ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וגו’. שמעתי בזה מאדוני אבי ז”ל שאמר בשם אדוני אבי זקיני דיב”ש נ”ע כאן מרומז יחוד של קריאת שמע, לך מספד חמשין אתוון דיחודא, במסירת נפש, וזהו מארצך וכו’:
(דגל מחנה אפרים לך).

בפסוק, לך לך מארצך וגו’, ביאר [מורי הבעל שם טוב ז”ל] סוד אות א”ב וגו’ ומנצפ”ך, שיורד האות אחד מהחיות וכו’ ומלובש במנצפ”ך שהוא דינין וצריך להעלותן, ואות ל הוא וכו’, ואות ך הוא סוף מנצפ”ך וכו’, וזהו ענין תחיית המתים ומשיח הוא סוד הדעת, והוא סוד עולם הבא, והנה על ידי מעשי האדם הממשיך על עצמו בעולם הזה על ידי בינה שלו, שמבין לעשות כל מעשיו בבינה ודעת וכו’ ודפח”ח (תוי”י בסופו דר”ת ע”ג).

לך לך מארצך וגו’. ובפירש”י ועוד שאודיע טבעך בעולם, שמעתי ממורי זלה”ה בשס רבינו סעדיה גאון כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה הוא לשבר מדות רעות שלו הטבעיות, ובזה מעלה וכו’:
(בן פורת יוסף דכ”ז ע”ב). ובזה מעלה מדרגה הנקרא טבעך [מה שהוא דרך הטבע] בעולם עליון שנקרא עולם לשון העלם והסתר: (כן סיים בה בכתר שם טוב ד”ג ע”ב).

גם אמר הגאון הנ”ל כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה, לשבר מדות רעות שלו טבעיות ובזה מעלה וכו’, כגון אם מחמת חמימות הכבד טבעו להיות כעסן, ראוי לו לשבר טבעו וכעסו בכל מה שאפשר, וכן בענין שז”ל רח”ל מחמת חמימות, ראוי לשבר וכו’, וכן מי שטבעו בעצבות ואז מקונן ומתאונן גם בעבודת ה’, אין זה מעלה, וכן אם טבעו להיות הולל ובדחן, יראה לשבר טבעו ולעשות ההיפוך: וזהו שאמרו חכמינו ז”ל (שבת דקנ”ו ע”א) האי מאן דאיתייליד ביום ג’ בשבת הוי עתיר וזנאי וכו’ ע”ש במס’ שבת פרק כ”ד, וקשה הא הם שני הפכיים, אם הוא זנאי ראוי להיות עני ולא עושד כדכתיב (משלי ו׳:כ״ו) בעד אשה זונה עד ככר לחם (עיין סוטה ד”ד ע”ב) והוא בקרי והיא בבוצינא כו’ (מגילה די”ב ע”א), וצריך לומר דהכי קאמר שאם היה בטבעו להיות זנאי, ושיבר טבעו [להיות נואף אשה] ונעשה זנאי דהיינו למכור מיני מזון וכפירוש רש”י גבי רחב (יהושע ב׳:א׳) אשה זונה מוכרת מיני מזון וכו’, ולכך שפיר הוי עתיר וזנאי וכו’, ודפח”ח:
(בן פורת יוסף דפ”ה ע”ב)

ונברכו בך כל משפחות האדמה שמעתי ממורי כשיש כמה רשעים בעיר או מדינה המתנהגין בשקר, ויש ביניהם צדיק המתנהג באמת, כאשר עוסק בתורה ותפלה ומדבק את עצמו אל האמת אז יתפררו כל פועלי און ושקר וכו’ ודפח”ח:
(תוי”י פ’ וירא ד”כ ע”ג).

ואת הנפש אשר עשו בחרן, בשם אדוני אבי זקיני נ”ע זללה”ה כי כשאדם בקטנות מוליד נשמות גרים, וזהו את הנפש אשר עשו בחרן, שהם ג’ בחינות אלהים דקטנות מספר חרן וכו’:
(דגל מחנה אפרים וארא ד”ה או יאמר וארא ע”ש).

שמעתי ממורי, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט׳:י׳) להעלות אנשי עשייה אל המחשבה, שנקרא יוד אותיות ידו, והיינו על ידי הדעת שהוא בחינת יוסף כנודע כו’:
(בן פורת יוסף דף ס”ח ע”ד)

כבר זכרנו ענין הכתוב (שיר השירים ה׳:ג׳) פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, כי הצדיק אחר שעלה למעלה חוזר ויורד להעלות מדרגות [התחתונים] בסוד (משלי כ״ד:ט״ז) שבע יפול צדיק וקם, כמו שכתוב בתיקונים (בתיקוני זוה”ק סוף תיקון ל”ב) ובסוד הנפש אשר עשו בחרן וכו’, ובחינה זו הוא בין בעולם הזה בין בעולם הבא, שחוזר בגלגול להעלות מדרגות אנשים שהם ניצוצי ענפיו שיתוקנו כולם, אך כשיורד לתקן אחרים, אינו רוצה לירד, מחמת יראה שלא יחזור ויבא לידי חטא ח”ו, עד שמבטיחין אותו שלא יבא לידי חטא, וכדומה שהוא בס’ הגלגולים ע”ש:
(תוי”י פ’ תיי דכ”א סע”ב).

שמעתי ממורי משל וכו’ שהיה בדרך יער מושב לסטים, והיה מאוד סכנה לכל עובר דרך שם, ונזדמן שהלכו שנים דרך היער ההוא, אחד היה שיכור כשכרותו של לוט, ואחד היה בדעת מיושבת, ולשניהם פגעו הלסטים וחסמו וגזלו והכום ופצעום, ונשאר להם רק נפשם לשלל, ובעברם לשם ולהלן פגעו אנשים באלו השנים, וקצת מהם שאלו לזה השיכור איך עבר דרך היער בשלום או לא, והשיב שלום אין שום סכנה כלל, ושאלו אותו מה אלו הכאות וחבורות ופצעים, ואינו יודע להשיב, וקצת שאלו לזה הפקח ואמר ח”ו, ושיזהרו, כי יש לסטים והאריך באזהרתו להם, והנפקותא בזה שזה הפיקח ידע להזהיר אחרים שלא ילכו שם כי אם בזריזות ומזויינים וכיוצא, מה שאין כן זה השיכור אינו יודע להזהיר כלל.

וכך הצדיק עובד ה’, יודע ממלחמת היצר הרע, ומלסטים שבדרך עובד ה’, שהוא מסוכן, ותמיד חיי צער יחיה, איך להנצל ממצודתו ויודע להזהיר אחרים מסכנת לסטים זה, יוסיף דעת יוסיף מכאוב, מה שאין כן הרשע ששמח בשמחת יצר הרע תמיד ואומר שלום כי אין סכנה בזה העולם וכו’:
(תוי”י פ’ תבא דר”ב ע”ג)

האדם נקרא עולה ויורד, שאי אפשר לעמוד במדרגה אחת תמיד, רק שיש ב’ סוגים בענין זה, כי יש דעייל ונפיק, וכמו שנאמר ויעל אברהם ממצרים, שירד ועלה עם כל המדרגות התחתונות, מה שאין כן סוג ב’ היורד ואינו יכול לעלות ר”ל, וכמו ששמעתי ממורי משל על שני אנשים שהלכו במקום סכנה, אחד היה שיכור ושוטה, ואחד היה פיקח, שזה היה מרגיש מגזלת הגזלנים, והיה מזהיר לאחרים שיזהרו בדרך זה וכו’ ודפח”ח:
(תוי”י ר”פ שמות דמ”א ע”א).

