סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

בקורת להמרקסיזם לאור מציאות החדשה

ופתרון לשאלת איחוד האומה על זרמיה / מאמר מאת בעל הסולם

נדרשתי ליתן פתרון, לפי השקפתי, על הבעיה הכאובה, בדבר איחוד כל המפלגות והזרמים על רקע אחד.

והנני להודות מיד, שלשאלה הזו באותו הדרך שנשאלה, אין לי פתרון; גם לא יהיה לה פתרון לעולם;

כי על מדוכה זו כבר ישבו חכמי אומות העולם בכל הדורות והזמנים, ועוד לא מצאו פתרון טבעי,

שיהיה מקובל על כל הזרמים שבתוכם; והרבה סבלו ועוד עתידים לסבול מטרם שימצאו את שביל הזהב,

שלא יהיה בסתירה להזרמים שבתוכם. והקושי שבדבר הוא, שאין האידיאות שבאדם מסוגלים כלל לוותר במשהו על המגמה שלהם:

כי מדת הויתור אפשרי באדם מבחינות החומריות שלו, עד כמה שזהו הכרחי לקיום גופו;

לא כן באידיאליות, כי מטבע של בעל האידיאה, שכל אשר לאדם יתן בעד נצחון האידיאה שלו,

ואם הוא מוכרח לוותר במשהו על האידיאל שלו, אין זה אצלו ויתור גמור,

אלא עומד על המשמר ומצפה על שעת הכושר, שיוכל לחזור ולגבות את שלו,  – לכן אין בטחון בפשרות מעין אלו.

מכל שכן באומה עתיקה, בעלת ציבוליזציא של אלפי שנים, אשר האידיאליות כבר נתפתחה בה במדה נעלה ביותר

על אותן האומות שזה מקרוב באו לידי התפתחות – אין שום תקוה כלל ועיקר, שיבואו בשדה זו לידי פשרה:

לא מיניה ולא מקצתיה. ולא מחכמה הוא לחשוב, שסוף סוף האידיאה הצודקת ביותר תנצח לשאר האידיאות,

כי בהתחשב עם צורתם הזמנית נמצאים כולם צודקות: "כי אין לך אדם שאין לו מקום ואין לך דבר שאין לו שעה",

כפי הביטוי של קדמונינו; ובשביל כך נמצאים האידיאות בבחינת גלגל החוזר בעולם, שהאידיאות שנפסלו בימי

קדם קמו לתחיה בימי הבינים ואחר שנפסלו בימי הבינים קמו לתחיה בדורנו זה –

זה מראה לנו, שכולם צודקות ואף אחת מהם אין לה זכות קיום לנצח.

והנה אומות העולם, הגם שהתרוצצות הזו עושה שמות נוראות גם בהם; עם זה,

גב חזק יש להם המאפשר להם לסבול המשא האיומה הזו; ואיך שהוא, אין זה מאיים על קיומם ברגע זו.

אבל מה יעשה האומה האומללה, שכל קיומה תלוי על פתיתים ושיורי מאכל,

שהאומות זורקים להם בחסדם בעת שכבר שבעו דים, הרי גבם חלש מדי שיוכלו לשאת עליו את סבל של התרוצצות הזו;

ומכל שכן בשעה הרתהסכנה הזאת, שאנו נמצאים על פי תהום ממש, –

אין השעה כשרה לדברי הכל, לנגיחות ולמלחמת אחים מבפנים.

ולפי חומר השעה, יש עמי להציע פתרון אמיתי, הראוי לדעתי להתקבל ולאחד כל הזרמים שבתוכנו לחטיבה אחת.

אולם, מטרם אתחיל בהצעתי, הייתי רוצה להניח מקודם את דעת הקוראים, שבלי ספק ירצו לדעת

את הדעה הקדומה שלי בשטח המפלגתי. והנני להודות,

שהאידיאה הסוציאליסטית, שהיא הרעיון של חלוקה שוה וצודקת,

אני רואה אותה לאמיתיות ביותר: כי כדור ארצינו  די עשירה לפרנס לכולנו;

ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המעכרת חיינו מדורי דורות?

הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במדה שוה; והקץ לכל הצרות!

שהרי אפילו המיליונרים שבקרבנו, מה הנאה להם מכל רכושם

אם לא הבטחון החזק בכלכלתם להם ולרעם לכמה דורות?!

אשר גם במשטר של חלוקה צודקת יהיה להם אותו בטחון החזק;

ועוד במדה יותר גדולה. ושמא תאמרו שיחסרו מכבודם הקדום, שהיה להם בתור בעלי רכוש?

גם זה לא כלום, כי אלו האיתנים שהספיקו כח לנחול כבוד בתור בעלי רכוש, בלי ספק,

ימצאו כבוד באותו המדה בשדה אחרת; כי שערי ההתחרות והכבוד לא ינעלו לעולם.

אכן עם כל האמת שבאידיאה זו, אינני מבטיח, להמקבלים אותה עתה, אף קורטוב של גן עדן:

ולהיפך, גיהנם גדול של צרות מובטח להם: כי העובדה החיה שבארץ רוסיה, כבר החכימה אותנו למדי.

אמנם זה אינו סותר עוד את אמיתיותה של אידיאה הזאת; כי כל החסרון שבה הוא, מפני שהיא בשבילנו עדיין פגה,

כלומר, אין בני דורנו בשלים עוד מבחינה מוסרית, שיהיו יכולים לעכל במעיהם את המשטר הזה של חלוקה שוה וצודקת;

כי מחוסרי זמן אנו, שעדיין לא הגענו לידי התפתחות המותאמת לקבל את הסיסמא

"מכל אחד לפי כשרונו – לכל אחד כפי צרכיו". וזה דומה לחטאו של אדם הראשון,

שלפי תיאור קדמוננו, החטא היה מפני "שאכל הפרי בהיותה פגה", מטרם שנתבשלה כל צרכה;

ועל עון פעוט הזה נתקבצו כל העולם למיתה, ללמדינו, שזה אבי אבות כל הנזקים שבעולם:

כי בני אדם אינם מבינים להזהר ולהסתכל בכל דבר אם הוא מבושל כל צרכו;

והגם שהדבר מועיל והוא אמיתי לפי תוכנו,

יש עוד להתעמק בהדבר, אם הוא מבושל כל צרכו; אם כבר נתבגרו המקבלים במדה מספקת,

שיוכלו לעכל אותו במעיהם; וב עוד שהם מחוסרי זמן התפתחות, הרי האמת והמועיל מתהפך

במעיהם ונעשו לשקר ולמזיק, – לכן נחרץ משפטם למיתה, שכל אוכל הבוסר ימות בחטאו.

