בית שער הכוונות / הרב יהודה לייב הלוי אשלג זצ"ל

 

א) הנה יש מאציל ונאצל, והנאצל יש בו ד' יסודות: אש, רוח, מים, עפר, והם ד' אותיות הוי"ה, והם חו"ב תו"מ, והנה הם טנת"א, והם הם אבי"ע שהם הם ד' בחי' שבאדם: א' אדם הפנימי שהוא הרוחניות הנקרא נרנח"י, ב' הוא הגוף, ג' הוא המלבושים שע"ג הגוף, ד' הוא הבית שיושב בתוכו האדם וגופו ומלבושו.

אור פשוט

א) הנה יש מאציל ונאצל, והנאצל יש בו ד' יסודות וכו'. מלמדנו כאן כלל גדול כולל כל החכמה, להשכיל לדעת, איך הכלל כולו עם הפרטים הקטנים ביותר דומים זה לזה, כי כל המציאות בכללותה העליונים והתחתונים יחד, הם רק חמש בחינות: כתר חכמה בינה תפארת ומלכות בלבד, הנקראות בשם חמשה עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.

אשר א"ק הוא כתר, שפירושו שורש הכל ומאציל, ועולם אצילות הוא חכמה, ועולם הבריאה הוא בינה, ועולם היצירה הוא ת"ת, ועולם עשיה הוא מלכות. והם בחינת ארבע אותיות השם הוי"ה: י' חכמה, ה' ראשונה היא בינה, ו' הוא ת"ת, וה' תתאה היא מלכות. וכן הם נקראים: טעמים, נקודות, תגין, אותיות. נמצא שכל העולמות כולם נכללים רק בשם הוי"ה אחת, דהיינו חכמה ובינה תפארת ומלכות, וקוצו של יוד הוא בחי' המאציל, דהיינו עולם א"ק.

וכנגד זה אין לך פרט קטן בכל המציאות, שלא יהיו בו חמש בחינות אלו כח"ב תו"מ. וטעם הדבר הוא, כי אין לך שום דבר נאצל ונברא זולת ע"י ספירת המלכות, והמלכות כוללת בהכרח ארבע בחינות עליונות ממנה וקודמים אליה שהרי היא התחתונה מחמשת הבחינות.

ולפיכך, עשר ספירות הראשונות שיצאו אחר צמצום ראשון, הנקראות עולם א"ק, או קו א"ס ב"ה, המתחיל בסמוך לא"ס ב"ה ומסתיים בנקודה דעולם הזה, הנה הוא יצא ע"י זווג בספירת המלכות, וע"כ יש בו בהכרח חמש בחינות הנ"ל. וכן ארבעה עולמות אבי"ע וכל הפרטים אשר בהם, היוצאים ג"כ על ידי זווג בספירת המלכות, הרי יש גם בהם בהכרח אותם החמש בחינות.

וצריכים לדעת, שעשר הספירות כח"ב חג"ת נהי"ם, אינן אלא חמש בחינות בלבד, שהם כח"ב תו"מ כמ"ש הרב בע"ח שמ"ז פ"א ובשער י"א פ"ה, ומה שאנו מחשבים עשר ספירות, הוא משום שתפארת בלבדה יש בה שש ספירות חג"ת נה"י, ע"ש.

ומה שת"ת בפני עצמה כוללת שש ספירות, הוא מטעם התכללות הספירות זו בזו, וכל אחת כלולה מכולם. וע"כ יש חמש בחינות בכתר, וחמש בחינות בחכמה, וחמש בחינות בבינה, וחמש בחינות בז"א, וחמש בחינות במלכות. אמנם התכללות ג"ר בת"ת, אינה התכללות שלמה, כי ספירת ת"ת היא אור חסדים ובחינת גופא, ואיך תכלול בתוכה את שלש הבחינות כח"ב שהם אור חכמה בעיקר,

ולפיכך נבחנת בה התכללות כח"ב, שירדו ממדרגתם ונעשו לג' חסדים, וע"כ נשתנה שמייהו לחג"ת, ולכן נקראות בה ה' הבחינות בשם חג"ת נ"ה, שזה יורה שכח"ב שנכללו בת"ת, נעשו בה לבחינת חסדים ואין בהם חכמה, ונצח הוא בחינתו עצמו, והוד היא התכללות המלכות בה, וכן הן נקראות ה' חסדים להוראה זו.

גם במלכות אין התכללות כח"ב בשלימות, וגם בה הן נקראות חג"ת כמו בז"א, וחמש הבחינות חג"ת נ"ה נקראות בה חמש גבורות, להיותן כולן בחינת גבורות. וכן ספירת היסוד היא בחינת התכללות מה' חסדים שבת"ת, ואינה בחינה חדשה בפני עצמה. כמ"ש הרב בע"ח שער דרוש הנקודות פ"ה.

באופן, שאלו הע"ס הן לא פחות ולא יותר מחמש בחינות, אשר כל אחת מהן נכללת מכולן. ויש הפרש בענין זה של ההתכללות, כי רק ג"ר נכללות מכל חמש בחינות בשלימות, וע"כ נבחנות שיש כח"ב תו"מ בכל אחת מהן בשלימות. אבל בת"ת, שכח"ב נעשו בה לחסדים, נמצא שאע"פ שהיא כלולה מכח"ב, מ"מ היא חסרה מהן, שהרי נעשו בה לבחינת חג"ת, ולהוראה זו נבחנת הת"ת לשש ספירות חג"ת נה"י, בכדי להדגיש את חסרון כח"ב שבה. ולפיכך נמצא, שכח"ב כלולה כל אחת מהן מע"ס ממש, שהן ג' הבחינות כח"ב, ושש ספירות של ז"א, ומלכות, כי חידוש זה שנעשה בז"א שחמש הבחינות נעשו בו לה' חסדים, נכלל ג"כ בכל אחת מן כח"ב.

אבל ז"א אין בו אלא שש ספירות חג"ת נה"י בלבד, כי הוא אין בו מג' הבחינות כח"ב, רק ג' חסדים הנק' חג"ת, כנ"ל. נמצא שאלו חג"ת נה"י הכלולות בת"ת לבד, אינן למעליותא על ג"ר, אלא להיפך שיורה על חסרון ג"ר בו. וזה מפורש בדברי הרב בע"ח בשער י"א פ"ה. ע"ש, ובכל המקומות הנ"ל. ועי' בתלמוד ע"ס חלק ה', ששם נתבאר זה היטב וזכור דברים האלו, כי זולתם אין שום הבנה בדברי הרב.

ומה שהרב מחשב רק ארבע בחינות חו"ב תו"מ, ולא חמש בחינות כח"ב תו"מ, הוא משום שהכתר נבחן לשורש אל כל ד' הבחינות, ואינו נמנה עמהם. כמ"ש כאן באות ט'. וביאור אלו ד' הבחינות, נתבאר היטב בתע"ס חלק ג' פרק א' ופרק ב' ועי' באו"פ שם. גם באו"פ בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם, ועי' היטב בכל המקומות. כי ידיעת אלו ד' הבחינות היא שורש כל החכמה.

 

ב) וכל בחינות אלו כלולות מד' בחינות, ואלו הם: בחי' א' של הרוחניות היא נשמה לנשמה ונר"ן. בחי' הב' שהוא הגוף, הוא העצמות, שבהם המוח מבפנים, והגידין, והבשר, ועור. וכמש"ה עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני.

 

ג) בחי' ג' שהם הלבושים, הנה הם נודעים שהם לבושים המוכרחים אל כהן הדיוט: כתונת, ומכנסים, מצנפת, ואבנט, כי אותן הד' דכ"ג הם לבושים היותר עליונים מאלו, כנזכר בזוהר, שאלו הם לבושים שם אדנ"י, ואלו הם לבושי שם הוי"ה, אבל עיקרם אינם אלא ד' בחי'. בחי' הד' והוא הבית, יש בית, וחצר, ושדה, ומדבר. אמנם בכל אלו הד' בחי' הפרטיות, יש בחינה א' כוללת כולם, והיא ממוצעת בין בחי' ובחי' הכוללת שתיהן.

 

ד) ואחר שבארנו כי כל הנאצלים כולם בחי' א' הכוללת כל ד' יסודות, שהם ד' אותיות יהו"ה, שהם ד' עולמות אבי"ע. ושיש להם בחי' עליונה חמישית אמצעי בינם לבין א"ס. נבאר עתה כל עולם ועולם בכללות, ואח"כ נחזור בהם בע"ה לבאר יחד כולם בכללות א'.

 

ה) והנה כל מה שנברא בעולמות כולם, אינם רק ד' בחינות, שהם הוי"ה כנ"ל, והם: בחי' רוחני הנקרא נשמה, ובחי' איברי הגוף, ובחי' המלבושים ובחינת הבית.

 

ו) ונדבר בעולם האצילות, ומשם יובנו כל השאר. כי הנה פנימית כל האצילות הוא הרוחניות הנקרא נשמה, והיא מלובשת תוך איברי הגוף הנקרא כלים, שהם הי"ס הנקרא ראש וזרועות וגוף.

 

ז) ונחזור לענין הגוף. כי זה הבחי' הוא י"ס, עשר מדות, כי יש בהם גבול ומדה. כמ"ש בפרקי ההיכלות בשיעור קומה, שהוא רל"ו אלפים רבבות פרסאות כו'. וגוף הזה מלובש תוך לבושי דאצילות, וכמו שארז"ל, בי' לבושים נתלבש הקב"ה, לבוש של גאוה שנאמר ה' מלך גאות לבש וכו'. וז"ס הנזכר בפרקי היכלות, כי שם החלוק של הבורא יתברך נקרא זהריא"ל כו'. אך בנשמה שבפנים אין מדה כלל, אמנם בערך הא"ס נוכל לכנותם בשם מדות וספירות גם אל הנשמה.

 

ח) והנה המלבושים האלה הם בתוך בחי' הבתים, שהם ז' היכלות דאצילות, שהם בחינת העולם בעצמו, שהם השמים והארץ והאויר שביניהן, כי כל זה בחי' הבתים. והם נקראים עולם אצילות, אשר בתוכו יושב האדם העליון, שהוא נשמה, וגוף, ולבושי מלכות, נתונים בהיכל מלך עליון שהוא כללות עולם האצילות.

 

ט) ואלו הד' בחי' הם בחי' הי"ס המתחילין מחכמה כנ"ל, ויש בהם ד' בחי' כנ"ל. ועוד יש בחי' הכתר, שהוא בחי' הה' הנ"ל, שורש לכולם, ויש בה ג"כ שורש ד' בחי' הנ"ל. ונמצא שבחי' האור והנשמה שבכתר שורש לי"ס הנשמות דאצילות המתחילין מחכמה כנ"ל. ובחי' הגוף שבכתר הוא שורש לי"ס הגופות שבי"ס דאצילות המתחילים מחכמה כנ"ל. ובחי' הלבושים שבכתר הוא שורש לי"ס הלבושים שבי"ס דאצילות המתחילים מחכמה כנ"ל. ובחי' היכל שבכתר, שורש לי"ס ההיכלות שבי"ס האצילות המתחיל מחכמה כנ"ל.

 

י) אח"כ נברא עולם הבריאה ע"ד הנ"ל ממש, כי דרך המסך שהוא קרקע ההיכל דאצילות, האיר למטה, ונחתם שם חותם כל מה שהיה בעולם האצילות, ונקרא עולם הבריאה, יען הוא אור של תולדה ואינו אור עצמו העליון, ואמנם כיון שהוא חותם האצילות, צריך שיהיו בו כל הבחי' אשר באצילות.

 

יא) ואמנם הכלל הבינוני הקצר מכולם הוא זה, כי כל הי"ס דאצילות וכתר ג"כ, יש בכ"א מהם : שורש, נשמה לנשמה, גוף, לבוש, היכל. וכעד"ז בי"ע, וכעד"ז א"ק שהוא שורש לכל אבי"ע.

 

יב) נמצא כי כל מה שנאצל הוא הוי"ה א' כלולה מה' בחינות שהוא: קוץ של י' בא"ק, י' באצילות, ה' בבריאה, ו' ביצירה, ה' בעשיה. וכל בחינה מאלו כלולה מכל הה'.

אור פשוט

יב) כל מה שנאצל הוא הוי"ה אחת כלולה מה' בחינות שהוא, קוץ של י' בא"ק, י' באצילות וכו' וכל בחי' מאלו כלולה מכל הה': כי אלו ה' הבחינות הם באור העליון גופיה, ומצדם אין שום שינוי בין עולם לעולם וממדרגה למדרגה, וכל השינוים בעולמות ובמדרגות, הם רק בבחינת המסכים שבכלי מלכות, שעליהם נעשה זווג דהכאה המעלה אור חוזר המלביש לאור העליון כמ"ש הרב בע"ח בשמ"ז פ"א עש"ה.

ויש במסך הזה ד' בחינות של עביות, ומסך העב ביותר מגלה ע"י זווגו עם אור העליון קומה גבוהה ביותר, כי עביות בבחינה ד' מוציאה קומה שלימה של או"ח עד הכתר, ועביות בחי"ג קומתה רק עד החכמה, ועביות בחי"ב עד הבינה, ושל בחי"א רק עד ז"א, ואם אין שם במסך רק בחינת שורש דעביות, אינה מוציאה רק קומת מלכות בלבד. כמ"ש בע"ח בשער מ"ז פ"א ופ"ב. עש"ה.

וזה נתבאר היטב בתע"ס בחלק ה' בתחילתו, וכן בחלק ב' בהסתכלות פנימית, נתבארו דברים אלו בטעמם ונימוקם, ואכהמ"ל. ובזה כל השינויים בין אלו החמשה עולמות א"ק ואבי"ע, כי מסך דבחי"ד משמש בא"ק, וע"כ האו"ח ממשיך שם קומת כתר, ולפיכך הוא נבחן לבחינת כתר של כל העולמות.

ומסך דבחי"ג משמש בעולם האצילות, והאו"ח ממשיך שם קומת חכמה, וע"כ עולם האצילות נבחן לבחינת חכמה של העולמות. ומסך דבחי"ב משמש בעולם הבריאה, הממשיך רק לקומת בינה, וע"כ הוא נבחן לבינה של העולמות.

ומסך דבחי"א משמש בעולם היצירה הממשיך רק לקומת ז"א, וע"כ נבחן לבחינת ז"א של העולמות, דהיינו ת"ת. ומסך הקלוש מכולם הוא בעולם העשיה, וע"כ אין שם אלא קומת מלכות בלבד. אמנם ד' הבחינות דאו"י נמצאות כולם בשוה, אפילו בעשיה, אלא שבעשיה אין בהם אלא קומת מלכות, וביצירה אין בכל ד' הבחינות רק קומת ז"א וכו' עד"ז.

ואין להקשות, הרי יש חמשה פרצופים בא"ק שהם חמש קומות זו למטה מזו, וכן באצילות, הנקראים: א"א ואו"א וזו"ן, וא"כ במה נשתנה זו"ן דא"ק מזו"ן דאצילות, ומזו"ן דכלל העולמות שהם יצירה ועשיה.

והענין הוא, כי כל עולם נבחן בעיקר על פי הבחינה העליונה שבו, וכיון שפרצוף גלגלתא דא"ק שהוא העליון שבו יש לו קומת כתר, הרי שאר הפרצופין כולם נבחנים לבחינת מדרגות שבכתר.

ועד"ז בעולם האצילות שפרצוף העליון שבו הנקרא א"א, יש לו קומת חכמה, נמצאים כל הפרצופים שהם מדרגות של חכמה. וכן בבריאה מאחר שפרצוף העליון שבו יש לו קומת בינה, הרי כולם מדרגות של בינה. וכן ביצירה שפרצוף העליון שבו אין לו אלא קומת ז"א, הרי כל המדרגות שבו אינם אלא מדרגות של ז"א.

וכן בעשיה נחשבים למדרגות של מלכות. וזה הכלל, אשר כל המדרגות הנמצאות באיזה עולם, הן מיוחסות ונחשבות לענפים של פרצוף העליון שבו, שקומתו מאירה בכל ענפיו.

 

יג) כי קוץ של י' שבא"ק, יש בה הוי"ה א' של ה' בחינות אחרות, שהם ה' בחינות הנ"ל בא"ק עצמו, שהם א"ק ואבי"ע שבו, שהם ה' בחי', שהם: שורש ונשמה וגוף ולבוש והיכל. וכן היו"ד דאצילות, יש בה הוי"ה אחת הכוללת כל הה' בחי' הנ"ל, וכן עד"ז שאר אותיות בבי"ע. באופן שהם ה' אותיות כלולים כל האחד מכולם שהם כ"ה בחינות.

 

יד) ואח"כ עד"ז הנ"ל יש כללות אחר, שכל א' מהם כלולה מן כל הכ"ה בחינות. והוא, כי י' דאצילות יש בה הוי"ה א' כלולה מכל ה' בחינות, וכל בחינה מה' כלולה מה', שהם: י"ס שורש, וי"ס נשמה, וי"ס גוף, וי"ס לבוש, וי"ס היכל. וכעד"ז בקוץ של י' בא"ק, י' באצילות, ובאות ה' בבריאה, ובאות ו' ביצירה, וכו'.

 

טו) נמצא, כי בקיצור הוא זה. כי הא"ק הוא קוץ הי', ויש בו הוי"ה א' כוללת ה' בחי': שורש, ונשמה, וגוף, ולבוש, והיכל. וכל בחי' מאלו כלולה מה' שהם: י"ס שורש, וי"ס נשמה, וי"ס גוף, וי"ס לבוש, וי"ס היכל. וכל ספירה מאלו העשר ספירות נכללו בה' פרצופים, שהם השורש ואבי"ע.

 

טז) ועתה נדבר בבחי' כל עולם מאלו מה ענינם. דע, כי השורש והנשמות והגופים הם בחי' א' שאין פירוד ביניהן, אך הלבושים והיכלות הם ב' בחינות נפרדות מג' בחינות הנ"ל. [עי' תע"ס חט"ז אות קנו ד"ה "אלהו'ת" בכל ההמשך]

אור פשוט

טז) השורש והנשמות והגופים הם בחי' א' שאין פירוד ביניהם אך הלבושים והיכלות הם ב' בחינות נפרדות וכו': להבין דברים אלו צריכים לדעת סוד השיתוף דמדת הרחמים בדין הנעשה בעת צמצום שני דא"ק, בסו"ה ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, ששיתף מדה"ר בדין. כמ"ש הרב בע"ח שער ג' פ"ב. וכן כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פי"ב) בתחילה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדה"ר ושתפה למדת הדין. פירוש, כי המלכות נקראת מדת הדין, והבינה נקראת מדת הרחמים, וכדי למתק מדת הדין שבמלכות, שיתף וחיבר את המלכות בבינה, בסו"ה ותלכנה שתיהם, שחיבר ה' תחתונה שהיא המלכות עם ה' ראשונה שהיא הבינה, ונמתקה ה"ת בה"ר.

ותחילת תיקון זה נעשה בזמן יציאת הנקודים מאור העינים, כי ע"י התפשטות ס"ג עד סיום רגלין דפרצוף הפנימי דא"ק, הנקרא גלגלתא, (כמ"ש בע"ח בשער טנת"א מ"ב פ"א) נתערב ונתחבר ס"ג שהוא קומת בינה עם המלכות שבתנה"י דא"ק הפנימי, ונתחברו ב' ההין זו בזו בכל המדרגות, עד שה"ת עלתה למקום נקבי עינים. כי עינים היא חכמה, ונקבי עינים, פירושו נוקבא של החכמה. ונמצאות העינים שיש להן בחינת ה' אחרונה וה' ראשונה, בסוד אני ישנה אני שניה, כמ"ש הרב בע"ח שער ח' פ"א עש"ה. ובתע"ס בחלק ו' נתבאר זה בכל הקיפו עש"ה. ונמצא בזה שנשתתפה מדת הרחמים שהיא בינה במדת הדין שהיא מלכות.

אמנם שיתוף הזה, הגם שהיא מעלה חשובה מאד כלפי המלכות, הוא גרם צמצום חדש בעולמות, כי צמצום א' לא פגע אלא בספירת המלכות בלבד, אבל כל ט"ס הראשונות היו נקיים מכל צמצום כל שהוא, אבל עתה אחר שהמלכות עלתה ונתחברה בבינה, הרי העלתה עם זה גם בחינת הצמצום שבה אל הבינה הנקראת נקבי העינים, ונסתיימה עתה כל מדרגה בספירת הבינה, כמו שנסתיימה מקודם לכן במקום המלכות, וכיון שנעשה סיום כל מדרגה במקום בינה, הרי שתי הספירות ז"א ומלכות נפרדו ויצאו לחוץ מכל מדרגה ומדרגה, ולא נשאר בכל מדרגה זולת שלש הספירות כח"ב בלבד.

וזה אמרו "דע כי השורש והנשמות והגופים הם בחינה א' שאין פירוד ביניהם, אך הלבושים והיכלות הם ב' בחינות נפרדות מג' בחינות הנ"ל" כי השורש ונשמה והגוף שהם ג' הספירות כתר חכמה בינה, כנ"ל באות א', הנה הם נשתיירו בכל מדרגה גם לאחר צמצום ב', וע"כ הם מיוחדים במדרגה, אבל הלבושים והיכלות שהם ז"א ומלכות, הם נפרדו מכל מדרגה בצמצום ב', משום שנסתיימה בספירת הבינה, כנ"ל, וע"כ נפרדו ונעשו לבחינת מקיפין על המדרגה, כי כל מה שהמדרגה אינה יכולה לקבל עכשיו אלא לאחר זמן, נבחן שנעשה למקיף. לכן ז"א ומלכות שנפרדו מכל מדרגה, עתידים לחזור ולהתחבר בה לעתיד בגמר התיקון, ולכן נבחנים שנעשו למקיפין.

וז"ש הרב (בע"ח ש"ו פ"ב) "אמנם מעולם הנקודים ולמטה שהוא עולם אצילות היה חסרון אחד שלא נתגלה בהם בכל פרטיהם יותר מה' אורות פנימים וב' או"מ שהם מקיף לחיה ומקיף ליחידה" ע"ש. כי בפרצופי א"ק שמקודם עולם הנקודים, היו בהם ה' בחינות כח"ב זו"ן פנימים וכנגדן ה' בחינות כח"ב זו"ן אורות מקיפין. כי אין לך אור שאין בו פנימי ומקיף כנודע, כי כל אור פנימי יש לו מקיף מבחינת עצמו. אמנם בעולם הנקודים שנתעלה מקום הצמצום לספירת הבינה, נעשה חסרון גם בפנימים עצמם, כי ב' הספירות הפנימים, זו"ן, נפרדו מהמדרגה ונעשו למקיפין, ולא נשאר במדרגה זולת ג' הכלים כח"ב, שבהם מתלבשים ג' אורות פנימים נר"נ, אך חיה ויחידה אין כנגדן כלים בפרצוף, אך נשארים בחוץ בסוד מקיף. כמ"ש (בע"ח שער מ' דרוש י"ב) עש"ה.

ואין להקשות, א"כ היו צריכים להשאר בפרצוף ג' האורות הגדולים נשמה חיה יחידה, ורק רוח נפש היו צריכים להעשות למקיפין, שהרי האורות נשמה חיה יחידה מתלבשים תמיד בכלים דכתר חכמה בינה, ונפש רוח בכלים דז"א ומלכות, ולמה אומר שנר"נ נשארו בפרצוף, ויחידה חיה אין להם כלים. אכן צריכים לזכור כאן מה שכייל לן הרב (בע"ח שכ"ג פ"ו) אשר זה הכלל, שבבחינת הכלים, העליונים נגדלים מתחילה, והיפוכם הוא באורות, שבכניסת האורות אל הכלים נמצאים האורות התחתונים נכנסים מתחילה, כי בעת שאין שם אלא אור הנפש, הוא מתלבש בכלי דכתר. ובבוא אור הרוח יורד אור הנפש לכלי דחכמה והרוח מתלבש בכלי דכתר.

ובבוא אור הנשמה יורד אור הנפש לכלי דבינה, ואור הרוח לכלי חכמה, ואור הנשמה מתלבש בכלי דכתר. ובבוא אור החיה, יורד הנפש לכלי דז"א, והרוח לכלי דבינה, והנשמה לכלי דחכמה, ואור החיה מתלבש בכלי דכתר. ובבוא אור היחידה, יורד הנפש למקומו לכלי דמלכות, וכן הרוח לכלי דז"א, וכן הנשמה לכלי דבינה, והחיה לכלי דחכמה, ויחידה לכלי דכתר, עש"ה.

הרי שכל כמה שלא נכנסו כל ה' האורות נרנח"י בפרצוף, הנה לא לבד שהאורות אינם מלובשים בכלים המיוחסים להם אלא עוד יש ביניהם ערך הפכי, כי בעת שחסר יחידה, אין ד' האורות נרנ"ח מתלבשים בחו"ב תו"מ וכלי דכתר יהיה ריקן מאורו, אלא להיפך ממש, שכלי דמלכות נמצא ריקן מכל אור, כי ד' האורות מתלבשים בכלים כח"ב וז"א. ובעת שאין שם רק ג' אורות נר"נ, אינם מתלבשים בכלים בינה ז"א ומלכות, וב' הכלים כתר חכמה ישארו ריקנים מאור, אלא שמתלבשים בכח"ב, וב' הכלים התחתונים נשארים ריקנים. הרי שיש תמיד ערך הפכי בין הכלים והאורות, וזכור זה תמיד, כי זולת הכלל הזה אין שום הבנה בכתבי האר"י ז"ל.

ועל פי זה מובן היטב, שמעולם הנקודים ואילך, אחר שנעשה מקום צמצום חדש בכלי דבינה, וב' הכלים ז"א ומלכות נפרדו מכל מדרגה ונעשו למקיפין, הרי אי אפשר שיתלבשו בכל מדרגה זולת ג' אורות נר"נ, נשמה בכלי דכתר, רוח בכלי דחכמה, ונפש בכלי דבינה, וב' האורות יחידה חיה אין להם כלים להתלבש בהם. (כמ"ש הרב בע"ח ש"מ) אלא בגמר התיקון אחר שיחזרו שני הכלים ז"א ומלכות ויתחברו למדרגה כמו שהיו בצמצום א', הנה אז יורד הנפש לכלי דמלכות, והרוח לכלי דז"א, והנשמה תוכל אז לירד לכלי דבינה, ואז יתפנה מקום לב' האורות חיה יחידה, שיוכלו להתלבש בכלים דכתר חכמה.

הרי שחסרון הכלים ז"א ומלכות, מעלימים אורות חיה יחידה שאין להם מקום להתלבש, ולכן נבחנים הכלים ז"א ומלכות, שנעשו למקיפין לחיה יחידה, כלומר, שאי אפשר שחיה יחידה יחזרו למדרגה זולת על ידיהם, כי בחזרת כלי דז"א, מתפנה מקום לאור החיה שיתלבש במדרגה, ובחזרת כלי דמלכות מתפנה מקום גם לאור היחידה כנ"ל. ולפיכך אומר הרב (בע"ח ש"ו) "אשר מנקודים ואילך נעלמו הה"מ מכל פרצוף ולא יש עתה רק ב' מקיפין חיה יחידה לבד, וגם הם אינם מקיפים מבחינת עצמם" עכ"ל. כי מקודם צמצום ב' דא"ק שהיה בנקודים, שהיו ה' אורות פנימים נרנח"י מתלבשים בכלים שלהם כהלכתם, היו להם כנגדם גם ה' או"מ, וכל מקיף היה מבחינת עצמו, כי לפנימי דיחידה היה או"מ דיחידה, ולפנימי דחיה או"מ דחיה וכו'.

אבל אחר צמצום ב' דנקודים, שנעלמו ב' אורות יחידה חיה מכל מדרגה, א"כ אין עתה ה' מקיפים כנגד ה' פנימים שלמים, שהרי גם הפנימים עצמם חסרים עוד מחיה יחידה שבהם, ע"כ אלו חיה יחידה ייחשבו עתה למקיפים לנר"ן שנשארו במדרגה, ואחר שיושלמו להכנס בפנימים, דהיינו אחר שיתחברו שוב ב' הכלים ז"א ומלכות במדרגה וכל ה' פנימים יושלמו כהלכתם, אז ישובו ה' המקיפים הקודמים גם כן.

ונמצא עתה שני חסרונות, א' שנחסרו ונתעלמו הה"מ הקודמים מחמת החסרון שנעשה בפנימים עצמם, כנ"ל. וחסרון הב', כי אפילו אלו ב' מקיפים חיה יחידה שנשארו, אינם מקיפים מבחינת עצמם, שהרי אין כלל בפרצוף חיה יחידה פנימים המתיחסים אל המקיפים האלו, אלא המקיפים דחיה יחידה נמצאים מאירים לנר"ן שאינם מבחינתם, כנ"ל. והוא מטעם, כי באמת המה פנימים, וכל ענינם שנעשו למקיפים הוא מסבת הפירוד של ב' הכלים ז"א ומלכות, כנ"ל. וז"ש שם "אך לשאר הג' פנימים לא יש בהם בחינת מקיפים מבחינת נר"ן רק מבחינת יחידה חיה שמקיף כולם ולא מבחי' עצמם" דהיינו כמו שנתבאר.

ואין להקשות, למה בעץ חיים ש"מ, אומר הרב שיש ג' פנימים וב' מקיפים, ובע"ח ש"ו פ"ב, אומר שיש ה' פנימים וב' מקיפים. כי באמת יש ב' כלים ז"א ומלכות בכל מדרגה גם לאחר צמצום ב', אלא שאינם מבחינת עצמם אלא מבחינת התפשטות הבינה, כי כלי דבינה בעצמו נתפשט ג"כ לז"א ומלכות, ולפי שז"א ומלכות אלו אינם מקוריים אלא מבינה, לכן גם עתה אין לחשב יותר מג' כלים כח"ב בכל מדרגה. אלא התפשטות זו דכלי דבינה לז"א ומלכות, גרמה שאפשר עתה גם לב' האורות חיה יחידה להתלבש בפרצוף, אלא שאין להם כלי מיוחד והם מתלבשים תוך אור הנשמה. ומטעם זה אין אורות אלו דחיה יחידה בשלמות הזו כבעת שהיה להם כלים מיוחדים להתלבשות.

ולפיכך, בהתחשב עם המדרגות דא"ק בעת שהיו ה' כלים בפרצוף, נמצאים האורות חיה יחידה חסרים לגמרי אחר שנפרדו ונעשו לבחי' מקיפים דלבוש והיכל, וזה שאומר בשער מ' דרוש י"ב, שלא נשאר בפרצוף זולת ג' אורות פנימים נר"נ. אמנם בהתחשב עם המדרגות עצמם דצמצום ב', הרי יתכן גם בהם שיהיה ה' פנימים נרנח"י, מכח ב' כלים חדשים דזו"ן המתפשטים מבינה כנ"ל, אלא שחיה יחידה מתלבשים בהם תוך אור הנשמה כנודע.

 

יז) ובין ב' אלו, שהם בין הגופים ובין הלבושים, שם הם מדור הקליפות, והם ממש נדבקים באחור אור הגוף. וטעם הדבר מפני שג' בחי' הפנימיות יש בתוכם או"פ, והיותר גרוע באו"פ יוצא בתוך העור, ושם מסתיים. ואור המקיף הוא להיפך, כי אור היותר חיצון הוא גדול יותר, כנודע. נמצא כי אור מקיף שבלבוש היותר פנימי הנדבק אל הגוף, הוא אור המקיף היותר קטן שיש בכולם.

אור פשוט

יז) או"מ שבלבוש וכו' הוא או"מ היותר קטן וכו': כבר נתבאר זה בדיבור הסמוך, שכלי ז"א שנפרד מכח צמצום ב' נעשה למקיף דחיה, ונקרא לבוש. וכלי דמלכות שנפרד מהמדרגה, נעשה למקיף דאור היחידה. והוא מטעם ערך ההפכי שיש בין הכלים להתלבשות האורות, עש"ה. וע"כ המקיף דלבוש, הוא יותר קטן מהמקיף דהיכל, כי מקיף דלבוש הוא חיה, ומקיף היכל הוא יחידה.

 

יח) לכן הקליפות מדורם שם באמצע, במקום שאין שם לא או"פ ולא או"מ, והוא באמצע בין הפנימי למקיף, ושם נקרא מקום החשך. והענין הזה בכל עולם ועולם בבחי' הקליפות אשר בעולם ההוא.

 

יט) ואמנם אחר שבארנו הדבר בפרטות, נדבר בכללות. והוא, כי הנה נודע שבפנימיות הא"ק הוא הא"ס המתלבש בשורש הנשמות של י"ס שבו, ואלו מתלבשין בבחי' הנשמות של כל הי"ס שבו, ואלו מתלבשין בי"ס של בחי' הגוף של א"ק.

 

כ) ומהראוי היה שהי"ס של הגופים יתלבשו בי"ס דלבושים, ואמנם אינו כן לסבה הנ"ל, אמנם ג' בחי' עתיק דאצילות מסבבות אל ג' בחינות אלו דא"ק, כיצד, הרי שהי"ס דגופות דא"ק מתלבשים תוך י"ס השרשים של הנשמות י"ס דעתיק דאצילות, ואלו מתלבשים בי"ס של בחי' נשמות דעתיק דאצילות, ואלו מתלבשים בי"ס דגופות דעתיק דאצילות.

 

כא) וכעד"ז בחי' השרשים וגופים ונשמות דא"א מלבישין לגופות דעתיק. וכעד"ז ג' בחי' דאבא מלבישין לא"א. וכן ג' בחינות דאמא לאבא, וג' בחי' דז"א לאמא, וג' בחי' נוקבא לז"א. והרי עתה נשלמו כל בחי' הגופות עד נוקבא דז"א. והנה כאן באחורים דגופות הנוקבא נדבקים כל הקליפות דאצילות די"ס שבהם, ואלו הם ע"ד הנ"ל.

 

כב) ולזה צריך שנודיעך ענין הלבושים והיכלות מה עניינם. דע כי הלבושים הם בחי' הכלים אל או"מ, ובין כל לבוש ולבוש יש או"מ א', ואלו הם בחינות אורות דמקיפים דיושר על כל האצילות. כנזכר במ"א, שיש ג' בחי' כלים המקיפים, ועליהם מקיפין (האורות) דנר"ן וכנ"ל.

אור פשוט

כב) שיש ג' בחינות כלים המקיפים ועליהם מקיפים דנר"ן: יש דפוסים שכתוב בהם, ועליהם מקיפים האורות דנר"ן. אמנם מלת "האורות" הוא ט"ס. כי בחי' הכלים המקיפים דיושר שהם הלבושים, הרי הם כלים דז"א, כמ"ש לעיל, ובחינת האו"מ שעל הכלים דמקיפים האלו, הם מקיף חיה ולא אורות נר"ן, כמ"ש הרב בע"ח ש"ו פ"ב שהבאנו לעיל "אשר לא יש מקיפים מבחי' נר"ן רק מבחי' יחידה וחיה אשר מקיף כולם ולא מבחי' עצמם" עכ"ל, עש"ה.

הרי שאין כלל אורות מקיפים מבחי' נר"ן. אמנם בשאר דפוסים איתא "ועליהם מקיפין דנר"ן" ולא כתוב שם מלת אורות, והיא הגרסא האמיתית. שפירושו, כמו שיש ג' כלים פנימים, חיצון תיכון פנימי, שבהם מתלבשים ג' אורות פנימים נר"ן, כן יש בבחינת הלבושים ג"כ ג' בחינות כלים מקיפין, פנימי תיכון חיצון, אשר עליהם סובבים אורות המקיפין המאירים אל נר"ן הפנימים, כמ"ש בע"ח ש"מ דרוש י"ג ע"ש.

ואע"פ שאו"מ הזה הוא בחינת או"מ דחיה, מ"מ הוא מאיר אל נר"ן פנימים, אע"פ שאין אור מקיף זה מבחינת עצמם, כנ"ל בדברי הרב, וע"כ נבחן למקיפים דנר"ן, והבן.

 

כג) ואותן הכלים דמקיפין הם הלבושים. וכן ההיכלות, הם העגולים, כנזכר בכל מקום שהם סובבים על אורות המקיף שהם הלבושים כנזכר, והם בחינת הרקיעים המתעגלים, שהם בחי' ההיכלות של עולם ההוא.

 

כד) ולכן אלו העגולים הם סובבים על כל הבחי', כי הם דמיון בתים שבתוכם דר האדם, ועליהם הוא הארת המקיפים גדולים מאד, שא"א להם להכנס תוך גבול ומדה.

כי אפילו בתוך הבתים והיכלות, שהם כלים גדולים במאד מאד, אינם יכולים להתצמצם שם, ומכ"ש בכלים קטנים דמיון גופים.

ולכן אל תתמה אם אורות המקיפים הם בעיגולים ובלבושים, כי אדרבא לרוב גודלם אינם מתלבשין בגוף, אלא במקום רחב מאד מאד, וכל מה שהמקום רחב יש אור יותר גדול מקיף, והדבר מובן.

אור פשוט

כד) דמיון בתים שבתוכם דר האדם ועליהם הוא הארת המקיפים גדולים מאד: כבר נתבאר, שבחינת ההיכלות והבתים הם או"מ דיחידה, וז"ש, שעליהם הארת המקיפים גדולה מאד, כי אור יחידה הוא הגדול מכל האורות.
וכל מה שהמקום רחב יש אור יותר גדול מקיף: כלומר, כי החלל הרחב שבמקום, יורה על הרחקת האור המקיף מן האדם היושב בתוכו, דהיינו מהכלים הפנימים שלו.

ולפיכך, בחינת האו"מ דלבושים, שהוא או"מ רק מבחינת חיה שהוא קטן מאור היחידה, אין כל כך ריחוק וחלל בין הלבושים וגוף האדם, כי קרוב הוא להאיר לכלים הפנימים. משא"כ הבתים והיכלות שהם בחינת מקיפים לאור היחידה הגדול מאד, הנה הכלים הפנימים רחוקים מאד מלקבל האור מקיף הזה כי גדול הוא, וע"כ יש ריחוק גדול בין האדם וכלים פנימים שלו, לבין כותלי הבתים והיכלות שהם הכלים המקיפים.

 

כה) ונבאר ענין עולמות בי"ע עצמם מה היתה בחינתם. דע כי אין דבר שאין בו פנימיות וחצוניות, אפילו בבחינת הכלים כנזכר לעיל. ואמנם מחצי תפארת ונה"י דאדם קדמון עד סיום רגליו, החצוניות שלהם נחלק לב' בחינות, והנה החצוניות שלהם מצד פנים הוא הנקרא בריאה, ושמצד אחור נקרא יצירה.

אור פשוט

כה) אין דבר שאין בו פנימיות וחיצוניות אפי' בבחינת הכלים: הכלים הראוים לקבל אורות ג"ר נקראים פנימיות, והכלים שאינם ראוים לקבל אורות ג"ר נקראים חיצוניות. ולפיכך נחלק כל פרצוף על הטבור, שמטבורו ולמעלה הוא ראוי לקבל ג"ר ונקרא פנימיות. ומטבורו ולמטה שאינו ראוי שם לקבל ג"ר, נקרא חיצוניות.

וכן הכלים שמטבורו ולמטה עצמם, מתחלקים ג"כ לפנימיות וחיצוניות, והיינו, בשעה שמתלבש ונעשה מוחין בתחתון, שאז מתחלקים נה"י דעליון לג' שלישים ראש תוך סוף, דהיינו לחב"ד חג"ת נה"י, כי מתפשטים ונעשים בתחתון לפרצוף שלם רת"ס, כנודע, ועל כן מתחלקים הנה"י שמטבור ולמטה ג"כ לפנימיות וחיצוניות, כי חב"ד חג"ת שבו עד הטבור נקראים פנימיות, והשלישים תתאין דנה"י, שהם נה"י דנה"י, הם נקראים בו חיצוניות.