עוד שמעתי ממורי ביאור פסוק ויאמר אל שרה אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו’ והרגו אותי וגו’ אמרי נא אחותי את וגו’ וחיתה נפשי בגללך, והקשה דתיבת נא מיותר ושאר ספיקות, וביאר כי נא פירושו שירדה מלכות נ’ מדרגות מן החיות הוא א שירדה כל כך, וחשקה לחזור להתקרב אל החיות שהוא א וכו’, והנה קודם הפורעניות באה המחשבה רעה וזרה כמו מחשבות זנות או מחשבות עבודה זרה, רק שמחשבת זנות מורה על אחרים, ומחשבות עבו”ז על עצמו, איזה עונש מיתה מן השמים וכו’, וזה התקנה לתקן מחשבה זו שיתן לב שיש בתוך המחשבה זרה זו ניצוץ השכינה שבתוך הקליפה מחמת השבירה כנודע, וישתף את עצמו עם השכינה, ויראה ורעד יבא בו ואז יתפרדו כל פועלי און ונעשה יחוד יראה עם נורא, וניצול גם הוא ממיתה, ובזה יובן הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו’, שעל ידי שנכנס בו מחשבות זנות ועל ידי זה חש והרגו אותי וגו’, לכך אמרי נא אחותי את וכמו שכתוב בזוהר (פ’ לך דפ”א ע”ב) אמור לחכמה אחותי את וכו’ ונדרש זה מיתורא ‘א’ה, ר”ל שישתף את עצמו עם השכינה שנקרא אחותי, ועל ידי זה וחיתה נפשי בגללך ודפח”ח וכו’.

ובזה ביאר (בפ’ בהעלותך) ואם ככה את עושה לי וגו’ שיש לכוון בקדושת כתר שם ככה כתר כל הכתרים, והוא סגולה נפלאה להעלות הנשמה ממעמקים וכו’ ודפח”ח:
(חוי”י בסופו דר”ט ע”א, וישלח דכ”ט ע”א).

אמר הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מדומים על פסוק הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, כי איך לא ראה אותה עד עכשיו שהוא מהנמנע. אך על ידי שהיה אברהם אבינו עליו השלום מרכבה אליו יתברך, והיה מקושר במחשבתו תמיד בשורש המחשבה לא ראה והכיר בה עד עכשיו בתמונת יפיה, כי היה דחוק מאוד מזה, אף שהיה רואה אותה תמיד מכל מקום מחשבתו היתה תמיד שלא במקום הראייה הגשמיית, לכן לא הכיר בה עד עכשיו, רק כשהלך למצרים נאמר שם וירד אברם מצרימה שירד ממדרגתו הקדומה וכו’ כי הרשעים שבדור המבול הפילו בחינת התורה והמחשבה למקום קליפת מצרים, שעל ידי זה הוצרכו ישראל להיות שם ולברר הניצוצות ולייחדן כמקודם, כי המצריים היו שטופי זימה, והמקור היה מעולם האהבה שנפלה שם מהתורה שהוא בחינת חסד כמו שכתוב (משלי ל״א:כ״ו) ותורת חסד על לשונה, וישראל העיד עליהם הכתוב שלא נכשלו במדה זו של זימה כמו שכתבו (בפ’ פינחס) הראובני השמעוני ה”א מצד זה ויו”ד מצד זה (מדרש שיר השירים פ”ד סי’ כ”ד) ועל יד זה העלו את האהבה הנפולה לשרשה, ולהתורה שנקראת חסד כאמור, ועל ידי זה זכו לקבלה תיכף בחודש השלישי, על ידי שבררו בחינת התורה שהיתה שם. ובימי אברהם עדיין לא היה הבירור לגמרי, ולכך בבוא אברם למצרים ירד ממדרגתו והתחילו לבא אצלו מחשבות מבחינת השבירה כמ”ש (במשלי כ״ד:ט״ז) שבע יפול צדיק וקם, רצה לומר כי הצדיק יפול בבחינת השבע שהן שבע מיני מחשבות שנפלו ממקורן, אך על ידי שהוא צדיק, וקם, ומייחד לשרשן למקור המחשבה שנקרא חכמה בבחינת אחותי, ונחשב לו עבדות על ידי זה יותר, ולכן אמר הנה נא ידעתי כי נפלתי ממדרגתי עד שידעתי כי אשה וגו’ מה שאין כן מקודם כאמוד, ולימד לה דעת להנצל מזה במקום הזה שהוא מצרים על ידי שאמרי נא אחותי את, פירוש, לאחוז בבחינת אחותי שהוא החכמה העליונה כאמוד ואז המחשבות שבמצדים שבאו לו הוא כדי להעלותן לשורשן, והוא אדדבה עבדות השם יתברך כאמור ולא שבאו לבלבלו, וזהו וחיתה נפשי וגו’:
(מאור עינים פ’ שמות ד”ה וזהו רבות)

בשם הבעל שם טוב בפסוק הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את ופירש”י הנה נא הגיע השעה שיש לדאוג על יפיך וכו’ ע”ש, ופירש דהנה אברהם אבינו היה משולל מן התאוות מכל וכל, והפליא את עצמו מהיכן בא לו שידע ששרה היא יפת תואר, כי ידע היטב שגם שרה אמנו היתה צדקת גדולה, ולא גרמה לו זאת ח”ו מחמת הרהורים שלה, ועל ידי זה השכיל והבין שאין זה אלא מחמת שאנו באים למצרים שנקראת ערות הארץ, ומכח זוהמת קליפת מצרים, מזה בא אלי זאת לידע שאת אשת יפת מראה, ולזה התייעץ עמה שתאמר אחותי היא וגו’, עד כאן ודפח”ח:
(תשואות חן בליקוטים)

