סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

גילוי טפח וכיסוי טפחיים / מאמר מאת בעל הסולם

מרגלא בפי הגדולים אנשי השם, במקומות שבאים שם לגלות איזה דבר עמוק, שמתחילים המאמר, הנני מגלה טפח ומכסה טפחיים, והנה הקדמונים שלנו נשמרים מאד ממלה יתרה, כמו שהורונו ז”ל, מלה בסלע שתיקא בתרין, פירוש, אם יש לך מלה יקרה בפיך ששויה סלע תדע שהשתיקה ממנה שויה שני סלעים. והכונה על אותם המפליטים מלות יתירות שאין בהם תוכן ושימוש להענין רק לשפר את הלשון להנאותה לעיני המעיין. והיה זה בעיני קדמונינו לאיסור חמור כמפורסם להמסתכל בדבריהם, וכמו שאוכיח זה בקונטרסים הבאים. וא”כ צריכים אנו לתשומת לב להבין מליצתם זאת, שהיתה שגורה בפיהם כל כך.

ג’ מינים בהסתר החכמה:
והענין הוא, כי יש ג’ חלקים בסודות התורה, אשר בכל חלק וחלק יש טעם מיוחד לההסתר שבו, ונקראים בשמותם: א’ האינו נחוץ, ב’ האי אפשר, ג’ משום סוד ה’ ליראיו. ואין לך פרט קטן בחכמה זו, שאין נוהג בה ביאורים מג’ חלקים אלו האמורים, ואבארם אחת לאחת.

א. האינו נחוץ: פירוש, שלא יצמיח למי שהוא שום תועלת על ידי התגלותם. וכמובן, אשר אין בזה משום הפסד כ”כ, כי רק ענין של נקיות הדעת יש כאן, דהיינו כדי להזהר מן אותם מיני מעשים המוגדרים בשם “מה בכך”, דהיינו מה בכך שעשיתי זה כיון שאין הפסד בדבר. ותדע אשר “המה בכך” נחשב בעיני החכמים למשחית היותר נורא בין המשחיתים, שהרי כל מבלי עולם שנבראו ושעתידים להבראות אינם יותר רק סוג אנשים של “מה בכך”, דהיינו שעוסקים בדברים שאין בהם צורך ומעסיקים לזולתם בדברים שאין בהם צורך. ולפיכך לא היו מקבלים שום תלמיד בטרם ישיגו ממנו בטחון שיהיה משומר בעסקיו שלא לגלות מה שאינו  נחוץ.
ב. האי אפשר: פירושו, כי אין השפה שולטת בהם לדבר באפס מה מתכונתם לרוב דקותם ורוחניותם. ולפיכך, כל התגברות להלבישם באיזה מלות אינה עשויה אלא להטעות בהם את המעיינים ולהטותם לדרך שוא, שזה נחשב לעון היותר גדול מנשוא. וע”כ לגלות מה מענינים כגון אלו, צריכים רשות מן השמים: שזהו חלק הב’ מהסתרת החכמה. אולם גם דבר רשיון הזה צריך ביאור.

רשות מן השמים:
הנה דבר זה מבואר בספר שער מאמרי רשב”י להאר”י ז”ל, בפרשת משפטים זוהר ד’ ק’, בד”ה בריה דיוחאי ידע לאסתמרא וזה לשונו. דע, כי נשמות הצדיקים יש מהם שהם מבחי’ אור המקיף ויש מהם שהם מבחי’ אור פנימי (פירושם תמצא בספרי פמ”א בשער המקיפין דף רל”ג), וכל אותם שהם מצד אור מקיף, יש בהם כח לדבר בנסתרות וסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול, כדי שלא יבינו אלא מי שראוי להבינם: והנה רבי שמעון ב”י ע”ה, היתה נשמתו מצד אור המקיף, ולכן היה בו כח להלביש הדברים ולדורשן, באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינם אלא מי שראוי להבינם, ולכך ניתן לו “רשות” לכתוב ספר הזוהר, ולא ניתן “רשות” לרבותיו או לראשונים אשר קדמו לו, לכתוב ספר בחכמה הזאת, עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו, אבל הטעם הוא שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו. וזהו מה שכתוב בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי  וכו’.

