”י פירושו קצה השמים למעלה שהוא ישסו”ת, מ”ה, פירושו קצה השמים למטה. שהוא המלכות. וזה ירש יעקב שהוא ז”א, שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה. מן הקצה הראשון שהוא מ”י, עד הקצה האחרון, שהוא מ”ה. משום שהוא עומד באמצע בין ישסו”ת למלכות. ועל כן, מי ברא אלה. שישסו”ת שנקראו מ”י בראו את ז”א ומלכות הנקראים אל”ה.

ביאור הדברים, כי לכאורה היה לו להכתוב לומר מראש השמים ועד קצה השמים,ולמה אומר מקצה ועד קצה, דהיינו מסוף עד סוף, שאין כאן כל משמעות. וז”ש מ”י קצה השמים לעילא, דהיינו ישסו”ת דקיימא לשאלה המלביש מהחזה עד הטבור דא”א. מ”ה היינו הנוקבא שמטרם העלאה מ”ן שהיא סוף כל דרגין מחזה דז”א ולמטה. וביניהם עומד יעקב, הוא ז”א המתחיל להלביש ממקום הטבור דא”א עד הנוקבא, ואז הוא מבריח מקצה דמ”י עד הקצה דמ”ה. כי המ”י מסתיים בטבור דא”א, ושם מתחיל יעקב כנ”ל, והנוקבא שהיא מ”ה עומדת בסיומו כנ”ל.

אמנם הכתוב מדבר כבר אחר המשכת המוחין אל הזו”ן, כמ”ש, ברישא דקרא, שאל נא לימים הראשונים וכו’, שהפירוש הוא בעת שהזו”ן עולים ומקבלים המוחין דישסו”ת, הנק’ ימים ראשונים, כנ”ל, שאז נמצא, שקצה השמים דלתתא שהוא מ”ה דהיינו הנוקבא, עלתה והלבישה על קצה השמים לעילא, דהיינו על המ”י שהוא ישסו”ת, ונמצאים שניהם במקום אחד ממש. וע”כ אומר הכתוב מקצה עד הקצה, שהרי עתה נעשו שניהם בחי’ קצה השמים אחד. כי הימים הראשונים מקבל הז”א, שהם ו”ק מישראל סבא שהם חג”ת נה”י, והנוק’ נוטלת התבונה, שהיא המלכות דבינה, הנמצאת עתה בקצה דז”א, הנק’ שמים, אלא בערך הקודם למוחין, נבחנת לראש השמים.

ויש עוד פי’ ב’, אשר השמים דלעילא הוא יש”ס, הכולל ו’ הימים הראשונים, שהם חג”ת נה”י דבינה. וקצה השמים דלעילא הוא התבונה, שהיא המלכות דבינה. ויהיה שיעור הכתוב מהקצה דיש”ס, עד הקצה דז”א הנק’ שמים דלתתא.
וז”ש ועל דא מ”י ברא אלה: כלומר, על אלו המוחין אומר הכתוב מ”י ברא אלה כי מ”י הוא ישסו”ת העומד במקום בריאה דא”א, דהיינו מחזה עד הטבור, למטה מפרסא שבגוי מעוהי דא”א, ששם אינה מגיעה עוד הארת ראש דא”א, (כנ”ל אות ז’ ד”ה וז”ש דהאי, ע”ש). דע”כ נבחן לבריאה דהיינו לבר מראש דא”א, וע”כ הוא קיימא לשאלה, כנ”ל. ונמצא אחר שהזו”ן משיגים אלו המוחין שהם עולים ומלבישים את המ”י הזה ונוטלים מקומו מהחזה עד הטבור דא”א, הרי גם המוחין שלהם עתה רק בבחינת בריאה דא”א, וז”ש הכתוב, מ”י ברא אלה שהם הזו”ן, כלומר הזו”ן נטלו מוחין דבריאה מן המ”י.

מי ברא אלה דאליהו

לשון הזוהר

יא) אמר ר”ש, אלעזר בני פסוק מילך, ויתגלי סתימא דרזא עלאה דבני עלמא לא ידעין. שתיק ר’ אלעזר. בכה ר”ש, וקאים רגעא חדא. א”ר שמעון, אלעזר, מאי אלה. אי תימא ככביא ומזלי, הא אתחזן תמן תדיר. ובמה איתבריאו, כד”א בדבר ה’ שמים נעשו. אי על מלין סתימין, לא לכתוב אלה, דהא איתגליא איהו.

פירוש הסולם

יא) אמר ר”ש וכו’: אמר ר’ שמעון : אלעזר בני, עמוד מלדבר, ותתגלה סתימת הסוד העליון, שבני העולם אינם יודעים אותו. שתק ר’ אלעזר. בכה ר”ש, ועמד רגע אחד. א”ר שמעון: אלעזר, מהו אל”ה. אם תאמר, שהוא הככבים והמזלות, הלא תמיד הם נראים. ובמ”ה, שהיא מלכות, נבראו. כמו שאתה אומר, בדבר ה’ שמים נעשו. דהיינו,במלכות הנקראת דבר ה’, נעשו השמים. ואם אל”ה נאמר על הדברים הסתומים, לא היה צריך שיכתוב אל”ה, שהרי ככבים ומזלות גלויים הם.
ביאור הדברים, כי ר’ אלעזר לא גילה כאן אלא בחינת המוחין דגדלות א’, ור”ש היה רוצה לגלות סוד המוחין דגדלות ב’, שהוא מוחין עילאין דחיה.

ע”כ צוה לו לפסוק דבריו, ויגלה לו סתימא דרזא עילאה דבני עלמא לא ידעין ליה, כי עוד לא היו נגלים מוחין אלו בעולם ור”ש גילה אותם כאן. וזה אמרו, מאי אלה, אי תימא ככביא ומזלי וכו’, ר”ש שאל לו, מאי אלה, איזה חידוש משמיענו הכתוב במ”י ברא אלה, שהם הזו”ן, אי תימא ככביא ומזלי, דהיינו על המוחין דו”ק דגדלות שהשיגו, וע”ז סובב הכתוב מ”י ברא אלה, כי מוחין דו”ק נק’ ככביא ומזלי. ע”ז הקשה, איזה חידוש הוא, הא מתחזי תמן תדיר, כלומר, הלא הם המוחין הרגילים של הזו”ן, שאפשר להמשיכם תמיד, דהיינו אפי’ בימות החול, ואינם חידוש כל כך שעליהם יראה הכתוב מ”י ברא אלה.

ואין לפרש שהמוחין האלו נוהגים תדיר בלי הפסק, כי זה אינו כן, שהרי בקביעות אין לז”א אלא ו”ק בלי ראש, ורק על ידי העלאת מ”ן ותפלה ממשיכים אלו המוחין. אלא הפירוש הוא כנ”ל, שאפשר להמשיכם תדיר, היינו אפילו בימות החול. כי כן הם נמשכים בכל יום בעת תפילת שחרית. ועוד מקשה לו ובמ”ה אתבריאו כי אלו המוחין אינם מיוחסים לבינה אלא לזו”ן דאצילות הנק’ מ”ה, שמהם יצאו, כמ”ש בדבר ה‘ שהוא ז”א ונוקביה, הז”א נק’ ה‘, והנוק’ דבר.

לשון הזוהר

יב) אלא רזא דא לא אתגליא, בר יומא חד דהוינא על כיף ימא, ואתא אליהו ואמר לי, ר’ ידעת מה הוא מי ברא אלה. אמינא ליה, אלין שמיא וחילהון, עובדא דקב”ה דאית ליה לבר נש לאסתכלא בהו, ולברכא ליה, דכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו’ ה’ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ.

פירוש הסולם

יב) אלא רזא דא וכו’ : אלא סוד זה לא נתגלה, אלא ביום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי : רבי, הידעת מהו מי ברא אלה. אמרתי לו, אלו הם, השמים וצבאם, מעשה הקב”ה, שיש לבני אדם להסתכל בהם ולברך אותו. שכתוב, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו’, ה’ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ.

לשון הזוהר

יג) א”ל, רבי: מלה סתימא הוה קמי קב”ה, וגלי במתיבתא עלאה, ודא הוא. בשעתא דסתימא דכל סתימין בעא לאתגליא, עבד ברישא נקודה חדא, ודא סליק למהוי מחשבה. צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין.

פירוש הסולם

יג) א”ל רבי וכו’: אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב”ה, וגילה אותו בישיבה של מעלה, וזה הוא. בשעה שהסתום מכל סתומים רצה להתגלות, עשה בתחילה נקודה אחת, שהיא מלכות, וזו עלתה להיות מחשבה, שהיא בינה, כלומר שהמלכות עלתה ונכללה בבינה. צייר בה את כל הציורים, חקק בה כל החקיקות.

ביאור הדברים, פרצוף עתיק הוא הראש הא’ של עולם האצילות, והוא נק’ סתימא דכל סתימין. ועליו אמרו באדרא רבא (אות קע”ד ) כל רישא דעמא דלא אתתקן הוא בקדמיתא לית עמא מתתקנא. מנא לן. מעתיק יומין, דעד דלא אתתקן הוא בתיקונוי לא אתתקנו כל אינון דבעי לאתתקנא, וכלהו עלמין אחרבו. וכן איתא באדרא זוטא (אות ע”ד ). תאנא, בשעתא דעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין בעא לאתתקנא, כלא אתקין כעין דכר ונוקבא וכו’ דהאי חכמה אתפשט ואפיק מיניה בינה, ואשכח דכר ונוקבא וה”ס התיקון דצמצום ב’.

וזהו שמבאר כאן ואמר בשעתא דסתימא דכל סתימין בעא לאתגלייא עבד ברישא נקודה חדא. שבעת שעתיקא קדישא רצה להתגלות לעולמות, בכח התיקון דאתתקן בצמצום ב’, הוא עבד ברישא דא”א, דהיינו בחכמה שלו נקודה חדא, דהיינו שהעלה המלכות הנק’ נקודה לבחי’ רישא דא”א, ושם נתתקנה הנוק’ המעלה או”ח להלביש ע”ס דראש א”א, ונסתיים הראש דא”א בספי’ החכמה סתימתה, ואשתכח החכמה כדו”נ ובינה וזו”ן דראש א”א יצאו לבר מהראש דהיינו למדרגת הגוף דא”א. וז”ס חכמה אתפשט ואפיק מיניה בינה דהיינו שחכמה הוציאה לבחינת גוף.

וז”ש, ודא סליק למהוי מחשבה: כלומר, נקודת המלכות הזו אשר עלתה לחכמה והחכמה נתקנה על ידה כדכר ונוקבא, היא עלתה משום זה ונעשתה למחשבה דהיינו לבחי’ בינה הנקראת מחשבה. והטעם הוא פשוט, כי כיון שעומדת בזווג עם חכמה, היא מקבלת מחכמה, והמקבל מחכמה נבחן לבינה, ולא למלכות. ונמצא שאעפ”י שמשורשה היא מלכות ובחי’ נקודה, הרי נעשתה, מחמת העליה לבחי’ בינה. וז”ש ודא סליק למהוי מחשבה שזה גרם אל הנקודה למהוי בינה הנקראת מחשבה.

ודע, כי לפעמים נק’ בזוהר, השם מחשבה על החכמה ופעמים על הבינה, והענין הוא, כי מחשבה, פירושה, הנוק’ דחכמה, וע”כ יש לכנותה בשם חכמה, כי היא הנוק’ דחכמה, אמנם מעצם בחינתה הנה היא בינה ולא חכמה, כנ”ל. אכן אין הבינה נקראת בשם מחשבה רק בהיותה בחינת ראש ביחד עם החכמה. וזכור זה.

וז”ש, צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין, כי בהאי נקודה דסליק למהוי מחשבה צייר וחקק כל ה’ פרצופי אצילות, שהם א”א או”א וזו”ן. וז”ש, צייר בה, וחקק בה, רומז בזה לענין רב, כי צייר בה פירושו, שנאצל על ידה כלהו ציורין, שהם ה”פ אצילות דהיינו ע”י הזווג שנעשה על המסך דהאי נקודה דסלקא למהוי מחשבה, יצאו קומת ו”ק דאו”ח ואו”י בכלים דכתר וחכמה בכל פרצוף ופרצוף. אבל חקק בה כל גליפין, פירושו ענין חסרון, דהיינו שעם עלית הנקודה למהוי מחשבה, נעשו חסרונות וחקיקות, שהם הכנות לבחי’ בית קבול על האורות בכלהו פרצופי אצילות. ומתוך שענין זה הוא יסוד כל המוחין דאצילות, יש לבארו היטב.

והענין הוא, כי עלית הנקודה לבחינת מחשבה שהיא בינה, נמצא בזה שנעשה סיום חדש בע”ס דכל מדרגה, כי הנקודה, שה”ס המלכות עם המסך שבה, שהיתה עומדת לזווג במקום מלכות של ע”ס דראש הנק’ פה, וסיימה שם , בחי’ הראש, עלתה עתה למקום הבינה של ראש הנק’ נקבי עינים, דהיינו נוקבא דחכמה שהיא בינה, ונעשה הזווג על המסך שלה, שם במקום נקבי עינים וסיימה שם את הראש, וג’ הספירות בינה ז”א ומלכות של הראש הנק’ אח”פ, ירדו מתחת מקום הסיום של הראש, דהיינו למדרגת גוף.

ועד”ז נעשה בהכרח גם בע”ס דגוף, אשר המלכות המסיימת את הגוף של הפרצוף, שהיתה עומדת מקודם לכן במקום הנקודה האמצעית שהיא המלכות דע”ס דגוף, הנק’ סיום רגלין, עלתה עתה למקום בינה של הגוף, הנקראת ת”ת, כי חג”ת דגוף הם כח”ב, וסיימה את הגוף שם בת”ת במקום החזה, ואלו ג’ הספירות בינה וזו”ן דגוף הנק’ תנהי”ם. יצאו מבחינת אצילות ונפלו לבחי’ בי”ע דפרודא.

הרי שבסבת עלית הנקודה למהוי מחשבה נבקעה כל מדרגה לב’ חצאים שחציו העליון, שהם כתר חכמה נשארו במדרגה, והבינה וז”א ונוקבא דכל מדרגה נאבדו ממנה וירדו למדרגה שמתחתיה. וז”ס ענין התחלקות של השם אלהים על מ”י אל”ה, כי מדרגה שלמה בע”ס כח”ב זו”ן נק’ בשם קדוש אלהים, שבו ה’ אותיות נגד ה’ ספי’ כח”ב זו”ן, שאל”ה הן כח”ב, י”ם הן זו”ן, ועתה אחר שנחלקה כל מדרגה לב’ חצאים, שכתר וחכמה נשארו, ובינה וזו”ן נפלו ממנה, כנ”ל, נמצא כי לא נשארו בכל מדרגה, זולת ב’ האותיות מ”י, וג’ אותיות אל”ה נפלו מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה.

ואין לשאול, כי לפי”ז היו צריכות להשאר ב’ אותיות א”ל במדרגה, והי”מ היו צריכות לנפול ממנה להמדרגה התחתונה. והענין הוא שיש תמיד ערך הפוך בין הכלים לאורות. כי זה הכלל, בכלים באים העליונים מתחלה, דהיינו תחלה בא הכלי דכתר ואח”כ הכלי דחכמה וכו’ עד כלי המלכות לבסוף. והיפוכו הוא באורות שבהם באים התחתונים תחילה מתחילה בא אור המלכות, ואח”כ אור הז”א, ואח”כ אור הבינה, וכו’ עד אור הכתר לבסוף. ולפיכך אם אין מבחינה הכלים אלא ב’ הכלים של כתר ושל חכמה, הרי אין בהם אלא ב’ האורות, אור המלכות ואור הז”א, הנק’ ו”ק. ולפיכך אנו מבחינים שרק ב’ האותיות מ”י נשארו, במדרגה שה”ס אור המלכות ואור הז”א של השם אלהים, אבל ג’ אותיות אל”ה נפלו מהם, וע”כ נעשתה כל מדרגה מחוסרת ג”ר שבה.

וזה אמרו צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין שרומזין בזה על התחלקות כל מדרגה לב’ חצאים מכח סליקת הנקודה למהוי מחשבה, צייר בה כל ציורין היינו על ב’ האותיות מ”י שנשארים בכל המדרגה צייר הציור דאו”י. חקק בה כל גליפין היינו ג’ האותיות אל”ה שנפלו מכל מדרגה ונחסרה מהם, כי מסבת חסרונן לא נשאר במדרגה זולת אור המלכות ואור הז”א, וג’ האורות דכח”ב חסרים מהן, כי אין אור בלי כלי. באופן שאם שוב ישיגו הכלים דבינה וזו”ן תיכף ישיגו גם ג”ר דאורות. כי זה תלוי בזה. וזכור דברים האלו המבוארים כאן, כי הם יסוד כל החכמה.

לשון הזוהר

יד) ואגליף גו בוצינא קדישא סתימא גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדישין בניינא עמיקא דנפיק מגו מחשבה, ואקרי מי שירותא לבנינא קיימא ולא קיימא, עמיק וסתים בשמא. לא אקרי אלא מי. בעא לאתגלייא ולאתקרי בשמא דא, ואתלבש בלבוש יקר דנהיר, וברא אלה, וסליק אלה בשמא. אתחברון אתוון אלין באלין ואשתלים בשמא אלהים. ועד לא ברא אלה לא סליק בשמא אלהים. ואינון דחבו בעגלא. על רזא דנא אמרו אלה אלהיך ישראל.

פירוש הסולם

יד) ואגליף גו בוצינא וכו’: וחקק בתוך הנר הקדוש הסתום, שהיא המלכות שנכללה בבינה, חקיקה של ציור סתום אחד, קדש קדשים, שהוא בנין עמוק היוצא מתוך המחשבה, שה”ס ג”ר, ונקרא מ”י, שהוא התחלה אל הבנין. והוא עומד ואינו עומד, הוא עמוק וסתום בשם אלקים, ועוד אינו נקרא אלא מ”י דאלקים, דהיינו שחסרות אותיות אלה מהשם אלקים. רצה להתגלות ולהקרא בשם זה אלקים, הוא התלבש בלבוש יקר המאיר, שהוא אור החסדים. וברא אל”ה, ועלו אותיות אל”ה בשם אלקים, שנתחברו אותיות אלו באלו, דהיינו אותיות מ”י באותיות אל”ה, ונשלם השם אלהים. וכל עוד שלא ברא אל”ה, לא עלה בשם אלהים. ואלו שחטאו בעגל, אמרו על סוד זה ​אל”ה אלהיך ישראל.

ביאור הדברים, כי על ידי עלית מ”ן מתחתונים נמשך אור חדש מע”ב ס”ג דא”ק, שבהיות האור הזה מע”ב ס”ג דא”ק, שלמעלה מצמצום ב’ הנ”ל, הבוקע כל מדרגה לשתים, ע”כ בעת שנמשך האור הזה לראש א”א, הוא חוזר ומוריד את הנקודה מתוך המחשבה שהיא מקום הבינה, חזרה למקומה, למקום המלכות של הראש, כמו שהי’ לפני צמצום ב’, וג’ הספירות בינה, ז”א ומלכות שנפלו מהראש, נמצאות חוזרות לבחינת ראש, שהרי הזווג נעשה במקום המלכות שלמטה מהן. ונבחן שהשם אלהים חזר ונתגלה, כי ג’ האותיות אל”ה חזרו ונתחברו אל המ”י במדרגה אחת, ונשלם שם אלהים במדרגה. וכיון שחזרו בינה וזו”ן דכלים חזרו גם ג”ר דאורות כנ”ל, ונתלבשו כח”ב זו”ן דאורות בה’ אותיות דשם אלהים : אורות כח”ב באל”ה, אורות זו”ן בי”ם.

וזכור זאת היטב שאל”ה הנפולים הם בחי’ כלי בינה וזו”ן החסרים למדרגה, אבל בעת שאל”ה מתחברות בשם אלהים הן נעשות אורות כח”ב, שהוא מטעם הערך ההפוך שבין הכלים לאורות כנ”ל.וזה אמרו ואגליף גו בוצינא קדישא סתימא, היינו שנחקק מסך ומקום זווג מחדש במלכות דראש א”א, הנק’ בוצינא קדישא סתימא.

והיא גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדישין אשר הגליפו החדשה הזו ממשיך חד ציורא דהיינו קומה של ע”ס, שהוא קדש קדישין, והוא קומת ג”ר הנק’ קדש קדישין. והוא משום דנפק מגו מחשבה, משום דהאי נקודה דסלקא להיות מחשבה, הנה עתה חזרה ונפק מגו מחשבה, ובאה למקומה האמיתי למקום המלכות דראש. וע”כ ג’ הכלים בינה ז”א ונוק’ שהם אל”ה, חזרו עתה למדרגה של הראש, ונשתלם שם אלהים. ומה שמכנה את הקומה הזו דג”ר בשם ציורא סתימאה, יתבאר בהמשך.