כתיב (תהילים י״ז:י״ד) וצפונך תמלא בטנם, שיש למנוע מלהסתכל בדברים הגשמיים הטובים, ומכל שכן מלהסתכל בנשים יפות, שהוא מסתכל עבור חמדתו, ונמצא שבזה הראייה עובד את עצמו וזהו כעובד עבודה זרה (עיין זוה”ק קדושים דפ”ד ע”א) ומזה ההרהור בא לו ח”ו עבירה בלילה, ונותן כח בקליפה ונתעברו ממנו, וזהו וצפונך מה שאתה צופה בעבורך, דהיינו על אשה ביפיה, שאינך מסתכל אלא בעבורך, ובזה הראיה נותן כח בהם, ועוד אם יעשה זה קודם שיוליד בן, יהיה זה הבן שורשו בכחם, ועל דרך מה שכתב האר”י ז”ל בפסוק כבד את אביך (בפ’ יתרו) שדרשו חכמינו ז”ל (כתובות דק”ג ע”א, זוהר קדושים דפ”ג ע”א) לרבות אחיך הגדול, והטעם באח הגדול, הוא כמו ענף הגדול שבאילן, ומענף עצמו יוצא עוד ענף אחד, נמצא זה הענף יש לו יניקה מן ענף הראשון, כן אח הקטן יש לו יניקה מן האח הגדול, לפי זה אם נותן כח מעיקרא בקליפה ואחר כך נולד לו בן, אזי בזה הבן הוי כמו הענפים הנ”ל שעיקר הכח הוא בהם, והבן הוא כמו יתרון וזהו (תהילים י״ז:י״ד) והניחו יתרם לעולליהם, אלא כך יש לנהוג בהסתכלות, אם הסתכל בפתע פתאום על אשה יפה יחשוב במחשבתו מנין לה זה היופי, הלא אם היתה מתה לא היה לה עוד זה צורת הפנים, אם כן מנין לה זה היופי על כרחך זה בא מכח אלהי המתפשט בה, הוא נותן לה כח היופי והאדמימות, נמצא שורש היופי הוא כח אלוהיי ולמה לי למשוך אחר החלק הלא טוב לי להתדבק בשרשא ועיקרא דכל עלמין ששם כל היפויים, וכן מה שמסתכל בשאר גשמיות כגון בכלי יחשוב מנין בא לכלי זה הנוי והצורה על כרחך החומר הוא הפסולת והנוי והצורה הוא הרוחניי והחיוני מזה הכלי, והוא ג”כ חלק אלוהי ממעל, וכן כשאוכל יחשוב שהטעם והמתיקות של דבר מאכל ההוא בא מכח חיוני והמתיקות של מעלה שהוא חיותו, ובדומם יש גם כן חיות, שאנו רואים שיש לדומם ההוא קיום ועמידה, נמצא שיש בכל מקום חיות אלוה ממעל.

ואם מסתכל תמיד כך נמצא מסתכל במחשבה ואין הסתכלות שלו אלא הסתכלות בעבור אין סוף ברוך הוא, וזה טוב לבטל הרהור, אז אם יחשוב כך כל היום, וזהו כלל דמה שחושבין ביום, זה המחשבה סליק על רעיונים בשינה וחלום, ובזה יזכה לראות בחלום את החיוני של הגשמיי ההוא גופיה, שביום אינו רואה אלא הגשמיי, ובמחשבתו חושב שהרוחניי מלובש בגשמיי, אבל בחלום הוא רואה את הרוחניי ערום מבלי לבוש, והטעם כי חלום הוא מלשון עתים חלים (ר”ה דכ”ח ע”ב) לשון חוזק, והענין כי ביום כח החיוני שבאדם הוא חלש שהוא מקושר בגוף, לכך אינו רואה החיוני של הדברים הגשמיים, אבל בלילה החיוני שבאדם מתפשט מתוך הגוף, אז החיוני הוא חזק, לכן יוכל לראות החיוני גופיה, ומזה יכול האדם לבא למדרגת הנבואה, ולכן כתיב בכל הנביאים (בפ’ בהעלותך) בחלום אדבר בו, אבל משה רבינו עליו השלום היה רואה בהקיץ חיוני של הגשמיי, וזהו שאמר דוד (תהילים י״ז:ט״ו) אני בצדק אחזה פניך גופא בלילה, כי אחזה הוא מלשון חזיון לילה, ומה טעם, כי אשבעה בהקיץ תמונתך, תמונה הוא רומז על הצורה, כלומר כשאני מסתכל בדבר גשמיי, אין אני מסתכל על גשמיותו בלבד, אלא אני מסתכל שהתמונה דהיינו הצורה והחיוני שלך הוא, והוא מלובש בגשמי ההוא, וזהו (קהלת ב׳:י״ג-י״ד) החכם עיניו בראשו, רצונו לומר, על הראש של הדבר דהיינו על הרוחניות והחיות של הדבר, וזהו (תהילים קי״ט:ק״ס) ראש דברך אמת, וזהו (דה”י א’ כ”ט) והמתנשא לכל לראש ואיתא בזוהר (פ’ האזינו דרפ”ט ע”ב) רישא דכל רישין:
(צוואת הריב”ש די”א ע”א, אור תורה דמ”ג ע”ג).

שמעתי מריב”ש עליו השלום, מפני מה נקרא עלמא דחירו (זוה”ק פ’ חיי דקכ”ד ע”ב ע”ש) דאפילו עבר הבא לשם נעשה בן חורין, פירוש, דכל דבר הוא מהתפשטות הקדוש ברוך הוא על ידי מדותיו אהבה ויראה כידוע, רק שהאהבה הוא בגלות, מלובשת בגשמיות, באשה או במאכל, וכשנותן אדם אל לבו שזאת האהבה הוא מלבוש לו יתברך שמו, וח”ו הוא פושט אותו יתברך ממלבושיו, יחרד חדרה גדולה בזכרו את המעשה הרעה שעושה, ויבוש ויכלם, ויאמר בלבו אם אני אוהב זאת שהוא רק אהבה שנפלה בשבירה, מלובשת בטיפה סרוחה, כמה יש לי לאהוב אותו יתברך שמו, וכן ביראה אם הוא מתיירא מגוי או מהרב, יאמר בלבו מה יש לי לירא מאדם כמוני, אלא בוודאי הוא יתברך שמו הבורא מלובש בזה האדם, וכמה יש לי לירא ממנו יתברך שמו בעצמו, וכן בהתפארות ובכל שאר המדות:
(צוואת הריב”ש די”ד ע”ב, אור האמת דט”ו ע”ב)

ראשית דבר צריך להיות הבחירה [לבחור בטוב], ואחר הבחירה צריך להיות פיו ולבו שוין להאמין באמונה שלימה בלי שום פניה שמלא כל הארץ כבודו, ובכל דבר יש חיותו יתברך שמו, לפיכך כל אהבה ויראה וכל שאר מדות הכל הוא ממנו יתברך שמו, אפילו דברים רעים שבעולם, לכן אין רשאי לאהוב ולירא ולפאר ולנצח וכל שאר מדות חוץ ממנו יתברך, כי ראוי לחשוב באותו דבר שאני מתיירא ממנו, או אני אוהב את הדבר, ראוי לחשוב מהיכן באה לכאן היראה או האהבה, הלא הכל ממנו יתברך שנתן היראה והאהבה אפילו מדברים רעים, למשל חיות רעות, או מכל המדות שנפלו בעת השבירה, ולפיכך אין היראה כי אם ממנו יתברך, ולמה לי לירא מניצוץ אחד ממנו שהבחינה רעה, ויותר טוב לקשר אותו ביראה גדולה, וכן באהבה, וכן בכל המדות, להוציא משם הניצוץ ולהעלותו אל שרשו, וכן כשמדבר אל יחשוב שהוא המדבר, אלא החיות שבו, הוא הבורא יתברך מדבר בו, והוא מעלה [על ידי זה] הדיבור אל שרשו, ובזה גם כן נכלל השתוות, כי כן הדיבור גם כן אצל חבירו כמו אצלו, הכל מאתו יתברך, וכן בעת האכילה יהיה מחשבתו להוציא החיות שבה להעלותה למעלה בעבודת הבורא יתברך וכן בכל שאר דברים, הכל יהיה מחשבתו לעשות כדי לקשר עצמו למעלה:
(צוואת הריב”ש דט”ז ע”א, לקוטי אמרים דכ”ז ע”ב וע”ג באמצע ד”ה בפסוק וכי תאמרו).

ריב”ש עליו השלום, אמר מפני מה יש לעבירה הזו תאוה גדולה כי מכחה נולד האדם, והאדם יש לו תענוג מסתמא ממאכלים ושאר דברים, וכל התענוגים הם מטיפה ההוא, אם כן הוא דבוק הכל לקטנות, ומוטב שידבק את עצמו בהקדוש ברוך הוא:
(צוואת הריב”ש די”ב ע”ב).