ובזה תבין גודל העלם ספר הזוהר אשר כתב רשב”י שאין כל מוח ומוח יכול להבין דבריו, עכ”ל. תמצית דבריו, אשר ענין ביאורי דברים בחכמת האמת אינו תלוי כלל בגדלות וקטנות של החכם המקובל. אלא הוא ענין הארת הנשמה המיוחדת לדבר זה, אשר הארת נשמה זאת הוא בחי’ נתינת “רשות” מהשמים, לגלות חכמה העליונה. ונמצינו למדים אשר מי שלא זכה לרשות הזה אסור לו לבאר ביאורים בחכמה זו.

משום שאינו יכול להלביש הדברים הדקים ההם במלות המתאימות לדבר אשר המעיינים לא יכשלו בה. שמשום זה לא מצינו שום ספר מסודר בחכמת האמת מלפני ספר הזוהר של רשב”י כי כל הספרים שקדמוהו באותו החכמה אינם מוגדרים בשם ביאורים בחכמה, אלא רק רמזים בעלמא, וגם בלי סדר של קודם ונמשך, כנודע למוצאי דעת, ע”כ הבנת דבריו ז”ל.

ויש להוסיף, כפי מה שקבלתי מפי סופרים ומפי ספרים, אשר מזמן רשב”י ותלמידיו בעלי הזוהר עד זמנו של האר”י ז”ל, לא היה אף אחד מהמחברים שיבין דברי הזוהר והתיקונים כמו האר”י ז”ל, וכל החיבורים אלו שקדמוהו אינם אלא בבחינת בעלי רמז בחכמה זו, וגם ספרי החכם הרמ”ק ז”ל בכללם וגם על האר”י ז”ל עצמו ראוי להאמר אותם הדברים שאמר על רשב”י, דהיינו אשר לקודמיו של האר”י ז”ל לא ניתן רשות מהשמים לגלות ביאורי חכמה, ולהאר”י ז”ל ניתן רשות הזה, באופן שאין כאן להבחין משום גדלות וקטנות כלל, כי יכול להיות שמעלת הקודמים לו הי’ לאין ערך גדולה ממעלת האר”י ז”ל אמנם להם לא ניתן הרשות לדבר זה, ולפיכך נשמרו מלכתוב הביאורים השייכים לעצם החכמה רק הסתפקו ברמזים קצרים, בלתי נקשרים זה בזה כלל. ומטעם זה, מעת שנתגלו ספרי האר”י ז”ל בעולם, כל העוסקים בחכמת הקבלה הניחו ידיהם מכל ספרי הרמ”ק ז”ל ומכל הראשונים והגאונים שקדמו להאר”י ז”ל, כמפורסם בין העוסקים בחכמה זו, וכל חיי רוחם

הדביקו רק בכתבי האר”י ז”ל בלבדם. באופן אשר עיקרי החיבורים הנחשבים בבחינת ביאורים בחכמה זו כראוי להיות, אינם רק ספרי הזוהר והתיקונים ואחריהם ספרי האר”י ז”ל.

ג. סוד ה’ ליראיו:
פירושו, שסודות התורה מתבארים רק ליראי שמו ית’ השומרים על כבודו ית’ בכל נפשם ומאדם, שלא  יצא מתחת ידיהם ח”ו שום חילול השם של משהו, לעולם. והוא חלק הג’ מהסתרת החכמה. וחלק הזה, הוא היותר חמור בענין ההסתרה, כי רבים חללים הפילו הגילויים ממין הזה, כי מבטנם יצאו כל בעלי השבעות והקמיעות ובעלי קבלה מעשית הצודים נפשות בערמתם,  וכל מיני בעלי המסתורין המשתמשים בנובלות חכמה, שנפלו מתחת ידיהם של תלמידים דלא מעלי, להפיק מהם תועלת גופני בעדם עצמם או לאחרים, אשר העולם סבלו הרבה ועדיין הם סובלים מענינים ההם. ותדע, שכל עיקר ושורש ההסתר מתחלתו היה לגמרי רק משום זה החלק. ומכאן לקחו להם החכמים חומרות יתירות בבדיקת התלמידים, ע”ד שאמרו ז”ל (חגיגה יג.) אין מוסרים ראשי פרקים אלא לאב בית דין והוא שלבו דואג בקרבו, וכן אין דורשין במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד, וכמותם תמצא רבות, אשר כל זה הפחד הוא מהמבואר לעיל. ומטעם זה מועטים המה היחידי סגולה שזכו בחכמה זו, ואפילו אותם שיצאו כל חובתם בשבע בדיקות וחקירות נמצאים מושבעים בשבועות חמורות ונוראות מבלי לגלות בכל אותם הג’ חלקים הנ”ל ולא כלום. (ועי’ מזה בהקדמת הר”ר משה בוטריל ז”ל לספר יצירה).