וז”ש, ואקרי מ”י שירותא לבנינא: כלומר, אע”פ שכבר התחברו אל”ה במ”י ונעשה השם אלהים כנ”ל, מ”מ עדיין נק’ רק מ”י והוא שירותא לבנינא, הוא התחלה לבנין השם אלהים, כי הבנין עוד לא נשלם, כמו שמפרש והולך.
וז”ש, קיימא ולא קיימא, כלומר מצד אחד כבר קיימא בנינא בכל השלימות, שהרי מקום הזווג חזר למקומו בפה דראש, ובינה וזו”ן חזרו למדרגה, וכן ג”ר דאורות, והשם אלהים נשלם.

אמנם מצד ב’ לא קיימא עוד בנינא דשמא, כי הוא עמיק וסתים בשמא כלומר שהאורות של השם אלהים הם עוד עמוקים וסתומים ואינם מאירים באל”ה, שהם בינה וזו”ן שעלו למקום הראש. והוא מטעם, כי מחמת עליתם לראש א”א, ששם מאירה החכמה בלבדה, הנה אין בקומה הזו אלא אור החכמה, וכיון שהם ז”ת, וז”ת שעלו אינן יכולות לקבל החכמה בלי התלבשות תוך חסדים, וחסדים אין להם שם, ע”כ אינם יכולים לקבל גם החכמה. ולפיכך נבחן שהשם עמיק וסתים ואינו מתפשט עוד בג’ אותיות אל”ה. ומטעם זה נבחן עוד בנין קומה זו בבחי’ לא קיימא ועדיין אל”ה אינם מגולים בה. וזה אמרו שלפני זה לא אקרי אלא מי כי האותיות אל”ה עוד סתומות בשמא דאלהים, ואין שם רק מ”י.

וז”ש, בעא לאתגלייא ולאתקרי בשמא כיון דכבר נשלם השם, כי כבר עלו אל”ה לראש, ועכ”ז אינן מאירות כלל, כנ”ל, וזה אמרו, בעא לאתגלייא ולאתקרי בשמא אלהים. אתלבש בלבוש יקר דנהיר. פירוש, כיון דכל הסיתום של השם שאינו יכול להאיר באל”ה הוא מחמת חסרון הלבוש דחסדים, שאין ז”ת יכולות לקבל אור חכמה בלי חסדים, כנ”ל. ע”כ חזר ועשה הזווג דקטנות, כבעת היותו בגוף דא”א, והמשיך קומת החסדים, והקומה דחכמה נתלבשה באור החסדים שהמשיכה, והאור ההוא נעשה אל הקומה לבוש יקר דנהיר אשר דרך הלבוש הזה דחסדים, הוא יכול להאיר את אור החכמה בז”ת שהן אל”ה. וזהו אמרו, אתלבש בלבוש יקר דנהיר.

וברא אל”ה וסליק אל”ה בשמא, היינו על ידי הלבוש היקר הנ”ל שהוא קומת החסדים, שקבל מבחינת זווג הגוף, שלמטה מחזה הנק’ בריאה, ברא אלה, דהיינו שהשפיע האור ההוא לאל”ה, ועי”כ סליק אל”ה בשמא כי מאחר שכבר יש להם לבוש יקר מחסדים הן יכולות לקבל בו גם חכמה, ואז נגלו אל”ה בשמא אלהים כי עתה מאירים בו הבינה וזו”ן בתכלית השלמות שבהם, ונבחן, כי עתה נשתלם ונתגלה שמא דאלהים.

וזה אמרו אתחברן אתוון אלין באלין היינו מ”י באל”ה. ואשתלים בשמא אלהים כי עתה מקבלות אל”ה קומת החכמה מפאת שהשיגו לבוש דחסדים, וכל ה’ אותיות אלהים מאירות בשלמותן. וזה אמרו, ועד דלא ברא אל”ה לא סליק בשמא אלהים, כי מטרם שהמ”י השפיע להם אור החסדים ללבוש, לא היו אל”ה יכולות לקבל כלום ממ”י ולא האיר באלהים אלא מ”י בלבד. כנ”ל. וז”ש, דחבו בעגלא וכו’ אלה אלהיך ישראל: כי הם פגמו בהאי לבוש יקר דנהיר הנ”ל, וע”כ המ”י נפרד מן אל”ה ולכן אמרו אל”ה אלהיך, ויצא השפע לאלהים אחרים.

לשון הזוהר

טו) וכמה דאשתתף מי באלה, הכי הוא שמא דאשתתף תדיר, וברזא דא אתקיים עלמא. ופרח אליהו ולא חמינא ליה. ומניה ידענא מלה דאוקימנא על רזא וסתרא דילה. אתא ר’ אלעזר וכלהו חברייא ואשתטחו קמיה, בכו ואמרו, אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא די.

פירוש הסולם

טו) וכמה דאשתתף וכו’: וכמו שנתחברו מ”י באל”ה והיו לשם אלקים, ע”י לבוש יקר המאיר שהוא אור החסדים, כך השם מתחבר תמיד, ע”י לבוש יקר המאיר. ובסוד זה מתקיים העולם, שהסו”ה עולם חסד יבנה. ואליהו פרח, ולא ראיתי אותו. וממנו ידעתי הדבר, שעמדתי על הסוד והסתר שלו. בא ר’ אלעזר, וכל החברים, והשתטחו לפניו. בכו ואמרו, אם לא היינו באים לעולם, אלא לשמוע את זה, היה די לנו.

פירוש, באותו הדרך שנתבאר דלא סליק בשמא אלהים עד דקומת החכמה אתלבש בלבוש יקר דנהיר ואז אשתתף מ”י באל”ה וסליק בשמא אלהים הכי הוא שמא דאשתתף תדיר כן הוא קיים לעד לנצחיות, ולא סליק בשמא בלאו הכי. וברזא דא אתקיים עלמא, גם עלמא תתאה שהיא הנוקבא הנק’ מ”ה, מקבל המוחין בדרך זה של שיתוף מ”י באלה ואשתלים לגמרי כמו עלמא עילאה, כמו שר’ שמעון הולך ומבאר. וזהו, לאפוקי מר’ אלעזר שאמר על עלמא תתאה, כיון דמטי תמן מ”ה, מ”ה ידעת וכו’ הא כלא סתים כדקדמיתא, ע”ש. נמצא לדבריו דלא אתקיים עלמא תתאה כמו עלמא עילאה. וז”ש וברזא דא אתקיים עלמא כגוונא דעלמא עילאה. וע”כ פסק ר”ש דבריו לעיל. והנה אליהו לא פירש אלא סדר המוחין, ובנין שמא אלקים באו”א לבד, אבל לא ביאר כלום, איך סדר בנין אלקים הוא בנוקבא, וזהו שמפרש ר”ש בעצמו עד סוף המאמר.

מאמר אמא אוזיפת לברתא מהנהא

לשון הזוהר

טז) א”ר שמעון, על דא, שמיא וחיליהון במה אתבריאו, דכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו’ וכתיב מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, על השמים איהו לסלקא בשמא. בגין דברא נהורא לנהוריה, ואתלבש דא בדא וסליק בשמא עלאה. ועל דא בראשית ברא אלהים. דא אלהים עלאה, דהא מה לא הוי הכי ולא אתבני.

פירוש הסולם

טז) א”ר שמעון וכו’: אר”ש, על כן השמים וצבאם נבראו במ”ה שהוא המלכות. כי כתוב, ​כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו’. ומקודם לכן כתוב, מ”ה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. הרי השמים נבראו בשם מ”ה, שהוא המלכות והכתוב, על השמים, המורה על הבינה הנקראת מ”י, שהוא מעל ז”א. הנקרא שמים, הפירוש הוא, שעולה בשם אלקים. פירוש. מ”ה, שהוא מלכות, עולה ונכלל בבינה הנקראת אלקים, אחר שברא אור לאורו, דהיינו אחר שברא אור חסדים ללבוש יקר אל אור החכמה שבשם מ”י (כנ”ל אות י”ד) שאז נתלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלקים. שהוא שם הבינה. שהמלכות נכללת בה. וע”כ, ​בראשית ברא אלקים. היינו אלקים העליון, שהוא בינה, ולא מלכות. כי מ”ה, שהוא מלכות, אינו כך ולא נבנה בסוד מ”י אל”ה, שאמרנו.

פירוש, כיון דעלמא תתאה, מ”ה ממשיך המוחין בשמא אלהים בעלמא עילאה, ע”כ היתה היכולת שיבראו שמים וחיליהון ע”י מ”ה, כי אין תולדות בלי מוחין עילאין הנ”ל, שהם מוחין דחיה. וזה אמרו, ועל דא משום שגם עלמא תתאה מ”ה, אתקיים בשמא אלהים מעלמא עילאה, שמיא וחיליהון במ”ה אתבריאו היה כח למ”ה לאפיק תולדות אלו שמיא וחיליהון.

ולכן אומר הכתוב, אשר תנה הודך על השמים, להשמיענו, שהמוחין נמשכים משם אלהים דישסו”ת ע”י השיתוף דמ”י באל”ה שהן ממעל השמים שהם ז”א. וז”ש על השמים איהו לסלקא בשמא, שההוד שהוא המוחין, הוא על השמים מעל לז”א, שהוא ישסו”ת, שבו סליק בשמא אלהים, שהוא ​מ”י ברא אל”ה. כנ”ל. אבל בשמים עצמו, שהם ז”א אין שם מ”י רק מ”ה. כנ”ל.

והנה אחר שנמשכה קומת החכמה מחמת הנקודה דחזר ונפיק מגו מחשבה, חזר ועשה זווג דו”ק להמשכת אור חסדים, ואתלבש אור חכמה באור חסדים, ואז מ”י נהיר באל”ה. כנ”ל. וז”ש בגין דברא נהורא לנהוריה דהיינו אור חסדים אל אור החכמה ואתלבש דא בדא וסליק בשמא עילאה ונתלבש אור החכמה באור החסדים, וע”כ הגיעו המוחין ממ”י לאל”ה, ואתחברו אתוון אלו באלו וסליק בשמא אלהים. כנ”ל. והוא בשמא עילאה, דהיינו מעל השמים, מישסו”ת שבהם מ”י, אבל לא בשמים שהוא מ”ה.

וז”ש, מ”ה לא הוי הכי ולא אתבני, כי מ”י שהיא בינה, אשר מעת צמצום א’ לא היה בה שום צמצום כלל, כי הצמצום לא היה שם אלא על הנקודה האמצעית לבדה, שהיא המלכות, שנצטמצמה שלא לקבל בה אור, ונתתקנה בסוד הזווג דהכאה להעלות או”ח, אבל ט”ס הראשונות היו נקיות מכל צמצום, והיו ראויות לקבל אור החכמה, אלא רק בצמצם הב’, כדי להמתיק המלכות במדת הרחמים, סליק המלכות לאבא, ואבא אתתקן בה כעין דכר ונוקבא, וקבלה המלכות מקום בינה, והנקודה שהיא מלכות סליק למהוי מחשבה, בינה, ומאז נצטמצמה גם הבינה ונתתקנה במסך שלא לקבל אור החכמה בתוכה, כדי לקבל הזווג דהכאה ולהעלות או”ח, כנ”ל. הרי שהבינה ממקורה ראויה לקבל חכמה בלי שום צמצום, ומה שקבלה בתוכה הצמצום והמסך, לא היה אלא להמתיק המלכות.

ולפיכך ע”י העלאת מ”ן מתחתונים, נמשך אור חדש מע”ב ס”ג דא”ק, המוריד בחזרה את הנקודה ממקום בינה למקומה, למלכות, כמו שהיה בצמצום א’, ונפק הנקודה ממחשבה. שע”י זה נטהרת הבינה מכל צמצום וחוזרת ומקבלת אור חכמה כמ”ש לעיל. ואחר שקומת החכמה מתלבשת בחסדים מאירה מ”י באל”ה ומתגלה שם אלהים. והנה כל הבנין הזה דשמא אלהים לא יתכן כלל במ”ה, כי המ”ה היא קצה השמים לתתא, דהיינו המלכות עצמה, שעליה היה הצמצום ממקורה גם בצמצום א’ ואינה ראויה לקבל בתוכה שום הארת חכמה, וז”ש מ”ה לא הוי הכי ולא אתבני, כי רק במ”י שייך כל הבנין של שם אלהים, ע”י דחזר ונפיק מגו מחשבה, ולא במ”ה.

לשון הזוהר

יז) אלא בשעתא דאתמשכן אתוון אלין אלה מלעילא לתתא, ואמא אוזיפת לברתא מאנהא, וקשיטא לה בקישוטהא. ואימתי קשיטא לה בקישוטהא כדקא חזי. בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא, דכתיב אל פני האדון ה’, ודא אקרי אדון, כד”א הנה ארון הברית אדון כל הארץ. כדין נפקת ה וליעילת י, ואתקשיטת במאני דכורא לקבליהון דכל דכר בישראל.

פירוש הסולם

יז) אלא בשעתא דאתמשכן וכו’ : אלא בשעה שאותיות אלו אל”ה נמשכות ממעלה, מבינה, למטה, למלכות, כי האם משאלת בגדיה לבת ומקשטת אותה בקישוטיה. אז נמשך השם אלקים מבינה שהיא האם למלכות שהיא הבת. ומתי מקשטת אותה בקישוטיה כראוי. היינו, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, ​אל פני האדון ה’. כי אז נקראת המלכות אדון, שהוא לשון זכר. כמו שאתה אומר, ​הנה ארון הברית אדון כל הארץ. הרי הכתוב קורא את המלכות המכונה ארון הברית בשם אדון כל הארץ. שהוא שם זכר. והיינו משום שקבלה את הכלים המכונים בגדים, והמוחין המכונים קישוטין, מהאם שהיא בינה. כי אז יוצאת הה‘ מן מ”ה ובמקומה נכנסת י‘, ונקראת המלכות מ”י כמו הבינה. ואז היא מתקשטת בבגדי זכר, דהיינו בגדים דבינה כנ”ל, כנגד כל זכר בישראל.

ביאור הדברים, כמו שנתבאר (לעיל אות י”ג), דאחר דעבד ברישא דא”א נקודה חדא ודא סליק למהוי מחשבה, כי החכמה נתקנה בה כעין דכר ונוקבא, הנה אז צייר בה כל ציורין, שכל הקומות דה”פ אצילות נצטיירו בה, באופן שאין יותר מכתר חכמה בכל קומה, בא”א ואו”א וזו”ן, וחקק בה כל גליפין, שבכחה נפרדו ג’ ספירות בינה וז”א ומלכות מכל קומה למדרגה שמתחתיה: כי בינה ז”א ומלכות דא”א נפלו לאו”א, ובינה ז”א ומלכות דאו”א נפלו לזו”ן, ובינה ז”א ומלכות דזו”ן נפלו לבי”ע. ע”ש.

ונתבאר שם בהסולם, שאלו ב’ הספירות שנשארו במדרגה, שהן כתר וחכמה הן נק’ מ”י. ואלו ג’ ספירות שנפרדו מכל מדרגה, הן נק’ ג’ אותיות אל”ה.

וזה אמרו, בשעתא דאתמשכן אתוון אלין אל”ה מלעילא לתתא, דהיינו בעת דנקודה סלקא למהוי מחשבה, כנ”ל, שאז נפרדו ג’ האותיות אל”ה מאו”א ונפלו למדרגה שמתחתיהם שהם הזו”ן, כנ”ל. כי אז נבחן שאל”ה דאו”א שהן בזו”ן נמשכו מלעילא לתתא ונתלבשו תוך הזו”ן, כי אל”ה דאבא שהוא יש”ס נמשך לז”א. ואל”ה דאמא שהיא תבונה נמשכה לנוקבא.
וז”ש, ואמא אוזיפת לברתא מאנהא וקשיטא לה בקישוטהא, היינו בעת ביאת המוחין דגדלות המבוארים לעיל בדברי ר”ש, שנמשך גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדשין, בניינא עמיקא דנפיק מגו מחשבה. שפירושו, שהנקודה חזר ונפיק מגו מחשבה למקומה, למלכות, שבזה הוחזרו ג’ הכלים בינה וזו”ן למדרגה, ונמשכו ג’ האורות דכח”ב הנק’ קדש קדשין, ע”ש.

ותדע, כי בעת שהוחזרו הכלים בינה וזו”ן מהגוף אל ראש דא”א, נמשכו עמהם גם או”א המלבישים עליהם, ועלו גם הם לראש דא”א, וקבלו שם אותם המוחין דקדש קדשין שבראש א”א. והטעם הוא, כי זה הכלל, העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו, וכן התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ולפיכך במצב הקטנות, שבינה וזו”ן נפרדו מהראש דא”א ונפלו לגוף שלו שהם מלובשים באו”א מפה ולמטה, נעשו הבינה וזו”ן דא”א לבחי’ או”א ממש. וע”כ במצב הגדלות שחזרו הבינה וזו”ן דא”א למדרגת הראש שלו, הנה לוקחים עמהם גם האו”א, כי כבר נעשו למדרגה אחת בשעת הקטנות, ונמצאים משום זה גם בגדלות, שאו”א עלו עתה עמהם לראש דא”א, שנעשו ג”כ שוים כמוהו ומקבלים אותם המוחין שבראש דא”א הנק’ קדש קדשין.

ועד”ז ממש, עלו הזו”ן לאו”א, כי אחר שאו”א קבלו המוחין שבראש א”א, נפיק גם בהם הנקודה מגו מחשבה למקום המלכות, שבזה הוחזרו הבינה וזו”ן שלהם אל מדרגתם דאו”א כנ”ל בא”א. והנה בה בעת, שהכלים בינה וזו”ן חזרו ועלו לאו”א, לקחו עמהם גם את הזו”ן המלבישים עליהם, ועולים גם הזו”ן לאו”א ומקבלים המוחין דקדש קדשין אשר שם.
וזה אמרו ואמא אוזיפת לברתא מאנהא וקשיטא לה בקישוטהא, כלומר, כיון דג’ אותיות אל”ה דאמא נמשכו אל הנוקבא במצב הקטנות, כנ”ל, שזה נבחן דאמא אוזיפת לברתא מאנהא, כי עי”ז שג’ הכלים בינה וזו”ן שהם אל”ה, נפרדו מאמא ונפלו לנוקבא, הרי הן נעשו לבחינת נוק’ ממש, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו.

ונבחן שאמא השאילה כלים אל”ה שלה לברתא שהיא הנוקבא, כי עתה משמשת עמהם הנוק’. ועם זה נמצא ג”כ דקשיט לה בקישוטהא, היינו לעת גדלות, שג’ הכלים אל”ה בינה וזו”ן דאמא חוזרים לאמא, הנה אז עולה עמהם גם הנוקבא לאמא, כנ”ל. ואז מקבלת הנוקבא המוחין דקדש קדשין שבאמא, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו, כנ”ל. ונמצא עתה, שמתוך שאמא אוזיפת מאנהא אל”ה לברתא בעת הקטנות, ע”כ קשיט לה, בקישוטהא, שהם המוחין, בעת הגדלות, ונמצאת מתקשטת בקישוטין דאמא.

ואימתי קשיטא לה בקישוטהא כדקא חזי, כי יש ב’ מיני קישוטין מאמא אל הנוקבא, שהם המוחין דג”ר: או מאמא תתאה הנקראת תבונה העומדת מחזה ולמטה דא”א, או מאמא עילאה העומדת מחזה ולמעלה דא”א. וכשהנוקבא עולה לתבונה והתבונה מקשטת לה בקישוטהא דילה, נבחן שעדיין הקישוטין האלו אינם כדקא חזי, משום, שאז עוד נמצאת הנוקבא בבחינת קיימא לשאלה, כמו התבונה שמטרם עלית מ”ן כנ”ל (אות ח’ ד”ה והנך), וע”כ אינן כדקא חזי. אלא בעת שהנוקבא עולה למקום אמא עילאה שמחזה ולמעלה דא”א, ואמא עילאה מקשטת לנוקבא בקישוטין דילה, אז נבחן שהקישוטין הם כדקא חזי, כמו שמפרש והולך.

בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא וכו’ ודא אקרי אדון: בעת שהנוקבא עולה לתבונה ומקבלת המוחין ממנה. הנה אז עוד הקישוטין אינם כדקא חזי, כי היא עוד קיימא לשאלה, שפירושו, שצריכה עוד להעלאת מ”ן מן התחתונים כדי להשתלם לגמרי, כנ”ל. ואז נבחן, שהזכרים שבישראל מקבלים מן ז”א שעלה לישראל סבא, אבל בעת שנוקבא עולה לאמא עילאה, הרי היא נשלמת לגמרי ואינה קיימת עוד לשאלה, דהיינו לקבל מ”ן, ואז היא נחשבת לדכורא, והזכרים שבישראל מקבלים ממנה.