לאור הדברים האלו עוד לא הוכיחה לנו התסבוכת הרוסי,

שהאידאה הסוציאליסטית היא בלתי צודקת ממהותה עצמה,

כי כאמור, עדיין הם מחוסרי זמן לקבל האמת והצדק הזה,

ועוד אינם מוכשרים להתנהג על ידה, ואינם נזוקים אלא מתוך מיעוט התפתחותם הם,

ואי הכשרתם בהתאם להאידיאה הזאת.

וכדאי להטות אזן לדברי החבר מ. בוטקובסקי (בדבר 4507) הוא שואל – "מדוע לא יעשה איש הפוליטיקה,

חבר התנועה הסוציאליסטית, כאותו פיסיקאי, שאתר שהנסיון גילה ליקוים בהאינטרפטציא שהיה רגיל לה

בחוקי הברזל של תורתו, לא נרתע מלנער את חצנו ממנה, תחילה ניסה לתקן אותה בזהירות,

ובאחרונה הוא מוכן לפוסלה כשאין היא מסוגלת לעמוד בפני המציאות". והוא מסביר –

"בשעת חורבן של תנועת הפועלים הבינלאומית, חובה להטהר מדעות קדומות, כשהעובדות

מדברות בשפת התבוסה, יש לשבת מחדש על ספסל הלימודים, ולהתחיל במרץ ובהכרת האחריות

העמוסה על שכם הממשיכים, לחקור את הדרך ועקרונותיה, כך דרכה של המחשבה המדעית,

כשהיא נתקעת לקרן זויות של סתירות בין המציאות החדשה לבין התיאוריה שהסבירה את המציאות הישנה.

רק פריצת גדר רעיונית מאפשרת מדע חדש וחיים חדשים" והוא מסיק – "אם לא נתכחש למצפוננו,

נכריז, כי באה שעת ויכוח יסודי מחדש, באה תקופה של חבלי לידה, עתה ישבו טובי התנועה על

הדוכן ויענו על השאלה: מה מובנו של הסואצלזם בימנו? מה הדרך שיש להוליך בו את המחנה"?

מסופקני, אם ימצא איש מהתנועה שיענה על דבריו,או אולי, שיהיה מוכן לתפוס את דבריו כמו שהם.

כי לא קל הדבר לזקן בן מאה שנה, אשר הצליח

כל כך עד הנה בלימודיו, לקום בפעם אחת ולהעביר

קומחק על כל תורתו העברה; ולחזור להתחיל

לשבת על ספסל הלימודים מחדש, בדומה לאותו פיסיקאי,

כמו שהחבר בוטקובסקי דורש מטובי

התנועה הסוציאליסטית. אכן איך עוברים על דבריו לסדר היום?

ואם אפשר עוד לשבת בחיבוק ידים בנוגע

לחורבן תנועת הפועלים הבין לאומית; כי, איך שהוא,

עוד אינם עומדים על סף החורבן ממש;

ועל כל פנים עוד בטוח להם מדת חיים של עבדים ושפחות נרצעים,

– אין הדבר כן בנוגע אל הסכנה העומדת לפני

התנועה של הפועלים העברים, העומדים על סף הכליה ממש;

תחת הסיסמא של האויבים: להשמיד ולהרג ולאבד טף ונשים,

כבזמנה של אסתר המלכה. ואין להשוות מצב חורבן שלנו עם

חורבן התנועה שבעמי העולם, כי אלו רק לעבדים ולשפחות נמכרנו – החרשנו גם אנו כמוהם;

אבל גם הבטחון של חיי עבדים ושפחות נקפח ממנו. ולכן, אסור לנו להחמיץ את השעה:

יש לנו לשבת מחדש על ספסל הלימודים; לחקור מחדש את רעיון הסוציאליסטי לאור העובדות

והסתירות שהופיעו בימינו; ובלי לחוש כלל לפריצת גדר רעיונית; כי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.

לשם כך, נסקור בקצרה את התפתחות הסאציאליסמוס משלביה הראשונים.

בדרך כלל, מצאנו לה שלשה תקופות: הראשונה, היתה סואציליזם הומניות,

שהיתה מבוססת על פתוח המוסריות; והיתה מופנית רק אל המנצלים.

השניה,היתה מבוססת על הכרת הצדק והרשע, והיתה מופנית בעיקר אל המנוצלים:

להביאם לידי הכרה, שהעובדים הם הבעלים האמיתים על כל פרי העבודה,

ולהם שייך כל התוצרת החברתי; ולפי שהעובדים הם הרבים בהחברה, היה לדעתם הדבר בטוח,

שבעת שהם יכירו את צדקתם, יקומו כאיש אחד ויטלו את שלהם, ויסדרו משטר של חלוקה שוה וצודקת בהחברה.

השלישית, היא המרקסיזם שהצליחה יותר מכולם – היא מיוסדת על מטריאליסמוס היסטורית:

הסתירה הגדולה הנמצאת בין כחות היצירה שהם העובדים, לבין המנצלים אותם שהם המעבידים,

הכרח הוא, שתביאה בסופה את החברה לסכנה ואבדן; ואז תבוא המהפיכה במשטר הייצור והחלוקה;

ומשטר הרכושני יוכרח להתחרב לטובת משטר הפרוליטריון. ולשיטתו תבא זה מאליו בדרך סבה ומסובב;

אלא בכדי לקרב את הקץ, יש תמיד לחפש תחבולות, ולהשים מכשולים למשטר הרכושני, כדי לקרב את המהפיכה בזמן קצר.

ומטרם אבוא לבקר את שיטתו זו, יש להודות, ששיטתו היא הצודקת ביותר מכל קודמיו,

שהרי עדים חיים אנו להצלחתה הגדולה בכמות ואיכות, שהיתה לה בעולם – מטרם שבאה בנסיון

עובדתי בהמיליונים המרובים שבארץ רוסיה – שעד אז היו נמשכים אחריה, כמעט, כל טובי האנושיות;

וזהו תעודה נאמנה על צדקת שיטתו. ומלבד זה, גם מבחינה תיאורטית דבריו מקוימים למדי,

ואף אחד לא הצליח לסתור את השקפתו ההיסטורית – אשר האנושיות מתקדמת לאט לאט באופן דרגתי,

והיא מטפסת ועולה כמו על שלבים של סולם; כל שלב שבה אינו אלא שלילת השלב שקדמה לה;

כן כל תנועה וכל מצב, שקבלה האנושיות בהנהגת המדיניות, אינו אלא שלילת המצב שמקודם לה;

וזמן קיומו של כל מצב מדיני הוא, עד שיתגלה מתוכו החסרונות והרשע שבו; ותוך כדי גילוי להליקוים שבו,

נמצא מפנה מקומו למצב חדש המשוחרר מהליקוים אלו. ונמצא, שאלו הליקוים המתגלים בהמצב

ומחריבים אותו הוא כל כח הפיתוח של האנושיות, שהרי הם מעלים את האנושיות על מצב המתוקן יותר ממנו;

וכן גילוי הליקוים שבמצב השני מביאים האנושיות על מצב שלישי הטוב ממנו;  וכן תמיד בזה אחר זה.