מחצי ת"ת ונה"י דא"ק עד סיום רגליו החיצוניות שלהם נחלק לב' בחי' וכו' מצד פנים הוא נקרא בריאה וכו': כאן צריכים לדעת המצב של פרצופי א"ק ונקודים, וזה נתבאר בספר תלמוד עשר הספירות חלק ו', ונביא פה את הקיצור, כי ע"ס הראשונות שיצאו אחר צמצום א' נקראות הוי"ה פנימאה דא"ק, או א"ק הפנימי, שהוא קו א"ס ב"ה המתחיל סמוך למקיף הא"ס ב"ה ומסתיים בנקודה דעוה"ז, ועליו מלביש מפה דראשו עד הטבור פרצוף ע"ב דא"ק,

ומפה דראש דע"ב הזה עד סיום רגלים דא"ק הפנימי מלביש פרצוף ס"ג דא"ק, שהוא עד הנקודה דעולה"ז. אמנם פרצוף זה דס"ג דא"ק מתחלק בעצמו לב' פרצופים מיוחדים הנקראים טעמים ונקודות, אשר פרצוף הטעמים שלו מתחיל בפה דראש ע"ב דא"ק ומסתיים בשוה עם רגלי ע"ב, דהיינו עד הטבור דא"ק הפנימי ושם נפסק. ופרצוף הנקודות דס"ג דא"ק מתחיל במקום הטבור דא"ק הפנימי אחר הסיום דטעמים דס"ג, ומסתיים בשוה עם רגלי א"ק הפנימי שהוא מקום הנקודה דעוה"ז.

והנה אלו תנה"י דא"ק שהרב מביא כאן, הוא תנה"י דא"ק הפנימי, שהוא הוי"ה פנימאה הנ"ל. שהוא מתלבש מטבורו ולמטה תוך כל פרצוף נקודות דס"ג דא"ק, כנ"ל.

ולפיכך הוא נבחן לפרצוף שלם רת"ס, וע"כ הוא נחלק לארבע חלוקות: פנימיות וחיצוניות, ופנים ואחור. תחילה הוא מתחלק לפנימיות וחיצוניות, אשר חב"ד חג"ת שבו עד החזה נקרא פנימיות, ומחזה עד סיום רגליו בעוה"ז נקרא חיצוניות. ואח"כ מחזה ולמטה שבו מתחלק ג"כ לב' בחינות: פנים ואחור, אשר מחזה עד סיום הת"ת הוא נקרא פנים. ונה"י שלו נקרא אחור. והפנים הוא בחינת בריאה, והאחור הוא בחינת יצירה ועשיה. כמ"ש להלן.

 

כו) וכאשר עלה ברצון המאציל להאציל עולם הנקודין, כבר נתבאר למעלה, כי אדם קדמון צמצם עצמו שנית והעלה פנימיות האור מחצי תפארת

אור פשוט

כו) צמצם עצמו שנית והעלה פנימיות האור מחצי ת"ת שבו ולמטה והעלהו למעלה ואח"כ יצא האור ההוא דרך העינים וכו': ענין צמצום זה השני דא"ק, כבר נתבאר באות ט"ז ד"ה אמנם. כי הצמצום הראשון היה רק על ספירת המלכות שלא תקבל לתוכה אור העליון, ונמצא משום זה שהמלכות עשתה סוף וסיום על אור העליון, אבל הצמצום השני נעשה במקום בינה, כי המלכות עלתה ונתחברה בבינה עצמה, שמחמת זה נסתיים אור העליון במקום ספירת הבינה.

עש"ה. ואין הפירוש שבינה עצמה נצטמצמה שלא לקבל את אור העליון, אלא מתוך שהמלכות המצומצמת מכבר, נתערבה ונתחברה עתה בבינה, הרי אור העליון נפסק שם מכח המלכות שבבינה, וע"כ נפסק אור העליון במקום ספירת בינה.

ויש במלכות המצומצמת הזו ב' בחינות: א' היא מלכות המזדווגת בזווג דהכאה עם אור העליון, שעי"ז היא מעלית או"ח ממטה למעלה ומלבשת את אור העליון, שהלבשה זו עושות עשר ספירות דראש הפרצוף, וכן היא מתפשטת בכח האו"ח הזה שהעלתה לע"ס מינה ובה, ומוציאה ע"ס דגוף הפרצוף עד סיום רגלין, כמ"ש בתע"ס חלק ג'.

ובחי' הב' של המלכות היא בחינת המלכות המסיימת את אור העליון, כי אחר שהמלכות בכח האו"ח שבה נתפשטה ממעלה למטה מינה ובה לע"ס דגוף, הנה רק הט"ס העליונות שבאו"ח שלה ראוים לקבל בתוכם אור העליון, אבל המלכות שלה אינה ראויה לקבל מחמת הצמצום שנעשה עליה, וכיון שאינה ראויה לקבל נמצאת מפסקת את אור העליון, והגוף מסתיים. באופן, שכל סיום רגלין של פרצוף, נעשה מפאת המלכות המסיימת.

וב' בחינות אלו נקראות ג"כ מלכות דראש ומלכות דגוף, כי מלכות דראש היא מלכות המזדווגת כנ"ל, ומלכות דגוף היא מלכות המסיימת כנ"ל.

גם נתבאר לעיל (אות א', ד"ה וצריכים) שרק ע"ס דראש וג"ר נקראות כח"ב תו"מ, אבל ע"ס דו"ק וגוף אינן נקראות כח"ב תו"מ אלא חג"ת נ"ה, ע"ש. ונודע שכל גוף נבחן לו"ק כלפי הראש שלו, ונמצא שחג"ת הוא ממש כמו כח"ב, אלא שבגוף נקרא כח"ב בשם חג"ת, כנ"ל.

ונמצא עתה בצמצום ב' שעלתה בחי' המלכות המצומצמת לספירת בינה, יש להבחין ג"כ ב' בחי' הנ"ל של המלכות, אשר מלכות דגוף שהיא בחינת מלכות המסיימת, עלתה למקום בינה של הגוף דהיינו לספירת ת"ת, כי ת"ת היא ספירת בינה דגוף, כנ"ל.

ובחינה ב' של המלכות שהיא מלכות דראש המזדווגת, עלתה לספירת בינה של ראש המכונה נקבי עינים, כי ע"ס של ראש מכונות גלגלתא עינים אזן חוטם פה, כנודע. ועינים היא חכמה של ראש, ונקבי עינים היא בינה נוקבא דחכמה, ונמצא עתה מקום הזווג של מלכות דראש המזדווגת בהכאה עם אור העליון, שהיא במקום נקבי עינים, כי מלכות המזדווגת עלתה ממקום הפה אל נקבי עינים כמבואר.

וזה אמרו "צמצם עצמו שנית והעלה פנימיות האור מחצי ת"ת שבו ולמטה והעלהו למעלה, ואח"כ יצא האור ההוא דרך העינים" דהיינו כנ"ל, כי מלכות דגוף המסיימת את הגוף, עלתה תוך הבינה דגוף הנקראת ת"ת, ונסתיים עתה הגוף תוך הת"ת, ונמצא כל האור שהיה מתפשט מחצי ת"ת ולמטה, הוכרח עתה להסתלק משם ולעלות למעלה מחצי הת"ת,

דהיינו למעלה ממלכות המסיימת. ועד"ז המלכות דראש המזדווגת, עלתה עתה ממקום הפה אל נקבי עינים, ושם נעשה הזווג דהכאה, וז"ש, "ואח"כ יצא האור ההוא דרך העינים" כי ע"י הצמצום החדש הזה נעשה הזווג בנקבי עינים, וקומת הזווג מתפשטת ויוצאת למטה דרך העינים, והיא קומת הע"ס דנקודים המתפשטים מטבור ולמטה דא"ק, דהיינו תוך הכלים של פרצוף הנקודות דס"ג העומדים מטבור ולמטה דא"ק כנ"ל, ועי' בתע"ס חלק ו'.

ויתבאר לקמן, שגם פרצוף נקודות דס"ג עצמו העומד מטבור ולמטה, נמצא מתחלק ג"כ מפאת צמצום ב', על דרך שביאר הרב בס"ג הכולל דא"ק שבו נעשה הזווג בשביל הנקודות. כי תיכף בעת שנעשה הצמצום החדש, עלתה מלכות המסיימת ממקום רגלים דפרצוף נקודות דס"ג, למקום החזה שבו, ונמצא שכל הכלים שמחזה ולמטה נפרדו מפרצוף זה, ונפלו לבחינת למטה מרגלי א"ק הפנימי, כי כבר נמצאים מתחת המלכות המסיימת העומדת עתה במקום החזה.

 

כז) ואמנם תכף בעת הצמצום, שהוא עליית האור למעלה, טרם צאתו מן העינים, ועדיין לא נעשו הנקודים, תכף נחשכו שתי בחינות החיצוניות, כי האור הפנימי נסתלק למעלה, ולא יכלו לעמוד שם, וירדו למטה תחת רגלי היושר של אדם קדמון, במקום האור המקיף אשר תחת רגלי היושר של אדם קדמון בלבד.

אור פשוט

כז) תכף בעת הצמצום וכו' טרם צאתו מן העינים וכו' נחשכו שתי בחינות החיצוניות וכו': פירוש, כי ענין עלית המלכות המסיימת לחצי ת"ת דא"ק שביאר הרב לעיל, הנה באמת לא עשה שום רושם בא"ק עצמו, ועליות אלו של המלכות, היו כדי לעשות זווג חדש לצורך התחתון שהם הנקודים, אבל בא"ק עצמו לא היה שום שינוי, כי כל צמצום היוצא מחדש, פועל רק ממקום יציאתו ואילך, אבל אינו פועל משהו על העליונים משם. ולפיכך לא נעשה שום סיום חדש תוך פרצוף א"ק עצמו, אלא כל הסיום החדש שנתחדש בצמצום הזה, פעל רק על הכלים דפרצוף התחתון דא"ק הנקרא נקודות דס"ג, המתחיל מטבור ולמטה דא"ק ומסתיים בנקודה דעוה"ז. כנ"ל.

כי הנה גם בפרצוף זה דנקודות דס"ג דא"ק, נעשה בו ג"כ סיום חדש מתוך עלית המלכות למקום בינה, וכאן פעל הצמצום להפריד את הכלים הנמצאים למטה מחזה שלו, מפאת המלכות המסיימת שעלתה שם. ונמצא כל החלק הזה שמחזה ולמטה עד לנקודה דעוה"ז נפרד מבחי' הפרצוף, ואינו ראוי לקבל שום אור, בדומה ממש לנקודה דעוה"ז שמתחת רגלי א"ק הפנימי. (הרב מכנה פרצוף זה בשם חצי ת"ת ולמטה דא"ק, ובמקומות אחרים קורא אותו נקודות דס"ג, (עי' בשער ההקדמות דרוש ד' בעולם הנקודים) והוא פרצוף שלם ראש וגוף כנ"ל, שמכח הצמצום החדש נסתלק כל האור ממנו ועלה למעלה מטבור דא"ק, כנ"ל בדברי הרב).

וזה אמרו "שתכף בעת הצמצום וכו' טרם צאתו מהעינים וכו' נחשכו שתי בחינות החיצוניות כי האור הפנימי נסתלק למעלה" כמ"ש לעיל, שיש ד' חלוקות בפרצוף הזה דנקודות דס"ג, שמחזה ולמעלה נקרא פנימיות, ומחזה ולמטה נקרא חיצוניות. וגם מחזה ולמטה נחלק לב' בחינות: פנים ואחור, ואלו ב' הבחינות דחיצוניות דהיינו פנים ואחור שמחזה ולמטה, נפלו ונפרדו ממנו, מחמת עלית המלכות המסיימת אל מקום החזה. וז"ש "שנחשכו שתי בחינות החיצוניות כי האור הפנימי נסתלק למעלה". כלומר, שמחמת עלית מלכות המסיימת למעלה מהם, נתרוקנו מכל אור הפנימי שבהם.

ומ"ש "תיכף בעת הצמצום טרם צאתו מהעינים", הכונה היא, מטרם שנעשה הזווג על מלכות דראש שעלתה למקום העינים, כי אז נתרוקן באמת כל הפרצוף הזה, ואפילו הכלים הפנימים שבו שמחזה ולמעלה, כי כל האורות שמטבור דא"ק ולמטה נסתלקו כנ"ל, אמנם הכלים שמחזה ולמעלה, אע"פ שהאורות נסתלקו מהם, עכ"ז לא נפרדו מבחינת אצילות, כי מלכות המסיימת עומדת גם עתה למטה מהם, וע"כ אחר הזווג הם ראוים לקבל אור העליון, משא"כ אלו ב' בחינות החיצוניות הנמצאים תחת המלכות המסיימת, הרי נפרדו לגמרי מאצילות, וכמו שהיו נמצאים מתחת לנקודה דעוה"ז הם דומים, ואפילו אח"כ כשיעשה הזווג בעינים, גם אז לא יהיו ראוים לקבל אור העליון, להיותם מתחת נקודת הסיום.

וירדו למטה תחת רגלי היושר של א"ק, במקום האור המקיף אשר תחת רגלי היושר של א"ק: כלומר, ששתי הבחינות החיצוניות הנ"ל שהם מחזה ולמטה דנקודות דס"ג, ירדו עתה מתחת רגלי א"ק במקום העתיד לעמוד שם או"מ דיושר. כי סיום רגלי א"ק הוא בנקודה דעוה"ז, והם ירדו ונפלו עתה מתחת לנקודה דעוה"ז, כי כלפי פרצוף נקודות דס"ג שהמלכות המסיימת עלתה בו למקום בינה דגוף שהיא נקודת החזה שבת"ת,

הרי שם בנקודת החזה כבר הסיום על אור העליון, ונעשו הכלים שמחזה ולמטה חושך גמור כמו העה"ז ממש הנמצא מתחת רגלי א"ק, וע"כ נבחן ששתי בחינות החיצוניות ירדו למטה מרגלי א"ק, למקום החושך, שאח"כ לכשיעשה הזווג בנקבי העינים, עתיד לצאת שמה האו"מ דיושר ועגולים דנקודים ומאירים שם. אבל עתה מטרם שנעשה הזווג בנקבי העינים, והאו"מ דיושר עוד לא יצא שם מתחת רגלי א"ק, הרי המקום הזה חושך גמור.

ויש לזכור מ"ש לעיל, שהסיום החדש במקום בינה דגוף הנעשה בצמצום ב', אינו נודע כלום לפרצוף א"ק עצמו, והוא מסתיים תמיד בנקודה דעוה"ז כמו מטרם שנעשה צמצום הב'. וכל ענין הסיום החדש פעל רק על פרצוף נקודות דס"ג דא"ק, הנקרא פרצוף תנה"י דא"ק, ולפיכך מעריך הרב את נפילת הכלים שמחזה ולמטה דס"ג בערך א"ק הפנימי, שנפלו למטה מרגלין, כי אותה נקודה המסיימת רגלי א"ק הפנימי עלתה לחזה דפרצוף נקודות דס"ג, וסיימה שם את אור העליון, ונבחנים הכלים שמחזה ולמטה שהם מתחת רגליו של א"ק הפנימי, והבן היטב.

 

כח) ולא לקח שאר מקום כל אור המקיף או יותר למטה ממנו, והאור המקיף דיושר אשר תחת רגליו עלה במקומם למעלה סביב פנימיות נה"י דאדם קדמון.

אור פשוט

כח) ולא לקח שאר מקום כל אור המקיף או יותר למטה ממנו: יורה בזה, שאין הכונה שהכלים לקחו כל המקום של המקיף דיושר, כי מקיף זה עתיד לצאת ולהתעגל בריחוק מקום מאד מרגלי א"ק, דהיינו בכל אותו השיעור שמתעגל למעלה ממרכז הטבור דא"ק, כי כן דרך העיגול, שמתעגל ממרכזו בריחוק שוה, כי בעיגול נחשב המרכז לבחינת הסוף שלו, כנודע.

ונמצא שנקודה האמצעית של המקיף דיושר הזה היא בנקודת החזה דפרצוף נקודות דס"ג, כי שם עלתה המלכות המסיימת, והמקיף דיושר מתעגל סביבה במרחק שוה מלמעלה כמו מלמטה. והעיגול העליון שהוא חיצון מכולם הוא ספירת הכתר של או"מ, והבא אחריו הוא חכמה דמקיף, עד שבמרכז ממש היא המלכות דאו"מ, כנודע. ולפי"ז אין שום חילוק באו"מ במעלה ומטה, כי הכתר שלו הוא מרוחק מן המרכז למעלה כמו שהוא מרוחק מן המרכז למטה וכו' עד"ז.

ונמצא שכל המתרחק מן המרכז ולמטה הוא יותר חשוב, כי גם מלמטה נמצא עיגול המלכות קרוב למרכז, ותחתיו עיגול ז"א, ותחתיו עיגול בינה, ותחתיו עיגול חכמה, והתחתון שבכולם הוא עיגול הכתר. ועל פי זה נמצא שגם מטרם יציאת האו"מ דיושר מהעינים, נמצא המקום שלו היותר תחתון שהוא יותר משובח.

ולפיכך לא לקחו הכלים הנפולים שמחזה ולמטה דנקודות דס"ג כל מקומו של או"מ דיושר, אלא נשארו עומדים בסמוך למתחת רגלי א"ק, אשר נחשב עוד למקום המלכות דמקיף דיושר ולא למטה משם, שהוא יותר חשוב, ששם מקום הט"ר דמקיפי היושר. וזה אמרו "ולא לקח שאר מקום כל או"מ או למטה ממנו" אלא רק מקצת המקום, דהיינו הסמוך לרגלי א"ק, ולא למטה ממנו. (עיין בסוף הספר בציור ובהסבר שלצדו מאת מחבר פירוש מעלות הסולם זצ"ל).

והאו"מ דיושר אשר תחת רגליו עלה במקומם למעלה סביב פנימיות נה"י דא"ק: אין הכונה על האו"מ דיושר ממש, שהרי זה האו"מ עוד לא יצא כלל, כי הוא יוצא מהזווג שבנקבי עינים, וכאן המדובר הוא מטרם שנעשה הזווג שם, כנ"ל. אלא הכונה היא על האור המסתלק מאותם הכלים הנפולים דב' בחינות החיצוניות שמחזה ולמטה.

כי האור הזה המסתלק מהם הוא עתיד להכלל בב' המקיפים דלבושים והיכלות כמ"ש לעיל בדברי הרב, שמבחינת זו"ן שנפרדו מהמדרגה מתחת צמצום ב', נעשו ב' מקיפין דלבוש והיכל, או"מ דיושר נעשה מהלבושים שהם הכלים של ז"א שנפרדו, ואו"מ דעיגולים נעשה מהיכלות שהם הכלים של המלכות שנפרדו, כנ"ל (אות כ"ב וכ"ג)

ומשמיענו הרב שזה האור שנפרד מכלים דז"א העתיד להיות מקיף דיושר, הנה הוא נסתלק מהכלים הנפולים העומדים מתחת רגלי א"ק, ועלה במקומו הקדום, דהיינו במקום נה"י דא"ק ששם הלבישו מקודם צמצום ב'.

כי זה הכלל, אשר באורות אינו נוהג שום נפילה, וע"כ נשארו במקום הכלים שלהם כמקודם לכן, בלי שינוי כלל, ורק הכלים לבד הם נפלו מתחת רגלי א"ק. וזה אמרו "והאו"מ דיושר אשר תחת רגליו עלה במקומם למעלה וכו'" דהיינו במקום שהיו מלבישים אותם הכלים שלהם.

ויש לדעת שאלו ב' הבחינות של החיצוניות דתנה"י דא"ק, שהם מחזה ולמטה דנקודות דס"ג, שנפלו מתחת רגלי א"ק, אינם באמת אלא בחינת הכלים דז"א ומלכות של הפרצוף הזה, כי ע"י עלית המלכות למקום בינה, נחלקה הבינה לשתים, לג"ר וזו"ן, וג"ר שלה נשארו במדרגה, ורק זו"ן שלה נפלו למטה, ונמצא שיש כאן בחי' זו"ן דבינה וזו"ן כוללים,

הרי שלא נפלו אלא הכלים דזו"ן, כי זו"ן דבינה נחשבים ג"כ לז"א ומלכות. ונמצא, שלא כל הבינה דגוף הנק' ת"ת נפל למטה, אלא החצי שבו, דהיינו בחינת זו"ן דת"ת הזה, הנבחן למחזה ולמטה עד סיום הת"ת.

ובזה תבין היטב את ב' הבחינות החיצוניות שמחשב הרב לפנים ואחור. כי יש כאן ב' בחינות זו"ן, א', זו"ן ממש. וב', זו"ן דבינה שהוא חצי ת"ת התחתון, וע"כ זו"ן דבינה נחשבים לבחינת פנים, וכלים דזו"ן האמיתים נחשבים לבחינת אחור. וע"כ מבחינת הכלים דפנים נעשה עולם הבריאה, להיותם בחינת בינה, ובריאה היא בינה כנודע. ומבחינת הכלים דאחור נעשה יצירה ועשיה, להיותם זו"ן אמיתים ממש, כנ"ל.

 

כט) והנה ברדת בריאה ויצירה למטה מרגליו, לא עמדו במקומם הראוי להם, וע"י ירידתם זו הוחשך בם חיצוניות צד האחור יותר ויותר, מחמת שנתרחק יותר מן האור העליון, ואז ירדה חיצוניות של חיצוניות האחור למטה למקום הנקרא עשיה.

אור פשוט

כט) ברדת בריאה ויצירה למטה מרגליו, לא עמדו במקומם הראוי להם וכו' ואז ירדה חיצוניות של חיצוניות האחור למטה למקום הנקרא עשיה: נתבאר לעיל שיש בכלים אלו שנפלו ב' בחינות: פנים ואחור, שהפנים הוא בריאה, והאחור כולל יצירה ועשיה. והם נקראים פנימיות וחיצוניות דאחור, הפנימיות דאחור היא יצירה וחיצוניות דאחור היא עשיה.

וז"ש הרב, שהכלים נפלו למטה מרגלי א"ק ולא עמדו במקומם הראוי להם, כי אם עמדו במקומם הראוי להם היו מלבישים הנה"י הפנימים דא"ק כמו בי"ע המתוקנים היום, והיו מסתיימים בשוה עם הנה"י הפנימים דא"ק דהיינו עם רגלי א"ק, כי עולם עשיה של היום הוא במקום הסיום של רגלי א"ק.

אבל אז מטרם שנעשה הזווג בנקבי עינים, הרי נפלו כולם למטה מרגלי א"ק והם עומדים כולם למטה ממקומם, עד שעולם העשיה שהוא חיצוניות דאחור כנ"ל, ירד למטה ממקום הנקרא עשיה, וכן הבריאה למטה ממקום הנקרא היום בריאה, וכן עולם היצירה למטה ממקום הנקרא היום יצירה, שהרי כולם נמצאים מתחת לנקודת הסיום דרגלי א"ק שהיא בנקודה דעולם הזה. ומ"ש למטה למקום הנקרא עשיה, צ"ל למטה ממקום הנקרא עשיה, כי רגלי א"ק מסתיימים בנקודה דעוה"ז שהוא למטה ממקום הנקרא עשיה.

 

ל) והנה אח"כ יצא הארת אור עליון דרך העינים, והלביש מחצי תפארת אדם קדמון ולמטה, ונעשה עולם הנקודין. והאור העיקרי שהוא השרש נשאר בפנים. וכבר נתבאר כי העגולים של הנקודים הם היוצאים תחלה, ובהתעגלם סביב נה"י דאדם קדמון גם מסבבים תחת רגלי יושר שלו, והפסיקו בין תחת רגליו אל החיצוניות, שהם בריאה ויצירה שירדו שם כנזכר, וגרשום משם, ולא מצאו מקום, והעלו את שתי בחינות החצוניות האלו למקומם למעלה באחור אלו הנקודים.

אור פשוט

ל) העגולים של הנקודים הם היוצאים תחלה וכו' גם מסבבים תחת רגלי יושר שלו: כן הוא בכל הפרצופים אשר עיגולים קודמים ליושר, והוא מטעם, כי העיגולים יוצאים מזווג דמלכות של ראש מבחינת ממטה למעלה, וכל הארתם היא הארת ראש בלבד, אבל מבחינת התפשטות המלכות ממעלה למטה לבחינת ע"ס דגוף הנקרא יושר, אין לעגולים חלק בהם כלל, כמ"ש בע"ח שער א' ענף ד'. ולפיכך נמצא תמיד שעגולים קודמים ליושר, כמו שהראש קודם לגוף. וענין זה נתבאר היטב בתע"ס בחלק ב'.

והנה יש ב' בחינות עיגולים, דהיינו, עיגולים מצמצום א' ועיגולים מצמצום ב'. כי עיגולים הם בחינת מקיפים, כמ"ש הרב לעיל באות כ"ג ע"ש. כי אחר שנצטמצמה המלכות מלקבל לתוכה אור, הרי נעשה חסרון כלי אחד בע"ס, וכלי קבלה זה שנחסר בצמצום א', נפרד מהפנימים ונעשה למקיפים בפרצופי א"ק, ומבחינת הזווג שממטה למעלה שהיה במלכיות דראשי א"ק יצאו האו"מ אל עיגולים אלו. כי כל זה החלק שהמלכות דראש היתה צריכה לקבל אלמלא היה עליה צמצום, יצא לחוץ מהראש, ונעשה למקיפים על הכלים דעגולים.

באופן שהכלים דעיגולים הם מבחינת המלכות המקבלת, שנחסרה מן ע"ס הפנימים דראשי א"ק. והאו"מ של העיגולים הם כל שיעור האור שהיה מקובל בע"ס דראש, אם לא היה צמצום על המלכות, והבן. אמנם מבחינת התפשטות המלכות לע"ס דגוף אין עוד בחינת עיגולים, כי התפשטות זו ממעלה למטה הוא מכח האו"ח של המלכות המצומצמת מכבר בזווג דהכאה של ראש,

וכבר אין בה אותה המלכות המקבלת שתעשה ממנה כלים דעיגולים, ולא נתפשט כלל שום אור השייך למלכות המקבלת הזו שיהיו לאו"מ, להיותם כבר למטה ממסך שבמלכות דראש. ונמצא אחר שנתפשט היושר דא"ק, דהיינו ע"ס דגוף שממעלה למטה, אין עוד שום עיגולים ראוים לצאת ממנו.

אמנם בעת צמצום ב' דא"ק, שנעשה הצמצום במקום בינה, וב' הכלים זו"ן יצאו ונפרדו מבחינת קבלת אורות לתוכם, ואינם ראוים לכלים פנימים, הנה אז נעשו עיגולים חדשים לגמרי, מבחינת ב' הכלים האלו, שהם מכונים ג"כ לבושים והיכלות, שעיגולים הנעשים מכלים דז"א, נקראים לבושים, והאו"מ שבהם נקראים מקיפים דיושר. ועיגולים הנעשים מכלים דמלכות נקראים היכלות או בתים, והאו"מ שבהם נקראים או"מ דעיגולים. הרי שיש ב' בחינות עיגולים מב' בחינות הצמצומים.

וז"ס אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, כמ"ש בע"ח (ש"ח פ"א). כי לאחר שיצא א"ק בבחינת היושר שלו, שהם ע"ס דגוף, הנה אינו צריך עוד שיצאו ממנו בחינת עיגולים כלל, כי כל מה שנפרד מע"ס דא"ק, שהיא בחינת מלכות המקבלת שמטרם הצמצום, הנה היא כבר נפרדה בזווג של ראש, כנ"ל, ומהמסך ולמטה, נתפשטה רק בבחינת ט"ר לבד בכלים הפנימים, ואין שם עוד בחינת כלים להפרד ולהעשות לעיגולים.

וז"ס והאלקים עשה את האדם ישר, כלומר שכבר נתקן ויצא הגוף דאדם בבחינת יושר, אבל, והמה בקשו חשבונות רבים, "והמה" סובב על ע"ס דנקודים הנעשים בצמצום ב' ששם נתחברו ב' ההין יחדיו, כנ"ל, שה"ת עלתה ונתחברה בה"ר, שעי"ז יצאו עיגולים חדשים לאחר היושר דא"ק, דהיינו גם מכלים דז"א, שנפרדו גם הם מן הפנימים ונעשו לכלים דעיגולים.

ובזה תבין למה נקראו הלבושים הנעשים מכלים דז"א בשם מקיפים דיושר, אע"פ שהם בחינת עיגולים כמו ההיכלות, שהרי מתעגלים בתוכיות העיגולים דהיכלות (כמ"ש בע"ח ש"מ פ"ג) וא"כ למה נקראים מקיפי דיושר. ואין לומר שנקראו כן משום שהם מאירים ליושר, שהרי גם המקיפים דעגולים מאירים ליושר כמותם.

אלא עם הנ"ל תבין זה היטב, כי מקיפים דעיגולים הנעשים מכלי המלכות, כיון שהם היו עוד בצמצום א' בפרצופי א"ק, ולא היה לפניהם שום יושר, ע"כ הם נבחנים לאו"מ דעגולים, אבל המקיפים דלבושים הנעשים מכלים דז"א, אשר נתחדשו עתה בצמצום ב', אשר בפרצופי א"ק מצמצום א' היו שם יושר וכלים פנימים דגוף, ע"כ המה מכונים בשם מקיפים דיושר, כלומר שבשורשם בא"ק המה שם יושר ממש, ובחינת כלים פנימים, והבן זה.

וגרשום משם ולא מצאו מקום והעלו את שתי בחינות החיצוניות האלו למקומם למעלה באחור אלו הנקודים: כי מטרם שנעשה הזווג בנקבי עינים, לא יצא כלל מקיף דיושר, כי אינו יוצא אלא בעת שנעשה הזווג במלכות של ראש, ע"י התפשטות האור העליון לתוכה, שבהיותה דוחה כל חלקי האור העליון הרוצים להתפשט ולהתקבל לתוכה ע"י הזווג דהכאה (כמ"ש בתע"ס בהסתכלות פנימית בחלק ב' עש"ה). הנה אלו החלקים הנדחים, הם יוצאים לחוץ ונעשים לאו"מ. הרי שאין האו"מ יוצא אלא אחר הזווג הנעשה במלכות דראש.

ולפיכך תיכף בעת הצמצום מטרם שיצא האור דרך העינים להעשות לאו"מ, דהיינו באותו הרגע שעלתה המלכות המסיימת לבינה דגוף שהוא למקום החזה שבת"ת, כנ"ל. הרי נפרדו אותם הכלים שמחזה ולמטה בפנים ואחור שלהם, ונפלו למטה מנקודת הסיום דא"ק הפנימי, דהיינו מתחת רגליו, כי נקודת הסיום דפרצוף נקודות דס"ג כבר היא במקום החזה שממעלה להם, כנ"ל.

כי לא יכלו להלביש עוד לנה"י הפנימים דא"ק כמקודם לכן, כי ערכם עתה למטה לגמרי מאותם הנה"י דא"ק, שהרי הם מתחת לנקודת הסיום, שכלפי א"ק נבחן כמו מתחת רגליו שעל הנקודה דעוה"ז.

אמנם עתה לאחר שנעשה הזווג בנקבי עינים, ויצאו האו"מ דלבושים והיכלות ונתעגלו סביב לנה"י דא"ק ומתחת רגליו, דהיינו כמו גלדי בצלים, והפסיקו בין מתחת רגליו אל שתי בחינות החיצוניות שנפלו שם, שפירושו שהחלל הזה של אותם הלבושים והיכלות שיצאו מנקבי עינים, נתמלא בע"ס דמקיפין שלהם, ונודע, שבעיגולים נבחן סופם במרכזם,

אבל המעלה מטה שוה בהם (כמ"ש לעיל באור פשוט אות כ"ח ד"ה ולא) הנה נמצאת ספירה אחרונה שבהם, דהיינו המלכות דמקיפים אלו, מסבבת לאותה המלכות שעלתה עתה במקום החזה, ומתחת מלכות דעגולים נמצא ז"א דעיגולים, ומתחת ז"א נמצאת בינה דעיגולים וכו'.

ונמצא בערכם עתה שזו הנפילה של החיצוניות שנפלו מתחת רגלי א"ק, נחשבת עתה לעליה, שהרי באו"מ שאין שם מעלה מטה, נמצא שהמקום היותר תחתון הוא יותר חשוב. וז"ש הרב שהאו"מ דעגולים שיצא עתה הפך את חשיבות המקומות, כנ"ל, וע"כ הם גרשו את הכלים הריקנים מן החלל הזה שמתחת רגלי א"ק,

כי עתה מאיר שם בחינת ט"ר דמקיפים שאין כלים אלו כדאים לקבלם, וע"כ האו"מ הזה דחה אותם בחזרה למקומם למעלה, ששם נעשה עתה מקום היותר גרוע, להיותו יותר קרוב למרכז דצמצום ב' החדש, וז"ש שגרשום משם, והבן. (עיין בספר תלמוד עשר ספירות חלק ט"ז אות א').

 

לא) כי עתה שהנקודים הפסיקו בין פנימיות כלים דנה"י דאדם קדמון אל זה החצוניות, כבר יכולים לעמוד שם אעפ"י שהוחשכו, וכבר יש בהם כח לקבל האור הראוי להם, כמו שנתבאר בענין תיקון הנקודים לקמן בע"ה.

אור פשוט

לא) כי עתה שהנקודים הפסיקו בין פנימיות כלים דנה"י דא"ק אל זה החיצוניות כבר יכולים לעמוד שם אע"פ שהוחשכו וכבר יש בהם כח לקבל האור הראוי: פי', כי האו"מ דעיגולים, שהם הלבושים שנתחדשו עתה בצמצום ב', גרשו את הכלים דחיצוניות לבחינת הסוף שלהם, דהיינו בסמוך למרכזם, כנ"ל. ועי"ז חזרו ממש למקום עמידתם מטרם הנפילה, דהיינו בכל אותו המקום שיש מנקודה דצמצום ב', הנעשה בנקודת החזה דנקודות דס"ג, לאותה הנקודה דצמצום א' שמתחת לרגלי א"ק הפנימי.

והכלים דפנים דחיצוניות, שהם ב"ש ת"ת, חזרו ונתחברו לנקודת החזה כבתחילה, וכן הפנימיות דאחור שהיא בחינת הכלים דנה"י מבחינת ז"א, חזרו ונתחברו אל ב"ש הת"ת, וכן השלישים תתאין דאותם הנה"י, שהם בחינת הכלים של המלכות, חזרו ונתחברו בכלים דז"א, דהיינו ממש כעמידתם מטרם צמצום ב', והם נתקנו בזה לג' עולמות: בריאה יצירה עשיה.

כי ב"ש ת"ת מחזה ולמטה עד סיומו, נעשו לעולם הבריאה, הגם שהם בחינת זו"ן (כנ"ל אות כ"ח ד"ה ויש). אמנם הם בחינת זו"ן דבינה, וע"כ נעשו לעולם הבריאה שהיא בחינת בינה. וב' בחינות החיצוניות דאחור, שהם נה"י, נעשו ליצירה ועשיה, כי הם בחינת זו"ן לגמרי, כי נו"ה דגוף הם זו"ן דגופא. (כנ"ל אות א' ד"ה וצריכים עש"ה).

אמנם אין לטעות שחזרו לבחינת אצילות ממש כמו הכלים שמחזה ולמעלה דנקודות דס"ג, כי כבר הופרסה שם בחי' פרסא, שפירושו מסך חדש דצמצום ב' במקום החזה ההוא, ואין אור העליון יכול להתפשט משם ולמטה, אלא שהם מקבלים אור מועט שיכול לעבור דרך הפרסא למטה. וז"ש "יש בהם כח לקבל האור הראוי להם" כלומר, האור שיכול לעבור דרך הפרסא, הנקרא אור של תולדה ולא אור אצילות.

ואין להקשות מאחר שאו"מ דעיגולים גרשו את הכלים מתחת רגלי א"ק, מפאת שבהם המקום היותר תחתון יותר חשוב, כנ"ל, א"כ היו צריכים אלו הכלים דבי"ע להתהפך כולם, אשר עשיה היתה צריכה להיות סמוך לנקודת החזה ששם הסוף של העגולים ומקום הגרוע, ותחתיה היצירה ותחתיה הבריאה, והיינו ע"פ הסדר של העגולים.

והענין הוא, שאין הארת העיגולים פועלת כלל במקום עמידת היושר דא"ק, שזה הכלל: אין הארת עיגולים פועלת אלא בבחינת ראש. ולכן אחר שחזרו למקום נה"י דא"ק הפנימי, כבר קבלו הסדר דיושר, שכל עליון הוא יותר חשוב. וכל ענין הגירוש היה רק בחלל שמתחת רגלי א"ק.

 

לב) וחזרה הבריאה כנגד פנים והיצירה כנגד אחור ע"ד שהיה בתחלה, ועם זה נתבאר טעם רביעי בענין היות הנקודים יוצאים בדרך עגולים כנזכר לעיל. והנה עתה חזר מקום בי"ע היותו פנוי וחלל כבתחילה.

 

לג) ודע כי בעת ששמעתי זה הטעם הד' כתבתיו בקיצור נמרץ ואעתיקנו לך פה, לפי שנלע"ד ששמעתי, כי מקום בי"ע הוא אחורי הנקודים של העגולים, שהוא ממש בחינת החיצוניות הזה שעלה, וכאן נראה להפך כי מקום בי"ע הוא למטה בחלל הנזכר וצ"ע.

אור פשוט

לג) כי מקום בי"ע הוא אחורי הנקודים של העגולים וכו' וכאן נראה להיפך כי מקום בי"ע הוא למטה בחלל: הוקשה לו להרח"ו ז"ל, כי נודע מכל הדרושים של האריז"ל, אשר מקום בי"ע הוא מתחת כל עולם הנקודים, וכאן שמע כי העגולים של הנקודים מסבבים מתחת רגלי א"ק, ונמצא שכל ג' עולמות בי"ע עומדים בחלל מתחת רגלי א"ק, דהיינו מתחת לעגולים דנקודים הסובבים לרגלי א"ק.

אמנם זה הוקשה לו מטרם שראה את הקונטרס הגדול דא"ק, שהיה סבור אז שלא יצא כלל בחינת יושר בנקודים אלא רק עיגולים בלבד, ולא יצא היושר רק במ"ה החדש. וא"כ, אם נאמר שבי"ע עומדים מתחת העיגולים דנקודים, הרי בהכרח שנמצאים בחלל שמתחת רגלי א"ק, וזה לא יתכן מפני כמה טעמים, ולכן תמה כאן ע"ז.

אמנם אחר שראה הקונטרס הגדול דא"ק, ראה שגם בנקודים יצאו עיגולים ויושר (כמ"ש בע"ח שער יוד סוף פ"ד ד"ה נסתפק) וא"כ לא קשה מידי, כי מה ששמע שעולמות בי"ע עומדים מתחת הנקודים, היינו מתחת היושר דנקודים, כי יושר דנקודים מתחיל בטבור דא"ק, כמו פרצוף נקודות דס"ג, ומסתיים על נקודת החזה דפרצוף נקודות דס"ג, ושם הופרסה הפרסא שהיא נקודת הסיום החדש דצמצום ב' הנעשה בעולם הנקודים, כנ"ל.

ומתחת פרסא זו עד סיום רגלי א"ק דיושר, דהיינו עד הנקודה דעולם הזה, הוא מקום עמידת ג' העולמות בריאה יצירה עשיה, כנ"ל באורך. אבל העיגולים דנקודים שהם המקיפים של הנקודים כנ"ל, הם מתעגלים באמת בחלל שמתחת רגלי א"ק, כמ"ש כאן.

 

לד) וז"ל העתק מה שכתבתי. בצמצום הנזכר ירדו חיצוניות פנים ואחור מטיבור א"ק ולמטה, בריאה ויצירה, וירדו במקיף יושר שתחת הרגלים ולא בכולו, והמקיף עלה במקומו, וברדתו האחור הוחשך חיצוניות יותר וירד יותר לעשיה, וזה טעם ד' היות הנקודים עגולים ומקיפים כדי להעלותם.

 

לה) כיצד, ירד מקיף הזה ונכנס בין הרגלים לבריאה, וגרשום ולא מצאו מקום ועלו למעלה אחורי מקיף זה הנקודים, כנגד מקומם הא', ולמטה נשאר חלל ונקרא מקום בריאה כו' והמקום גדול מכל העולם, ולכן כלי הנקודים אעפ"י שהם נתקנו לכלי אצילות הם גרועים ע"כ.

 

לו) והנה אחר שבארנו דרושי העגולים והיושר בקצרה בסדר התלבשות כל העולמות. צריכים אנו לבאר עתה עד היכן הגיע התפשטות רגלי א"ק דיושר שבכל עולם ועולם. והנה מוכרח הוא, כי קו הישר יהיה דבוק ממש בא"ס הסובב, וממנו מתפשט ויורד ומתלבש תוך פנימיות א"ק, ונמשך ומתפשט עד סיום רגלי א"ק הישר, שהוא ממש עד חצאי עיגולי עתיק יומין הסובבים תחת רגליו, עד שם מסתיימין רגלי היושר דא"ק.

