נח

אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו’. מבואר לעיל פ’ בראשית אות ס”א שמעתי ממורי שאדם נקרא צדיק בסוד (משלי י׳:כ״ה) צדיק יסוד עולם כשיש לו תענוג גדול בעבודת השם יתברך כי מבשרי אחזה אלוה וכו’ עיי”ש.

בשם מורי כי מבשרי אחזה אלוה (איוב י”ט) כמו בזווג הגשמיי אינו מוליד כי אם המשמש באבר חי בחשק ובשמחה, כך בזווג הרוחניי הוא הדיבור בתורה ובתפלה, כשהוא באבר חי בשמחה ותענוג אז הוא מוליד וכו’, אם כן זה העוסק בתורה ובעבודת השם יתברך לשם שמים לעשות נחת רוח להשם יתברך בלי שום תשלום שכר, אז זוכה לטעום מתיקות ועריבות ותענוג בתורה ובעבודת השם יתברך, ועל ידי זה הוא מוליד ברוחניי, כמו בזווג כשהוא בתענוג ושמחה, מה שאין כן העוסק בתורה ובעבודת ה’ שלא לשם שמים, ואין לו נחת ותענוג אינו מוליד:
(בן פורת יוסף לר”פ נח די”ט ע”ד)

שמעתי ממורי זלה”ה בשם הרמב”ן, ששאלו אחד איזו עבודת ה’, והשיב לו כל שיש בו תענוג ושמחה בצירוף המורא וכו’:
(תוי”י משפטים ד”ע ע”ב).

שמעתי ממורי זלה”ה כי בגשמיי מקום שיש יראה אין גילה ובמקום גילה אין יראה כי אם בעבודת השם יתברך נמצא שבמקום יראה יש אהבה, ואחר כך מצאתי כן בספר אלגאזי:
(תוי”י סו”פ בחקותי דקכ”ז ע”ב).

לעבוד את השם ביראה ובשמחה, והן תרין רעין דלא מתפרשין, ויראה בלא שמחה הוא מרה שחורה, לא יאות לצער על עבודת השם יתברך איך לעבוד, רק תמיד יהיה בשמחה, ואפילו באותו שעה צריך גם כן לעבור אותו, ואין פנאי ליישב איך ומה:
(צוואת הריב”ש די”ג ע”ב)

שמעתי מידידי הרב החסיד המפורסם מו”ה שלמה מדאלינא שאמר משם הרב הקדוש מו”ה משה ברבי דן, ששמע מרבו מרן הקדוש הריב”ש טוב שדקדק במשנה [מס’ עוקצין פ”ג משנה א’, שזה לשון המשנה, יש צריכין הכשר ואינן צריכין מחשבה, מחשבה והכשר, מחשבה ולא הכשר, לא הכשר ולא מחשבה] למה לא סידר כסדרן, הכשר ולא מחשבה, מחשבה ולא הכשר, מחשבה והכשר לא הכשר ולא מחשבה.

ואמר אף שעיקר עבודת האדם, החיות והדבקות והשמחה, ואור אלוקי זיו השכינה השופע על נשמת הצדיק בעת תורה ותפלה ומצוות, אשר נועם זה לא ישוער אהבה בתענוגים, וכל זה, כשאדם נזדכך בתכלית הזיכוך, אז בחר קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא (לשון זוהר הקדוש פ’ האזינו דרפ”ח ע”א) ואין צריך הכנה ויגיעה לזה, אבל מי שעדיין לא הזדכך, צריך הכנה והכשר מעשים טובים וכפיות הרע הרבה, כולי האי ואולי, שיזכה לראות עולמו בחייו.

ולכן יש צריכין לתקן נפשם בכפיות הרע לבא להכשר מעשה, לעשות מצוות ללמוד תורה ולהתפלל וכל זה הם מצריכין לנפשם, ודוחקין עצמן לזה, ואינן צריכין לעצמן לבא למחשבה לאהבה וליראה, ולזיו נועם השכינה כל”ת נפ”ש באש להבה שלהבת, אלא מתפללין עם פירוש המלות ומניחין תפלין, בלי הרגש חיות אלהות ונועם זיוו והדרו ומוחין הקדושים, ולומדים תורה באהבה זוטא, בלתי נועם מתוקים מדבש ונפת צופים, ופעמים הרבה הוא מחמת שאין נשמתם מסוגל לזה, או לא זכו עדיין, ולכן הקדוש ברוך הוא מעלה עליהם מחשבה והכשר כאילו השיגו כל המראות עליונים, כי עשה מה שביכלתו בכל כחו.

אבל מחשבה ולא הכשר אינו כלום, ואין לו לא מחשבה ולא הכשר, כי אף שבאמת עיקר הוא המחשבה, ועסק היחודים גרול הרבה מעסק התורה, כי ממש ממשיך אור אין סוף ומחיה כל העולמות, ועושה נחת רוח ליוצרו לשכינה הקדושה לסערה בגלות, אבל אין זה אלא לקדושי עליונים, עיין שעד הקדושה, אמנם לא יתנועעו העליונים במחשבת אדם התחתון, זולתי בהיותו ראוי להמשיך האור העליון עליהם, ולהחיות אותם בחיות חדש, מאין, מאור אין סוף, ואז בשמחה זאת גם הם ימשיכו מאותו האור עליו, עד שיהיה מקושר ומדובק ממש באוד אין סוף ובנועם זיו השכינה, עד שיצא נפשו בדברו, ואז כלה ממנו כח הדיבור מגודל האור והזיו והנועם, אבל אם אין בו יכולת להמשיך עליהם אור עליון אור אין סוף, לא יחשיבוהו כלל, ולא יתרצו להתקרב אליו, לעזרו, ולהמשיך מחשבתו למעלה, כי מחשבתו הבל הוא ואין בה מועיל ולא שום תועלת (עיין שער הקדושה חלק ג’ שער ה’) ובזה איש פשוט שלא נזדכך ונתקדש לגמרי, מחשבתו הבל ואין בה תועלת, ולכן אם הולך ומבלה ימיו במחשבה בלא הכשר תורה ומצוות, מעלה עליו הקדוש ברוך הוא לא הכשר ולא מחשבה, וערום ישוב שמה, ועוד יש בזה סכנה חשש מינות של הערל הפלשתי אריסטו ימח שמו שביזה כל מעשה תורה ומצוות, ולא דיברה תורה במתים, אבל צריך להזהיד להשרידים שבעמנו, שמחשבתם יביאו להכשר תורה ומצוות, כי גם מרן האר”י שמחשבתו עלה עד אין סוף, אמר, שלא השיג כל כך השגה אלא על ידי שמחה ואור המצוות, כי צריך להכנים מחשבה בהכשר תורה ומצוות, עד כאן אמרי קודש מרן חיות נפשינו רבינו הקדוש הריב”ש טוב בתוספות ביאור:
(מעשה אורג במס’ עוקצין)

את האלהים התהלך נח. וברש”י נח היה צריך סעד לתמכו אבל אברהם היה מתחזק בצדקו מאליו עכ”ל, שמעתי אומרים בשם המקובל איש אלהים הישיש בעל שם ר’ ישראל ממעזיבוז זצלה”ה ששאל לו איש אחד מאנשיו, מה זה שלפעמים כשהיה אדם דבוק בדבקות הבורא, ויודע אינש בנפשיה שקרוב הוא אליו יתברך שמו, ובמאצע הדבקות נמצא לפעמים שהוא נפסק ורחוק מהבורא יתברך, כי גם זה יכול האדם לידע בנפשו כי הוא רחוק מהמקום ברוך הוא.

ואמר לו הבעל שם שמצאנו בינינו דבר זה על דרך משל, כשאב רוצה ללמד לבנו הקטן שיהיה יכול לילך בדגליו, מה עושה אביו, נוטל את בנו ומעמיד אותו לפניו על הארץ ומרחיב את ידיו סמוך לו כדי שלא יפול התינוק ארצה, והתינוק הולך בין שני ידי אביו, וכשיגיע התינוק סמוך אצל אביו אזי מתרחק אביו מעט מעט לאחוריו, כדי שהתינוק ילך ויתקרב בכל פעם יותר ומכח זה יתלמד הילד לילך בטוב, כי אם לא היה אביו מתרחק בכל פעם לאחוריו, לא היה הולך התינוק רק אותו המיעוט שהיה בין המקום שהיה אביו מעמידו בתחילה, למקום שהיה אביו עומד בתחילה, אבל השתא כשהולך אביו בכל פעם לאחוריו נמצא הולך התינוק בכל פעם יותר, כך מתנהג הקדוש ברוך הוא עם בריותיו, כשאדם מתלהב בדבקות הבורא, אם לא היה מתרחק ממנו המקום ברוך הוא לא היה דבקותו בכח ובתמידות, אבל השתא כשמתרחק ממנו בכל פעם, הוצרך האדם להתחזק בדבקותו בכל פעם יותר ויותר, כי בכל פעם כשרואה את עצמו רחוק מאתו יתברך שמו, יצטרך להוסיף ולחדש בכל פעם דבקות יותר מדמעיקרא ומכח זה יתייחד ויתחזק דבקותו בכל פעם יותר, ואמר שלזה רמז דוד המלך עליו השלום (תהלים מ”ח) הוא ינהגנו עלמות ופירש רש”י ז”ל כאדם המנהיג את בנו הקטן לאט:
(תורי זהב ברמזי ראש השנה)

הבעל שם טוב אמר הוא ינהגנו עלמות, משל לאב המלמד לבנו הקטן לילך, כשהולך הקטן ב’ או ג’ פסיעות לקראת אביו מרחיק אביו את עצמו ממנו כדי שילך יותר, ואחר כך כשהולך יותר מרחיק אביו את עצמו עוד כדי שילך יותר, ועל דרך זה נקרא השם יתברך אל מסתתר, שכשהצדיק עובד את השם יתברך נדמה לו שאינו עדיין בשלימות ושהוא רחוק מהשם יתברך, כדי שיתקרב הצדיק יותר, וזהו הוא ינהגנו עלמות שזה השם יתברך מסתתר שנקרא הוא זהו כדי שינהגנו עלמות כהדין עולמיא כדי שיתקרב בכל פעם יותר, עד כאן דבריו הקדושים:
(קדושת לוי פ’ שמות)

שמעתי פירוש הכתוב הוא ינהגנו עלמות, דדרך האב להנהיג את הילד לילך ברגליו וכאשר יוכל לילך בעצמו אז יניח האב את הילר שילך בעצמו בלי סיוע וכן הענין בעבודת ה’, בתחלה מסייעו הקדוש ברוך הוא ומחזיק בידו, ואז מתלהב ועולה, ואחר כך מניח לו שילך בעצמו ואז הוא קשה לאדם כו’:
(צפנת פענח דנ”א ע”ב).

קשה אם יש יראה שלא יפרד ממנו יתברך, מכח שיש לו יכולת להפרד ממנו מפני מה עשה הבורא יתברך שמו שיכולין לפרוד ממנו, ותירץ הבעל שם, אם הבן תמיד אצל האב אז אין להאב תענוג, כמו אם יאכל אדם עופות מפוטמים תמיד אין זה תענוג, לאפוקי אם פעמים מרחיק עצמו מהאב, ואחר כך מתקרב אזי יש תענוג גדול וד”ל:
(כתבי קודש דכ”ד ע”ג).