ברש”י ופשוטו של מקרא הנה נא הגיע השעה וכו’, שמעתי מפה קדוש מורי דודי שאמר משם מרן הריב”ש טוב, שבכל מקום שרש”י אומר ופשוטו של מקרא, כוונתו כשיהיה לך התפשטות הגשמיות, ותהיה מופשט מכל עניני חומר, תשיג הפשטות של המקרא, מופשט מכל רעיון בסורות נעלמות:
(זוהר חי על זוה”ק שמות די”ב)

ויעל אברם ממצרים וגו’. בזוהר הקדוש (דפ”א ע”ב) ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה, אמר ר”א כאשר קרב מיבעיא ליה, אלא כדכתיב (בפ’ בשלח) ופרעה הקריב לישראל בתיובתא, אוף הכי הקריב דאקריב גרמיה לקודשא בריך הוא כדקא יאות, לבא מצרימה לאשגחא באינון דרגין, ולאתרחקא מנהון מעובדי מצרים וכו’, אמרי אחותי את כמה דאת אמר (משלי זיי”ן) אמור לחכמה אחותי, ולהבין זה נ”ל דקשה דאם נתירא למה ירד למצרים בלא רשות כמבואר שם, ואומר שהוא עיקר שורש הדבר לעבודת ה’, וסודו ידוע, כי הוא דעייל ונפיק, כי אדם מצד כללותו מטוב ורע אי אפשר שיהיה תמיד במדרגה אחת, אפילו הקדושים בארץ, כי לפעמים עולה ולפעמים יורד, גם מצר שנקרא עולם קטן, וכמו שלמעלה יש קטנות וגדלות כנודע, כך באדם צריך שיהיו בו מדרגות אלו, והחכם אשר עיניו בראשו, קודם שירד מצרימה, שהוא ירידה ממדרגתו שהיה בה תחלה, צריך לקשר את עצמו תחלה בדבקות השם יתברך, שגם אם ירד מטה לטעם הנ”ל, או להעלות גם מדרגות התחתונים אשר ירד להם, כדי להעלות ניצוצין, או להעלות בני אדם ובני איש שהם במדרגה תחתונה, כאשר זכרתי במשל השר היורד להעלות בן המלך שנעשה הדיוט וכו’ אם יקשר את עצמו תחילה בדביקה וחשיקה וחפיצה בו יתברך אז לא תפרד בין הדבקות גם אם ירד לשם, שיזכה לחזור ולעלות, וכמו שהיורד לבור קושר את עצמו תחילה בחבל כדי שיאחז בו לעלות מהבור, כך שורש ישראל הם יעקב חבל נחלתו, לאחוז בו בחבל זה הקשור בו יתברך ולעלות בו, וזהו סוד דעייל ונפיק, וזהו כוונת אברהם אבינו עליו השלום, וזהו שאמר כאשר הקריב לבא מצרימה, לאשגחא באינון דרגין ושלא ישאר ח”ו, רק שיזכה לעלות משם, ולאתרחקא מעובדי מצרים, ר”ל לברר הטוב מן הרע, לכך הקריב את עצמו להקדוש ברוך הוא כדקא יאות, ושוב לא יעלה מורא על ראשו, כי גם כשיורד מצרימה, יהיה דבוק ביראתו יתברך שמו, שהוא ראשית חכמה יראת ה’, וזהו שאמר אמרי נא אחותי את כמו אמור לחכמה אחותי את, בדביקה כמו אח ואחות כנודע בזוהר (פ’ וירא דקי”ב ע”א) דבין איש ואשתו יכול ליפרד על ידי גט, מה שאין כן כאח ואחות וכאשר זכרתי בפסוק (שיר השירים ח’) מי יתנך כאח לי:
(תוי”י ר”פ בהעלותך דקל”ה ע”ד)

וילך למסעיו וגו’. כתיב (תהילים ל״ז:כ״ג) מה’ מצעדי גבר כוננו ודדכו יחפץ, והוא כפל מצעדי ודרכו, ואמד הבעל שם טוב ז”ל כי מה’ מצעדי גבר כוננו, כי מה שמוליך השם יתברך את האדם לאיזה מקום על ידי מבוקש שיש לאדם לזה המקום, אבל ודרכו יחפץ, כי השם יתברך רוצה לתקן האדם שם, להעלות ניצוצות הקדושות שבמקום זה, וזהו ודרכו יחפץ, כי השם יתברך חפץ דרכו, ולא מבוקש שיש לאדם שם, וכשמעלה הניצוצות הקדושות, אז נעשה יחוד בין שני שמות הוי”ה ואדני וכו’:
(מאור עינים ויקהל)

שמעתי מהבעש”ט שביאר פירוש הכתוב מה’ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, ואמר על אותן האנשים הנוסעים לארץ מרחקים בסחורות וכדומה, המרחיקים נדוד, לא מחשבותיו יתברך שמו מחשבותם, כי הם חושבים בנפשם שכל עצמם עם דרך נסיעתם לארץ מרחקים הוא בעבור הרבות זהב וכסף חילוף סחורתם, ולזה המה מקצים רגליהם, ובאמת הוא יתברך שמו לא כן ידמה, כי הוא יודע לתקן עניינו יותר ממנו, ולפעמים יש לו לאדם ככר לחם בארץ מרחקים הנוגע אל בחינתו, והוא צריך לאכול אותו ככר דייקא באותו המקום ובשעה הזאת, או שצריך לשתות מלא לוגמיו מים במקום ההוא, ולכוונה זו מצעדי גבר כוננו, להרחיק נדוד כמה מאות פרסאות, בכדי להשלים את נפשו עם זה הככר לחם, ושתיית מים מעט או הרבה, ולפעמים אפילו אליו לא יגיע, כי אם לאחד ממשרתיו העברים, אם יש לו שם פת לחם וקתון מים, ולהיות שאין ידו משגת לנהוג נסיעה למקום רחוק כזה, זאת היא הגורמת רצון לבעליו לנהוג דרך נסיעתו דייקא למקום ההוא, בעבור עבדו, למלאות כרסו מלחם המזומן לו שם, ולשתות מימיו הנוגעים אליו, כי כן גזרה חכמתו יתברך שמו, הצריך להשלמת נפשו, לקבץ חלקיהן, המה אחת מדרכי אל, ולזה רומז הכתוב מה’ מצעדי גבר כוננו, שנוהג איזה נסיעה למקום רחוק, והכל הוא מאתו יתברך, כאשר גזרה חכמתו, להשלמת נפשו, באחת מסיבותיו יתברך שמו, הידועים לו יתברך שמו, והוא האדם עצמו לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, כי אם ודרכו יחפץ, לנהג נסיעה ובסחורה וכדומה וכו’:
(אור המאיר פ’ צו, היכל הברכה בראשית דכ”ז ע”א).