ואל תטעה בדברי, במה שחלקתי כאן ג’ חלקים בענין הסתרת החכמה, אשר כונתי שחכמת האמת מתחלקת בעצמה על ג’ חלקים כגון אלו, אלא כונתי על כל פרט ופרט שבכל מרחבי החכמה, אשר אין לך מלה קטנה בכל מרחבי החכמה הזאת, שלא יסתעפו ממנה ג’ חלקים ההם, כי המה רק ג’ אופני הביאור הנוהג תמיד בחכמה זו, והבן. אולם יש לשאול כאן, אם אמת הוא אשר תוקפה של הסתרת החכמה הגיעה לידי מדה כזאת, א”כ מהיכן נלקחו כל אלו אלפי החיבורים שנתחברו בחכמה הזאת? והתשובה היא, כי יש הפרש בין ב’ חלקים הראשונים ובין החלק האחרון, כי עיקר כובד המשא מוטלת רק על חלק הג’ הנ”ל, מטעם המבואר לעיל, אולם ב’ חלקים הראשונים אינם תחת איסור קבוע, כי מחלק “האינו נחוץ” מתהפך לפעמים ענין אחד ויוצא מגדר “האינו נחוץ” משום איזה סיבה ובא לבחי’ נחוץ, וכן מהחלק “האי אפשר” נעשה לפעמים בחי’ אפשר, שהוא מב’ סיבות: או מבחי’ התפתחות הדור. או על ידי נתינת רשות מהשמים כמו שקרה לרשב”י ולהאר”י ז”ל. ובשיעורים קטנים גם לקודמים אליהם. ומבחינות הללו יוצאים ומתגלים כל הספרים האמיתיים שנתחברו בהחכמה.

ולדבר זה נתכוונו במליצתם, גליתי טפח ואכסה טפחיים שכונתם, כי קרה להם ענין, לגלות דבר חדש שלא שערוהו הקודמים לו, וע”כ מרמז כי רק טפח אחד, כלומר, חלק א’ מג’ חלקי ההסתרה הנ”ל, הוא מגלה שם, וב’ חלקים הוא משאיר בהסתר. והוא להורות כי קרה לו איזה ענין שהוא סיבה לדבר גילוי ההוא: או שהאינו נחוץ קיבל לצורת נחוץ או שניתן לו רשות מהשמים ע”ד שביארתי לעיל. וזהו שמתבטא בהמליצה של גליתי “טפח”.
וידעו המעיינים בקונטרסים האלו שדעתי להדפיסם במשך השנה אשר כולם המה חדשות, שאינם מובאים בטהרה ובתוכנם המדויק לאמיתו, בשום ספר מהקודמים אותי ואני קבלתי אותם פה אל פה ממורי ז”ל המוסמך לדבר, דהיינו שגם הוא קבל מרבותיו פה אל פה וכו’. והגם שקבלתי אותם בכל התנאים של כיסוי ושמירה כנ”ל. אולם מתוך ההכרח שהבאתי במאמרי “עת לעשות” הנ”ל, נתהפף לי חלק “האינו נחוץ”, ויצא והיה לבחי’ “נחוץ” וע”כ גליתי טפח זה בהיתר גמור, כמו שביארתי לעיל, אמנם ב’ הטפחים אותם אשמור כמצווה עלי.