 

לז) כי אם נאמר, שרגלי א"ק הם מגיעים ומתפשטים עד למטה בתוך עיגולי עצמו עד סיומם וסופם, נמצא שחוזר ומתדבק עם עיגול הא"ס בחצי התחתון אשר תחת רגלי א"ק, ואם כך הוא, נמצא הא"ס יאיר בו משם ולמטה דרך קו הישר, ולא יהיה בחינת מעלה ומטה משפיעים ומקבלים. וע"כ לא נמשך ראש הקו למטה.

 

לח) הכלל העולה בקיצור הוא זה. כי רגלי א"ק דיושר הנה הם מתפשטים ונמשכים עד חציים התחתונים של עיגולים דעתיק יומין מצד מטה, באופן, כי עיגולי ע"י מקיפים סביב רגלי יושר דא"ק. אמנם כל שאר הרגלים דיושר, כגון רגלי עתיק ורגלי א"א ורגלי ז"א ורגלי נוקבא, כולם מסתיימים בהשואה אחת, והוא עד חצאי התחתונים של עיגולי א"א מצד מטה. באופן כי עיגולי א"א הם מקיפים וסובבים מתחת כל רגלי הנ"ל כולם.

אור פשוט

לח) הכלל העולה וכו' כי רגלי א"ק דיושר הנה הם מתפשטים ונמשכים עד חציים התחתונים של עיגולים וכו' מצד מטה וכו' אמנם כל שאר הרגלים וכו' עד חצאי התחתונים של עיגולי א"א: כבר נתבאר לעיל ההפרש הגדול שנעשה בעולם הנקודים ע"י הצמצום החדש, שהעלה ה"ת לנקבי עינים, ונעשתה נקודת סיום של אור העליון במקום בינה דגוף, ונשארו בכל מדרגה רק ג' כלים כח"ב שבהם אורות נר"ן.

ונמצא שיש עתה שתי נקודות סיום: א' היא נקודת הסיום דצמצום ב', שהיא במקום החזה דנקודות דס"ג שלמעלה מעולם הבריאה, ששם הופרסה הפרסא שבין אצילות לבריאה. ונקודת הסיום השניה היא מתחת רגלי א"ק שהיא הנקודה דעוה"ז, בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים.

באופן שג' עולמות בי"ע עומדים ממש בין שתי נקודות הסיום הנ"ל, ולפי"ז נמצא המרחק שבין רגלי א"ק לבין רגלי הפרצופין דעולם האצילות שיצאו ע"י צמצום ב', שהוא כשיעור המרחק של ב' נקודות הסיום הנ"ל, דהיינו כפי שיעור גדלם של ג' העולמות בי"ע.

ונודע, שפרצוף ע"י דאצילות שהוא בחינת ראש א' דאצילות, אינו נמנה עם ה"פ אצילות, ונחשב עדיין על צמצום א' כמו א"ק, וגם מתפשט בשוה עם רגלי א"ק עד לנקודה דעוה"ז, והוא מניק לפרצופים הנופלים אחר לידתם לבי"ע, בסוד היניקה מדדי בהמה (כמ"ש בתע"ס חלק ח' דף תרמ"א אות מ"ה וע"ש באו"פ).

ולפי"ז יש הפרש גדול בין עיגולים דע"י לעיגולים דא"א, כי עיגולים דעתיק יומין, המרכז שלהם היא נקודה דעולם הזה, ונבחן סיומם במרכזם, כנודע, אבל עיגולים דכל ה"פ אצילות הבאים מצמצום ב', הרי המרכז שלהם בנקודת הסיום דאצילות, ששם הפרסא כנ"ל.

וזה אמרו "רגלי א"ק דיושר הנה הם מתפשטים ונמשכים עד חציים התחתונים של עיגולים דע"י מצד מטה" כלומר עד נקודת הסיום דעוה"ז, באופן שהם נוגעים בחצאים התחתונים של העיגולים, כי הנקודה המרכזית עומדת באמצע בין חצאים התחתונים לבין חצאים העליונים, וע"כ הרגלין דא"ק המסתיימים עם נקודת הסיום, נמצאים נוגעים בחצאים התחתונים של העיגולים דעתיק יומין,

וז"ש "אמנם כל שאר הרגלים דיושר כגון רגלי עתיק וא"א וכו' כולם מסתיימים בהשואה א' והוא עד חצאי התחתונים של עיגולי א"א וכו' " כלומר, שהם מסתיימים בנקודת הסיום דצמצום ב' שהוא המרכז דעיגולי א"א, שהיא ממש במקום הפרסא דאצילות, כנ"ל, וכיון שנוגע בהכרח בנקודת הסיום של זה המרכז, נמצא שנוגע ג"כ בחצאים התחתונים דעגולי א"א. כנ"ל.

ומה שמחשב גם את רגלי עתיק שהם מסתיימים בנקודת הסיום דצמצום ב', דהיינו בחצאים התחתונים דא"א, אע"פ שבאמת הוא נמשך עד לנקודה דעוה"ז ומסתיים בשוה עם רגלי א"ק כנ"ל. הענין הוא, כי הגם שמבחינת פרצופו עצמו הוא נמשך עד לנקודה דעוה"ז, אמנם הפרסא שולטת עליו שלא יעבור מהארת אצילות לעולמות בי"ע, וע"כ מבחינה זו, דהיינו מבחינת אצילות דעתיק יומין,

נמצא מסתיים בשוה עם כל רגלי ה"פ אצילות, ומבחינת הארת בי"ע הוא נמשך עד לנקודה דעוה"ז בשוה עם רגלי א"ק, שז"ס הב' שלישין תתאין דעתיק העודפים ויוצאים מתחת הפרסא דאצילות, ונמשכין לבי"ע בסוד דדי בהמה. (עי' תע"ס חלק ח' דף תרמ"א אות מ"ה).

 

לט) אמנם יש בחינת פרצופים שאינם גבוהים קומתם, כגון או"א ששיעור קומתם מהגרון דא"א עד הטבור של א"א בלבד. וכן פרצוף לאה, שהיא מתחלת מהדעת דז"א עד החזה שלו כמ"ש במקומו. ואלו הפרצופים אין רגליהם נוטים עד רגלי א"א כי הם קצרי קומה, וכל אחד יתבאר במקומו בפרטות.

 

מ) והנה פעם אחרת שמעתי ממורי זלה"ה בענין דרוש תיקון א"א, איך נולד ויצא וינק מב' פרקין תתאין דרגלי עתיק יומין. ושם ביארנו איך ב' פרקין תתאין הנקרא עקביים דע"י הם מתפשטים יותר למטה מרגלי א"א והם נכנסים בגבול עולם הבריאה כנזכר שם. ואפשר לומר כי לא היה כך אלא קודם תיקון אצילות, ואחר התיקון לא הוצרך לזה, שחזר העתיק לאסוף רגליו למעלה בהשוואה אחת עם רגלי א"א וצ"ע.

אור פשוט

מ) ואחר התיקון לא הצורך לזה שחזר העתיק לאסוף רגליו למעלה וכו': כבר תירצנו קושיא זו בדיבור הסמוך, שמבחינת אצילות הוא מסתיים באצילות אבל הוא מאיר תמיד בבי"ע בב"ש תתאין שלו, אלא שאינו נבחן להארת אצילות, משום שהפרסא מכסה עליהם. ויש לזכור בענין העיגולים, שאין הפירוש עגולים שטחיים, אלא עיגולים כדוריים כעין גלדי בצלים המקיפים זו על זו.

 

מא) אמנם דע, כי כל בחי' ה"פ שבכל עולם ועולם הנ"ל, הנה כל אחד כלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, וצריך המעיין לחקור על ניתוח אברים שבכל פרצוף ופרצוף, איך יפגשו אבר פרצוף זה באבר פרצוף המלביש אותו, כי אין כל הפרצופים עומדים בשוה ובקומה א'.

ונמצא כי ראש המלכות דעשיה נפגשה בתחתית העקב דא"ק, וכעד"ז בכל שאר הבחינות לא יכילם העין, כי אם נגולו כספר השמים. וכפי דבוק זה האבר שבזה הפרצוף באבר הפרצוף שכנגדו, לפעמים יפגשו עין בחוטם, ואזן בעקב, וכיוצא בזה לאין קץ.

 

מב) וזהו ענין חכמת הצירוף כ"ב אותיות א"ב, אלף עם כולם וכולם עם א'. וכיוצא בשאר האותיות, והם הגורמים השינוי שאין לך יום שדומה לחבירו, ואין צדיק דומה לחבירו, ואין בריה דומה לחברתה, וכל הנבראים כולם לצורך גבוה, כי אין יניקת כולם שוה, אף לא תיקון כולם שוה, ותתקן החלבנה בקטורת, מה שלא תתקן הלבונה. לכן היה צריך באלו העולמות טו"ר ובינוני, ובכל אחד מינים לאין קץ.

 

מג) וזה סוד בהבראם, בה' בראם, כי כל הנבראים היו בחינת ה' פרצופים, הן באצילות הן בבי"ע. וז"ס ה' זעירא, כי כולם יצאו מה' זעירא דמלכות דא"ק, אחר שנתמעטה בסוף ז"ת שלה לבד, ואז היתה ראש להם כנ"ל, לכן נרמזו בה' זעירא.

 

מד) והנה י"ס דאצילות להיותם לבושים למלכות דא"ק, התחילו בהם הסיגים, ונרמזו באלה המלכים הנזכר בריש אדרא רבה, כי כולם בני מלכים הם. ​בראשית ברא אלקים, שהיא מלכות דא"ק הנקראת אלקים, ומכחה נבראו שמים וארץ דאצילות.

 

מה) ומתחילה לא נתקנו עד שיצא הדר מלך הח', שם הוי"ה, הוא תולדות היסוד דא"ק, מילה שניתנה בשמיני, והוא הדרת פנים זקן, והוליד טיפת הלובן הנק' חסדים, והטיל במ"ן דמלכות שבו, שהיא טפת אודם, ארץ אדום, וכדין עלמין אתתקנו, שהם ז' מלכים הכוללים הי"ס דאצילות, כי הראשון כולל ג"ר, וכדין עלמא אתבסם בזווג יסוד ומלכות דא"ק. וזהו ביום עשות ה'

אור פשוט

מה) הדר מלך הח' שם הוי"ה הוא תולדות היסוד דא"ק וכו' והוליד טפת הלובן וכו' והטיל במ"ן דמלכות שבו: כי כל העולמות יצאו מתנה"י דא"ק, דהיינו מסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין שנעשה שם, כמ"ש הרב לעיל שיצאו מה' זעירא דא"ק, כמ"ש בדיבור הסמוך.

אמנם בע"ס דאצילות הראשונות שיצאו בעולם הנקודים, לא הספיק השיתוף הזה דמדת הרחמים אלא לג"ר דתנה"י דא"ק, דהיינו לג"ר דנקודים המלבישים לג"ר דתנה"י דא"ק, וע"כ רק ג"ר יצאו בתיקון קוין, אבל לז"ת דנקודים לא הספיק השיתוף הזה והם יצאו זה תחת זה בלי תיקון קוין, כמ"ש בשער הנקודים בע"ח, ע"ש.

ולפיכך נשברו ז"ת דנקודים ולא נתקיימו אלא ג"ר לבד. אמנם אח"כ ע"י עלית מ"ן מחדש מתנה"י דא"ק לס"ג דא"ק, נעשה השיתוף דמדת הרחמים גם בז"ת דתנה"י דא"ק, ואז נולד ויצא קו מכריע גם בשלישים אמצעים דנה"י דא"ק הנק' יסוד מלך השמיני.

באופן שבנקודים לא נתקן תיקון קוין אלא בשלישים עליונים דנה"י דא"ק, שבזה נתתקן יסוד הנוקבא ה' זעירא, כי יסוד הנוקבא הוא בשלישים עליונים דתנה"י. אבל ביסוד דזכר לא היה עוד שום תיקון, כי הוא בחינת שלישים אמצעים דתנה"י, וע"כ ז"ת דנקודים שיצאו ע"י יסוד דא"ק שהשפיע ו' ונקודה לג"ר דנקודים, שהוא בחינת יסוד הנוקבא כנ"ל,

הנה הם לא יכלו להתקיים, כי ביסוד דא"ק עוד לא היה תיקון קוין הבא ע"י שיתוף מה"ר בדין, וע"כ נשברו אלו הז"ת, וזה שרומז הרב (באות מ"ד) ​בראשית ברא אלקים שהיא מלכות דא"ק הנקראת אלקים. כלומר שבנקודים מטרם שנתקן היסוד דא"ק בבחינת השיתוף, לא שלט שם אלא השם אלקים, שהוא בחינת דין.

אבל אח"כ כשנעשה עלית מ"ן וזווג חדש לצורך אצילות, וגם בחינת ז"ת דאצילות נתקנו בתיקון קוין, דהיינו בשלישים אמצעים של תנה"י דא"ק, אז יצא הדר שה"ס יסוד דא"ק, והוא שם הוי"ה שהיא מדת הרחמים. כי אלקים יורה על מדת הדין והוי"ה יורה על מדת הרחמים. ונתבאר, שבנקודים לא נתקן אלא יסוד הנוקבא, אבל בעולם אצילות נתקן גם יסוד הזכר. וזה ענין עמוק, והוא נתבאר היטב באורך בספר תע"ס חלק י' מתשובה פ"ח עד תשובה צ"ג, ואכמ"ל.

וזהו ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים שיתף רחמים בדין: כי בשיתוף א' הנעשה בעולם הנקודים לא נתקיימו שם השמים וארץ שהם ז"ת, משום שיצאו משם אלקים בלבד, דהיינו שהיה חסר תיקון קוין בשלישים אמצעים דנה"י, וז"ת יצאו בלי שיתוף מדת הרחמים בדין, כי בהם לא נשתתפה המלכות בבינה, רק בג"ר דנקודים לבד, וע"כ נשברו הז"ת.

וז"ס מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, דהיינו מלכות במקומה בלי שיתופה עם הבינה, וראה שאין העולם מתקיים כי ז"ת נשברו ושמים וארץ לא נתקיימו, ע"כ נעשה זווג חדש שתיקן את השיתוף דמה"ר גם בז"ת שה"ס יסוד דא"ק, כנ"ל, ואז נגלה שם הוי"ה אלקים על הבריאה, בסו"ה ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים ואז נתקיימו, וז"ש "וכדין עלמין אתבסמו".

המלכות עצמה דא"ק שהיא ראשית דאצילות והיא עתיק יומין נתקנה טפת אודם שלה: רומז בזה על המלכות האמיתית דא"ק מטרם שנתמעטה, שהיא בסוד ה' גדולה, ולא ה' זעירא דהבראם, שהיא עצמה נתלבשה ונתקנה בג"ר דע"י הנקרא רדל"א, ונתקנה שם בסוד הגניזו, שלא להתגלות באצילות זולת בבחינת ה' זעירא, הנקראת טפת אודם. וז"ש שנתקנה טפת אודם שלה, כי מלכות הכלולה בבינה נקראת ארץ אדום, כנודע.

ומתיקון רדל"א ואילך, לא נעשה עוד שום זווג על מלכות דבחי"ד שאינה משותפת במדת הרחמים. גם לע"ל לא תתגלה אלא ממקום רדל"א עצמה, בסו"ה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. וז"ס התיקון דרישא דעמא שאומר כאן הרב ואכמ"ל. וכבר נתבאר זה בתע"ס בחלק י"ג.

 

מו) ואין הכוונה ח"ו עליה עצמה, רק על הארת ז"ת שבה המתלבשים בי"ס דאצילות, אך עצמות ממשות ז"ת שבה נשארו למעלה במקומו, רק ניצוצי אורם הם היורדין להתלבש באצילות, ונק' רישא דעמא. ולכן נקרא אנ"י ונק' אי"ן, ודא מלכות דא"ק וכתר דאצילות והבן.

 

מז) וז"ש באד"ז דרפ"ח, ובג"כ אקרי ע"ק אין, דביה תליא אי"ן בגין דהאי חכמתא סתימאה אקרי אי"ן, דביה תליא, דביה מתפרשין תלת זמנין כו' שהוא חכמה דא"ק, המתלבשת בעתיקא, שהוא כתר דאצילות ואז נקרא אי"ן.

 

מח) הרי אם ירצה המעיין להעמיק בדברינו אלה, יסתכל, היות א"ס פנימית לעולמות ומקיף כל העולמות, ורגלי קומת א"ק המלביש את א"ס

אור פשוט

מח) ורגלי קומת א"ק המלביש את א"ס מבריח עד סיום כל העולמות אבי"ע: היינו רק א"ק הפנימי, הנקרא הוי"ה פנימאה, אבל פרצוף ע"ב דא"ק אינו נמשך עד לעוה"ז, כי הוא מסתיים על הטבור דא"ק הפנימי. וגם פרצוף ס"ג דא"ק, אע"פ שמתחילה היה מתפשט בשוה עם רגלי א"ק הפנימי, מ"מ

 

מט) והיה עקביים דא"ק מתלבשים בי"ס דעשיה. וכ"א כלולה מק' הרי אלף יומין דחול, כי שם הקלי' כולם. ובהשתלם להזדכך ולהתברר האור מעולם העשיה, שהוא יסוד יעקב, י' עקב. כי הם עשר ניצוצי אורה הניתנין בעקב שהוא עולם העשיה, כי אז בעקבא משיחא הוא א"ק חוצפא יסגא.

אור פשוט

מט) עקביים דא"ק מתלבשים בע"ס דעשיה: כבר נתבאר לעיל, כי אע"פ שבצמצום ב' נעשה סיום חדש בתנה"י דא"ק, דהיינו על בחי' החזה דפרצוף זה. מ"מ אין הצמצום הזה נוגע רק אל ע"ס דנקודים וכן אל עולם האצילות, שרק הם נגבלו ע"י צמצום ב', וכלהו רגלים דה"פ אצילות מוכרחין להסתיים על הפרסא, משא"כ א"ק עצמו לא נשתנה כלום, והוא מסתיים בנקודה דעוה"ז כמו מטרם צמצום ב'.

וזה אמרו "עקבים דא"ק מתלבשים בי"ס דעשיה" אמנם אין לטעות בזה שהם מאירים שם מבחינתם, כי אין א"ק מאיר אלא לאצילות בלבד, וזו הפרסא שהופרסה בין אצילות לבריאה, ומכסה על אורות דאצילות שלא יעברו לבריאה, הנה היא מכסה גם על עקביים דא"ק שבבי"ע, ובי"ע אינם יכולים לקבל מאורם, רק בחינת אור של תולדה שאין הפרסא מעכבת עליו.

עשר ניצוצי אורה הניתנין בעקב שהוא עולם העשיה: זהו מטעם המלכות שנגנזה ברדל"א, ואריך אנפין לא יצא אלא בט' ספירות בחוסר מלכות. (כמ"ש הרב בע"ח בשער א"א פ"ב ובתלמוד ע"ס חלק י"ג אות י"ט וכ' ע"ש). היינו מלכות דצמצום א' שנגנזה ברדל"א כנ"ל, בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.

וז"ס ג' הרישין שאומר הזוהר, אשר רדל"א נתקן בסוד דא לעילא מן דא, וא"א נתקן בסוד דא לגו מן דא. כי מלכות האמיתית דא"ק אינה משמשת כלום באצילות, ונגנזה ברדל"א, וע"כ הוא נתרחק מלהאיר באצילות, כי נפרש מהם בסוד דא לעילא מן דא, כי הוא נסתלק לעצמו לעילא ואינו מאיר כלל באצילות, וע"כ יצא א"א בחוסר מלכות. ונודע, שיש ערך הפכי בין כלים אל אורות,

כי חסרון מלכות פירושו שחסר אור הכתר שהוא יחידה, כי אז עולה החכמה בכלי דכתר ובינה בכלי דחכמה וכו' עד שאור המלכות בכלי דיסוד, ע"ד שביאר הרב בע"ב דא"ק בע"ח בשער מטי ולא מטי. וז"ס שא"א נתקן דא לגו מן דא, כלומר אור חכמה בכלי דכתר, שז"ס ב' הרישין: כתרא, ומו"ס, שהם דא לגו מן דא.

ונודע, שז' מלכין דנקודים היו מתפשטין עד לעוה"ז, דהיינו עד סיום כל בי"ע, כי ע"י הארת ע"ב ס"ג חזרה וירדה ה"ת מנקבי עינים אל מקום הפה דג"ר דנקודים, ואז בקעו וביטלו הפרסא הנעשתה מהסיום החדש, כי שמשו עם בחינת מלכות דא"ק מן צמצום א', כמ"ש בתע"ס חלק ז'. וע"כ נשברו ונפלו לקליפות.

ובעולם התיקון שחזרו ונבררו הכלים מן קליפות בי"ע, המה לא נבררו רק מן ט"ס הראשונות, דהיינו מבחינת ט"ס דא"א, אבל מבחינת המלכות דז' המלכים לא יכלו להתברר, מחמת שאין כלל זווג על מלכות זו, כי נגנזה ברדל"א, בסוד דא לעילא מן דא, כנ"ל, ולפיכך נמצא שבכל משך שיתא אלפי שני, דהיינו מטרם שיתגלה הזווג על המלכות דרדל"א,

בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, נמצאים נשארים הכלים דבחינת מלכות דז' המלכים תוך הקליפות דעולם העשיה. וזה אמרו "עשר ניצוצי אורה הניתנים בעקב שהוא עולם עשיה" דהיינו עשר ניצוצין של המלכיות דז' המלכים, התקועים תוך הקליפות, שאי אפשר כלל לברר אותם קודם גמר התיקון.

וזה אמרו "ובהשתלם להזדכך ולהתברר האור מעולם העשיה וכו' יעמדו רגליו על הר הזיתים וכו' וישתלם קומתו" דהיינו בגמר התיקון, אחר שיושלמו להתברר כל בחינות הרפ"ח ניצוצין, ואז יתבררו ג"כ אלו עשר ניצוצי אורה הניתנין בעקב, כי אז תתגלה המלכות דא"ק שהיא ה' גדולה, דהיינו מלכות דצמצום א', וייעשה עליה הזווג דרדל"א, אשר קומת זווג זו,

תברר ותעלה את עשר ניצוצי אורה הניתנים בעקב, כי יתבטל צמצום ב' עם הפרסא שבין אצילות אל בריאה, ויתפשטו אז רגלין דכל ה"פ אצילות, עד הנקודה דעוה"ז בשוה עם רגלי א"ק, שז"ס מטי רגלין ברגלין, כי רגלין דפרצופי אצילות ימטו לרגלי א"ק, ואז יבא משיח בע"ה, ומחת לצלמא על רגלוהי.

 

נ) ואח"כ יעמדו רגליו על הר הזיתים, דכתיב ועמדו רגליו וגו', וישתלם קומתו, ועליו נאמר הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. ישכיל מעשיה, בסוד ונחמד העץ להשכיל עץ הדעת. ירום מיצירה. ונשא מבריאה. וגבה מאצילות. מא"ד אותיות אדם, הוא א"ק, אז יבוא משיח בע"ה, ומחת לצלמא על רגלוהי, הם הקליפות שכנגד ג' עולמות בי"ע.

אור פשוט

נ) יעמדו רגליו על הר הזיתים וכו' וישתלם קומתו: ענין יעמדו רגליו, פירושו, שיתגלו רגליו על הר הזיתים, כמ"ש להלן באות נ"ב, "בהגלות רגלי א"ק על הר הזיתים". כי עתה אע"פ שעומד שם, כנ"ל, מ"מ הוא אינו מגולה, כי הפרסא המכסה על בי"ע למעלה תחת אצילות, מכסה גם על רגלוהי דא"ק, כנ"ל.

אלא בגמר התיקון, אחר שיתבטל צמצום ב', והעולמות יהיו זכאים לקבל ממלכות דצמצום א', הרי הפרסא שבין אצילות לבי"ע תתבטל, ורגלין דה"פ אצילות יתפשטו עד נקודה דעוה"ז על הר הזיתים בשוה עם רגלי א"ק, וישובו בי"ע להיות אצילות, וב"ן שנעשה ע"י צמצום ב', ישוב להיות ס"ג דא"ק, ומ"ה החדש הנעשה ע"י צמצום ב', ישוב להיות ע"ב דא"ק. ואז יתגלו ויאירו רגלין דא"ק, בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים.

ומ"ש "וישתלם קומתו" הענין הוא, כי כל העולמות באו רק להשלים את תנה"י דא"ק. כי בעת שיצא ראש וגוף דא"ק הפנימי, הנקרא הוי"ה פנימאה, נעשתה הסתלקות אורות בגוף שלו, דהיינו מפה דראש עד סיום רגלין. (כמ"ש בע"ח ש"ז פ"א). ואז יצאה התפשטות ב', הנקראת פרצוף ע"ב דא"ק, וחזר ומילא את הגוף דא"ק הפנימי עד הטבור.

אמנם בהתפשטות ב' זו נסתלקו ג"כ האורות מן הגוף שלו, ויצא אז פרצוף ס"ג דא"ק וחזר ומילא את הכלים דגוף דע"ב דא"ק שנתרוקנו מאורותיהם הקודמים, (כמ"ש הרב בשער מטי ולא מטי. ועי' בתע"ס בחלק ה') ומתחילה נתפשטו רגלי ס"ג הזה בשוה עם רגלי א"ק, אבל בעת צמצום ב' נתעלה גם הוא עד הטבור דא"ק, ונמצא שאלו ב' המילוים ע"ב וס"ג, מילאו את הגוף דא"ק הפנימי רק עד הטבור לבד, ומטבור ולמטה נשאר הגוף דא"ק הפנימי בבחינת הסתלקות א' כבתחילה.

ולפיכך יצאו במקום הזה שמטבור ולמטה ד' עולמות אבי"ע, כדי למלאות חסרון האור אשר שם במקום הזה, הרי שמטרם שישתלמו העשר ניצוצי אורה שבעקב דעשיה הנ"ל, אין קומתו של א"ק הפנימי נשלמת, כי המילוי דמטבור ולמטה, תלוי בשלימות דאבי"ע. וז"ש "ואח"כ יעמדו רגליו על הר הזיתים וישתלם קומתו" כי אין קומתו נשלמת אלא אחר שישובו בי"ע להיות אצילות, והם ימלאו את הטבור ולמטה דא"ק הפנימי, עם אורות דאצילות.

וז"ש "ועליו נאמר, הנה ישכיל עבדי וכו' ישכיל מעשיה, ירום מיצירה וכו' אז יבוא משיח" כלומר, אחר שיתעלו בי"ע להיות אצילות, שאז ישוב אצילות להיות כבחינת א"ק, דהיינו צמצום א', כנ"ל, אז יושלם א"ק הפנימי עם אורות דאבי"ע, וז"ש "מא"ד אותיות אדם שהוא א"ק הוא ישכיל וירום ונשא וגבה מאבי"ע", כמבואר, שימלאו את הטבור ולמטה שלו כנ"ל, ואז יתגלה אור היחידה בעולמות שהוא משיח כנודע. והבן, כאכמ"ל.

 

נא) כי על האצילות נאמר אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. והבריאה היא רישא דדהבא, כי היא בחי' זהב, מצפון זהב יאתה, שהיא בינה עלמא דאתכסיא המתלבשת ומקננת בבריאה כנ"ל. וקלי' דיצירה כסף ונחושת. וקלי' דעשיה פרזלא וחספא, והיא אבן מלכות האחרונה שבכל העולם, הוא עקב א"ק ואתה תשופנו עקב. בהאי אבן רציץ מוחא דנחש, ומחת לצלמא על רגלוהי שבעשיה.

 

נב) ואז שמים דעשיה וארץ דעשיה נאמר עליהם, שמים כעשן כו', והארץ כבגד תבלה, כי בהגלות רגלי א"ק על הר הזתים, אשר בתוכם הא"ס מתלבש כנ"ל, ואז יהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור ז' הימים הראשונים, ז"ת דמלכות דא"ק כנ"ל, הנקרא ע"י דאצילות.

אור פשוט

נב) אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור ז' הימים הראשונים ז"ת דמלכות דא"ק הנקרא עתיק יומין דאצילות: פירוש, כי ישובו להיות החמה והלבנה בסוד שני המאורות הגדולים, בקומה שוה עד הכתר פב"פ, שה"ס מדרגה הז' שכתב הרב (בע"ח שעד ל"ו פ"ב) ע"ש.

דהיינו, שנוקבא דז"א תעלה עם ז"א לקומת ג"ר דא"א, ולבחינת התכללות לבחינת הזווג בג"ר דעתיק, (כמ"ש בתע"ס חלק ט"ו תשובה ז') עש"ה. ואז ילביש ז"א כל קומת ז"ת דעתיק הנמשכים בשוה עם רגלי א"ק עד לנקודה דעוה"ז, כנ"ל אות נ' ד"ה יעמדו, כי הפרסא דצמצום ב' תתבטל לגמרי כנ"ל.

 

נג) הנה נתבאר, איך כל העולמות בכללן הם פרצוף אדם א', בעצמות וכלים ומלבושים. ואמנם כל עולם בפ"ע דרך פרט, יש לו כל אלו הבחי' שהם עצמות וכלים ומלבושים. וכעד"ז כל פרט ופרט מהם מתחלק ע"ד הנ"ל. וזכור זה, ולא תצטרך להזכירו בכל פעם ופעם. וזה רמוז בפ' תולדות קל"ד.

אור פשוט

נג) פרצוף אדם אחד בעצמות וכלים ומלבושים, ואמנם כל עולם בפ"ע דרך פרט יש לו כל אלו הבחינות: כנ"ל אות י"ב י"ג וי"ד וע"ש באו"פ, כי א"ק הוא בחינת שורש, ואצילות היא עצמות, ובריאה היא גוף וכלים, ויצירה היא לבושים, ועשיה היא היכל.

באופן שא"ק ואבי"ע הם בחינת אדם אחד, שבו ה' בחינות אלו: שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל. ונקרא ג"כ: מוחא, עצמות, גידין, בשר, עור. והם כח"ב תו"מ, והם ארבע אותיות הוי"ה וקוצו של יוד, והם נקראים ג"כ חמשה אורות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. עש"ה.

 

נד) והנה נבאר עתה מעולם האצילות ממנו ולמטה, כי הנה באצילות יש בו נרנח"י ואיברים של גוף הנקרא כלים. ויען היחידה וחיה הם מקיפים, לכן לא היו גם הכלים רק ג' בחי' שהם נגד נר"ן הפנימים.

 

נה) וכבר ידעת כי המוח כלי לנשמה והלב לרוח וכבד לנפש. והנשמה מתפשט בכל הגוף מן המוח עד הרגלים, וזהו נקרא גדלות ז"א שהם מוחין. ואח"כ רוח מתפשט בלב ומשם ולמטה בכל הגוף, וזהו הכלי האמצעי הנקרא יניקה, כי הלב בו"ק הוא עומד, שהוא יניקה, ומלביש על הנשמה ועל המוח ומכסהו, וע"כ אין הנשמה נכרת אלא במוח, כי בגוף נעלמה. ואח"כ הנפש מתפשט תוך הכבד, ומשם ולמטה מלבשת על הרוח והלב, ולכן אין הרוח ניכר אלא בלב.

אור פשוט

נה) והנשמה מתפשט בכל הגוף מן המוח עד הרגלים וכו' רוח מתפשט בלב ומשם ולמטה בכל הגוף וכו': כלומר, שאלו ג' הכלים מוח, לב, כבד, מלבושי נר"ן, הם שלשה פרצופין שלמים הנקראים: עיבור יניקה מוחין, אשר הכבד הוא פרצוף העיבור בע"ס שלמות ובו מתלבש אור הנפש. הלב הוא פרצוף היניקה בע"ס, ובו מתלבש אור הרוח. והמוח הוא פרצוף המוחין בע"ס, ובו מתלבש אור הנשמה.

וג' פרצופין אלו מתלבשים זה בזה מחזה ולמטה, שפרצוף המוחין מלובש מחזה שלו ולמטה בפרצוף היניקה. ופרצוף היניקה מלובש מחזה שלו ולמטה בפרצוף העיבור, באופן שרגלי כל ג' הפרצופין מסתיימים בשוה. וזה אמרו "שהנשמה מתפשט בכל הגוף מן המוח עד הרגלים", וכן הרוח מתחיל בגרון ומתפשט בכל הגוף עד הרגלים, וכן הנפש מתחילה בכבד ומתפשטת עד הרגלים. וטעם הדברים מבואר בתע"ס חלק י"ב אות רט"ז.

הלב בו"ק הוא עומד וכו' ומלביש על הנשמה ועל המוח ומחסהו וכו': כמ"ש בדיבור הסמוך, שהלב שהוא פרצוף יניקה המלביש לאור הרוח, הוא מלביש מחזה ולמטה דפרצוף המוחין, וכן הכבד שהוא פרצוף העיבור נמצא מלביש מחזה ולמטה דפרצוף היניקה. באופן שחב"ד חג"ת דכל פרצוף הם מגולים, ומחזה ולמטה מתכסים ונעלמים כל אחד בתחתון שלו.

וכשהם מלובשים זה בזה נבחנים לגוף אחד, שחב"ד חג"ת דפרצוף המוחין המגולה, הוא בחינת הראש עד הגרון, ומשם ולמטה מכוסה ומלובש בפרצוף היניקה המתחיל בגרון שהוא בחינת ו"ק.

וחב"ד חג"ת דפרצוף היניקה המגולה, הוא מגרון עד החזה עם הידים, ומשם ולמטה הוא מכוסה ונעלם בפרצוף העיבור המתחיל במקום החזה. וזה אמרו "הלב בו"ק הוא עומד שהוא יניקה ומלביש על הנשמה ועל המוח ומכסהו וע"כ אין הנשמה ניכרת אלא במוח" כי ו"ק שהוא פרצוף היניקה, מלביש על פרצוף המוחין מחזה שלו ולמטה,

דהיינו ממקום הגרון של כללות הפרצוף, ואין מגולה מפרצוף המוחין אלא בחינת הראש דכללות הפרצוף, וע"כ אין הנשמה ניכרת עוד למטה מהראש, להיותה מכוסה ונעלמת מהגרון ולמטה תוך פרצוף היניקה. וכן אין הרוח ניכר רק מהגרון עד החזה ששם הלב, להיותו מכוסה ונעלם מהחזה ולמטה תוך פרצוף העיבור.

והנך מוצא, איך בהבחן הפרטי של הפרצוף, יש בו ג' פרצופין שלמים מלובשים זה בזה מחזה ולמטה, שחב"ד חג"ת דכל אחד מגולים, ונה"י דכל אחד מכוסה ומלובש בתחתונו. והראש ג"ר דנשמה, וגוף חב"ד חג"ת דרוח, ומחזה עד הסוף כולל חב"ד חג"ת נה"י דנפש. אמנם בהבחן כללי הם כולם רק פרצוף אחד, שהראש נבחן רק לחב"ד שבו, ומגרון עד החזה רק לחג"ת שבו, ומחזה עד הסוף רק לנה"י שבו.

 

נו) וזהו על סדר שרשיהן, שידעת איך כל האצילות כך הוא, שבינה שהיא נשמה חציה מגולה וחציה נעלמת בז"א שהוא רוח, וכן ז"א חציו מגולה וחציו מכוסה בנוקבא שהיא הנפש.

 

נז) נמצא כי התפשטות כלי המוח בכל הגוף הם סוד הגידין בלתי חלולים מבפנים, וסוד מוח העצמות. ועליהן הם הוורידין, הנקראים עורקים הדופקים בלי דם, אלא בתוכם רוח הלב, ואלו מלבישין את הגידין הנ"ל הנמשכים מהמוח ואת מוח העצמות, ואח"כ העורקים המלאים דם הנמשכים מהכבד, אלו מלבישין את העורקים בלתי דם כנודע מחכמי הנתוח, כי העורקים הדופקים הם תחת העורקים של הדם.

 

נח) הרי נתבאר איך הם ג' כלים זה תוך זה, והם בחי' עיבור יניקה ומוחין, והם כלים לנר"ן, כי היחידה וחיה אין כנגדן כלים, יען אינם פנימים.

אור פשוט

נח) ג' כלים זה תוך זה והם בחינת עיבור יניקה מוחין וכו' ועליהם סובבת הבשר וחופפת עליהם ונקרא בשרא סומקא: כבר נתבאר לעיל, שמנקודים ואילך נפרדו ב' הכלים ז"א ומלכות דכל מדרגה, ונעשו לכלים מקיפים של חיה יחידה, ולא נשארו במדרגה מבחינת הכלים, זולת ג' כלים כתר חכמה בינה, שבהם מתלבשים ג' אורות נפש רוח ונשמה, עש"ה.

גם נתבאר לעיל, שאלו ה' הכלים כח"ב זו"ן, נקראים לפעמים בשם: מוחא עצמות גידין בשר עור, שמוחא עצמות גידין, הם כח"ב, ובשר ועור הם זו"ן. ועל פי הכינוים האלו נמצא, שג' הכלים הנמצאים בכל מדרגה, הם מוחא עצמות וגידין, וב' הכלים התחתונים בשר ועור, נפרדו מהמדרגה ונעשו למקיפי חיה יחידה, הנקראים לבושים והיכלות, כנ"ל.

ונמצא, שאילו לא נפרדו ב' הכלים התחתונים מהמדרגה, היו אז בכל פרצוף כללי ה' פרצופין שלמים: מוחא עצמות גידין בשר ועור, ועתה שנחסרו ב' הפרצופין בשר ועור מכל פרצוף כללי, הנה יש כנגדן מקום אחיזה לחיצונים, כי בכל מקום שנמצא איזה חסרון בקדושה, נמצאים החיצונים מתאחזים שמה, כנודע.

וע"כ יש אחיזה בסיום כל פרצוף לחיצונים, שצריכים לזה תיקון מיוחד שנקרא מילה, כי בבחינת העור שהוא מלכות יש להם אחיזה גדולה, ולכן בסיום הפרצוף נעשת קליפה, שאין לה תיקון אלא לחתוך אותה ולהשליכה, שז"ס הערלה הנשלכת לעפר. ובבחינת הבשר שבסיומא, אין להם אחיזה כל כך ונתקנת על ידי פריעה, כמ"ש להלן.

היחידה וחיה אין כנגדן כלים יען אינם פנימים ועליהם סובבת הבשר וכו' ואח"כ העור: כלומר, כי מתוך שיחידה וחיה אינם פנימים, שזה הוא מפאת שז"א ומלכות נפרדו מכל מדרגה מחמת צמצום ב' (כנ"ל, אות ט"ז ד"ה וז"ש, ע"ש כל ההמשך) לפיכך לא נחשבו הבשר והעור לכלים של הגוף, ורק ג' כלים כח"ב ישנם בגוף, שהם נקראים מוחא עצמות גידין, שהנשמה מלובשת בהם, אבל בב' הכלים בשר ועור,

אין הנשמה מלובשת בהם כלום, והם בני חילוף באדם, שהולכים ומתחלפים ומתחדשים בגוף האדם יום יום, כנודע. והוא מטעם, כי כלים דז"א ומלכות האמיתים, אינם כלל בפרצוף, כי נפרדו ונעשו ללבושים והיכלות, ואלו ב' הכלים דזו"ן שישנם בפרצוף, הם רק התפשטות מהבינה כנ"ל אות ט"ז ד"ה ואין, ע"ש. וזהו מ"ש הרב, אשר גידי הדם בסופם מתמסמסים ונעשים לבשר, דהיינו לרמז, שכלי דבשר שהוא כלי דז"א, אינו אלא מהתפשטות כלי דבינה הנק' גידין. עי' בע"ח [שער החשמל פרק א' סוף ד"ה דע כי בכל פרצוף].

החשמל המקיף לכל הכלים וזהו כעין החשמל מתוך האש וכו' ואח"כ העור והוא עץ הדעת טוב שבאצילות: הבשר שבפרצוף הוא בחינת חשמל, והעור הוא בחינת קליפת נוגה. כמ"ש הרב להלן באות ע' וע"ג, וזה הוא רק אחר שמשיג בחינת חיה. כי כל עוד שאין בפרצוף רק בחינת נשמה, אין עוד הכר לכלי דבשר, וגם הוא נבחן לבחינת עור בלבד, אלא שכלול משני עורות יחד, כלומר, ב' כלים דז"א ומלכות אינם נבחנים לבשר ועור, אלא לב' עורות דבוקים יחד אב"א.