הרי שכחות השליליים הללו המתגלים בהמצבים, הם סבות התקדמות שבאנושיות; שעל ידיהם

היא מטפסת ועולה כעל שלבות הסולם: והמה בטוחים לתפקידם, להביא האנושיות עד לשלב האחרון של התפתחות –

הוא אותו המצב המקווה, הנקי מכל שמץ וכל דופי. ובהתהליך הזה של ההיסטוריה הוא מראה לנו –

איך משטר הפיאודלי, הראה את ליקויו ונחרב, ופינה מקום למשטר הבורגני; ועתה הגיע תורו של המשטר הבורגני,

להראות ליקויו ולהחרב, ולפנות מקום למשטר היותר טוב ממנו, שלפי דבריו – הוא משטר הפרוליטריון.

אכן בנקודה זו האחרונה, שהוא מבטיח לנו, שאחר חורבן המשטר הבורגני העכשוי,

יקום תיכף משטר הפרוליטריון – כאן נקודת התורפה שבשיטתו. כי מציאות החדשה שלעינינו מכחישה אותו:

כי חשב את משטר הפרוליטריון להשלב הסמוך למשטר הבורגני, ועל כן החליט,

שבשלילת המשטר הבורגני יקום תיכף על מקומו משטר הפרוליטריון, אולם המציאות הראה לנו,

שהשלב הסמוך אחר חורבן המשטר של היום, הוא משטר של נאצים או של פשיסטים.

הרי שאנו עומדים עוד בשלבים האמצעים של התפתחות האנושיות,

ועוד לא הגיע האנושיות על שלבו העליון של סולם ההתפתחות.

ומי יודע לשער כמה נחלי דם יישפך בעולם עד שנגיע אל השלב המקווה.

ובכדי למצוא איזה מוצא מהסבך הזה, יש לתפוס היטב את חוק התפתחות הדרגתי האמור,

שעליו ביסס כל שיטתו. ויש לדעת, שהחוק הזה הוא חוק מקיף לכל הבריאה כולה;

ועליו נבנו כל מערכות הטבע כולה; הן הבלתי אורגנים והן האורגנים עד למין האנושי

בכל תכונותיו האידיאליים כמו החומריים; בכל אלה אין לך דבר שלא יעבור תחת

חוק הברזל של התפתחות הדרגתי, המסובב ובא מכח התרוצצות של שני כחות זה בזה:

כח פאזיטיבי דהיינו כח בונה, וכח נגאטיבי דהיינו כח שולל ומהרס – ועל ידי מלחמתם הקשה

והתמידי זה בזה נמצאים יוצרים ומשלימים את כלל המציאות בכללו וכל פרט של המציאות בפרטיותו.

וכאמור למעלה, שכח השולל המתגלה בכל מצב מדיני בסופו,

הוא המגביה אותו להמצב שהוא יותר טוב ממנו,

וכן הולכים המצבים בזה אחר זה, עד שהוא מגיע על שלימותו הסופי.

ונקח לדוגמא את כדור הארץ, אשר תחילה היה רק כדור גזי דוגמת ערפל,

ועל ידי כח המושך שבתוכו ריכז במשך תקופה מסוימת את האטמים שבו לתוך חוג יותר צר,

שבתוצאה מזה, נתהפך כדור הגזי לכדור אש נוזלי; ובהמשך תקופות של מלחמות נוראות

של שני הכחות שבכדור הארץ, הפזיטיבי עם הנגטיבי. – גבר כח קרירות שבו על כח האש

נוזלי וקירר איזה קליפה דקה מסביב הכדור ונתקשה שם. אכן עוד לא שקט הכדור ממלחמות הכחות;

ובהמשך איזה תקופה גבר שוב כח האש הנוזלי והתפרץ ברעש גדול מתוך בטן הכדור

ועלה ושיבר את הקליפה הקרה והקשה לרסיסים; וחזר הכדור לאש נוזלי. ושוב התחיל

תקופה של מלחמות חדשות עד שבסוף התקופה, גבר שוב כח הקרירות על כח האש

וקירר שנית קליפה קרה וקשה מסביב הכדור; והפעם היתה הקליפה יותר עבה ויותר

מסוגלת להחזיק מעמד נגד ההתפרצויות של הנוזלים מתוך בטן הכדור; והיתה כחה

יפה לתקופה יותר ארוכה; אמנם בסופה שוב נתגברו הנוזלים והתפרצו מתוך בטן

הכדור ושברו את הקליפה לרסיסים; ושוב נחרב הכל ונעשה לכדור נוזלי.

וכן נתחלפו התקופות בזו אחר זו; ובכל פעם שגברה כח הקרירות נעשה

הקליפה שכבש לו עבה ביותר עד שבסוף – נתגברו כחות הפזיטיבים על

הנגטיבים ובאו לידי הרמוניא מוחלטת; והנוזלים לקחו מקומם במעמקי האדמה;

והקליפה הקרה נתעבה כל צרכה מסביב להם – ונתהוה אפשריות ליצירת חיים אורגנים עליה כיום הזה.

ממש על אותו הסדר מתפתחים גם כל גופים האורגנים; כי מעת זריעתם עד גמר בישולם,

עוברים עליהם כמה מאות תקופות של מצבים מפאת שני הכחות הפזיטיבי

עם הנגטיבי הנלחמים זה בזה, כמתואר בכדור הארץ – ומלחמות האלו הם המביאים את גמר בישולו של הפרי.

וכן כל חי מתחיל בטפת נוזלים קטנה; ועל ידי התפתחות דרגתי בכמה מאות שלבים

מכח מלחמות הכחות האמורים, היא מגיעה בסופה – שור גדול ראוי לכל עבודה,

או אדם גדול ראוי לכל תפקידיו. אלא שיש עוד לחלק בין שור לאדם; כי השור כבר

הגיע על שלבו הסופי בתקופותנו היום, אבל האדם,

שכח החומרי שבו אינו עוד מספיק להביאו על שלמותו, מפאת כח

המחשבי שבו העולה, במדת העזר שבו, אלפי פעמים על כח החומרי שבו;

נמצא לו משום זה סדר חדש של התפתחות דרגתי,

שאינו נוהג בשום בעל חי, – הוא התפתחות דרגתי של המחשבה שלו.