וז”ש בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא, דהיינו שכל הזכרים בישראל מתראים לפניה ומקבלים ממנה. ודא אקרי אדון כלומר, שאז אינה נקראת בשם אדנ”י שהיא בחי’ נקבה, אלא בשם אדון שהוא זכר. והוא מפני שאינה קיימא לשאלה עוד, כי אין ענין עלית מ”ן נוהג עוד בה, וע”כ נחשבת לזכר. וז”ש, הנה ארון הברית אדון כל הארץ: ארון נק’ הנוקבא, כי היסוד דז”א הנק’ ברית עייל בה. הרי שהכתוב מכנה את הנוקבא בשם אדון כל הארץ, שהוא שם זכר. וז”ש, כדין נפקת ה’ ואעילת י‘: היינו ה’ דמ”ה נפקת ממנה, כי ה‘ זו דמ”ה מורה שהיא קיימא לשאלה, כנ”ל, שפירושה מ”ה ידעת וכו’ הא כלא סתים כדקדמיתא, ע”ש. הרי שה’ דמ”ה מורה על קיימא לשאלה. ואומר דה‘ זו דמ”ה נפקת ממנה ואעילת י‘ במקום ה‘ ונק’ מ”י כמו אמא. ואז אתבניאת בשמא אלהים כמו אמא.

לשון הזוהר

יח) ואתוון אחרנין משכן לון ישראל מעילא לגבי אתר דא : אלה אזכרה, אדכרנא בפומאי, ושפיכנא דמעאי ברעות נפשי, בגין לאמשכא אתוון אלין, וכדין אדדם מעילא עד בית אלהים, למהוי אלהים כגוונא דיליה. ובמאי בקול רנה ותודה המון חוגג. א”ר אלעזר, שתיקא דילי בנה מקדשא לעילא, ובנה מקדשא לתתא. ובודאי מלה בסלע, משתוקא בתרין. מלה בסלע, מה דאמרנא ואתערנא ביה, משתוקא בשתים מה דשתיקנא, דאברו ואיבנו תרין עלמין כחדא.

פירוש הסולם

יח) ואתוון אחרנין וכו’ : והאותיות האחרות, דהיינו אל”ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, מן הבינה. אל מקום זה, דהיינו אל המלכות הנקראת עתה בשם מ”י כמו הבינה. ​אל”ה אזכרה. פירושו, הנני מזכיר אותיות אל”ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי, כדי להמשיך אותיות אלו אל”ה, מן הבינה. ואז אדדם מלמעלה מבינה, עד בית אלקים, שהוא המלכות. כדי שהמלכות תהיה נקראת אלקים כעין הבינה שנקראת אלקים.

ובמה אמשיך אותן. היינו, בקול רנה ותודה המון חוגג. א”ר אלעזר, השתיקה שלי בנתה את המקדש של מעלה שהוא בינה, ואת המקדש של מטה, שהוא מלכות. ובודאי, הוא כמו שאנשים אומרים, מלה בסלע, והשתיקה בשנים. מלה בסלע, היינו הפירוש שאמרתי והעירותי עליו. שתיקה בשנים, היינו השתיקה ששתקתי, ששוה פי שנים, כי נבראו ונבנו ב’ עולמות ביחד, שהם בינה ומלכות. כי אם לא עמדתי מלדבר (כנ”ל אות י”א) לא השגתי היחוד של ב’ עולמות אלו.

פירוש, אחר דנפקת ה‘ ממ”ה ואעילת י‘ אל המ‘ ונק’ מ”י אז ממשיכים לה ישראל ע”י עלית מ”ן אותיות אחרות אל”ה, לגבי אתר דא, דהיינו מ”י, והנוקבא סלקא בשמא אלהים. וענין המשכה זו כבר נתבאר לעיל. דאל”ה דעליון נופלות לתחתון בעת קטנות, וע”כ הן נמשכות לתחתון בעת הגדלות, כי בעת שהבינה ותו”מ דעליון, שהם אתוון אל”ה, חוזרים לראש דעליון, הם לוקחים עמהם גם התחתון, והתחתון קונה את אתוון אל”ה ואת המוחין שבהם, מחמת היותו עמהם יחד בראש דעליון. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. (

כנ”ל אות י”ז ד”ה וז”ש ואמא). וז”ש, ואתוון אחרנין וכו’ אל”ה אזכרה וכו’ בגין לאמשכא אתוון, ה”ס העלאת מ”ן דישראל מעלין מ”ן כדי להמשיך המוחין דגדלות ע”י המשכת אותיות אל”ה דאמא עילאה אל הנוקבא. וז”ש אל”ה אזכרה, היינו להמשיך אותם, לכן אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי ברעות נפשי, היינו התפלה בשערי דמעות שאינן חוזרות ריקם, וכדין היינו אחר שהעלה המ”ן אדדם מעילא אמשיך לאותיות אל”ה מעילא, מאו”א, עד בית אלהים היינו עד הנוקבא שנק’ בית אלהי”ם, ואחר המשכת האותיות אל”ה היא נקראת בעצמה אלהים. וז”ש למהוי אלקים כגוונא דיליה, דהיינו כמו אמא.

וז”ש, מלה בסלע משתוקא בתרין, כי מאמר דר’ אלעזר העלה את הנוקבא עד התבונה שהיא למטה מחזה דא”א, שאז עוד נק’ קיימא לשאלה, כנ”ל, ונק’ סלע. וז”ש מלה בסלע. אבל במה דשתיק ר”א ונתן מקום לר”ש שיגלה המוחין דחיה, שהיא ע”י עלית הנוקבא לאמא עילאה, הרי נבנו תרין עלמין כהדא. כי עלמא תתאה שהיא הנוקבא נעשית אחד עם עלמא עילאה, וז”ש משתוקא בתרין, דאברו ואבנו תרין עלמין כחדא. כי הנוקבא עלתה לאמא ונעשית דכר כמו אמא עלאה.

לשון הזוהר

יט) אמר ר’ שמעון מכאן ולהלאה שלימו דקרא, דכתיב המוציא במספר צבאם, תרין דרגין אינון, דאיצטריך למהוי רשים כל חד מינייהו, חד דא דאתמר מה, וחד מי, דא עלאה, ודא תתאה: דא עלאה רשים ואמר המוציא במספר צבאם, המוציא, ההוא דאשתמודע ולית כוותיה. כגוונא דא, המוציא לחם מן הארץ, המוציא, ההוא דאשתמודע, דא דרגא תתאה, וכלא חד. במספר שתין רבוא אינון דקיימין כחדא ואפיקו חילין לזינייהו דלית לון חשבנא.

פירוש הסולם

יט) אמר רבי שמעון וו’: אר”ש, מכאן ולהלאה, שלמות המקרא, שכתוב, ​המוציא במספר צבאם. כי שתי מדרגות הן, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה. דהיינו מצוינת, אחת היא שנאמר עליה מ”ה, ואחת שהיא מ”י. זה מ”י, היא עליונה, וזו, מ”ה, היא תחתונה, המדרגה העליונה רושמת ואומרת המוציא במספר צבאם, אשר ה‘ הידיעה של המוציא רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה. דהיינו מ”י. כעין זה, ​המוציא לחם מן הארץ,הנה ה’ הידיעה של המוציא רומזת על אותה שנודעת, שזו מדרגה התחתונה, דהיינו מ”ה. והכל אחד. ששתיהן הן במדרגה אחת שהיא מלכות, אלא העליונה היא מ”י דמלכות והתחתונה היא מ”ה דמלכות. המוציא במספר. פירושו, כי מספר ששים רבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם שאין להם מספר.

ביאור הדברים, כי אחר שהכתוב רמז לנו, בשאו מרום עיניכם וראו מ”י ברא אל”ה, להתבונן על בנין הנוקבא בשמא אלהים, שהיא ממשכת מאו”א עילאין, שעל ידי כן אמא עילאה מקשטת לה בקישוטין דילה, כנ”ל, הנה הוא ממלא ומשלים את הביאור הזה בהמשך של הכתוב המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר. כמו שר”ש מבאר והולך.

וז”ש, תרין דרגין אינון דאיצטריך למהוי רשים כל חד מינייהו, רשים פי’ מצוין, בה’ הידיעה. שב’ מדרגות צריכות להיות מצוינות בנוקבא שהן מדרגת מ”י ומדרגת מ”ה, אשר המוחין דג”ר שמקבלת ע”י עליתה והלבשתה לעלמא עילאה, שאז נעשית הנוקבא כמו עלמא עילאה עצמה, זו היא הנקראת מ”י, כי אפקת ה’ דמ”ה ואעלית י‘ במקומה, ונקראת גם הנוקבא מ”י כעלמא עלאה, דאתקשטת במאני דכורא, כנ”ל. אמנם יחד עם זה, אין מדרגתה הקודמת שהיא מ”ה נחסרת ממנה, אלא גם המ”ה צריך להמצא בה כמקודם לכן. והטעם הוא כמו שמבאר לפנינו, אשר דרגא דמ”י אצטריך כדי להמשיך השלימות ובחי’ קדש קדשין אל התולדות. אבל הולדת הבנים והפריה והרביה רק בשם מ”ה תלויים. ולפיכך אם תחסר חד דרגא מהן לנוקבא, אינה ראויה להוליד.

וז”ש, עלאה רשים ואמר המוציא במספר צבאם כלומר, דרגא דמ”י שהנוקבא יורשת מעלמא עילאה, עליה אומר הכתוב, המוציא במספר צבאם. כי ה’ הידיעה של המוציא רומזת על המוחין השלמים שמקבלת מאו”א עלאין, שהם בהי’ הקשוטין במאני דכורא הנ”ל, דאפיק ה’ ועייל י‘. וז”ש המוציא, ההוא דאשתמודע ולית כוותיה כי אלו הם תכלית גבהם של המוחין הנוהגים בנוקבא במשך שתא אלפי שני. וז”ש, המוציא לחם וכו’ דא דרגא תתאה וכלא חד: כלומר, גם ה’ הידיעה של המוציא לחם רומזת על מוחין דג”ר, דהיינו ההוא דאשתמודע, אלא הם מוחין דישסו”ת שהנוקבא מקבלת ואשתמודעית בהם והוא דרגא דמ”ה, כמו שביאר ר”א למעלה. כי גם דרגא זו צריכה להיות רשים בנוקבא, וז”ש וכלא חד כלומר שהן שתיהן, מ”י ומ”ה, כלולות יחד בנוקבא לבחינת פרצוף אחד: זו עלאה, וזו תתאה.

ואין להקשות ממ”ש הזוהר פרשת תרומה (אות תשע”א), שהמוציא במספר צבאם, וכן בכל מקום שכתוב ה’ הידיעה, היא מעלמא תתאה דאתגליא יתיר, וכאן אומר שהיא מעלמא עילאה. והענין הוא כמ”ש לעיל, שגם כאן היא הכוונה על עלמא דאתגליא, שהיא הנוקבא דז”א, ומה שקורא לה עילאה, הפירוש הוא, על מדרגת מ”י של הנוקבא, שאינה מקבלתה זולת בעת שעולה ומלבשת את עלמא עילאה שהיא אמא עילאה, ועל שם זה קורא לה עילאה, ולמדרגת מ”ה של עלמא דאתגליא קורא תתאה. כמ”ש לעיל. ומ”ש שם בתרומה, כל מילין דאינון מרזא דעלמא עלאה, סתירא אסתתרא ה’ מתמן: הכוונה היא, בעת שעלמא דאתגליא אינה עולה ומלבשת לעלמא עילאה, שאז עלמא עילאה בסתירא, ואיננה מאירה לתחתונים, וע”כ אינו כתוב בה’ הידיעה, כי נסתר הוא. עש”ה.

וז”ש, במספר שתין רבוא אינון, דקיימין כחדא, ואפיקו חילין לזינייהו דלית לון חושבנא: מספר, פירושו תכלית השלימות. בסו”ה ​השמים מספרים כבוד אל וכו’ (תהלים יט), כמ”ש בזוהר (תרומה אות קפ”ה) מאי מספרים וכו’ אלא דנהרין ונצצין בנציצו דנהורא עילאה, וסליקין בשמא דכליל בנהירו דשלימו עילאה וכו’, ובגין כך סלקין בשמא שלים, ונהירין בנהירו שלים, ונצצי בנציצו שלים. וכו’ עש”ה. הרי שמספר, מורה על הארת השלימות הגמורה. ומכאן תבין שההארה הבלתי שלמה נבחנת, לבלי מספר או דלית ליה חושבנא להורות שהם מחוסרי השלימות הנק’ מספר.

ותדע דאלו המוחין דאו”א עילאין הנ”ל שהז”א משפיע אותם לנוקבא, הוא סו”ה השמים מספרים כבוד אל וכו’ כי השמים ה”ס ז”א, כבוד אל, הוא נוקביה דז”א, מספרים, הם שפע המוחין דאו”א עילאין. ומוחין אלו נבחנים לסוד ששים רבוא, כי מדרגות דנוקבא נבחנות ליחידות, דז”א לעשרות, דישסו”ת למאות, דאו”א עילאין, לאלפים, ודא”א לרבבות. ויש לאו”א עילאין ב’ הבחנות, או מבחינתם עצמם, שאז נבחנים לאלפים. או מבחינת מוחין דחכמה, שמקבלים מן הראש דא”א, שאז נבחנים גם הם לרבבות כמוהו, אלא רק לו”ק דא”א, להיותם מלבישים מפה ולמטה דא”א, וע”כ הם ביחס הזה רק בחי’ ו”ק דא”א,שהיא רבבות, וו”ק הם ששים, וע”כ ה”ס ששים רבוא.

ולפיכך בעת שהנוקבא עולה ומלבשת לאו”א עילאין, היא מקבלת מספר שלם שהם ששים רבוא: ששים, פירושם ו”ק, כי עדיין חסרה גם אז לבחינת הראש דא”א, ורבוא מורה על מדרגות דא”א, המאירות תוך או”א, דהיינו תוך הו”ק שלו, המתלבשים באו”א, וע”כ יש לה לנוקבא מספר ששים רבוא.
וזה אמרו, במספר שתין רבוא אינון דקיימא כחדא, ואפיקו חילין לזינייהו דלית לון חושבנא כי נתבאר דב’ דרגין מ”י ומ”ה רשימין בנוקבא, אשר מ”י ה”ס או”א עילאין המתלבשים בנוקבא, ונעשית בזה לבחינת עלמא עילאה. ואז יש לה מבחינה זו סוד מספר דשתין רבוא. ובחינת מ”ה שבנוקבא, ה”ס ישסו”ת המתלבשים בנוקבא בבחינת קיימא לשאלה מ”ה, כנ”ל, ומבחינה זו ה”ס עלמא תתאה, ואלו ב’ דרגין מ”י ומ”ה האמורים, נעשות בה בבחינת פרצוף אחד, אשר מחזה ולמעלה שלה היא מלבשת לאו”א עילאין, ומחזה ולמטה שבה היא מלבשת לישסו”ת.

והם פרצוף אחד בה, כמ”ש לעיל דכלא חד, ולפיכך, נבחנות גם בתולדות של הנוק’ אלו ב’ דרגין, כי מצד עלמא עילאה מ”י שבה, ה”ס המוציא במספר צבאם דהיינו במספר שתין רבוא ומצד עלמא תתאה מ”ה שבה נבחנות התולדות שהן מבחינת בלי מספר. וז”ש ואפיקו חילין לזינייהו דלית לון חושבנא דהיינו שמוציאה התולדות למיניהן לבלי מספר, כלומר, שאין בהן אותן המוחין דמספר מאו”א עילאין, אלא מישסו”ת שהם בלי מספר.

ושמא תאמר, א”כ נמצאות התולדות שלה מחוסרי השלימות להיותן בחסרון המספר. לזה אומר במספר שתין רבוא אינון דקיימין כחדא ואפיקו חילין וכו’, כלומר, דאלו ב’ דרגין שבה, שהן: מספר ובלי מספר, הן קיימין בה כחדא, שמחוברות בה בבחי’ מדרגה אחת ממש, וע”כ נמצאות גם בתולדות שלה אינון ב’ דרגין כחדא: שמצד אחד נבחנות התולדות שלה שהן במספר שתין רבוא, ומצד הב’ הן בלי מספר. וכיון שכן, נבחנת בהן הבלי מספר, לתוספות שלמות בלבד, ולא כלום למשהו חסרון.

וטעם הדבר, כי הברכה והפריה ורביה דזרע תלויות לגמרי בבחינת עלמא תתאה מ”ה, הנבחנת לבלי מספר. שז”ס ברכת הזרע המובא בכתוב ​הבט נא השמימה וספור הככבים אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו כה יהיה זרעך (בראשית ט”ו), הרי שברכת הזרע באה רק בבלי מספר, דהיינו משם מ”ה. ולפיכך אחר כל השלימות של המוחין דמספר שהשיגה מאו”א עילאין מ”י, יש לה תוספת לברכה מן מ”ה בסוד בלי מספר, דלית לון חושבנא, ויש לה גם ברכה, ושתיהן נכללות בנשמות ובתולדות.

לשון הזוהר

כ) לכלם, בין אינון שתין, בין כל חילין דילהון, בשם יקרא. מאי בשם יקרא. אי תימא דקרא לון בשמהתהון, לאו הכי הוא, דא”כ בשמו מבעי ליה. אלא בזמנא דדרגא דא לא סליק בשמא ואקרי מי, לא אוליד ולא אפיק טמירין לזיניה, אע”ג דכלהו הוו טמירין ביה, כיון דברא אלה, ואסתלק בשמיה, ואקרי אלהים, כדין בחילא דשמא דא, אפיק לון בשלימו, ודא הוא בשם יקרא, בההוא שם דיליה, קרא ואפיק כל זינא וזינא לאתקיימא בשלימותיה. כגוונא דא ראה קראתי בשם: אדכרנא שמי לאתקיימא בצלאל על קיום אשלמותיה.

פירוש הסולם

כ) לכלם בין אינון וכו’: לכלם בין לששים רבוא אלו, ובין לכל צבאותיהם, שאין להם מספר, בשם יקרא. מהו, בשם יקרא. אם תאמר, שקורא אותם בשמותיהם, אינו כן, כי אם היה כן, היה צריך לומר בשמו יקרא. אלא בזמן שמדרגה זו אינה עולה בשם אלקים, אלא נקראת מ”י (כנ”ל אות י”ד) אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע”פ שכולם היו נסתרים בה, דהיינו אע”פ שכבר עלו אותיות אל”ה, אלא שעוד הן חסרות לבוש היקר של חסדים, שאז הן נסתרות, ואינן עולות בשם אלקים (כנ”ל אות י”ד בהסולם) כיון שברא אותיות אל”ה, ועלו בשמו, דהיינו שנתלבשו בלבוש היקר דחסדים, שאז מתחברים אל”ה עם מ”י, ונקרא אלהים, כנ”ל.

אז בכח השם הזה הוציא אותם בשלמות, וזהו בשם יקרא, שפירושו, באותו שם שלו קרא והוציא כל מין ומין שיתקיים בשלמותו. ואז כתוב, המוציא במספר צבאם ​לכולם בשם יקרא. דהיינו בשם השלם אלקים. כעין זה, כתוב, ​ראה קראתי בשם, שפירושו, אני מזכיר את שמי, כדי שבצלאל יתקיים במלוא קיומו.
ביאור הדברים, הוא כנ”ל בדבור הסמוך, שהשלימות הגדולה של המוחין, שה”ס שמא דאלהים, שורה על הנשמות והתולדות שלה בב’ דרגותיה כחדא, דהיינו הן על דרגת שתין רבוא שבה. והן על דרגת כל חילין דלית לון חושבנא, על שתיהן שורה השם. שעל זה רומז הכתוב, לכלם בשם יקרא.

וז”ש, מ”י לא אוליד וכו’ כיון דברא אלה וכו’ בחילא דשמא דא אפיק לון בשלימו כי נתבאר לעיל בסמוך, שברכת הזרע תלויה לגמרי בשם מ”ה שהיא בחינת דלית להון חושבנא. והפירוש הוא, כי המוחין דמספר הם הארת החכמה. שהיא סוד השם השלם, וכל בחינותיה הן בתכלית השלימות. והמוחין דבלי מספר הבאים דוקא משם מ”ה, הם המוחין דחסדים לבד. ונתבאר לעיל במאמר אליהו לר”ש, שהארת החכמה אינה מקובלת בלי לבוש יקר דחסדים, שמטרם זה, אע”פ שאותיות אל”ה עלו למ”י, מ”מ לא סליק בשמא אלהי”ם, שז”ס מ”י ברא אל”ה, שפירושו, דברא נהורא דחסדים לנהוריה דחכמה, ואתלבש דא בדא, וסליק בשמא עילאה.