ממורי שמעתי ענין (יחזקאל א׳:י״ד) החיות רצוא ושוב, כי הנשמה אחר שחוצבה ממקום קדוש ראוי שתתלהב תמיד אל מקום מחצבתה, ופן תתבטל ממציאות, לכך סיבבה בחומר שתעשה גם כן עניינים חומריים כמו אכילה ושתייה ומשא ומתן וכיוצא שלא תתלהב תמיד בעבודת השם יתברך בסוד תיקון וקיום הגוף עם הנשמה וכן הוא במדרגת הספירות קטנות וגדלות ודפח”ח:

עוד יש לומר והחיות רצוא ושוב, כי תענוג תמידי נעשה טבע ואינו תענוג, לכך האדם עולה ויורד בעבודת השם יתברך כדי שיהיה תענוג שהוא עיקר עבודת ה’ כמו ששמעתי ממורי:
(תוי”י תזריע דצ”ב ע”ב, שלח דקל”ט ע”ג).

שמעתי ממורי זללה”ה ענין החיות רצוא ושוב וגו’, כי כל דבר חושק ומתלהב לחזור לשרשו לידבק שם, לכך הנשמה תתלהב תמיד לדבק בשרשה למעלה על ידי חשק בתורה ובעבודת ה’, ואם מתלהב תמיד היה בטל ממציאותו כמו קודם עולם התיקון, וזהו סוד קברות התאוה שכתב בספר ברית מנוחה כו’, והוא סוד המבול ונפתחו ארובות השמים וכו’, לכך תיקן השם יתברך שיעסוק לפעמים זמן מה בצרכי הגוף, אכילה ושתייה, ומעט להתעסק בצרכי פרנסתו, גם שיש לו מדת הסתפקות, ועל ידי ביטולו מעבודת ה’ בזמנים אלו ינוח הנשמה, וכח השכלי יתחזק לחזור ולעסוק בעבודת השם יתברך, אחר כך, וזהו והחיות רצוא ושוב ודפח”ח, אך שאין זה לשונו כי הוספתי מעט:
(צפנת פענח דל”ג ע”ב, פ”ה ע”ד, פ”ט ע”א)

משל נאה שאמר מרן הקדוש הריב”ש טוב, כשאדם בא לחנות שיש בה כמה מיני מטעמים ומעדנים, מתחלה נותן לו בעל החנות לטעום מעט מכל מין, שידע מה לקנות, ואחר כך כשהוא טועם ורואה שהוא מתוק וטוב, ורוצה לטעום עוד, אומרים לו קנה לך בדמים כי בחנם אין נותנים כאן כלום, והנמשל הוא על האור שמרגיש האדם בתחילת החסידות שעל ידי טעם ואור זה יכול לכפות כל הרע ולהחזיר הכל לתכלית הטוב, ונותנין לו זה כדי שידע טעם עבודה, ויהיה נשאר בו רשימו כשמסתלקין ממנו בחינות אלו, שידע מה לחפש:
(אוצר החיים נשא ד”ג ע”ד)

כוונת התפלה גם כן לחבר יוד שהוא חכמה אל ה שהוא המלכות שהוא הדיבור על ידי הקול שהוא הוי”ה ועל ידי המחשבה שלו, שהוא הבינה שלו, והוא סוד אהי”ה הוי”ה אדנ”י, ולזה נקרא שמה תפלה שמחבר צוקה ליוצקה:
(לקוטים יקרים ד”ד נדב).

שמעתי בשם מורי זלה”ה ביאור ש”ס (דברכות דל”ג ע”ב) א”ר זירא כל האומר שמע שמע משתקין אותו אמר ליה ר”פ לאביי דלמא מעיקרא לא איכוין דעתיה וכו’ אמר ליה חברותא כלפי שמיא מי איכא אי לא כוון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוון דעתיה, והקשה מורי זלה”ה דאכתי הקושיא במקומה עומדת מכל מקום דלמא מעיקרא לא איכוין והשתא בא לצאת ידי שמים ולכוון, וכו’, ועוד קשה למה נקט ר’ זירא דווקא האומר שמע שמע ב’ פעמים וכו’ ולא פסוק אחר בקריאת שמע או כיוצא, וביאר מה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים, והענין כי האדם מחוייב להאמין כי מלא כל הארץ כבודו יתברך לית אתר פנוי מיניה וכל המחשבות של האדם יש בו מציאותו יתברך וכל מחשבה הוא קומה שלימה, וכאשר יעלה במחשבתו של אדם בעת עסקו בתפלה איזה מחשבה רעה וזרה היא באה אל האדם לתקנה ולהעלותה, ואם אינו מאמין בזה אין זה קבלת עול מלכות שמים שלימה, כי מקצר ח”ו במציאותו ית’ ובזה מובן האומר שמע שמע וכו’ וקשה למה אמר שני פעמים, וצריך לומר כי מעיקרא לא איכוון דעתיה, דהיינו שהיה לו איזה מחשבה זרה, אמנם אם ידע ששם גם כן הוא מציאות השם יתברך לא היה צריך לומר שני פעמים שמע, וזהו צחות לשון הש”ס מחינן ליה במרזפתא דנפחא, והכוונה כי המחשבה עצמה הוא מכה את האדם כמו במרזפתא דנפחא כדי לתקנו ולהעלותו, ולמה הוא חוזר פעם שנית לומר שמע כאילו ח”ו בפעם ראשון לא היה שם מציאות השם יתברך, ונמצא הוא מקצר במציאותו יתברך ובקבלת עול מלכות שמים, ולכך אמר משתקין אותו ודפח”ח.

ועל פי זה ביאר ש”ס (דברכות ד”ח ע”ב) רצוצא דמיית (פירש”י אפרות שמת בקליפתו) מהיכן נפיק רוחיה, ומשני מהיכא דעייל נפיק, וש”ס זה צריך ביאור, ואמר על פי ש”ס דברכות פרק הרואה (דנ”ז ע”א) הרואה ביצים בחלום כו’ כי בחינת ביצה מראה בחינת התפלה, והענין, שאין לך מחשבה שלא יהא בה קומה שלימה, אף מחשבה רעה וזרה שבאה אל האדם היא באה כדי לתקנה ולהעלותא כנ”ל, ואם האדם דוחה המחשבה ההיא ממנו, אז הוי כאילו דוחה והורג קומה שלימה, אמנם לפעמים יש מחשבה שצריך לדחותה, ואם נפשך לומר במה אדע איזה מחשבה לדחותה ואיזה לקרבה ולהעלותה, יתבונן האדם אם בשעה שבאה המחשבה זרה מיד עלה במחשבתו במה לתקנה ולהעלותה אז יראה לקרבה ולהעלותה, ואם לא יעלה מיד במחשבתו במה לתקנה, אז מסתמא באה לבטל את האדם בתפלתו ולבלבל מחשבתו, ואז יש רשות לדחות המחשבה ההוא כי הבא להורגך השכם כו’ ובזה יובן רצוצא דמיית מהיכן נפיק רוחיה, כלומר המחשבה שבאה בשעת התפלה שנקרא ביצה, דמיית, דהיינו שדוחה אותה המחשבה וממית אות ההיכי נפיק רוחיה כלומר האיך הוא ממית ודוחה קומה שלימה, ומשני מהיכי דעל נפיק, כמו שעלה המחשבה לבלבל את האדם ולדחותו, כך נפיק, שיש רשות לאדם לרחות את המחשבה ולהוציא אותה וזהו שאמר מהיכא דעל נפיק ודפח”ח.

ופעם אחת שאל השואל למורי זלה”ה אם אמר כמה תבות בקריאת שמע ובתפלה בלא כוונה אם רשאי לחזור פעם שנית ולאומרם בכוונה, ואמר בזה הלשון הלא ידוע ומפורסם שאין לך שום דבר שלא יהיה בו מציאות השם, אפילו מחשבה חיצונית שם יש גם כן ניצוצות קדושות כנודע, ואם כן אם אמר כמה תבות של תפלה בלא כוונה רק במחשבה חיצוניית, אם כן באה אותה המחשבה להוציא ממנה ניצוצות כנודע, ואם יחזור ויאמר פעם שנית אז הוא מורה שפעם הראשון לא היה שם שום מציאות השם והוא מקצר במציאות השם יתברך, גלל כן אל יאמר פעם ב’, רק יהרהר במחשבה ובכוונה אותן התיבות שאמר בלא כוונה, כל זה שמעתי בשם מורי זלה”ה ודפח”ח:
(בן פורת יוסף ד”נ ע”ב וע”ג, וע”ש עוד דנ”ג ע”ד).

בספרים בשם הרב הקדוש הבעל שם טוב ז”ל על מאמר רבותינו ז”ל כל האומר שמע וכופלו וכו’ מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד שיכוון דעתו, עיין שם מה שכתבו בשם קדשו באריכות, ושורש הדברים, כי ענין המחשבות זרות הבאים בתוך התפלה, או בעסקו בתורה, הוא אותם הניצוצות קדושים אשר נפלו על ידי אותו האיש בעצמו בתוך הקליפות, או בגלגול זה או בגלגול הקודם, או ע”י חטאו של אדם הראשון אשר כל נשמות ישראל היו נכללים בו, ולזה מגיע על כל אחד מישראל לתקן הניצוצות המגיע על חלקו, ולזה כאשר האדם עומד בתפלה ורוצה לדבק את עצמו בהקדושה אז באים אותם הניצוצות גם כן אליו כדי לתקנם וכו’, ואני בעצמי שמעתי מפי קדשו ז”ל בזה הלשון, צריך להתחכם הרבה בענין המחשבות זרות אשר באים לאדם בעמדו בתפלה, כי המה כחותיו ממש אשר באים אליו לתקנם:
(דברי משה פ’ לך)

שמעתי ממורי ביאור פסוקי (תהלים סי’ ק”ט) ותפלתו תהיה לחטאה יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה וגו’ ינקש נושה לכל אשר לו וגו’, והקשה מה זה עונש לרשע שתהיה אשתו ובניו וגו’, וביאר על פי דאיתא בש”ס (קדושין ד”מ ע”ב) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה וכו’ והקשה דמשמע דמעשה גדול וכו’, וביאר כי תלמוד יש בו שניהם כי אמרו רבותינו ז”ל (עיין מנחות דק”י ע”א) כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, אם כן שניהם בידו, מה שאין כן מעשה הוא לבד וכו’, והנה נפש הוא מלבוש לרוח, ורוח מלביש הנשמה, אם כן נפש נגד רוח נקרא אשתו, וכן רוח נקרא נגד נשמה אשתו וכו’, וכמו שאמרו חכמינו ז”ל (מגילה ד”ו ע”ב) שצדיק ממנו בולע הכי נמי אמר דוד המלך עליו השלום נגד דואג ואחיתופל שלמדו על כל פנים תורה שהוא מיין נוקבין לתפלה, וכמו שכתב מהרש”א שכל התורה הוא הכנה ליראה הנקרא תפלה וכו’, ובתפלה משפיעין למתפלל מיין דכרין נגד מיין נוקבין וכשלמד לשמה כמו שהיה מיין נוקבין כך הוא מיין דכורין, מה שאין כן כשלמד שלא לשמה כך משפיעין לו בתפלה ואז תפלתו לחטאה, שמבלבלין אותו בתפלתו מחשבות זרות, ואז אשתו שהוא נפש הוא אלמנה שאינו מלבוש לרוח להיות מיין נוקבין וכו’, וגם בניו שהם מעשים טובים הם יתומים, כי התורה שנקרא מעשה כנ”ל אחר שהיה שלא לשמה הם נע ונד דלא פרחית לעילא והם יתומים וגו’, ינקש נושה לכל אשר לו, כי היצר הרע מלוה לו להמציא לו איזה מצוה שיעשה כדי להתפאר, או שילמד תורה שנקרא מעשה להתפאר וכך משפיעין לו מיין דכרין מלמעלה, רבות רעות וצרות, ואז היצר הרע נושה שלו בא להפרע מן הלוה, וזהו שאמר הכתוב ינקש נושה לכל אשר לו רחמנא לשיזבן וכו’ ודפח”ח:
(תוי”י בסופו דר”ח ע”ד).