ובהיותו גם יצור חברתי, הרי עוד מעט לו התפתחותו האינדיבואלי,

אלא שלימותו הסופי תלוי גם בהתפתחות של כל פרטי החברה שלו.

ומבחינת התפתחות כח המחשבי של האדם, שידע להעריך היטב את המועיל ואת המזיק בשבילו,

הגם שאין לחשוב, שעודו עומד בשלב של אדם פרימיטיבי,

בכל זאת ברור אפוא שעוד אינו נמצא בשלב של השלמה,

אלא שהוא עומד באמצע התפתחותו, ועדיין הוא מסור למלחמות הכחות הפזיטיבים עם הנגטיבים,

כאמור לעיל בכדור הארץ, שהם השליחים הנאמנים לתפקידם, להביא גם את האנושיות על שלמותה הסופי.

הוא שאמרתי, שהאידיאה הסואציליסטית בהיותה האידיאה היותר צודקת מכל השיטות,

לכן היא צריכה לדור מפותח ביותר, שיהיו ראוים לעכל אותה; שיוכלו להתנהג על ידה.

ובהיות האנושיות של היום עומדת בשלבים האמצעים בסולם של התפתחות;

ועומדת במערכות התנגחות הכחות הפזיטיבים עם הנגטיבים,

– אינה ראויה כל עיקר לאידיאה הנעלה הזו,

כי היא אצלה בבחינת בוסר ופגה: כפרי בלתי מבושל, שלא לבד שאינה מתוקה לחיך,

אלא עוד, כח הנגטיבי שבה, הוא ארס מזיק ולפעמים גם ממית.

והוא הצרה של האומה ההיא הסובלת כל כך בעדה,

כי הם מחוסרי זמן וחסרים להם אותם המדות התרומיות המתאימות לקבלת המשטר הצודק הזה.

ואל יחשוד אותי הקורא, שיש לי בזה איזה קונצפציא ספיריטואלית, כי גם מרקס עצמו אומר אותם הדברים:

הוא מודה, – אשר, "באסטדיא הראשונה של החברה אין להמלט מחסרונות" אלא שמבטיח –

"שבאסטדיא הגבוהה של החברה השתפנית", אחר שתעלם ההררכיא הגסה של  האנשים בחלוקת העבודה,

ואתה יחד הנגוד שבין עבודה גופנית ועבודה רוחנית; כשהעבודה עצמה תהפך לצורך חיוני ולא לאמצעי פרנסה;

בשעה שיחד עם התפתחותה הכל צדדית של האישיות יצמחו כחות ייצור, וכל מעייני אושר החברה יפכו בשפע רב,

אז יעזב לגמרי המבט הבורגני הצר, והחברה תכתוב על דגלה: מכל אחד לפי כשרונו – לכל אחד לפי צרכיו"

(מפאת חשיבות הדברים לעניננו, העתקתי הקטע שלו במילואו) הרי, שגם הוא מודה,

שאין לקוות על משטר צודק לגמרי מטרם שהאנושיות תשיגה את האסטדיא הגבוהה;

מטרם שהעבודה עצמה תהפך לצורך חיוני כלומר, לפרינציפ של החיים, ולא לצורך פרנסה.

אלא שהוא מחליט, שעוד בעת שהחברה היא באסטדיא הנמוכה ראויה גם כן להתנהג על ידי משטר

השיתופי עם כל החסרונות שבה. אבל כאמור לעיל, בנקודה זו כרוך הרפיון שבשיטתו;

וכבר הוכיחה לנו רוסיה הסוביטת, אשר לחברה בלתי מפותחת כל צרכה,

תתהפך אצלה המשטר השיתופי להיות משטר היותר גרוע בעולם. ועוד יותר מזה שגם,

במה שהעריך, שהשלב הסמוך אחר החורבן המשטר של היום הוא משלב של משטר הפרוליטריון;

והמציאות מראה לנו, אשר השלב שיבא אחר המשטר של היום הוא המשטר הנציסטי או הפשיסטי.

וזהו שגיאה מרה מאד; והגרוע ביותר, שתשלומיו בחלקו היותר

גדול מאיים על האומה היהודית דוקא, ובלי הבדל מעמדי.

אכן כדאי להסתכל ביותר בהיסטוריה ולקבל לקח הימנו.

ראשיתכל מתעוררת השאלה, פקח כזה שהרעיש כל העולם בשיטתו,

איך הגיע לשגיאה גדולה כזו? ומהו המכשול שנכשל בו?

אכן זה מחייב אותנו לדון בדבריו בכובד ראש ובאופן יותר מדויק.

וכאמור למעלה הוא ביסס את שיטתו על מטרליסמוס היסטורית, אשר

החברה מתפתחת על ידי הכחות המתנגחים בהחברה;

בדרך סבה ומסובב, ממצב למצב; שבהתגברות כח הנגטיבי שבהמצב הוא מהרס המצב,

ובמקומו נבנה מצב יותר טוב על ידי כח פזיטיבי; וכן הולכות ונלחמות עד שבסופו מתגלה

כח הפזיטיבי על כל שלמותו. אולם לפי זה הרי השלמות של החברה  מובטחת מאליה,

שהרי כח הנגטיבי לא יעזבנה טרם שיביאה על סופה; ואם כן,

אפשר לישב בחיבוק ידים ולחכות על התפתחות העצמית המקווה

– ולמה לנו כל טרחה  הזאת של התכסיס שלו שהטיל עלינו?