וזה אמרו כאן : מ”י לא אוליד ולא אפיק טמירין לזיניה אע”ג דכלהו הוו טמירין ביה, דהיינו כנ”ל, דאע”ג דכבר נפיק הנקודה מגו מחשבה למקומה למלכות, והיתה לגליפו דחד ציורא קדש קדשין, כי חזרו בה בינה וזו”ן דכלים וגה”ר דאורות, ועכ”ז כלא טמירא ביה, ועוד נשארים אל”ה עמיק וסתים בשמא, מטעם שהם אינם יכולים לקבל הארת חכמה בלי חסדים. אלא כיון דברא אל”ה, היינו אחר שהוסיף ונזדווג על מסך דמ”ה שהוא בחי’ עלמא תתאה, והוציא עליו קומת מוחין של חסדים הנק’ בלי מספר, והשפיע אותה לאל”ה, שה”ס ברא אל”ה, דהיינו שנתן בהם הלבוש של חסדים הנק’ ברא הנה אז ואסתליק בשמיה ואקרי אלהים, כי עתה אחר שהשיגו קומת חסדים יכולים לקבל הארת חכמה שהם המוחין דמספר שתין רבוא, ואז אתחברון אתוון אלין באלין ואסתלק בשמיה ואקרי אלקים

. כדין בחילא דשמא דא אפיק לון בשלימו, לכן גם על הנשמות והתולדות שיצאו משם אלהים, נמצאת בהן אותה השלימות של השם, שהיא התלבשות החכמה בחסדים. ודא הוא בשם יקרא שהשם נקרא על התולדות בההוא שם דיליה קרא ואפיק כל זינא וזינא לאתקיימא בשלימותיה, שבשם הזה הוציא התולדות הן במין דששים רבוא והן במין דלית לון חושבנא, כדי שיתקיימו שבשלימותה של השם, דהיינו שיתלבשו זה בזה כמו שהם מלובשים בהשם. ומ”ש ראה קראתי בשם וכו’ : מביא ראיה מהכתוב, שהמלים קריאה בשם, מורות על קיום ושלימות.

מאמר אותיות דרב המנונא סבא

לשון הזוהר

כא) מרוב אונים, מאי מרוב אונים. דא ריש דרגין, דסליקו ביה כל רעותין ואסתלקו ביה בארח סתים. ואמיץ כח, דא רזא דעלמא עלאה,דאסתלק בשם אלהים כדקאמרן. איש לא נעדר, מאינון שתין רבוא דאפיק בחילא דשמא, ובגין דאיש לא נעדר, בכל אתר דמיתו ישראל ואתענשו בחובייהו, אתמנון ולא אעדר מאינון שתין רבוא אפילו חד, בגין למהוי כלא דיוקנא חדא: כמה דאיש לא נעדר לעילא, אוף הכי לא נעדר לתתא.

פירוש הסולם

כא) ​מרוב אונים: שואל, מהו, מרוב אונים. ומשיב, זהו ראש המדרגות, שכל הרצונות עולים בו, ומתעלים בו בדרך סתום. ואמיץ כח, זהו סוד העולם העליון, הנקרא מ”י, שנתעלה בשם אלקים, כמו שאמרנו. איש לא נעדר, היינו מאותם ששים רבוא שהוציא בכח השם הזה. ומשום שאיש לא נעדר ממספר ששים רבוא, ע”כ בכל מקום שמתו ישראל ונענשו בחטאותיהם, נמנו אח”כ, ולא נעדר מאלו ששים רבוא אף אחד, כדי שיהיה הכל בצורה אחת, הן למעלה והן למטה, וכמו שאיש לא נעדר ממספר ששים רבוא, למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה.

ביאור הדברים, מרוב אונים, רומז לכתר דאו”א עילאין, שהוא ריש דרגין של המוחין הללו, שה”ס בינה דא”א שנעשה כתר לאו”א, ששם סליקו דכל רעותין, שכל המדרגות מקבלות ממנה. ועכ”ז ואסתלקו ביה בארח סתים, כי ה”ס אוירא דלא אתידע שהי’ לא נפיק מאוירא דיליה, כי הוא בסוד כי חפץ חסד הוא, וע”כ הוא בתכלית השלימות (כנ”ל במראות הסולם ד”ה והוא) וע”כ נק’ אוירא דכיא, ומשמיענו, שאע”פ שקומת החסדים המכונה אויר היא יוצאת על בחי’ עלמא תתאה, שהיא מ”ה, מ”מ היא בתכלית השלימות, משום שהאור הזה נמשך מבחינת ג”ר דבינה דא”א, שהיא ריש כל דרגין דאצילות, שהן או”א וישסו”ת וזו”ן. ולפיכך נבחנת גם קומת החסדים שבה לבחינת אוירא דכיא כמו בג”ר דבינה דא”א.

וז”ש, ואמיץ כח, דא רזא דעלמא עלאה: דהיינו בחינת מ”י שבנוקבא, שמשם נמשך המספר דשתין רבוא. כי היא מלבשת לעלמא עילאה, שהיא או”א עילאין כנ”ל. וזה אמרו איש לא נעדר, מאינון שתין רבוא דאפיק בחילא דשמא, כי משם משגת המוחין דמספר שתין רבוא, כנ”ל. וז”ש, כמא דאיש לא נעדר לעילא אוף הכי לא נעדר לתתא: כיון שהנוקבא הלבישה לאו”א עילאין, בסוד אמא, אוזיפת לברתא מאנהא וקשיט לה בקישוטהא, כנ”ל, ע”כ נעשית לגמרי כמו או”א עילאין, וכמו שמוחין דאו”א עילאין הם שלמים בסוד מספר שיתין רבוא. ואיש מהם לא נעדר, כן הנוקבא שלימה במספר הזה, ואיש לא נעדר.

לשון הזוהר

כב) בראשית רב המנונא סבא אמר, אשכחן אתוון בהפוכא, בית בקדמיתא ולבתר ב, היינו בראשית ברא, לבתר א בקדמיתא ולבתר א, היינו אלהים את. אלא כד בעא קב”ה למעבד עלמא כל אתוון הוו סתימין, ותרין אלפין שנין עד דלא ברא עלמא, הוה מסתכל קב”ה ואשתעשע בהו.

פירוש הסולם

כב) בראשית, רב המנונא וכו’ : ​בראשית. רב המנונא סבא אמר, מצאנו במלים בראשית ברא אלקים את, סדר האותיות שבהן, בהפך. שמתחילה כתוב ב‘ ואחר כך ב‘, דהיינו בראשית ברא. ואח”כ כתוב א‘ בתחילה ואחר כך א‘, דהיינו אלקים את. ומשיב, כאשר רצה הקב”ה לעשות את העולם, כל האותיות היו עוד סתומות. ואלפיים שנה מטרם שנברא העולם, היה הקב”ה מסתכל ומשתעשע באותיות.

ביאור הדברים, שתי קושיות מקשה, א) למה באו האותיות א”ב בהפוכא בהתחלת התורה, מתחילה ב’ ואח”כ א’. ב) למה נכפלו אותן האותיות, שמתחילה ב’ ביתין דשתי המלות בראשית ברא, ואח”כ ב’ אלפין דשתי המלות אלהים את.
ומשיב, כד בעא קב”ה למעבד עלמא, בעת שהקב”ה, שהוא בינה, רצה להוציא את הזו”ן שהם נק’ עולם, היו עוד האותיות, שהן הכלים של זו”ן, שנקראים אותיות, סתימין שהיו נכללות בגה”ר שהן או”א, ולא היו נודעים.

וחכמה ובינה נק’ ב’ אלפין שנין, ומטרם דברא עלמא, היו האותיות דזו”ן כלולות בחו”ב, ע”כ מכונה התכללות זו דזו”ן שבתוך חו”ב, אשר ב’ אלפין שנין, עד דלא ברא עלמא, הוה מסתכל קב”ה ואשתעשע בהו, כי אז היו הזו”ן לבחינת מ”ן בהב’ אלפין שנין, שהם חו”ב, והמ”ן גורמים תמיד שעשועים לעליון, וז”ש, שבעת ההיא שהיו למ”ן בחו”ב הוה מסתכל קב”ה ואשתעשע בהו.

לשון הזוהר

כג) כד בעא למברי עלמא, אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישייהו.שריאת את ת למיעל ברישא, אמרה, רבון עלמין: ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא חותמא דגושפנקא דילך, אמת, ואת אתקריאת אמת, יאות למלכא למשרי באות אמת, ולמברי בי עלמא. אמר לה קב”ה יאות אנת וזכאה אנת, אלא לית אנת כדאי למברי בך עלמא, הואיל ואנת זמינא למהוי רשים על מצחין דגוברין מהימנין, דקיימו אורייתא מא ועד ת, וברשימו דילך ימותון. ועוד, דאנת חותמא דמות, הואיל ואנת כך, לית אנת כדאי למברי בך עלמא. מיד נפקת.

פירוש הסולם

כג) כד בעא למברי וכו’: כשרצה לברוא את העולם, באו כל האותיות לפניו מסופן לראשן, והתחילה אות ת‘ להכנס בתחילה. אמרה רבון העולמים: טוב לפניך, לברוא בי את העולם, כי אני חותמת הטבעת שלך שהיא אמת, כלומר, אות אחרונה שבמלה אמת. ואתה נקרא בשם אמת. יפה למלך להתחיל באות אמת, ולברוא בי את העולם. אמר לה הקב”ה : יפה את, וישרה את, אבל אין את ראויה לברוא בך את העולם, משום שאת עתידה להיות רשומה על מצחותיהם של אנשי האמונה, שקיימו את התורה מן א‘ עד ת‘, ​וברשימתך ימותו (כמ”ש שבת נ”ה.) ועוד, שאת חותם המות, כלומר שת‘ היא אות אחרונה גם במלה מות. ומשום שאת כך, אין את ראויה לברוא בך את העולם. מיד יצאה.

ביאור הדברים, בעת שהתחיל לברר את הזו”ן הנק’ עולם, בכדי למברי אותם, באו כל האותיות דזו”ן קמיה דקב”ה, החל בת‘ שהיא סופא דכלהו אתוון ומסיים בא‘ שהיא רישא דכלהו אתוון. וענין ביאתן מסופא ארישייהו ולא כסדרן בא”ב, הוא משום שבאו בסוד מ”ן, שבהם מסודרים כן בסוד תשר”ק וכו’. וסדר אב”ג בסדרן הוא רק בסוד מ”ד, שהם ממעלה למטה. אבל המ”ן, סדרן הפוך תמיד מהמ”ד, להיותו ממטה למעלה. (כמ”ש בז”ח שה”ש אות רפ”ד).

והנה הדרוש הזה של האותיות הוא עמוק מכל עמוק, ובכדי לבארו באפס מה, אתן לך הקדמה קצרה על הקפו של הדרוש הזה. והוא: כי בריאת העולם פירושו, שכלול וקיום, באופן שיוכל העולם להתקיים ולגמור הכונה שעליה נברא. ונודע שזה לעומת זה עשה אלהים. שפירושו שכנגד כל כח שיש בקדושה, עשה הקב”ה כח שקול בס”א כנגד הקדושה, כמו שיש ד’ עולמות אבי”ע דקדושה, כן יש ד’ עולמות אבי”ע דטומאה כנגדם, וע”כ בעולם עשיה לא יוכר בין עובד אלקים ללא עבדו, שפירושו, שאין בירור כלל בין קדושה לטומאה (ע”ח ש’ מ”ג בהקדמה) ולפי”ז קשה מאד, איך אפשר לעולם שיתקיים, כי איך נדע להבדיל בין טוב לרע, בין קדושה לטומאה.

אמנם יש בירור אחד חשוב מאד, והוא: כי אל אחר אסתרס ולא עביד פירי, וע”כ הנכשלים בו ללכת בדרכי אבי”ע דטומאה, מתייבש מקורם ואין להם שום פירות רוחניות לברכה, והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. והפוכו הם הדבקים בקדושה שזוכים לברכה במעשה ידיהם, כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. (תהלים א’) והוא הבירור היחיד שבעולם העשיה, לדעת אם הוא קדושה, או ח”ו להיפך. וז”ס הכתוב, ​ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ואחר כך כתוב, ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים ללא עבדו. (מלאכי ג’). הרי מפורש, שאין להבחין כלל בין עובד אלהים ללא עבדו, רק בסוד הברכה בלבד ולא בשום דבר, כי ע”כ כתוב, ובחנוני נא בזאת.

וזהו הקוטב של כל הדרוש הזה של האותיות, כי באו כל האותיות כולן אף אחת מהן לא תחסר, בכדי לברוא העולם בהוראת מדרגתה בקדושה המיוחדת לאותה האות, כי כ”ב אותיות, הן פרטות כל ראשי המדרגות הנמצאות בד’ העולמות אבי”ע, וכל אות מהן היתה חושבת את מעלת מדרגתה, להורות, שעל ידי השגת מדרגתה, יוכלו בני העולם להגביר את הקדושה על הקליפות, בכדי להגיע אל גמר התיקון הנרצה. והקב”ה השיב לכל אחת מהן, שיש כנגדה אותו הכח גם בקליפות, ועל כן לא ישיגו בני העולם על ידה שום בירור, עד שבאה הב‘, שהוראת מדרגתה היא הברכה, שכנגדה אין שום לעומת בקלי’, כי אל אחר אסתרס ולא עביד פרי כנ”ל. ואז אמר לה הקב”ה, הא ודאי בך אברי עלמא וכו’. כי בה לבד יש בירור והבחן לדעת בין עובד ה’ ללא עבדו, משום שלא נמצא לה לעומת בס”א. וע”כ, בה ודאי יתקיים עלמא לברר ולהגביר את הקדושה על מרכבות הטומאה עד שיבולע המות לנצח. ויבואו לגמר התיקון.

גם יש לדעת בכלל, ענין התחלקות כ”ב האותיות לג’ מדרגות בדרך כלל, שהן: בינה, ז”א, מלכות. כי למעלה מבינה אין כלים, שהם האותיות. וכ”ב האותיות שבבינה נק’ אתוון רברבין, וכ”ב האותיות שבז”א הן אתוון סתם, וכ”ב האותיות שבמלכות הן אתוון זעירין. ועד”ז הן מתחלקות בדרך פרט לג’ מדרגות: בינה, ז”א, ומלכות. כי בכ”ב אותיות שבבינה יש בינה, ז”א ומלכות, וכן בכ”ב שבז”א, וכן בכ”ב שבמלכות. כי ע”כ כ”ב האותיות עצמן מתחלקות לג’ דרגות: ליחידות, לעשרות ולמאות. שהיחידות מא’ עד אות ט’, הן ט”ס דבינה, והעשרות מיו”ד עד אות צ’, הן ט”ס דז”א והמאות הן מהנוקבא. ולכן אין במלכות כי אם ד’ אותיות קרש”ת, כי אינה תופסת רק ד’ ספי’ של הז”א שמחזה שלו ולמטה, שהן נהי”ם, ק”ר הן נו”ה, ש”ת הן יסוד ומלכות.

ואין להקשות, הרי נודע, שיחידות הן בנוקבא, ועשרות בז”א ומאות באמא. והענין הוא: כי תמיד יש ערך הפוך בין האורות לכלים, שבכלים נבחן, שהעליונים באים בתחילה, והפוכו באורות, שבהם התחתונים באים תחילה. באופן שאם אין שם אלא יחידות דכלים, שהם מא‘ עד י‘, אין שם אלא בחינת מלכות דאורות. ואם באות גם העשרות דכלים, בא גם אור הז”א דאורות. ואם נשלמות גם המאות דכלים קרש”ת, באים האורות של הבינה, שהם מאות. וע”כ נבחנות המאות לבינה, והעשרות לז”א, והיחידות למלכות.

אמנם מבחי’ הכלים לבדן הוא בהיפוך, שיחידות באמא, ועשרות בז”א, ומאות בנוקבא.
וז”ש, שריאת את ת’ למיעל וכו’. פירוש, כי ידעת שכל אות ואות מהא”ב, יש לה מדרגה מיוחדת בשליטתה. ולפיכך טענה הת‘ שהיא יותר ראויה לשכלול העולם מכל האותיות כולן, לפי שבה שליטת האמת, והיא חותמא דגושפנקא דמלכא.
והענין הוא, כי נודע שאין הסטרא אחרא מתקיים אלא ממה שהקדושה מאירה לו נהירו דקיק, שה”ס ​ורגליה יורדות מות, וה”ס ​ומלכותו בכל משלה. וז”ס רגל הק‘ הנמשכת למטה משורת האותיות, הרומזת על נהירו דקיק שהמלכות נותנת לס”א.

וע”כ לא תמצא בכל כ”ב האותיות יציאת רגל למטה רק בק‘, שהיא שייכת לאותיות המלכות, כי קרש”ת הן במלכות כנ”ל. אמנם בתחילה היתה הרגל השמאלית של הת‘ מתחלת להמשך למטה מהשורה, וראה הקב”ה שתהיה אחיזתו של הס”א חזקה יותר מדאי, ע”כ הפסיק אותה הקב”ה, והחזיר רגלה להסתיים בשוה עם השורה דקדושה, ולכן נתעבתה הרגל השמאלית שלה, כי החלק הנמשך לחוץ שהחזירה, נתכפל עליה שם, ומחמת זה לא מגיעה ממנה שום הארה אל הקלי’ וס”א, ולא עוד, אלא שנתתקנה להיות חותמא דגושפנקא, השומר על הקליפות שלא להתקרב לינק דרך שם מן הקדושה, וכל הנוגע בה ימות. וענין ההארה הדקיקה הנצרכת לקיום הקלי’ נעשה באות ק‘, כי מצד היותה האות היותר גבוהה שבמלכות, ורחוקה מהקלי’ והס”א, ע”כ אין פחד מאחיזה יתירה אל הקלי’.

ומטעם זה נק’ קוף, להורות שממנה באה תחילת הכח אל הס”א והקלי’, הנק’ אדם בליעל, להדמות אל פרצופי הקדושה בסוד זה לעומת זה, כמו הקוף הדומה לאדם, וטועים בני אדם אחריהן, והן משקרין בשמא דקודשא ב”ה.
וזה שטענה הת‘, כיון דאנא חותמא דגושפנקא דילך, שאנכי עומדת בסיום כל פרצוף, ואיני נותנת לקליפות להתקרב ולינק מהקדושה ולשקר בשמא דילך, לפיכך מהראוי שיברא בי העולם, ועל ידי יהיו כל הבירורים בין הס”א לקדושה, ויובטחו בני העולם לתעודתם.

וזה אמרו ואת אתקריאת אמת יאות למלכא למשרי באת אמת ולמברי בי עלמא, פי’ כיון שהשם שלך אמת, שמורה שאי אפשר להדבק בך זולת ע”י השגת מדת האמת, לכן יאות למלכא למשרי באות אמת, ולמברי בי עלמא, כי במדתי ירחיקו בני העולם את הס”א והקליפות, ויתדבקו בך, ואז יהיו בני העולם מובטחים לגמר התיקון. וזה שאיתא בזוהר: ​קרוב ה’ לכל קוראיו, למאן קרוב, חזר ואמר, לכל אשר יקראוהו באמת, וכי אית מאן דיקרי ליה בשקרא, אמר ר’ אבא, אין, ההוא מאן דקרי ולא ידע למאן דקרי. מנלן, דכתיב לכל אשר יקראוהו באמת, מאי באמת, בחותמא דגושפנקא דמלכא דהוא שלימא דכולא. (האזינו אות ר”י).

והשיב לה הקב”ה, כי היא אינה ראויה למברי בה עלמא, משום שבכוחה יהיו הדינים קשים יותר מדאי, שהרי אפילו צדיקים גמורים שכבר זכו לרשימו דחותמא שלה, וקיימו את התורה מא‘ עד ת‘, מ”מ נענשין מכחה קשה, משום שלא מיחו ברשעים. כמ”ש במ’ שבת (דף נ”ה ע”א). ועוד שהיא ג”כ חותמא דמות, שמכחה נתהוה המות בעולם, כי לא נתקבצו בני האדם למיתה, אלא משום שהנחש זייף החותם שלה והחטיא לאדה”ר בעץ הדעת. כמ”ש בתקונים (תקון כ”ב) ולפיכך אי אפשר שיוכל העולם להתקיים על ידה.

לשון הזוהר

כד) עאלת את ש קמיה, אמרה קמיה: רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי אתקרי שמך שדי, ויאות למברי עלמא בשמא קדישא. אמר לה: יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת, אבל הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון לא בעינא למברי בך עלמא, דבגין דלא יתקיים שקרא אלא אי יטלון לך ק ר.

פירוש הסולם

כד) עאלת את ש‘ וכו’ : נכנסה לפניו אות ש‘. אמרה לפניו : רבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי נקרא שמך שדי, ויפה לברוא את העולם בשם קדוש. אמר לה : יפה את, וטובה את, ואמיתית את, אבל משום שאותיות שקר לקחו אותך להיות עמהן, איני רוצה לברוא את העולם בך, כי לא יתקיים שקר, אלא אם האותיות ק’ ר‘ יקחו אותך.

ביאור הדברים, ב’ סיומין יש לה לנוקבא. הא’ נק’ מלכות דמלכות, והיא הת‘, וסיום הב’ נק’ יסוד דמלכות, והוא הש‘. והענין הוא, כי בהיותה בלי בנין מאו”א, נבחנת הת‘ לסיומא, שהיא דינא קשיא, כמ”ש לעיל בדיבור הסמוך. ובהיותה בבנין פרצוף ע”י או”א עילאין, נעשית בסיום שלה אות ש‘, אשר ג’ הראשים של הש‘ מורים על הארת חג”ת דאמא, שמקבלת ע”י הז”א, בנקודת הסיום שלה. בסו”ה ​באר חפרוה שרים וגו’ (במדבר כ”א). כי ע”י הארה זו נעשית כלי לקבל מאה ברכות מז”א, בסוד  ​אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי (סנהדרין כ”ב.), כי נעשית בזה לבית קבול, לקבל מאה ברכאן מהיסוד דז”א.