(כמ"ש בע"ח שמ"א פ"א. ולהלן באות ע') כי כל עוד שאין בז"א אלא ג' אורות נר"ן, הרי הם מלובשים בג' הכלים מוחא עצמות גידין, ומגידין ולמטה דהיינו בבשר ועור אין שום אור מגיע שם, ונודע, שהאורות מבררים הכלים, לכן הם נחשבים לבלתי נבררים כלל, וע"כ שניהם נבחנים לבחינת עורות, כי כל כלי בלתי נברר נקרא בשם עור, כמ"ש הרב להלן באות ע' אמנם בעת שז"א משיג בחינת אור החיה,

הנה אז מתלבשת החיה במוחא, והנשמה שהיתה במוחא יורדת לכלי דעצמות, והרוח שהיה בכלי דעצמות יורד לכלי דגידין, והנפש שהיתה בכלי דגידים יורדת לכלי דבשר. ונמצא עתה שנברר גם כלי דז"א ע"י השגת אור החיה, וע"כ יש לו עתה ארבעה כלים: מוחא עצמות גידין בשר. ועליהם סובב העור, ורק העור נשאר עוד בבחינת בלתי נברר.

ועכ"ז אין הבשר נבחן לכלי גמור, כנ"ל, להיותו מבחינת התפשטות בינה, וע"כ הוא נקרא בשם חשמ"ל, שפירושו מלבוש, שמלביש ג' הכלים. ונקרא בשם מלבוש, משום שאור החיה המברר לו כלי דבשר, הוא נמשך מן מקיף הלבושים, וע"כ גם כלי דבשר נבחן בשם מלבוש. ויש טעם ב', כי בחינת אור החיה שהוא מקבל ע"י בירור דכלי דבשר, אינו אלא בחינת ו"ק דחיה,

כי אי אפשר לו לקבל ג"ר דחיה בטרם גמר התיקון, שאז מתבטל צמצום ב', ומקיף דלבושים, דהיינו כלי דז"א שנפרד ע"י צמצום ב', חוזר ומתחבר בפרצוף כמו ג' הכלים כח"ב. ונתבאר לעיל אות ט"ז ד"ה ואין עש"ה.

שמטרם גמר התיקון אין כלי ז"א אלא מהתפשטות בינה, ואינו מקבל אלא בחינת ו"ק דאור חיה, ולכן נבחן כלי דבשר שעדיין אינו מחובר לגוף, כי אין נשמה דחיה מאירה בגוף, וכיון שהוא נפרד עוד מהגוף ע"כ נקרא מלבוש, או חשמ"ל, להורות שאינו מחובר בגוף כמו ג' הכלים מוחא עצמות גידין. ונתבאר, שבעת שאין לז"א אלא נר"ן בלבד, הנה אז אין לו כלל כלי דבשר, וגם הוא נבחן עוד בשם עור.

וכשמשיג אור החיה אז נברר לו כלי דבשר, ועכ"ז אינו כלי ממש מחובר לגוף, משום חסרון ג"ר דחיה בכל משך שיתא אלפי שני. וע"כ אין בכלי דבשר אור גמור השייך לו, אלא רק בחינת ו"ק מהאור השייך לו. ונודע, שו"ק נבחנים תמיד בכל הבחינות רק לבחינת כלי בלבד, ורק ג"ר נחשבים לאורות גמורים. ונמצא שאין בבשר אלא בחינת הארת כלים בלבד, דהיינו ו"ק ולא ג"ר.
העור והוא עץ הדעת טוב שבאצילות: זה יתבאר להלן באות ע"ב ד"ה עץ.

 

נט) והנה בשר הוא שם אלקים הסובבת ונקרא כורסייא דשביבין. והוא כי אלקים במילוי יודי"ן בגימטריא ש', וברבוע גימטריא ר', וב' כוללים גימטריא בשר. והעור נתבאר אצלינו, כי הוא רע, ואות ו' טוב שבתוכו, כנזכר בתקונים ס"ט דק"ן, כי הוא עץ הדעת טו"ר. אמנם באצילות הרע נפרד לחוץ, כמ"ש בע"ה.

אור פשוט

נט) בשר הוא שם אלקים וכו' אלקים במילוי יודין בגימ' ש' וברבוע גימטריא ר' וב' כוללים גימטריא בשר: כי מוחין דג"ר נקראים בשם הוי"ה, ומוחין דו"ק נקראים בשם אלקים. וכיון שאין בכלי דבשר אלא מוחין דו"ק, כנ"ל בדיבור הסמוך, ע"כ נק' בשם אלקים. ונודע שיש ג' בחינות עי"מ בו"ק, וכולם שמות אלקים. אלא שמוחין דעיבור ה"ס אל"ם מאלקים, המורה שהוא חסר י"ה דאלקים.

ומוחין של יניקה, נק' אלקים פשוט בלי מילוי, כי כל מילוי יורה על זווג דמוחין, וכיון שביניקה אין שם אלא ו"ק דו"ק, דהיינו נ"ר דרוח, ואין שם אפילו בחינת ג"ר דרוח, הנק' מוחין דו"ק, ע"כ הם בחינת אלקים פשוט בלי מילוי. ומוחין דו"ק, דהיינו ג"ר דרוח, הם נבחנים לאלקים במילוי. ונודע, שיש ג' מוחין חב"ד, ויש להם ג' מילוים: מוח חכמה הוא אלקים במילוי יודין. מוח בינה הוא אלקים במילוי ההין. ומוח הדעת הוא אלקים במילוי אלפין.

וזה אמרו "אלקים במילוי יודין בגי' ש'" שזה יורה שיש שם בכלי דבשר בחינת מוח חכמה של ו"ק, כי אלקים במילוי יודין הוא חכמה. אמנם מבחינת מוח בינה של ו"ק, יש לו רק בחינת אחורים בלבד, כי אין לו אלקים במילוי ההין, אלא אחורים דאלקים שהוא בגימטריא ר', כזה: א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם.

וזה יורה שאין לו בחינת החסדים המושפעים ממוח הבינה, שהוא אלקים במילוי ההין, ומוח זה הוא בבחינת אחורים אליו. וע"כ מבחינת הדעת יש לו ב' כוללים בלבד, כולל דחסדים וכולל דגבורות. והם אותיות בש"ר: ש' חכמה ר' בינה ב' דעת. ולכן נק' כורסיא דשביבין, המורה על דינין, שזה הוא מטעם חסרון חסדים אשר שם, כנ"ל. כי כל עוד שהוא מחוסר חסדים, הנה גם החכמה לא תוכל להתלבש בו בשלמות.

 

ס) ברדת המלכות להיותה ראש לשועלים מתלבשים הגופים העליונים למטה: ענין זה נעשה בעת מיעוט הירח שהיה ביום רביעי דימי בראשית. כי תחילה היו זו"ן בסוד שני המאורות הגדולים בקומה שוה אב"א, והיתה הנוקבא אז פרצוף גמור בי"ס דאחור, דהיינו שנשלמה בעי"מ דאחור שהוא כל השלימות דפרצוף ו"ק, (עי' בתע"ס חלק ט"ו בתחילתו)

וכאשר הירח קטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, ואז חזרה להיות בחינת נקודה תחת היסוד כמקודם לכן, וכל הי"ס דפרצוף האחור שלה, ירדו לבריאה בסוד ראש לשועלים, כי נעשית בחינת עתיק ובחינת רישא מגולה בבריאה. כמ"ש הרב בע"ח שמ"ו פ"ב. ועי' בע"ח של"ו פ"א וב'. ובתע"ס חלק ט"ו בתחילתו.

ונודע, דכל מה שהיה בחינת גוף לז"א בבחינת עיבור ויניקה, הוא נעשה עור בבחינת גדלות. כמו שכייל הרב בע"ח שמ"א פ"א ע"ש. פירוש הדבר, שבחינת עיבור יניקה הוא אורות דו"ק, שהם רוח נפש. ונודע, שבעת שיש לו רק ב' אורות: רוח נפש, יש לו ב' כלים כתר חכמה, המכונים מוחא עצמות, אשר אור הרוח מתלבש בכלי דכתר שהוא מוחא, ואור הנפש בכלי דחכמה שהוא עצמות.

והשגת נשמה מבררת לו כלי דבינה שהוא גידין. ואז מתלבשת הנשמה בכלי דמוחא, ואור הרוח שהיה שם יורד לכלי דעצמות, ואור הנפש שהיה בכלי דעצמות יורד לכלי דגידין. והשגת חיה מבררת לו כלי דבשר, ואז מתלבש אור החיה בכלי דמוחא, ואור הנשמה שהיה שם יורד לכלי דעצמות, והרוח שהיה בכלי דעצמות יורד לכלי דגידין, והנפש שהיתה בכלי דגידין יורדת עתה לכלי דבשר שנברר מחדש.

והשגת אור יחידה מבררת לו כלי דעור, והיחידה מתלבשת במוחא וכו' ע"ד הנ"ל, ואור הנפש שהיה בכלי דבשר יורד עתה לכלי דעור הנברר ע"י אור יחידה. כנ"ל אות נ"ח ד"ה החשמל ע"ש.

והנך מוצא שבעת שהיה לו לז"א רק עיבור יניקה, שהם נפש רוח, נמצא שהם מתלבשים בבחינת כלים גמורים דגוף ז"א, דהיינו בכלים דמוחא ועצמות. אמנם לעת גדלות בעת שמשיג חיה יחידה, הרי חיה יחידה לוקחים עתה אותם הכלים דמוחא ועצמות, והנשמה לוקחת כלי דגידין, ונמצאים עתה הרוח נפש שמתלבשים בכלים שהם מלבר מגופא, הנקרא בשר ועור.

וז"ש הרב, דכל מה שהיה בחינת גוף לז"א בעיבור ויניקה נעשה עור בבחינת גדלות. כמבואר, שאורות דו"ק היו בימי עיבור יניקה, מלובשים בגוף, דהיינו במוחא ועצמות, ועתה מלובשים בבשר ועור, הנקראים יחד בשם עור, להורות שהם כלים בלתי שלימים, כי כל עוד ששולט צמצום ב', אי אפשר לברר בשלימות כלים אלו דז"א ומלכות הנקראים בשר ועור, וע"כ הם מכונים עוד בשם עור, אלא כלי דעור מכונה בשם קלף, וכלי דבשר מכונה בשם דוכסוסטוס. כמ"ש הרב בע"ח שמ"א פ"א ועיין בתע"ס חלק ט"ז אות קנ"ו.

וזה אמרו "ברדת המלכות להיותה ראש לשועלים מתלבשים הגופים העליונים למטה": כי כל התלבשות המלכות בבי"ע אינה אלא בפרצוף האחור שלה שנפל בבי"ע בעת מיעוט הירח להיותה ראש לשועלים, והוא רק בחינת ו"ק, שהוא רוח נפש, שאפילו האורות שבה נבחנים לגוף ולכלים, כנודע שאור הו"ק, נקרא הארת כלים. ואין אורות אלא בחינת ג"ר, שהם נשמה חיה יחידה.

וז"ש, שרק בחינת הגופים דאצילות נתלבשו ע"י המלכות בבי"ע, כי יש בפרצוף האחור הזה שנפל לבי"ע ג' בחינות, שהם עי"מ, כנ"ל, והם רק ג' בחינות גוף, כלומר אורות ו"ק, ובחינת גוף דמוחין נתלבש בבריאה ונעשה נשמה. ובחינת גוף דיניקה נתלבש ביצירה ונעשה שם נשמה. ובחינת גוף דעיבור נתלבש בעשיה ונעשה שם נשמה.

ודייק לומר בחי' "גופים" להורות שאלו הו"ק המתלבשים בבריאה אינם בשר ועור כמו באצילות בעת גדלות, כנ"ל, אלא הם כלים דגוף ממש שהם מוחא ועצמות, כי פרצוף האחור דנוקבא הוא קטנות. ועיין בדיבור שלאח"ז, והבן היטב, כי הוא שורש לכל ידיעת המוחין שיש בבי"ע.

 

סא) אבל בעולם עצמו לא נעשה לעולם מבחינת כלי נשמה כי החיה והיחידה אינם מתלבשים לעולם: כי בבי"ע, נמצאים אלו האורות דו"ק שהם רוח נפש דמלכות דאצילות, שנעשו שם לבחינת נשמה, כנ"ל בדיבור הסמוך ע"ש. אבל בעולם אצילות עצמו לא יארע זה לעולם, כי אפילו במוחין דגדלות נתבאר לעיל שהאורות דו"ק, יורדים אז לבשר ועור, שהם כלים בלתי גמורים,

ואינם יכולים לקבל לעולם בחינת נשמה השייכת להם, אלא נשארים בכל שתא אלפי שני בבחינת אור דו"ק מהאור השייך לחלקם, משום שבירור כלים אלו תלוי במוחין דחיה ויחידה, וכל עוד ששולט צמצום ב' הרי הכלים דז"א ומלכות נפרדים ללבושים והיכלות, מכח עלית המלכות המסיימת לכלי דבינה, (כנ"ל אות ט"ז ד"ה השורש) ע"ש. וע"כ נמצאים הכלים דבשר ועור חסרים מג"ר דחיה דחלקם, כי אינם אלא התפשטות בינה לבד, כנ"ל.

וז"ש, שאלו אורות דרוח נפש, הנבחנים לבחינת כלי הם נעשים בבי"ע לבחינת נשמה, מטעם שבי"ע מקבלים מעיבור יניקה דקטנות המלכות, שהיא עי"מ דאחור, ובקטנות נמצאים נפש רוח מלובשים בכלים גמורים דגוף, דהיינו בעצמות ומוחא כנ"ל בדיבור הסמוך, וע"כ יכולים להעשות שם בבי"ע לבחינת נשמה.

אבל באצילות, אין הנוקבא יכולה לעמוד באלו המוחין דאחור, אלא שחוזרת לנקודה תחת היסוד כנ"ל, שפירושו שהיא באה בעיבור למוחין דפב"פ, ומקבלת מוחין דגדלות מנה"י דז"א כמ"ש בתע"ס חלק ט"ו בתחילתו, ואז יורדים האורות דו"ק לכלים דעור, דהיינו לבשר ועור, כנ"ל בדיבור הסמוך, שהם אינם נעשים לבחינת נשמה לעולם, והם תמיד מחוסרי ג"ר השייך לחלקם הנקרא בחינת כלי, כנ"ל, הרי שבחינת הארת כלים לא תתעלה להיות לבחינת נשמה באצילות. ודוק היטב, כי אי אפשר להאריך יותר.

 

סב) וכלי האמצעי הלב כלי לרוח, יורד ביצירה, ונעשה שם נשמה, ואז היצירה מכסה ומלביש לבריאה קצתה, דוגמת הלב המכסה את המוח באצילות כנ"ל, ודוגמת ז"א לבינה, וכלי החצון של כבד של נפש דאצילות, הוא עצמו נעשה נשמה לעשיה.

 

סג) האמנם ודאי, כי הנשמה שביצירה היא נשמה בערך היצירה עצמה, אך כפי האמת אינו רק רוח בערך הכללות ג' עולמות בי"ע. וכן נשמת העשיה אינו רק נפש בערך הכללות, כי הרי באצילות היו ג' כלים לנר"ן.

 

סד) וצריך שתדע, כי פנימיות וחיצוניות הכלים, אע"פ שכל א' יש לו ג' בחינות עי"מ, עם כל זה, כל ג' בחינות של החיצוניות נקרא גופא, וכל הפנימיות נקרא מוחין בערכו, כנזכר בתיקונים קכ"א, לכן ברוב הפעמים אנו קורין אל פנימים בשם מוחין, ונודע כי המוחין אינו נשמה, רק גוף פנימי.

אור פשוט

סד) ג' בחינות של החיצוניות נקרא גופא וכל הפנימיות נק' מוחין בערכו: סובב על מ"ש לעיל שפרצוף האחור דנוקבא שירד לבי"ע, נבחן לבחינת התלבשות דגופים דאצילות. ואומר שכל ג' הבחינות של החיצוניות, דהיינו עי"מ דאחור, שעיבור יניקה, הם ו"ק דו"ק, ומוחין הם ג"ר דו"ק, כנ"ל, כל אלו האורות נקראים גופא, ולא אורות, כי אפילו בחינת המוחין דו"ק הם בחינת גופא.

וע"כ פרצוף זה עי"מ דאחור שנפל ונתלבש בבי"ע, נקרא בחינת גופים של אצילות. כי רק ג' הבחינות עי"מ דפנים, שהם נרנח"י דג' האורות של נשמה חיה יחידה, הם לבד נקראים אורות ומוחין.

 

סה) נמצא כי המוחין של החיצוניות נעשה בית קבול אל המוחין הפנימיות, ונקרא בשם אוירין דילהון, דוגמת המוחין דקטנות שנעשו קרומין אל המוחין דגדלות. וזה שכתוב בתקונים דקכ"א, שמא דס"ג איהו מוחא מלגאו, ג' יודין דוגמת ג' מוחין. ושמא דמ"ה איהו מלבר, ג' אלפין, ג' אוירין דמתלבשין בהון ג' מוחין.

 

סו) ונבאר עתה מרכבת יחזקאל שהיא ביצירה וממנו תקיש אל השאר. דע כי הנה נתבאר שבכל העולמות יש בהם או"פ ואו"מ, והכלים של כל העולמות מפסיקין הם באמצע בין אורות מקיפים ובין אוה"פ.

 

סז) והנה האו"פ וכליהם הם היותר עליונים בפנים והיותר תחתונים בחוץ, כי הרי עתיק הפנימי וכלי שלו בפנים מן הכל ועליו או"פ וכלי דא"א וכן כיוצא עד העשיה, שאו"פ שלה וכלי שלה הם מלבישים כל העולמות כולם. ואורות המקיפין הם להיפך כי התחתונים יותר פנימים, כי מקיף דעשיה ע"ג כלים דעשיה ועליו מקיף דיצירה וכו'.

 

סח) ונמצא א"כ, כי כלים דעשיה נקודה אמצעית של כל העשיה, וכל העולמות כולם באמצע האורות הפנימים והמקיפים. והארץ הזו שלנו, היא נקודה אמצעי של העשיה וכל העולמות.

אור פשוט

סח) כלים דעשיה נקודה אמצעית של כל העשיה וכל העולמות כולם באמצע האורות הפנימים והמקיפים: כלומר, שסיום של עולם העשיה דיושר הוא בנקודה המסיימת רגלי א"ק, שהוא בנקודה דעוה"ז. וכעד"ז הסיום דכלים העיגולים דא"ק הוא ג"כ בנקודה המסיימת דיושר, שהוא בנקודה דעוה"ז, כי בעיגולים נבחן סופם במרכזם, כי אין מעלה מטה נבחן בעיגולים.

הרי שאותה נקודת הסיום המסיימת את היושר היא הנקודה המרכזית של העגולים דא"ק, שהם מצמצום א'. (כנ"ל אות ל' ד"ה אמנם) עש"ה. אמנם תזכור אשר נקודת הסיום דצמצום ב' דיושר, היא בפרסא שמתחת האצילות, ששם מסתיימים כל רגלי האצילות, והיא ג"כ הנקודה המרכזית של העיגולים דצמצום ב'. אלא שמדובר כאן בעולמות בי"ע, המלבישים לנה"י דא"ק דצמצום א' עד לנקודה דעוה"ז, ע"כ הוא מראה כאן על נקודה המרכזית של העיגולים דצמצום א'.

 

סט) ואחר שידענו זה נחזור לענינינו, כי הנה הקליפות דעשיה הם יותר אמצעי של כל העשיה וכל העולמות בכללם זולת הארץ הזאת, אמנם בערך האו"פ לבד נמצאו הקליפות מלבושים להם ומקיפין להם וחיצוניות מכולם.

 

ע) ונתחיל מאצילות הנה תחלה הם הקליפות והם רוח סערה כו' ואלו נקרא עור, כי עור הוא הקליפה, ולכן הוא נקרא קליפה, והנה הם ג' קליפות ענן ורוח סערה ואש, נגד ג' ערלות מילה ופריעה ואטופי דמא, ובתוכם הבשר עטרת הגיד, והוא החשמל.

אור פשוט

ע) הקליפות והם רוח סערה וכו' ואלו נקראים עור, כי עור הוא הקליפה, ולכן הוא נק' קליפה והנה הם ג' קליפות וכו': ויש לדעת, כי אף על פי ששורש כל הדינין שבעולמות הם עוד בצמצום א' בסוד המסך שנעשה שם בכלי מלכות. כמ"ש בע"ח שער א' ענף א'. עכ"ז לא נתהוה מציאות של הקליפות אלא על ידי שביה"כ שהיה בז"ת של עולם הנקודים.

כי עד שם אע"פ שכבר היה חסרון בקדושה מפאת צמצום א', כי בחינת מלכות המקבלת שנתמעטה מלקבל מכח צמצום א', היא נפרדה מהפנימים ונעשתה לכלים של העיגולים דא"ק, (כנ"ל אות ט"ז ד"ה השורש ע"ש), מ"מ עוד לא נתהוה על ידי זה שום קלקול בעולמות. אמנם אחר שנעשה צמצום ב' בעולם הנקודים שעלתה המלכות המסיימת למקום כלי בינה דגוף דפרצוף תנה"י דא"ק,

שהוא במקום החזה דפרצוף הזה, והופרסה שם הפרסא לנקודת הסיום, והכלים דחצי ת"ת ונה"י שנעשו לג' עולמות בי"ע, כבר אינם יכולים לקבל מאור האצילות כלום, מפאת נקודת הסיום שמלמעלה מהם, (כנ"ל אות כ"ה, ד"ה מחצי) וע"כ אחר שז"ת דנקודים חזרו והמשיכו אור האצילות לבי"ע, כי הם ביטלו את הגבול החדש של הפרסא ונתפשטו לבי"ע,

נעשתה בהם השבירה פנים ואחור ונפלו לבחינות קליפות בבי"ע, כמ"ש בע"ח בשער שביה"כ. כי עתה נעשה קלקול גדול, אשר אפילו הכלים דפנים של ז"ת העומדים למעלה מפרסא, והם ראוים לקבל אור האצילות, הנה גם הם נשברו ומתו ונפלו לקליפות.

ויש להבין היטב ענין הפנים ואחור של ז"ת דנקודים. והענין, כי תחילה יצאו הכלים דנקודים, שהם הכלים דנקודות דס"ג דא"ק, שנתמעטו ע"י צמצום ב' שנעשה פרסא וסיום במקום החזה שלהם, ותנה"י שבהם נפלו לבי"ע יחד עם החזה ולמטה של פרצוף תנה"י דא"ק. ונמצא שאין עתה לאחר הצמצום שנעשה, רק ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא נקודת המלכות שבהם, המסיימת לאלו הכלים, שמשם ולמטה אינם ראוים לקבל אורות דאצילות.

וע"כ אלו ז' הכלים חב"ד חג"ת ונקודת החזה, נבחנים לכלים דאצילות, ונקראים כלים דפנים. ואלו הכלים דתנהי"ם שמתחת הפרסא שאינם ראוים לקבל אור אצילות, נקראים כלים דאחור.
ותחילה יצא בחינת אור דקטנות בעולם הנקודים, ונתלבש באלו ז' הכלים חב"ד חג"ת עד החזה, שבהם נתלבשו אורות דרוח נפש, רוח בכלים דחב"ד, ונפש בכלים דחג"ת, וע"כ הם נקראים חג"ת נהי"מ, כי אורות דרוח נקראים חג"ת, ואורות דנפש נקראים נהי"מ.

ואורות אלו נסתיימו בנקודת החזה, בסיום הפרסא, והתלבשות זו היא בתכלית השלימות, כי לא ירד מהם לכלים דאחור כלום, אלא שזה גרם לפירוד של ב' הכלים ז"א ומלכות, שנעשו למקיפין דלבוש והיכל כנ"ל.

אמנם אח"ז ע"י זווג יסוד דא"ק בג"ר דנקודים, שנמשכו האורות מזווג ע"ב ס"ג דא"ק, ומתוך שאור ע"ב הוא מטרם צמצום ב', גרם אור הזה לביטול הפרסא דצמצום ב', ואחר שהגיעו המוחין האלו לז"ת דנקודים, נמשכו גם הם עד לסיום רגלי א"ק תוך הכלים דאחור שלהם שבבי"ע, וחזרו וחיברו אלו ב' הכלים שנעשו ללבושים והיכלות, לבחי' כלים פנימים.

אמנם תוקף גבול הפרסא גבר עליהם, והאורות דאצילות שהמשיכו נסתלקו תיכף מכל הז"ת, ואפילו מהכלים דפנים הנמצאים למעלה מפרסא, וכולם נשברו ומתו. והוא מטעם שכבר נתחברו הכלים דפנים עם הכלים דאחור לפרצוף אחד, וע"כ נפגמו גם הכלים דפנים בסבת קבלת האורות של הכלים דאחור, ונתקלקלו כל הכלים, כי בחינת הכלים דפנים נתערבו בצורה אחת עם הכלים דאחור.

ויש להבחין באלו ז"ת דנקודים שנפלו לקליפות, ד' בחינות : א' הם הכלים דפנים, דהיינו הכלים שמחזה ולמעלה שהם כלים דאצילות, שלא נשברו מחמת עצמם אלא מטעם תערובתם עם הכלים דאחור. ועוד ג' בחינות בכלים דאחור, כי בכללותם הם ז"א ומלכות, אבל יש בהם גם זו"ן דבינה, כנ"ל אות כ"ח ד"ה ויש, ע"ש, הרי הם ג' בחינות:

א' זו"ן דבינה, ב' ז"א, ג' מלכות. והנה אלו ד' הבחינות, נתערבו זה בזה לגמרי, באופן שאין לך שום ניצוץ ופרט קטן באלו הז"ת שנפלו לבי"ע, שלא יהיו מעורבים בהם אלו ד' הבחינות יחד.

וכשנבררו ז"ת בעולם האצילות מן השבירה, ונתקנו שם לפרצוף זו"ן דאצילות, לא נברר מתחילה רק בחינת הכלים דפנים מהם, דהיינו הבחינת מחזה ולמעלה, שהם הכלים דחב"ד חג"ת ונקודת החזה, שבהם מתלבשים האורות דרוח נפש, הרוח בכלים דחב"ד ונפש בכלים דחג"ת, ונקראים משום זה חג"ת נהי"מ, כנ"ל. ואלו נמצאים בקביעות בז"א, ולא יארע בהם שום מיעוט עוד, משום ששבירתם היתה רק מטעם תערובות עם הכלים דאחור, וכיון שנבררו פעם מהתערובות, לא יפגמו עוד לעולם.

אמנם גם בג' בחינות דאחור אשר נשארו בקליפות, נשאר עוד מבחינת הכלים דפנים מעורב בהם, כנ"ל, שאין שום פרט בכלים השבורים שלא יהיה בהם כל ד' הבחינות יחד. והם מתבררים ע"י עלית מ"ן, כי מבחינת זו"ן דבינה שבכלים דאחור, נבררים כלים דנה"י חדשים לקומת נשמה. ומבחינת ז"א דכלים דאחור, נבררים נה"י חדשים לקומת חיה.

ומבחינת המלכות דכלים דאחור נבררים נה"י חדשים לקומת יחידה. אמנם אלו ג' הקומות: נשמה, חיה, יחידה, אינם קבועים בז"א, משום שהכלים נבררים מכלים דאחור, ששבירתם מכח עצמם, וע"כ יש כח במעשה התחתונים להעלותם ע"י מ"ן, או לקלקלם שוב ע"י עונות שיעשו.

עוד יש הבחן באלו הבירורים דכלים דאחור לנשמה חיה יחידה. כי רק בחינת הכלים לקומה נשמה הבאים מבחינה א' דכלים דאחור, הם מתבררים בשלמות ומתחברים לגוף דזו"ן, להיותם מבחינת זו"ן דבינה. אבל הכלים הנבררים לצורך קומת חיה הבאים מבחינה ב' דכלים דאחור, שהם כלים דז"א, אינם יכולים להתברר בשלמות,

כי כלים דז"א כבר נפרדו לבחינת לבושים שהם כלים מקיפים, וע"כ הבחינה ב' דכלים דאחור ששימשה בנקודים נשברה, ונעשו מהם קליפות ממש, משום שהמשיכו כלים דמקיפים ושמשו עמהם לכלים פנימים, ע"כ נתקלקלו אלו הכלים ונעשו לקליפות, ומהם נעשה פרצוף ז"א דקליפה. אמנם בקליפות אלו מעורבים ג"כ מבחינות הכלים דפנים,

וכן מבחינה א' דכלים דאחור, שהמה ראוים להתברר לקדושה, כנ"ל שאין לך שום פרט שלא יהיו מעורבים בו כל ד' הבחינות יחד. ולפיכך ראוים אלו ב' הבחינות הנ"ל להתברר מתוך הקליפות. אבל בחינה הב' דאחור, שהיא בחינת כלי דז"א ממש, אינה ראויה לבירור, ונקראת קליפה.

ועד"ז הכלים הנבררים מבחינה ג' דאחור, שהוא הכלי דמלכות, אינם מכלי דמלכות עצמה, כי היא נתקלקלה ע"י שימושה בנקודים לכלים פנימים, ונעשתה ע"כ לקליפה, וממנה נעשתה הנוקבא דקליפות. אלא משום שגם היא כלולה בהכרח מכל ד' הבחינות, וע"כ רק ב' הבחינות הראשונות המעורבות בה יכולות להתברר, שמהם מתבררים לקומת יחידה.

והנה נתבאר איך כל הקליפות לא באו אלא מסבת שביה"כ, והם מאלו ב' הכלים ז"א ומלכות שנשתמשו בז"ת דנקודים לפנימים אחר שנפרדו לכלים מקיפים, וע"כ נתקלקלו ונעשו לז"א ומלכות דקליפה. ונקראים קליפות, להורות שאינם ראוים לבירור בכל שתא אלפי שני,

כי כל עוד שלא נתבררו ב' הבחינות הראשונות כולם מתוכם, שהם הכלים דפנים ובחינה א' דאחור, שהם זו"ן דבינה, כנ"ל, נמצאת הפרסא דצמצום ב' קבועה וקיימת, והכלים דז"א ומלכות נשארים למקיפים, ומה שנתחבר מהם בעת מלוכת ז"ת דנקודים נעשו לזו"ן דקליפות.

אכן יש באלו זו"ן דקליפות שלש מדרגות, הנקראות: רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת. והם כנגד בינה ז"א ומלכות, בסו"ה זה לעומת זה עשה אלקים, וע"כ יש זו"ן בבחינת רוח סערה, וזו"ן בבחינת ענן גדול, וזו"ן בבחינת אש מתלקחת.

עור היא הקליפה וכו' נגד ג' ערלות מילה פריעה ואטופי דמא: פירוש, בעת שאין לז"א אלא נר"ן, הם מבררים לו רק ג' כלים מוחא עצמות גידין, שהם כלים דכח"ב, וב' הכלים דבשר ועור הם עוד בלתי נבררים. (כנ"ל אות נ"ח ד"ה החשמל). ואז נקרא גם הכלי דבשר בשם עור, כי כל בחינה בלתי נבררת נקראת עור, שמשמעותה טו"ר מעורבים זה בזה,

כמ"ש לעיל בדברי הרב. שאז ג' הקליפות מעורבות בב' כלים אלו דבשר ועור, שהם רע גמור כנ"ל. וז"ש הרב "עור הוא הקליפה וכו' " כלומר כל עוד שאין לו מוחין דחיה, נקראים הבשר ועור דז"א בשם עור לבד, כי ג' הקליפות נכללות עוד בבשר ועור שלו, וע"כ כולם יחד דהיינו הבשר והעור והג' קליפות נחשבים כמו אחד, וכולם קליפות.

אלא בעת שמשיג המוחין דחיה, אז נעשה בו תיקון המילה, שה"ס הבירור של כלי דבשר והפרדת ג' הקליפות, כי עור הנחתך ונשלך, הוא הפירוד דקליפת רוח סערה, שהיא שורש כל ג' הקליפות ועיקרן. וכנגד הפרדת הקליפה דענן גדול, נעשת בו הפריעה.

וכנגד הקליפה דאש מתלקחת, נעשה בו אטופי דדמא, ואז מתגלה בו בירור כלי דבשר שבעטרת יסוד, הנקרא חשמ"ל, מטעם הנ"ל. וכלי דעור שעל הבשר נקרא עתה קליפת נוגה, להיותו עוד בלתי נברר, כי מוחין דחיה מבררים רק כלי דבשר לבד, כנ"ל. וכל בחינה בלתי נבררת נקראת עור או קליפת נוגה. כמ"ש הרב באות ע', וז"ש "ועל זה החשמ"ל סובב הנוגה" כמבואר, שהחשמל הוא הבשר, והעור הוא הנוגה.

ויש לדעת, כי ענין בירור הכלים האמור, נוהג בכל ספירה וספירה מע"ס דז"א, להיותם כלולים זה מזה. ובכל ספירה צריך לברר חמשה כלים: מוחא עצמות גידין בשר עור. ונמצא ענין תיקון המילה האמור, נוהג באמת בכל הספירות, אלא עיקר הקליפות נאחזות רק בסיום הפרצוף, דהיינו בספירת היסוד, וע"כ נעשו התיקונים רק ביסוד, והוא מועיל ומתקן לכל הבחינות דבשר ועור שבכל ספירה.

 

עא) וע"ז החשמל סובב הנוגה, הקליפה רביעית, קול דממה דקה בחשאי. וז"ס ח"ש מחשמ"ל, ובתוכו מ"ל, שהוא עצמות של החשמ"ל, והוא הבשר. וזה החשמ"ל הוא חיות אש ממללות, מילוי דאלקים דיודין גימטריא ש' דבשר.

אור פשוט

עא) הנוגה קלי' ד' קול דממה דקה בחשאי וז"ס ח"ש מחשמ"ל ובתוכו מ"ל שהוא העצמות של החשמ"ל וכו' מילוי אלקים דיודין גימ' ש' של בשר: פירוש, כבר נתבאר, שמטרם גמר התיקון, אין בירור שלם לכלי דבשר, משום שגם מוחין דחיה אינם אלא בחינת ו"ק דחיה, (כנ"ל אות נ"ח ד"ה ועכ"ז)

וע"כ אינם מתחברים לגוף הפרצוף ממש, אלא בבחינת מלבוש, שמלבישים על ג' הכלים מוחא עצמות גידין. ודע, שאלו השירים מכלי דבשר שאינם יכולים להתברר טרם גמר התיקון, מפני שצריכים לג"ר דחיה שיבררו אותם, הם נקראים קליפת נוגה, מפני שהיא אינה מבוררת.

וכבר נתבאר, שענין הבירורים של הכלים נוהג בכל הספירות של קומת ז"א, כנ"ל בדיבור הסמוך. ונמצא שיש פרצוף שלם של בשר, וכן פרצוף שלם של קליפת נוגה, כי בחינת כלי דבשר שבכל ספירה דז"א מראש תוך סוף שלו מתחבר לפרצוף שלם. וכן השירים הבלתי נבררים הנשארים בכלי דבשר, שנק' נוגה, מתחברים גם הם מכל הספירות דרת"ס שלו ונעשים לפרצוף נוגה.

והנך מוצא שהחשמ"ל והנוגה הם ב' פרצופים זה על זה אמנם שורשם הוא אחד, דהיינו בחינת כלי דבשר שבכל ספירה מע"ס דרת"ס דז"א, שהחלק המבורר נקרא חשמ"ל, והחלק הבלתי מבורר נקרא נוגה, ומבחינה זו הם רק פרצוף אחד, אשר ו"ק דמוחין דחיה שאינם יכולים לברר ממנו רק הכלים שמחזה ולמעלה, הנקראים חב"ד חג"ת,

שבהם מתלבשים נפש רוח דחיה, רוח בכלים דחב"ד, ונקרא ע"כ חג"ת. ונפש בכלים דחג"ת ונק' ע"כ נהי"מ, כנודע בערך ההפכי שבין כלים לאורות כנ"ל אות ט"ז ד"ה ואין, ואלו הששה כלים חב"ד חג"ת הנבררים הם הנקראים חשמ"ל. והשירים מהפרצוף הזה דהיינו תנה"י שמחזה ולמטה, שאין בירורם אלא בג"ר דמוחין דחיה, שאינם נוהגים קודם גמר התיקון,

הם הנקראים פרצוף נוגה. הרי שמשורשם הם פרצוף אחד, אשר מחזה ולמעלה נקרא חשמ"ל ומחזה ולמטה נקרא נוגה, אבל מתוך שהבירור הזה נוהג בכל ספירה וספירה מע"ס דרת"ס דז"א, הרי נעשה מהם בהכרח ב' פרצופים שלמים ברת"ס לכל אחד מהם, והם מלבישים זה על זה.

ולפיכך, מבחינת מה שהחשמ"ל והנוגה הם פרצוף אחד, מתחלק השם חשמ"ל בין שניהם, שהששה כלים שמחזה ולמעלה נקראים מ"ל מחשמ"ל, שפירושם חיות אש ממללות, להורות ששם מתלבשים המוחין דחיה, שבהם סוד הדיבור, כי אין דיבור אלא בסוד מוחין דחיה, וע"כ מרומזים בסוד מ"ל, מלשון חיות ממללות. אבל הכלים דתנה"י שמחזה ולמטה דפרצוף זה, שאינם יכולים להתברר לפני גמר התיקון, הנקראים נוגה, הם ח"ש מחשמ"ל, להורות שהם חשות, ואין בהם דיבור. וז"ש הרב, שהחשמ"ל הוא מ"ל והנוגה הוא ח"ש.

אמנם מבחינת מה שהם ב' פרצופים ברת"ס מלבישים זה על זה, נמצא שיש בפרצוף החשמ"ל בלבדו כל ע"ס ברת"ס, וכן בפרצוף נוגה לבדו יש ע"ס ברת"ס כנ"ל, ונמצא שיש בפרצוף החשמ"ל בחינת כלים שמחזה ולמעלה ובחינת כלים שמחזה ולמטה, לכן יש כל השם חשמ"ל בפרצוף החשמ"ל בלבד, כי מחזה ולמעלה שלו, ה"ס מ"ל מחשמ"ל, חיות אש ממללות,

ששם מלובש אור החיה שיש בה דיבור. ומחזה ולמטה שלו, גם הוא בסוד ח"ש מחשמ"ל, שאין אור החיה מאיר בו בשלימות מטרם שישיג ג"ר דחיה, וע"כ אין שם דיבור, והם חשות, כנ"ל. הרי שענין ח"ש ומ"ל נוהג בפרצוף החשמ"ל בלבד.

וכן בפרצוף הנוגה לבדו יש ע"ס דרת"ס, אשר מחזה ולמעלה הוא יכול לקבל הארה מפרצוף החשמ"ל, כי בדרך כלל מתקנים ו"ק דחיה בחינת הכלים שמחזה ולמעלה, וע"כ הוא נבחן שם שכולו טוב בלי רע כלל. אמנם בכלים שמחזה ולמטה דפרצוף נוגה, אין אור החיה מאיר כלל אפילו בפרצוף החשמ"ל, כנ"ל, ע"כ נחשבים בנוגה שהם מעורבים טו"ר, וזכור דברים אלו לכל המשך דברי הרב.

ואין להקשות ע"ז ממה שמבואר בכמה מקומות בדברי הרב, אשר כל גילוי החכמה בפרצוף הוא רק מחזה ולמטה, אבל מחזה ולמעלה החסדים מכוסים תוך יסוד דאמא, ואין גילוי חכמה יכול להראות בהם, שהוא לכאורה ההיפך מהמבואר כאן. אכן הענין הוא, כי כל המדובר כאן הוא בשני הכלים בשר ועור שהם בחינת כלים דז"א ומלכות כנ"ל, שהם נפרדו מהפרצוף בסוד צמצום ב',

מאחר שעלתה המלכות בבינה דגוף הנקראת ת"ת וסיימה שם את הפרצוף, ובחינה מחזה ולמטה נפרדו מהפרצוף ונעשו למקיפים, שהם זו"ן דת"ת הזה, דהיינו מחזה ולמטה עד סיום ת"ת, וזו"ן אמיתים דגוף שהם נצח והוד, כנ"ל אות א' ד"ה וצריכים. עש"ה. הרי שאלו הכלים בשר ועור הם בחינת מחזה ולמטה של כל פרצוף בכללותו, וכן הוא בחינת מחזה ולמטה דכל ספירה פרטית מע"ס דראש תוך סוף, כי כל הנוהג בכלל נוהג בכל הפרטים של אותו הכלל.

הרי שכל פרצוף החשמ"ל המדובר כאן, אינו אלא בחינת מחזה ולמטה, ששם אומר הרב בכ"מ שהוא המקום דגילוי חכמה. אלא רק בפרטות, כשנחלק כל ספירה מע"ס דז"א לראש תוך סוף, דהיינו ראש ותוך מחזה ולמעלה, וסוף מחזה ולמטה כנודע, ע"כ הם מתחברות ונעשות בחשמ"ל פרצוף שלם מרת"ס, כי בחינת כלי דבשר שבספירות שמחזה ולמעלה דפרצוף ז"א, הם המחזה ולמעלה דפרצוף חשמ"ל, ובחינת כלי דבשר הבאים מהספירות שמחזה ולמטה דז"א, הם המחזה ולמטה דחשמ"ל.