אמנם שאלה טפשית היא, שהרי בזה כל ההפרש בין האדם לבעלי חי:

כל בעלי חיים נסמכים על הטבע לגמרי, ואינם מסוגלים לקדם במשהו את

הטבע ולעזור לעצמם בלעדיה; לא כן האדם המחונן בכח מחשבי, שבסגולת

הכח הזה הוא הולך ומשתחרר מחבלי הטבע ומקדם אותו; דרכו להתחקות אחר מלאכת הטבע,

ולעשות את מלאכתו כמותה; הוא אינו מחכה, לקבל אפרוחים מידי הטבע,

עד שתבא התרנגולת ותחמם הבצים – הוא עושה לו מכונה המחממת הבצים

ומולידה לו אפרוחים כמו התרנגולת הטבעית. ואם הוא עושה זה בדברים פרטים,

כל שכן שיעשה זה בדבר התפתחות כלל האנושיות, ולא יסמוך עצמו על הכחות

המתרוצצים זה עם זה, ולהעשות בעצמו אוביקט בהתנגחותם; אלא שיקדם את הטבע,

ויתחקה היטב על מלאכתו בהתפתחות הזה – ויסדר לו טכסיס נוח וטוב שיביא הקץ

המאושר בפחות זמן ובפחות יסורים. וזהו שרצה מרקס בטכסיסו: הארגון, מלחמות

המעמדות והנחת מכשולים תחת משטר הקפטיליטי, שתכסיסו זה מקיל היסורים

מעל האוביקטים הנושאים את ההתרוצצות על גבם;

וממריץ אותם להיות להם סוביקטים לעצמם;

ולמהר הקץ של המשטר הנחשל, כדי לפנות מקום למשטר הפרוליטריון המאושר.

במלה אחת: הטכסיס המרקסיסטי מהפך את האוביקטים

להיות סוביקטים, לסדר להם ההתפתחות כחפצם הם.

נסכם: הבסיס, הוא טבע התפתחות האנושיות על ידי קשר סבתי,

שאנו רואים אותה כמו מכונה טבעית להתפתחות; התכסיס:

היא מין מכונה מלאותית להתפתחות האנושיות בדומה למכונה הטבעית;

הריוח מהטכסיס, – חיסכון זמן ומיעוט יסורים. עתה נפתח הדרך לבקר שיטתו באופן פשוט:

ברור, שבעת שאנו רוצים לעשות איזה מכונה שתהיה תחליף למלאכת הטבע,

הרי אנו צריכים מתחילה להתחקות היטב בהמנגנון של הטבע, אשר אז יכולים

לסדר בדומה לה מנגנון מלאכותי, כמו המכונה הטבעית. למשל כשאנו רוצים לעשות

מכונה שתהיה תחליף לבטן תרנגולת המחממת ביצים ומולידה אפרוחים;

הרי אנו מחויבים להבין היטב מתחילה את דרכי הייצור  והתפתחות הכחות של הטבע

הפועלים  תוך בטן התרנגולת; ואנו מתחקים אחריהם ועושים מכונה בדומה לבטן התרנגולת;

המוכשרת ליצור אפרוחים כמותה. וכמו כן בהנידון שלנו, שאנו רוצים לעשות מכונה

שתהיה תחליף  למכונת התפתחות האנושיות של הטבע; הרי גם כאן אנו צריכים

להסתכל מתחילה באותם ב' הכחות: הפזיטיבי והנגטיבי הפועלים בהטבע, שהיא

המכונה שעל ידיהם עושה הטבע את הפרוצידורא הזו של התפתחות; אשר אז נדע גם אנו

, איך לסדר לנו טכסיס בדומה להמנגנון של מכונת התפתחות הטבעית, שיהיה מוצלח לפיתוח

האנושיות כמותה. ובלי ספק, אם תהיה לנו איזה טעות בהבנת המנגנון של מכונה הטבעית

אז התחליף שלנו לא יוצלח לכלום, כי כל החכמה היא כאן,

רק בהתחקות דרכי היצירה הטבעיים ולהתאים דרכים מלאכותיים במקומם.

ואם לדבר בדרך מקורית, גם להגדיר הדברים במושגים, שאינם עלולים

להביא לידי טעות בשום צד: יש להגדיר את שני הכחות: הפזיטיבי והנגטיבי,

הפועלים במכונת התפתחות האנושיות; תחת שני השמות: אגאיזם ואלטרואיזם.

ואין כונתי למושג המוסרי שבהם, כרגיל בשפת השימוש,

אלא רק לבחינה המטריאלית שבהם,

כלומר, רק בזה השיעור שהם משתרשים

בגוף האדם עד שאינו יכול עוד להשתחרר עצמו מהם,

רצוני לומר, מבחינת מה שהם כחות אקטיבים באדם:

שהכח האגאיסטי משמש בו כמו קרני סנטרופיטלים,

שמושך אותם מחוצה לו והם מתרכזים בתוך גופו עצמו;

וכח האלטרואיסטי משמש בו כמו קרני סנטרופוגלים,

הזורמים מפנימיות גופו למחוץ לו;

כחות אלו נמצאים בכל חלקי המציאות,

בכל אחד לפי מהותו, וכן נמצאים באדם לפי מהותו.

והם הגורמים הראשיים לכל פעולותיו:

כי יש עובדות, שהגורם שלהם הוא כח

משמש לעצם קיומו האינדובידואלי, והוא כמו כח שואף כל דבר מועיל לו,

מן המציאות שמחוץ לו, אל מרכז גופו עצמו;

שלולא כח הזה המשמש אותו,

לא היה לו מציאות של עצם עומד בפני עצמו,

והוא נקרא אגואיזם; ולעומת זה יש עובדות,

שהגורם שלהם הוא כח זורם להועיל להגופים

שמחוץ לו, ונמצא כח הזה משמש לטובת זולתו,

ואפשר לכנותו בשם אלטרואיזם. ומבחינות אלו

אני מגדיר בשמות הללו את ב' הכחות הנלחמים

זה עם זה בדרך התפתחות האנושיות, אשר לכח הפזיטיבי

אכנה בשם כח אלטרואיסטי, ולכח הנגטיבי אכנה בשם כח אגאיסטי.

אכן בהמונח אגאיזם, איני מתכוין לאגאיזם מקורי, אלא אני מתכוין בעיקר  להאגאיזם הצר,

כלומר, כי האגאיזם המקורי אינו אלא אהבה עצמית, שהוא כל כח קיומו החיובי האינדובידואלי;

ומבחינה זו אינו מתנגד גמור להכח האלטרואיסטי, אע"פ שאינו משמשו.

אמנם מטבע האגאיזם, שבדרך שמושו נעשה צר ביותר: כי,

הוא מחויב פחות או יותר לקבל אופי של שנאה וניצול של הזולת כדי להקל על קיומו עצמו.

ואין המדובר משנאה מופשטת, אלא מהמתגלה במעשים של ניצול לחבירו לטובת עצמו,

ההולך ונעכר לפי דרגותיו כגון: הערמה, גניבה, גזילה ורציחה; וזהו מכונה אגאיזם צר;

ומבחינה זו הוא מתנגד והפכי גמור לאהבת זולתו – והוא כח הנגטיבי, המהרס להחברה.