וע”כ נקרא הסיום הזה בשם נקודה האמצעית דישובא, כי כל ישוב העולם ממנה בא, ונק’ ג”כ בשם יסוד הנוקבא.
ולפיכך נק’ אות ש‘ אות אמת כמו הת‘, וכן נק’ חותמא דמלכא כמוה. כי מלת חותם היא רבת משמעות. הא’, מורה על סיום הפרצוף, כמו חותם המלך, הבא בסיום הכתב, הנכתב בשם המלך. והב’ הוא, כי חותם המלך הוא כמו המלך עצמו כמ”ש בתקונים (תקון כ”ב), הכי דחילין מרשימו דחותמא דמלכא כאילו הוי מלכא. ומטעם זה נקרא החותם אות אמת, כי ע”כ כל האמתיות ניכרת מתוך החותם. אמנם עולה מעלת הש‘ על הת‘, כי הש‘ נק’ בסוד השם שד”י. שפירושו: ​שאמר לעולמו די ואל תתפשט יותר (חגיגה י”ב.). ומורה בזה על בנין העולם מבחינת הישוב שנסתיים רק בש‘, ובה אמר לעולמו די, ואל תתפשט בבחינת הת‘. וע”כ נקראת נקודת הסיום דש‘ בשם נקודה אמצעית דישובא.

וזו טענת הש’, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי אתקרי שמך שד”י כי אחר שראתה שדחה הת‘ משום מדת הדין הקשה שבה, חשבה הש‘ בעצמה, שהקב”ה יבחר את מדתה למברי בה עלמא, שהרי יש לה כל המעלות של הת‘, כי גם היא חותם המלך, וגם היא אות אמת. ועוד לה מעלה נוספת, כי בה נק’ השם שד”י, כי היא נבחרת לסיומא דנוקבא לבחי’ ישוב העולם, ולא הת‘, ע”כ מצאה עוז בעצמה לבא לפני הקב”ה שיברא העולם במדתה.

השיב לה הקב”ה, לש‘, אע”פ שמעלתך גדולה מאד, כמו שאמרת, הנה דוקא משום זאת, הלעומת שלך בקליפה מתחזק ביותר. כי לא היה מתקיים שקרא בעולם, אם לא היו נטלין לך ב’ האותיות דזיוף ושקר של הקלי’, שהם ק’ ר‘. פי’, כי ב’ מקורות הן אל הס”א ולכל הקלי’: האחד הוא בחינת הארה דקיק, שהקדושה בעצמה מאירה להן כדי להיות לה קיום, שלא תתבטלנה כל זמן שיש צורך בהן להעניש את הרשעים. ומצד זה אין בנינן גדול כי ההארה מועטת מאד, והוא רק כדי חיותן בלבד, שהזכר דקלי’ הוא בבחי’ ו”ק בלי ראש, והנוק’ רק בבחינת נקודה בלי התפשטות כלל. וכבר ידעת שהארה דקיק זו נמשכת להן ע”י אות ק‘, שבזה התחלת כחן להדמות אל האדם דבי”ע דקדושה, כקוף בפני אדם. שה”ס ​זה לעומת זה עשה אלהים (קהלת ז’).

ומקור ב’ אל הס”א, הוא מחמת קלקול התחתונים. שע”י מעשיהם הרעים מוציאים אורות דקדושה אל הקליפות, שהקלקול הראשון היה בחטא דעצה”ד, שמכח זה נעשה להן בנין גדול בה’ פרצופין ובאבי”ע, כמו שיש לקדושה.
והמקור הב’ הזה הוא אות ר‘, שזה מורה שעולות ומתאחזות עד הבינה דמלכות שהיא אות ד‘, כי נתבאר לעיל שכ”ב האותיות של המלכות נחלקות בה, לבינה ז”א מלכות, שהיחידות בינה, והעשרות ז”א, והמאות מלכות. ונמצאת הד‘ של כ”ב אותיות דמלכות עומדת בהתחלת ז”ת דבינה שלה, כי אב”ג הן ג”ר ומהד‘ ואילך עד הט‘ הן ו”ק דבינה שבמלכות.

וסוד הד‘ זו מורה על בחינת העוני והמסכנות שבמלכות בכללה, כי לית לה למלכות מגרמה ולא מידי, אלא ממה דיהיב לה בעלה ז”א, כנודע. ומדתה זו נרשמת בסוד הד‘ שלה. כי במילואה היא דל”ת מלשון דלות וריקנית, ויש לה לד‘ בחי’ זוית בולטת בגגה, שזה מורה על בליטת החסדים שבה, שהד‘ לוקחת מן הג‘ שמלפניה, שג‘ זו היא מג”ר דבינה שלה, המקבלת מבחי’ שכנגדה בז”א, והוא מבחינה שכנגדה בבינה, ששם החסדים בשפע גדול. וע”כ נק’ ​ג‘ מלשון גומל חסדים, (שבת ק”ד). כי הוא גומל חסד עם הד’ דלית לה מגרמה ולא מידי ומשפעת לה חסדים בשפע. ובליטת חסדים זו, נרמזה בזויות שבגגה של הד‘.

אמנם הלעומת של המלכות דקדושה, הוא נרגן מפריד אלוף, שה”ס דל גאה ואינה רוצה להיות מקבלת מהג‘ ולהיות נכנעת אליה, אלא שמתיימרת להיות ראש בגאוה גדולה, וע”י פגם זה נמחקה הזוית מן הד‘, שהיא בליטת חסדים שבה, ונעשתה דל ורש, כי מחיקת הזוית מן הד‘ עושה אותה צורת ר‘ דהיינו רש, שז”ס​ גם במלכותו נולד רש (קהלת ד’). והיחוד של הז”א ונוקבא דקדושה הוא בסוד אח”ד, כי א”ח הוא ט”ס דז”א, והוא משפיע מן ג‘ דבינה אל ג‘ דמלכות, שעי”ז נעשית המלכות בסוד ד‘ בזוית בולטת בחסדים בשפע, ועי”ז נעשים הזו”ן לבשר אחד ביחוד גמור. ונמצא בעת שהתחתונים מקלקלים מעשיהם נותנים כח למלכות דס”א להתאחז בד‘ שהיא המלכות. למחוק הזוית הבולטת בחסדים, ולעשותה ר‘, ואז נעשה מאח”ד אח”ר, ואלהים אחרים נאחזים בזו”ן דקדושה. שז”ס ​ונרגן מפריד אלוף (משלי ט”ז).

ואז נבחן שק”ר דס”א הנ”ל חומסות להן את חותם הש‘, שהיא אות אמת, ויסוד הנוקבא, שהיא בית הקבול של יסוד דז”א, כנ”ל, הנה עתה הגיע זה לאל אחר דס”א, כי נבנה בש‘ זו בחי’ יסוד אל הנוקבא דס”א, וגדל ע”כ הס”א בע”ס שלמות עם ראש, ובחינת הש‘ שעשקה נעשית לה לנקודה דחורבא, כי מחורבן הקדושה נבנה הס”א, ומכאן נבנו האבי”ע דאדם בליעל. והנה נתבאר, איך ק”ר הן ב’ מקורות של הס”א, וע”כ נק’ אתוון דזיופי, כי הס”א זייף אותן על דרך הנ”ל, כדי להחריב הבנין ויחוד דקדושה, כדי להבנות מחורבן הקדושה, כנ”ל, והוא בעיקר, ע”י שהמשיכה להן את הש‘, שהיא צורת היסוד דנוק’, אל חלקן ורשותן ע”י הזיוף של הד‘ לר‘, שזייפו אחד לאחר, ונעשה בנין לפרצופי אלהים אחרים. הרי שלא היו מתקיימים שקרא וזיוף בבנין גדול כל כך, אם לא היו ק”ר דס”א חומסות להן את הש‘.

וזה שהשיב לה הקב”ה לש’, יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת, אבל הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון לא בעינא למברי בך עלמא, דבגין דלא יתקיים שקרא אלא אי יטלון לך ק”ר דהיינו כמבואר, שלא היה בנין לזיוף ולשקר דס”א אם לא היו חומסות להן את הש‘, ולפיכך אין לברוא את העולם על ידי מדתה, כי הלעומת שלה שקולה כנגדה, ואין גמר התיקון בטוח על ידה.

לשון הזוהר

כה) מכאן, מאן דבעי למימר שקרא יטול יסודא דקשוט בקדמיתא, ולבתר יוקים ליה שקרא, דהא את ש את קשוט איהו, את קשוט דאבהתן דאתייחדו בה. ק ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון, ובגין לאתקיימא נטלי את ש בגווייהו הוי קשר. כיון דחמאת הכי נפקת מקמיה.

פירוש הסולם

כה) מכאן מאן דבעי וכו’ : מכאן נשמע, שכל מי הרוצה לומר שקר, יקח בתחילתו יסוד אמת, ואחר כך יקיים לו השקר. כי אות ש‘, אות אמת היא, אות אמת שבה נתיחדו האבות, כי ג’ הקוים שבש‘ רומזים על ג’ אבות שהם חג”ת. וק’ ר‘ הן אותיות הנראות על צד הרע, כי הסטרא אחרא היא קר, בלי חום שהיא חיות, מפני שהוא יונק מן המלכות בעת שהיא ימא דקאפו (כנ”ל בראשית א’ דף מ”ז ד”ה ימא דקאפו) וכדי שיתקיימו, הן לוקחות אות ש‘ בתוכן, ונעשה, הצירוף, קשר, שהוא לשון חיזוק וקיום. כיון שהש‘ ראתה כן, יצאה מלפניו.

פירוש. כמ”ש לעיל, שהארת חג”ת דבינה המושפעין לה ע”י יסוד דז”א, בנתה את נקודת הסיום של הנוקבא, לבחינת כלי ובית קבול למאה ברכאן מהז”א. והחג”ת נק’ אבות, וז”ש דאבהתן אתיחדו בה, ומשום זה נקרא אות אמת, כנ”ל ע”ש.
ק”ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא : כבר נתבאר זה לעיל בסמוך כי הן ב’ המקורות של הס”א ע”ש. וז”ש, נטלי את ש’ בגווייהו הוי קשר: כי על ידי מחיקתן את הזוית של הד’ דאחד, הן חומסות לתוכן את היסוד דנוקבא דקדושה שהיא ש‘, ונבנה היסוד דנוקבא דקלי’ באות הש‘ שע”י זה נעשה להן אחיזה גדולה ביותר בקדושה, הנק’ קשר. כי קשר מורה שהאחיזה חזקה מאד וקשה לנתק אותה.

לשון הזוהר

כו) עאלת את צ אמרה קמיה : רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא, בי חתימין צדיקים, ואנת, דאתקריאת צדיק, בי רשים, דכתיב כי צדיק ה’ צדקות אהב, ובי יאות למברי עלמא. אמר לה: צדי, צדי אנת, וצדיק אנת, אבל אנת צריך למהוי טמירא, לית אנת צריך לאתגליא כל כך, בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא. מ”ט, נ איהי, אתיא י דשמא דברית קדישא ורכיב עלה ואתאחד בהדה. ורזא דא, כד ברא קב”ה לאדם הראשון דו פרצופין בראו. ובג”כ אנפוי דיוד מהדר לאחורא כגוונא דא צ, ולא אתהדרו אנפין באנפין כגוונא דא צ, אסתכל לעילא כגוונא דא צ אסתכלת לתתא כגוונא דא צ אמר לה קב”ה: תו, דאנא זמין לנסרא לך, ולמעבד לך אפין באפין, אבל באתרא אחרא תסתלק. נפקת מקמיה ואזלת.

פירוש הסולם

כו) עאלת את צ‘ וכו’ : נכנסה אות צ‘. אמרה לפניו: רבון העולם, טוב לך לברוא בי את העולם, שבי חתומים צדיקים, ואתה שנקרא צדיק, אתה רשום בי, שכתוב, ​כי צדיק ה’ צדקות אהב, וראוי לברוא בי את העולם. אמר לה: צדי, צדי את וצדיק את, אבל את צריכה להיות נסתרת, אין את צריכה להתגלות כל כך, להתחיל בך בריאת העולם, בשביל שלא לתת פתחון פה לעולם. מהו הטעם שצריכה להיות נסתרת, הוא מפני שנ‘ היתה, ובאה הי’ של השם, שהוא ברית הקדוש, ורכבה על הנ‘ ונתאחדת עמה. ונעשתה צ‘

.וסוד הדבר הוא, כי כשברא הקב”ה את אדם הראשון, שה”ס ז”א, ב’ פרצופין בראו, דהיינו פרצוף זכר ופרצוף נקבה דבוקים זה לזה באחוריהם. ומשום זה פניה של הי‘ מוחזרת לאחור, מן הנ‘, כעין זה, צ‘, שהי‘, פניה לצד זה, והנ‘, פניה לצד אחר, ואינם מוחזרים פנים בפנים, כעין זה צ אלא הי‘ מסתכלת למעלה כעין זה צ, והנ‘ מסתכלת למטה כעין זה צ‘. עוד אמר לה הקב”ה : אני עתיד לנסור אותך, דהיינו להפריד דבקות אחור באחור שבך, ולעשות אותך בחיבור של פנים בפנים, אבל במקום אחר תתעלה להיות כן, ולא מיד, בהתחלת בריאת העולם. שצריכה אז להיות אחור באחור, שיורה שהארתה נסתרת. וע”כ אין לברוא בה את העולם. יצאה אות צ‘ מלפניו, והלכה לה.

ביאור הדברים, כי אחר שראתה הצדי’ שהת‘ נדחתה מפני הדינין הקשים שבה, והש‘ מפני אחיזת הס”א שבה. מצאה עוז לחשוב שהיא ודאי ראויה למברי בה עלמא, כי גם לה מעלת החותם כמותן, ונוסף עליהם, שאין בה שום אחיזה אל הס”א. וז”ש בי חתימין צדיקים, דהיינו חותם אות ברית קודש, ע”י מילה ופריעה, הדוחה כל החיצונים. ואנת דאתקריאת צדיק בי רשים, כי גם הקב”ה שהוא הבינה, נתקנה בסוד צדיק וצדק כמו הז”א, שהם ג”ר דבינה שנתתקנו באו”א, בסוד האי שביל דאבא, בהאי נתיב דאמא יתיב.

ובסוד כתרין רחימין דמתחבקין תדיר בזווג דלא פסיק לעלמין. דכתיב צדיק ה’ צדקות אהב, צדיק, רומז על יסוד דאבא. צדקות, רומז על יסוד דאמא, שהיא בחינת נצח והוד הנקראים צדקות ה’, ומשום שהצדיק צדקות אהב, ע”כ זווגייהו לא פסיק לעלמין. וע”כ אמרה: אני ראויה למברי בי עלמא, ועל ידי מדתי יתקיים העולם בדרך בטוח אל גמר התיקון.

וז”ש, אמר לה, צדי, צדי אנת, וצדיק אנת: אות צדי היא יסוד דז”א, וכשהיסוד כלול יחד עם הנוקבא נק’ צדיק. כי ט”ס דז”א הן מי‘ עד צדי, והק‘ היא התחלת הנוק’, כנ”ל, וכשהנוקבא דבוקה ביסוד, הרי הק‘ דבוקה בצדי, ונק’ אז היסוד, צדיק. וזה ששיבח אותה הקב”ה, צדי אנת, במקומך ביסוד ז”א. וצדי אנת במקומי, כי את רשומה בי, בזווג דלא פסיק, כדברך. וגם צדיק אנת, כי גם הנוקבא כלולה בך, בסוד ק‘ של אחר הצדי. ועכ”ז אינך ראויה למברי בך עלמא. כמ”ש והולך.

וז”ש, אנת צריך למהוי טמירא לית אנת צריך לאתגליא כל כך וכו’ מ”ט נ’ איהי: פי’ כי היסוד דז”א כולל עמו הנוקבא, שהיא הק‘ בסוד צדיק, כמו שרמז לה הקב”ה, צדיק אנת. וכשהנוקבא כלולה בו בציור הצ‘, היא מצטיירת בו כאות נ‘. כי הנ‘ היא בחינת גבורה דז”א, כי י’ כ’ ל‘ הן ג”ר כח”ב, ומ’ נ‘ הן חסד וגבורה. ועל נ‘ זו נאמר אני בינה לי גבורה (משלי ח). כי בגדלות בעת שהחג”ת נעשים לחב”ד כנודע, נעשית גבורה זו לבינה. ובעת קטנות שאבא הוציא אמא לחוץ, נעשית הבינה לגבורה לנ‘, וע”כ רמיז בה נפילה, כי נופלת מבחינת ג”ר לו”ק מכח אבא שהוציא בינה וזו”ן לחוץ מהראש.

וזה אמרו לית אנת צריך לאתגליא כל כך, בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא מ”ט נ’ איהי, אתיא י’ דשמא דברית קדישא רכיב עלה ואתאחד בהדה, כלומר, הנוקבא הכלולה בצ‘ היא ציור אות נ‘ שבה, שהיא גבורה מבחינת בינה הנופלת, והי‘ שבה היא יסוד דז”א עצמו, שהוא שמא דברית קדש. והן עומדות בציור אחור באחור, אשר אחוריהן דבוקים זו בזו ופניהן מגולים לצד חוץ, כי פני הי’ מסתכלת לחוץ ולא לצד הנ‘, וכן פני הנ‘ מסתכלת לצד חוץ ולא לצד הי‘, שזה רומז שיש אחיזה באחוריים שלהן, וע”כ צריכים אחוריהן להיות נסתרים, בסו”ה ואחוריהם ביתה (מלכים ז’), כדי שלא יתאחזו בהן החיצונים.

וז”ש לית אנת צריך לאתגליא כל כך בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא, כי מתוך שיש חסרון באחוריים שלך, הנך צריכה להיות בהסתר, כדי שלא לתת פתחון פה אל החיצונים להתאחז שם בין הדבקים, וע”כ אינך ראויה למברי בך עלמא, כי גם בך תצויר בחי’ אחיזה לקלי’, ומכח צ‘ זו, שהיסוד והמלכות הם בה אב”א, יצא גם אדה”ר אב”א, בסוד דו פרצופין, וז”ש ורזא דא כד ברא קב”ה לאדם הראשון דו פרצופין בראו.

וז”ש, תו דאנא זמין לנסרא לך ולמעבד לך אפין באפין אבל באתרא אחרא תסתלק : פירוש, שמא תאמר, אפשר לי למברי בך עלמא בבחינת פב”פ, כמו שאנא זמין לנסרא לך אח”כ ולעשותך פב”פ. גם זו אינה טענה, כי גם בעת שאתקן לך פב”פ עם הנוקבא, הנה גם אז לא יהיה זה במקומך למטה, אלא רק על ידי עליה למקומי למקום או”א עלאין, וכיון שהפב”פ לא יתוקן במקומך, הרי גם אז תהיה אחיזה לקלי’ בדרגתך, וע”כ אינך ראויה למברי בך עלמא. וז”ש, תו, עוד יותר מזה, דאנא זמין לנסרא לך ולמעבר אפין באפין אמת הוא שאני עתיד לנסרא לך ולעשותך פב”פ, אכן לא תהיה זאת במקומך אבל באתרא אחרא תסתלק זה יהיה במקום אחר, דהיינו במקום או”א, כי אז תעלה ותלביש לאו”א, אבל במקומך עצמך לא יתוקן זה עד לגמר התיקון. ואיך אברא בך העולם, בעוד שגם בך יש אחיזה לחיצונים.

לשון הזוהר

כז) עאלת את  פ, אמרה קמיה: רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דהא פורקנא דאנת זמין למעבד בעלמא, בי רשים, ודא הוא פדות, ובי יאות למברי עלמא. אמר לה : יאות אנת, אבל בך אתרשים פשע בטמירו, כגוונא  דחיויא דמחי, ואעיל רישיה בין גופיה, הכי, מאן דחב, כפיף רישיה ואפיק ידוי. וכן  ע עון, אע”ג דאמרה, דאית בי ענוה, אמר לה קב”ה לא אברי בך עלמא. נפקת מקמיה.

פירוש הסולם

כז) עאלת את פ‘ וכו’: נכנסה אות פ‘ אמרה לפניו: רבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי הגאולה שאתה עתיד לעשות בעולם רשומה בי, כי זה הוא פדות. כלומר, שהגאולה היא פדות מצרינו. והיא מתחלת באות פ’, וע”כ בי ראוי לברוא את העולם. אמר לה: יפה את, אבל בך נרשם פשע שבסתר, כעין הנחש שמכה ומביא ראשו לתוך גופו. כך מי שחוטא, כופף ראשו, כלומר שמעלים עצמו מעין רואה, ומוציא את ידיו, לחטוא. והיינו כמו צורתה של הפ‘ שראשה כפופה לתוכה. וכן אמר לאות ע‘, שבה נרשם עון. ואע”פ שאמרה : שיש בי ענוה. אמר לה הקב”ה, לא אברא בך את העולם. יצאה מלפניו.