מבואר בכתבי האר”י זלה”ה שאין בחינת תפלה של יום זה דומה לתפלת יום מחר, עד ביאת המשיח, וזהו כוונת המשנה (ברכות דכ”ת ע”ב) העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, יעו”ש ושמעתי בשם מורי מופת על זה מן המחשבות זרות שבאין לאדם באמצע התפלה מסוד השבירה ורפ”ח ניצוצין שצריך האדם לברר בכל יום, והם באים שיתקן אותם ולהעלותן, ואין מחשבה זרה של יום זה דומה למחשבה זרה של מחר, והוא בחון למי שנותן לב על זה, וכאשר שמעתי ממורי איך לתקן מחשבות זרות, אם הוא הרהורי נשים יכוין להעלותם ולדבקן בשרשן שהוא חסד בסוד (בפ’ קדושים) ואיש אשר יקח את אחותו וגו’ חסד הוא, ומחשבת עבודה זרה פגם בתפארת ישראל, ודי בזה:
(תוי”י ויקהל רע”ה ע”ג).

בתפלה יש דורון ומלחמה שהוא להלחם נגד מחשבות זרות עד שיקשור כל אחד בשורשו, כאשר קבלתי ממורי בכל ג’ קוין וכו’, ואז מקבל בדורון, זה המחשבה שהיה זרה, ונתקרבה בשורש הקדושה אל אבינו שבשמים:
(תוי”י סו”פ ויחי ד”מ ע”ג).

גם כי יבואו איזה מחשבות זרות, קבלתי ממורי איך ידע איזה מחשבה מקו החסד שנפלה בסוד השבירה וצריך לתקנה ולהעלותה, אמנם יש מחשבות שהם הרהורי עבירה, וכאשר באה מחשבה זו, אז ידע האדם שיש עליו דינים ורוצים להענישו על כן יחרד חרדה גדולה ונעשה יחוד יראה ונורא ויתפרדו כל פועלי און, וכאשר פירש הפסוק (בפ’ וילך) ידעתי כי אשה יפת מראה את וכו’ ופסוק (בפ’ תולדות) פן יהרגוני וכו’ שהוא סימן העונש שיכנוס הרהור האשה בו:
(כתונת פסים דמ”ב סוף ע”ד).

שמעתי ממורי ביאור תוספות דפרק קמא דראש השנה (דט”ז ע”ב ד”ה ועיון תפלה) בשם ירושלמי יומא חד בעי איכוין, כי צריך להעלות במחשבתו ממטה למעלה בסוד רפ”ח ניצוצין וכו’ וכל מחשבות זרות הוא מלכות שבמלכות, ובבא המחשבה זרה, צריך ליפחד ולירא ממנה, ועל ידי היראה מתחבר יראה עם נורא ומברר ניצוץ הקדושה מתוך הקליפה שהוא המחשבה זרה, והנה זה התנא שהיה מחשבתו ברורה וצלולה ממחשבות זרות לא מצא מקום להעלות ממטה למעלה כי אם על ידי שעלה מחשבתו למנות קורות ביתו או אפרוחים וכו’, ובפרטות דברים אלו צריך לימוד וכו’ ודפח”ח:
(תוי”י דר”ט ע”א).

קבלתי מרבותי ומפי ספרים דהתפלה בכל יום צריך כוונה אחרת, וזהו שאמרו בש”ס (ברכות דכ”ט ע”ב) אם יכול לחדש דבר וכו’, וראיה מוכרחת לזה, דענין תפלה הוא לברר ניצוצות מרפ”ח ניצוצות מאנין תבירין, וזהו בסוד העלאת מיין נוקבין למלכות להזדווג אשה בבעלה, והעלאת הניצוצות הוא המחשבה העולה במחשבתו לאדם בשעת תפלתו, והחכם אשר עיניו בראשו יודע מן המחשבות זרות, לברר הפנימיות שבו, שהוא ניצוצות קדושות שנכנסו בתוך הקליפות ונעשו מחשבות זרות, ובדרך משל שאם בא לו הרהורי תאוות נשים הוא מצד חסד כמו שנאמר (בפ’ קדושים) אשר יקח את אחותו וגו’ חסד הוא, ויבין שאם יש לה לזה תאוה מצד ניצוץ אחד קדוש שיש לו, אם ידבק את עצמו בשורש של זה התענוג, ששם הוא התענוג בלי קצבה וערך, וכן בהרהור עבו”ז ח”ו, ושפיכות דמים שהוא קו שמאל, והאריכות בזה הוא סכנה, והמשכיל ידום, והנה עינינו הרואות שזה אי אפשר שיהיה בכל יום הרהור אחד כמו תמול שלשום, ואם כן, גם התפלה שיתחדש בה לפי ראות עיניו בהרהורים שלו, ולזה צריך דעת רחבה וכוונה גדולה שיהיה פיו ולבו ומחשבתו בהסכמה אחת שוין כנודע, מה שאין כן אם מתפלל בקביעות כמו תמול ושלשום, לשונו רגיל לדבר, והראש כורע במודים מעצמו, ולבו בל עמו וכמו שכתבו תוספות (ראש השנה דט”ז ע”ב ד”ה ועיון) בשם ירושלמי מחזיקנא טיבותא לרישא דכשהגיע למודים כורע מעצמו: לזה נראה לי שיש עשר לשונות של תפלה (רבתי ר”פ ואתתנן) שהם נגד יו”ד מדות שבמלכות הנקרא תפלה, ומדה אחרונה שבה מלכות שבמלכות ולפי מדת ימיו של אדם שבכל יום צריך לתקן ניצוץ אחד מפרקי י’ מדות שבמלכות עד שלבסוף ימיו שתיקן מדה אחרונה, תשוב בתשובה שלימה למלכות הנקרא תפלה, בערך אדם זה וצינור שלו, כמו בעקבות משיחא שיהיה התיקון בכלל העולם כולו עד עקביים, ויעלה כל ניצוצות המלכות בערך כל העולם, אזי בלע המות לנצח וייתי משיח, כך בפרטות אדם אחד נעשה מדת ימיו קומה אחת וכו’:

ולפי זה ידע האדם שאין התפלה לצורך עצמו, כי אם צורך גבוה לתועלת השכינה וכמו שכתב האר”י, דאם מכוון לתועלת עצמו השכינה מקוננת עליו (איכה א’) נתנני ה’ בידי לא אוכל קום, ואם מכוון לתועלת השכינה מיד נענה, כמו שכתוב בתיקונים (תיקון י”ח דנ”ה ע”א) אם שכינתא תמן מיד פתחין ליה עיין בסוף ל”ג, וגם מבוקש האדם נכלל בבינה שהוא אם כל חי, וכל הנשמות הוא חלק השכינה וגם הוא נענה, אבל אם מכוון לשכינה כדי שיהיה הוא נענה גם כן נעשה מסך מבדיל, השם יתברך יאיר לנו לעבדו באמת ובתמים.

והסימן לידע שיהיה נענה הוא כמו שאמר הכתוב (תהלים יו”ד) תכין לבם תקשיב אזניך, שאם נסתייע כל כך ונזדמן שהוא יכול לעיין בה, אז בוודאי תקשיב אזניך, שאם לא היה עת רצון שיהא יכול לכנוס בחדדי המלך ולהיות נענה, לא היה יכול לכוון, וכיון שנכנס למלך בוודאי נעשה מבוקשו, שאין מונע מלהשיב אחור תאוות לבו ומבוקשו, שהשם יתברך הוא תכלית הרחמים והחסד.

ויש שנכנס למלך ולא נעשה בקשתו, והוא בדרך משל למלך שסרחה עליו מטרוניתא, ובהאריך הזמן שגירשה מעל פניו, והלכה למרחקים, נזדמן להמלך עסק הדרך שמה, וכאשר נודע לה זה, עשתה תחבולה שתבא לפניו, ותלך ותתחנן לפניו איך מר לה על עזבה את המלך, וסיפרה המאורעים שאירעו לה מיום גירושיה, וכל דברי תחנונים ופיוסים למלך עד שנתפייס מהרה ונתמלא מבוקשה, אך אם באה בתרעומות עליו על שבגד בה, אז אם מצאה את המלך שהיה בצער בלאו הכי והיא הוסיפה תרעומות להוסיף על צערו, אין דבריה נשמעים, כי אם כשמצאה אותו בעת שהיה טוב לב המלך, ונתישבו הדברים בלבו, שהדין עמה על שעזבה, שאין זה כבודו של מלך, בוודאי עושה לה כמבוקשה, ונענית בעת רצון, אף שדיברה דרך ריב וקטטה, ועל שם זה נקרא השכינה ריב ודי למבין וכו’:
(תולדות יעקב יוסף דקפ”א ע”א וע”ב)

אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרם אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס (אבות פרק א’) ויש גירסא אחרינא על מנת שלא לקבל פרס, ושמעתי מאא”ז זללה”ה ששני הגירסאות נכונים, והם מדרגות זו למעלה מזו, והוא כי שלא על מנת לקבל פרס הוא עבודה נכונה וגדולה, דהיינו כשמתפלל על איזה דבר יהיה כוונתו לצורך גבוה, והדבר אשר הוא מתפלל עליו אם יבא יבא ואם לא יבא לא יבא, וכן כל עבודת האדם ועשיותיו יהיה לשם שמים, לא לשום דבר הנאתו, ויש עוד בחינה נשגבה, על דרך משל, למי שחפץ ורוצה מאוד ולבו בוער לדבר עם המלך, והמלך גזר ואמר שכל מי שישאל איזה שאלה ימלא בקשתו, וכשאדם הזה אשר חפצו ורצונו לדבר תמיד עם המלך, כשבא לדבר מבוקשתו לפני המלך, מתיירא פן יתן לו המלך וימלא חסרונו ומה לו עוד לדבר עם המלך, לכן הוא רוצה יותר שלא ימלאו לו מבוקשו, כדי שיהיה לו איזה דבר לבא עוד לפני המלך באיזה פעם ולדבר עמו, וזהו (תהילים ק״ב:א׳) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו, פירוש כל התפלות של עני הוא שלפני ה’ ישפוך שיחו, והוא על דרך דאיתא בש”ס (תענית דכ”ה ע”ב) רמז לזה במעשה דשמואל הקטן, וזהו על מנת שלא לקבל פרס:
(דגל מחנה אפרים הפטורת תצא ד”ה רני)