והיפוכו הוא הכח האלטרואיסטי; הוא כח בונה של החברה, שהרי כל מה שהאדם עושה

לזולתו אינו אלא בכח אלטרואיסטי, כאמור למעלה. והוא מתעלה והולך בדרגותיו:

העובדות הראשונות של כח הבונה הזה, הם הולדת בנים וחיי משפחה;

והשניות הם לטובת הקרובים; והשלישיות הם לטובת המדינה; והרביעיות לטובת העולם כולו;

– כל הגורם של בנין החברתי הוא רק כח האלטרואיסטי.

וכאמור, אלו הם הגורמים הפועלים במכונה הטבעית של התפתחות האנושיות

– כח האגאיסטי הנגטיבי להחברה; וכח האלטרואיסטי הפזיטיבי להחברה.

והנה מרקס, בהתחקותו אחר המכונה הטבעית של התפתחות, לא התחשב

אלא רק עם התוצאות של הכחות הפזיטיבי והנגטיבי אלו, שהם הבנין והרס

הנעשים בהחברה;

ועל פיהם התאים את התכנית של טכסיסו – ולא שם לבו אל הגורמים של אותם התוצאות.

וזה דומה לרופא שאינו משים לב לשורש הגורם של המחלה

אלא שמרפא את החולה לפי תכונתה החיצונית של המחלה בלבדה,

אשר שיטה כזו היא תמיד קרובה להזק יותר מלתועלת: כי צריכים לקחת בחשבון

את שניהם הן הגורם של המחלה והן המחלה עצמה, ואז אפשר להתאים רפואה  בטוחה.

ואותו החיסרון יש גם בשיטת הטכסיס המרקסיסטי,

שלא לקח כלל בחשבון את כחות הסוביקטים שבהחברה, אלא רק הבנין וליקוים בלבד.

ומכאן יצא לו, אשר כיון טכסיסו הוא הפוך מהכיון המטרתי: כי בו בעת שהכיון המטרתי

הוא כיון אלטרואיסטי; נמצא הכיון הטכסיסי בכיון הפוך – שהרי זה ברור, שהמשטר

השיתופי מחויב להיות בכיון אלטרואיסטי: כי עצם המלה "חלוקה צודקת" יש בה תפיסה

אלטרואיסטית טהורה, ומתערטלת לגמרי ממסגרת האגאיזם: כי האגאיסט שואף

לנצל כל הזולת לטובת עצמו, וכלפי דידיה אין צדק במציאות כלל כל כמה שאינו משמש לטובתו עצמו.

ועצם המלה "צדק" פירושה יחס הדדי הגון, שהוא מושג לזכות זולתו;

ובאותו השיעור שהיא מודה בזכות הזולת מפסיד בהכרח מזכותו עצמו האגאיסטי,

יוצא – שעצם המושג "חלוקה צודקת" היא מושג אלטרואיסטי. ובמובן עובדתי,

הרי אי אפשר כלל לאחה הקרעים שבחברה הבאים עם חלוקה השוה,

רק בדרך אלטרואיזם מופרז למדי: כי שכר  עבודה רוחנית משתלמת יותר מעבודה גופנית;

ועבודת הזריזים משתלמת יותר מעבודת המפגרים; והרוק צריך לקבל פחות מהמטופל במשפחה;

וזמן העבודה צריך להיות שוה לכולם; וגם חלוקת פרי העבודה צריך להיות שוה כולם –

ואיך נגשר את הקרעים הללו?! ואלו הם קרעים ראשים; ומהם יתפצלו קרעי קרעים לרבבות,

כמו שמתביים לעינינו בהצגה הסוביטית. והאפשרות האחת לאחה אותם,

הוא רק ברצון טוב אלטרואיסטי, אשר העובדים הרוחנים יוותרו מחלקם לטובת העובדים

הגופנים והרוקים לטובת מטופלי משפחה… או כפי הביטוי של  מרקס עצמו

"שהעבודה עצמה תהפך לצורך חיוני ולא רק לאמצעי פרנסה" –

אין זה אלא כיון אולטרואיסטי גמור. וכיון שהמשטר המטרתי מחויב להמצא בטבע האלטרואיסטי,

הרי בהכרח שהטכסיס המכוון להביא להמטרה, צריכה גם כן לצעוד באותו הכיון של המטרה שהיא כיון אלטרואיסטי.

אבל בהטכסיס המרקסיסטי מוצאים כיון אגאיסטי הצר ביותר, שהוא כיון ההפוך להמטרה:

כי הטיפוח של שנאת המעמד הנגדי; הנחת מכשולים  והריסות למשטר הישן;

טיפוח ההרגש בלב הפרוליטריון שכל העולם נהנים ומתענגים על חשבון העמל שלהם…

כל אלו מגדילים והולכים במדה יותר מדאי את כח האגאיסטי הצר שבהפרוליטריון,

ומוריקים אותם לגמרי מכח האלטרואיסטי הטבוע בהם מלידה.

ואם הטכסיס הוא בכיון הפוך לכיון המטרתי – איך אפשר שיגיע פעם למטרתו?!

ומכאן נולד הסתירה בין התיאוריה שלו למציאות החדשה;

כי הוא חשב את השלב הסמוך לשלב המשטר הבורגני שהוא משטר

הפרוליטריון השיתופי; ולבסוף אנו עדים חיים, שאם יהרס עתה המשטר הבורגני הדמוקרטי,

יקום תיכף על מקומו משטר הנצי והפשיסטי; ולאו דוקא על ידי מלחמה זו של היום,

אלא מתי שיהרס משטר הדמוקרטי יירש אותו משטר הפשיסטי והנצי; ובלי ספק,

אם יארע כזה – אז תהדף הפרוליטריון לאלף שנים אחורנית, ויהיו צריכים לחכות לכמה משטרים,

שיבואו בדרך סבה ומסובב עד שיחזור העולם למשטר הבורגני הדמוקרטי, בהאופי של היום.

וכל זה נצנץ ויצא מתוך הטכסיס האגאיסטי, שנתן לאותם הסוביקטים

הצריכים להוות משטר הפרוליטריון – והוליך התנועה בכיון הפוך מהמטרה.

ואם נקח בחשבון, שכל אלו ההורסים את התהליך הטבעי של משטר הצודק,

באו בעצם מחומר הפרוליטריון, ומבטנם יצאו; ולאו דוקא הסוביטים, אלא גם רוב הנצים

היו מקודם לכן סואציליסטים טהורים, וכן רוב הפשיסטים, ואפילו מוסוליני עצמו היה מקודם

מנהיג סוציאליסט נלהב – הנה התמונה שלמה, איך טכסיס

המרקסיסטי הוביל את הפרוליטריון בכיון הפוך ממש מן המטרה.