ביאור הדברים, פורקנא פירושו גאולה, ואמרה הפ‘ כי הגאולה העתידה להיות בעולם רשומה בה, וע”כ היא ראויה שיברא בה העולם. כי הגלות והגאולה הנוהגים בעולם, הן תלויות בנוקבא, כי בעת שהנוקבא מחוסרת בנין ג”ר, הנק’ מוחין, הנה אז גלו ישראל מעל אדמתם, ארץ ישראל. כי א”י של מטה מכוונת נגד ארץ ישראל של מעלה, שהיא הנוקבא דז”א. וכמו שיש פירוד למעלה בין הז”א שנק’ ישראל, לנוקבא שהיא ארצו. כן ישראל שלמטה נפרדים מארצם. וכשבני ישראל מטיבים מעשיהם, גורמים שישראל של מעלה משפיע בנוקביה, שהיא ארצו, ובונה אותה עם מוחין ומתיחד עמה פב”פ, ואז גם בני ישראל שלמטה זוכים לגאולה וגם הם שבים לאדמתם.

ואלו המוחין דג”ר של הנוקבא, שהז”א בונה אותה, הם באים אליה מלובשים תוך הנצח וההוד של ז”א, שמוח החכמה של הנוקבא מלובש בנצח, ומוח הבינה מלובש בהוד. כנודע. והאותיות ע’ פ‘ הן נצח והוד דז”א, כנ”ל. וזוהי טענת הפ‘ שהיא הוד דז”א, פורקנא דאנת זמין למעבד בעלמא בי רשים. כי המוחין דנוקבא המביאים הגאולה לעולם מתלבשים בי, ולכן אם תברא העולם במדתי הרי בלי ספק שיוכשרו לבא לגמר התיקון.

ומה שהפ‘ חשבה את עצמה ראויה למדת בריאת העולם יותר מן הע‘, שהרי המוחין דנוקבא מתלבשים בשניהם בנו”ה, שהם ע’ פ‘ ועיקרם בנצח שהוא הע‘, וא”כ למה חשבה הפ‘ את עצמה ראויה יותר מן הע‘. וז”ש ודא הוא פדות, כי הפדות היא רק במדת ההוד, שהוא הפ‘. וענין הפדות הוא, שאמא פודה תחילה את הנוקבא מן הדינין, ואז הנוקבא ראויה לגאולה. וה”ס הכתוב ​כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וגו’ (דברים ל”ב).

ודרשו רז”ל, הנשר הזה רחמני הוא על בניו וכו’, ואומר מוטב שיכנס החץ בי ואל יכנס בבני (עי’ רש”י דברים ל”ב י”א). פירוש, כי נתבאר לעיל אשר המ”ה אינו ראוי למוחין זולת ע”י התיקון, דאמא אוזיפת לבריתא מאנהא, כי הנוקבא בהיותה ממקורה מצומצמת שלא לקבל האור, דהיינו מעת צמצום א’, לא היתה יכולה לקבל שום מוחין, אלא משום שיצאה אמא חוץ מהראש דא”א, ונעשה ו”ק בלי ראש, אז נמשכו אתוון אל”ה שלה אל הנוקבא, ואתבני גם הנוקבא בשמא אלהים. (

עי’ לעיל אות י”ז ד”ה וזה) ואמא נק’ נשר, שהוא רחמן על בניו זו”ן, וע”כ יצאה לחוץ, ונחצית קומתה לו”ק בלי ראש, דהיינו בחי’ חץ, שה”ס שאמרה, מוטב שיכנס החץ בי, שע”י כן פדתה את הבנים מן הדינים ונעשו ראויים לקבל מוחין בהמאנין שלה אל”ה כנ”ל. וז”ס פדות ופדיון, שאמא פודה את הנוקבא מדינין שלה, שלולא זה, לא היתה ראויה למוחין. ופדות הזו, שורה בעיקר על קו שמאל של הנוקבא ששמה הדינין, וכן על הוד דז”א, שהוא אות פ‘. ולפיכך חשבה הפ‘ שהיא ראויה יותר מהע‘, כי הפדות הזו מאמא מלובשת רק בה ולא בע‘ משום שהדינין הם בקו שמאל, ולא בקו ימין.

וז”ש, יאות אנת אבל בך אתרשים פשע בטמירו: כי כל הגאולות הנוהגות בשתא אלפי שני, אינן אלא בבחינת ו”ק דמוחין דחיה, כי בחינת ג”ר דמוחין אלו, ה”ס או”א הפנימים ששמשו בנקודים, והמה נגנזו, ולא יתגלו זולת בגמר התיקון. דהיינו אחר שיתקן החטא דעצה”ד, שאדה”ר חטא והמשיך המוחין עילאין למקום בי”ע דפרודא שלמטה מפרסא, שאין שם המאנין דאמא, אלא בחינת מלכות המצומצמת, שה”ס הפרסא שתחת האצילות ששם עומדת עתה ה”ת דצמצום א’, ומסיימת האורות דאצילות, שלא יתפשטו ממנה ולמטה. וע”י זה, שהמשיך השפע למטה מפרסא דאצילות אתרשים פשע בנוקבא, שה”ס ​בא הנחש על חוה והטיל בה זוהמא, (שבת קמ”ו.)

אשר זוהמא זו לא תתוקן אלא בגמר התיקון בסו”ה ​בלע המות לנצח ומחה אדני ה’ דמעה מעל כל פנים. (ישעיה כ”ה) כי החסרון של המוחין דאו”א הפנימים שנגנזו, נק’ בשם דמעות, שה”ס ב’ דמעות שמוריד ה’ לים הגדול, שהן כנגד ב’ עיינין, חו”ב אלו הפנימיים, שנגנזו ואינם. כי עינים ה”ס חו”ב, ודמעות הן בחינת חסרון שבהם, מכח הזוהמא שנתערבה ונדמעה ע”י חטא עצה”ד, וזה גרם החורבן של ב’ מקדשין. (עי’ זהר בראשית א’ אות רנ”ד) ואומר הכתוב שאין הדמעות האלו נמחות מהפנים של הנוקבא, זולת בעת שיבולע המות לנצח. דהיינו שיתוקן חטא עצה”ד לגמרי, כי יתוקן הפשע, שהוא המות לעולם, ואז יאירו גה”ר של מוחין דחיה, שהם חו”ב הפנימים ונמצא שמחה אדני ה’ דמעה וכו’.

וזה אמרו, יאות אנת, אבל בך אתרשים פשע בטמירו כי אע”פ שיש בך פדות ע”י אמא, שע”י כן את מביאה גאולה לעולם, שהיא המוחין דחיה, שכל הגאולות באות על ידיה, ועכ”ז הרי הגאולות אלו מחוסרי השלימות, כי חזרו ונגלו מעל אדמתם, וב’ המקדשין חזרו ונחרבו, והוא מטעם כי בך אתרשים פשע בטמירו, כי הפדות דאמא עוד אין ביכלתה למחות הפשע דחטא עצה”ד, לגמרי, וע”כ יש בך עוד אחיזה לקלי’, כי ע”כ אין המוחין אלא מבחינת ו”ק דחיה, והם חסרים בחי’ ראש דמוחין דחיה. ולפי שיש בך אחיזה לקלי’, אינך ראויה שיברא העולם על ידיך.

וז”ש, כגוונא דחיויא דמחי ואעיל רישיה בין גופיה: כי הפשע הזה להיותו בטמירו, נמצא כח הנחש, דמחי לבני עלמא והביא מיתה לעולם, עודו בכל תוקפו, ואי אפשר להעביר אותו. בדומה לנחש הנושך לאדם, ותיכף מכניס ראשו לגופו, שאז אי אפשר להורגו, כי אין הנחש נהרג אלא אם פוגעין בראשו. וזה שגרם לאדם דחב בעצה”ד, ולבניו, דכפיף רישיה ואפיק ידוי. כלומר, שגם המוחין הנמשכים ע”י הפדות דאמא, הם בבחי’ כפיפת ראש, ורק ידוי, שהן חג”ת מתגלים במוחין ההם. הרי שאחיזת הנחש עוד נמצאת בפ’, וע”כ אינה ראויה למברי בה עלמא, כי לא תהיה ראויה לגמר התיקון. כמבואר.

וז”ש, וכן ע’ עון, אע”ג דאמרה דאית בי ענוה וכו’: אמא עילאה נקראת ענוה. ונודע שבהיות הנצח דז”א, שהוא ע‘, מתלבש עם המוחין בנוקבא, היא עולה ומלבשת לאמא עילאה, ואמא מקשטת לה בקישוטהא, כנ”ל. וזהו שאמרה דאית בי ענוה, כי אמא שנק’ ענוה מתלבשת בי. אמנם בשביל האי פשע הנ”ל בדיבור הסמוך, דאית בהו, בנצח הוד אלו, בטמירו, לכן אמר לה קב”ה לע‘, לא אברי בך עלמא.

ומה שמכנה כאן הפשע בלשון עון, ולא פשע כנ”ל בפ‘, הוא כי עיקר הפשע אתרשים בהוד, שהוא פ‘, מפני שההוד דז”א הוא מהתכללות המלכות בו, שבה נאחזו הקליפות מכח החטא דעצה”ד כנ”ל. אבל נצח דז”א כבר הוא מדת עצמו דז”א, שלפי האמת אין אחיזה לקלי’ בו, אלא בסוד ​בהדי הוצא לקי כרבא (ב”ק צ”ב) נאחזו הקלי’ גם בנצח. כנודע. ולכן נבחן בו זה הקלקול בשם עון, להורות כי באמת ישר הוא אלא שנתעוות מכח חיבורו עם ההוד. (עי’ בתלמוד עשר ספירות חלק י”ג אות ר”ו ד”ה אבל, ובאו”פ).

ומה שאינו אומר באות ע’, עאלת אות ע‘, כמו שאומר בכל האותיות, אלא שכללה יחד עם הפ‘, הוא מפני שנצח והוד הם תרי פלגי דגופא, ולפיכך עלו באמת שתיהן כאחת, אלא שהזוהר מבאר טעם כל אחת לחוד, בזו אחר זו.

לשון הזוהר

כח) עאלת את ס, אמרה קמיה : רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאית בי סמיכא לנפלין, דכתיב סומך ה’ לכל הנופלים. אמר לה : על דא אנת צריך לאתרך, ולא תזוז מניה, אי את נפיק מאתרך, מה תהא עלייהו דאינון נפילין, הואיל ואינון סמיכין עלך. מיד נפקת מקמיה.

פירוש הסולם

כח) עאלת את ס‘ וכו’ : נכנסה אות ס‘, אמרה לפניו : רבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי יש בי סמיכה לנופלים, שכתוב, ​סומך ה’ לכל הנופלים. אמר לה : משום זה את צריכה למקומך, ואל תזוזי ממנו, שאם את יוצאת ממקומך, שבמלה סמך, אלו הנופלים מה יהיה עליהם, מאחר שהם סמוכים עליך. מיד יצאה מלפניו.

ביאור הדברים, אות ס‘ היא ת”ת דז”א, והיא בחינת בינה דגופא, כי הכח”ב שנעשו בז”א לחסדים נשתנו שמייהו לחג”ת, כנודע, והנה הבינה נחלקה לב’ בחינות ג”ר וז”ת, שהג”ר שבה נעשו לאו”א עילאין ומלבישין מחזה ולמעלה דא”א, ונחשבין עוד לבחינת ראש דא”א אע”פ שעומדים בגוף שלו, להיותם אור חסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא (סוף מיכה). ולפי שאינם מקבלים אור חכמה גם בהיותם בראש א”א, ע”כ אין היציאה מהראש ממעטת אותם כלל, ונחשבים עוד לבחי’ ראש א”א. והם נק’ ס‘, מפני שאלו ג”ר דבינה נתקנו לאו”א, ומתפשטות בהן שש ספירות חב”ד חג”ת עד החזה.

אבל ז”ת דבינה, שהן מבחינת התכללות הזו”ן בבינה, ואינן עצם הבינה, הנה נתחלקו מהבינה, ונעשו לפרצוף ישסו”ת, המלבישים לד’ ספירות תנה”י דאו”א, שהם מחזה דאו”א ולמטה, והם צריכים להארת חכמה, בכדי להשפיע לזו”ן, וכיון שיצאו מהראש דא”א לבחינת גוף, והם מחוסרי חכמה, לכן נפגמו מחמת יציאתן, ונעשו ו”ק חסר ראש, והן נק’ ם‘ סתומה, מטעם שהם תופסים רק ד’ ספירות תנה”י דאו”א. שהם מלבישים שם כנ”ל. (ועי’ במראות הסולם אות ב’ ד”ה והוא).

והנה התחלקות הבינה לס‘ ום‘ האמורים, זה נעשה בבינה דא”א שיצאה לבר מהראש דא”א, ונתפשטה בחג”ת שלו עד שליש תחתון דת”ת שבו. והם המשפיעים כל המוחין לזו”ן.
אמנם לא כל העתים שוות. כי בעת שהתחתונים מטיבים מעשיהם ומעלים מ”ן לזו”ן והזו”ן לאו”א, הנה אז נעשים או”א וישסו”ת פרצוף אחד, ועולים לא”א, ומשפיעים מוחין שלימים בהארת חכמה מא”א אל הז”א, והז”א אל הנוקבא בסוד מאה ברכות, כי הס‘ שהיא או”א עילאין, נעשתה אחת עם הם‘ שהם ישסו”ת שעולים יחד למספר מאה. אכן בעת שהתחתונים חוזרים ומקלקלים מעשיהם, נמצאים המוחין מסתלקים מהזו”ן וחוזרים לבחינת ו”ק ונקודה. וגם או”א וישסו”ת מתחלקים זה מזה ואו”א עי’ נעשים שוב לס‘ שהיא שש ספירות חב”ד חג”ת לבד, שכל אחת כלולה מיו”ד, וישסו”ת שוב נעשים לם‘ סתומה, שהיא תנה”י דאו”א לבד. כנ”ל.

ובעת שהזו”ן הם במצב הזה של הקטנות דו”ק ונקודה, יש פחד מאחיזת הקליפות. שאז היו נופלים מאצילות לבי”ע דפירודא. לכן משפיעים להם או”א עילאין מבחי’ הס‘ שלהם, אשר אלו האורות אע”פ שהם רק אור חסדים, מ”מ הם נחשבים לאוירא דכיא ולבחי’ ראש. כנ”ל, וע”כ אין לשום קליפה אחיזה בזו”ן גם בעת הקטנות, כי אלו האורות דס‘ מגינים עליהם. ולכן נק’ אורות אלו בשם סמך, להיותם סומכים לזו”ן שלא יפלו מאצילות בעת היותם בקטנות בבחינת ו”ק בלי ראש. כמבואר.

וזה אמרו עאלת את ס‘ וכו’ דאית בי סמיכא לנפלין דכתיב סומך ה’ לכל הנופלים דהיינו כדאמרן, שחשבה את עצמה יותר מוכשרת מכל האותיות שקדמו לה משום שהאורות של הס‘ יכולים להאיר אל הזו”ן גם בעת קטנותם, בהיותם רק אור חסדים, ואין באורות החסדים האלו שום אחיזה של משהו לקלי’, כי החיצונים בורחים מהאורות של ג”ר דבינה, ולפיכך היא חשבה את מדתה ראויה ביותר למברי בה עלמא, כי יכולה להגן על בני העולם גם כשמעשיהם מקולקלים. כנ”ל. וגם אז לא תהיה אחיזה לקלי’.

וז”ש, א”ל על דא אנת צריך לאתרך ולא תזוז מניה: כלומר, כיון שהמקום שלך הוא לסמוך את הנופלים, להגן עליהם בעת קלקולם של בני העולם, הנה משום זה את צריכה להיות רק במקום הזה ולא לזוז מניה, כי אם יברא בך העולם, ותהי מדתך לשליטה מספקת תמידית, נמצא שאלו הנופלים שהם זו”ן ישארו תמיד בקטנות ולא יתעוררו התחתונים להעלות מ”ן ולא יתגלו כל המוחין הגדולים שצריכים להביא לגמר התיקון. אלא את צריכה להמצא באתרך בלבד, לבחי’ מקום תיקון בעת שהתחתונים אינם כדאיים. אבל כשיהיו זכאים יוכלו להמשיך המוחין הגדולים מכל הקומה בסוד מאה ברכות.

וזה אמרו אי את נפיק מאתרך מה תהא עלייהו דאינון נפילין כי אז ישארו תמיד בבחי’ נופלים, הצריכים תמיד לסמיכא דידך. וז”ש הואיל ואינון סמיכין עלך כלומר, כיון שהם רק סמיכין עלך, ואין להם שלימות לזו”ן לעמידה בפני עצמם. ע”כ אינך ראויה לברא העולם במדתך.

לשון הזוהר

כט​עאלת את נ, אמרה קמיה רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי כתיב נורא תהלות, ותהלה דצדיקים נאוה תהלה. אמר לה: נון,תוב לאתרך דהא בגינך תבת סמך לאתרה, והוי סמיך עלה. מיד תבת לאתרה ונפקת מקמיה.

פירוש הסולם

כט) עאלת את נ‘ וכו’ : נכנסה אות נ‘. אמרה לפניו: רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, שבי כתוב, נורא תהלות. וכן בתהלה של צדיקים כתוב, ​נאוה תהלה. אמר לה: נון, שובי למקומך כי בשבילך חזרה האות ס‘ למקומה, והיי סמוכה עליה. כלומר, הנ‘ רשומה במלה נפילה, שהסמך, שה”ס ​סומך ה’ לכל הנופלים, חזרה בשבילם למקומה לסמוך אותם, כנ”ל בדבור הסמוך. מיד חזרה למקומה, ויצאה מלפניו.

פירוש. אחר שהנ‘ ראתה את האות ס‘ נדחית, מטעם שאינה משמשת רק בעת קטנות, דהיינו רק לבחינת סמיכה בלבד. כנ”ל. חשבה הנ‘ בעצמה, שהיא ודאי ראויה לבריאת העולם, להיות בה כל מעלת הס‘ וגם נוסף עליה שהיא משמשת גם במוחין דגדלות, וע”כ אין לה אותו החסרון שמפניו נדחתה הס‘. וז”ש דבי כתיב נורא תהלות. כי הגבורה דז”א נקראת נ‘, מטעם היותה כולה נמתקת במדת הרחמים של הבינה הנק’ נ‘ שערי בינה. ומכח זו הגבורה נקרא הז”א נורא תהלות, כי אמא עילאה נק’ תהלה, וכיון שהגבורה שלו נמשכת מבינה, ע”כ נקרא נורא תהלות ונ‘ זו דז”א משמשת ביסוד דגדלות דז”א בעת הזווג עם הנוקבא שלו, שאז נק’ מכחו גם הנוקבא בשם תהלה כמו אמא עילאה. ונמצא הז”א אחיד בתהלה עילאה ותהלה תתאה כאחד.

וזה אמרו עאלת את נ‘ וכו’ דבי כתיב נורא תהלות כי בזה שאני נמצא לבחינת גבורה וקו שמאל בז”א, הריני ממשכת החסדים היוצאים מאות ס‘ שהיא תהלה עילאה ונמצא הז”א הנק’ בסבתי נורא תהלות, כנ”ל, וע”כ יש בי כל מעלות הס‘, כי החסדים הנמשכים על ידה, הם מבחינת ג”ר ומרחיקים החיצונים לגמרי מכל אחיזה שהיא, הכל כמעלת הס‘. ועוד בי מעלה נוספת ותהלה דצדיקים נאוה תהלה שהרי אני משמשת גם ביסוד דגדלות דז”א, כנ”ל באות צ‘ שאומר שם דנ‘ איהי ואות י‘ רכיב עלה, עש”ה, שנ‘ זו נבחנת לתהלה דצדיקים, כי נתבאר שם, שאפילו בעת הגדלות שהזו”ן עולים לאו”א, משמשת גם אז נ‘ זו ביסוד דז”א בבחינת אב”א, אלא שממשכת אוירא דכיא מאו”א עי’ שהם סוד ס‘ הנ”ל, ואז נק’ הנ‘ בשם תהלה דצדיקים.

כי הי’ שהיא צדיק יסוד עולם רכיב עלה. ואז נקראת נאוה תהלה, להיותה ממשכת מוחין דגדלות למלכות, ונמצא שכל היופי של המלכות מקובל מן נ‘ זו שביסוד דז”א. ולכן טענה הנ‘ שבה ראוי העולם למברי, כי בהארתה נוספו גם המוחין דגדלות הנותנים עמידה וקיום לזו”ן מעצמם, ולא רק בחינת סמיכה לבד כמו הס‘.

אמר לה, נון תוב לאתרך דהא בגינך תבת סמך לאתרה: אמר לה הקב”ה: לא כמו שאת חושבת את מדתך לתיקון השלם שאין בו עוד אחיזה לקלי’, אלא גם מדתך צריכה סמיכה מן הס‘, כי ע”כ את נמצאת עוד בבחי’ אב”א ואורות הס‘ מגולים כלפי חוץ לשמרך מפני החיצונים. ונמצא כי גם בגינך תבת הס‘ לאתרה לסמוך אותך, ועוד אין זה תיקון השלם. ולכן לא אברי בך עלמא. וז”ש והוי סמיך עלה כלומר, שגם מדתך היא רק סמיכא לבד.