מהבעש”ט מה’ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, כי יפול לא יוטל, הכוונה שאדם צריך לעשות הכל כדי שיהיה שלם, וצריך לעיין על עצמו אולי יש חסרון במדות ובדעות, על כן כתיב (תהילים ל״ד:ט״ו) בקש שלום ורדפהו, ר”ל בקש ועיין בעצמך אולי יש לך חסרון, על כן יבקש להשלים את עצמו או במדות או בדעות, וכל זה אם יכול להשלים על ידי עצמו ואם לאו, ורדפהו, אולי ימצא איש חכם להשלים אותו, ולפעמים אינו צריך להשלים את עצמו אלא במקומו, בעירו בלבד, ואינו צריך לנסוע למקומות אחרים, מאחר שלא נפל ממנו למקומות אחרים, ויש גם כן שאף על פי שנפל ממנו לשאר מקומות אף על פי כן אינו צריך לנסוע ולטלטל את עצמו להשלים מאחר שהוא גדול בתורה שכתוב בה (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה’ תמימה משיבת נפש, ר”ל אם נפל חיות מנפש בשאר מקומות, על ידי תורה שלומד יכול לברר כל החיות אפילו מה שנפל לשאר מקומות כי תורה כנגד כולם (פאה פ”א משנה א’) וזהו (אבות פ”ו) הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ר”ל, זוכה לברר החיות מכל המקומות, כי בתורה נבראו כל המקומות, רק זה אינו שכיח, כי זה היה מדת יעקב על ידי תורה שלמד היה מברר החיות מכל המקומות, על כן היה איש תם יושב אוהלים (בפרשת תולדות) רצה לומר כשלמד יעקב באוהל אחד במקום שהיה דר, נחשב כאילו ישב בכל המקומות ואוהלים, ויש מי שצריך לטלטל את עצמו למקומות, כדי לתקן בכל מקום שבא לשם, החיות שלו, ועל כן לפעמים יקרה דרך מקרה שרצונו לנסוע למקום אחד, ובא למקום אחר, כל זה גם כן לא בדרך מקרה, רק מאחר שצריך לתקן במקום זה גם כן מהחיות שנפל ממנו, ולפעמים אין צריך רק לאכול או (לשמוח) [לשתות] וצריך לתקן כדי להיות לו שלום:
(אור החכמה פ’ וירא)

הנה הבעל שם טוב זי”ע אמר בהיות אדם פעם אחד באיזה מקום אזי מוכרח להיות שם באותו מקום פעם שני, והנה מלת מוכרח יתפרש לשני דרכים, א’ פירושו לשון חיוב שחייב אדם להתאמץ ולהיות שם פעם שנית, ב’ לשון הכרח כפשוטו היינו שבאם אינו נותן בעצמו אל לבו להיות שם פעם ב’, אזי השם יתברך מגלגל הדבר, באופן שמוכרח להיות שם פעם שנית, והנה תוכן טעם הענין כך הוא, כי הנה ידע האדם בידיעה ברורה וצלולה שכל נסיעות והליכות האדם לאיזה מקומות, הכל לא במקרה הוא חלילה, רק מאת ה’ היתה זאת, ובהשגחה פרטיית, שיש לו לאדם זה שום חלק לתקן שם במקום הזה, הן בתורה ותפלה, הן באכילה ושתיה ושינה לשם שמים, והן בשאר עבודות לשם שמים, להוציא משם הניצוצות הקדושות, להעלותן לשורש אחדותן, ואזי השם יתברך ברחמיו וחסדיו המרובים, מביא את האדם אל המקום זה, וכמו שאמר הבעל שם טוב זי”ע מה’ מצעדי גבר כוננו דהיינו השם יתברך עושה לאדם חשק לילך ולנסוע לאיזה מקום, וכוונתו יתברך שמו הוא, כי ודרכו יתברך שמו יחפץ, היינו כדי שיעשה שם האדם הזה איזה עובדא מדרכי עבודת השם יתברך, ושיתקן שם האדם איזה עובדא הצריך לו, ועל כן חייב האדם לראות את עצמו בהיותו בא אל איזה מקום וליתן אל לבו מה זה ועל מה זה הביא אותו השם יתברך לכאן, ויראה ויבין בעיני שכלו, כל אחד ואחד לפי מדרגתו ובחינתו מה שצריך לתקן שם, אמנם לאו כל אדם זוכה לעשות תיקונו בשלימות בפעם אחת, מחמת מקיפין שיש לו, והמסכים שיש לאדם הן המה מקיפין סביב עיני השכל, ואין מניחים לו לבא אל האמת תכף ומיד, לכן חייב הוא ומוכדח להיות שם עוד פעם שנית וכו’:
(פתגמין קדישין בשם הרה”ק מברדיטשוב)

וישב את כל הרכוש וגו’ שמעתי בזה הקדמה מאדוני אבי זקיני נ”ע [הבעל שם טוב] זללה”ה כי יש לכל צדיק וצדיק ניצוצין קדישין השייכים לשורש נשמתו, אשר צריך לתקן ולהעלותם, אפילו משרתיו ובהמתיו וכליו הכל יש בהם ניצוצין קדושים וצריך הוא לתקנם ולהעלותם לשרשם, כמו שאמר ר’ נחמן הארידענקר ז”ל נפש חיה הוא שמו, פירוש הנפש חיה החיות והנשמות של האדם הוא שמו של האדם, עד כאן, ואם תבין ותעיין היטב בפסוק ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם תמצא שורש הדברים, כי היו ניצוצי הצדיק, וצריך לתקנם להעלותם לשרשם, והבן היטב:
(דגל מחנה אפרים פ’ לך).

ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע וגו’. שמעתי מן אדוני אבי זקיני זלה”ה דמי שמת ואין לו בן אינו יכול למיעול בפרגודא דלעילא, ואפילו מי שיש לו בן רק שאינו נוהג עצמו כשורה, או שיש לו כמה חסרונות הוא גם כן חסרון לאביו, כהאי עובדא בזוהר (פ’ שמות דט”ז ע”ב) בבר ליואי ע”ש, אבל להיפוך אם הבן הוא צדיק בשלימות המדות, ואין חסר לו כלום, הוי עלייה גם כן לאביו:
(דגל מחנה אפרים פ’ קרח בפסוק הבדלו ד”ה או יאמר).

ויוצא אותו החוצה וגו’. אמר לפניו רבונו של עולם נסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן, אמר לו צא מאצטגנינות שלך שאין מזל לישראל (שבת דקנ”ו ע”א), והקשו בתוספות הא אמרינן (במועד קטן דכ”ח ע”א) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, ואמד הבעל שם טוב ז”ל אי”ן ר”ל דבר שהוא אין, שהוא הרצון הנקרא אין, לרוב ההעלם שאין משיגים, זהו מזל לישראל, וזהו כוונת חכמינו ז”ל גם כן, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא, היינו במזל א שהוא הרצון, מה שנוזל מהרצון כדכתיב (בפ’ תשא) וחנותי את אשר אחון, שהוא ברצון, ורצון הוא א שהוא ראשית הכל, והוא למעלה מזכות, כי מה שמגיע בזכות אינו חסד של אמת, שהרי מגיע לו התשלום, והחסד של אמת הוא ברצון בלי זכות, וזהו במזל א תלוי הדבר, והוא חסד של אמת, ונקרא חס ד’ שחס על מדרגת הדלים לקרבו, וזהו העיקר:
(מאור עינים בליקוטים ד”ה כשרצה אברהם).

הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו’ כה יהיה זרעך. בשם הבעל שם טוב הקדוש ז”ל, שפירש, דכמו שהכוכבים נראים למטה קטנים ולמעלה בשמים הם גדולים מאוד, כן בני ישראל נראים קטנים למטה בעולם הזה, ובעולם העליון הם גדולים למאוד:
(בית ישראל פ’ לך אות ל”ו)

והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה. כתב בזוהר (פ’ לך ד”צ ע”ב) ויחשבה לו דאף על גב דאיהו דינא כאילו הוא רחמי וכו’, וכאשר בארתי זה במקום אחר דעל ידי האמנה הוא מקשר מלכות הנקרא אני אל המחשבה הנקרא אין, ועל ידי זה יוכל לבטל כל גזרות רעות, כאשר שמעתי זה ממודי ודפח”ח, ונעשה גם כן מן צדק צדקה וכו’:
(תוי”י פ’ חיי דכ”ג ע”א).

והאמין בה’. האמנה בו יתברך שמו, הוא הדביקה והוא תכלית השלימות וכו’ והאמנה הוא סיבה לבטחון שיבטח בהשי”ת בכל מאורעותיו, ויאהב להשם יתברך לעבדו וכו’:
(תוי”י פ’ עקב דק”פ ע”ב).

והאמין בה’. האמנה היינו דבקות כמו שביאר מורי ש”ן וכתבתי מזה במקום אחר:
(צפנת פענח דקי”ז ע”ד)

שמעתי ממורי ביאור ש”ס (זוהר תרומה דקע”ה ע”ב) לא גלו ישראל עד שכפרו בה’ ובדוד וכו’ וביאור ש”ס (ברכות דל”ד ע”ב) אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד וכו’, דאמרו בש”ס (ערכין דט”ז ע”ב) מי שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קיבל עולמו וכו’ היכי דמי יסורין המושיט ידו לארנקי וכו’, והקשה הא אין יסורין בלא עון, (עיין שבת דנ”ה ע”ב) וכי סלקא דעתא שזה נחשב לכפרת עון, וביאר כי צדיק באמונתו יחיה (תבקוק ב’) כי המאמין בהשגחה פרטיית של השם יתברך ויודע בו כי כל מאורעות של האדם הוא ממנו יתברך שמו, הן דבר קטן או גדול הכל הוא בדין אדנ”י דינא דמלכותא שמיא והוא לסיבת חטאו, ומיד מתחרט ומלא חרדה ופחד ה’, מיד מוחלין לו, מאחר שהוא מאמין שזהו לסיבת חטאו ומתחרט, נחשב לכפרת עון, ובחינה זו נקרא דוד כי אין סוף שנקרא אין הוא בחינת ד ומזה נמשך השפעה שהוא ו’ אל ד’ השנית שהוא תכלית השפלות, הכל בהשגחה פרטית ממנו יתברך וכו’, וכשאינו מאמין זה שהכל בהשגחה פרטיות ממנו יתברך שמו, רק אומר כחי ועוצם ידי עשה לי, זה נקרא כופר בהשם יתברך, ובבחינת דוד הנ”ל, ולעתיד בימות המשיח אשר רוח הטומאה יעבור מן הארץ, אז יתגלה השגחתו יתברך שמו בפרטי פרטייות וכו’, ובזה יובן לא גלו ישראל עד שכפרו בהקדוש ברוך הוא ובמלכות בית דוד וכו’, וזהו שבין עולם הזה לימות המשיח שעבוד מלכיות בלבד:
(תוי”י וישלח ד”ל ע”א, בן פורת יוסף דס”ד ע”א, צפנת פענח דס”ז ע”א, דגל מחנה אפרים פ’ ואתתנן).

ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגו’. שמעתי בשם המגיד זללה”ה שאמר בשם הבעש”ט נ”ע דיש דברים שנעשים בהמשך זמן ארוך כגון בית דירה גדולה ובו חדרים נאים ואילנות טובות, אם רצון האדם לתפוס זה במחשבה יכול לתפוס כל הדבר בשעה אחת וברגע אחד, אבל אם ברצונו אחר כך לסדר הדבר ולעשות רצונו, צריך להיות נמשך בזמן ארוך, דהמחשבה מקצר הדבר והעשייה הוא בהמשכה, ואם האדם עושה מצוות ומעשים טובים, אז נעשה זאת למעלה מן העולם, ומדבק את עצמו לעולם המחשבה, וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, אם יעשו ישראל רצוני ומצוותי, אז יהיה עולם המחשבה ויהיה הזמן קצר, ואם לאו יהיה ארבע מאות שנה, וזהו (דאיתא במכילתא בסדר הגדה) ברוך הוא שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ לעשות כו’ היינו שהיה במחשבה [וזהו חישב], וגם לעשות שיהיה בעשייה כמו השני דרכים הנ”ל:
(כן הוא בכתבי הרר”ש ז”ל מבעלז בפ’ שמיני).

וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו’ שמעתי ממורי פירוש הכתוב (תהילים ס״ט:כ״ז) כי אתה אשר הכית רדפו כו’ תנה עון על עונם וכו’ ימחו מספר חיים כו’, והקשה הא לכאודה איפכא משמע שעשו שליחות הקדוש ברוך הוא, ולמה יענשו, וביאר על פי משל, שהיה מלכות אחת אדוק מאוד בעבו”ז, הידוע באדום ופעם אחת עשה משתה לכמה שרי מדינות ומלכים, ובטוב לבו ביין שאל את פי כל שרי מדינה ומדינה על מהות עבו”ז שלו, והשיבו כל אחד את אשר עם לבבו, אף שיש לכל אחד עבו”ז מיוחדת, מכל מקום הודו קצת לעבו”ז שלו שהיה נביא זה אומר בכה וזה אומר בכה, ובהגיע לשאול פי היהודי אמר שהיה אותו האיש אדם רשע מישראל, וחרפה היה לו מאוד למלך למיצר לו, אמר לו נמשיל לך משל, שהיה איש אחד בקי באבנים טובות, והיה לו אבן שהיה בו רימה, באופן שלא יוצלח לשום דבר, ואינו שוה בעיניו אף פרוטה אחת, מה עשה, כסות ולשון שינה איך שהוא עובד אדמה ויש לו למכור אבן אחת באין מבין מהות האבן, ומכרו לאיש אחד בכמה זהובים, וזה מכר לחבריו, וחבירו לחבירו עד שהגיע למלך, ובהגיעו לרשות המלך קרא לכל מביני האבנים טובים שיאמרו ערך האבן, וכל אחד הפריז על ערך האבן כדי להחניף למלך עד שהגיע לשאול פי אותו המבין שמכר את האבן, ואמר שאינו שוה כלום כי יש בו חסרון, וחרה למלך עד למאוד, והשיב זה האיש, הלא אני הוא שהחלפתי שמלותי ומכרתי אבן זה וממני הוא, כך הענין בעבו”ז הוא מזרע ישראל ומי יודע מהותו יותר ממנו.