אכן, עוד קשה לקבוע בהחלט, שדבר פשוט כזה,

יתעלם מיוצר השיטה המרקסיסטית,

וביחוד, אחר שקובע בעצמו "שאין תקנה  לחברה

השיתופית מטרם שתעלם ההררכיא הגסה בחלוקת העבודה

והנגודים שבין עבודה גופנית לעבודה רוחנית", הרי הדבר ברור,

שידע מסוד הזה, שאין זכות קיום לחברה שתופית בלי ויתור המוחלט

של החברים על חלקם לטובת זולתם. וכיון שידע מאותו הגורם האלטרואיסטי

המחויב להחברה, אני אומר, שהוא לא נתכוין כל עיקר להציע לנו פרוצידורא

תכליתית עם טכסיסו זה; אלא שהתכוין בעיקר, למהר על ידי טכסיסו, מצד אחד,

את הקץ של המשטר ההוי הבלתי צודק; ומצד השני, לארגן את

הפרוליטריון האינטרנציונאלי, ולהכינם להיות כח חזק מכריע בעת שיהרס

המשטר הבורגני – הם שני יסודות הכרחיות המחויבים להיות בהשלבים

המביאים את המשטר של החברה השיתופית. ומבחינה זו, הרי טכסיסו

המצאה גאונית שלא מצאנו דוגמתו בהיסטוריה – ובדבר העיצוב עצמו

של החברה המאושרת סמך על ההיסטוריה עצמה שתגמור את הדבר:

כי היה ברור לו, שבעת המצרים, כלומר, בעת שהמשטר הבורגני יתחיל גסיסתו,

וארגון הפרוליטרי ימצא אז בעצמו, שאינו מוכן עוד לקבל את המשטר לידיו;

הרי אז יהיה להפרוליטריון אחת משתי ברירות: או לאבד עצמם לדעת,

ולהניח בעלי חורבן האמיתים הנאצים והפשיסטים להחזיק במשטר החברה;

או למצוא טכסיס מוצלח להכשיר את הפרוליטריון, שיהיו מוכשרים לקבל המשטר לידיהם;

ולפי דעתו, היה בטוח בנו – שבעת שנגיע אל המצב הזה, בעת שהפרוליטריון

האינטרנציונלי יהיה כבר מאוגד לכח מכריע בעולם – נודה לו בעד אמיתיות שיטתו,

שהביאנו עד כאן, ונבקש בעצמנו הדרך להמשיך את התנועה הלאה אל המטרה;

כי עדיין לא נברא איזה ממציא בעולם, שלא יניח את גמר השכלול להבאים אחריו.

ואם נעמיק יותר בשיטתו, נראה כי בכלל לא היה יכול להמציא לנו הטכסיס לגמר

הכשרת הפרוליטריון, להיותם שתי פרוצידורות הסותרות זו את זו: כי כדי ליצור

את התנועה באופן המהיר ביותר, ולחסל את משטר המנצלים, היה מחויב לפרוצידורא

בכיון אגאיזמי הצר ביותר, דהיינו לטיפוח של שנאה עמוקה למעמד המנצלים,

בכדי להגביר כח הנגטיבי המוכשר להרס המשטר הישן בזמן מהיר ביותר, ובכדי לארגן

את הפרוליטריון בקשרים האמיצים ביותר;

ומשום כך היה מחויב לעקר את כח האלטרואיסטי שהבפרוליטריון,

שמטבעו לסבול ולוותר על מנצליו – ובכדי להכשיר את הפועלים ב"סוציאליזם מעשית",

שיוכלו לקבל לידיהם את המשטר למעשה, היה מחויב לפרוצידורה בכיון האלטרואיסטי

הסותר ל"פרוצידורה הארגונית". ובהכרח הניח מדעתו את העבודה הזאת לנו עצמנו.

גם לא היה מסופק בהבנתנו או ביכלתנו; מאחר שהדבר פשוט כל כך,

שלא יצויר משטר שיתופי אלא על בסיס אלטרואיסטי; ועל כרחינו נהיה

מחויבים לקבל טכסיס חדש בכיון האלטרואיסטי, ולהכשיר את הפרוליטרי

ליקח המשטר לידיהם באופן מעשי ובן קיום; אלא כדי להעיר על זאת,

מצא עצמו לנחוץ, לצייר לנו צורת המשטר הצודק של הפרוליטריון במלות הקצרות

"והחברה תכתוב על דגלה, מכל אחד לפי כשרונו לכל אחד לפי מעשיו",

בכדי  שגם סומא בשתי עיניו ימצא בדברים אלו,

שלא יצויר כלל משטר צודק זולת בחברה אלטרואיסטית במלוא המובן של המלה.

מנקודת ראות זו, לא סבל המרקסיזם קומפרוטציא כל שהוא מן הנסיון הבלתי מוצלח הרוסי;

ואם המרקסיזם באה לידי נקודה קפואה, אין זה, אלא משום שכבר גמרה תפקידה

במערכה הראשונה שלה, שהוא ארגון הפרוליטריון הבין לאומי מבחינת "כח" –

ועתה אנו צריכים להמציא טכסיס מעשי להכשיר התנועה לקבלת המשטר בידיה בפועל.

וכאמור, שהפרוצידורה של עתה, מחויב להיות בכיון הפוך מקצה אל הקצה, להטכסיס הקדום;

כי במקום שטיפחנו אגאיזם מופרז, שהיה מוצלח מאד למערכתנו הראשונה,

צריכים אנו עתה לטפח אלטרואיזם מופרז בחבר הפרוליטריון; שזה מחויב

בהחלט לטבע  החברתי של המשטר השיתופי – ונוליך את התנועה

בצעדים בטוחים לתפקידה המעשי, לקבל המשטר לידיה בצורתה המאושרת הסופית.

יודע אני שאין זה מעבודות הקלות, להפוך כיון התנועה מקצה אל הקצה, שכל שומע

אותה יכווה ממנה כברותחין, עם זה, אין השד נורא כל כך כמו שמציירים אותו:

כי אפשר להביא את התנועה לידי הכרה, על ידי תעמולה מותאמת, שבדבר זה תלוי

האינטרס המעמדי "אם לחדל ואם להתקיים", אם להמשיך את התנועה המרקסיסטית;

או ליתן מוסרות המשטר להנצים ופשיסטים;כחות המעצר המסוכנים ביותר של משטר הפרוליטריון;

המאיים על דחיפה של אלף שנים אחורנית. – בעת שההמונים יבינו זאת, בטח יקבלו

בלי כל קושי את הטכסיס החדש המעשי המוביל אותם לידי קבלת המשטר לידיהם בפועל.

