סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

הקדמה לבית שער הכוונות

א. יש שמכנים לחכמת הקבלה בשם חקירה אלקיות, וזהו ודאי אמת. אמנם ח”ו אין לדמות זה לחקירת הפלוסופיא, שכל המשא ומתן שלהם בעצמותו ית’. אבל לא כן דרך הצדיקים והנביאים יודעי ה’, כי הם לא באו לדבקות השי”ת, זולת על ידי השגתם הנפלאה ביראת הרוממות ד’לית מחשבה תפיסא ביה כלל’ (זוהר חדש יתרו אות קפה ; הקדמת תיקוני זוהר יז, א) ועל ידי זה זכו לדבקות אמיתי, כמו שאמרו ז”ל “בשכר ‘ויסתר משה פניו’ (שמות ג, ו) זכה ל’תמונת ה’ יביט’ (במדבר יב, ח)”. ולפיכך, אחר שזכו לדבקות אמתי, לא יתכן בהם עוד שום חקירה של משהו, וגם לא יעלה כלל על לבם לחקור מטה בעצמותו ית’, כמו שלא יעלה על דעת האדם לחקור מה במציאות של עצמו, אלא כל מה שיחקור אדם במציאות עצמו הוא רק בטיב המחשבות ומעשים שחושב ועושה. כן דרך הצדיקים לחקור בטיב דרכי ה’ ובהמעשים שעושה, בסוד הכתוב (שיר היחוד ליום חמישי) “ממעשיך הכרנוך”, דהיינו על פי יחסו עם העולמות והבריות שברא.

ועל כן היחס הזה של עצמותו ית’ עם העולמות כולם מטרם שבאו לכלל בריאה, הוא נקרא בשם ‘אין סוף ברוך הוא’. להורות שאין אנו עוסקים בעצמותו ית’ לפי מה שהוא לפי עצמו, אלא רק במה שהוא ביחס העולמות שברא אותם כדי להשפיע להם מהטבתו ית’, כמו שאמרו שברא העולם כדי להיטיב לנבראיו, ופשיטא שכל הטבתו עם העולמות כולם, הם רק חלק קטן מהשפע שבעצמותו המתפשט להם, בסוד המדליק נר מנר ואין הראשון חסר משהו. ולזה החלק בעוד שהוא נכלל בעצמותו מטרם שבא לכלל גילוי אנו מכנים אותו בשם אין סוף ב”ה.

ב. ויש כאן הבחנות:

הא’, שכל העולמות והנשמות וכל מילואיהם העתידים לקבל, הנה כל אלו כבר נמצאים מוכנים על הגמרם באין סוף ב”ה, מצד שאצלו ית’ אין זמן, ומחשבתו אין צריכה לכלי מעשה, ואם כן תיכף שחשב כביכול לברוא עולמות ונשמות ולהנותם הרי יצאו כן לפניו בכל מה שחשב עליהם. ולפי זה, הכל נמשך רק מאין סוף.
הב’, שעם כל זאת אין זה נחשב לעולמות ונשמות ממש, אלא נחשב כמו עצמותו ית’ ממש, כי מטרם שנתלבשו בכלים שזהו בבי”ע דפרודא, אין עוד שום דבר שיפריש הארתו ית’ מעצמותו.
הג’, דלית מחשבה תפיסא כלל באין סוף ב”ה, יותר מזה שהמלכות אשר שם אינו עושה סוף.
הד’, שאין לנו רשות לומר ולהרהר מקודם האין סוף ב”ה אפילו הגה קטן, וכל מה שאנו ממשיכין לעולמות ולנשמות בדרך תפלה ועבודה, אנו מכוונים לאין סוף ב”ה, שהוא בחינת עצמותו המיוחס עם העולמות, ושם הכל מוכן בעדינו, באופן שמה שלא נכלל בעדינו באין סוף ב”ה לא יתגלה בהעולמות.
ולא עוד, אלא אפילו א”ק ואצילות, הוא גם כן בחינת עצמותו ית’, כי עוד אין שם כלי להפריש הארתו מעצמותו ית’, ותחילת ההפרש מהארתו ית’ לעצמותו מתחיל בבי”ע מתחת הפרסא.

ג. הפרש מאין סוף ב”ה לא”ק ולאצילות ולבי”ע

ההפרש מאין סוף ב”ה לא”ק ואצילות, הוא שא”ק ואצילות הוכנו אל העולמות והנשמות לעלות לשם ולהלבישם, מה שלא יתכן באין סוף ב”ה. והטעם הוא כמו שיתבאר במקומו.
וההפרש מא”ק לאצילות, כי אצילות היא סוד צמצום ב’, וניתן לעליות גם בשתא אלפי שני, אבל א”ק הוא צמצום א’, ולא ניתן לעליות ולהלבשה, רק בגמר התיקון.
ומקום העולמות והנשמות עצמם הוא בי”ע בלבדם, וכל הפרטים הנכללים באין סוף ב”ה בסוד להיטיב לנבראיו, אינם מתגלים רק בבי”ע. וכפי גילוי הטבתו בבי”ע, נבחן בהם עליות והלבשות לא”ק ואצילויות, כנ”ל.
באופן, שמדת הטבתו ית’ ששיער לנבראיו המגולה בכל השלימות והעומד מוכן בסוד משל למלך שיש לו מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחין, הוא באין סוף ב”ה, שם כבר מוכן הכל. ובחינת המקבלים לכל טובו שבאין סוף הם בבי”ע. וענין א”ק ואצילות, ניתן לעליות אל הבי”ע, שעליות אלו מראים על מדת קבלתם מטוב אין סוף ב”ה.