שמעתי ממורי כי השכינה נקרא תפלה כמו שכתוב בכתבים ואני תפלה וכו’, וגם מבואר שם כשיתפלל ישים מגמת פניו לשכינה לייחדה בבעלה, ולא יכוון לתועלת עצמו שה”ו עליו נאמר (איכה א’) נתנני ה’ בידי לא אוכל קום וכו’ יעו”ש, וביאר מורי זללה”ה הטעם יותר, כי אם יכוון לתועלת עצמו הגשמיי שיהיה נענה בתפלתו, לתועלתו הגשמיי, אז נעשה מסך מבדיל, על ידי שהכנים הגשמיי ברוחני שם, ואינו נענה כלל ודפח”ח:
(צפנת פענח ר”פ שמוח ד”ב ע”ג)

שמעתי ממורי ענין התפלה בח”ל, העיקר הוא האמונה שיאמין שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו, ועל ידי זה מעלה ומנשא רגלי השכינה וכו’, וגם יאמין, מיד כשיצא מפיו נוסח התפלה מה ששואל, מיד נענה, וכי תימא הא לפעמים שלא מצא מבוקשו, הענין הוא שהוא בהעלם ממנו, למשל שנעשה בקשתו בכללות העולם, הגם שבפרטות הוא מבקש להסיר הצער, באמת הוא לטובתו, או למרק עון או כיוצא וכו’, כי אם יהיה בכוונת שאלתו, שמצפה שיהיה נענה, אז מכנים הוא גופניות בתוך שאלתו שהיה ראוי שיהיה רק ברוחניי לתועלת השכינה, ולא לתועלת עולם הזה, לכך הוי מסך מבדיל וכו’ והאריך בזה ודפח”ח:
(בפ”י בסופו דקכ”ז ע”א).

בבחינת תפלה זו, יש כמה בחינות זו למעלה מזו כאשר קבלתי מפי ספרים וסופרים, בחינה הפחותה, המתפלל לעצמו שיתוקן החסרון לעצמו, והוא בחינת מדרגת העולם וכמו שכתוב (ישעיהו מ׳:ו׳) כל בשר חציר וגו’, כל חסד דעבדין לגרמוי עבדין וכו’ (תקוני הזוהר תיקון ל’) למעלה מזה המכוון לתקן למעלה חסרון השכינה, וממילא נתקן החסרון עצמו למטה בתיקון שרשו למעלה, כי הכל למעלה ולמטה אחדות אחד הוא, ועל כל פנים לא יכוון בתיקון למעלה וגם למטה לעצמו, כי הוי כמו קוצץ בנטיעות לעשות פירוד, כאשר שמעתי ממורי וזכרתי במקום אחר.

וכן שמעתי פירוש הש”ס דברכות (ד”ו ע”ב) דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מבזין אותו, והכוונה לפי שהפעולה של התפלה הוא למעלה ברומו של עולם ולא למטה, לפעמים, לכך בני אדם מבזין אותם בחשבם שתפלתם ח”ו לריק, וזה אינו, ודפח”ח.

ויש עוד בחינה יותר מעולה שגם בתיקון למעלה לא יכניס את עצמו בהכרח שיעשה מבוקשו, דיש בזה סכנה, כמו שדרשו חז”ל (שיר השירים ג׳:ה׳) בפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, ומעשה של ר’ יוסף דילרייני יוכיח ר”ל, על כן עצה היעוצה לאיש משכיל, שהוא יעשה את שלו, ויתפלל על דבר המאורע, ובעל הרצון יעשה כרצונו הטוב, וזהו בחינה המעולה, עבודה שלא על מנת לקבל פרס:
(תולדות יעקב יוסף פ’ שלח דקמ”ד ע”ב).

שלשה ספרים נפתחים בראש השנה וכו’ (ר”ה דט”ז ע”ב) ספרים, רצה לומר דיבורים, וצדיקים גמורים הם שכל דיבורם בדברי קדושה בתפלה ובתורה, הם לייחד הדיבור בעולם המחשבה, שבכל תפלה ודברי תורה צריך להאמין שמיחד בוודאי עולם הדיבור בעולם המחשבה, אם הוא בכוונה, ואף על פי שמתפלל ואין נותנים לו בקשתו מה שהוא מתפלל, עם כל זה באתערותא דלתתא שהוא מיחד עולם הדיבור בעולם המחשבה בזה הוא גורם למעלה גם כן כזה, ואלו בני אדם שכל כוונתם לייחד עולם הדיבור עם עולם המחשבה הם צדיקים גמורים, וזהו שאמרו רבותינו ז”ל (ברכות ד”ל ע”ב) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, רצו לומר שיחשוב שמה שחסד לו [חסר למעלה גם כן] וכן בשלומו לא יפסיק, דהיינו כשמתפלל בכוונה אז הקדוש ברוך הוא מתפאר בעולם הדיבור, ובא ההתפארות בכל העולמות ונופל עליו גם כן התפארות, ויזהר שלא יבטל מהדבקות שיש לו, לחשוב בהתפארות שלו איך הוא מתפלל בכוונה גדולה:

בינונים הם אותן בני אדם שבתפלתם מכוונים גם לזה שיעשה הקדוש ברוך הוא בקשתם מה שהם צריכים בצרכי עולם הזה, והם תלוים ועומדים עד יום הכיפורים, ר”ל עולם המחשבה הנקרא יום הכיפורים, ור”ל שהוא תלוי ועומד עד המחשבה ר”ל אחרי כוונת הלב, אם כוונתם לשם שמים בבקשת צרכי העולם הזה, כדי שיהיו פנויים לעבודתו יתברך שמו, אז גם הם נכתבין לחיים, כי גם בכוונתם נתייחד עולם הדיבור עם עולם המחשבה וכו’:
(צוואת הריב”ש דט”ו ע”א רמזי אגדות בס”ס אור תורה דס”ה)

האדם כשידבק את עצמו להדיבורים, הדיבורים ימליצו בעדו, והוא, שלא תהיה כוונתו לשום דבר, רק לדבק עולם הדיבור, לעולם המחשבה, וזהו פירוש ג’ ספרים נפתחים בראש השנה, ספר הוא לשון דיבור, סיפור של צדיקים שכוונתם אינו כי אם לייחד עולם הדיבור לעולם המחשבה, נכתבים לאלתר לחיים, פירוש, שהם מתדבקים לאלתר להיות חיים, בינונים שכוונתם לייחד וגם בשביל שיעשה הקדוש ברוך הוא רצונם, בינונים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים, שאז הוא התגלות עולם המחשבה, ויש לכל מחשבה עליה, ונעשה גם כן מחשבתם:
(כתר שם טוב ח”ב ד”ד סע”ב, לקוטי אמרים ד”ד ע”ד).

צריך האדם לחשוב את עצמו כאין וישכח את עצמו מכל וכל ויבקש הכל בכל תפלתו על השכינה, ואזי יכול לבוא למעלה מהזמן, דהיינו לעולם המחשבה, ששם הכל שוה, חיים ומות, ים ויבשה, וזהו מה שכתוב בזוהר (בשלח דמ”ח ע”א) אלי דייקא דא בעתיקא תליא, שהיו צריכין להפקיר את עצמן, ולשכח בצרתן, כדי שיבואו לעולם המחשבה, ושם הכל שוה, מה שאין כן כשהוא דבוק בגשמיות עולם הזה הוא דבוק בהתחלקות טוב ודע, דהיינו זיי”ן ימי הבנין, ואיך יבא למעלה מזמניות, ששם אחדות גמור, וכן כשחושב את עצמו ליש, ומבקש צרכיו, אז אין הקדוש ברוך הוא יכול להתלבש בו, כי הוא יתברך שמו אין סוף, ואין כלי יכול לסבלו, מה שאין כן כשחושב את עצמו לאין:
(ליקוטי אמרים די”ח ריש ע”ג, והוא בקיצור בכתר שם טוב ח”ב ד”כ ע”ד).

שמעתי אומרים שהרב הקדוש מו”ה גרשון אמר פעם אחת למורינו הריב”ש ז”ל בזה הלשון, כל זמן שאתה תוכל עוד בתפלה לומר ברוך אתה על פי רצונך תדע כי עדיין לא הגעת לכוונת התפלה, כי כל כך צריך האדם להיות בהתפשטות עד שאפס מאתו כח ושכל לדבר התפלה:
(עבודת ישראל פ’ מצורע)

שמעתי ממורי פירוש הכתוב (תהילים ק״ב:א׳) תפלה לעני כי יעטוף דהוי לו לומר תפלה מעני וגו’, והמשיל למלך אחד גדול רחמן שהכריז שכל מי שצריך לשאול דבר יבא וישאל מאת המלך שיתן לו, והנה יש שבא בשביל כסף וזהב, ויש עבור שררה, והנה איש אחד משכיל נמצא שביקש מהמלך שימצא חן בעיניו לדבר עמו המלך בכל יום ג’ פעמים, והוטב בעיניו על שהוא משכיל, ונבחר לו דיבורי המלך עמו מזהב ומפז, וגזר אומר, שכאשר ירצה זה האיש משכיל, לילך אל חדרי המלך פנימה, לדבר עמו, שילך דרך כל אוצרות בית המלך, ויטול מה שירצה באין מוחה, והנה המלך בעצם נקרא עני שאין עמו דבר רק הכל ביד הממונים שלו על אוצרות המלך, וזה שאמר תפלה לעני ר”ל שזה ביקש והתפלל לעני, ר”ל שידבר עם המלך שנקרא עני, ובאמת כי יעטוף, ר”ל שנתעטף בשאלה זו כל חמדה ואוצרי המלך, ומפרש ואומר שהתפלל ואמר כי לפני ה’ בעצמו ישפוך שיחו, שידבר עם המלך בעצמו, ובו נתעטף הכל, ודפח”ח:
(תוי”י פ’ ואתחנן דקע”ח ע”ג)

שמעתי ממורי כי ר’ נחוניא בן הקנה אחר שידע כל הכוונות היה מתפלל כתינוק בן יומו וכו’ יעו”ש, וביאר מורי כי בענין התפלה ועבודת ה’ יש שני בחינות, א’ שמאל, שהקדוש ברוך הוא דוחה אותו, ב’ ימינו יתברך מקרב, והענין הוא כי מבואר בטור אורח חיים סי’ ה’ דכתב הטור יכוין ה’ בקריאתו באדני שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו הוי”ה היה הוה ויהיה המהווה כל העולמות וכו’, אם כן כשאדם אומר בלב מבין ברוך אתה, שהשם יתברך הוא לנגד פניו, וגם פירוש שם הוי”ה שהוא היה הוה ויהיה, המהווה כל העולמות, ומחיה כל הנשמות, בהזכרת שם הזה, היש תענוג גדול מזה, שמדבר עם המלך מלכו של עולם פנים בפנים וכמו שכתוב (שיר השירים א׳:ב׳) ישקני מנשיקות פיהו, ואז נקרא בחינה זו ימינו יתברך תחבקני, מה שאין כן אם עונותיו מבדילין בינו לבין קונו, ובעת אומרו ברוך אתה וכו’ מחשבה זרה מפרדת בינו לבין אליהו, וטורדת אותו המחשבה בהבלי עסקיו של עולם הזה, ואין יכול לכוון וכו’, וניטל ממנו התענוג הנפלא של ישקני מנשיקות פיהו, אז בחינה זו נקרא שמאלו של הקדוש ברוך הוא, ומכל מקום גם בעת שהשמאל דוחה הוא לתכלית, כדי שיקרב אותו בימין לקבלו בתשובה, והחכם יתן לב לידע בעת ששמאלו של הקדוש ברוך הוא דוחה אותו, השם יתברך בעצמו ובכבודו שם, כי חוש הראות מעיד, בעת שאדם דוחה חבירו, הוא עצמו שם, לכך יקבל דחייה זו באהבה, וינשק הדחייה, ויחרד חרדה גדולה, ולהבין שזה הדחייה הוא כדי להתקרב אליו יתברך יותר, והוא אשר ימינו פשוטה לקבל שבים, וכן בכל ענייני פחד ויראה חיצונית יכנס מזה ליראה פנימית, וכן על ידי מחשבות רעות יבין וכו’, הגם שהנשיקה ממנו יתברך טוב יותר מהדחייה, מכל מקום יעשה כנ”ל ודפח”ח:
(כתונת פסים דמ”ג ע”ב).