ומי אינו זוכר, איך כל העולם חיכו בכליון עינים על סופו המוצלח של המשטר הסוביטי,

ולולי הצליחו, כבר היה העולם כולו, בלי ספק, מרוסן תחת משטר השתופי;

אכן לא היה להם להרוסים שום תקוה להצליח, כי הכיון הארגוני –

שההמונים היו רגילים בו שהוא הכון האגאיסטי המחויב במערכה הראשונה –

הוא מטבעו כח מהרס להמשטר השיתופי.

אמנם מטרם שהשיטה מתקבלת, עוד מוקדם לדבר בפרטות מתכנית המעשי של כיון הזה;

וביחוד אחר שכבר נתארך המאמר יותר מדאי. ובדרך השקפה כוללת אפשר לסכם בקצרה,

שצריכים לארגן תעמולה כזו, בדרך מדעי ובדרך מעשי, שתהיה בטוחה להשריש מין דעת הצבור,

שכל חבר שאינו מצטיין במדת אלטרואיזם, הוא כמו חיה טורפת, שאינו ראוי לבא  בחבר האנושיות,

עד שירגיש עצמו תוך החברה כמו רוצח וגזלן…

ואם נעסוק בהדבר בתעמולה מתאימה באופן שיטתי,

לא יהיה צורך לתהליך ממושך כל כך – וההיטלריזם יוכיח,

שבמשך זמן קצר נהפכה מדינה שלמה, על ידי תעמולה, וקלטה את ריונו  המוזר.

אחר שנתבהר באופן ברור, מפי היסטוריה העובדתית, הדרך הנכון שיש להוליך בו מעתה את התנועה,

הרי אני פונה באופן תכוף אל הפרוליטריון שלנו – וכאמור למעלה, שעמי העולם יכולים עוד לחכות,

ומכל שכן עתה בעת האנדרלמוסיה העולמית, שצריכים מקודם להפטר מהסכנה ההיטלראית,

אבל לנו אין זמן לחכות, – ומבקש אני שתשימו לב תיכף ומיד לשיטתי זו החדשה שהצעתי,

שאני מכנה אותה בשם "סוציאליזם מעשי",

כי עד עתה לא היה תפקיד הסוציאליזם, לדעתי, אלא "סוציאליזם ארגוני" בלבד, כאמור למעלה.

ואם שיטתי תתקבל, יש לשנות גם הטכסיס כלפי חוץ,

שבמקום נשק הישן של שנאת המעמדות ושנאת הדת,

יקבלו לידיהם נשק חדיש של שנאת האגאיזם המופרז שבהרכושנים,

המוצלח לתפקידו מכל הצדדים: כי מלבד שהמעמד הנגדי לא יוכל עוד להתגונן עם

השריונות העבות של תורות מוסריות ודתיות; עוד יועיל לעקור, בדרך אגב,

כל מיני צמחים הפראיים של נאציזם ופשיזם, שנקלטו במדה רבה תוך גוף הפרוליטריון עצמו,

המסכנים לקיומו, כאמור למעלה; ועוד נוסף על אלה, יש לקחת בחשבון, את יפיו של נשק הזה,

שהוא מושך את הלב ביותר, והוא מוצלח ללכד את כל הנוער שלנו בסביבתו.

ולאמתו של דבר, אין שינוי כל כך בהטכסיס, אלא רק בהתוצאה בלבדה:

כי עד עתה, שהיו לוחמים בעד גזלת המעמד, נמצא תמיד הלוחם

בעצמו במבט האגאיסטי הרכושני הצר, להיותו מגין על רכושו הוא,

וכתוצאה מזה, מתגבר בו, יחד עם מלחמתו זו, כח האגאיסטי המופרז;

והלוחמים עצמם נתפסים באותו מבט הצר הבורגני;

ועוד באופן  מוזר ביותר לתפיסה הרכושנית, שלדעתם יש להם זכות מלאה מכל הצדדים:

מצד החוק, הדת והמוסר להגן על עצמם בכל האמצעים.

אמנם כשלוחמים נגד האגאיזמוס של הרכושנים,

מתוך מבט רחב של תפיסה אלטרואיסטית התוצאה היא

– שכח האלטרואיזם מתגדל והולך בהם יחד עם מדת מלחמתם; וגם זכותם של

הרכושנים נפגם ביותר שלא יוכלו להגן על עצמם כל כך,

שצורת מלחמה זו נתמכת בהרבה מתפיסה המוסרית והדתית שבהרכושנים עצמם.

והנה בשיטתי זו מונח הפתרון של אחוד לאומי שאנו צמאים בעת הזו כל כך.

כי יש להניח, שההיסטוריה עצמה כבר הרסה הרבה מהמחיצות המפלגתיות שבתוכנו;

כי עתה אין עוד כדי להבדיל בין בלתי ציונים, ציונים רוחניים, ציונים מדיניים,

טירוטוריליסטים וכדומה, שהרי כעת, אחר שנתבדו כל התקוות לנשום

אויר חפשי מחוץ לארצנו, הרי אפילו הבלתי ציונים המושבעים ואפילו הקיצונים ביותר,

כבר נעשו, מתוך הכרח, ציונים מעשיים גמורים. הרי שמבחינה עקרונית כבר נתרפאו רוב הבקיעות שבנו.

אמנם עדיין אנו סובלים משתי מחיצות איומות: ממחיצה המעמדית וממחיצה הדתית,

שאין לזלזל בהם כל עיקר; וגם אין לנו שום תקוה להפטר מהם פעם. אכן אם שיטתי

זו החדשה של "סוציאליזם מעשי" שהצעתי – תתקבל על התנועה, הינו נפטרים

בפעם אחת ולתמיד, גם מן הטריז המעמדי שנתקע תוך הגב של האומה:

כי כאמור למעלה, טכסיס החדש: מסתייע בהרבה מהדת, והוא אינו מכוון

כלפי החוטאים המנצלים אלא כלפי החטאים שלהם בלבד –

רק כלפי האגאיזם המגונה שבהם; שבעצם הרי אותה מלחמה תתנהג בחלקה

גם כלפי פנים התנועה עצמה; ומתוך כך תתבטל בהכרח שנאת המעמדות והדת לגמרי;

ונשיג היכולת להבין איש לרעהו; ולבא לידי איחוד גמור של האומה על כל זרמיה ומפלגותיה;

כפי שדורש מאתנו שעת הסכנה שעל כולנו, – בזה מונח הערבון לנצחון בטוח על כל החזיתות.