לשון הזוהר

ל) עאלת את מ אמרה קמיה : רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי אתקריאת מלך. אמר לה : הכי הוא ודאי, אבל לא אברי בך עלמא, בגין דעלמא אצטריך למלך, תוב לאתרך, אנת ול וך, דהא לא יאות לעלמא למיקם בלא מלך.

לשון הזוהר

ל) עאלת את מ‘ וכו’ , נכנסה אות מ‘. אמרה לפניו: רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי נקראת מלך. אמר לה : כך הוא ודאי, אבל לא אברא בך את העולם, משום שהעולם צריך למלך. שובי למקומך, את, והל‘, והכ‘, כי לא יפה לעולם לעמוד בלא מלך.

פירוש. המ‘ היא חסד דז”א המקבל מהבחינה שכנגדו מחסד דבינה שה”ס ​יומם יצוה ה’ חסדו (תהלים מ”ב), דהיינו יומא דאזיל עם כלהו יומין. ובעת השגת המוחין אל הז”א, נעשו החג”ת שלו לבחינת חב”ד, ונמצא החסד דז”א עולה ונעשה לחכמה, ואז נגלה אור פני מלך חיים מן הז”א.

וזו היא טענת המ‘ למברי בה עלמא, מבחינה זו דבי אתקריאת מלך וכיון שיתגלה אור פני מלך בעולם, ודאי לא תהיה עוד אחיזה לחיצונים, וגמר התיקון יהיה מובטח בעולם.
לא אברי בך עלמא בגין דעלמא אצטריך למלך: כלומר, אי אפשר לגלות אור זה בעולם משום שהעולם צריך שיתלבש האור הגדול הזה רק בג’ האותיות מל”ך. וז”ש תוב לאתרך אנת ול’ וך’, דהא לא יאות לעלמא למיקם בלא מלך, כלומר, שובי למקומך והתחברי עם האותיות ל‘ וך‘, ואז תהיה מציאות שיתגלה האור הגדול הזה בעולם. והוא מטעם דהא לא יאות לעלמא למיקם בלא מלך כלומר, שאין העולם יכול לעמוד ולהתקיים בלא התלבשות בסדר ג’ האותיות מל”ך.

וביאור הדברים הוא, כי המ‘ דמלך ה”ס החסד הגדול, בסוד יומם יצוה ה’ חסדו (תהלים מ”ב) שהוא יומא דאזיל עם כלהו יומי, שז”ס מ‘ פתוחה בהרוחה גדולה. והל‘ דמלך ה”ס מגדל הפורח באויר, שהיא בינה שנעשית חכמה בראש א”א ומתפשטת לז”א. והך‘ דמלך ה”ס המלכות, שהיא הנוקבא דז”א, כי אין מלך בלא מלכות. ולא עוד, אלא שכל הגדלות של אלו המוחין הגבוהים אינם מתגלים זולת ע”י המלכות וברשותא דידה. ובעת הזאת נבחנת המלכות שהיא מאירה לו אל הז”א בג’ מקומות: א) שהיא נעשתה לכסא לו, בסוד המלך יושב על כסא רם ונשא: כי מדת זו ה”ס ישת חושך סתרו, וכסא הוא לשון כסוי והעלם, וע”כ נקראת כ’ כפופה.

ב) שהיא נעשתה לו ללבוש, כי אין המוחין הגדולים האלו מתראים רק על ישראל בלבד, וע”כ המלכות נעשית לו לבחינת לבושא דקדרותא, שבעת גילוי מלכותו הוא מתפשט מלבושא דקדרותא זה, וזריק אותו על האומות עובדי כוכבים ומזלות, ואור פניו מתפשט ומתגלה על ישראל. ולעת ההיא אמרו חז”ל עתיד הקב”ה לעשות מחול לצדיקים וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר הנה אלהינו זה וכו’​ (סוף תענית). ובחינת ההתפשטות הזו מלבושא דקדרותא ה”ס ך‘ פשוטא ואריכא. ג) שהמלכות נעשית לו עטרה על רישיה, בסו”ה ​צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר ג’). וז”ס שהכ‘ היא כתר. והנה נתבארו ג’ האותיות מ’ ל’ ך‘. והבן היטב.

לשון הזוהר

לא) בההיא שעתא, נחתא מן קדמוהי את כ מעל כורסיה יקריה, אזדעזעת ואמרה קמיה : רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא כבודך. וכד נחתת כ מעל כורסיה יקריה, אזדעזעו מאתן אלף עלמין ואזדעזע כרסייא, וכלהו עלמין אזדעזעו למנפל. אמר לה קב”ה : כף, כף, מה את עביד הכא, דלא אברי בך עלמא, תוב לאתרך, דהא בך כליה, כלה ונחרצה אשתמע, תוב לכרסייך והוי תמן. בההיא שעתא נפקת מקמיה ותבת לדוכתה.

פירוש הסולם

לא) בההיא שעתא נחתא וכו’: באותה שעה ירדה מלפניו אות כ‘ מעל כסא כבודו. נזדעזעה ואמרה לפניו : רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי כבודך אני. כשירדה אות כ‘ מעל כסא כבודו, נזדעזעו מאתים אלף עולמות ונזדעזע הכסא, וכל העולמות נזדעזעו לנפול. אמר לה הקב”ה כ”ף כ”ף, מה את עושה כאן, לא אברא בך את העולם, שובי למקומך, כי בך כליה, ובך נשמעה כלה ונחרצה, שובי לכסאך והיי שם. באותה שעה יצאה מלפניו וחזרה למקומה.

פי’, בההיא שעתא שהיתה המ’ נושאת ונותנת עם קב”ה למברי בה עלמא מבחינת גילוי אור פני מלך בעולם כנ”ל, גרם זה לירידת הכ‘ מעל כסא הכבוד, שהיא עולם הבריאה ואזדעזעת ואמרה וכו’ דאנא כבודך. ואז אזדעזעו ר’ אלף עלמין הנמשכים מחו”ב דבריאה. שהיא כח”ב דבריאה. ואזדעזע כורסייא, וכלהו עלמין שמשם ולמטה אזדעזעו למנפל.
ביאור הדברים. כי אלו הטענות של האותיות לפני הקב”ה למברי בהו עלמא, הן כמו עלית מ”ן לקבל מקב”ה מ”ד לאותה הקומה השייכת למדתה של האות, ותהיה הנהגת הזו”ן שהם המשפיעים של העולם, בבחינת קומת מ”ד המושפעת על אותה האות.

וכן ענין תשובתו של הקב”ה לכל אות ואות מכ”ב האותיות דזו”ן, הוא בחינת הורדת מ”ד ויציאת קומת האור לשעתו, בשיעור המ”ן שהעלתה כל אות ואות וכשקומת האור התחילה לגלות הנהגתה בעולם, הנה אז נשמעה תשובתו של הקב”ה לאותה האות, כי נגלתה אי יכלתה להנהיג העולם מחמת האחיזה של הקליפה במדתה, בסוד, זה לעומת זה עשה אלהים, ובזה נסתלקה לה כל אות ואות והלכה לה למקומה. שז”ס השעשועים של הקב”ה עם כל אות ואות של כ”ב האותיות, מתוך נתינת מקום לכל אחת ואחת לגלות שליטתה כרצונו, עד שיתבררו מאליהן מתוך חפצן עצמן, מי מהן זכאית להנהגת העולם על ידה. וז”ש לעיל ותרין אלפין שנין עד דלא ברא עלמא הוה מסתכל קב”ה ואשתעשע בהו.

ועם זה תבין שבעת שהתחילה המ‘ לגלות האור הגדול שלה בעולם, גרמה לכ‘ לירד מעל כסא הכבוד. כי סוד הכסא הוא בב’ בחינות: א) שהוא מכסה על המלך, בסוד ישת חושך סתרו ​(תהלים י”ח), ומשום זה נק’ כסא מלשון כיסוי. ב) היא מגלה כבוד המלכות בעולמות, בסו”ה ועל הכסא דמות כמראה אדם ​(יחזקאל א’) והוא על ידי צירוף ג’ האותיות מל”ך שאז אותה המלכות שנעשתה כסא המלך, ומכסה עליו, בסוד ישת חושך סתרו, עולה למעלה ונעשית ך‘ פשוטה שה”ס לבוש אל המלך עצמו, שהמלך עצמו, שהוא ז”א מתגלה על ידה כנ”ל, גם נעשתה עטרה על ראש המלך כנ”ל.

אבל בעת שהמ‘ התחילה לגלות אור פני מלך בעולמות בלא לבוש ך‘, הנה אז ירדה ג”כ הכ‘ מעל כסא הכבוד, כלומר, שהפסיקה פעולתה לכסות על המלך, וגם היא אמרה ניחא קמך למברי בי עלמא דאנא כבודך דהיינו שהנהגת גילוי כבוד המלך תשלוט בה בלבד, בלי שום כיסוי, דהיינו כרצונה של המ‘. וז”ש בההיא שעתא ואינו אומר שהכ‘ עאלת ואמרה קמיה ניחא וכו’, כמו שאיתא בכל האותיות, והוא משום שהיא לא נתעוררה מעצמה, אלא עם שליטתה של המ‘, כי שליטת המ‘ לשעתה, הורידה גם את הכ‘ מעל כסא הכבוד שבעולם הבריאה כמבואר.

וז”ש, אזדעזעת ואמרה ניחא וכו’ כי בעת ירידתה מעל הכסא נזדעזעה היא ור’ אלף עלמין שהם העולמות הנמשכים מחו”ב שבבריאה וכן וכלהו עלמין אזדעזעו למנפל. והענין הוא, כי כל הקשר בין עליון לתחתון, מראש המדרגות עד סופן, הוא ע”י מלכות דעליון שנעשתה כתר לתחתון וסוד הכ’ ה”ס התלבשות המלכות דעליון בתחתון. וג’ בחי’ יש בכסא. א) נק’ שש מעלות לכסא, שהן וה”ק של התחתון הנקראים חג”ת נה”י. ב) הן ד’ רגלי הכסא, והן המוחין כחב”ד של התחתון. ג) היא המלכות של העליון היורדת מהעליון לתחתון ומתלבשת בו, שבדרכה של המלכות באים כל האורות מהעליון ומאירים בתחתון.

ולפיכך, בעת ירידת הכ‘ מכסא הכבוד נפסק הקשר של אצילות עם כסא הכבוד שהוא עולם הבריאה. כי הכ’ היא מלכות דאצילות המלובשת בכחב”ד דבריאה, ומשפעת לעולם הבריאה הנק’ כסא הכבוד, את כל אורותיה וכיון שהכ‘ ירדה משם, נתבטל הקשר עם האצילות, ונזדעזעה הכ‘, כי נפסק כחה מלהשפיע לבריאה, ונזדעזעו מאתן אלף עלמין, שהם חו”ב, הכוללים את כחב”ד דבריאה. וכן כל העולמות אזדעזעו למנפל. כי אבדה מהם כל חיותם והשפעתם מעולם האצילות. וכן עד”ז יש לפרש ביחס של הקב”ה שהוא בינה עם הזו”ן דאצילות, כי המלכות של הבינה המתלבשת בז”א היא הכ‘ ונמצאה הכ‘ הזאת שהיא הכסא של הקב”ה השורה על הז”א, כי הקב”ה הוא בינה, שהוא העליון דז”א, והז”א נעשה כסא לבינה.

ונמצא שנפסק בירידת הקשר של הבינה עם הז”א, כי הכ‘ ה”ס מלכות הבינה המתלבשת בז”א ומשפעת לו כל אורותיה. ולפיכך נזדעזעה היא עצמה, דהיינו שנפסקה יכלתה להשפיע אל הז”א, וכן אזדעזעו מאתן אלף עלמין, שהם המוחין של הז”א הנק’ חו”ב, וכן נק’ כחב”ד, שהם ד’ רגלי הכסא כנ”ל, כי כל השפע שלהם נפסק וכן כלהו עלמין אזדעזעו למנפל, שהם וה”ק דז”א, חג”ת נה”י, שהם כוללים כל העולמות שמתחתיו, כי נאבד מהם כל שפע הבינה, וכיון שנתרוקנו מאורות אצילות נזדעזעו ליפול לבי”ע דפירודא ולהחרב.

וז”ש, אמר לה קב”ה וכו’ כלה ונחרצה אשתמע, תוב לכרסייך : היינו כנ”ל, שמסבת ירידת הכ‘ מעל כסא הכבוד אזדעזעו גה”ר דז”א וכלהו עלמין אזדעזעו ליפול ולהחרב דהיינו שנשמע כלה ונחרצה, שפירושו כליון חרוץ לבלי תקומה עוד. ולכן את מוכרחה לשוב לבחינת הכסא כנ”ל.
וז”ש, בההיא שעתא נפקת מקמיה: מדגיש שוב לומר בההיא שעתא להורות כי ענין חזרתה למקומה לבחי’ כסא, באה יחד עם התשובה של הקב”ה למ’, דלא יאות לעלמא למיקם בלא מלך, כלומר, שענין הזעזועים שנתגלו בכ’ בעת ירידתה מעל כסא הכבוד, דכלהו עלמא אזדעזעו ליפול, וענין התשובה של הקב”ה אל המ’ דלא יאות לעלמא למיקם בלא מלך, הנה ב’ אלו באו בבת אחת, והבן.

לשון הזוהר

לב) עאלת את י, אמרה קמיה : רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא שירותא דשמא קדישא, ויאות לך למברי בי עלמא. אמר לה: די לך דאנת חקיק בי, ואנת רשים בי, וכל רעותא דילי בך, סליק, לית אנת יאות לאתעקרא מן שמי.

לשון הזוהר

לב) עאלת את י‘ וכו’ : נכנסה אות י‘. אמרה לפניו : רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי אני התחלת השם הקדוש, ויפה לך לברוא בי את העולם. אמר לה : די לך, שאת חקוקה בי, ואת רשומה בי, וכל חפצי בך, עלי, לא יפה לך להיות נעקרת משמי.
פירוש. כיון שהי‘ היא אות ראשונה של שם הוי”ה , דהיינו תחילת הגילוי ובחי’ עליונה של האור הזה הקדוש, לכן טענה, שיברא העולם במדתה ויהיה גמר התיקון בטוח.

וז”ש, אמר לה, די לך דאנת חקיק בי ואנת רשים בי וכו’ : כבר ידעת, שענין השאלה והתשובה של האותיות, הוא ענין השעשועים דקב”ה עם האותיות, שהשאלה היא בחי’ מ”ן, והתשובה היא המ”ד של האור העליון. ועם זה תבין שהמלה די לך ה”ס תיקון גבול, בסוד שאמר לה די לך ואל תתפשטי יותר. כמ”ש לעיל בשם קדוש שד”י. כי אחר שהי‘ התחילה להתפשט באור הגדול והקדוש הזה, הפסיק אותה הקב”ה, ולא נתן לה להתפשט עד הת‘ אלא רק בסוד הש‘ (כנ”ל אות כ”ד ד”ה ולפיכך) כי אמר לה, די לך ואל תתפשטי יותר. וז”ש, סליק, לית אנת יאות לאתעקרא מן שמי, כי אם תתפשטי יותר לא תוכלי להיות עוד קבועה בשם הוי”ה.

וביאור הדברים, כי אמרו חז”ל ​לא כשאני נכתב אני נקרא, כי נכתב אני בהוי”ה ונקרא באדנ”י (פסחים נ.) פירוש, כי שם הוי”ה אין לו שינוי לעולם. בסוד הכתוב ​אני הוי”ה לא שניתי (מלאכי ג’). וכיון שבימי עולם נוהג קלקול ותיקון, הרי יש שם שינוי, לפיכך קודם גמר התיקון הוא נקרא באדני, שבשם הזה יתכן שינוי, ולא בשם הוי”ה, שבו אין שינוי ח”ו. אלא לעתיד אחר גמר התיקון, יהיה נקרא כמו שהוא נכתב, בסו”ה ​ושם העיר מיום הוי”ה שמה. (בסיום יחזקאל) וז”ש לה : סליק, לית אנת יאות לאתעקרא מן שמי כי אם יארע בך איזה קלקול, את נמצאת נעקרת משמי, כי בשמי הוי”ה אינו נוהג קלקול ותיקון כמבואר. ולפיכך אינך ראויה למברי בך עלמא. ואמרו, דאנת חקיק בי ואנת רשים בי וכל רעותא דילי בך, מורה על ג’ מדרגות שבי‘ דשם הוי”ה: חקיק בחכמה דז”א רשים בחכמה דאו”א עילאין, וכל רעותא דילי בך, הוא בחכמה דא”א הנק’ חכמה סתימאה.

לשון הזוהר

לג) עאלת את ט אמרה קמיה : רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנת, בי אתקריאת טוב וישר. אמר לה : לא אברי בך עלמא, דהא טובך סתים בגווך וצפון בגווך, הה”ד, מה רב טובך אשר צפנת ליראך, הואיל וגניז בגווך, לית ביה חולקא לעלמא דא, דאנא בעי למברי, אלא בעלמא דאתי. ותו, דעל דטובך גניז בגווך, יטבעון תרעי דהיכלא. הה”ד, טבעו בארץ שעריה. ותו דח לקבלך, וכד תתחברון כחדא, הא חט, ועל דא אתוון אלין לא רשימין בשבטין קדישין, מיד נפקת מקמיה.

פירוש הסולם

לג) עאלת את ט‘ וגו’ : נכנסה אות ט‘. אמרה לפניו : רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי אתה נקרא טוב וישר. אמר לה : לא אברא בך את העולם, כי טובך סתום בתוכך, וגנוז בתוכך. ז”ש, ​מה רב טובך אשר צפנת ליראך. וכיון שהטוב גנוז בתוכך הרי אין בו חלק לעולם הזה שאני רוצה לברוא, אלא בעולם הבא. ועוד, משום שטובך גנוז בתוכך, יטבעו שערי ההיכל. ז”ש ​טבעו בארץ שעריה. ועוד, כי הח‘ כנגדך, וכשתתחברנה יחד, תהיינה ח”ט. דהיינו חטא. וע”כ לא נרשמו אותיות אלו בשבטים הקדושים. מיד יצאה מלפניו.

ביאור הדברים, הט‘ היא יסוד דז”א מבחינת פנימיותו. כי הצ‘ היא תשיעית לבחי’ אותיות הז”א, שהוא המזדווג עם הנוקבא בסוד צדיק. כנ”ל. אבל הט’ היא תשיעית לאותיות בינה דז”א. והיא פנימיות יסוד הז”א. והוא נק’ טוב, בסו”ה ​אמרו צדיק כי טוב. (ישעי’ ג’) ובהיותו בחינת נשמת היסוד, שאין בו שום אחיזה לקליפות, ע”כ טענה הט‘ שיברא בה העולם.
וז”ש, דהא טובך סתים בגווך וצפון בגווך וכו’: ה”ס מ”ש רז”ל (חגיגה יב.) ​האור שברא הקב”ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב”ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו וכו’ לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר (בראשית א’) ​וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב.

פירוש, כיון שראה הקב”ה שהרשעים יקלקלו מעשיהם ויתנו באור הזה אחיזה לקליפות, לכן גנזו בצדיק וצדק העליונים דאו”א, ומצדיק וצדק דאו”א נמשך האור הזה בגניזו לפנימיות היסוד דז”א שהוא הט‘. ובסוד התיקון הזה השיב לה הקב”ה לט’ דהא טובך סתים בגווך וצפון בגווך וכו’ הואיל וגניז בגווך לית ביה חולקא לעלמא דא, דאנא בעי למברי, אלא בעלמא דאתי, כלומר, כיון שאני צריך להסתיר אותך מהרשעים, ואינך ראויה אלא לצדיקים הראויים לקבל מעלמא דאתי, הרי שאין לך חלק לתקן את העולם הזה שה”ס זו”ן, משום שיש בך אחיזה לחיצונים.

וז”ש, ותו, דעל דטובך גניז בגווך יטבעון תרעי דהיכלא : כי מתוך שאין האור הזה מאיר רק בפנימיות היסוד בגניזו, כן לא תוכל הנוקבא לקבל מן האור הזה בשעריה רק דרך גניזו בפנימיותה, שמחמת זה נטבעים שערי הנוקבא לתוך פנימיות היסוד שלה, שעי”ז נשמרים ממגע החיצונים, ותהיה בטוחה שלא ישלטו החיצונים בשעריה, ​שבזמן החורבן לא שלטו האויבים בשערי ההיכל, אלא שנטבעו בארץ, כדרשת חז”ל (סוטה ט. ועי”ש ברש”י). ומתוך שאנת צריכה לשמירה כל כך, אינך ראויה למברי בך עלמא.