ד. הפרש מהארתו לעצמותו

כאן צריכים להבין היטב ההפרש מהארתו ית’ לעצמותו. כי הארתו, פירושה בחינת יחס משותף בין האור והכלי. ועצמותו ית’, הוא לפי עצמו ומהותו, שהוא בחינת מנוחה מוחלטת, שאין לנו בזה שום דמיון ומלה והגה כלל. ומ”ש [-ומה שאנו] קוראים האין סוף הארתו, הוא מפני ששם מוכן כל בחינת הארתו העתיד להתגלות בהעולמות, ועל דרך זה בא”ק ואצילות. ובאמת הם עוד עצמותו, כי לא שייך הבחן הארתו מטרם גילוי כלי, שהרי הארתו הוא יחס משותף.
היוצא מזה שאין סוף וא”ק ואצילות הם עצמותו ית’, ואנו מכנים אותם הארתו, משום שהם השורשים של ההארות המתגלים בבי”ע.

ה. כשבארנו את דרושי האר”י ז”ל, היה לנו החוב להדגיש בעיקר שאין סוף ב”ה וא”ק ואצילות הם בחינת הארתו, ולא עצמותו ממש, כדי שלא יבואו המתחילים להגשים ח”ו בעניני אורות וכלים הנראים בהם.
ועתה כשנבא לבאר ספר הכונות, יש יראה הפוכה, שלא יבואו להפריש בין הארתו לעצמותו, ולא יבינו להמשיך הכל מעצמותו יתברך, על כן נדגיש כאן בעיקר שהם עצמותו ית’, ושניהם אמת, כמ”ש לעיל.
וזה מובן במלה אחת, כי כלפי מהותו ית’, גם הארתו ית’ שבבי”ע הוא גם כן במנוחה מוחלטת כמו עצמותו, וכל ההבחן של הארתו בגדר התנועה, הוא יחס משותף המוכן לתפיסתינו דוקא, אע”פ שאינו כן כלפי מהותו, כי אין לנו השגה רק במקרים כמו שהכין אותנו השי”ת.
ושורש כל הדברים האלה הוא, כי אין כלי מתחיל אלא בבינה, ששם מתחיל כח נאצל והתגברותו, ועל כן, א”ק ואצילות שהם כתר חכמה אין עוד שם מדת כלי ויחס של נאצל, רק מעולם הבריאה ששם בינה מקננא, משם מתחיל מדת כלי, ועמו גם יחס משותף שנקרא הארה.

ו. סוד השמירה

ולפיכך, אל תתמה שאנו מכנים האין סוף ב”ה בסוד אור והארה, וכן בא”ק ואצילות, אע”פ שהם עצמותו ית’, ו’איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון’. כי אנו מוכרחים לדבר בשמות הקדושים רק לפי השגתינו, כי כל שלא נשיג לא נגדרהו בשם. וכבר נתבאר שאין לנו תפיסא במנוחה מוחלטת, על כן אנו מכנים גם עצמותו ית’ המזדקק לתחתונים בבחינת הארה, אע”פ שאינו כן. אכן יש ריוח בזה, להורות שלמעלה מאין סוף אין לנו שום שם ומלה כלל, דהיינו למעלה מהמחשבה להטיב לנבראיו. ובזה תבין השמירה היתירה המצויה בחכמת הקבלה.

ז. ביאור השינוים שבא”ק ואצילות

ואין להקשות, סוף סוף אנו מדברים שינוים גדולים ובחינת כלים וזווגים בעצמותו ית’, שהם אין סוף וא”ק ואצילות כנודע.
הענין הוא, כי העשר ספירות דאור ישר כוללים כל מחשבתו ית’ עם העולמות והנשמות, שכולם נכללים באין סוף ב”ה בכל מלואיהם העתיד. וענין הצמצום הוא בהמלכות דאין סוף ב”ה, שלית לנו שום תפיסא בה מבחינת אין סוף ב”ה, אלא מבחינת סוף, דהיינו אחר הצמצום והמסך.
והנה אז נבחן בה ב’ בחינות: ‘מלכות המזדווגת’, הנבחן למאציל לגוף. ו’מלכות המסיימת’, שעושית סוף וסיום גמור, שעליה מתראה השינוי של צמצום ומסך. והנה במלכות המזדווגת שהוא כתר וראש, אין לנו תפיסה, כנודע שאין תפיסא בראש, להיות שם שרשי כלים, ונמצא כל השינוי הנעשה הוא רק במלכות המסיימת. ונודע שהיא הנקודה דעולם הזה הגשמי. אם כן, כל בחינת שינוי הצורה שאנו מדברים בא”ק, אינו בא”ק עצמו, רק בעולם הזה הגשמי. ולמעלה מעולם הזה, נבחן בעולם הא”ק, ואלקיות גמור, שהרי עוד אין שם שום כלי, כי בא”ק אין שום כלי בט’ ראשונות.