ובכך מובן מה שאמר דוד אל הקדוש ברוך הוא [בפסוקי תהלים הנ”ל], כי נודע שאין הקדוש ברוך הוא מייסר את הצדיק כי אם על ידי אדם רשע, ולא על ידי צדיק אחר, וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי דהוי לו לומר אדון אנכי, מה שאין כן דן, משמע דכבר דן אנכי, וצריך לומר דבאמת כך הוא, כי קודם שמייסר את הצדיק, כבר נידון הרשע אשר ראוי להענש בלאו הכי מצד מעשיו הרעים, נידון הוא על זה אשר על ידו יהיו יסורי הצדיק, ואז הרשע עדי אובד, וכמו שכתוב בכתבים על פסוק (קהלת א’) בעת אשר שלט האדם באדם לרע לו לרע לו של המיצר, כי הצדיק מברר הניצוצין שהם מאנין תבירין, על ידי יסורין שנתייסר על ידי הרשע, והצדיק עולה והרשע יורד תחתיו שמה, בסוד שעיר עזים לחטאת דראש חודש יעו”ש, וזהו שאמר כי אתה אשר הכית רדפו, כי אתה היודע האמת שעל ידו נתייסר הצדיק, ועל כן רשע הוא, והראיה כי אשר רצית להכות נעשה על ידם שהם רדפו אותו, ואם כן כבר נגזר דינו להענש, לכך תנה עון זה גם כן על עונם וימחו מספר חיים ודפח”ח:
(תוי”י ר”פ פינחס דקס”ז ע”א).

עוד שמעתי ממורי פירוש (פסוקי תהלים סי’ ל”ו) יתייצב על דרך לא טוב רע לא ימאס וגו’, ואגב ביאר עוד המשך הפסוקים נאם פשע לרשע וגו’ אין פחד אלהים לנגד עיניו, והטעם שסילק השם יתברך פחד ממנו, כי החליק אליו בעיניו, שיהיה הכל חלק וישר בעיניו, כדי למצוא עונו לשנוא, ר”ל שישיג וימצא העון ויהיה מקום להשם יתברך לשנוא אותו רשע וסילק הבחירה ממנו, דברי פיו און ומרמה, ר”ל שאינו טועה לומר על רע שהוא טוב רק במרמה וכו’, חדל להשכיל להיטיב, ר”ל גם כשעולה לפעמים במחשבתו להשכיל להיטיב שיחקור וישכיל אם הוא דרך טוב, להיטיב, מיד חדל ומונע פן ישוב וכו’, און יחשוב על משכבו, כי האדם נקרא עולה ויורד, כי לפעמים מונע השם יתברך מן האדם דרכי עבודת ה’, כדי שיטריח יותר ויקבל שכר, ואז און יחשוב על משכבו וכו’, דשמעתי ממנו טעם שכתב הרמב”ן כשרוצה השם יתברך לענוש הרשע נזדמן לו איזה חטא כדי שיענש כו’, והקשה מורי אם כן אין בחירה וכו’, ותירץ כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א׳:י״ד) ונקרא קטנות וגדלות, וכשהוא בקטנות עלול לעבירה, בסוד (שאמרו רבותינו ז”ל סוטה ד”ג ע”ב) אין אדם עובר אלא אם כן וכו’ וכמו שכתב בעץ חיים בסופו, אם כן החטא והעונש בא כאחד, וזהו שאמר און יחשוב על משכבו בקטנות, יתייצב על דרך לא טוב, כי מהפך במעשה הצדיקים שהם אור לחושך, ומעשה הרשעים חושך לאור, כמו שאמרו במכילתא מסירת המן לאחשורוש שחשב פרעה לצדיק, וכן מרישא לסיפא שניצול אברהם בזכות ישמעאל וכו’ עד עמלק הצדיק וישראל בהיפוך, וזהו שאמר רע לא ימאס, וככה עושין הרשעים בכל דוד להפוך, וזהו שאמר יתייצב על דרך לא טוב וגו’ ודפח”ח:
(תוי”י בסופו דר”ח ע”א)

ביום ההוא כרת ה’ את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו’, ואת הכנעני וגו’. ענין שבעה אומות הללו שהם נגד זיי”ן מדות דקדושה חג”ת נהי”ס מבואר לקמן בפ’ שמות עיין שם באות י”א:

ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו’ והייתי להם לאלהים. וברש”י אבל הדר בחוץ לארץ כמו שאין לו אלוה, שמעתי ממורי זלה”ה ביאור ש”ס סוף כתובות (דק”י ע”ב) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה וכו’ יעו”ש, והקשה הדיוקים אהדדי, וגם יציבא בארעא וכו’ וביאר זה על פי מה שביאר משנה (אבות פ”ה) מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע וכו’, והכי נמי כך, מי שהוא מתלמידי אברהם אבינו ומתמיד בתודה ובעבודת ה’ כל היום נקרא דר בארץ ישראל, ופעם אחרת כשנזדמן לו ביטול תורה או תפלה, שאז דר בחוץ לארץ דומה לו כמי שאין לו אלוה, ובהיפך וגו’ ודפח”ח:
(בן פורת יוסף לפ’ וישב פן ד’ דס”ח ע”ג).

צריך האדם שיעשה לו עזר מפני יצר הרע, על ידי שיעשה כנגדו היפך היצר הרע, שאם היצר הרע משפילו לומר אתה טפה סרוחה אשר מחומר קורצת, איך אפשר שיתקדש בגדר הקדושה והחסידות וכו’, אז יאחוז במדת הגאוה נגד היצר הרע, הללא נפשי חק אלוה ממעל, ונברא בצלם אלהים, וראוי ליכנוס בגדר הקדושה והחסידות וכמו שכתבתי במקום אחד בשם מודי ביאור משנה ומה בין תלמידי אברהם אבינו עליו השלום לבין תלמידי בלעם הרשע וכו’ יעו”ש:
(צפנת פענח ר”פ יתרו ד”ס ע”א).

שמעתי ממורי זלה”ה ביאור משנה מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע וכו’, כי גם תלמידיו של אברהם אבינו יש להם מעלה של תלמידי בלעם הרשע רק זה בגשמיי וזה ברוחני:
(תוי”י פ’ בהר דק”כ ע”כ)

שמעתי ממורי ביאור משנה דאבות עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע, מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא שנאמר (משלי ח’) להנחיל אוהבי יש וכו’ אבל תלמידיו וכו’ שנאמר (תהלים נ”ה) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך, והקושיא מפורסמת מה זו שאלה מה בין תלמידיו וכו’ שיש הפרש כמו בין מיתה לחיים, וביאר על פי משל שר אחד עשה סעודה וכו’ למלאכה נקרא קטן ולאכילה נקרא גדול ואיש וכו’, ובזה יובן כי הרשע יש לו מדות הנ”ל בגשמיי בטובת עולם הזה, עין רעה, שכל טובה שיש לו אינו מספיק לו, ואינו שבע, ומתאוה עוד, וכמו שאמרו חכמינו ז”ל (במדרש קהלת פרשא א’) אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, מה שאין כן הצדיק יש לו עין רעה ברוחניי שאין עינו שבע בכל מעשים טובים שעושה, כמו שיש לרשע עין רעה בגשמיי, וכן רוח גבוהה, כי הרשע יש לו מדה רעה זו בגשמיי והצדיק יש לו מדה זו ברוחניי נגד היצר הרע המפתה אותו מה אנוש שילך בגדולות הללו לעבוד השם יתברך עקרא ושרשא דכל עלמין, ונגד זה יש לו רוח גבוה, גם נפש רחבה שמתאוה הצדיק בכל מיני תאוה שאפשר בעבודת השם יתברך, והרשע יש לו מדה זו בגשמיי, תאוות המותרות בעולם הזה, וכן עין טובה יש לו לצדיק בגשמיי, מה שאין כן לרשע [רק] ברוחניי שיש לו עין טובה שמסתפק בג’ עמודים בעמוד התורה מסתפק במיעוט לימוד התורה, גם שאינו לשם שמים רק להתפאר, ובמיעוט עבודה די לו בהליכה לבית הכנסת בשחרית וגם זו מצוות אנשים מלומדה ובחפזון וכו’, ובמיעוט צדקה, ומימיו לא נתן מעות אתרוג ומגילה, ודי לו בערב יום כפור שנותן עבור נדות כדי לשתות וכו’, ורוח נמוכה הצדיק בגשמיי, והרשע ברוחניי שאומר מה אני ספון וחשוב ליכנס בגדר החסידות, בזה יש לו רוח נמוכה מה שאין כן בתאוות עולם הזה אומר שאין ראוי לשום אדם עושר וכבוד חוץ ממנו, ונפש שפלה ג”כ כנ”ל, וזהו ששאלו מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו וכו’, מאחר שהצדיק צריך גם כן למדות של תלמידי בלעם וכו’ ומשני אוכלין בעולם הזה מתאוות ותענוג שיש לו בעבודת השם יתברך, ישקני מנשיקות פיהו, וכמו חלב ודשן תשבע נפשו אם שפתי רננות יהלל בפיו ונוחלין לעולם הבא, מה שאין כן תלמידיו של בלעם וכו’ שנאמר אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך, ודפח”ח:
(כתונת פסים פ’ צו ד”ז ע”ב).