ויש עוד טעם ב', כי בתנה"י דז"א עצמו, דהיינו במחזה ולמטה הכולל של ז"א, הנה כל גילוי חכמה אשר שם הוא מבחינה ממטה למעלה, שזה טבע אורות דו"ק דחיה, שאינם מתגלים ממעלה למטה, וע"כ נבחן כמו שהם עצמם מתחלקים למחזה ולמעלה דפרצוף תנה"י זה, ומחזה ולמטה דפרצוף תנה"י זה. שממטה למעלה מאירים המוחין דחיה, וממעלה למטה אינם מאירים. והבן כל זה היטב.

חיות אש מללות מילוי דאלקים דיודין גימט' ש' דבשר: כבר נתבאר זה לעיל (אות נ"ט ד"ה וזה) אשר מוח החכמה דג"ר דו"ק, הוא אלקים במילוי יודין, ע"ש. וע"כ נק' חיות אש ממללות כי אור החכמה נק' חיה, וז"ס חיות. וכן בהם סוד הדיבור, כי כל דיבור הוא מהארת מוחין דחיה כנ"ל בדיבור הסמוך, וז"ס ממללות. והם נבחנים בסוד חיות אש, כי הם ו"ק דחיה ולא ג"ר דחיה כנ"ל, ובכל ו"ק יש בהם אחיזה לדינין, אשר צריכים לשמירה יתירה, כי ע"כ הם מכונים בשמות אלקים כנודע, וע"כ הם חיות אש.

 

עב) והוא עץ הדעת טוב דאצילות, כנזכר בתקונים ד"ל. לכן הוא שם יאהדונהי, כי זהו שם החשמל, כנזכר בהרבה מקומות. אך בבי"ע עץ הדעת טו"ר. ולא החשמ"ל עצמו, אלא קליפת נגה הסובבת עליו, ומפסקת בין החשמל ובין הקליפות, וקליפה זו טו"ר בבי"ע, אבל באצילות עצמו טוב בלא רע.

אור פשוט

עב) עץ הדעת טוב דאצילות וכו' עצה"ד טו"ר וכו' וקליפה זו טו"ר בבי"ע אבל באצילות עצמו טוב בלא רע: הנה תחילה בטרם שנמשך המוחין דחיה בז"א דאצילות, הנה גם באצילות נכללים החשמ"ל שהוא הבשר עם הנוגה וג' הקליפות, תחת השם עור, משום שהם טו"ר (כנ"ל אות נ"ח ד"ה החשמל) הרי שגם באצילות מטרם שממשיכים מוחין דחיה הוא בחינת טו"ר.

אמנם אחר שנמשכין המוחין דחיה, אז נבררים החשמ"ל והנוגה לקדושה, והם טוב בלי רע, כי הרע שבהם שהם ג' הקליפות רוח סערה וכו' כבר נדחו משם בסוד המילה ופריעה ואטופי דדמא, כנ"ל. אמנם בבי"ע, שאין מוחין דחיה יכולים להתפשט מפרסא דאצילות ולמטה, ע"כ אין ג' הערלות נפרדות עוד שם מן קליפת נוגה, והיא עוד שם מעורבת עמהם, וע"כ נבחנת לעצה"ד טו"ר.

ויש טעם ב', כי באצילות החשמל דאמא מפסקת בין העור שהיא נוגה פנימית ובין הנוגה שהיא קליפה כמ"ש הרב בע"ח שמ"ב פ"ד וע"כ הנוגה הפנימית כולה טוב.

 

עג) לכן תמצא החשמ"ל גימטריא מלבוש, והוא הבשר החופף על הג' כלים הנקרא גוף, כי הבשר אינו מכללם. וקליפה זו דנוגה הוא עור המפסיק בין הג' קליפות ובין החשמל כי הוא עור זך ודק מאד שאינו ניכר, והוא ע"ג הבשר, שהעורות הגסים הם ג' קליפות אחרים. וזה נקרא באצילות עץ הדעת טוב, ובבי"ע עץ הדעת טו"ר.

אור פשוט

עג) דנוגה הוא עור המפסיק בין הג' קליפות ובין החשמ"ל וכו' וזה נק' באצילות עצה"ד טוב, ובבי"ע עצה"ד טו"ר: כנ"ל בדיבור הסמוך, כי טרם שמאירים המוחין דחיה, כולם נכללים בעור, ואפילו החשמ"ל נקרא אז עור, אלא שהם שני עורות דבוקים זה בזה. ואז עור החיצון שהוא נוגה הוא אחד עם ג' הקליפות, ולפיכך בבי"ע שאין אור החיה מגיע שם מפאת הפרסא, הרי הנוגה מעורב בג' הקליפות, וע"כ הוא טו"ר, עי' לעיל.

 

עד) וצריך שתדע כי לא יש שום בחי' בעולם שאינה כלולה מעצמות וכלים כנ"ל, נמצא כי עם היות שזה הנוגה הוא קליפת העור, לא מפני זה אינו כלול מגוף ונשמה כו'.

 

עה) והנה זה הנוגה, הוא בתיה בת פרעה. כי פרעה שלח את הערב רב דאתי מקליפות נגה הנקרא לילי"ת קשת עורף, לבושא דחוה אשת אדם. ויש לילית יותר חיצונה, והיא אשת סמא"ל. גם בזה הנוגה יש סמאל ולילית אחרים פנימית, שע"ז אחז"ל שהיה מלאך מגורש מן השמים. ונקרא להט החרב המתהפכת, לזמנין מלאך לזמנין שד ונקרא לילי"ת, לפי שהנוקבא שולטת בלילה (והשדים שולטין בלילה) נקרא לילית, כנזכר בתיקונים דקכ"ד.

 

עו) והנה בתקונים דמ"ד אמרו סמא"ל דנפיק מקדושתיה, כי הג' קליפות אחרים יש שם סמא"ל ולילית אחרים אמיתים רעים וחטאים בכל קליפה מהם, וזה נרמז בזוהר פרשת בראשית כ"ט אית ס"ם ואית ס"ם ולאו כלהו שוין. ובזה יתורצו לך כמה מאמרים בענין סם ולילית.

 

עז) נמצא כי ס"מ ולילית שפיתו לאדם וחוה, הם הג' קליפות החצונים, ששם יש ג"כ ס"ם ולילית אחרים, אך הפיתוי היה ע"י קליפת נוגה זה כלולה מן ס"ם ולילית אחרים. וזה הנוגה נתערבה באדם וחוה, ואז נעשה אדם טו"ר. ועיין פרשה ויחי רכ"א ובויקהל ר"ג ע"ש. וז"ש ובהאי נוגה מפתי סטרא אחרא לאתתא לנטלא נהורא כו'.

אור פשוט

עז) ס"ם ולילית שפיתו לאדם וחוה הם הג' קליפות החיצונים וכו' אך הפיתוי היה ע"י קליפת נוגה: כבר נתבאר, שאלו השירים של ז' מלכין דמיתו שאינם ראוים להתברר בשתא אלפי שני, דהיינו בחינת הכלים דז"א ומלכות שנפרדו בסיבת הצמצום ללבוש והיכל, וז' המלכין חזרו והמשיכו אותם לכלים פנימים, כנ"ל (אות ע' ד"ה והנה) ע"ש.

הם ג' קליפות, שבכל אחת מהן יש ז"א ומלכות כמ"ש כאן הרב. ומתוך שבעת המלכים שימשו עם אורות דאצילות, ע"כ הם חוזרים אחר הנשמות לפתותם שיחזרו וימשיכו להם אורות דאצילות, וע"כ הם פיתו לאדם וחוה שיחזור ויחבר אותם לכלים פנימים דאצילות כמו שהיו בעת שביה"כ.

משא"כ הנוגה, הנה היא אינה קליפה, כי כן נתקנה שלא לקבל לתוכה הארת חיה, להיותה בחינת מחזה ולמטה של פרצוף החשמל כנ"ל, שהחשמ"ל נתקן בסוד עתים ממללות מחזה ולמעלה, ועתים חשות מחזה ולמטה. וע"כ אין לה ענין לפתות האדם שימשיך אור החיה. וז"ש הרב, כי הפיתוי נעשה ע"י ג' הקליפות שיש להם חשק גדול להמשיך אור החיה, אלא שעשו זאת באמצעות קליפת נוגה, כי הם עצמם אין להם שום מגע עם הקדושה דאצילות, אלא רק עם קליפת נוגה.

 

עח) קודם שבא אדה"ר, וקודם בריאת עולם, היו זו"ן אב"א. ולכן כל העולמות כולם היו אב"א בסוד העשיה שהוא אב"א. לכן ט"ל מלאכות הם בסוד העשיה. כי שם הוא המעשה, וכולם היו בסוד אב"א.

אור פשוט

עח) קודם שבא אדם הראשון וכו' כל העולמות כולם היו אב"א בסוד העשיה: בחינת מחזה ולמטה דכל פרצוף נקרא עשיה, והוא מבחינת מה שמנקודים ואילך אין יותר בפרצוף אלא נר"ן, כנ"ל (אות ט"ז ד"ה וז"ש) ע"ש. ונמצא ע"כ, שהראש נבחן לבריאה ונשמה, וחג"ת ליצירה ורוח, ותנה"י שמחזה ולמטה לעשיה ונפש. וענין אב"א, פירושו שיש שם דינין, והם מתוקנים בדרך העלמה בסו"ה אחוריהם ביתה.

וז"ש, שמטרם שנברא אדה"ר, לא יכלה עוד העשיה להטהר מדינין, כי הארת נשמה אע"פ שהיא נחשבת לג"ר, ואין שום שליטה ואחיזה לחיצונים בהארת ג"ר, כנודע, עכ"ז ג"ר אלו הנקראים נשמה אינם מתקנים את הפרצוף, רק את חב"ד חג"ת שבו עד החזה שהם בריאה ויצירה, כנ"ל, אבל מחזה ולמטה שבו הנקרא עשיה, אינו יכול לקבל בחינת ג"ר מאור הנשמה, ונשאר עוד בבחינת אב"א בסוד אחוריהם ביתה, כי הם אינם מתתקנים רק במוחין דחיה, מטעם שיתבאר להלן.

ויש לדעת מ"ש בע"ח שט"ל דרוש ב' ובמבו"ש ש"ב ח"ג פ"ט. אשר בכל מדרגה יש ב' עיבורים, ועיבור א' של המדרגה נעשה בלי העלאת מ"ן דתחתון, אלא ע"י סליק ברעותא לבד, שפירושו שהעליון מעלה מצד עצמו את המ"ן של התחתון שלו אליו, ומתקן אותו בסוד העיבור, בלי שום סיוע מהתחתון, בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה, כי בעיבור א' עדיין אין מציאות לתחתון שיוכל לסייע בהעלאת מ"ן שלו מבי"ע.

אבל עיבור ב' נעשה רק ע"י העלאת מ"ן בכח התחתון גופיה, כי אחר שכבר יש לו לתחתון מציאות של קטנות, הרי הוא יכול לברר לעצמו מ"ן מבי"ע ולעלות לעליון בסוד עיבור ב', ע"ש. וטעם הדברים נתבאר בתע"ס חלק ח' בתחילתו.

והנה אדם הראשון הוא בחינת תחתון ובן לזו"ן, ובעת שזו"ן השיגו בחינת נשמה דחיה, הנקראת בחינה ג' של ז' הבחינות, כמ"ש הרב בע"ח של"ו פ"א, אז העלו המ"ן דאדה"ר אליהם בסוד סליק ברעותא, כלומר בלי שום סיוע של אדה"ר עצמו, כי עוד לא היה לו אז שום מציאות בפני עצמו שיוכל לסייע בזה, אלא שזו"ן העלו אותו ותיקנו אותו בעיבור ראשון לקטנות. ואחר שנולד, אז העלה בכחו עצמו מ"ן מבי"ע, ועלה למ"ן לזו"ן והשיב אותם פב"פ, כמ"ש הרב להלן, דהיינו, שע"י המ"ן שלו המשיכו זו"ן מוחין דחיה, כי אין פב"פ אלא ע"י מוחין דחיה, כנודע.

הרי שאדה"ר נולד מזו"ן בעוד שלא היה להם אלא מוחין דנשמה דחיה, שמוחין אלו אינם מספיקים להיות ג"ר בשביל המחזה ולמטה של הפרצוף הנקרא עשיה, כנ"ל, ונמצא אז המחזה ולמטה בבחינת אב"א. אלא אחר שנולד והשיג הקטנות שלו בשלימות ע"י יניקה, אז עזק וסיקל וגדר את הכרם וכו' כמ"ש הרב להלן, שפירושו שהעלה מ"ן לעיבור שלו דמוחין,

שאז ממשיכין זו"ן את מוחין דחיה המשיב אותם פב"פ. וזה אמרו "קודם שבא אדה"ר וכו' היו כל העולמות כולן אב"א בסוד העשיה" כלומר, אע"פ שהיו להם כבר ג"ר מבחינת נשמה דחיה כנ"ל, מ"מ בסוד העשיה, דהיינו מחזה ולמטה דזו"ן הנקרא עשיה, אין הארת ג"ר דנשמה מועיל שם כלל, כי צריכים להארת חיה דחיה דוקא, כנ"ל. ונמצא ע"כ עשיה דזו"ן בסוד אב"א, וכן הוא גם בכל המדרגות כולם, כנודע.

 

עט) ואחר שבא אדה"ר ותיקן ע"י תפלתו את העולמות בסוד לעבדה ולשמרה, הנה עד שבא אדה"ר, היו ו' ימי המעשה בסוד ט"ל מלאכות הנ"ל בהיותן אב"א. ואז הוא גרם הנסירה העליונה, וחזרו זו"ן פב"פ, והיה יום השבת. לכן נאסרו כל הט"ל מלאכות בשבת, כי גורם להחזיר העולמות אב"א כבתחלה.

 

פ) והנה סבת היותן בתחלה אב"א, הוא מפני כי כאשר עדיין לא נתקנו ג"ר, וירד האור בז"ת, ולא יכלו לסבול ומתו. וז"ס ואלה המלכים וגו', וכאשר נתקנו ג"ר בסוד פרצוף, נתמעט האור ויכול הז"א לסובלו. כמבואר אצלינו, כי המיעוט הוא סבת תיקון אל המקבלים. ואמנם הקליפות נעשו מאלו המלכים משיוריהם.

אור פשוט

פ) אב"א הוא מפני כי כאשר עדיין לא נתקנו ג"ר וכו' ולא יכלו לסבול ומתו וכו' ואמנם הקליפות וכו': פירוש, כי ע"י צמצום ב' דא"ק, שמלכות המסיימת עלתה לבינה דגוף ומלכות המזדווגת לבינה דראש הנקראת נקבי עינים, כנ"ל בדברי הרב אות כ"ו. ויצא האור דקומת הע"ס דנקודים דרך העינים, הנה אז יצאה שם רק קומת ו"ק בלי ג"ר, כי ע"כ יצאו או"א דנקודים אב"א כנודע, כי מאחר שלא נשארו במדרגה זולת שתי ספירות: גלגלתא ועינים שהם כתר וחכמה, הנה אור הרוח מתלבש בכתר, ואור הנפש בעינים, כנ"ל, בערך ההפכי שיש בין כלים לאורות (אות ט"ז ד"ה ואין).

אמנם אח"כ ע"י עלית מ"ן מתנה"י דא"ק לע"ב ס"ג דא"ק, יצא אור חדש, ונמשכו ג"ר דנקודים בקומת כתר, הנקראת הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, כמ"ש בשער שביה"כ. ועל אלו ג"ר דהסתכלות עיינין דאו"א, אומר כאן הרב, שהם לא היו מתוקנים, וע"כ כשירד האור מהם לז"ת דנקודים נשברו ומתו. ובעולם התיקון נתקנו אלו הג"ר, וע"כ ז"ת מתקיימים.
והנה דבר זה הוא יסוד היסודות, וצריכים להבין היטב, מה היה חסר בג"ר בזמן הנקודים, ומה נתקן בזמן התיקון.

ותחילה צריכים להבין איך חוזרים ויוצאים אלו הג"ר, אחר עלית ה"ת לעינים המפרידה את בינה וזו"ן מהמדרגה ולא נשארו בהם אלא כתר חכמה לבד, שלא יכלו לקבל אלא נפש רוח כנ"ל, ומאין השיגו שוב חמשה כלים שיהיו ראוים כל נרנח"י להתלבש בהם. והענין הוא, כי צמצום ב' נעשה רק בפרצוף ס"ג דא"ק, כנ"ל. ונודע, כי כל מסך אין לו כח ופעולה אלא ממקום יציאתו ולמטה, אבל לא כלום למעלה ממקום יציאתו. ונמצא, שבע"ב דא"ק אין שום כח למסך דצמצום ב' להראות בו, או אפילו לצמצם את הארתו.

ולפיכך, כשעלו המ"ן מתנה"י דא"ק, אל ע"ב ס"ג דא"ק, ויצא אור חדש מן ע"ב דא"ק, הנה אור הזה כשנמשך אל ג"ר דנקודים, חזר והוריד אותה ה"ת שעלתה לעינים, אל מקומה הראשון דהיינו אל הפה, שהיא המלכות דצמצום א', דהיינו כמו שהמלכות עומדת בע"ב דא"ק, ונמצאים אותם אח"פ שנפרדו מג"ר דנקודים, חוזרים עתה ומתחברים למדרגה כמטרם צמצום ב', וכיון שיש עתה חמשה כלים בג"ר דנקודים, חזרו או"א פב"פ ונזדווגו והוציאו קומת כתר בסוד הסתכלות עיינין כנ"ל.

ונמצא ע"כ, כי אח"כ כשאור זה של קומת כתר דג"ר דנקודים נתפשט וירד לז"ת דנקודים, הנה גם בהם חזרה וירדה המלכות המסיימת העומדת במקום החזה שלהם, אל מקום סיום רגלים דא"ק, כמו שעמדה מלפני צמצום ב'. וע"כ נתפשטו ז"ת אל בי"ע, וגם הם חזרו וחיברו אותם ג' הבחינות דכלים דאחור שכבר נפרשו מהם ע"י צמצום ב'.

וכיון שעברו על הגבול דצמצום ב', ע"כ נשברו ומתו, כי ה"ת המסיימת שבפרסא סילקה מהם את אור העליון. ולא רק ג' הכלים דאחור שלמטה מפרסא נשברו, אלא אפילו הכלים דפנים דהיינו החב"ד חג"ת עד החזה העומדים למעלה מפרסא, גם הם נשברו ומתו, כיון שכבר נתחברו עם הכלים דאחור לפרצוף אחד ולמדרגה אחת. כנ"ל ד"ה אמנם.

וזה אמרו "כאשר עדיין לא נתקנו ג"ר וירד האור בז"ת ולא יכלו לסבול ומתו" כי אלו הג"ר היוצאים מזווג דע"ב ס"ג, הנה מטבעם לבטל את הגבול דצמצום ב', וחוזרים ומתחברים עם בינה וזו"ן שנפרדו על ידי צמצום ב', כנ"ל, וע"כ נתפשטו עד בי"ע בסבת האור הגדול הזה דע"ב דא"ק, אבל לא יכלו לסבול, כי הרשימו דה"ת המסיימת נשארה בפרסא ומעכבת על אור העליון שלא יתפשט ממנה והלאה, וע"כ פרח האור מהם ומתו.

ולסבה זו, נעשה תיקון ברישא דעתיק דאצילות, שנגנזה שם ה"ת זו דצמצום א', והוא האציל לא"א בט"ר חסר מלכות. וא"א מסתיים רק ביסוד, כי המלכות שלו היא ברדל"א, דהיינו בראש דעתיק. כנ"ל (אות מ"ה) ועי"ז נמצא, שבעת שנמשך הארת ע"ב דא"ק, להוריד הה"ת מעינים למלכות ולהוציא ג"ר בפרצופים דאצילות,

אין ה"ת יורדת למלכות דצמצום א' כמו שקרה בג"ר דנקודים, אלא יורדת ליסוד לבד, שהרי הה"ת דצמצום א' כבר נגנזה ברדל"א, ועי"ז משומר הגבול דצמצום ב', וז"ת יכולים לקבל אור ג"ר זה, מאחר שהם כבר מתוקנים שלא יתפשטו לבי"ע כמו שקרה בז"ת דנקודים.

הקליפות נעשו מאלו המלכים משיוריהם: כי אותו התיקון שנעשה בג"ר דאצילות עם הגניזו דמלכות דצמצום א' ברדל"א, כנ"ל בדיבור הסמוך, גרם שאותה קומת או"א שיצאה בנקודים לא תוכל לצאת עוד באצילות, וז"ת לא יוכלו עוד להתפשט בבי"ע, כנ"ל, וע"כ נשארים אותם ג' הבחינות דאחור של המלכין דמיתו שלא יכלו לקבל שום הארה ע"י המוחין דאצילות,

והם לא יוכלו להתברר עד גמר התיקון עד שתתגלה המלכות שברדל"א בסוד ראש פנה. ולכן הם נעשו לקליפות המחטיאים את הנשמות, ומפתים אותם להמשיך להם שוב הארת האצילות כמו שהיה להם בעת המלכים דנקודים. כמ"ש להלן.

 

פא) וכאשר נתקנו או"א, ירדו הדינין לתתא בזו"נ. וכאשר נתקנו זו"ן, ראה המאציל יתברך, שאם יתוקנו בבחי' פב"פ, יתאחזו הקליפות והדינין באחורים שלהם, להיותן דינין, בפרט שהם לתתא, לכן תיקנם אב"א, ועי"ז לא יוכלו להתאחז שם, כי להשמר שלא יתאחזו בפנים זה א"צ, ודאי שאין להם שם אחיזה. ואח"כ כשבא אדה"ר ותיקן מעשיו, וע"י תיקון מעשיו גדר הכרם וקצץ הקוצים הנאחזין שם, וכרת כל הקליפות משם, החזירן פב"פ. ואמנם אדה"ר לא היה יכול לתקן רק עולמות עליונים, אבל עולם עשיה שכולו קליפות לא תיקן, ונשאר עולם זה בבחי' אב"א.

אור פשוט

פא) וכאשר נתקנו או"א ירדו הדינין לתתא בזו"ן: כי תחילה היו הדינין של המסך דצמצום ב', סוד ה' זעירא דהבראם, בפה וגרון דא"א, שהוא הפרצוף הראשון שנתקן ע"י ה' זעירא שנתקנה ברדל"א,

וע"כ לא נשאר בראש דא"א אלא כתר וחכמה, ובינה וזו"ן יצאו לבר מראשו, כנודע, כי המסך דצמצום ב' נתקן במלכות דחכמה שלו בסוד נקבי עינים, ונמצא הגרון דא"א היא הבינה שלו, שהיא בחינת ו"ק בלי ראש.

אמנם אח"כ יצאו או"א דאצילות, והלבישו את הגרון וחג"ת דא"א עד החזה, בקומת ס"ג, שהיא בחינת ג"ר ובחינת נשמה, כנודע, ואז נעשה גרון וחג"ת דא"א ג"כ בבחינת ראש, אלא בבחינת אור דנשמה, ואז ירדו הדינין שהם המסך דצמצום ב', ממקום הפה דא"א, אל מתחת הקומה דאו"א, שהוא במקום החזה דא"א, שמשם ולמטה הוא מקום זו"ן,

דהיינו זו"ן דאו"א, וזו"ן הכוללים דאצילות, כנודע. וז"ש "וכאשר נתקנו או"א ירדו הדינין לתתא בזו"ן" כי עתה רוכב המסך הזה על זו"ן ומצמצם אותו לבחינת ו"ק בלי ראש.

וכאשר נתקנו זו"ן וכו' לכן תיקנם אב"א: כלומר, אחר שנתקנו זו"ן באותם המוחין דס"ג של או"א, והשיגו גם הם מוחין דג"ר של אור הנשמה, ומוחין אלו מאירים בזו"ן רק עד החזה בלבד כמו בא"א, אבל מחזה ולמטה דזו"ן אינם יכולים לקבל בחינת ג"ר מאלו המוחין דנשמה, ע"כ יכולות הקליפות להאחז מחזה ולמטה דזו"ן, ולכן נתקנו שם אב"א, בסוד אחוריהם ביתה, ופניהם מגולים כלפי חוץ.

ויש לדעת, שמסך זה דצמצום ב' הדוחה לבינה וזו"ן דראש לבר מראש לבחינת ו"ק, ואת בינה וזו"ן דגוף דוחה למטה מפרסא, אין זה אמור על ג"ר דבינה, רק על הזו"ן דבינה, כי אין שום מסך וכח צמצום שולטים על ג"ר דבינה, מטעם שג"ר דבינה מטבעם הם בחינת חסדים מכוסים, שאינם מקבלים לעולם בחינת חכמה, בסו"ה כי חפץ חסד הוא, כמ"ש בע"ח שער מטי ולא מטי.

ונודע, שהצמצום נוהג רק כלפי הארת חכמה ולא כלום כלפי אור חסדים. אמנם זו"ן כל תיקונם הוא רק בהארת חכמה, כטבע זו"ן דאו"י, כמ"ש בתלע"ס בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם ע"ש, וע"כ רק על זו"ן שולט כח מסך דצמצום ב', הן לדחותם מן ע"ס דראש, והן לדחותם מע"ס דגוף.

אמנם בעת שבינה צריכה להאציל הארת חכמה לזו"ן, הרי גם היא מוכרחת לקבל חכמה כדי שיהיה לה להשפיע לזו"ן, ומבחינה זו שולט המסך וצמצום ב' גם על בינה, כי בעת שמלכות של ראש נמצאת למעלה ממנה, אינה יכולה לקבל מחכמה כלום. אלא אין זה נוגע לבינה עצמה, רק לזו"ן שלה, כלומר, לשורש הזו"ן, כי שורשי זו"ן שבבינה נקראים זו"ן דבינה.

באופן שגם בעת שבינה מקבלת חכמה בשביל זו"ן, אין ג"ר שלה עושים זאת, רק זו"ן שלה. וז"ס התחלקות פרצוף הבינה לב' פרצופים, שג"ר שלה, שאינם מקבלים חכמה לעולם, נקראים או"א עילאין. וזו"ן שבה שחוזרים לקבל חכמה בשביל זו"ן, נקראים ישסו"ת.

ובזה תבין ענין ירידת הדינין מן פה וגרון דא"א אל החזה שבו, בעת שנתקנו או"א שמה, כנ"ל בדיבור הסמוך. כי אחר שנתקנו שם מגרון ולמטה עד החזה, בקומת או"א, שהם בחינת ג"ר דבינה, שעליהם אין שום צמצום ומסך יכולים לשלוט, כנ"ל, נבחן אז שהמסך שבפה דא"א ירד עתה למטה מאו"א למקום החזה. אבל מחזה עד הטבור ששם עומדים ישסו"ת, הרי המסך שולט עליהם, כיון שהם שרשי זו"ן, והם צריכים לקבל חכמה בשביל זו"ן, ומכ"ש על זו"ן עצמם.
והנה נתבאר, שעל ידי מוחין דנשמה אין תיקון לא"א ואו"א אלא עד החזה לבד. אבל מחזה דא"א ואו"א ולמטה, תיקונם הוא רק עם מוחין דחיה, המוריד את המסך דצמצום ב' מנקבי עינים אל היסוד דמלכות דצמצום א'. כנ"ל (אות פ' ד"ה ותחילה) ואז מגיעה הארת ג"ר דחיה גם מחזה ולמטה דא"א ואו"א.

והנה כן הוא גם בזו"ן עצמם, כי בעת שהשיגו מוחין דנשמה, אין אלו מספיקים למחזה ולמטה, כי מחזה ולמטה צריכים להארת חכמה, כי גם זו"ן נכללים מע"ס. שעד החזה הוא מהתכללות ג"ר בהם, וע"כ יכולים להתתקן שם עם מוחין דנשמה כמו או"א, אבל מחזה ולמטה שם הוא בחינת זו"ן עצמם, והם צריכים להארת חכמה, שהוא מוחין דחיה.

וז"ש "שאם יתוקנו בבחינת פב"פ יתאחזו הקליפות והדינין באחוריהם" כי באחוריהם שהוא מחזה ולמטה, ששם בחינת זו"ן דזו"ן, כנ"ל, אינם מקבלים שום תיקון ע"י מוחין דנשמה ולכן תיקנם אב"א, דהיינו שתיקן אותם עם הארת חסדים מכוסים כמו הארת חג"ת, שזה מעלים את בחינת הנה"י שבהם, שלא יוכלו להתעורר להמשיך הארת חכמה כטבעם.

וז"ס אחוריהם ביתה, שמדת נה"י שבהם נעלמו בפנימיותם, ואין להם כח להמשיך חכמה. ופניהם מגולים כלפי חוץ, כי רק הארת חג"ת שהיא חסדים מכוסים מאירה ושולטת בהם, אשר הארה זו שייכת לכלים דפנים, דהיינו לחג"ת. וע"כ אין לקליפות אחיזה גם מחזה ולמטה, כי בחסרים מכוסים אין אחיזה לקליפות.

החזירם פב"פ ואמנם אדה"ר לא היה יכול לתקן רק עולמות עליונים אבל עולם העשיה וכו' בבחי' אב"א: כי בעת עיבור א' דאה"ר, היו זו"ן מחזה ולמטה בבחינת אב"א, כנ"ל, כי לא היה בהם אז רק נשמה דחיה, ואור הנשמה משאיר למחזה ולמטה בבחינת אב"א. אבל אחר שנולד אדה"ר, תיקן מעשיו וגדר הכרם וכו', דהיינו שהעלה מ"ן לעיבור ב' דמוחין שלו, וע"י אלו המ"ן שהעלה החזיר לזו"ן פב"פ, ונזדווגו והולידו המוחין דגדלות לאדה"ר.

אמנם באלו מוחין דגדלות יש ג"כ ב' מדרגות, כי מתחילה מקבל מוחין דנשמה מזו"ן, ואח"כ מעלה עוד מ"ן לזו"ן ואז מקבל מוחין דחיה, כנודע. אמנם אדה"ר היה לו כח אז להעלות מ"ן רק למוחין דנשמה שלו, והמשיך מוחין דנשמה אליו. ונמצא אדה"ר עצמו עוד היה מבחינת מחזה ולמטה שלו בבחינת אב"א, משום שמחזה ולמטה אינו מתוקן אלא במוחין דחיה, כנ"ל בדיבור הסמוך ולפיכך נמצא, שראשו דאדה"ר שהוא בחינת ע"ס דעולם הבריאה עלו במקום אמא, הנק' ישסו"ת, שהם בחינת המוחין דנשמה שהשיג עתה.

והגרון וחג"ת שלו עד החזה, שהוא בחינת ע"ס דעולם היצירה עלו למקום ז"א דאצילות. וג"ר דעשיה שהם בחינת ב"ש תחתונים דת"ת דאה"ר, עלו למקום נוקבא דאצילות. אבל ז"ת דעשיה שהם בחינת נה"י דאה"ר, עוד לא יכלו להתברר במוחין אלו דנשמה שהשיג מן זו"ן, כנ"ל, והם נשארו מתחת הפרסא בבריאה.

ונמצא, אע"פ שעלו ג"ר דעשיה לנוקבא דאצילות, הרי היא עומדת עם היצירה אב"א, כי אין תיקון לז"ת שלה, שהם נה"י דאדה"ר, להיותם בסוד אחוריהם ביתה, כנ"ל. ועי' בשער מאמרי רשב"י פרשת קדושים ובשער הפסוקים בראשית, ששם ביאר הרב כל זה באורך.

וזה אמרו "לא היה יכול לתקן רק עולמות עליונים אבל עולם עשיה שכולו קליפות לא תיקן ונשאר עולם זה בבחינת אב"א" כי העולמות העליונים שהם זו"ן, היה יכול לתקן אותם פב"פ במקום עליתם באו"א, ושם במקום או"א הם פב"פ, אבל במקומם עצמם של זו"ן, שיצירה ועשיה לקחו להם, כנ"ל, שהיצירה לקחה מקום ז"א, ועשיה לקחה מקום נוקבא,

הנה לא תיקן שם אדה"ר אלא בבחינת אב"א, כי שם מוחין דנשמה שאינם מבררים הנה"י, וע"כ נשארו אלו הנה"י שהם השש תחתונות דעשיה מתחת הפרסא בבי"ע, ועדיין הם כולם קליפות.

ולפיכך נאסר לו אכילת עץ הדעת, שהוא בחינת המחזה ולמטה הנקראת עשיה, כי עשיה עוד לא היתה נבררת אז במוחין שלו, ועוד היתה מלאה קליפות, ואלהים אחרים היו נדבקים באחורים אלו. אמנם אם היה ממתין עד השבת, הנה תיכף עוד בע"ש בין הערבים בסוד תוספת שבת, עלו גם השש אחרונות דעשיה אל מקום הנוקבא דאצילות,

שאז חזרו גם היצירה ועשיה פב"פ, ונטהרו כל הקליפות מעולם העשיה, ואז לא היה נכשל כלל באכילת עצה"ד. כמ"ש הרב בשער מרשב"י פרשת קדושים. ובשער הפסוקים.

 

פב) ושם באותן האחורים להיות שם קליפות רבים, פסולת מרובה על האוכל, יש אחיזה לחיצונים שם בין אותן האחורים בין הדבקים, והם סוד אלהים אחרים, פי' אלהים הנדבקים באחורים. ואלו הם בעשיה, כי בבריאה תמן אמא מקננא, והיא סוד הוי"ה בניקוד אלהים. אך כאן בעשיה הם סוד אלהים אחרים כנ"ל.

 

פג) ודע כי באדם הראשון הובררו כל הבירורין של כל העולמות וכל הנשמות בבחי' אחור באחור, והיו חסרים בחי' פב"פ. והובררו כל הבהמות זולת בהמות בהררי אלף, והדומם והצומח לא נגמרו להתברר, לכן היו אוכלים לבררם.

אור פשוט

פג) באדם הראשון הובררו כל הבירורים של כל העולמות וכל הנשמות בבחי' אב"א והיו חסרים בחינת פב"פ: כלומר, בחינת מחזה ולמטה הנקראת עשיה היתה אב"א, כנ"ל אות ע"ח ד"ה קודם.
והובררו כל הבהמות וכו' והדומם וצומח לא נגמרו להתברר:

כי ארבע בחינות דצח"מ, הם חו"ב תו"מ. והם בחי' נשמה גוף לבוש והיכל. כי חכמה היא בחי' נשמות ובחינת מדבר. ובינה היא גוף ובחינת חי דהיינו בהמות. וז"א הוא לבוש ובחינת צומח. ומלכות היא היכל ובחינת דומם. כנ"ל.

ונתבאר לעיל שאדה"ר השיג נר"ן דאצילות, המבררים ומתלבשים בג' הכלים כח"ב, שהם שורש ונשמה וגוף, וחסרים לו שני הכלים ז"א ומלכות שהם לבוש והיכל ובחינת צומח ודומם, אבל בחי' נשמות ובהמות, שהם בחי' נשמה, גוף, וכלים דחכמה ובינה, הם כבר נבררו כולם לגמרי.

וז"ש "והובררו כל הבהמות וכו' והדומם וצומח לא נגמרו להתברר" כי לא נבררו לו אלא שורש נשמה גוף, שהם בחי' שורש ומדבר וחי, אבל לבוש והיכל שהם צומח ודומם, אינם נבררים כלום עם מוחין דנשמה, להיותם בחינת מחזה ולמטה הנשארים אב"א כנ"ל

וז"ש "לכן היו אוכלים כדי לבררם" כי אכילה הוא ענין העלאת מ"ן ומ"ד ובירורים, והיה צריך לברר את הדומם והצומח, ע"כ ניתנים לו לאכילה, אבל בחינת חי שכבר נבררה בשלמות לא ניתנה לו לאכילה כי לא היה צריך לברר אותה.

 

פד) וכאשר חטאו חזרו הנשמות והבהמות לעמקי הקליפות, ועתה עולין הנשמות בסוד מ"נ, והבהמות הטהורות לבד מתבררין על ידי אכילתינו, וכן דומם וצומח. ולעתיד יתבררו הבהמות בהררי אלף, וגם הטמאים. עיין פרשת פנחס דף ר"מ.

אור פשוט

פד) וכאשר חטאו חזרו הנשמות והבהמות לעמקי הקליפות: כי ע"י החטא חזרו ונתקלקלו כל הבירורים דרוח ונשמה שלו, שהם בחינת נשמות ובחינת החי, וכן הכלים בינה וחכמה, ולא נשאר בו רק כלי דכתר, שבו מתלבש אור הנפש, דהיינו בחינת השורש לבד. וכל ד' הבחינות: עצמות גוף לבוש והיכל, נפלו יחד לעמקי הקליפות. וז"ש "שחזרו הנשמות והבהמות לעמקי הקליפות", אשר תיקון ובירור הנשמות מתוך הקליפות הוא ע"י מ"ן, ובירור הבהמות הוא ע"י אכילתינו.

 

פה) ובזה תדע נפש הבהמית שבאדם מה הוא, והוא יצר טוב ויצר הרע שבאדם. ונשמתן של הגוים הם מג' קליפות: רוח, וענן, ואש, שכולם רע. וכן הבהמות וחיות ועופות טמאים. אך נפש הבהמית דישראל, ונפש הבהמית דבהמות וחיות ועופות הטהורים, כולם מנוגה.

אור פשוט

פה) ובזה תדע נפש הבהמית שבאדם מה הוא וכו': וצריכים לזכור מה שכתב הרב לעיל אות י"ד, שאין יותר מה' בחינות כוללות, שהם שורש נשמה גוף לבוש והיכל, שבכל אחת מהן יש חמש בחינות אלו. והנה טרם החטא של עצה"ד, לא היו בירורים רק בב' בחינות אחרונות לבוש והיכל, שהם דומם וצומח כנ"ל בדברי הרב, ובחינת ז"א ומלכות. והם בחינת הכלים שנפלו לבי"ע ע"י צמצום ב', ובחינת מחזה ולמטה דכל מדרגה. כי בכל גוף יש ג"כ ה' בחינות:

כח"ב זו"ן, הנקראות חג"ת נ"ה, כנ"ל אות א' ד"ה וצריכים. ונמצא שת"ת הוא כלי דבינה, וכלי זה מתחלק ג"כ על ה' בחינות חג"ת נ"ה, שהם כח"ב זו"ן, אשר עד החזה הוא כח"ב, ומחזה ולמטה עד סיום הת"ת הוא זו"ן של בינה דגוף, ונו"ה הם זו"ן הכוללים של הגוף. הרי שמחזה ולמטה דכל מדרגה יש שם רק בחינת זו"ן, הנקראים לבוש והיכל, שהם גם בחינת דומם וצומח.

ומאחר שאפילו קודם החטא דאה"ר לא נברר מבי"ע כל בחינת מחזה ולמטה, כי לא נתקנו אלא אב"א, שזה מעלה רק את ג"ר דעשיה, שהוא ב"ש ת"ת התחתונים מחזה, אבל ו"ק דעשיה, שהם בחינת נה"י ובחינת זו"ן הכוללים דגוף, כנ"ל, אותם לא בירר אדה"ר עם המוחין דנשמה שלו, כנ"ל, ע"כ ניתנו לו אלו ב' הבחינות דומם וצומח, שהם בחינת שש תחתונות דעשיה, לאכילה כדי לבררם,

וענין הבירור נתבאר לעיל אות ע' שאין שום פרט בבי"ע ובקליפות שלא יהיה כלול מכל ה' בחינות דגוף של ז"ת דנקודים, כי מחמת שביה"כ נתערבו ונכללו כולם זה בזה, לכן גם באלו ב' הכלים ז"א ומלכות שנפרדו מכל המדרגות פנימים ונעשו למקיפין, נמצא גם בהם מג' בחינות כח"ב שהם ראוים לכלים פנימים עש"ה. וזה כל הבירור שניתן לאדה"ר באכילת דומם וצומח דהיינו שיברר את בחינת כח"ב המעורבים בהם.