שמעתי ממורי כי אדם השלם אם יזדמן לו איזה ביטול תורה ותפלה יש לו להבין שגם זה הוא ידו יתברך שדוחה אותו כדי שיתקרב יותר בסוד (שיר השירים ב׳:ו׳) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני וכו’ ודפח”ח, וזהו ששמעתי מן מוהר”ן עיין בקונטרס אחרון:
(תוי”י ר”פ וישב, דל”ב ע”א ויקהל דע”ה ע”ג).

שמעתי ממורי זצללה”ה כי דחייה של שמאל הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו כדי לקרבו בימין:
(צפנת פענח בשלח דמ”ז ע”ג).

שמעתי ממורי שרוב ענוותנותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת השם יתברך, שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על ידי תפלתו ותורתו שפע אל כל העולמות, וגם המלאכים נזונין על ידי תורתו ותפלתו, שאילו היה מאמין זה, כמה היה עובד ה’ בשמחה וביראה מרוב כל, והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות, וגם לתת לב אל מה שאמר שלמה עליו השלום (תהילים ס״ח:י״ד) אם תשכבון בין שפתים שהקדוש ברוך הוא שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה כשהוא אומרה בתורה ובתפלה בדחילו ורחימו, ואם ישים אליו לבו בוודאי מי זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע שהמלך גדול ונורא שומר ושוקד על שפתיים של אדם נבזה וחדל אישים וכיוצא בזה, והוא מעין מה שאמרו חכמינו ז”ל (גיטין דנ”ו ע”א) ענוותנותו של ר’ זכריה גרם חורבן וכו’, כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל תנועותיו ודיבורו והילוכו ועסקיו, עושה רושם למעלה למעלה, ובוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים, מה שאין כן כשחושב האדם מה אני ספון לפגום או לתקן למעלה ולמטה, שיהיה נרשם כל עסקי למעלה, ובזה הולך בשרירות לבו ואומר אך שלום יהיה לי, ובאמת זה אינו, כי האדם על ידי מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש וכמו שכתוב (בפ’ תבא) והלכת בדרכיו, ועל ידי שהוא רחום מלמטה נתעורר מדה זו של רחום למעלה בכל העולמות, וכמו שכתבתי ביאור (פרק ב’ דאבות) דע מה למעלה ממך רצה לומר ממך תדע, איזה מדה שנתעורר בך שכך הוא למעלה:
(תוי”י פ’ עקב דקפ”א סוף ע”ב, וע”ג.)

שמעתי בשם הבעש”ט זללה”ה שאמר, משל, אדם שרוצה לאכול, ותאב ביותר לדבר מאכל הנערב אליו, ואחר כך רואה על מקום גבוה מונח הדבר מאכל הישר בעיניו, ואין ידו מגעת לשם, ומכוון כאילו אוכל, ונמצא מה הועיל בכוונתך, וכל מה שהוא מכוון ביותר הוא רעב ביותר, וכמו כן אותן אנשים המכוונים כוונת נוראות ורמים העומדים ברומו של עולם, ואין יד שכלו מגעת לשם, להיות שהוא רחוק מאוד מהכוונה, ומה הועיל בתקנתו, וטוב לו שאל יכניס עצמו במקום גבוה יותר מערכו והשגתו:
(אור המאיר פ’ וירא ד”ה ואשה אחת)

ריב”ש ע”ה אמר, כשאדם טובע בנהר, והוא מראה כמה תנועות שיוציא עצמו מן המים השוטפים אותו, בוודאי הרואים אותו לא יתלוצצו עליו ועל תנועותיו, כך כשמתפלל ועושה תנועות, אין להתלוצץ עליו, שהוא מציל את עצמו ממים הזדונים, שהם הקליפות הבאים לבטלו ממחשבתו בתפלתו:
(לקוטים יקרים דט”ו ע”א, אור האמת דפ”ג ע”ב)

מה שאומרים לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הכוונה להביא התפארת למלכות שיתפאר הקדוש ברוך הוא עם המלכות, דהיינו המדרגה התחתונה, עולם הדיבור, שזאת המדרגה מחיה את כל העולמות כמו שאמר הכתוב (תהילים ל״ג:ו׳) ברבר ה’ שמים נעשו, ונאמר (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כולם, והדיבור של הקדוש ברוך הוא הוא תמיד מחיה את העולמות, וכשאדם עושה מצוה, הקדוש ברוך הוא מתפאר במלכות דהיינו הדיבור שלו שהוא בתוך העולמות, ואז מביא האדם את המלכות אל הקדוש ברוך הוא, דהיינו שהקדוש ברוך הוא מתפאר עם עולם הדיבור, וזהו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שיתפאר הקדוש ברוך הוא במלכות שהוא בתוך העולמות ויתגלה מלכותו, דהיינו שיכירו הכל שהוא מלך העולמות, וזהו תענוג גדול להקדוש ברוך הוא, ומדת המלכות הוא מצדינו ובידינו, דהיינו שאנו מכירים גדולתו ומלכותו, ואז הוא נשלם במדת מלכותו כי אין מלך בלא עם, שמחמת העם נתגלה המלכות, ויש לקודשא בריך הוא תענוג גדול מזה:
(לק”י ד”ד ע”א, כש”ט ד”ב סע”ד).

טעם למה אנו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו, כי יש שני סוגי בני אדם המאמינים בהשם יתברך, א’ שמאמין בהקדוש ברוך הוא מחמת שהולך בדרכי אבותיו הקדמונים, ועם כל זה אמונתו חזקה, והב’ הוא מי שבא על האמנת הדת מחמת החקירה, והחילוק ביניהם הוא, שהסוג הא’ יש לו מעלה שאי אפשר לפתות אותו, אף אם יאמרו לו כמה חקירות הסותרות ח”ו, כי אמונתו חזקה מצד קבלת אבותיו, ועוד שלא חקר מעולם, אבל יש לו חסרון, שהאמונה אצלו הוא רק מצות אנשים מלומדה, בלי טעם ושכל, אבל הב’ יש לו מעלה, שמחמת שהכיר הבורא יתברך מחמת גודל חקירתו, הוא חזק באמונה שלימה ובאהבה גמורה, אבל גם כן יש לו חסרון, שבקל יכולים לפתותו, ואם יביאו לו ראיות הסותרות חקירותיו, יתפתה ח”ו, אבל מי ששני המדות בידו, אין לו למעלה ממנו, דהיינו שסומך על אבותיו הקדמונים בחוזק, וגם כן באה לו על ידי שחקר בעצמו, זו הוא אמונה שלימה וטובה, ולזה אנו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו, גם יש לפרש בזה הכתוב (תהלים ל”ד) טעמו וראו כי טוב ה’, רצה לומר, טעמו [מעצמכם להרגיש הטעם והיינו] מחמת החקירה, וראו לשון ראיית [מה שאתם רואים מאחרים] הנהגה כמו שהנהיגו אבותינו:
(כתר שם טוב די”ט ע”ג, לקוטים יקרים דט”ז ע”ב)

טעם למה אנו אומרים הודו בין הקרבנות ובין פסוקי דזמרה ואין אנו אומרים בתוך פסוקי דזמרה, כי ידוע שהקרבנות הוא עשייה, ופסוקי דזמרה הוא יצירה, ויוצר אור הוא בריאה, והוא סוד אופנים וחיות ושרפים, וסוד שמותיהם הוא שעשייה הם נקראים אופנים, מלשון גלגל, שהמלאכים אשר שם חושקים וגוללים להתקשר למעלה, וגם הם בסוד נפש לשון יתרון והוספה שחושקים להוסיף להם יתרון שפע וחיות, ומלאכים דיצירה הם יותר עליונים ובא להם החיות יותר מלמעלה ולכן נקראים חיות, ומלאכים דבריאה הם יותר עליונים ומתלהבים יותר להתקשר לעילא ולכן נקראים שרפים, ואדם הוא עולם קטן, כשקם בבוקר ממטתו הוא בלא יראה כלל ובקרבנות הוא מתדכה כדאיתא בזוהר (במדבר דק”כ ע”ב) והוא בסוד עשייה והוא [כמו] אופן שהוא חושק להתקשר ולהתגלגל עצמו להשם יתברך, ובמה, בפסוקי דזמרה, שישיג בפסוקים אלו התלהבות יותר מקרבנות, אך קודם בואו להתלהבות גדול מתחיל בתחילה בלא התלהבות כל כך, ולכן ניתקן לומר הודו תחלה, שהוא רק פסוקים מלוקטים ואינם פסוקי דזמרה ממש, בכדי שכשיגיע לפסוקי דזמרה יהיה בהתלהבות גדול ואז בא לו חיות יותר כי התלהבות הוא חיות, וביוצר יבא לו עוד יותר התלהבות ויבא למדרגת השרפים:
(ליקוטים יקרים ד”ד ע”ג, וקצת מזה הוא בצוואת הריב”ש די”ט ע”ב)

לכל הפחות לדקדק בקריאת שמע הנאמר פעמים בכל יום לאומרה בלי מחשבה זרה, והוא דבר גדול לאין ערך, וסימנך כל הקורא קריאת שמע מזיקין בדלין וכו’.
(ברכות ד”ה ע”א) מזיקין היינו כל המזיקים שבעולם הן בגופם הן בנפשם, הגם שאי אפשר להתפלל בלי מחשבה זרה, ירגיל עצמו בלי מחשבה זרה בתחלה: (צוואות הריב”ש ד”ג ע”ב).