אומרים בשם אדוני אבי זקיני [הבעל שם טוב] נ”ע זללה”ה על מאמר חכמינו ז”ל כל מי שיש בו כו’, וביאר ז”ל דבאמת צריך להיות באדם גם בחינת שלשה דברים אחרים, היינו אצל עבודת השם יתברך ברוך הוא, יהיה עין רעה, שלא יספיק לו כל העבודה, רק לילך תמיד ממדרגה למדרגה להוסיף שלמות בכל יום ויום, וכל העבודה שעשה מכבר, יהיה כלא נחשב אצלו נגד העבודה שצריך לעבוד את הבורא ברוך הוא, ועין טובה בעניני עולם הזה, שיספיק במה שיש לו, ולא יהיה נחשב בעיניו כלל תענוגי עולם הזה להיות מתאוה ומשתוקק כלל לזה, רק שיסתפק במה שיש לו ולא ירדוף כלל אחר המותרות, וכן השאר ב’ מדות אחרות והמשכיל יבין, עד כאן דברי קרשו:
(דגל מחנה אפרים פ’ חיי)

ידוע שהקדוש ברוך הוא וברוך שמו ברא את האדם לעבודתו יתברך, ואיזה עבודה הוא תמה שידמה האדם ליוצרו בכל מדותיו, למען ישכון הקדוש ברוך הוא וברוך שמו, אצלו, וזהו שכן טוב (באבות פ”ג) שאמרו תלמידיו של ר’ יוחנן בן זכאי איזה מדה טובה שידבק בה האדם, חד אמר שכן טוב, פירוש שהקדוש ברוך הוא שנקרא טוב ישכון אצל האדם ויהיה האדם כסא אליו יתברך שמו, וכיצד יעשה להיות כסא להקדוש ברוך הוא, יזדכך גופו ונשמתו (כאשר זכרתי במקום אחר) בהתקדש האדם חושים הרוחניים, ובכלל הם הכ”ד ראשי אברים של האדם, ואז מתקדשים ומתטהרין כל אבריו וגידיו, וזהו והיה מחניך קדוש (בפ’ תצא ונעשה נשמתו אור, ורמ”ח אבריו נרות בוערים, וזהו על ידי תורה ומצוות לשמה בדחילו ורחימו נעשה אור תורה ונר מצוה, האור היינו הנשמה השורה במוח וחושים השייכים לה, ונר היינו רמ”ח אברי האדם, וכולם על ידי דחילו ורחימו ונעשה נר, ובהזדכך השרשים האלה נעשה גופו מרכבה לנשמתו ונשמתו נעשה כסא להקדוש ברוך הוא וברוך שמו ושורה אצלו, וממילא כשיש לו שכן טוב דהיינו הבורא ברוך הוא, אז לא יגורך רע, והרע בורח ממנו, וזהו (תהילים ל״ד:ט״ו) סור מרע ועשה טוב פירוש שתסיר מן הרע כל הרע שבו ותעשה מהדע טוב, דהיינו מכל המדות הגשמייות והחומרייות יפנה מהם הרע ויגביר בהם הטוב, ובהיות גובר בהם הטוב אזי הם נוטים ומטים אל החסד והחכמה וזהו (תהילים כ״ג:ו׳) אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, כי הם קו הימין אשר השמאל נכנע להם על ידי מעשיהם הזכים כמבואר במקום אחר בפ’ עקב (בפ’ וישלח) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל ואיתא בש”ס (ברכות די”ג ע”א) שלא יעקר שם יעקב ממקומו לגמרי אלא שם יעקב טפל ושם ישראל עיקר, פירוש, שלא תבטל המדות לגמרי רק תהפכם אל הטוב לקבל הטוב בהם ושיהיו כלים אל הטוב כמו שאמר אדוני אבי זקיני זי”ע זללה”ה מה בין תלמידיו של בלעם הרשע לתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום (אבות פ”ה) והוא ידוע, וכשעושה כן נעשה כסא להבורא ברוך הוא, ושורה אצלו הקדוש ברוך הוא שהוא טוב וחסד וחיים וכו’:
(דגל מחנה אפרים ר”פ ראה).

כתב הקדוש מהר”י בעל שם טוב בענין המדות, גדלות וענוה, תוקפא וניחותא, נדיבות וכילות, וכיוצא, אלו בריאת המדות הגרועות, גדלות ותוקפא וכילות, לא היה בשביל הבחירה לבד ושכר ועונש, רק שצריך להשתמש בהם ולהביאם אל הקודש, כמו בגאוה שאמרו חכמינו ז”ל (סוטה ד”ה ע”א) תלמיד חכם צריך שיהיה בו אחד משיני וכו’, ותוקפא, קנאת ה’ בעוברי עברה, וכילות אמרו ז”ל (כתובות ד”נ ע”א) אל יבזבז יותר מחומש, וכמו כן כמה עניינים, והחכם עיניו בראשו, עד כאן דברי פה קדשו מהר”י בעש”ט ז”ל:
(נועם מגדים פ’ צו)

ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. שמעתי ביאור ש”ס דמנחות פ”ד (דמ”ג ע”ב) בשעה שנכנס דוד למרחץ ראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום בלא מצוות, כיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו וכשיצא, אמר שירה (תהלים י”ב) למנצח על השמינית וכו’ יעו”ש, וביאר כי דוד היה רוצה לרחוץ מן פנייה חיצונית שיש בכל מצוה וזהו שנכנס למרחץ לרחוץ מן טומאות הפנייה של המצוה, אז אמר אוי לי שאני ערום בלא מצוות, ר”ל כשירצה לרחוץ הטומאה הנ”ל ישאר עדום מכל המצוות, שאין מצוה בלי פניה חיצוניית, כיון שנזכר במצוות מילה שבבשרו שנימול כשהוא קטן בבלי דעת ופנייה חיצונית אז נתיישבה דעתו ואמר שירה וכו’ ודפח”ח:
(תוי”י פ’ פקודי דע”ז ע”ג)