אמנם ע"י חטא של עצה"ד, נפלו ממנו עוד ב' בחינות לקליפות, שהם: נשמה, גוף, כנ"ל בדיבור הסמוך. והנה בחינת נשמה, שהוא העצמות והאורות שבו, לא נפלו לקליפות אלא רק נסתלקו לשורשם, כי אין ירידה ונפילה שייך באורות כנודע. אמנם הגוף, שהם בחינת הכלים המלבישים את העצמות הנק' נשמה, הם נפלו ממש תוך הקליפות, ונתערבו עמהם כמו הלבוש והיכל, דהיינו הדומם וצומח שמקודם לכן, כנ"ל.

ונמצא שנתוסף עתה בתערובות של הקליפות רק בחינת הגוף לבד, אשר מקודם החטא היה כולו טוב ונברר לגמרי, ועתה נתערב בקליפות ונעשה גם בחינת הגוף שהוא הכלים של כל המדרגות, בבחינת טוב ורע.
וזה הגוף נקרא עתה קליפת נוגה, שפירושו בלתי נברר, והוא בחינת נפש הבהמית שבאדם, שפירושו, בחינת החיה שבאדם,

שהם ד' יסודות שבגוף עצמו, כי יש באדם נפש רוחני הנמשכת לו מאופנים, והיא בחינת אור, שאין ענין נפילה לקליפות נוהג באורות כנ"ל, ואין בה ענין טו"ר.

אלא רק בבחינת הבהמיות שבאדם, דהיינו חלק החיה שבו, שיש ג"כ בכל מיני בעלי החיים שבעולם, זהו הנקרא באדם נפש הבהמית, והיא נקראת קליפת נוגה שנתערבה בקליפות ויש בה טו"ר. ובה כל ההבחן, אשר קודם חטאו של אדה"ר, היתה כולה טוב בלי רע כלל, ורק אחר החטא נעשתה לקליפת נוגה טו"ר.

ובנה תבין ג"כ שנפש הבהמית שבאדם עם כל בחינות בעלי החיים שבעולם נחשבים לבחינה אחת, וכמו גוף האדם כן יתר בעלי החיים, דהיינו הבהמות הטהורות, הם מקליפת נוגה טו"ר, כי שניהם בחינה אחת כמבואר. אלא נוסף האדם על בעלי החיים, שיש לו בחינת נשמה הנקראת מדבר, שהם הנר"ן שראוי להמשיך,

ע"כ עליו מוטל הבירור של נפש הבהמית של עצמו, וכן של כל בעלי החיים, כי בהיותו מעלה מ"ן מבחינת נשמה שבו, לזו"ן דאצילות, ונעשה שם זווג והורדת מ"ד על המ"ן שהעלה, הנה לפי שיעור קומת הזווג שיצאה על המ"ן שהעלה, הנקרא נר"ן, כן הוא מברר מנפש הבהמית שלו, שהם נעשו לכלים המלבישים לאותה הקומה דנר"ן שיצאה בשבילו בזו"ן, כנ"ל. וענין בהמות טמאות ונשמות הגוים יתבאר בסמוך.

 

פו) לכן יש חלב מהחזה ולמטה של הבהמות כולם: חלב טמא וחלב טהור, טוב ורע, נגד נוקבא דנגה הנ"ל, וכמ"ש בע"ה ובתקון מ"ג, והנה אלו הם שיורי המלכים שמתו שלא נתבררו עדיין ונקרא י"א סמני הקטורת. וזה סוד מזבח אדמה בסוד מלכי ארץ אדום, כנזכר פרשת תרומה. וז"ס הכל היה מן העפר, וז"ס אדמת עפר כנזכר פרשת משפטים.

 

פז) ודע כי הרע הגמור שנתברר, שאין בו טוב כלל, הן ג' קליפות החצונים, אבל קליפה ד' לא נתברר לגמרי, ולכן נשארה בבחי' לבוש ועור, ומתבררת מעט מעט, ונעשית גוף גמור, כי הם כלים שבורים וחוזרים להחיות, והטוב נתברר ונעשו עולמות אבי"ע, אלא שיש בחי' זה טוב מזה וזה טוב מזה, מעתיק דאצילות עד תשלום דעשיה.

אור פשוט

פז) הרע הגמור שנתברר שאין בו טוב כלל הן ג' קליפות החצונים אבל קליפה ד' וכו' ומתבררת מעט מעט ונעשית גוף גמור: כי אלו שיורי המלכים שלא יוכלו להתברר מטרם גמר התיקון, הם נבחנים לג' קליפות, וכבר נתבאר שעיקרם הם ב' כלים ז"א ומלכות שנפרדו מהפנימים בזמן יציאת עולם הנקודים, ואח"כ חזרו ז"ת דנקודים להשתמש בהם, שע"י שימוש זה נעשו לקליפות המחטיאים לנשמות, שיחזירו וימשיכו להם אורות דאצילות, שז"ת דנקודים המשיכו להם בעת שביה"כ.

אמנם יש הפרש גדול מכלי דז"א אל כלי דמלכות, שהם זכר ונקבה דקליפות, כי בחינת ז"א דקליפה אין בו רק קלקול דצמצום ב' לבד, כי בצמצום א' היה ז"א מבחינת הכלים הפנימים, בסוד והאלקים ברא את האדם ישר וכו' (כנ"ל אות ל' ד"ה וז"ס), אבל נוקבא דקליפה אשר לא היתה מעולם בבחינת כלי פנימי, כי עליה היה גם צמצום א', ע"כ היא דינין קשים מאד. ואלו זו"ן דקליפות ישנם בכל אחת מג' קליפות הטמאות, ומהם באים נשמות הגוים, וכן הבהמות הטמאות.

קליפה ד' לא נתבררה לגמרי ולכן נשארה בבחינת לבוש ועור: כלומר, כל עוד שלא נתבררה, נקראת קליפת נוגה טו"ר, ונקרא עור או לבוש, כי בעת שאין לו אלא בחינת שורש, דהיינו כלי דכתר עם אור הנפש, הנקרא עיבור של כל מדרגה, נבחן שעוד לא בירר מן בחינת הגוף שלו, והוא נוגה טו"ר בלי בירור, כי אז הוא מתוקן רק על ידי השורש ולא מגופו עצמו.

וע"כ נקרא הגוף כולו בעת ההוא רק בשם עור, שפירושו שהוא עוד מעורב טו"ר, וכן כולו נוגה. ובעת שמשיג בחינת יניקה, אז הוא קונה כלי דחכמה שבו מלובש אור הרוח, ואז נבחן שיש לו בחינת כלי דגוף, כי אור הרוח מברר לו בחינת כלי דחכמה. ואח"ז שהוא משיג נשמה נברר לו כלי דבינה, ואז נשלמים ג' בחינות הכלים דגוף שהם כתר חכמה בינה. שהנשמה מתלבשת אז בכלי דכתר והרוח בכלי דחכמה, והנפש בכלי דבינה.

וזה אמרו "ולכן נשארה בבחינת לבוש ועור ומתבררת מעט מעט ונעשית גוף גמור" דהיינו כנ"ל, שבעיבור עוד נחשב כל הגוף שלו לבחינת עור לבד, אבל כשמשיג רוח ונשמה הרי נברר לו העור, שהוא הקליפת נוגה ונעשה לגוף גמור בג' כלים כח"ב, שבהם מתלבשים נר"ן, כי עתה כל אלו הם טוב בלי רע כלל, וע"כ נבחנים לגוף גמור. וזה נוהג בכל הפרצופים ובכל המדרגות כמ"ש הרב לפנינו, "שהטוב נתברר ונעשו עולמות אבי"ע".

 

פח) ונוגה שבכל העולמות הוא מה שלא נתברר עדיין, וזהו טיקלא דעשיקא נשמתין, כנזכר משפטים צ"ה ע"ב. כי כשנוגה מדבקת בלבנת הספיר יסוד, והוא ערלה שעל המילה, ואז עושקת הנשמות, וכשמסתלקת אינה עושקת. לכן הזווג בליל שבת, שאין שם דביקות נוגה, ומה שנדבק חזר להיות תוספת שבת טוב גמור. משא"כ בחול, כנזכר פרשת ויקהל.

אור פשוט

פח) טיקלא דעשיקא נשמתין וכו' כשהנוגה מתדבקת בלבנת הספיר שהוא יסוד וכו' שבת שאין שם דביקות נוגה: כי כל עוד שאין מוחין דחיה בפרצוף, נמצא המחזה ולמטה שלו מתוקנים רק אב"א, בסוד אחוריהם ביתה, כנ"ל. והמה נשארים בלתי נבררים, ואז נתדבק הערלה על המילה שהוא יסוד. פירוש, כי אלו נה"י הבלתי נבררים נוהגים בכל ספירה מע"ס דרת"ס של הפרצוף, כנ"ל אות ע' ד"ה ויש, ע"ש. ונמצא שאפילו במחזה ולמטה יש ג"כ ג' כלים כח"ב שהם נבררים, ובחינת בשר ועור דכל ספירה שבאלו נה"י הם בלתי נבררים.

אמנם כל כחות הדין מתגלים בסיומא של הפרצוף, דהיינו ביסוד שבו. וע"כ יש בחינת ג' כלים נבררים גם ביסוד, אלא בחינת בשר ועור של היסוד הוא בלתי נברר, והוא נקרא קליפת נוגה טו"ר, אשר גם ג' הקליפות נכללות בה, וכולם יחד נק' ערלה כנ"ל. כי זה הכלל שבכל בחינה בלתי נבררת יש שם נוגה וג' קליפות מעורבות יחד, ואז נקראת הנוגה טיקלא דעשיקא נשמתין. כי השפע היוצא מן היסוד, הנקרא נשמה, מקבלת קליפת נוגה, וממנה לג' הקליפות, כי הן כלולות בה. וזהו בבחינת יומי דחול, שאין הארת חיה מאירה ביומי דחול.

אבל בשבת, שאז מאירה הארת חיה בעולמות, הנה אז נוסף בפרצוף כלי רביעי שנקרא חשמל, כנ"ל אות נ"ח ד"ה החשמל, כי כשיש ד' אורות הם מבררים ד' כלים, אלא שכלי הד' נקרא חשמל, ע"ש. ואור החיה בכתר, ואור הנשמה בחכמה, ואור הרוח בבינה, ואור הנפש בז"א שהוא הכלי הרביעי הנקרא חשמל, ואז מתברר לו בחינת בשר היסוד, שה"ס העטרה, והג' ערלות נפרדות משם.

ואע"פ שעוד יש שם בחינת כלי חמישי שאינו מבורר, שהוא הכלי דעור הצריך לבירור דאור יחידה, אמנם הוא מתוקן עם החשמ"ל, בסוד "תוספת שבת" ואז נבחן שאין שם דביקות נוגה כלל, כי אפילו בחינת העור נבחן כמבורר, ולכן אין שם נוגה, שפירושו, בחינה בלתי נבררת, וזה אמרו "לכן הזווג בליל שבת שאין שם דביקות נוגה ומה שנדבק חזר להיות תוספת שבת טוב גמור" רוצה לומר, כי אפילו בחינת העור שנדבק על היסוד, אינו נחשב לבלתי נברר, כי נתתקן בסוד תוספות שבת, אע"פ שאין לו עדיין אור דיחידה המברר אותו.

 

פט) וז"ס פרשת משפטים דצ"ו ע"ב, אלקים הוא סוד הנוגה הנ"ל, כי מז"א של בריאה עד סיום המלכות הם ק"ך צרופי אלקים, כמבואר אצלינו, שהם כלים החצונים אשר שם, וחוץ מהם החשמל, וחוץ מהם הוא אלקים דנוגה, ושם מתחילין אלקים אחרים.

אור פשוט

פט) אלקים הוא סוד הנוגה וכו': כי רק ג"ר נק' הוי"ה, אבל ו"ק שהם נפש רוח, נק' אלקים, וע"כ ק"ך צירופי אלקים מתחילים מז"א דבריאה שהוא רוח, ומתפשטים עד המלכות דעשיה, והם בחינת אלקים קדושים. ושיוריהם שלא נבררו לגמרי, נקראים אלקים דנוגה, יורה, על עירוב כחות דטו"ר שבהם. ושם מתחילים אלהים אחרים, כחות דע"ז.

 

צ) וז"ס רפ"ח ניצוצין אשר נשארו להתברר בקליפות נוגה. ומשם הממזר, כי הוא גימטריא רפ"ח ע"ה. ושם נקרא כורסייא דשביבין, באדרא, וע"ש בביאורינו. וקליפת נגה שכנגד האצילות הוא אלקים קדושים, כרסייא דשביבין. ומז"א דבריאה ולמטה הם טו"ר.

אור פשוט

צ) וקליפת נוגה שכנגד האצילות הוא אלקים קדושים: כמ"ש להלן באור פשוט אות קט"ו ד"ה וזה. שבאצילות נמצאת הנוגה דבוקה בחשמ"ל, וע"כ היא כולה טוב בלי שום רע, וע"כ נבחנת לאלקים קדושים.

 

צא) וז"ס פרה אדומה, והבן היטב מאד, כי בזה לא יכול משה ושלמה לעמוד על ביאוריה, איך זה הטו"ר ביחד. ועיין תקון ך', ומטהרת הטמא ומטמאת הטהור בבחי' טו"ר. והיא פרה, כי היא בנוקבא דנוגה, בסוד מנצפ"ך ה' דמים טהורים וה' דמים טמאים גימטריא פרה. ועיין בפרשה פקודי דל"ז.

 

צב) ועתה יתבאר ענין האדם, כי יש לו עצמות וכלים, העצמות הם נר"ן וכלים הם לבושים שיש לנר"ן כנזכר פ' ויחי דרכ"ד. והנה תחלה היו אלו הכלים הנקרא גוף ונקרא לבושים דאדם הראשון כתנות אור, והיו מן החשמ"ל, שהיא כתונת א' דק על לבוש גוף העליון, שהם הג' כלים. ומהחשמ"ל דבריאה לבוש הנשמה. ומהחשמ"ל דיצירה לבוש רוח, ומהחשמ"ל דעשיה לבוש הנפש.

אור פשוט

צב) לבושים דאדה"ר כתנות אור והיו מן החשמל שהיא כתונת א' דק על לבוש גוף העליון שהם הג' כלים: פי' זו"ן הוא העליון דאדה"ר, שממנו נאצלה נשמתו. ונתבאר לעיל, שיש לו ג' כלים כח"ב בלבד, וכלי הד' שנברר לזו"ן בעת השגת המוחין דחיה, הוא לבוש חשמל, כנ"ל.

ומשמיענו הרב כאן, כי הכלים דאה"ר אינם כבחינת ג' הכלים דז"א שהם כח"ב הבלתי נפרדים, אלא שהם נמשכים מן הכלי ד' דז"א בלבד, שהוא לבוש החשמל המלביש על גוף הזו"ן, שהוא ממקורו בחינה נפרדת מז"א לבחינת מקיפים, אלא שנתברר מבחינת הכלים דז"ת דנקודים שנפלו לקליפות, כנ"ל אות ע' ד"ה עור.

וטעם הדבר הוא, כי נשמת אדה"ר, נמשכת רק מבחינת מחזה ולמטה דז"א ואין לו שום חלק במחזה ולמעלה דז"א, שהרי אפילו הנוקבא דז"א, אין לה חלק מחזה ולמעלה אלא רק מחזה שלו ולמטה, כנודע, ומכ"ש אדה"ר שהוא תולדה דנוקבא דז"א. ולפיכך לא התחיל עיבור א' דאדה"ר אלא אחר שהשיגו זו"ן נר"ן דבחינת מוחין דחיה, כנ"ל (אות ע"ח ד"ה קודם)

כי מוחין דחיה מתחילים לברר את בחינת מחזה ולמטה דזו"ן, דהיינו בעת שזו"ן מלבישים לאו"א עלאין, כנ"ל. ונודע, שמוחין דחיה מבררים כלי הד' דז"א הנקרא חשמ"ל, ע"כ נמשכו כל הכלים דאדה"ר רק מבחינת הכלי הד' ההוא הנקרא חשמ"ל, ולא מג' כלים הראשונים כח"ב דז"א שהם בחינת גוף דזו"ן, כנ"ל.

אמנם נתבאר לעיל סוף אות ע"א ד"ה ואין), שאע"פ שזה הכלי הד' הוא בחינת מחזה ולמטה דז"א, מ"מ יש בו פרצוף שלם רת"ס, כי ענין המחזה ולמטה דכללות הפרצוף דז"א נוהג גם בפרטות בכל ספירה וספירה מרת"ס דז"א, דהיינו בשלישים תתאין דכל ספירה, וכל אלו השלישים תתאין מצטרפים לפרצוף אחד שנקרא חשמ"ל.

הרי שיש בפרצוף החשמ"ל הזה כל ה' בחינות כח"ב זו"ן: כי השלישים תתאין דכח"ב דז"א הם כח"ב דפרצוף החשמ"ל, והשלישים תתאין של נה"י דז"א הם בחינות ז"א ומלכות דפרצוף החשמ"ל.

וזה אמרו "תחילה היו אלו הכלים הנק' גוף ונקרא לבושים דאדה"ר כתנות אור והיו מן החשמל שהיא כתונת א' דק על לבוש גוף עליון" דהיינו כנ"ל, כי ג' הכלים כח"ב שהיו מלבישים את נר"ן דאדה"ר קודם החטא, לא היו נמשכים מג' הכלים של העליון שלו, שהוא ז"א, אלא רק מהחשמ"ל המלביש על ג' הכלים דעליון שלו, וכח"ב של החשמ"ל ההוא נעשו לג' כלים דגוף של אדה"ר.

וזה אמרו "מחשמ"ל דבריאה לבוש הנשמה ומחשמ"ל דיצירה לבוש רוח, ומחשמ"ל דעשיה לבוש הנפש" כי מחזה ולמטה דכל פרצוף נבחן לבי"ע שלו, שב"ש ת"ת התחתונים הם בריאה, ונה"י הם יצירה ועשיה, כנ"ל (סוף אות כ"ח ד"ה ובזה), וע"כ גם המחזה ולמטה דז"א נבחן לבי"ע שלו, וע"כ עלה והלביש בעת ההוא לבי"ע דאצילות דהיינו לבי"ע שעלו במקום ישסו"ת וזו"ן דאצילות,

הנבחנים לבי"ע דאצילות כנודע. ומשם נמשכו לו הג' כלים דגוף, מחשמ"ל דבריאה הכלי דכתר אל אור הנשמה, ומחשמ"ל דיצירה הכלי דחכמה לאור הרוח, ומחשמ"ל דעשיה הכלי דבינה לאור הנפש. אמנם ב' הכלים דז"א ומלכות לא היו נבררים אז, כנ"ל, כי ע"כ בחינת נה"י דאדה"ר שהם בחינת ששה הכלים דעולם העשיה לא יכלו לעלות לאצילות אלא שנשארו מתחת הפרסא בבי"ע, כנ"ל, אות פ"א ד"ה אמנם.

 

צג) והנה זה החשמ"ל הוא צפרנים העליונים, ולא נשאר ממנו רק ראשי האצבעות, שמשם יונקת קליפת נוגה, כנזכר בזוהר ויקהל דר"ח. ונקרא כתנות אור, ונקרא מאורי האש המבדילין בין קודש מוחא, ובין החול קליפת נוגה, דשליט ביומא דחול, כנזכר בתקונים ל"ו. וזהו כעין החשמ"ל מתוך האש, כי מאש עלאה מאיר החשמל, ונקרא מאורי האש, לכן עושין הבדלה במ"ש בצפרנים.

אור פשוט

צג) צפרנים העליונים ולא נשאר ממנו רק ראשי האצבעות וכו': כי אחר החטא נפלו כל אלו הג' כלים דחשמל לקליפות, אלא שנעשה לו בחינת כלי חדש מחשמ"ל דבינה דמלכות המלכות, הנק' ג"ע הארץ, המלביש לאור דנפש הנפש שנשאר לו אחר החטא, כמ"ש הרב להלן, והוא בחינת גוף פנימי שלו, אלא שנמשך ממנו הארה גם מבחוץ הנק' צפרנים שעל ראשי האצבעות, שהם שומרים אותו מקליפת נוגה, וגם קליפת נוגה יונקת משם הארה מועטת כדי חיותה.

 

צד) וכשחטא אדם, נסתלקו הנשמה והרוח, כיון שהפסידו לבושיהן. כי אותן הלבושין דחשמ"ל, שהם שע"ח נהורין כמנין חשמ"ל, לקחתם קליפת נוגה, הנקרא ערלה, כמ"ש פרשת ויקהל דר"ג ע"ב, בהאי נגה מפתי לאתתא לנטלא נהורא.

 

צה) והוא נהורא של זה החשמ"ל, כי מן המוח אינו יונק הוא, רק מהחשמ"ל, וזכור זה הכלל. נמצא כי לקח המלבושים שלו. ואפשר כי מן המלבושים של חשמ"ל, הוא אדם קדמאה דאתפתי גו משכנא, כנזכר פרשת תרומה קמ"ד ע"ב, ובזוהר ש"ה בפסוק שחורה אני כו' ובפרשת ויקהל ר"ח.

 

צו) והנה אז פרחו נשמה ורוח של אדה"ר הנקרא זיהרא עלאה, שהם נשמה ורוח דאצילות, ונשאר בו נפש. ואע"פ שגם לבוש הנפש דאצילות לקחו החצונים, חזר הש"י לעשות להם מלבוש מחשמ"ל דעשיה, ולא מכללותה, רק מג"ע דעשיה מחשמל הסובב אותו.

אור פשוט

צו) פרחו נשמה ורוח של אדה"ר וכו' ונשאר בו נפש: כלומר נפש דנפש, כמ"ש בשער הפסוקים בראשית סימן ב'. כי אם היה נשאר בו כל הנפש, היה צריך להשאר בו כל הכלי דכתר, כי אור הנפש מתלבש בכלי דכתר, אמנם לא נשאר בו אלא חלק העשירי של הכתר, שהוא כתר דכתר באור נפש דנפש. ע"ש. ועי' בתלע"ס חלק ח' אות צ' ובאו"פ שם.

שגם לבוש הנפש דאצילות לקחו החיצונים חזר הש"י לעשות להם מלבוש מחשמל דעשיה ולא מכללותה רק מג"ע דעשיה: דהיינו כנ"ל בדיבור הסמוך, אשר גם הט"ר דנפש פרחו ממנו, משום שהחיצונים לקחו גם בחינת החשמל דעשיה שלו שהלביש הנפש. וע"כ עשה לו השי"ת עתה מלבוש רק מבחי' ג"ע דעשיה, שהוא בחינת בינה דמלכות המלכות, כמ"ש להלן,

המלביש לאור הנפש דנפש שנשאר בו, כנ"ל. ולבוש הזה שומר את אור הנפש דנפש מן הקליפת נוגה, שהוא הגוף דמשכא דחויא שנעשה לו אחר החטא. כנ"ל.

 

צז) ואח"כ עשה לו ג"כ מלבוש אחר, מקליפות נוגה, והם כתנות עור. וכנגד הלבוש דכתנות אור ג"ע הארץ, היה כתוב בספרו של ר"מ כותנות אור. וזהו קליפת נגה הוא משכא דחויא, כי הרי היא הקליפה חצונה שבכולם בערך הנחש הדבוקה עם הקדושה.

 

צח) וקליפת רוח סערה, הוא חיות פנימי דנחש, והעוה"ז נתון בתוכו של הנחש, ולכן מתחיל מתתא לעילא, רוח סערה וכו'. והבן זה איך מעילא לתתא נגה היא יותר עליונה ופנימית שבכולם, וקרובה אל הקדושה. ונקרא משכא דחויא בתקונים ל"ו.

אור פשוט

צח) וקליפת רוח סערה הוא חיות פנימי דנחש והעוה"ז נתון בתוכו של הנחש ולכן מתחיל מתתא לעילא וכו': כי בקליפות כל העב ביותר הוא חשוב בהם ביותר, וע"כ הקליפה היותר תחתונה שהוא רוח סערה, שהוא בחינת המלכות דצמצום א' כמו בחינת נקודה דעוה"ז המסיימת לרגלי א"ק הפנימי, הנה הם כל תוקפו של הנחש, והם בחינת פנימיות שלו.

וזה אמרו "וקליפת רוח סערה וכו' והעוה"ז נתון בתוכו של הנחש" כי הם פנימיותו וכל תוכיותו. וכל היותר זך הוא יותר גרוע בקליפות וע"כ הענן גדול הוא יותר חיצון על רוח סערה, וכו' עד שהנוגה שהוא הזך יותר מכולם, היא חיצי חיצוניות של הנחש, ונקרא עור שלו, והיינו המשכא דחויא שממנו הגוף דאדה"ר לאחר החטא.

 

צט) והנה זה באמיתות חטא אדה"ר בעץ הדעת טו"ר, כי המלבושים שלו שהם מן החשמ"ל לקחם הקליפת נוגה, ע"י קליפת נוגה. ואז נתלבש בקליפת נוגה שהוא טו"ר, משכא דחויא.

 

ק) נמצא א"כ, כי אחר חטא של אדה"ר נאבדו כל המלבושים שלו, שבו כוללים כל המלבושים של כל בני אדם דישראל ושבעולם, ונכנסו בקליפת נוגה. ואחר שהיו מבוררים חזרו להתערב טוב ברע.

קא) ואז נמצא כי קליפת נגה, היא האדם ששלט באדם לרע לו, כנזכר בסבא דמשפטים, ונכנסו בה כל המלבושים ונתערבו עם רע של זו הקליפה. נמצא שהמלבוש של כל האנשים, הנקרא גופא דילהון, הוא טו"ר, וצריך לבררם שנית ע"י המצות כמ"ש בע"ה.

 

קב) אמנם הגוף ממש של החומר של האדם הוא בחי' אחרת, ושל נעלך דמשה הוא מקליפת נוגה, ונאמר על הרע שבה, כי לילית אשר שם נקרא שפחה בישא טחול אוכמא מצד הרע שבה, אך כשר וטהור הוא לאוכלו כנודע, כי מסירים הדם והחלב שהוא הרע שבה, והשאר נאכל. וזהו הלילית שהיתה רוצה להזדווג לאדה"ר בבחי' לבוש לנפשו.

אור פשוט

קב) הגוף ממש של החומר של האדם הוא בחינה אחרת: כי המשכא דחויא שהוא קליפת נוגה, הוא בחינת מלבוש על החשמ"ל דג"ע הארץ, ומשכא דחויא הוא באמת מבחינת ג' הכלים דחשמ"ל שהיו לו קודם החטא, אלא שע"י החטא נפלו ונתערבו בקליפות, ונעשו לקליפת נוגה טו"ר, ובגוף הזה דנוגה נוהגים כל הבירורים הנעשים ע"י המצוות, והוא גוף רוחני הנק' נפש הבהמית.

שיש בו ארבעה יסודות, ובו נבחן היצה"ר והיצ"ט, שהוא הטו"ר שבנוגה הזה. אמנם הגוף החומרי של האדם, לא היה נברר מעולם באדה"ר, ואפילו קודם חטא עצה"ד, להיותו מבחינת נקודה דעוה"ז הנתון בתוכיותו של הנחש, כנ"ל בדיבור הסמוך. משא"כ הגוף של המשכא דחויא, הוא כבר נברר כולו מקודם חטא עצה"ד, אלא שחזר ונתערב ברע מחמת החטא. כנ"ל.

 

קג) אך הגוף העכור הוא העה"ז, הכולל כל העולמות, והוא פסולת הכל וחומר הכל. ולכן תראה, כי הרקיעים הנפש שלהם, הם המלאכים דטוב ורע בקליפת נוגה כמ"ש בתקונים ס"ו, והם עצמם חומרים, וגוף של אדם יש לו חומר זה.

 

קד) ובפנים מזה, יש לו ב' גופים אחרים: א' הוא הגוף הזך והטהור מהחשמל כנ"ל, שבו זכה משה בסנה כנ"ל. והב' הוא מקליפת נוגה, והוא כלול מיצ"ט ומיצה"ר, מלאך ושד, ונקרא נפש הבהמית טו"ר.

אור פשוט

קג-ד) הגוף העכור הוא העה"ז וכו' ובפנים מזה יש לו ב' גופים אחרים: נמצא שיש לו ג' גופים מלובשים זה תוך זה. א' הוא גוף דחשמ"ל דג"ר דעשיה, שהוא הפנימי מכולם, והוא המבדיל בין אור הנפש שבתוכו, ובין גוף הב' הנקרא כתנות עור משכא דחויא, שהוא קליפת נוגה טו"ר, וזה הוא גוף אמצעי. ג' הוא הגוף העכור שהוא בחינת עוה"ז, שהוא פסולת הכל.

והנה הגוף הפנימי הוא כולו טוב ואינו צריך לבירורים. והגוף העכור החיצון, רובו רע וגם בו אין בירורים. וכל הבירורים הם רק בגוף האמצעי הבינוני, שהוא קליפת נוגה, שהוא חצי טוב וחצי רע. כי ממראה מתניו ולמעלה הוא טוב, וממראה מתניו ולמטה הוא רע, שנקרא מות, אילנא דמותא, כמ"ש הרב לפנינו.

 

קה) והנה זה הגוף האמיתי שהוא מקלי' נוגה, שהוא לבוש אל הנר"ן, אשר נקרא כתנות עור, להיותו כלול מטוב ורע אחר שנתערב ע"י חטא אדה"ר, צריך לבררו. והוא נעשה ע"י התורה והמצוה, וזהו כל הפעולה שעושין ישראל עד ביאת המשיח.

 

קו) ושם הוא סוד נפילת אפים, מקום רגליה יורדת מות, כנ"ל, ממראה מתניו ולמעלה הוא טוב, בתקונים ד"ק, וממראה מתניו ולמטה הוא רע כנ"ל, והרע שבו, נקרא מות אילנא דמותא, כנזכר בתקונים ק"א, ושם הוא נפילת אפים, לברר משם הבירורין.

 

קז) והנה לא נתן הקב"ה תורה ומצות לישראל אלא לברר ולצרף ולהסיר הסיגים מהכסף, שהם לבוש הנשמה. וע"י כונת האדם בתורה ובמצות נגמר לבוש נשמה, כנזכר פרשת ויחי רכ"ז. וע"י התורה מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח. וע"י מצות מעשיות, מזדכך נוגה דעשיה, ונעשה לבוש הנפש.

 

קח) ונמצא כי אלו הלבושים הנזכר פרשת ויחי אין פי' שנעשה מחדש ע"י התורה ומצות, אמנם מתבררים מהרע שנתערבו ע"י חטא אדה"ר ונעשים חדשים ממש, והבן. והנה כפי מה שחסר לאדם להשלימו כך ימים קצבו לו. וז"ש פרשת ויחי דרכ"ד, כי מן יומין דב"נ ממש, נעשה לו לבושים, והבן זה.

 

קט) ונבאר ענין החשמל וקליפת נוגה, הנזכר פרשת ויקהל הנה כמו שג' גופות דבינה נכנסו תוך ז"א, כנודע, כן גוף חיצון מכולם שהוא העור, נשאר בחוץ סביב עור דז"א.

 

קי) והענין, כי תוך כלי הבשר דז"א נכנס כלי הבשר דנה"י דאמא, ובתוכו נפש פנימי דז"א. ואח"כ תוך כלי ב' שהוא גידין דז"א, נכנס כלי ב' דגידין דאמא, ובתוכם הרוח פנימי דז"א. ואח"כ יש כלי ג' דעצמות ז"א, ובתוכם כלי ג' דעצמות דאמא, ובתוכם נשמה פנימיות דז"א. נשאר עתה עור דבינה, שהיה מהראוי שיכנס ג"כ תוך כלי העור דז"א ע"ד השאר, אכן לא כן היה, אלא נשאר מבחוץ ע"ג העור דז"א עצמו, ונשארו בבחי' עור ע"ג עור.

אור פשוט

קי) עור דבינה שהיה מהראוי שיכנס ג"כ תוך כלי העור דז"א ע"ד השאר אכן לא כן היה אלא נשאר מבחוץ: וטעם הדבר, כי כל מוחין דז"א יוצאים רק על המ"ן דמזלא, המזווג לאו"א ע"י התכללותם במ"ן דדיקנא דא"א, כנודע.

וכיון שאין בחינת מלכות בדיקנא, כי מזל ונקה הוא בחינת יסוד, והמלכות חסרה שם, ע"כ רק הנה"י דאמא לבד יכולים להכלל במ"ן דדיקנא, ולא המלכות שלה, ונמצאת המלכות דאמא שאינה נכללת במוחין אלו דז"א.

ולפיכך בעת שנה"י דאמא מתלבשת עם המוחין דז"א בכלים הפנימים שלו, נשארת המלכות דאמא מבחוץ לז"א ע"ג העור שלו, כי אין לה חלק במוחין הפנימים דז"א, כמבואר. אמנם בשביל המוחין דפב"פ לנוקבא דז"א, היא נכללת גם בפנימיות המוחין דז"א, כמ"ש הרב בע"ח.

 

קיא) ומבחוץ לכולם הם הצלמים, שהם אורות מקיפים דיושר דז"א, שהם הלבושים שלו כנ"ל. והקליפה, כבר נתבאר לעיל, שהם בין הלבושים והאור המקיף דיושר ובין עור דז"א, וע"כ הושם עור בינה מחוץ לעור ז"א, כדי שלא יוכלו הקליפות אשר שם לינק מז"א, כי עור הבינה מפסיק.

 

קיב) והוא בחי' החשמ"ל והלבוש כנזכר אצלינו שנעשה לזו"ן מבינה, בסוד כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, ואין זה מכלל הלבושים ממש רק הם בחי' עור ממש.

 

קיג) ובזה העור נאחזת הקליפה הדקה שבכולם הנקרא קליפת נגה, יען בפנימיותו יש נגה, ואור רפ"ח ניצוצין של המלכים שנשארו לברר. וזו הקליפה היא רוצה לדבק בז"א או בנוקבא, וזה החשמ"ל משמרן.

אור פשוט

קיג) ובזה העור נאחזת הקליפה הדקה שבכולם הנק' קליפת נוגה יען בפנימיותו יש נוגה ואור רפ"ח ניצוצין: כי בחי' העור דז"א נכללת ג"כ מקליפת נוגה. כנ"ל.

ומכאן מובן, שאע"פ שמשמע מדברי הרב, שבחינת עור דז"א הוא עצמו קליפת נוגה ובה דבוקים ג' הקליפות, כנ"ל, הרי אין זה אלא התכללות בלבד, ועצם קליפת נוגה היא מבחוץ לז"א לגמרי, שהרי אומר כאן במפורש שהחשמ"ל דאמא מלבשת ע"ג העור דז"א, ומפסקת בין העור דז"א לקליפת נוגה, וקליפת נוגה אינה נאחזת בעור דז"א אלא בעור דאמא המלביש עליו מבחוץ בסוד חשמל. וזכור זה.

 

קיד) וכאשר העונות גורמין, אז החשמל מסתלק, ונשאר עור ז"א לבדו. ויש בו ניצוץ קדושה בפנימיותו והוא ו' שבתוך עור, והעור עצמו נשאר רע שהוא קליפת נוגה, והיא יונקת משם. וכשמשפיע ז"א בנוקבא יונקת קליפה ההיא ונאחזת בעור יסוד של הנוקבא, ואז מושכת אליה טפת יסוד דכורא, ומוציאתו לחוץ בסוד פולטת ש"ז, והבן זה מאד.

 

קטו) וז"ש פרשה תרומה קמ"ד, ובהאי נגה מפתי סט"א לחוה, כי נדבק בה בסוד ערלה שהוא רע שבעור הה', שהוא נוקבא הנקרא ה', ויונקת מטפה קדושה.

 

קטז) ובזה תבין מ"ש בסוד המסך שבין אצילות לבריאה וכו', שהוא אותו עור של הבינה החופף על כל זו"ן. והבן, כי כמו שיש צלם בפנים דה' אורות נרנח"י פנימיים מלובשים בנה"י דאמא, וכנגדם יש ה' מקיפים בבחי' נה"י דלבושין דבינה המתלבשת בג' כלים מקיפים דלבושים דז"א עצמו, כן יש הארת אחרת חיצוניות מכולם, והיא הארת העור דז"א, הנקרא הבל דגרמי, וזו ההארה ג"כ מתלבשת תוך עור הבינה וסובבת עור הז"א, ויש בה בחי' צלם הבל דגרמי. ונלע"ד שהם הם בחי' הרפ"ח ניצוצין והבן זה.

אור פשוט

קטו קטז) ובהאי נוגה מפתי סט"א לחוה כי נדבק בה בסוד ערלה וכו' ובזה תבין מ"ש בסוד המסך שבין אצילות לבריאה שהוא אותו עור של הבינה: כי סוד המלכות דאמא שאיננה נכללת במוחין דז"א, שנעשית לחשמ"ל השומר אותה מקליפת נוגה, היא בחינת מלכות דצמצום ב' סוד ה' זעירא הנ"ל, אשר נתקנה לבחינת נוקבא בעתיק כלפי כל פרצופי אצילות, וסיימה אותם במקום החזה של תנה"י דא"ק, ששם הופרסה הפרסא שבין אצילות לבריאה בעת יציאת הקטנות דנקודים. כנ"ל אות ע' ד"ה ותחילה. ולפיכך בעת הארת הזווג דע"ב ס"ג דא"ק, המוריד את ה"ת ממקום נקבי עינים אל הפה, ומחזיר את הג"ר למדרגה, אין הפרסא שבין אצילות לבריאה נחלשת כלל משום זה, כמו שקרה בעת גדלות של ז"ת דנקודים. כי אין שם הורדת ה"ת אלא ליסוד בלבד, ולא למלכות, ואפילו בדיקנא דא"א אין שם בחינת מלכות, כנ"ל בדיבור הסמוך, שעי"כ אין מלכות דאמא נכללת במוחין אלו דג"ר, כנ"ל. ולפיכך נשארת הפרסא על תקפה, כי היא ממש אותה בחינת מלכות דאמא שאיננה נכללת במוחין דז"א, והיא אינה מקבלת שום שינוי ע"י כל המוחין דגדלות היוצאים על ידי הורדת ה"ת בחזרה למקום הפה, וז"ס השמירה שלה שלא תתפשט עוד כלום מהארת אצילות לבי"ע, כמו שקרה בזמן שביה"כ, והבן היטב.

וז"ס החשמל דאמא המלביש את כל פרצוף ז"א מראשו עד רגליו. כי ענין החשמל והעור דז"א הנוהג מחזה ולמטה שלו, נוהג בכל ספירה וספירה מרת"ס שלו, ונמצא שיש לקליפת נוגה אחיזה בכל השלישים תתאין שבכל ספירה שבו, דהיינו בעור אשר שם, וע"כ נוהג שם גם בחינת הפרסא שה"ס החשמ"ל דאמא המשמר את הארת האצילות שלא תגיע לנוגה ולג' הקליפות, ונמצא שאותה הפרסא הנוהגת בין אצילות לבריאה, נוהגת ג"כ בכל קומתו של ז"א בכל ספירה על בחינת העור שלה, אלא שם היא נקראת חשמ"ל ומלבוש על גבי העור, ומתחת רגליו היא נקראת פרסא. והבן זה.

וזה אמרו "וכאשר העוונות גורמים אז החשמ"ל מסתלק ונשאר עור ז"א לבדו ויש בו ניצוץ קדושה בפנימיותו והוא ו' שבעור, והעור עצמו נשאר רע שהוא קליפת נוגה והיא יונקת משם" פירוש, כי נתבאר שכל הכלים דאדם הראשון היו מן חשמ"ל דז"א עצמו, כנ"ל בסמוך, וע"כ לא היה יכול לברר רק בחינת נשמה דחיה, המאירה בו רק עד החזה, ומחזה ולמטה נשאר אב"א, משום שפרצוף החשמ"ל דז"א עצמו אינו מאיר רק עד החזה שבו, ומחזה ולמטה הוא בחינת נוגה בלתי נברר כנ"ל אות ע"ח ד"ה קודם עש"ה ובחינת העור דז"א הנקרא נוגה היא ממש בחינת מחזה ולמטה של החשמ"ל שלו שהוא פרצוף הבשר, כמ"ש שם, אמנם הן מחזה ולמטה של פרצוף הבשר, והן פרצוף העור, נבחנים בז"א שכולו טוב בלי רע כלל, והוא מטעם שהחשמ"ל דאמא שה"ס הפרסא כנ"ל היא השומרת את החשמ"ל דז"א ואת העור שלו שלא ימשיכו כלום מהארת ג"ר דנשמה למחזה ולמטה, וכיון שאינם ממשיכים אלא הארה מועטת דהיינו הארת ו"ק, הם נחשבים לטוב בלי רע כלל. ולא עוד אלא אפילו עצם קליפת נוגה שהיא מחוץ לפרסא דאצילות וכן מחוץ לחשמ"ל דאמא, נחשבת ג"כ לכולה טוב בלי רע כלל, והוא מטעם שהיא ג"כ דבוקה ויונקת מן החשמ"ל דאמא, שדבקות זו מודדת לה הארה מועטת כדי חיותה, ואז היא טוב בלי רע. כמ"ש הרב בע"ח שער מ"ט פ"ד בשם הזוהר, אשר בעת שהנוגה מתחברת עם החשמ"ל היא נעשית טוב. עש"ה.

