הבעש”ט – רֵישׁ דוּכְנָא

בצעירותו היה הבעש”ט – רֵישׁ דוּכְנָא (עוזר למלמד בחדר).
בעל הבית שבו התאכסן הבעש”ט היה נוסע נוהג לנסוע לרבו מעת לעת,
רצה הבעש”ט לנסוע עמו אך בעל הבית לא הסכים לקחתו עימו.

באחת הפעמים, מבלי שבעל הבית הרגיש בכך,

נעמד הבעש”ט על הקרש הבולט מאחורי עגלתו והצטרף אליו בנסיעתו.

העגלה נסעה לדרכה ובדרך, בעברם בכפר אחד, זרק נער גוי אבן על הבעש”ט ופצע אותו.
העגלה המשיכה בנסיעתה, מותירה מאחור את הנהר הפוגע שהחל שוקע אט אט באדמה.

כשחזרו מנסיעתם, עברו שוב באותו הכפר,
הם ראו המון רב שהתקבץ במקום שבו זרק הנער הגוי את האבן על הבעל שם טוב.

עצרו האנשים את העגלה ולא נתנו להם להמשיך בדרכם עד שיתנו

להם עצה כיצד לחלץ את הנער השוקע, שכן כל מה שעשו בכדי להוציאו מן האדמה לא עזר .

הביט הבעש”ט בנער ושאלו:
“האם תפסיק לזרוק אבנים על יהודים?”
הנער רק הרכין את ראשו, כי לא יכול לדבר, עשה הבעש”ט מה שעשה, והנער הוצא מן האדמה.

כך עשה הבעש”ט מופת לעיני רבים
ואחר כך חזר למקומו ולתפקידו, ריש דוכנא פשוט, כבימים ימימה.

אחר כך אמר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה בשם רבי לוי יצחק מבֶּרדיטשוֹב,
כי הפלא הגדול יותר שעשה הבעש”ט היה,
שגרם שישתכח הנס וישתכחו הדברים ולא יותירו שום רושם, למרות שהתפרסמו ברבים כנס.