ח. באצילות אין כלי בנפש רוח, ובא”ק אין כלי בט’ ראשונות

רק באצילות, בסוד מיתוק מידת הדין במדת הרחמים, אנו מחשבין לשינוי צורה גם את המחזה ולמטה דת”ת, ששם הופרס הפרסא דבי”ע, ות”ת זו הוא בינה דאור ישר, ששם הותחל התגברותו של נאצל. אבל בחי”ג דאצילות אין עוד שום כלי מבחינת מלכות המסימת.
וענין הזדככות הגופין המוכן כגלגלתא וע”ב דא”ק ובטישות דאור מקיף באור פנימי, הרי יש בכל אחד מזדווגת ומסיימת, שהבטישות היו בבחינת מלכות המסיימת, ששורשה מתחיל בטבור דכל פרצוף מגעסמ”ב דא”ק, ואם כן גם אז אין לנו עסק בט’ ראשונות, אלא רק במלכות של כל אחד מגעסמ”ב.
וענין הסתלקות האורות להמאציל, הרי הוא רק הזדככות המסך של מלכות המסיימת. גם ענין הסתלקות עצמו אין העדר ברוחני, אלא כל שינוי צורה הוא הוספה על אור הראשון, ועיקר השינוי נאחז וניכר רק במלכות המסיימת, ולא כלל בט’ ראשונות. והאצילות לא כלל מחזה ולמעלה שהם ששה ראשונות.

ט.
ואין להקשות, הרי סוף סוף גם ריבוים הם מקרים וגשמיים שאינם באלקיות ח”ו?
הענין הוא, שאלו הרבוים, הם ממש אותה שלשלת הטבה שנמצא כבר קבוע וקיים באין סוף ב”ה לצורך הנשמות להנותם, אשר כלפי עצמותו ית’ הם בסוד אחד יחיד ומיוחד, ואינם כלל ריבוים, אפילו גם אחר התלבשותם בנבראים. אלא שהכין השי”ת את הנשמות בהשגות של מקרים, ועל כן המה מקבלים מהשי”ת כן. כמ”ש לעיל, שכלפינו הוא הארתו, וכלפי השי”ת הכל עצמותו. כן אלו הריבוי הפרצופין, כלפי השי”ת אחד יחיד ומיוחד, וכלפינו הם ריבוים.

י.

המתבאר מכל הנ”ל, שסוד מחשבה ראשונה להטיב לנבראיו הנקרא מגדל המלא מכל טוב, הוא בכתר וחכמה, והם נחשבים לעצמותו ית’, ובינה וזו”ן ניתנה לנר”נ דצדיקים, ששם מקום גילוי כל הפרטים שבמגדל המלא מכל טוב. ועם כל זאת, אי אפשר לבי”ע שיקבלו זה במקומם עצמם, אלא על ידי דבקות בעצמותו ית’, ודבקות זה נקרא עליות בי”ע לאצילות, ואחר גמר התיקון לא”ק, שהם כתר וחכמה ועצמותו ית’ המוכן להטיב לנבראיו.
ומה שאינם נוטלים במקומם עצמם שבבי”ע, הוא כי כל הצמצום היה כדי להשלים הטבתו עם הדבקות בו ית’, דהיינו השואת הצורה, ועל כן רק זה כל כונת הצמצום ותיקוניו, שלא יוכלו הבי”ע לקבל במקומם את ההטבה, אלא רק בהשואת הצורה על ידי … מעשים טובים להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזהו ממש העליה לכתר וחכמה, שהם משפיעים ולא מקבלים, כי על כן הם עצמותו ית’. באופן, שבעת שבי”ע ילבישו את הא”ק ואצילות, אז גמר תיקונם, כי יקבלו כל העונג שבמגדל המלא מכל טוב, וגם יזכו לדביקות (עי’ לעיל דף כ”ח). וזה שאמרנו לעיל דף כ”ט שבגמר התיקון יקבל המלכות את הג”ר שלה, ואז חכמה תתאה יעלה מלבוש חכמה עילאה בקומה שוה, עש”ה.
וזה שאמר הרב בפרק ה’ משער התיקון (שער י’ בספר עץ חיים), כי מטרם התיקון היו הז”ת זה תחת זה ולא היו מלובשים זה בזה כלל, ובגמר התיקון יתלבשו זה בזה, עש”ה. דהיינו כנ”ל, שכל התיקון הוא כדי שיעלו בי”ע וילבישו לא”ק ואצילות, דהיינו בינה וזו”ן ילבישו לכתר וחכמה, שבזה מתגלה האור הנעים עם השואת הצורה ביחד בסוד התהפכות הקבלה לעל מנת להשפיע.