אמנם בעת שאדם וחוה נתפתו אחר עצת הנחש ואכלו מעץ הדעת, דהיינו שביררו והמשיכו הארת ג"ר למחזה ולמטה שלהם, שהוא בחינת שש תחתונות דעשיה, הנמצאים מתחת הפרסא דאצילות (כנ"ל אות פ"א ד"ה אמנם) ועברו על גבול הפרסא, שה"ס החשמ"ל דאמא, גרמו בזה להסתלקות החשמ"ל דאמא מן עור דז"א, כדברי הרב כאן, וגם גרמו שאש מתלקחת הקליפה הג' של ג' הקליפות, נתחברה ונעשית אחת עם קליפת נוגה ועם שאר הב' קליפות, ואז נעשית הנוגה רע גמור כמו ג' הקליפות, כמ"ש בע"ח הנ"ל שמ"ט פ"ד, וגם היא נתדבקה בעור של ז"א, וגם בחשמ"ל דז"א עצמו, ועתה אין החשמ"ל דאמא משמרתו ואז גם החשמ"ל הזה נהפך להיות עור דהיינו לטו"ר, ונפלו לקליפות, וחזרו ז"א לבחינת ו"ק דיניקה, ונוקבא דז"א לבחינת נקודה תחת היסוד, כמ"ש הרב בע"ח שער ל"ו פ"ב. כי אחר שנפגמו הכלים דחשמ"ל ועור שלו ונפלו לקליפות, לא נשאר בו אז כי אם הכלים דפנים, שהם חב"ד חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא כתר הנוקבא אשר בהם מתלבשים האורות דרוח נפש לבד, וירדו כלים דחב"ד לחג"ת, וכלים דחג"ת לנה"י, ונקודת החזה לנקודה תחת היסוד, שהוא קומת ו"ק דיניקה, שבהם לא יוכל להיות שום מיעוט לעולם.

אבל מבחינת הכלים דאדה"ר נפלו כל ג' הכלים שלו, להיותם כולם מבחינת חשמ"ל דז"א שנפגמו ע"י ג' הקליפות, וע"כ לא נשארה בו כי אם בחינת חשמ"ל דג"ע דעשיה עם אור נפש דנפש לבד, כנ"ל בדברי הרב אות פ"ד ד"ה וכאשר. ובזה נמצא, אשר חטא דעצה"ד, הוא ענין אחד עם שביה"כ דנקודים, כי גם אדה"ר המשיך מהארת אצילות לבי"ע ועבר על גבול הפרסא כמו ז"ת דנקודים. וע"כ נסתלקו ממנו נר"ן לשורשם והכלים שלו נפלו לקליפות, כמו שקרה לז' תחתונות דנקודים בשביה"כ. והבן היטב בכל המתבאר, ואז תבין חטא עצה"ד על מתכונתו.

 

קיז) וזאת הבחינה נקרא חשמ"ל, שהוא צלם הבל דגרמי שבעור, והם המלבושים האחרים ממשים בין לבושי ז"א ובין לבושי נה"י דאמא, שהם כלים לאורות מקיפים, כולם נקרא חשמל.

 

קיח) ויש חשמל זכר ויש חשמל נקבה שהם המלבושים האמתיים, אבל העור אינו נקרא חשמל גמור, כי איננו לבוש נפרד, אלא הוא כעין חשמל ולא חשמל ממש, והבן זה מאד.

 

קיט) ובתוך עור זה, יש כלי הנפש, שהוא הבשר, ושם אופנים וחיות ושרפים, וכנגדם ד' רוחות הגוף מזרח ומערב וכו'. ובפנים מכולם, העצמות כמראה אדם, בחי' נשמה לנשמה, שמעולם אינה מתלבשת בכלי, ונקרא אדם בסוד חכמה : כ"ח, מ"ה, שהוא אדם והבן זה.

 

קכ) והנה במש"ל כי הלבושים הם או"מ, ועליהם העגולים שהם הרקיעים והיכלות הנקרא שמים, תבין פסוק עוטה אור כשלמה. כי נתעטף הקב"ה בטליתו שהוא או"מ המתעטף בטלית, שהם הלבושים האמתיים יותר הפנימית. ואז נוטה שמים כיריעה, כי מהארת הלבושים יצאו משיוריהם בחי' העגולים, שהם שמים, שהם חיצונים מן הלבושים.

אור פשוט

קכ) נתעטף הקב"ה בטליתו וכו' נוטה שמים כיריעה כי מהארת הלבושים יצאו משיוריהם בחינת העגולים שהם שמים: כבר נתבאר זה, אשר ע"י עלית ה"ת בעינים בעת צמצום ב' נפרדו הלבוש והיכל, שהם ב' הכלים דז"א ומלכות, מן בחינת הכלים הפנימים דכל מדרגה, ונעשו לכלים מקיפים, הנקראים לבוש והיכל, (כנ"ל אות ט"ז ד"ה השורש) עש"ה.

ונמצא שהלבושים שהם מקיפים דיושר הנק' טלית, הם מהשיורים של הכלים הפנימים, דהיינו הכלי דז"א שנפרד מהם. וההיכלות הנקראות שמים הם יצאו מהשיורים של הלבושים, כי הכלי של המלכות הוא משיורי הז"א.

אמנם אלו ואלו הם בחינת עגולים, כי המקיפים דלבושים הם מתעגלים תוך העיגולים דהיכלות, כמ"ש הרב בע"ח ש"א פ"ד, ומה שהם נק' מקיפים דיושר, הוא מטעם, שמטרם הצמצום ב' היו משמשים בא"ק בבחינת היושר דהיינו בכלים הפנימים שלו, כנ"ל אות ל' ד"ה העיגולים. אבל בחינת העיגולים דהיכלות, שהם בחינת המלכות, הרי אפילו בא"ק הפנימי לא היו משמשים לבחי' יושר ע"כ נקראים בשם מקיפים דעיגולים.

ויש עוד לפרש בדברי הרב כאן, כי נודע שהעגולים מקבלים אורותיהם רק מג"ר דיושר, וע"כ מקיפי היושר מקבלים הארותיהם קודם המקיפים דעגולים, מפני שהם קרובים יותר אל הכלים הפנימים, כנ"ל שבצמצום א' היו משמשים לכלים פנימים. אמנם יש לזכור שאע"פ שמבחינת הכלים נמצאים המקיפים דיושר יותר חשובים ממקיפי העיגולים כנ"ל, אבל מבחינת האורות הוא להיפך, כי מקיפי יושר הם בחי' מקיפים דחיה, ומקיפי עיגולים הם בחינת מקיפים דיחידה. כנ"ל אות ט"ז ד"ה ועל.

 

קכא) ונבאר עתה ענין העוה"ז, כי הנה הרקיעים שאנחנו רואים בעינינו הם י' עגולים שבראש המלכות דעשיה, ובאותו אמצעי החלל שלהם מתפשט גוף קו יושר דמלכות דעשיה, דרך אמצע חלל, והוא בג"ע הארץ. וע"ג הגוף הזה הוא עור כנ"ל. וע"ג העור הם הקליפה כנ"ל. וסביבותיהם הלבושים דמלכות דעשיה עם אורותיהם המקיפים, וסביבותיהם הם הרקיעים הנזכר.

אור פשוט

קכא) יוד עיגולים שבראש המלכות דעשיה ובאותו אמצעי החלל שבהם מתפשט גוף קו יושר דמלכות דעשיה וכו': כי אין עיגולים רק בבחי' ע"ס של ראש, כנ"ל אות ל' ד"ה העיגולים.

ולכן כל היוד עיגולים דעשיה מקיפין רק על ראש דעשיה לבד, ומפה דראש עשיה ולמטה עד ג"ע הארץ כבר אין שם רק בחינת יושר בלבד. גם תזכור מ"ש לעיל שהעגולים הם כגלדי בצלים מקיפים זה על זה, ומבחינה זו הרי בהכרח שהם מקיפים גם על הגוף, אלא הפירוש הוא שבחינת עובי העגולים הנוגעים ביושר ועוברים עליו, אינם נוגעים אלא בע"ס דראש לבד.

קו יושר דמלכות דעשיה דרך אמצע חלל והוא בג"ע הארץ וכו': כי הקו דעשיה נמשך מצמצום ב', כי כל אורות דאבי"ע הם מצמצום ב'. ונודע שנקודת הסיום דצמצום ב' היא במקום בינה, כי מלכות המסיימת עלתה למקום בינה, כנ"ל אות כ"ו ד"ה צמצם, וז"ס שהקו הזה מסתיים בג"ע הארץ שהוא בחינת בינה דמלכות דעשיה, ואינו מסתיים על נקודת עוה"ז החומרי, כמו הסיום רגלין דא"ק הפנימי שהוא מסתיים על המלכות שהיא הארץ החומרית ממש שבעוה"ז, כי היא בחינת צמצום א' (כנ"ל אות מ"ח ד"ה ורגלי)

ונמצא שיש הפרש מנקודת הסיום דא"ק אל נקודת הסיום דקו היושר דעשיה, כשיעור ז"ת דמלכות דעשיה. אמנם אין עקביים דא"ק מאירים בשתא אלפי שני, כי הפרסא דצמצום ב' שומרת על הארתם, ומכסה אותם מן בי"ע, אלא לעתיד יתגלו העקביים שלו בסוד ועמדו רגליו על הר הזיתים (כנ"ל אות מ"ט ד"ה עשר). וע"כ מטרם גמר התיקון נמצאת הארץ הזאת בתכלית העביות של כל הקליפות, כי שום הארה דיושר איננה מגיעה לכאן, שהרי אפילו קו היושר דעשיה, מסתיים בבינה דעשיה, ועקביים דא"ק מכוסים כנ"ל.

 

קכב) וזה ענין, זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות, כי מלכות דעשיה נקרא ירושלים, וסביבותיה הם הקליפה, שהם הע' שרים, הנזכר פרשה ויקהל ר"ט.

 

קכג) וקו זה נמשך עד הקרקע, נמצא כי אמצעית קרקע הוא ג"ע הארץ והוא חומר זך מאד קדוש, וסביבותיו הארץ הזאת חומרית מאד, ששם שולטים הקליפה, ובה שמרי הקליפות הגסות, שאין גסות גדול מהם. והוא תכלית הבירור והעביות, כי כמו שג"ע הארץ תכלית גסות ועביות של כל העולמות והיכלות עליונים דקדושה, כן הארץ הזו תכלית ועביות דקליפות. לכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים, והרשעים גוברים בו, בסוד יש הבל אשר נעשה על הארץ.

 

קכד) ובזה תבין ענין הכינוים, אשר נמצא בכל ספירה וספירה עצמו מספר, כי הנה מצאנו כינויים בדומם, כמו כסף וזהב אבנים טובות וסלעים וארץ ונהרים ויאורים והרים וגבעות. וכל שאר פרטיות דהיכלות, המכונים לבתים ושדות וקרקעות, ובהם כלולים כל מיני הדומם בי"ס דהיכלות ובפרטות פרטותן, וכולם צודקים ממש. ועד"ז כנויים רבים בלבושים, ועד"ז כנויים רבים באיברים, וכולם אמתיים נכוחים למוצאיהם.

 

קכה) ביאור ג"ע הארץ. כבר נתבאר שהיא נקודת האמצעי של קו משוה היום של כל העולם, והוא לדרום א"י, והוא נגד בינה דמלכות עשיה כנ"ל, שהוא עולם הבא הצפון לצדיקים לעוה"ב. ונודע שהס"א אין לה אחיזה בבינה, ולכן אין סט"א בג"ע.

 

קכו) משא"כ בבהמ"ק, שאע"פ שהוא נקודת היסוד, הוא יסוד דמלכות, וג"ע הוא בינה דמלכות. ונודע שהחצונים אין להם אחיזה בבינה, וגם בחסד שהוא זרוע ימין, אך ביסוד דנוקבא, לפעמים יש בהם דם נדות ח"ו, שהוא ימי החורבן, שאז שלטה בה סט"א, ובכלות הדם תכף אזלא לה. וכן כשיש הלנת מת בירושלים, אך לא בעיקרו. אך בג"ע אין לה אחיזה כלל.

 

קכז) ואמנם קרקע הגן, שהוא הארץ שלו, שהוא בינה דמלכות, נוגעת ואינה נוגעת בזאת הארץ שלנו, והיא יותר זכה במאד מאד כערך היסוד אל בינה, ורקיעים שלה הם ט"ס ראשונות שלה, ע"ד שבארנו בעה"ז שלנו, והנהר הוא היסוד שבה. ועץ החיים הוא ת"ת שבה.

אור פשוט

קכז) ורקיעים שלה הם ט' ספירות ראשונות שלה וכו': כלומר, שהרקיעים שהם המקיפים דעגולים ויושר, הם מסבבים על ט"ס דראש שלה, ומפה דראש ולמטה, נמשכים ז"ת דיושר שלה, כמ"ש הרב לפנינו, אשר עץ החיים הוא ת"ת שבה, והנהר הוא יסוד שלה, ועץ הדעת הוא עטרת היסוד שבה.

 

קכח) ועץ הדעת עטרת היסוד שבה, שהנהר יוצא מתחתיו, ועץ הדעת סמוך לו. ולהיות ג"ע ארציי, יש בו קצת אחיזה כל שהוא משם להחצונים, והוא טו"ר אלא שאין נכנסין בתוכו.

 

קכט) ובחטא אדה"ר גרם שיכנס הנחש עד עץ הדעת ונגע בו, וצעק העץ ואמר רשע אל תגע בי. והיה האתרוג, שהוא נגד עטרה כמבואר אצלינו, בסוד הלולב שהוא עץ החיים, ע' תמרים, ע' ענפים, י"ב עיינות, י"ב שבטים.

אור פשוט

קכט) ובחטא דאדה"ר גרם שיכנס הנחש עד עץ הדעת ונגע בו, וצעק העץ רשע אל תגע בי וכו', בסוד הלולב שהוא עץ החיים, ע' תמרים וכו': והנה לכאורה תמוה, כי הלולב הוא בחינת יסוד, ולעיל אומר שלמטה מחזה הוא עץ הדעת. אכן יש כאן עמקות גדולה, וצריכים להבינו היטב. כי יש תמיד ערך הפכי בין כלים לאורות (כנ"ל אות ט"ז ד"ה ואין ע"ש).

כי יסוד דקטנות דאורות, עומד במקום החזה של הפרצוף, וכשנעשה הזווג ביסוד דקטנות הזה, להמשכת מוחין דחיה,

נמצא יסוד זה עולה למקום הדעת דמוחין, וע"כ נקרא עץ הדעת, להורות שנעשה הזווג במקום הדעת, שעי"ז הוא פוגם בפרסא דצמצום ב', שה"ס מלכות דאמא שאינה בכלל המוחין דז"א, כנ"ל אות פ"א ד"ה החזירם.
וטעם עליה זו של יסוד דקטנות, הוא, כי עקרו של ז"א הוא מבחינת הכלים דפנים דז"ת דנקודים, שיצאו למעלה מפרסא, דהיינו למעלה מחזה דפרצוף תנה"י דא"ק,

(כנ"ל אות ע' ד"ה ויש ע"ש) שבהם אין שום פגם, להיותם כלים דאצילות שלמעלה מפרסא דצמצום ב', והם ז' כלים חב"ד חג"ת עד החזה, שבהם מלובשים אורות דנפש רוח, רוח בחב"ד, ונפש בחג"ת,

ולכן מצד התלבשות אורות אלו בהם, הם נקראים חג"ת נה"י, כי אור הרוח נקרא חג"ת, ואור הנפש נקרא נה"י. ונמצא שמקום החזה דכלים, הוא מבחינת האורות דיסוד.

ודע, כי ליסוד הזה שבמקום החזה קורא הרב תמיד, בשם יסוד דקטנות. כי בעת שקונה נשמה, עולים כלים דחג"ת ונעשים לחב"ד, שבהם מתלבש ג"ר דנשמה, וחג"ת שהיו נה"י עולים ונעשים לחג"ת, כי בהם מתלבש עתה הרוח, והוא משיג נה"י חדשים שבהם מתלבש הנפש. ונבחן עתה שיש לו ב' יסודות, כי אין העדר ברוחני, ונמצא היסוד דקטנות שהיה במקום החזה בעת הקטנות, עומד שם גם עתה בעת גדלות דנשמה.

ונוסף עליו יש לו עתה יסוד מנה"י החדשים, והוא נקרא בשם יסוד דגדלות א'. ובעת שממשיך אורות דחיה שהיא גדלות ב', נמצא נבחן בערכו, שחב"ד וחג"ת דנשמה הם רק בחינת חג"ת אליו, ועתה ע"י אור החיה עולים חב"ד חג"ת דנשמה ונעשים לכלים דחב"ד דחיה, ונה"י דנשמה עולים ונעשים כלים לחג"ת דחיה, ויוצאים לו נה"י חדשים מבחינת חיה.

ומתוך שחב"ד חג"ת דנשמה עלו שניהם ונעשו לחב"ד דחיה, נמצא עתה שמקום החזה ששם עומד היסוד דקטנות נעשה עתה לבחינת דעת דחיה. הרי שעל ידי אור החיה, עולה היסוד דקטנות למקום הדעת. ועל שם זה נקרא הזווג דיסוד דקטנות בשם עץ הדעת. וזכור זה, כי הוא עמוק מאד.

אבל הזווג דיסוד דגדלות דחיה, דהיינו היסוד דנה"י החדשים שהשיג בעת המשכת מוחין דחיה, ששם מתלבש אור נפש דחיה, כנ"ל, הוא נקרא בשם עץ החיים, והוא מטעם שהוא ממשיך רק בחינת ו"ק דחיה, מהדעת דרדל"א המתגלה במוחא דאוירא דא"א, אשר כלפי בחינת אור החיה שברדל"א, הוא ו"ק, כי ג"ר דאו"א דנקודים נגנזו ברדל"א,

ואינם מתגלים אלא בגמר התיקון, שה"ס הגניזה דמלכות דא"ק, סוד ה' גדולה ששמשה בנקודים, ואין הרדל"א משפיע לאצילות, אלא בסוד ה' זעירא דהבראם, (כנ"ל אות מ"ה ד"ה המלכות) וע"כ הוא נקרא עץ החיים, כי כל המוחין דאצילות ואורות דחיה הם ע"י זווג יסוד דגדלות דנה"י החדשים דמוחין דחיה.

אבל היוצא ע"י זווג יסוד דקטנות, שהוא זווג דמוחין של הג"ר דחיה, כנ"ל, שמקום החזה ששם היסוד דקטנות, עומד בדעת, במוחין בין חו"ב, שהם הג"ר דחיה, נמצא פוגם את ה' זעירא דהבראם שנתקנה ברדל"א, שהוא סוד החשמל דאמא והפרסא שמתחת אצילות, (כנ"ל אות קט"ו ד"ה וז"ס). ואז נמשך השפע לג' קליפות הטמאות הנ"ל שהוא הנחש הטמא, והממשיך אותם נופל עמהם יחד למקום הקליפות והמיתה, שז"ס הכתוב, ביום אכלך ממנו מות תמות. הרי שהזווג דיסוד דגדלות, מושך כל החיים, והזווג דיסוד דקטנות הוא הממית את כל החי. והבן זה.

וז"ש הרב, שהלולב הוא עץ החיים, כי הלולב הוא בחינת יסוד דגדלות, שממנו נמשך כל החיים כנ"ל, ואומר שה"ס ע' תמרים וכו'. רומז בזה, שהוא סוד ע' טובה, כי הזווג מכונה בשם הסתכלות עינים, כמ"ש הרב בשער הנקודים, וע"י זווג הזה יוצאים י"ב פרצופי אצילות, כנודע, שיש ד' פרצופין בכתר: עתיק ונוקבא, אריך ונוקבא. וכן בחו"ב: או"א, וישסו"ת, וכן בזו"ן : זו"ן הגדולים ויעקב ולאה. וזהו הרמז י"ב עיינות, כי הם יוצאים על י"ב זווגים. אבל הס"א אין להם אלא סוד עשתי עשר בלבד, בסוד כל המוסיף גורע, כמ"ש בזוהר שהמוסיף ע' על שתי עשר נגרע ונעשה עשתי עשר. כי הס"א הוא מלכותא בלא תגא, שה"ס הדכר דעתיק שהוא א"ס שתיכף נסתלק מהם, ולא נשאר להם אחיזה אלא בעשתי עשרה בלבד. וז"ס שצעק העץ רשע אל תגע בי הרומז על הנ"ל.

 

קל) ושאר ספירות אשר שם, הם שאר עצי הגן, כמ"ש מכל עץ הגן אכול תאכל. והיכל קן צפור, שבו משיח בן לאה העליונה, היא בינה שבבינה, מבחי' המלכות שבה, בסוד והאם רובצת. והרקיעים ט"ס עלאין דילה, ובאמצע אותן הרקיעים נקודה חדא הנקרא עדן, שהוא חכמה, ובו כלול כתר, ובזה נשלם כל הי"ס דמלכות דעשיה.

 

קלא) ולהיות רקיע הגן הנ"ל בחי' הדעת, ונקודת אמצעי חכמה עדן, והוא בסוד זרוע ימין שאין בו קליפה, לכן רקיע זה, יותר מעולה מרקיע עה"ז, כנזכר ויקהל דר"ט, שנעשה מאש ומים עלאין. והנה זה הרקיע הוא תוך הרקיע דעה"ז דעשיה, והוא רקיע החופף כנגד הגן, ולא יותר, והוא תחת הרקיע דעשיה, דבוק עמו בתוכו.

 

קלב) וכשחטא אדם הראשון נסתלקו ממנו המוחין, וחור [הז"א] בסוד היניקה לבד, ואז גם החשמ"ל עור דתבונה, נסתלק, ונשארו הוא ואשתו ערומים, ואז יונקים ממנו החצונים, ונעשה העור ההוא טו"ר.

אור פשוט

קלב) וכשחטא אדה"ר נסתלקו ממנו המוחין וחזר הז"א בסוד היניקה לבד ואז גם החשמל עור דתבונה נסתלק מהז"א: כן צריך לומר, כי באדה"ר לא נשאר אחר החטא אלא בחינת נפש לבד, כנ"ל אות צ"ו. ובשער הפסוקים סימן ב', מבואר שלא נשאר בו אלא נפש דנפש, ע"ש. אלא רק ז"א נשאר בסוד יניקה כמ"ש להלן, שכל זמן שז"א חוזר בסוד יניקה מסתלק ממנו החשמ"ל, הרי שהמדובר הוא בז"א.

ומשמיענו שמחמת הסתלקות החשמל מן ז"א, נשארו האדם ואשתו ערומים מכל הכלים שלהם שהלבישו הנר"ן של האצילות שהיה לו, כי נפלו בקליפות ונעשו טו"ר. והוא מטעם שכל הכלים של אדה"ר לא היו אלא מהחשמל דז"א, כנ"ל אות ק"ד ובאות קט"ו ד"ה וז"ס.

 

קלג) והענין, כי הלבוש שלהם אז, הוא מבחינת אלהים קדושים, מקטנות דיניקה, הנקרא נחש הנושך בערייתה, בסוד קריעת י"ס, שהוא בחינת אלקים קדושים דקטנות, כנזכר במ"א, לכן הלבוש הזה דקטנות כולו, נקרא משכא דנחשא והבן זה. וזשרז"ל כתנות עור משכא דחוייא, ואז הנחש החצון הטמא יונק משם ונעשה טו"ר עור, וז"ס חשמל. כי כשפתה את חוה, הוא בכח זווג היסוד דיניקה עם אור דאלקים, משם נאחזו ויונקים ממנו, והבן ענין זוהמת הנחש מה עניינה.

אור פשוט

קלג) הלבוש שלהם אז הוא מבחינת אלקים קדושים מקטנות דיניקה הנקרא נחש הנושך בערייתא וכו': כי ענין החטא דעצה"ד הוא מבחינת היסוד דקטנות כנ"ל בדיבור הסמוך, והקטנות נקראת תמיד בשמות אלקים, וע"כ נקרא "זווג היסוד דיניקה עם אור דאלקים". והיסוד נקרא נחש הנושך בערייתא, להיותו מסלק החשמל דאמא, כנ"ל, שאז הנחש הטמא, הכלול מי' הקליפות מתדבק ויונק מעור וחשמל דז"א, ועושה אותו טו"ר כנ"ל.

 

קלד) כלל העולה כי כל זמן שחוזר ז"א בסוד יניקה מתלבש כתנות עור חשמ"ל, וזה בלילה כנ"ל, ואז יונקים חיצונים בלילה בסוד תרין צפרין. ובבוקר חוזרין המוחין ואנו מברכין בבקר מלביש ערומים כנזכר במ"א, ואמנם אע"פ שמסתלק החשמ"ל נשארין בחי' הצפרנים להגין, כי אם היו יונקים משם תהיה יניקתן גדולה מאד ח"ו.

אור פשוט

קלד) בסוד יניקה מתלבש כתנות עור חשמל וזה בלילה: כלומר, שהחשמ"ל דאמא מסתלק, והחשמ"ל דז"א נעשה לבחינת כתנות עור, שפירושו טו"ר דנוגה. וע"כ יש יניקה לחו"ב דקלי' הנקרא ב' צפרים. כנ"ל באורך ועי' באות קי"ד.

 

קלה) ובזה יובן ענין אדה"ר שהיה לו ב' נשים א' נקרא לילית וב' היא חוה. והענין, כי אדה"ר הוא דמיון ז"א, וז"א יש לו ב' נקבות לאה ורחל. וכבר ביארנו כי לאה היא דינין קשין מאד מפני שהיא אחורים של אמא, ועוד שהיא למעלה במקום הסתום, אבל רחל היא נמתקת כי היא במקום הגלוי של החסדים.

אור פשוט

קלה) לאה היא דינין קשין מאד מפני שהיא אחורים דאמא: כי היא בחינת האחורים דאו"א עלאין דנקודים אשר נתבטלו ונפלו למקום זו"ן בעת שבירת הכלים. ומתוך שג"ר דאו"א אלו נגנזו ברדל"א, כנ"ל בדיבור הסמוך, ע"כ אין תיקון לאחורים שלהם שיחזרו ויעלו לאו"א כמו שהיו בעת הנקודים, מטרם גמר התיקון, דהיינו אחר שתתגלה המלכות דצמצום א' שנגנזה ברדל"א,

כי אז תחזור ותתגלה קומת הסתכלות עיינין דנקודים באצילות, והאחורים שנפלו למקום זו"ן יתחברו שוב באו"א כמקודם לכן בעת גדלות דנקודים. ואלו האחורים נקראים בשם לאה, וע"כ תיקונה הוא רק בז"א, דהיינו במקום הנפילה, שהיא נתקנה כאן להיות נוקבא דז"א, כי כל תיקונה הוא רק ממנו, כל עוד שלא תוכל לחזור למקומה לאו"א עילאין. ועי' בע"ח של"ז פ"ד.

וזה אמרו "לאה היא דינין קשין מאד מפני שהיא אחורים דאמא" כי אין תיקון לדינין שלה בכל שתא אלפי שני, כי היא אינה מתתקנת אלא בזווג דמוחין עילאין דחיה בסוד הדעת הממשיך ג"ר דחיה, שהוא בחינת ג"ר דנקודים. וע"כ נבחנת בסוד דינין קשין מאד.

ועוד שהיא למעלה במקום הסתום אבל רחל היא נמתקת כי היא במקום גלוי של חסדים: טעם ב' הזה תלוי בטעם הראשון הנ"ל בדיבור הסמוך, כי המוחין דחיה הנמשכין ע"י הזווג דיסוד דגדלות דנה"י דחיה, אינם יכולים להתגלות מחזה ולמעלה דז"א אלא רק מחזה ולמטה דז"א, באופן שאפילו בעת שיש לז"א מוחין דחיה, הוא נשאר בחסדים מכוסים מחזה שלו ולמעלה, והארת חכמה בחסדים הנקראת גילוי של החסדים, הם רק מחזה ולמטה כנודע. וז"ש,

לפי שלאה נתקנה להיות לנוקבא רק מחזה ולמעלה דז"א, ששם אין הארת חיה מתגלית, ע"כ עוד הדינין שלה מזמן ביטול הג"ר דאו"א שורים בה, בלי תיקון. אבל פרצוף רחל, שהיא בחינת הנוקבא דנה"י שלו שמחזה ולמטה, הרי יש לה ממקום הגילוי של מוחין דחיה, והארת חיה מבטלת כל האחיזה של החיצונים לגמרי, וע"כ היא נמתקת לגמרי. משא"כ לאה אינה נמתקת רק במוחין דנשמה המאירים מחזה ולמעלה, כי גילוי הארת חיה אינה נוהגת בה, כנ"ל, וע"כ נחשבת לבלתי נמתקת לגמרי.

 

קלו) והנה ז"א נקרא אדם, כי הוא סוד מ"ה שהוא הוי"ה דמילוי אלפין גימטריא מ"ה, ואד"ם. ונודע כי פשוט של הוי"ה הוא העיקר, כי המילוי הוא בחי' נקבה, לפי שכולה דינין, ומילוי גימטריא אלקים. וגם נקרא מילוי, מפני שכל כח הנוקבא ועצמות אורותיה וכחותיה כולם גנוזים תוך הז"א, כי עטרא דגבורה הוא תוך ז"א ואח"כ יוצא חוץ ממנו.

אור פשוט

קלו) המילוי הוא בחינת נקבה לפי שכולה דינין: ד' אותיות הוי"ה הפשוטה, רומזות על עצמות הספירות שבמדרגה, דהיינו מבחי' הע"ס דאו"י שבהם. והמילוי של ד' האותיות רומז על בחינת המלכות והמסך שבכל ספירה שעליהם נעשה הזווג דהכאה, המעלה או"ח ומלביש לע"ס דאו"י. ומצד אחד אותיות הפשוטות יותר חשובות, להיותם עצמות הספירות ועיקר של הפרצוף.

ומצד אחד המילוי יותר חשוב, להיותו מודד קומת הפרצוף, כי אין האו"י מאיר בפרצוף אלא לפי שיעור האו"ח העולה: שבמילוי ע"ב עולה או"ח עד חכמה, וע"כ יש בפרצוף אור החכמה, ובמילוי ס"ג עולה או"ח ומלביש רק עד הבינה, וע"כ המדרגה ההיא בקומת בינה בלבד, והיא חסרה מאור החכמה, וכו' עד"ז.

והוא מטעם שאין השגה באור בלי כלי, וע"כ אע"פ שיש ע"ס דאו"י בכל מדרגה, מ"מ אינה מקבלת אלא לפי קומת הלבוש, שהיא האו"ח, וע"כ נבחן המילוי לבחינת נקבה ודינין, כי המלכות והמסך שבה היא בחינת נקבה ודינין, כנודע. וזה נתבאר באורך בספר תע"ס בחלק ג'. וכן בהסתכלות פנימית בחלק ב'.

מפני שכל כח הנוקבא ועצמות אורותיה וכחותיה כולם גנוזים תוך הז"א וכו' ואח"כ יוצא חוץ ממנו: פירוש, כי בעת שז"א משפיע לנוקבא, הנה נעשה זווג דהכאה בז"א עצמו בבחינת עיטרא דגבורה שלו, שהיא הנוקבא שבגופו עצמו, ויוצאת קומה לפי שיעור האו"ח שנוקבא שבגופו מעלה בו, ואח"כ הוא משפיע קומה זו, כמות שהיא מלובשת באו"ח, אל הנוקבא הנפרדת שלו רחל, ונמצא שכל המוחין של הנוקבא היא בחינת מילוי בלבד, שהרי הזווג נעשה תוך ז"א, והיא נוטלת הקומה מן המוכן, כנ"ל.

וזה טעם ב' שבחינת המילוי הוא נוקבא. וזה סובב ביחוד על מ"ש להלן, שהנוקבין לאה ורחל מרומזות באותיות המילוי של הוי"ה דמ"ה של הז"א. אמנם טעם הא' הוא על כל המדרגות כולם דכורין ונוקבין.

 

קלז) באופן, כי הנוקבא היא מילוי של הז"א, כי מילוי הוא בסוד העיבור הממלא תוכיות בטן אמו. לכן המילוי הוא בחי' נוקבא. והנה מילוי שם מ"ה גימטריא י"ט, אחר שתסיר אותיות פשוטות שהוא גימטריא כ"ו, נשאר מילוי גימטריא י"ט, גימטריא חו"ה.

אור פשוט

קלז) המילוי הוא בסוד העיבור הממלא תוכיות בטן אמו: רומז בזה שכל תחתון הוא בחינת המילוי של פרצוף העליון ממנו, להיותו יוצא מעיבור דעליון. וזהו ענין ארוך, וצריכים לזכור כל מה שביאר בסוד הסתלקות והתפשטות ב' אצל פרצופי א"ק, ונתבאר היטב בתלמוד עשר ספירות בחלק ד' ובחלק ה', ונבאר כאן בקיצור נמרץ ויועיל רק לבקיאים בחלקים הנ"ל. כי השתלשלות הפרצופין זה מזה בא ע"י ביטוש או"פ באו"מ הגורם להזדככות המסך דגוף לבחינת מסך דראש, שע"י זה מסתלקים כל אורות דגוף, אמנם נעשה זווג במסך בראש של הפרצוף, שע"י זה יוצאת התפשטות חדשה של קומת ע"ס, וזו ההתפשטות נבחנת לבחינת בן של הפרצוף ולתחתון שלו, וגם גוף העליון חוזר ומתמלא ע"י התפשטות זו דתחתון שלו. וע"כ התחתון מלביש לעליון כל אותו השיעור שהוא ממלא את הכלים הריקים דעליון, דהיינו לבחינת הגוף בלבד. וע"כ נבחן ענין ההזדככות דמסך דגוף לבחינת מלכות דראש, בשם עיבור, כי ע"י עליה זו דמסך דגוף אל מלכות דראש נולד כל התחתון.

ונבאר בהשתלשלות ה"פ א"ק, כי תחילה יצא הוי"ה פנימאה דא"ק, שהוא פרצוף הכתר שלו, שהם הע"ס הראשונות שבאו עם קו א"ס ב"ה לאחר צמצום א'. ונזדכך מסך דגוף שלו לבחי' שורש מסך, שהיא המלכות דראש, ונסתלקו כל אורות דגוף שלו. אח"ז נעשה זווג על המסך שעלה ונכלל במלכות דראש, ויצאה התפשטות חדשה של ע"ס בעביות דבחי"ג הנקרא מילוי ע"ב, שהאו"ח עולה ומלביש עד חכמה, וגם הגוף דפרצוף הפנימי נתמלא מהתפשטות הזו דע"ב. ואח"ז נעשה הזדככות המסך והסתלקות האורות גם בגוף דע"ב, ועלה ונכלל במלכות דראשו ונעשה זווג חדש בעביות דבחי"ב, ויצאה התפשטות חדשה הנק' פרצוף ס"ג דא"ק, והוא ממלא ג"כ את הגוף דעליון שלו שהוא ע"ב.

וכן עד"ז יצאה התפשטות חדשה בראש דפרצוף הס"ג, בעביות דבחי"א המוציאה קומת מ"ה, והוא ממלא גם את הגוף דס"ג, כנ"ל.

והם הע"ס דנקודים הנקראות ב"ן. והנך מוצא איך כל פרצוף הוא מבחינת מסך דגוף דעליון שעלה ונכלל בפה דראש דעליון, ושם יוצאות הע"ס של קומתו. וע"כ נק' עליה זו בשם עיבור של תחתון, שהוא ממלא את תוכיותו של העליון.

וע"ד הנ"ל בהשתלשלות פרצופי א"ק, היה ג"כ באצילות בג' פרצופים הראשונים הנקראים עו"נ או"נ ואו"א, שהעיבור דכל תחתון נעשה בפה דראש דעליון והוא ממלא העליון מפה דראש ולמטה. אמנם אחר שיצא פרצוף או"א עילאין הממלאים לא"א מפה דראש שלו עד החזה, אין הסתלקות עוד בגופין דאו"א, כי כבר מתוקנים עי"ז בזווג דלא פסיק, אמנם מחזה ולמטה דאו"א העומדים מחזה ולמטה דא"א, בהם נוהג עוד הסתלקות, וע"כ ענין עלית המסך לעיבור בשביל הזו"ן אינו עולה לפה דראש דאו"א, אלא למטבור ולמטה שלהם, הנק' פה דראש בערך ישסו"ת, אמנם בערך או"א הוא בחינת מטבור ולמטה ונק' בטן, וע"כ העיבור דז"א הוא בבטן דאו"א ויש"ס ותבונה הנעשים אז פרצוף אחד. וז"ש "מילוי הוא בסוד העיבור הממלא תוכיות בטן אמו" שבהיות הז"א יוצא רק מטבור ולמטה דאו"א, ע"כ אינו ממלא רק הבטן שלהם.

 

קלח) ובזה תבין, איך חוה היא אשת אדם, והיא בשר מבשרו ממש. וכבר בארנו כי הז"א יש בו ב' בחי': אחד מהראש עד החזה, ויש לו שם בחינת יסוד הראשון, אשר בו מזדווג עם לאה, וחציו האחרון מהחזה ולמטה ששם מקום חסדים המגולין. נמצא כי יש לו ב' שמות של מ"ה דאלפין, כנזכר בפסוק הודיעני ה' קצי, ומשניהן יוצאין ב' מילויין, שכל א' מהם גימטריא חוה. ואמנם חוה ראשונה עליונה היא בחי' לאה, וחוה תחתונה רחל.

אור פשוט

קלח) החזה ויש לו שם בחי' יסוד הראשון אשר בו מזדווג עם לאה: כי תחלה לא היו בו אלא ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, שבהם מתלבשים נפש רוח, רוח בחב"ד ונעשה משום זה לחג"ת, ונפש בחג"ת, ונעשה משום זה לנה"י. הרי שספירת היסוד הוא במקום החזה. וזה אמרו "בחינה א' מהראש עד החזה ויש לו שם בחינת יסוד הראשון" כי בבחי' הקטנות שבו אין לו אלא ששה כלים מהראש עד החזה, שהם חב"ד חג"ת, שמבחינת האורות שבהם, נעשו לחג"ת נה"י, ונמצא היסוד דקטנות במקום החזה.

מהחזה ולמטה ששם מקום חסדים המגולים: וזה נבחן לבחינה ב' דז"א, שהוא בחינת הגדלות שבו, כי לעת גדלות, כשמשיג ג"ר, חוזרים חג"ת להיות חב"ד, מאחר שהאורות הם ג"ר כמו הכלים, ונה"י חוזרים להיות חג"ת, ואורות ג"ר מבררים לו מבי"ע נה"י חדשים. ונמצא שהשיג עתה יסוד חדש דגדלות. אמנם אין העדר ברוחני, וגם היסוד דקטנות הראשון שהיה במקום החזה נשאר שם גם עתה בעת גדלות, וע"כ יש בו ב' בחינות יסודות. וכבר דברנו מזה (אות פ"א ד"ה ויש) שחסדים מגולים פירושם שהארת חכמה מתגלה בחסדים ע"ד הבינה החוזרת לראש דא"א ומזדווגת שם עם החכמה כדי להשפיע הארת חכמה לזו"ן כדרך הבינה דאו"י המאצלת לז"א דאו"י (כנזכר בתלע"ס דף ה' ד"ה וטעם ע"ש) אבל הבינה מצד עצמה היא תמיד בבחינת כי חפץ חסד הוא, ואינה מקבלת חכמה, שז"ס או"א עילאין שהם בקומת בינה הם תמיד בזווג דלא פסיק. (עי' בתלע"ס חלק ח' אות נ"ד באו"פ ד"ה או"א)

ונמצא גם אחר שהבינה חזרה לחכמה, אין החכמה מתגלה במקומה עצמה אלא במקום זו"ן כמ"ש הרב בע"ח ע"ש. שזה נוהג הן בזו"ן דע"ס דראש הנק' דעת, והן בזו"ן דע"ס דגוף הנק' נה"י. ולפיכך אין הארת חכמה מתגלית מחזה ולמעלה ששם בחינת כח"ב דגוף, אלא רק מחזה ולמטה ששם בחינת זו"ן דגוף, כנ"ל אות א' ד"ה וצריכים.