בתפלה בלחש כשהוא מדבק עצמו למעלה אז זוכה ומעלין אותו יותר למעלה באותה תפלה כמו שאמרו רבותינו ז”ל (יומא דל”ח ע”ב) בא ליטהר מסייעין אותו, ועל ידי התפלה זו זוכה במחשבתו למעלה, ומכח זה יוכל לבא עוד למדרגה יותר גדולה אפילו שלא בשעת התפלה, שיהא דבוק למעלה:
(צוואת הריב”ש ד”ד ע”ב)

ברוך אתה וגו’. ברוך כורע ו’ לגבי ה’, אתה י’ לגבי ה’ (מ”ח באצילות דערבית פ”ד משנה ח’ ט’) הכוונה בכריעת י’ לגבי ה’, דהיינו המשכיל שהיא החכמה, שאין העולמות שלמטה ממנו יכולים להשיג אותו, שהשכל שהוא הבינה אינו יכול להשיג את החכמה כי בחכמה אינו מושג עולם המחשבה, רק עולם המחשבה הוא בהעלם שם, דרך משל, שנוטעין אילן מגרעין והאילן עושה פירות, נמצא בוודאי היה מתחלה בגרעין כל האילן כמו שהוא, הענפים והפירות, הכל היה בגרעין בהעלם, כי אנו רואים שמכחו יצא האילן שלם עם פירותיו, בוודאי היה מתחלה הכל גנוז בתוך הגרעין, אך שם היה בהעלם גדול, שלא היה מסוים וניכר שם איזהו מקום דהיינו ענף האילן ואיזהו מקום הפרי, כן הוא כאן, שהחכמה הוא היו לי, שם יש כל המדות השכל שהוא המחשבה וכן אהבה ויראה וכן כולם, אך אין מתגלה שם המחשבה בפרטות, ששם כל הדברים הכל אחדות גמור, רק בבינה נתגלה המחשבה לעשות כך או כך, ומבשרי אחזה אלוה (לשון הכתוב איוב י״ט:כ״ו) כשאדם רוצה שיהיו לו בנים, נושא אשה, ומתחלה היה זה במחשבה לישא אשה כדי שיהיו לו בנים, וזהו שנקרא בינה עולם הבריאה, עולם המחשבה, וזהו שאמרו רבותינו ז”ל (זוהר בראשית דכ”ד ע”א) ישראל עלה במחשבה, ר”ל שהקדוש ברוך הוא צפה במחשבה כל התענוג שיהיה כשיהיו ישראל בעולם, ומכח זה הוא ברא את העולמות, והדיבור הוא המחיה העולמות, והוא הנקרא אשה, ומכח זה נולדים הבנים שהם כל המעשים טובים שעושים ויש להקדוש ברוך הוא תענוג מזה, וכשהוא שוחה ראשו אז באתערותא דלתתא אתער לעילא, וממשיך י’ לגבי ה’, והיינו המשכיל ממשיך אל השכל שהוא הבינה, ברוך ו’ לגבי ה’, היינו שממשיך התפארת לגבי מלכות שיתפאר הקדוש ברוך הוא עם המדרגות התחתונים דהיינו המלכות שהוא הדיבור בתוך העולמות ומחיה אותם:
(לקוטים יקרים ד”ד ע”א).

אין כאלהינו הוא בעולם העשייה, שהוא כמו ספר שאי אפשר לטעות, מי כאלוהינו הוא ביצירה שאפשר חלילה לטעות שם, כמו [שטעה] אחר [לפי] שראה מט”ט וכו’ (חגיגה דט”ו ע”א) אך אני איני טועה כי מי כאלהינו, נודה לאלהינו הוא בבריאה ששם אי אפשר לטעות מפני שקרובה לאצילות, ובאצילות אומר לנוכח אתה הוא אלהינו:
(כתר שם טוב די”ט ע”ג, לקוטים יקרים ד”ה ע”א).

שמעתי בשם מורי פירוש אתה הוא אלהינו, דמתחלה אמר לנוכח ואחר כך לנסתר כו’, שאם סובר האדם שהוא דבוק בו יתברך, והוא נוכח פניו יתברך שמו אז הוא רחוק ממנו, ואם סובר שהוא רחוק אז הוא קרוב, ואם כן זהו שאמר מי שסובר את”ה אינו אלא הו”א, ומי שסובר הו”א אז אלהינ”ו, ודפח”ח:
(תוי”י קדושים דק”ט ע”ד).

בכל תפלה יש בירור ניצוצין חדשים, רק ביום השבת יערכנו (בפ’ אמור) ר”ל התפלות של כל השבוע אינם עולים רק ביום השבת יערכנו הכהן לפני ה’, הכהן העובד עבודה במוסף יום השבת, בקדושת כתר עולין כל התפלות, כמבואר בכתבים, ושמעתי זה ממורי, והבן:
(כתונת פסים דל”ת ע”ב).

מריב”ש אף על פי שמתפלל שחרית ומוסף בשבת ויום טוב ברבקות, מתפלל מנחה בלא דבקות כל כך, מחמת חולשה שנחלש גופו ומוחו:
(לקוטים יקרים ד”ב ע”ג).

בשם הבעל שם טוב. שהחמיר מאוד שצריך לומר [בתפלת ערבית] ברוך ה’ לעולם אמן ואמן:
(מדרש פינחס החדש אות ע”ב).

שמעתי ממורי בענין קישוטי הכלה שמקשטין אותה בכמה מיני לבושין, כדי שיבואו לקירוב הזווג על ידי שמצאה חן, על ידי הקישוטין, ובעת הזווג (תיקוני הזוהר סוף תיקון ס”ו) אשתלילו מלבושהון בקירוב בשר וכו’ ומבשרי אחזה אלוה (איוב י״ט:כ״ו) כביכול שהתפלה הוא השכינה כלה עליונה, והשושבין הוא הצדיק שעל ידו נעשה היחוד והזווג, על ידי תפלתו מעומקא דלבא מייחד התפלה שהוא הכלה לאלהי ישראל, והוא זווג עליון, ועל כן קודם הזווג צריך לקשטה בכמה קישוטין כנ”ל, וצריך שתדע משם לבושים הגודם לקישוט, כי נודע מה שמצינו כי הפרי הוא הצדיק, והלבוש אל הפרי הוא המוץ והתבן הם הרשעים, שאי אפשר בטבע הבריאה להוציא הפרי בעצמו בלתי המוץ והתבן, כי אם לעתיד על דרך שאמרו חז”ל (כתובות דקי”א ע”ב) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מלת [וכו’], ובעת אשר שליט האדם באדם לרע לו (קהלת ת) ר”ל לרע לו של השליט והטעם מבואר בכתבים להוציא ניצוצי קדושה שהם חיותו יעו”ש, ולדברינו הנ”ל מבואר, כי הרשע הנקרא לבוש מיצר אל הצדיק כדי שיקרא ממיצר, אם כן הוא קישוטי לבושי השכינה שגורם להתפלל ממיצר, ונעשה יחוד התפילה שהיא הכלה עם דודה, וכאשר נעשה הייחוד אז כביכול אישתליל מלבושיה ויתפרדו כל פועלי און, עד כאן תוכן דבריו הגם שאין זה לשונו:
(חוי”י פ’ שלח דקמ”ט ע”א)

איתא בזוהר הקדוש (פ’ פינחס דד”מ ע”א). פתח ואמר (ישעיה נ”א) שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה’, רודפי צדק אינון דאזלין בתר מהימנותא, רודפי צדק ודאי, אינון מבקשי ה’, אי בעיתו למנדע מהימנותא ולאחדא להאי צדק לא תסתכלון בה בלחודהא כשאר בני עלמא דגדמי מיתה לגדמייהו על דא, אבל הביטו אל צור חוצבתם וכו’, וכבר שמעתי פירוש מאמר זה ממורי שהוא ענין כלל גדול בעבודת ה’ וכעת נשכח ממני כולו, ונראה מכל מקום להעלות מעט קט ואיני יודע אם הוא בכללות דבריו או לאו והשם יתברך יצילנו משגיאות.

והוא שכבר נזכר שכל תפלות האדם יהיה לתועלת השכינה שהיא נקרא תפלה ששואלת ומתפללת מדודה למלאות חסרונה, וכל מה שנחסר לאדם הכל הוא בשביל החסרון שבשכינה, וצריך האדם שיתפלל למלאות חסרונה שמה, ובתיקון למעלה ממילא נמשך למטה, שגם הוא אחד מאברי השכינה כי מלכותו בכל משלה (תהילים ק״ג:י״ט) ואין לך מקום פנוי ממנה, אך הלב יודע מרת נפשו שאין כל העתים שוות, שאם ח”ו יש לאדם איזה צער גדול ותפלתו הוא על עצמו, ואינו משים על לבו שצער זה הוא בשבילה ויותר היה דאוי להתפלל עליה כי ממנה פנה ויתר שהכל בה, או שהוא מתפלל ובתוך כך נזכר שצריך להניח את עצמו ולהתפלל על השכינה רק שאינו יכול להתאפק על צער עצמו, ואם יאמר שהוא מתפלל על השכינה, ובוחן לב הוא השם יתברך היודע שאין זה אמת, אפשר שח”ו נדחה מכל, ועל כן יתפלל בפשוטו לפי מה שהאדם הוא במדרגה בעת ההוא, רק שיהיו פיו ולבו שוים כי (תהילים ק״א:ז׳) דובר שקרים לא יכון וגו’ כן שמעתי מפורש מפי הרב המגיד מו”ה מנחם מענדל ודפח”ח.

והנה בחינה פחותה הוא נקרא מלכות בלבד, מה שאין כן כשמייחד השכינה בהקדוש ברוך הוא בתפלתו על ידי שנותן לב שזהו השכינה המתפללת אליו יתברך, אז הוא דבוק אל חיים, שזעיר אנפין נקרא חיים, מה שאין כן מלכות נקרא דגליה יורדת מות (משלי ה’ ה’), וכשמייחד מלכות על ידי יסוד צדיק הנקרא חי, אז הוא גם כן נדבק שם בחיים, אם כן זהו שאמד שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה’ דלא תסתכלון בה בלחודהא כשאר בני עלמא המתפללין על עצמן, רק איזהו חסיד המתחסד עם קונו (זוהר פ’ תצא דרפ”א ע”א) וזהו שאמר רודפי צדק מבקשי ה’ דאינון צדיקא שלוחי דמטרוניתא הן וכאילו הם מבקשין אל ה’ עבור צדק לייחדא שכינתא בהקדוש ברוך הוא, וזהו שאמר הביטו אל צור חוצבתתם ואל מקבת בור וכו’ והבן:
(תוי”י פ’ קדושים ד”ק ע”ד ודק”א ע”א).

איש חכם ומשכיל יתן לב להבין כי צעד שיש לאדם הוא צער השכינה כמו שאמרו בסנהדרין (דמ”ו ע”א) קלני מראשי וכו’, יתפלל על צער השכינה וממילא יעבוד הצער מהאדם:
(תוי”י פ’ בשלח דנ”ג ע”ב).

שמעתי ממודי זלה”ה כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא שעל ידי הצער וחסרונו יודע חסרון השכינה להתפלל שימולא שם החסרון, ונעשה על ידו ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזהו מעלת התפלה, וסדה קושיית הקדמונים למה צריך תפלה, הלא השם יתברך יודע מה שצריך האדם כי הוא בוחן כליות ולב וכו’, ומודי ביאר על פי הנ”ל כי תפלה הוא צורך גבוה שידע האדם מחסרונו שהוא נמשך מחסרון של מעלה, ויתפלל שימולא החסרון שם למעלה בשכינה, כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא, ממילא ימולא החסרון שלו גם כן, רק לא יכוון לתועלת עצמו רק לתועלת השכינה ודפח”ח:
(צפנת פענח ד”נ ע”ג, תוי”י ויקהל דע”ה ע”ב ובפ’ שלח דקמ”ג ע”ד).

צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא, ומכח החסרון שיש להם שהם חסרי לחם, או חסרי מלבושים, ידעו שחסרון זה הוא למעלה, ויתפללו למלאות החסרון שם ולא יתפללו לתועלת עצמן כלל וכו’, והנה שמעתי מן המנוח החסיד מוהר”ן זלה”ה כי בהתפלל איש המוני על לחם או בגד שהוא מתפלל בגשמיי, מזה נמשך שפע לחם ובגד בגשמיי ממש גם לאנשי הצורה, שאינם מתפללים על לחם ובגד הגשמיי כלל, רק ברוחניי, ודפח”ח:
(בן פורת יוסף דכ”ג ע”ב).

שמעתי בשם מורי שצריך ההתפלל על שונאיו שהם רוחו של צדיק בגלגול וכו’ ועל ידי התפילה נמתק בשורשו ומוציא מהם רוחו, והנשאר בהם כלה מאליו וכו’ ודפח”ח:
(בן פורת יוסף דכ”ג ע”ב)

שמעתי בשם מורי איך יתפלל על שונאו, והתועלת הוא זה, כי (משלי כ״ד:ט״ז) שבע יפול צדיק וקם, רצה לומר בזיי”ן ספירות נתגלגל נר”ן שלו, דהיינו נפש הם עבדים והבהמות שלו, ורוח היא אשתו, והדיבור הוא גם כן זווג שבפה נקרא אשתו, שאמרו חכמינו ז”ל (יבמות דס”ג ע”א) זכה עזר לא זכה כנגדו, דהיינו כשפגם בדיבורו כמו לשון הרע וכיוצא, מזה נעשו אנשים שונאיו המדברים עליו, הנשמה ממוח והם בניו, ופגם שבמוח במחשבה, גורם שיש לו צער מבניו, ובנפש גם כן, אם פגם במעשיו ובעובדא, גורם לו צער מעבדיו ובהמתו. ובכל הספירות יכול להעלות נר”ן, מה שאין כן בספירה שביעית הוא במלכות, ומשם יונקים הקליפות נגה, קשה לו להעלות נר”ן משם, נמצא שונאיו שבאו על ידי פגם הדיבור, צריך לתקנם להעלותם על ידי דיבורי התפלה, ובאם לאו שדוחה אותן, נעשו יותר שונאים על ידי עבייות וחומרייות, לכך (משלי י״ז:כ״ו) גם ענוש לצדיק לא טוב כי הוא רוחו של צדיק עצמו, לכך צריך להתפלל על שונאיו לתקנם ולהעלותם, ועל ידי התפלה נמתק בשורשה, ומוציא מהם רוחו, ומה שנשאר בהם הם כלים מאליהם, ישמע חכם ויוסיף לקח, ודפח”ח .

וזהו ענין מעלת משה רבינו עליו השלום שהעלה ותיקן דיבורו, ותחלה היו צאן שהיה רועה אותן, ואחר כך בגלגול נעשו תלמידיו, שנתן להם התורה, ולמד עמהן וכו’ ודפח”ח:
(בן פורת יוסף בסופו דקכ”ו ע”ד)

שמעתי ממורי זלה”ה כי נר”ן של אדם נתגלגל בזיי”ן ספירות והנפש הם עבדיו ובהמותיו, ואם פגם בנפש דהיינו במעשה, גורם לו צער מעבדיו ובהמותיו, והרוח ממללא הוא הדיבור, ואם פגם בדיבור לשון הרע וכיוצא בזה, נעשה מדיבור זה אנשים שמצערים אותו, ומדברים עליו, ונודע כי הדיבור נקרא זווג כמו שאמרו חכמינו ז”ל (כתובות די”ג ע”א) ראוה מדברת וכו’, אם כן אשתו היא רוח גם כן זכה נעשה לו עזר ואם לאו כנגדו, הנשמה שוכנת במוח שמזה נעשה טפה זרעיית והם בניו, ואם פגם במחשבה שבמוח גורם שיש לו צער מבניו, ובכל הספירות יכול להעלות נר”ן מה שאין כן בספירה זיי”ן שהוא מלכות אשר משם יונקים הקליפות נגה, קשה לו להעלות משם נר”ן שלו. כלל העולה כי בני אדם השונאים אותו באו על ידי פגם דיבורו לכך צריך להעלותן ולתקנן על ידי דיבור התפלה להתפלל עליהם שישובו ויתוקנו, כמו שאמרו בש”ס (ברכות ד”י ע”א) גבי ר’ מאיר וברוריא איתתיה יתמו חטאים ולא יתמו חוטאים וכו’, ואם אינו עושה כך רק שדוחה אותן נעשו חומריות ועב יותר, ושונאים אותו יותר, וזהו שדרשו חז”ל (ברכות ד”ג ע”א) גם ענוש לצדיק לא טוב, כי הוא רוחו של צדיק עצמו שמזה נעשו בני אדם השונאים אותו, וצריך לתקנם ולהעלותם בתפלתו, ועל ידי התפלה נמתק בשרשו ומוציא מהן רוחו, והנשאר בהם כלה מאליו וכו’, וזה ענין משה רבינו עליו השלום שהיה רועה צאן ואחר כך נתן להם התורה ונעשו תלמידיו וכו’ ודפח”ח:
(תוי”י פ’ לך די”ז ע”ג).

שמעתי ממורי שהקשה הרמב”ן, והכותב בפרק ה’ דברכות זכרו בשם רב חסדאי וכו’, בענין תפלה, שנשתנה גזר דין על ידי תפלה מרעה לטובה, וכי יש שינוי רצון לפניו יתברך שמו, בשלמא אם האדם מתפלל עבור עצמו, אז יש לומר מאחר שהאדם משתנה מרעה לטובה גם גזר דינו משתנה מרעה לטובה, מה שאין כן אם אחדים מתפללין עבודו קשה כנ”ל, ותירץ בשם מורו שהתפלה הוא למתק דין המלכות הנקרא דין בשרשו בבינה וכאשר מתפלל עבור חבירו בזה האופן אז מקשר אותו למעלה בשורש והוא אדם אחר לא זה הראשון וכו’. וביאר הוא ביותר, דנודע דגזד דין הוא טיפה ברחם המלכות, והוא אותיות כמו שאמרו בש”ס (ברכות דנ”ה ע”א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ וכו’, ובוודאי אין המלך עצמו עושה דין באחרים, כי אם שמצוה לשליח, על ידי תיבות צירוף, המשמיע מה גזירה גוזר עליו, ויכול השליח לעשות בראשי תבות של הגזירות שגזר, באופן דמשמע בענין אחר, והנה הצדיק שלוחא דמטרוניתא היודע למתק הדינין בשורשן לקשר הטיפה שבמלכות אל הבינה ונשתנה לענין אחר והבן, ודפח”ח:
(כתונת פסים דמ”ז ע”ב)

שמעתי בשם מורי פירוש הפסוק (תהלים קמ”ה) רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם, דקשה אם כבר עשה רצון יראיו מה צריך עוד לשמוע שועתם להושיעם, ועל כל פנים איפכא הוי ליה לומר ששומע שועתם ורצון יראיו יעשה, וביאר כי מצאנו מדתו יתברך ששומע לכל הקוראים אותו או לטובה או לרעה ח”ו כמאמר חכמינו ז”ל (בעין יעקב ברכות פרק הרואה סוף סי’ קל”ט) גנבא במחתרתא רחמנא קריא, וכי תימא אם כן מה הפרש יש בין צדיק לרשע, וביאר כי יש הפרש גדול ביניהם, כי הגנב שנשמע תפלתו שיוכל לגנוב ואחר כך כשנתפס בגנבתו וחוזר וקורא אליו יתברך שמו, שוב לא נענה מאחד שבחד בזה, מה שאין כן הצדיק המתפלל על איזה דבר גם שיודע השם יתברך שאין זה לטובתו מכל מקום השם יתברך עושה מבוקשו, וזהו שאמר רצון יראיו יעשה, ואחר כך כשרואה הצדיק שאין זה טובתו וחוזר וקורא אל ה’ אז ברחמיו יתברך שועתם ישמע ויושיעם, ע”כ ודפח”ח.

ובדרך זה שמעתי מהרב מו”ה יואל פירוש המדרש (בפתיחתא דאיכה רבתי סי’ ב’) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהוא תמוה, וביאר כי מצינו לחכמינו ז”ל דגנבא במחתרתא וכו’ ויש להבין למה באמת הוא כך שנשמע תפלתו במה שהוא נגד רצונו יתברך וצריך לומר דהוא מהכרח דאם לא כן אין בחירה כשלא יוכל לעשות רע, ועוד כי מזה יתן לב להתפלל שיוכל לעשות טוב מאחר שרואה שיש משגיח שומע תפלת המתפללים לפניו יתברך שמו, והראיה ששומע תפלתו גם בזה להרע לזולתו, אם כן כל שכן להטיב שישמע לו, היוצא מזה אלו הרשעים חוטאים בסבת בטחונם בו יתברך שיעזור להם כשיתפללו שיוכלו לגנוב ולחמוס וכיוצא בזה, דלולא זאת לא היה עולה זאת על לבם, והיו סומכין על התורה דכתיב בה לא תגנוב, ובזה יובן הלוואי אותי עזבו, רצה לומר שלא יבטחו בי לעשות מעשים רעים ולבטוח בי לעזור להם, ואז כשלא יבטחו בי בזה אז ותורתי שמדו דכתיב לא תגנוב, מה שאין כן עתה על ידי סיבת בטחונם בי חוטאים ותורתי לא שמרו, ודפח”ח:
(תוי”י פ’ שופטים דקפ”ו ע”ג).

שמעתי ממורי פירוש הפסוק (תהילים ל״ד:ט״ו) נצור לשונך מרע וגו’ סור מרע ועשה טוב כי שם ישעיה הנביא חצי זעם וחצי נחמה, מה שאין כן ירמיה, והיה נענש ירמיה הנביא שהושלך בבור וכיוצא בו, על שלא התפלל על ישראל כשנאמרה לו הנבואה וכו’, ובענין המחשבות הוא כמו החלומות שהולכין אחר הפה וכו’ אם הוא מאמין וכו’, ועל כן יכול להתפלל להמתיק בשרשן, כי נצח והוד שם הוא הגזר דין וכו’ ואין יכול להמתיק, נאמר בעל פה ואין לכתבו, וגם אפשר שהמחשבה או החלום הוא בסוף העולם, ובזה יובן פסוק הנ”ל עד סור מרע ועשה טוב ודפח”ח:
(בן פורת יוסף בסופו דקכ”ו ע”ג).