וז”ש, ותו, דח’ לקבלך, וכד תתחברון כחדא הא ח”ט : כי ח‘ היא הוד, דהיית המלכות הכלולה בז”א, וה”ס הצנור השמאלי שביסוד דז”א. כי ב’ צנורות הם ביסוד דז”א, א) להולדת נשמות, והוא הימני. ב) לדחית פסולת לחיצונים, והוא השמאלי, הנק’ ח‘, והענין הוא, כי הוא מבחינת הק‘ הנכללת ביסוד (כנ”ל אות כ”ד ד”ה השיב) שממנה יוצא הנהירו דקיק לחיצונים, שמתוך זה קונים החיצונים כח להדמות לצדם דקדושה, כקוף בפני אדם, בסוד, זה לעומת זה עשה אלהים. כי אלו ב’ הצנורות קרובים זה לזה, ואין ביניהם אלא כקליפת השום ולכן יש כח לצנור השמאלי, שיתגבר על הצנור הימני, ואז נעשה ח”ט. וז”ס שח”ט בגי’ טו”ב, דהיינו זה לעומת זה. כי בהתגבר הימין שהוא ט‘, אז בגי’ טו”ב, בסו”ה אמרו צדיק כי טוב. (ישעיה ג’). ואם ח”ו מתגבר הצנור השמאלי שהוא ח‘ על הט‘ אז בגי’ ח”ט.

וזה אמרו ותו דח’ לקבלך כלומר, כי יש כח לצנור השמאלי שהוא ח‘ להתגבר עלך ואז וכד תתחברון כחדא הא ח”ט, דהיינו שתוכלנה הקליפות להוציא השפע דקדושה אליהן, שמשם יש שליטה לכל החטאים, וזה אמרו ועל דא, אתוון אלין, לא רשימין בשבטין קדישין. כי זה הטעם שאין בשמות של השבטים האותיות, ח’ ט‘, להורות שהם גבוהים ונפרשים מבחינת הח‘ הזו, שהיא שורש כח הלעומת, שז”ס, שיעקב מטתו שלימה, ולא יצאה ממנו שום פסולת לחיצונים, כמו מאברהם ויצחק, כדברי חז”ל ​(פסחים נו.).

לשון הזוהר

לד) עאלת את ז , אמרה ליה : רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי נטרין בניך שבת, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו. אמר לה: לא אברי בך עלמא, דאנת אית בך קרבא, וחרבא דשננא, ורומחא דקרבא, כגוונא דנון, מיד נפקת מקמיה.

פירוש הסולם

לד) עאלת את ז‘ וכו’: נכנסה אות ז‘. אמרה לו: רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי ישמרו בניך שבת, שכתוב ​זכור את יום השבת לקדשו. אמר לה: לא אברא בך את העולם, כי יש בך מלחמה, דהיינו חרב שנונה ורומח שעושים בהם מלחמה, שהם נקראים כלי זיין. ואת כעין הנ‘, שלא נברא בה העולם, משום שיש בה נפילה, (כנ”ל אות כ”ט) מיד יצאה מלפניו.

ביאור הדברים, כי סוד הז‘ היא י‘ על ו‘, שזה מורה על גדלות המוחין של הנוקבא בסו”ה, ​אשת חיל עטרת בעלה. (משלי י”ב), כי היא נכללת בעולם הזכר, והוא ו‘. ואז נעשתה עטרה על ראשו, שה”ס הי‘ שעל הו‘ ובעלה מתעטר בה. וז”ס, זכור את יום השבת לקדשו שעי”ז שמעלים את יום השבת, שהוא הנוקבא, למעלה לעטרה על הז”א, שהיא נכללת אז בסוד זכור, נקראת הנוקבא קודש. וטענה הז‘: כיון שאור זה הוא גדול וקדוש בסוד המנוחה, ושם השבתת כל הקליפות, ע”כ אני ראויה שיברא העולם במדתי .

וז”ש, אמר לה לא אברי וכו’: פי’, כי הז‘ היא נצח דז”א, כי ז’ ח’ ט‘ הן נה”י דז”א. וכשהנוקבא נכללת בז’ שהיא נצח, משגת כח לעלות עם הז”א לאו”א עילאין, ושם נעשית עטרה לראשו, ובעלה מתעטר בסוד השבת, כנ”ל. אמנם כיון שכל התיקון הזה, הוא רק ע”י התכללות בזכר ועליה לאו”א, ולא במקומה עצמה למטה, במקום עמידתה תמיד עם הז”א, ע”כ אין תיקונה שלם בשתא אלפי שני, כי בימות החול כשחוזרת למקומה, נבחנת אז התכללותה בז‘, לבחינת כלי זיין, עד שממנה נחשבות כל המלחמות עם הס”א, בסוד ימות החול המכינים לשבת, ובסוד מאן דנצח לקרבא יהבין ליה ברתא דמלכא.

שבימות החול צריך כל אחד ואחד לנצח בקרבא עם הס”א והחיצונים, ואז הוא זוכה לבת מלך, שהיא השבת. הרי, שאין עוד הארת השבת שבשתא אלפי שני מספקת להשבתת הקליפות בשלמות, כי ע”כ חוזרים וסובבים עליה ימות החול, עד לגמר התיקון לע”ל, שאז יהיה יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

וזה אמרו לא אברי בך עלמא דאנת אית בך קרבא, וחרבא דשננא, ורומחא דקרבא דהיינו כמבואר, כי עדיין אין הארתך שלמה, להיותך למטה במקומך בלתי שלמה וצריכים לזכות בך רק ע”י מלחמות עם הס”א. וקרבא, מורה, על מלחמות התחתונים עם הס”א. וחרבא דשננא, מורה, על מדת המלכות בעת התכללותה בנצח בימות החול, שאז היא חרב שנונה לעומת הקליפות הרוצות להאחז בה. ורומחא דקרבא, מורה, על הז”א עצמו הנק’ רומח, שהוא בציורא דאות ו‘, שהוא כעין רומח לדקור במדתו את הס”א. וזה אמרו, כגוונא דנו”ן, הוא כי גבורות הזכר הן מבחי’ בינה שהיא נ‘. כנ”ל.

לשון הזוהר

לה) עאלת את ו אמרה קמיה :רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא את משמך. אמר לה: ואו, אנת וה, די לכון דאתון אתוון דשמי, דאתון ברזא דשמי, וחקיקין וגליפין בשמי, ולא אברי בכו עלמא.

פירוש הסולם

לה) עאלת אות ו‘ וכו’ : נכנסה אות ו‘. אמרה לפניו : רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, שאני אות משמך הויה. אמר לה: וא”ו, את וה‘ די לכן, שאתן אותיות משמי, הויה, שאתן בסוד שמי, וחקוקות ומפותחות בשמי, לא אברא בכן את העולם.
פירוש, כי אע”פ דכבר בקשה זאת הי‘ לעיל ונדחית, אעפ”כ חשבה הו‘ שהי‘ נדחית מטעם קומתה הגבוהה יותר מדאי, וטענה הו‘ שיברא העולם במדתה, דהיינו בקומת ו”ה שבשם שהיא מוחין דאמא.
אמר לה: ואו, אנת וה’, די לכון דאתון אתוון דשמי וכו’ : השיב להן אותה התשובה שהשיב לי‘ לעיל, ע”ש, כי הגביל גם אותה, בסוד שאמר לה די ואל תתפשטו רק לבחי’ הש‘, כדי שלא תאחזנה בכן הקליפות וע”כ אינכן ראויות למברי בכו עלמא. כי גם אתן צריכות שמירה מהקליפות.

לשון הזוהר

לו) עאלת את ד ואת ג , אמרו אוף הכי, אמר אוף לון, די לכון למהוי דא עם דא, דהא מסכנין לא יתבטלון מן עלמא, וצריכין לגמול עמהון טיבו. דלת איהו מסכנא, גימל גמול לה טיבו, לא תתפרשון דא מן דא ודי לכון למיזן דא לדין.

פירוש הסולם

לו) עאלת את ד‘ וכו’: נכנסו אות ד‘ ואות ג‘. אמרו אף הן כך. אמר גם להן, די לכן להיות זו עם זו, שהרי לא יחדלו אביונים מן הארץ, וצריכים לגמול עמהם חסד. הד‘ היא עניה, כי נקראת דלת מלשון דלות. הג‘, גומלת לה חסד, לדלת. וע”כ אל תתפרדנה זו מזו. ודי לכן, לזון זו את זו.
ביאור הדברים, בחי’ הד‘ כבר נתבארה (לעיל אות כ”ד ד”ה וזה ע”ש). ונתבאר שם שאע”פ שהד‘ מקבלת שפע מהג‘, והזוית שלה שעל גגה בולטת בחסדים, מ”מ יש כח לס”א להאחז בה להפרידה ולזייף בה אות רי”ש, ושוב נעשתה ריש ומסכן, ע”ש.

וז”ש, די לכון למהוי דא עם דא כלומר, אתן צריכות לשמירה יתירה שתוכלנה למהוי דא עם דא והג‘ תשפיע לד’, דהא מסכנין לא יתבטלון מן עלמא כי יש כח בלעומת להפריד ביניכן ולהשיב המלכות, הנק’ עולם, לבחינת ריש ומסכנותא וצריכין לגמול עמהון טיבו, שאז צריכים לאתערותא דלתתא, ליתן צדקה למסכני, כדי להחזיר את הד’ לקבל מן הג’. ולפיכך, ודי לכון למיזן דא לדא, כי די לכן, אם תוכלנה להחזיק לעצמכן בזווגא למיזן זו לזו, ולא תשלוטנה בכן הקליפות וע”כ לא אברי בכו עלמא.

לשון הזוהר

לז) עאלת את ב אמרה ליה : רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך לעילא ותתא. אמר לה קב”ה : הא ודאי בך אברי עלמא, ואת תהא שירותא למברי עלמא.

פירוש הסולם

לז) עאלת את ב‘ וכו’ : נכנסה אות ב‘. אמרה לו: רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי מברכים אותך למעלה ולמטה. כי ב’ היא ברכה. אמר לה הקב”ה: ודאי בך אברא את העולם, ואת תהי ההתחלה, לברוא בך את העולם.
פירוש. האות ב‘ ה”ס חכמה, והיינו חסד דחכמה בסוד נקודה בהיכליה, כי אור החסדים הם היכל לאור החכמה, והוא ברכה, בסו”ה ​והריקותי לכם ברכה וגו’ (מלאכי ג’).

ואור זה אינו מתמעט כלום בהיותו עובר ומשתלשל דרך המדרגות, וכמו שהוא בראש המדרגות המקבל מא”ס ב”ה, כן הוא בכל גדלו ושבחו בעולם אצילות, וכן עד סוף עשיה, ואינו מתעבה כלום מחמת כל אלו המסכים שהוא עובר דרכם. וזהו שטענה אות ב’ : ניחא קמך, למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך לעילא ותתא. כלומר, כי אור הברכה שלי הוא בשוה לעילא ולתתא בלי שום הפרש, ושום מסך ועביות לא יוכל לפגום משהו בהארותי, ולכן מדתי מוכשרת לבריאת העולם, כי לא תהיה שום אחיזה בי לקליפות. כי אין הקליפות נאחזות רק במקום שיש איזה חסרון, וכיון שאין בי שום חסרון, לא תהיה בי שום אחיזה.

א”ל קב”ה : הא ודאי בך אברי עלמא, ואת תהא שירותא למברי עלמא: כי הסכים עמה שמדתה ראויה לבריאת העולם, וה”ס הכתוב, כי ​אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פ”ט). ומלת יבנה פירושו בנין והבנה, כי קבע אותה לבירור מספיק, להבדיל בין הדבקים בקדושה לבין הסרים מאחרי ה’ להדבק באל אחר. בסו”ה ​ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג’), אבל בעוד שהם נוטים לאל אחר, הם מחוסרי ברכה, כי אל אחר אסתרס ולא עביד פירי. וזה שמסיים שם הנביא, ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים ללא עבדו, הרי שהעולם חסד יבנה.

וז”ש, שירותא למברי עלמא: שירותא פירושו, התחלה, ומורה בזה, כי לא קבע את אור הברכה לשלימות העולם, אלא להתחלה טובה ומספקת להביא את העולם לכלל השלימות. והטעם הוא כי אור זה דחסדים הוא בחינת ו”ק בחסר ראש, ועדיין אינו מספיק להולדת נשמות לפריה ורביה, כי אין הולדה לשום פרצוף מטרם שישיג ג”ר הנקראים ראש. וע”כ הוא עוד מחוסר השלמה. וענין הקביעות שקבע את הב‘ והברכה למברי בה עלמא היינו לבחינת עיקר כל פרצוף, כלומר, שזה לא יחסר משום פרצוף דקדושה, וענין ההשלמה של גה”ר הנצרך למוחין דהולדה, כבר אינו עיקר בפרצוף, אלא נבחן לבחינת תוספות בלבד. דהיינו התלוי במעשיהם הטובים של התחתונים אבל בחינת ו”ק לא תחסר לעולם.

לשון הזוהר

לח) קיימא את א לא עאלת. אמר לה קב”ה : אלף, אלף, למה לית אנת עאלת קמאי כשאר כל אתוון. אמרה קמיה : רבון עלמא, בגין דחמינא כל אתוון נפקו מן קמך בלא תועלתא, מה אנא אעביד תמן. ותו, דהא יהיבתא לאת בית נבזבזא רברבא דא, ולא יאות למלכא עלאה, לאעברא נבזבזא דיהב לעבדו ולמיהב לאחרא. אמר לה קב”ה: אלף אלף, אע”ג דאת בית בה אברי עלמא, את תהא ריש לכל אתוון, לית בי יחודא אלא בך. בך ישרון כל חושבנין, וכל עובדי דעלמא, וכל יחודא, לא הוי אלא באת אלף.

פירוש הסולם

לח) קיימא את א’ וכו‘ : עמדה אות א‘ ולא נכנסה. אמר לה הקב”ה : אלף אלף, למה אין את נכנסת לפני כשאר כל האותיות. אמרה לפניו: רבון העולם, כי ראיתי שכל האותיות יצאו מלפניך בלי תועלת, מה אעשה שם אני. ועוד, כי כבר נתת לאות ב‘ את המתנה הגדולה הזו, ואין ראוי למלך העליון, שיעביר את המתנה שנתן לעבדו, ולתת אותה לאחר. אמר לה הקב”ה, אלף אלף, אע”פ שבאות ב‘, נברא העולם, את תהי ראש לכל האותיות, אין בי יחוד אלא בך, בך יתחילו כל החשבונות, וכל מעשי בני העולם. וכל היחוד אינו אלא באות א‘.

פירוש, כי כבר ידעת שכל אלו השאלות של האותיות, הן העלאת מ”ן של האותיות, והתשובות הן סוד ירידת המ”ד, כנ”ל. והנה השלימות הגדולה הזו שבאות א‘, לא תתכן בה אתעדל”ת אלא רק בכח אתעדל”ע לבד. כמ”ש בזוהר (ויקרא אות פ”א), על הכתוב  ​נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל.

דלא תוסיף קום מעצמה אלא קב”ה יוקים לה. ע”ש. ולפיכך הן בהתחלת האצילות של המוחין דג”ר, דהיינו בעודם בסוד שעשועים בהיכל או”א, שבזה עוסק הזהר בדרוש שלפנינו, והן בגמר התיקון, לא תתעורר האות א‘ בהעלאת מ”ן מתתא לעילא, כדרך יציאת המוחין דג”ר במשך שתא אלפי שני, אלא הכל יהיה בסוד אתערותא דלעילא בלבד. שז”ס לא תוסיף קום מעצמה אלא קב”ה יוקים לה.

וזהו שאומר כאן, קיימא אות א’ לא עאלת אמר לה קב”ה, א’ א’ למה לית אנת עאלת. מורה, כי הא‘ לא נתעוררה כלל בהעלאת מ”ן כמו שאר האותיות עד דאמר לה קב”ה, שז”ס, קב”ה יוקים לה. ע”ש היטב בהזוהר. ואמרו, א’, א‘, פעמים, הוא להורות על ב”פ הנ”ל, הראשונה היא בעת שהיו האותיות בסוד השעשועים, והשניה רומזת על גמר התיקון, כי אז ג”כ קב”ה מעצמו יוקים לה.

וז”ש, בגין דחמינא כל אתוון נפקו מן קמך בלא תועלתא: כי הטעם שלא הרהיבה הא‘ להעלות מ”ן מעצמה, הוא, משום שראתה שכל האותיות יצאו בלי תועלת, כי נתברר שיש בכל הקומות בחינת זה לעומת זה, לפיכך חשבה שגם היא אינה טובה מהן, וגם כנגדה יש לעומת. וזהו שאמרה מה אנא אעביד תמן כי ראיתי שאיני טובה יותר מהן.

וז”ש, ותו דהא יהיבתא לאת ב’ נבזבזא רברבא דא ולא יאות למלכא עילאה לאעברא וכו’: וטעם ב’ שלא הרהבתי לעלות מ”ן, הוא משום שראיתי שכבר קבעת עיקר בנין כל פרצוף במדתה של האות ב‘ בסוד הכתוב עולם חסד יבנה, כנ”ל, ע”כ לא היה לי ספק שיהיה עוד אפשר איזה שינוי בזה, כי אין מדרך המלך להעביר מתנה שנתן לעבד זה וליתן אותה לעבד אחר.

וז”ש, א”ל קב”ה א’ א’ אע”ג דאת ב’ בה אברי עלמא את תהא ריש לכל אתוון: פירוש, כי הן אמת שכבר נברא העולם באות ב‘ וגם זה אמת שלא אעביר מתנתה לאחר. אמנם לא נברא במדתה אלא בחי’ ו”ק בלי ראש כנ”ל, וא”כ עדיין האתוון חסרות ראש, כי לא יכשרו לפריה ורביה זולתו, לכן את תהא משמשת להמשכת הראש לכל אתוון, דהיינו בחינת המוחין דג”ר, שהם המוחין דפב”פ והולדה.

וז”ש, לית בי יחודא אלא בך, בך ישרון כל חושבנין וכל עובדי דעלמא: כלומר, כי אין היחוד שלי מתגלה בעולם אלא במדתך, ועוד נוסף, כי כל ענין שכר, עונש, ותשובה, שעליהם יתגלה גמר התיקון, לא יהיו אלא בך, כי בחינת הב‘ קבעתי רק לעיקר הפרצוף, שלא יהיה תלוי כלום במעשה התחתונים, ואפילו אם יריעו מעשיהם לא יגיע מזה שום שינוי באלו המוחין כנ”ל, אמנם המוחין שבך תלויים לגמרי במעשה התחתונים, אם יריעו מעשיהם יסתלקו המוחין דג”ר שבך, ואם יחזרו בתשובה, ימשיכו שוב המוחין דג”ר.

וזה אמרו בך ישרון כל חושבנין וכל עובדי דעלמא. חושבנין, מורה אם יקלקלו מעשיהם, בסוד הכתוב ​אשר עשה אלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, (קהלת ז’). כי אז יסתלקו המוחין דג”ר. ועובדי דעלמא, מורה, על העלאת מ”ן ע”י מעשים טובים, כי אז יחזרו וימשיכו המוחין דג”ר. וכל יחודא לא הוי אלא באת א‘, זה רומז על היחוד הגדול של גמר התיקון, יהיה ג”כ באת א‘.

לשון הזוהר

לט) ועבד קב”ה אתוון עלאין רברבן ואתוון תתאין זעירין, ובגין כך בית בית, בראשית בר”א. אלף אלף, אלהים את. אתוון מלעילא ואתוון מתתא, וכלהו כחדא הוו, מעלמא עלאה ומעלמא תתאה.

פירוש הסולם

לט) ועבד קב”ה אתוון וכו’: ועשה הקב”ה אותיות עליונות גדולות, הרומזות על ספירות הבינה, ואותיות תחתונות קטנות, הרומזות על ספירות המלכות, ומשום זה כתוב ב’ ב‘, דהיינו ​בראשית ברא, וכן אלף אלף, דהיינו אלקים את שהא‘ והב‘ הראשונות הן אותיות מלמעלה, מבינה. והא‘ והב‘ השניות הן אותיות מלמטה, ממלכות. וכולן הן ביחד, מעולם העליון, שהוא בינה, ומעולם התחתון, שהוא מלכות. כדי שישפיעו זו בזו.

ביאור הדברים, אתוון רברבן הן מבחינת הבינה, ואתוון תתאין זעירין הן בזו”ן. והנה כשהעליון רוצה להשפיע בתחתון הוא צריך להתלבש בתחתון וז”ס שתי הביתי”ן דבראשית ברא, ושני האלפי”ן דאלקים את: כי ב‘ הראשונה היא של העליון, שהיא בינה, והב‘ השניה היא של התחתון ז”א אשר הב‘ הראשונה התלבשה בו. וכן הא‘ הראשונה היא דבינה, שהיא התלבשה בא‘ השניה של ז”א, כדי להשפיע אליו. וזה אמרו וכלהו כחדא הוו, מעלמא עלאה ומעלמא תתאה כלומר, ששני הביתי”ן הן ענין אחד, וכן שני האלפי”ן הן ענין אחד, אלא הראשונות הן מעלמא עלאה והשניות הן מעלמא תתאה, והן אחת, כי מתלבשות זו בזו, כדרך העליון הרוצה להשפיע בתחתון, והב’ דעלמא עלאה התלבשת בב’ דעלמא תתאה, וכן הא’ דעלמא עלאה התלבשה בא’ דעלמא תתאה.