שמעתי ממורי זללה”ה כשנזדמן לאדם איזה צדה והתפלל וניצול, גם כשיזדמן לו עוד סיבה זה לא יהיה צרה וכו’ ודפח”ח:
(כתונת פסים דמ”ד ע”א)

שמעתי ממורי שהקשה על פסוק (ירמיה נ’) ביום ההוא יבוקש עון בית ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה וגו’, למה יבוקש הלא טוב יותר שלא ימצא, ב’ הקשה בימות המשיח שיבטלו כל הצרות שיצטרכו להתפלל עליהם אם כן התפלה שהוא אבר השכינה וכי אפשר לבטלה ח”ו, וביאר כי יש ד’ סוגי התפלה, א’ על כבודו יתברך שנתמעט ונתחלל בין האומות וראוי שיתפלל וכו’, ב’ ראוי שיתפלל על מחילת העון כי העבירה חמורה ממיתה כי המיתה מכפרת וממרקת העון, מה שאין כן העון גורם כמה מיתות וכריתות ר”ל, ג’ תפלה על הפרנסה, ד’ על החיים, והנה אברי השכינה מעוטף בד’ סוגים הנ”ל שיתפלל עליהם ויפררו הגשמיי ויעלו ניצוצי השכינה הפנימי למעלה וגו’, מה שאין כן בדליכא ד’ סוגים הנ”ל אינו ידוע על מה להתפלל, וזהו שאמר הכתוב כי יבוקש עון בית ישראל כדי שיתפלל עליו ואיננו, וגם חטאת יהודה שהוא חסרון סוגים הנ”ל, ולא תמצאינה מה להתפלל, כי אם דרך יחודים תהיה התפלה וכו’ ודפח”ח:
(תוי”י ויקרא דפ”א ע”א, כ”פ דל”ט ע”ד).

מה שאמרו חכמינו ז”ל בגמרא (ברכות דל”א ע”א) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל מבואר לקמן ריש פ’ ויגש כי שם מקומו:

דיבורי התפלה צריכין שיהיה יוצאין מעומק הלב, והפגם הגדול שבא על ידי שאיננה מעומק הלב מבואר לקמן ריש פ’ שמות בפנים אות א’ ושם בהגה:

איתא בספרים הקדושים ובשם הבעל שם טוב ז”ל כי בעת שח”ו הדין שורה לא יתפלל אדם [על ביטול הדינין] כי אם במחשבה, וכדי שלא יוכל לקטרג חלילה:
(תולדות אדם פ’ ויגש)

ידוע בשם אדוני אבי זקיני [הבעל שם טוב] זללה”ה שאחר התפלה שאדם מתפלל צריך ליזהר במעשיו כי עלול הוא ליפול ח”ו לכעס או לשאר דברים שאינם מהוגנים, והיינו אם מתפלל במדת יראה נופל מזה אחר כך בכעס ח”ו, ואם מתפלל במדת אהבה גדולה, יכול לבוא לפעמים אחר כך לאהבה שאינה צריכה, ומזה תבין בכל מידה ומדה, ועצה היעוצה בזה הוא, לסמוך תיכף אחר התפלה לדברי תורה או למלאכה, והדברים הללו צריך ביאור רב ועמוק בהרחבה, כי לא ניתן לכתוב על הספר, והרב החסיד מו”ה יעקב יוסף הכהן סמך דברי פי חכם על משנה (במס’ אבות פרק ב’) וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון כנ”ל, והבן: (דגל מחנה אפרים פ’ תשא ד”ה ואמלא),

עוד הקדמה אחת שידע האדם אם נענה בתפלתו, אם אחר התפלה לבו שמח, וההיפוך עצבות, ועל פי זה שמעתי פירוש הש”ס (ברכות ד”ט ע”ב) יומא חד סמיך גאולה לתפלה ולא פסיק מיניה חוכא כולא יומא, והקושיא מפורסמת, ונראה שהוא וודאי סמך גאולה לתפלה בכל יום, אבל לא נודע לו אם עשה פעולה למעלה, אבל בהיום שסמך גאולה לתפלה ולא פסיק מיניה חוכא שמע מינה שעשה ייחוד למעלה לכן לבו שמח, ודפח”ח:
(תוי”י פ’ עקב דקפ”א ע”ב).

סליק עמוד התפלה בס”ד

סוד המבול וארובות השמים נפתחו מבואר לעיל ריש פרשתינו באות י”ג שזהו סוד והחיות רצוא ושוב ע”ש:

כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אמרו רבותינו ז”ל (קדושין ד”ל ע”ב) בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, וזהו ענין הכתוב (תהילים מ״ח:ב׳) גדול ה’ ומהולל מאוד בעיר אלהינו הר קדשו, רצה לומר, מאוד גדלה אהבתך וחיבתך אלינו, על דרך מה שאמר הכתוב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר, שיש להשם יתברך התפארות גדול ותענוג ושעשוע ממעשי הצדיק עם תורתו ותפלתו, ואף על פי שהכל ממך, אתה בראת יצר הרע ואתה בראת התורה, ואתה נותן בנו כח לכבוש את היצר הרע ולמתקו על ידי התורה, כמו תבלין לקדרה, נמצא הכל הוא ממך ומשלך ומכחך פעלנו כל זאת, ואף על פי כן יש לך תענוג גדול מזה ואתה מתפאר בנו כאילו עשינו הדבר מעוצם ידינו, ובזה ניכר אהבה עזה, וחיבה יתירה נודע לנו, שנקראים בנים למקום.

משל לבן החביב אצל אביו שבא אורח אחד ורוצה לנסות את הבן בלימוד ולתהות אותו בקנקנו, והנה לא היה יכול הבן להבין כלל ההלכה ההיא מתוך גודל עומקה וחריפותה, והנה מתוך גודל חיבת האב עליו, לא היה יכול לסבול צער בנו חביבו שהוא מתקשה מאוד ואינו יכול להבין, מה עשה אביו פתח לו פתחא בהאי הלכה, והראה לו את הדרך אשר ילך בה, ואשר יצא ואשר יבא בשקלא וטריא, כמעט אשר הגיד לו כל תוכיות ההלכה, והנה בא האורח ההוא לשאול אותו ההלכה ולנסותו בפני אביו, והתחיל לומר ההלכה, והאורח שואל אותו כמה שאלות ומקשה כמה קושיות, והוא משיב דבר על אופניו והוא מותיב והוא מפרק בשכל זך ובהיר, ואביו רואה ושמח ומתענג ומתפאר מזה, ואף על פי שמכחו עשה את החיל הזה, עם כל זה יש לו תענוג גדול.

והנה כראות האורח שיש לאביו תענוג מזה, רצה האורח להוסיף תענוג לאביו והתגבר על הבן, והוסיף לשאול אותו ולהקשות קושייות חדשות חזקות ועצומות, והבן ההוא בהיותו בוטח על אביו, התעורר מעצמו והתחכם, ותירץ כל הקושיות וזהו שאמרו חכמינו ז”ל (סוכה דנ”ב ע”א) כל הגדול מחבירו יצדו גדול ממנו, ואמרו רבותינו ז”ל (ב”ב דט”ז ע”א) שטן לשם שמים נתכוון, והנמשל מובן כי בראותו שהצדיק כובשו ויש להשם יתברך תענוג מזה, הוא מתגבר עליו בכל יום, והוא כובשו ומתגבר על יצרו, וזהו שאמרו רבותינו ז”ל (מגילה די”ת ע”א) הקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל, אל הוא לשון חוזק וגבורה (יבמות דכ”א ע”א) כמו ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל י״ז:י״ג), וזהו שקראו אל שהצדיק נקרא גבור שכובש את יצרו (אבות פרק ד’), ולעתיד אמרו רבותינו ז”ל (סוכה דנ”ב ע”א) לצדיקים נדמה היצר הרע כהר גדול, ואז יהי ניכר גלוי ומפורסם לכל, גבורת הצדיקים, שכבשו הר גדול כזה, ואפשר שלעתיד יקראו הכל שם הצדיקים בשם אל, שזה רמז הפסוק (בס’ בלק) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, כי ידוע שישראל הוא שם הצדיק, וזהו שאמר הכתוב כעת יאמר לישראל שהוא הצדיק, יאמר לו מה פעל אל, כמו אדם השואל בשלום חבירו אתה פלוני מה אתה פועל, ומה שלומך, כך יאמר לצדיק מה אתה פועל אתה אל, [ועיין לקמן בפ’ לך בהגה ב’ שת”ח העוסק בתורה הוא בסוד א”ל]: וזהו המשך הפסוק, גדול ה’ ומהולל מאוד, כלומר עלינו לגדלו ולהללו, על כל הטוב אשר גומל אותנו, כי כל הגדלות וההתפארות שיש לו יתברך שמו, מעבודתינו, הכל הוא, בעיר לשון התעוררות, אלהינו, שהוא המעורר אותנו, ונותן לנו כח לעבדו ולהתגבר על היצר הרע, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (סוכה דנ”ב ע”ב) אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו’, ואף על פי כן יש לו יתברך שמו תענוג והתפארות ומשלם לנו שכר גדול כאילו עשינו הכל מעצמינו, אבל באמת העבודה האמיתית היה צריכה שתהיה מחמת התעוררות עצמינו, שאנחנו חלק אלוה ממעל, וזהו בעיר, פירוש בהתעוררות יצר טוב חלק אלהות שבתוכינו, וזהו אלהינו וכו’:
(צוואות הריב”ש די”ח ע”א וע”ב, לקוטים יקרים דל”ד ע”א)

והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. שמעתי בשם ר”י בעל שם טוב עננים הוא רמז על המחשבה:
(לשון חסידים במחשבות אות ל”ב בשם ס’ רב ייבי בחידושים ע”ש באורך).

קעב. על הברק שמעתי בשם ריב”ש שהוא גם כן הארת השכל בגדולת בוראינו, כמו ברק שמאיר בפעם אחד לכל העולם, כן מאיר השם יתברך בפעם אחד בשכל של אדם להבין גדולת בוראינו וכו’:
(ס’ רב ייבי תהלים י”ח).

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, שורש כל שבעים לשון של כל הארץ הוא לשון של ישראל, שהוא לשון הקודש, שמשתמשין בו למעלה [לפני] השם יתברך, וכמו ששמעתי ממורי ענין לשון הקודש, ודפח”ח:
(ס’ צפנת פענח דע”ה ע”ג)

ויולד את אברם וגו’, איתא בגמרא (ב”ב דצ”א ע”ב) אימיה דאברהם אמתלאי בת כרנבו, אימיה דהמן אמתלאי בת עורבתי וסימנך טמא טמא טהור טהור כו’ למאי נפקא מינה לתשובת האפיקורסין, עד כאן בגמרא, וקשה מה זה תשובה, ואמר הריב”ש ז”ל דאיתא בכתבים, שעל ידי חשבון שם אדם ושם אמו, אפשר לידע כוכב ומזל מולדו של אדם, ויודה אם יהיה צדיק או רשע וכו’:
(קול אריה פ’ תולדות).

וימת חרן על פני תרח אביו וגו’. [ואיתא במדרש רבה פ’ ל”ח סי’ י”ט שאמר הרן בלבו אם אברהם נוצח אני משלו ואם נמרוד נוצח אני משלו, והובא בדש”י] שמעתי בשם הבעל שם טוב זללה”ה כשאדם בא לידי ספקות בוודאי אין השם יתברך אצלו, וזהו פירוש הגמרא (ברכות ד”ג ע”ב) מי איכא ספיקא קמי שמיא, כי הוודאי שמו כן תהלתו, ואדם שהוא נופל לספיקות אז בוודאי אין השם יתברך אצלו, עד כאן דבריו:
(פרי חיים אבות פ”א משנה ט”ז).