ואין להקשות, הא תינח בחכמה שבבחינת בינה של הג"ר, אבל בחכמה עצמה של הג"ר שאין בה זה ההבחן הנ"ל, א"כ למה אינה מאירה בג"ר דראש ובג"ר דגוף, אמנם יש לדעת מה שכייל לן הרב (בשער מרשב"י פרשת תרומה דף קל"ד, ובתלמוד עשר ספירות חלק י"ד אות צ"ה ע"ש) שאחר שנסתמה ח"ס דא"א, אין בחינת חכמה מאירה באצילות זולת החכמה דל"ב נתיבות, המקובל מהבינה החוזרת לראש דא"א ומקבלת שם חכמה בשביל הז"א. הרי שכל החכמה שיש אחר א"א היא רק חכמה דבחינת בינה.

ועל כן נקראת בחינת חכמה זו בשם ל"ב נתיבות חכמה, כי זה רומז על כ"ב אותיות שהיא הבינה, עם הע"ס דזו"ן המעוברים בתוכה, שהם בגימטריא ל"ב, כמ"ש שם הרב, שפירושו, שאין הבינה ממשיכה חכמה זולת ע"י זו"ן העולים אליה בעיבור בבחינת מ"ן, וע"כ נרמזו בה בינה וזו"ן יחד. ומתוך שהיא עצמה נמצאת תמיד בבחינת חסדים, ע"כ אפילו כשמקבלת החכמה, אינה מתגלית בחו"ב שלה, זולת בזו"ן בלבד, הן בראש והן בגוף כנ"ל, וזכור דברים אלו תמיד. וז"ש כאן הרב "וחציו האחרון שמחזה ולמטה ששם מקום חסדים המגולים" והוא מפני ששם בחי' זו"ן דגוף, הרי הארת חכמה מתגלה בחסדים. אבל מחזה ולמעלה ששם בחינת ג"ר דגוף, נמצאים תמיד החסדים מכוסים מחכמה. וע"כ מחלקם לב' בחינות, וב' שמות של מ"ה דאלפין, כי הם נחשבים לב' קומות נבדלות, אשר מילוי דאלפין שמחזה ולמעלה הוא לאה, ומילוי דאלפין שמחזה ולמטה הוא רחל.

 

קלט) והנה להיות, כי בחי' לאה היא בחי' דינין קשים מאד לסבה הנ"ל, אף על פי ששם למעלה בעולם העליון של אצילות הוא בחי' קדושה גמורה, עכ"ז בעולם התחתון הזה שהוא חומרי, לא יכלה בחי' לאה לצאת ממותקת בסוד הקדושה בעת בריאת אדה"ר, ויצאה בחי' דינין קשים מאד, בסוד קליפה חויא בישא, וזהו בחי' לילית חוה ראשונה, שהיתה מזדווגת עם אדם קודם שנברא חוה שניה.

אור פשוט

קלט) בעולם התחתון הזה שהוא חומרי לא יכלה בחינת לאה לצאת ממותקת וכו' וזהו בחי' לילית חוה ראשונה. כי אפילו באצילות כל תיקונה הוא רק במילוי דאלפין שמחזה ולמעלה דז"א, שהוא חסדים מכוסים, כנ"ל.
נמצא שגם לאה לא נתקנה רק בבחי' מחזה ולמעלה שבה, שהם כח"ב, אבל בחינת מחזה ולמטה שבה, שהם בחינת זו"ן שבה הצריכים לגילוי הארת חיה, נשארו בה בבחינת עור, וע"כ בעולם התחתון, בבחינת לאה דאה"ר, שכל עצמות הכלים שלו הם רק מבחינת החשמ"ל דז"א, שהוא בחינת בשר ועור דז"א, כנ"ל בדברי הרב אות נ"א הרי גם בחינת לאה שלו, היא ג"כ בחינת בשר ועור דלאה העליונה. שהיא בחינת עקביים שלה, שאין להם שום התחלה של תיקון רק במוחין דג"ר דחיה, שהם בחינת או"א דנקודים שנגנזו באצילות, ע"כ נחשבת לקליפה ממש, הנקראת לילית. כי זה הכלל, שכל בחינה משביה"כ שאין להם בירור בכל שתא אלפי שני נקראת קליפה. והיא נקראת ג"כ חוה ראשונה.

 

קמ) ואח"כ יצאה חוה שניה ממותקת, וזו נשארה לאשת אדם, והאחרת נסתלקה. כי היתה עדיין מעורבת בקליפות בתכלית, אשר לכן נק' חוה ראשונה לילית. אבל אח"כ כאשר בא יעקב ששופריה מעין שופריה דאדם, ותיקן פגם העריות של אדה"ר, כנזכר זוהר קדושים ובפרשת תולדות, בענין הברכות שלקח במרמה מן עשו אחיו, אז לקח שניהן כי אז נתמתקה לאה, והיתה בסוד הקדושה, ונסתלקה מן הקליפה.

אור פשוט

קמ) נתמתקה לאה והיתה בסוד הקדושה ונסתלקה מן הקליפה: אין הפירוש שלאה זו דאדה"ר, היא לאה אשת יעקב, כי כבר אמר שנעשית לקליפה. אלא שהיא הארת לאה, מן לאה העליונה דז"א, ונתמתקה כל כך, עד שקבלה תיקון להסתלק לגמרי מן בחינת בשר ועור שנעשית לקליפה. וזה שמדייק "ונסתלקה מן הקליפה" דהיינו מהקליפה של עצמה הנ"ל. באופן, שגם לאה אשת יעקב יכולה לקבל הארת ג"ר מחסדים מכוסים כמו לאה אשת ז"א. וז"ש והיתה בסוד הקדושה, והבן.

 

קמא) וז"ס שארז"ל על ועיני לאה רכות, מדמעות שהיתה בוכה על שהיתה עתידה להיות בחלקו של עשו, וע"י תפילותיה ודמעותיה נתמתקה, ואז ניתנה בחלקו של יעקב, והבן זה היטב.

 

קמב) והנה בפסוק הזה כתיב בענין אדה"ר, ויאמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, ובתקונים דצ"ט אמרו, כי הם ב' נשי, חד דגרמי, וחד דבשרא. והענין, כי לאה נקראת עצם, שהיא דינין קשים כעצם, ועוד כי היא בחי' הצלע כי הרי לאה מקומה היא אחורי הצלעות, שהם עצמות. אבל רחל היא בשר מבשרו דינא רפיא במקום גילוי החסדים.

אור פשוט

קמב) ב' נשי חד דגרמי וחד דבשרא וכו': כבר נתבאר שכח"ב זו"ן נקראים מוחא עצמות גידין בשר עור כמ"ש בע"ח שכ"ד פ"ב. ונמצא, עצמות הוא חכמה, ובשר הוא ז"א. גם נתבאר לעיל, שכל בחינות נשמת אדה"ר הם ממוחין דחיה דזו"ן, ואפילו הכלים שלו באו מחשמ"ל דז"א שהם כלים הד' הנברר ע"י מוחין דחיה. כנ"ל אות נ"ח ד"ה החשמל עש"ה. כן נתבאר לעיל שלאה היא בחינת אחורים דאו"א הפנימים שהם ג"ר דחיה, ומתוך שאו"א הפנימים נגנזו באצילות, ע"כ אינה יכולה לחזור למדרגתה לאו"א מטרם גמר התיקון, שאז יתגלו ג"ר דחיה.

וכל תיקונם מטרם זה, הוא ע"י ז"א מחזה ולמעלה, וע"כ גם לאה אינה נמתקת רק מחזה ולמעלה שלה, אבל הרגלין שלה, שהם בחינת בשר ועור, אין להן תיקון כלל. וע"כ אדה"ר שכל בחינתו הוא רק מבחינת החשמ"ל דז"א שהוא בשר ועור, נמצאים ב' הנוקבין שלו שהם ג"כ רק בחינת בשר ועור של ב' הנוקבין לאה ורחל דז"א, וע"כ יצאה לאה שלו בבחינת קליפה שנק' לילית, להיותה בשר ועור של לאה עליונה שאינה מקבלת תיקון במשך שתא אלפי שני.

וע"כ נקראות ב' הנוקבין דאדם הראשון בשם גרמי ובשרא. כי גרמי פירושו עצמות, דהיינו חיה דחיה, והוא לאה להיותה האחורים דאו"א הפנימים, שאינה מתוקנת אלא בג"ר דחיה, הנק' חיה דחיה. ובשרא היא רחל, שפירושו רוח דחיה, שהיא מקבלת תיקונה משלם בז"א, כי מוחין דו"ק דחיה הנק' בשרא, נמשכין לז"א בתכלית השלמות.

וע"כ הנוק' דבשרא היא חוה השניה דאדה"ר, שנמתקה לגמרי. אבל הנוקבא דגרמי, שהיא חוה הראשונה דאדה"ר, שהיא בחינת הרגלין דלאה אשת ז"א, שלא יוכלו להתמתק מטרם גמר התיקון נעשית לקליפה. ואין להתבלבל במה שלפעמים נק' בשר ועור על שם הכלים שלהם, ולפעמים על שם האורות שלהם, כי כן דרך הרב שלא להקפיד כל כך בהגדרת המלות, לפי שהדברים מתבארים מתוך הענין. והמעיין בעצמו צריך לזכור תמיד את הערך ההפכי שיש בין הכלים לאורות, אז יוכל להבינם על פי הענין המדובר.

 

קמג) והמשך דברי אדה"ר הם כך: כי הנה ב' נשים היו לו, א' היא עצם מעצמו, וב' בשר מבשרו. אבל לזאת השניה הנקרא בשר יקרא אשה, ולא לראשונה שהיא עצם, ואינה עדיין נמתקת כנ"ל. ואח"כ נמתקה בזמן יעקב בסוד לאה כנ"ל.

 

קמד) אמנם טעם אמרו ויאהב יעקב את רחל, ולא לאה, הוא לב' סבות: א' הוא כי הנה יעקב התחתון אשר בזה העולם, לא היה משיג עדיין בכל מציאות פרצוף ז"א, רק מנגד החזה ולמטה, מקום רחל, לכן ויאהב אז יעקב את רחל, ולא כתיב ויאהב ישראל, שהוא הז"א, שהיה לו שתיהן לאה ורחל.

אור פשוט

קמד) יעקב התחתון אשר בזה העולם לא היה משיג עדיין בכל מציאות פרצוף ז"א רק מנגד החזה ולמטה: כי ז"א נחלק לב' בחינות, כנ"ל אות קל"ח, ופרצוף הג"ר שלו שמחזה ולמעלה נק' בשם ישראל. ופרצוף הו"ק שלו שמחזה ולמטה נק' בשם יעקב. לכן כל עוד שלא השיג רק בחינת ו"ק דז"א, הוא נק' בשם יעקב. וכשהשיג הג"ר קרא לו הש"י בשם ישראל.

 

קמה) אבל יעקב אהב את רחל תחתונה כמוהו, שהוא עלמא דאתגליא, אבל לאה היא עלמא דאתכסיא, כמבואר אצלינו, שהוא צורת הד' שבקשר של תפילין ש"ר, לכן לא היה רוצה יעקב להזדווג עמה, כי לא היה משיג עד שם.

אור פשוט

קמה) לאה היא עלמא דאתכסיא וכו'. שהיא צורת הד' שבקשר של תפילין: כי מתוך שלאה היא פרצוף נוקבא דג"ר של ז"א, ואין מיתוקה אלא ע"י ג"ר דחיה, ע"כ המוחין דחיה שהיא מקבלת מן הז"א המה אצלה בבחינת אחורים בלבד, כי הם בחינת ו"ק דחיה שאינם מבררים את הכלים הצריכים אל האורות דג"ר דחיה.

וע"כ אותם הכלים שהמוחין דו"ק דחיה מבררים בלאה ומתלבשים בהם, נקראים בשם "עור" ובשם אחורים, כי כל בחינה שלא נבררה כל צרכה נק' בשם עור, כנ"ל אות נ"ט ע"ש. וע"כ נק' לאה עלמא דאתכסיא, כי הארת מוחין דחיה מכוסים אצלה להיותם מלובשים בעור, שהיא צורת הד', קשר של תפילין.

וכן הארתה נק' חסדים מכוסים, כי הארת החכמה מכוסה בה. ולפיכך לא היה רוצה יעקב להזדווג עמה. כי יעקב הוא בחינת ו"ק דז"א, ששם מקום של חסדים מגולים, ומבחינת חסדים מכוסים לא יוכלו לקבל אלא בחינת ו"ק בלי ראש, כנ"ל סוף אות ע"א ד"ה ואין ע"ש.

 

קמו) וז"ש זהר פ' ויצא דקכ"ג ע"ב, כי לאה ורחל תרין עלמין, מן העולם ועד העולם, ז' שנין עלמא דאתכסיא כו'. והוא, כי הנה ממלכות דאמא שבדעת דז"א, יצאה לאה מאחוריו בסוד ד' קשר תפילין ש"ר, כנ"ל. ולהיות לאה מבחי' אמא, לכן ז' שנין דילה אתכסיא.

 

קמז) והז' הם: כחב"ד חו"ג ושליש ת"ת עד החזה דז"א, כי אלו הז' בחי' היו מכוסים, בלתי גלויין אל יעקב קודם שנק' ישראל כנ"ל, כי אז השיג כל פרצוף ז"א הנקרא ישראל כנודע. וז"ש ג"כ בזוהר ויצא דקנ"ד על פסוק וירא ה' כי שנואה לאה, מהכי דסני ב"נ עריין דאימיה. פי' כי לאה נמשכת ממלכות דאמא כנ"ל, שהיא אמא של יעקב.

 

קמח) ודע כי חצי אמא נקרא מ"י כנודע, וכשמתפשטים כאן בבחי' לאה, שהם אותיות אלה נעשית אלהים, לפי שבחינותיה העליונות של אמא נק' מ"י, אבל מחצי ת"ת שלה ולמטה המלבישין בז"א כנודע, נקרא אל"ה, וחבור הכל ביחד נקרא אלהים.

 

קמט) והנה אלה הנ"ל, נעשית ממנו בחי' לאה הנ"ל. וז"ס בסבא דמשפטים דק"ה על פסוק, מי אלה כעב תעופינה, ע"ש, ותבין דבריו ע"י מה שבארנו כאן. ודע, כי לאה זו תמיד יש לה פרצוף שלם כמו ז"א, ושיעור קומתה הוא מן הכתר דז"א עד החזה שלו (ועיין לקמן ששם נתבאר שהתחלתה מן הדעת דז"א וצ"ע, ואפשר שיובן ע"י מש"ל).

 

קנ) וכבר נת"ל, כי יסוד אמא היא מתפשטת עד החזה דז"א, אשר שם בחי' הדדים של ז"א, אשר נעשו שם מבחי' הצירים והדלתות שיש ביסוד אמא אשר שם, וז"ס הדדים של זעיר אנפין.

 

קנא) והנה גם יסוד דלאה הוא שם מבחוץ נגד דדי הז"א. גם ידעת כי בחי' חצי ת"ת עליון של ז"א, היה בתחלה בחי' יסוד, כמבואר אצלינו בענין הגדלות דז"א, שהיה מן ו' קצוות, והחג"ת שלו נתעלו ונעשו חב"ד, והנה"י נעשו חג"ת. הרי כי היסוד נעשה ת"ת.

 

קנב) וא"כ נמצא עתה, כי יש שם ג' בחי' של יסודות במקום א', והם יסוד דאמא, ויסוד דלאה כאשר תחזור עם ז"א עצמו להיות פב"פ עמו להזדווג בו. ויסוד דז"א עצמו, שהוא נקרא ת"ת עתה כנ"ל. נמצא כי יסוד דאמא ויסוד דלאה מתחברים יחד ונעשו שניהם רחם א', להזדווג בו יסוד ז"א עצמו, כנז', הנקרא ת"ת כנ"ל. וז"ס מהכא דסני ב"נ עריין דאימיה, עריין ממש כפשוטו.

 

קנג) (ודע כי פ"א שמעתי ממורי זלה"ה, כי בחי' לאה, כאשר מזדווגת עם ז"א עצמו, הוא מזדווג בה ע"י הדעת עצמו ממש. וז"ס והאדם ידע את חוה אשתו, כי זווג זה ע"י הדעת נעשה, וזווג זה הוא בטמירו, לכן אתכסיא בקדמיתא מן יעקב, ולא נודע שהיתה לאה עד הבוקר, והבן זה. (וצ"ע ליישב, איך מתישבים שמועות אלו, ואפשר כי היסוד הזה העליון, שהוא ראש הת"ת. שם ג"כ לפעמים בחי' הדעת דז"א כשיורד שם כנודע וצ"ע).

אור פשוט

קנג) בחינת לאה כאשר מזדווגת עם ז"א עצמו הוא מזדווג בה על ידי הדעת עצמו ממש: כי כמו שפרצוף ז"א נחלק על פרצוף ג"ר מחזה ולמעלה, ועל פרצוף ו"ק מחזה ולמטה כנ"ל, כן בחינת הזווג שבמוחין נחלקין על זווג דג"ר של המוחין, ועל זווג דו"ק דמוחין. ונמצא לפי"ז שהזווג של בחינת הנוקבא דג"ר, שהוא לאה, הוא מבחינת זווג דג"ר של המוחין, והיא מקבלת מדעת דראש ממש, כי יסוד דג"ר נק' בשם דעת, אבל רחל שהיא בחינת ו"ק, אין הזווג שלה מבחינת הג"ר דמוחין, אלא מבחי' הו"ק דמוחין, ואינו מדעת ממש של ראש אלא מדעת המתפשט אל הגוף, שהוא בחינת ו"ק דדעת דראש, ולא דעת ממש.

והענין, כי ג' מוחין יש במוח הדעת, שהם חב"ד דדעת. החו"ב דדעת הם ג"ר דדעת, והדעת דדעת, הוא ו"ק דדעת, והם מכריעים על המוחין העליונים הנקראים חו"ב דכללות הראש, וכשהזווג הוא בג"ר דחו"ב אלו, הרי הוא נעשה ע"י חו"ב דדעת, ונקראת טפת הזווג ההיא בשם טפת הזווג דג"ר ממש של אותה הקומה. וזהו בחינת הזווג דז"א עם לאה, כי ע"כ הם נקראים זו"ן הגדולים. אבל הזווג עם רחל הוא ע"י מוח הג' דדעת, הנק' דעת דדעת, שהוא אינו מזווג אלא הו"ק דחו"ב דראש, וע"כ טפת הזווג ההיא היא טפה דו"ק מאותה הקומה.

וזכור זה, כי הוא המפתח להבין את בחינת הזווג דז"א עם לאה בכל המקומות שבדברי הרב. ועם זה תבין ג"כ, למה נקראת לאה עלמא דאתכסיא, כי מתוך שהזווג שלה עם ז"א הוא מבחינת חו"ב דדעת, המזווג ג"ר דחו"ב של ראש, כנ"ל, נמצא א"כ, שאם היה הזווג בבחינת קומת חכמה, היו ממשיכים בחינת ג"ר של חכמה, שהם בחינת או"א הפנימים, שנגנזו ברדל"א, ואין להם גילוי עוד באצילות. הרי שאי אפשר לז"א להזדווג עם לאה בקומת חיה. וכל הזווגים דז"א עם לאה הם רק מבחינת חסדים מכוסים, שהארת חיה מתכסה ונעלמת שם, וע"כ נקראת עלמא דאתכסיא.

 

קנד) ודע, כי גם מרע"ה אשר עליו נאמר בזוהר שהשיג עד הבינה, אינו אלא מן הלאה הזאת הנמשכת ממלכות דבינה, ונעשית ד' קשר של תפילין, וזה סוד וראית את אחורי, כמאמר רז"ל בגמרא מלמד שהראהו קשר של תפילין.

 

קנה) גם ענינו לומר, כי לאה העומדת בקשר תפילין, היא רואה את אחור ז"א, כי היא עומדת ופניה נגד אחורי ז"א כנ"ל. והנה משה הוא בלאה וזהו וראית את אחורי, והדברים מובנים.

אור פשוט

קנה) ופניה נגד אחורי ז"א: כנ"ל, אשר מבחינת המוחין דחיה לא תוכל לקבל רק בחינת אחורים לבד, שהוא בחינת הכלי דעור, הנקרא קשר של תפילין, וע"כ נקרא זה פניה נגד אחורי ז"א. כי בחינת הפנים שלה הוא מוחין דחיה, להיותה אחורים של או"א דנקודים, ואינה מקבלת אלא בחינת אחורים דאלו המוחין. אמנם מבחינת נשמה, ואפילו מנשמה דחיה, היא יכולה לעמוד עם הז"א פב"פ.

 

קנו) אמנם הסיבה הב' למה שנאמר, ויאהב יעקב את רחל, הוא מובן במ"ש הפסוק, עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. פי' כי האיש הזה הוא ז"א, ויש לו תרין נשין לאה ורחל, והנה לאה היא בחינת עור כנ"ל, אך רחל היא נפשו ממש, לכן הז"א יתן עורו בעד עור לאה באהבתו אותה. אמנם יש יתרון לרחל על לאה, כי כל אשר לאיש הנ"ל יתן בעד נפשו שהיא רחל, ולא יספיק בעורו לבד שיתן בעדה.

 

קנז) והנה נבאר טעם אל הנ"ל, למה לאה נקרא עור ורחל נקרא נפש, והענין כנ"ל, כי רחל היא נוקבא האמיתית של ז"א, והיא בת זוגו ממש, לפי שהוא מכלל היוד נקודות הכוללים עולם האצילות, והיא מלכות האחרונה שבהם, אבל לאה עיקרה היא אחורים דאמא, שנפלו כאן למטה במקום הזה, ואיננה אשתו לז"א רק בדרך השאלה לבד, בהיותה נופלת כאן למטה, נדבקת בעורו של ז"א. אבל רחל היא נפשו כי המלכות נפש, וז"א רוח כנודע.

אור פשוט

קנז) רחל היא נוקבא אמיתית של ז"א וכו': ג' עיקרים יש לדעת ברחל זו. א' שורשה מבחינת הכלים, ב' שורשה מבחינת האורות, ג' מקורה מבחינת בנין פרצוף. וכל ג' עיקרים אלו הם מעולם הנקודים. כי נודע, שבקטנות הנקודים לא יצאו אלא ז' כלים חב"ד חג"ת עד החזה ונקודת החזה המסיימת אותם בבחינת הפרסא שנתקנה ע"י צמצום ב', והכלים מחזה ולמטה יצאו ונעשו לבי"ע, כנ"ל. נמצא ששורש הנוקבא מבחינה זו היא נקודת החזה בלבד. ומבחינת האורות שנתלבשו בהם, הרי הם נעשו לבחינת חג"ת נה"י, כי אורות דו"ק נקראים חג"ת נהי"מ, ונמצא בזה שנקודת החזה נקראת נקודת מלכות דז"ת דנקודים. אמנם מב' בחינות אלו אין בה רק נקודה אחת, שהיא בחינה המסיימת את ז"א, אבל אין בה שום בנין של פרצוף.

וזה התחיל בגדלות של נקודים, כי ע"י האור חדש שיצא מע"ב ס"ג דא"ק נתבקעה הפרסא וז"ת דנקודים נתפשטו עד לנקודה דעוה"ז כמו הרגלים דא"ק, ואלו הנהי"מ שנפרדו מז"ת דנקודים למתחת הפרסא שנתהוו לבי"ע, שוב נתחברו עם הז"ת של ז"א כנ"ל אות ע"א ד"ה אמנם ע"ש. וכמו כן הם נבחנים ג"כ לחלקה של הנקודה דחזה דז"א שהיא המלכות, ונתחברו אליה ונבנית אז לשעתה בפרצוף שלם, הנקרא מלך הז' של הנקודים. והוא משום שבעת הקטנות כבר היו שייכים לחלקה, כי כל בי"ע המצומצמים ע"י הפרסא נמצאים ברשות הנוקבא ומתחתיה, ע"כ גם בעת שנתחברו נעשה לחלקה ולבנינה. הרי שכל שורש בנין הנוקבא הוא מהכלים דאחורים דנקודים שהם הנה"י שמתחת הפרסא.

וע"כ נבחנת נקודת החזה לבחינת הכתר של הנוקבא, כי אחר שנבנית ע"י נה"י שעלו מבי"ע, נעשת נקודת החזה לכתר שמלמעלה מהם. ולפעמים נקראת נקודת החזה בשם מלכות שלה לבד, כי מבחינת התלבשות האורות, נמצא שבעת קטנות נקודים לא היה בה אלא כח הסיום דמלכות לבד.

ונמצאים אלו ג' עיקרים הנ"ל נקראים : א' נקודת כתר דנוקבא, ב' נקודת מלכות דנוקבא, ג' ט"ס תחתונות דנוקבא, וזכור זה לכל המקומות המדובר מהם.
לאה עיקרה היא אחורים דאמא שנפלו כאן למטה במקום הזה:

היינו בזמן שביה"כ דנקודים. ויש לדעת, כי אמא זו אין פירושה קומת נשמה, אלא אמא דקומת חיה, כי או"א דנקודים היו בקומה שוה בקומת חיה. ונמצאת לאה שהיא בחינת אחוריים שנפלו מקומת חיה דאמא. וע"כ היא אינה כלל ממדרגת ז"א, אלא מקום ירידה שלה הוא במקום ז"א, וע"כ הוא מתקן אותה, ונבחנת לנוקבא שלו רק בדרך השאלה, כלומר, שסוף סוף בגמר התיקון תסתלק ממנו ותחזור לאמא עילאה למדרגתה. ומתוך שבחינת חיה דנקודים נגנזה בשתא אלפי שני, לכן אין תיקון לאה נשלם והיא נחשבת משום זה לדינים.

 

קנח) עוד ט"א, כי הנה מקום לאה היא למעלה במקום אורות הסתומים, כי יסוד אמא מגיע עד החזה, לכן הארה שלה אינה אלא בחי' עור לבד, ר"ל כמ"ש אצלינו בענין צורת ד' של קשר תפילין ש"ר שהיא לאה, וקשר אינו רק בחי' עור לבד, אבל רחל שהיא תפלה של יד, יש בה עור, בחי' בתים של תפילין ש"י, וגם מוחין ממש בסוד פרשיות ע"ש.

 

קנט) והענין בקיצור, כי לאה היא נגד מקום הכסוי של האורות, עוברת הארה מועטת דרך עור דז"א לחוץ אליה מן המוחין שלו, ולא מן המוחין עצמן רק ממלבושים והכלים שלהם, שהם נה"י אמא, ולכן נרמזת בד' של קשר תפילין ש"ר, כי היא דלה ועניה. ומה שלוקחת צורת ד', כנגד ד' מוחין, אינה רק הארה בעלמא דרך העור, וענין עור הוא ע"ד הפסוק ואחר עורי נקפו זאת, וע"ש איך ההארות הפנימיות מכים זה בזה, ומספר הכאתן הוא כמנין עור, ולכן נק' עור.

 

קס) ונבאר כאן יותר, ונאמר, כי הנה"י דאבא עומדין מלובשים תוך נה"י דאמא בראש ז"א, ואו"א וז"א הם ב' אותיות ראשונים של הוי"ה, שהם י"ה, ומכים זה בזה, אבא הפנימי באמא שהיא בחוץ, כדי להוציא אורותיה לחוץ, ואז נעשה, יוד פעמים ה"א גימ' ק"ך, אח"כ מכים הארת ה"א שהיא אמא בוא"ו שהוא ז"א לצאת לחוץ, והם גימטריא ע"ח. ואח"כ מכים הארת וא"ו בה"א, שהוא ז"א בלאה החצונה, הם גי' ע"ח. סך כל הכאות כמנין רע"ו, הרי איך לאה בחי' אורותיה כמנין רע"ו. ויוצאין דרך עו"ר של ז"א.

 

קסא) וז"ס עור בעד עור, כי עור הנקרא לאה עוברת הארותיה דרך עור של ז"א, אבל רחל, שהיא כנגד אורות המגולין, פשוט הוא, שהאורות המגיע לחלקה שהיא עטרא דדעת שבגבורה וכן שאר המוחין, אינן ניתנין לה אלא בבחינת מוחין ממש. נמצא שכל מה שיש אל ז"א יש אל רחל ג"כ.

אור פשוט

קסא) נמצא שכל מה שיש לז"א יש אל רחל ג"כ: זה סובב רק על קומת המוחין, שרחל נוטלת כל קומת המוחין. אבל לאה אין לה מהם אלא בחינת עור כנ"ל. אמנם במהות המוחין יש הרבה חילוקים בין ז"א לרחל, והעיקר שבהם, כי ז"א יש בו השורש של העיטרא דגבורה, מבחינת נה"י דאמא הכלולה במזל ונקה. אבל הנוקבא אין לה אלא בחינת עיטרא דגבורה מהמלכות דאמא, שאינה כלולה במזל ונקה, ואינה בכלל המוחין דז"א, וע"כ דעתה קלה. כמ"ש הרב בשער מרשב"י באד"ז דף נ"ד ע"ב. (ובמהדורה החדשה דף רע"ז).

 

קסב) וזשה"כ וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. וכבר ידעת כי רחל נקרא נפש, וז"א נקרא רוח. גם נוכל לומר כי ב"פ עור הנזכר כאן הם רחל ולאה. כי גם רחל הארותיה יוצאות ועוברות דרך עור ז"א לחוץ. וכוונת הפסוק לומר, אף כי שתיהן בחינת עור, והן שוין בזו הבחינה, כי הארת שניהן יוצא להם דרך עור ז"א, אך עכ"ז יש יתרון אל רחל מלאה, כי כל אשר לאיש ז"א שהם המוחין ממש, יתן בעד נפשו שהיא רחל הנ"ל.

 

קסג) ונחזור לענין, כי זש"ה ויאהב יעקב את רחל, כי היה אוהב ז"א את רחל יותר מלאה, כי לזו נתן מוחין ממש ולזו הארה בעלמא. ואע"פ שכפי האמת, אם הכתוב מדבר בז"א, הול"ל ויאהב ישראל את רחל, כי ז"א הוא ישראל ואינו יעקב כנ"ל, אבל הוא במה שנתבאר סבה אל משארז"ל כי יעקב הוא בחיר שבאבות.

 

קסד) והטעם הוא, כי בתחלה היה יעקב בסוד יעקב הנעשה מאחורי אבא כנ"ל, שהם אחוריים דאבא, שהוא עליון מאד, ולא די זה, אלא שאח"כ על ידי מעשיה עלה עוד, ונמשך לו נשמה מן ז"א ממש, הנקרא ישראל, ולפעמים משמש בשם יעקב, ולפעמים בסוד ישראל, לכן כל הקורא אותו יעקב, אינו עובר בעשה לסבה הנ"ל.

 

קסה) אבל אברהם ויצחק, הם בחינת חו"ג שבז"א, והם בחינת פרטיות שבז"א ואינם פרצוף גמור לבדו, ולכן יעקב הוא בחיר שבאבות. גם לכך הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, כי אות ה' שנתוספה בשם אברהם, היא הה' חסדים, אשר לעולם אינם משתנים ואינם חסרים.

 

קסו) אמנם בחי' פרצוף ישראל, או יעקב, משתנה כפי הזמנים, ונמצא כי גם שכתוב ויאהב יעקב את רחל, אפשר שמדבר בז"א עצמו, אשר גם הוא בהיותו בסוד ו"ק, הוא כדוגמת יעקב, ובגדלותו נקרא ישראל.

 

קסז) וזש"ה לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים, פי', בקטנות ז"א, יש לו מוחין דקטנות, מבחי' שם אלקים כנ"ל, כי בזמן הקטנות אין לו רק ב' מוחין, כי הקטן אין בו דעת שהוא המוח הג' רק חו"ב.

והם ב' שמות אלקים, שהם גימטריא יעקב. ובזמן גדלותו, אז נקרא ישראל, לפי שנכנסין מוחין דגדלות, ודוחין המוחין דקטנות למטה כנ"ל, וז"ש כי שרית עם אלקים, כי שורה עמהם, ויכול להם לדחותן למטה, והבן זה.

 

קסח) ועתה נבאר בחי' התקשרות שיש בין לאה ורחל יחד, ובו יתבאר כמה פסוקים, וכמה מאמרי רז"ל. והנה רז"ל פי' על פסוק עקב ענוה יראת ה', מה שעשתה יראה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסולייתא.

 

קסט) ביאור הדברים האלה, כי שורש נשים האלה של ז"א, שהם לאה ורחל, נקרא ענוה ויראת ה'. ואמנם רחל נקרא יראת ה' ראשית חכמה, כי היא ראשית כל הספירות מתתא לעילא, והיא פתח לכולם, והיא הנקרא אשת חיל יראת ה', שהם סוד ושמתי כ"ד כ"ד שמשותיך, שהם גימטריא חיל. אבל לאה נקראת ענוה, לפי שהיא למעלה באחורי רישא דז"א.

 

קע) ונודע, כי הענוה ניכרת באדם בהשפיל ראשו וכופפו למטה נגד פני אדם מפני ענותנותו, ונכנע לפני מי שגדול הימנו. וז"ש והאיש משה עניו מאד, כי הנה נתבאר במ"א כי משה לקח צפורה, והיא א' מן ד' בחי' שיש ללאה, וכולן נקרא לאה על שמה, וצפורה א' מהם, שהיא ג"כ עומדת למעלה נגד דעת ז"א.

 

קעא) והרי נתבאר, איך משה לקח מדת ענוה העליונה, אבל רחל שהיא ה' תתאה הקטנה הנקראת יראת ה', זוטרתי היא לגביה משה, בסוד שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל, וז"ס שארז"ל, ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, אטו יראה מילתא זוטרתי היא, והשיבו הן, לגבי משה מילתא זוטרתי היא.

 

קעב) וכבר נת"ל, כי לאה יוצאת מן הארת המלכות דאמא המתלבשת בז"א בסוד מוחין. ואמנם הנה"י שלה הם נעשין לבושין דג' מוחין דחב"ד דז"א, אמנם המלכות דאמא אינה משמשת כלל לז"א. וז"ס מה שארז"ל על ענין הז' רקיעין, אשר תחתון שבהם נקרא וילון, אינו משמש כלום, אלא יוצא ערבית ונכנס שחרית.

אור פשוט

קעב) לאה יוצאת מן הארת המלכות דאמא המתלבשת בז"א בסוד מוחין: להלן אומר שמלכות דאמא אינה משמשת כלל במוחין דז"א אלא רק נה"י דאמא לבד, וכאן אומר שמתלבשת בסוד מוחין. אכן ענין זה, מבואר היטב בשער מאמרי רשב"י באד"ז בסוד הרצועות של תפילין של ראש. אשר הגם שאינה משמשת כלום לצורך המוחין של ז"א עצמו, אמנם לצורך המוחין של רחל היא מתלבשת במוחין דז"א,

ונכללת עם המוחין שלו, שע"י התכללות זו דמלכות דאמא עם המוחין דז"א, יוצאים המוחין של רחל שם בראש ז"א, ומשם חוזרים לאחורי המוחין דז"א על העורף, ועושים שם הקשר של תפילין בסוד ד', שהיא בחינת לאה. וכלפי המוחין דנוקבא רחל, נחשבת לבחינה שניה של המוחין שלה, ומשם נמשכים לפנימיות נה"י דז"א, וזה נחשב לבחינה ג' דמוחין דרחל,

ואח"כ יוצאים המוחין למקיפים על נה"י דז"א, שזה נחשב לבחינה ד' של המוחין דרחל, ומכאן הם נמשכין לראש דרחל עצמה שהיא בחינה ה', עש"ה. הרי שמלכות דאמא מתלבשת בסוד המוחין דז"א, לצורך המוחין דרחל, אשר בחינה השניה של המוחין ההם, שה"ס הד' דקשר של תפילין, הם באים למוחין גם בשביל לאה. וזה נתבאר היטב בתלע"ס חלק י"ד מאות קנ"ד עד אות קפ"ג ובאו"פ שם.

הנה"י שלה נעשין לבושים לג' מוחין חב"ד דז"א, אמנם המלכות דאמא אינה משמשת כלל לז"א: כי מוחין דז"א יוצאין מנה"י דאו"א הכלולים במזלא, ואין במזלא בחינת מלכות, כי המזל ונקה הוא בחינת יסוד כנודע, וע"כ אין המלכות דאמא כלולה בכלל המוחין דז"א דגדלות, והמלכות הזו, נשארת בבחינת צמצום ב', וע"כ אינה משמשת כלום במוחין דגדלות דז"א.

אלא לצורך המוחין דנוקבא רחל, היא נכללת ביסוד דאמא, ואז יוצאת על ההתכללות הזו קומה חדשה בשביל מוחין דרחל. ולבאר זה צריכים אריכות גדולה וכבר נתבאר כל צרכו בתלע"ס חלק י"ד תשובה צ'. וכבר נתבאר בדיבור הסמוך, כי אלו המוחין דלאה מבחינת הד' דקשר של תפילין, הם הבחינה השניה דמוחין דרחל.

וכן צריכים לדעת, שאלו המוחין הם מוחין דחיה, וע"כ אין לאה מקבלת מהם אלא בחינת עור בלבד, ולא פרשיות, כמ"ש לעיל אות קנ"ז ד"ה לאה, להיותה צריכה אל מוחין דג"ר דחיה מאו"א הפנימיים, שאין מוחין אלו מתגלים מטרם גמר התיקון, כנ"ל אות קמ"ה ד"ה לאה. ולפיכך אין לה בכל שתא אלפי שני בחינת מוחין דחיה מבחינתה ומשמשת במוחין דו"ק דחיה דרחל כנ"ל.

 

קעג) והענין הוא, כי הרקיע הוא אשר נקרא דרך סתם רקיע, אשר בו קבועים חמה ולבנה כוכבים ומזלות, והוא בחי' היסוד דתבונה, שהוא הנקרא רקיע בכ"מ, והוא ו' זעירא בסוד נוטה שמים כיריעה. ובו קבועים חמה ולבנה וכו', לפי שכל האורות כולם יצאו משם כנודע, כי חמה ולבנה שהם זו"נ הם קבועים בו, ומשם הם יונקים, זה מן החסדים וזה מן הגבורות, העומדין בדעת המלובש ביסוד דתבונה הזה.

 

קעד) והנה הכוכבים הם אורות החסדים היוצאין משם ונופלין תוך יסוד דז"א כנודע, ומכים שם בכח ומתפזרים ונעשו ניצוצין דקין, אשר הם סוד הכוכבים המאירים, וז"ס ומצדיקי הרבים ככוכבים, כי מצדיקי רבים שרשם מן יסוד הנקרא צדיק, והם מקבלים הארת הכוכבים של החסדים שבתוך היסוד מאירין כמותן. (ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה כי המזלות הן נקודות והן מן ניצוצין הנעשין ביסוד מנפילת הגבורות, גם הם מלמעלה עד היסוד דז"א ומכים שם ונופלין ומתפזרין ונעשין ניצוצין).

 

קעה) והנה המלכות של התבונה היא הנקרא וילון, אינו משמש כלום אל ז"א, אמנם מאיר את הארתה ומוציאה לחוץ לצורך לאה העומדת מחוץ לז"א, ואם כן, מאחר שלאה יוצאת מבחי' מלכות זה של תבונה, אשר היא בחינת עטרה של היסוד שבה כנודע וזכור זה. א"כ נמצא כי מקומה הוא בדעת ז"א כי שם מקומה העיקרי, וגם לאה היוצאת מהארתה מוכרח הוא ששם מתחיל שיעור קומת הכתר שבה עד למטה עד החזה כנ"ל.

 

קעו) ואמנם רחל, מתחיל הכתר שלה מהחזה ולמטה עד סיום רגלי ז"א ממש, באופן כי בסיום רגלי ועקבי לאה משם מתחיל כתר רחל למטה מרגלי לאה. וזשארז"ל מה שעשתה יראה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתא, ר"ל רגלים דלאה שהיא הנקרא ענוה, עשתה יראה שהיא רחל כתר לראשה, כנ"ל.

 

קעז) אבל הלשון עדיין צריך ביאור, כי מלשון רז"ל נראה כי מהעקב עצמו של ענוה נעשית עטרה ליראה, ולא אמרו שכתר היראה היא תחת עקב דענוה לכן צריך לבאר הענין יותר בפרטות.

 

קעח) כי הנה כפי הנ"ל נמצא, שמראש כתר דלאה עד סיום רגלי דרחל הם ז"ס דעת חג"ת נה"י, כי המלכות שבז"א היא עצמה שורש רחל כנודע, ומהראוי היה ששתי נשים הללו אחת אהובה רחל ואחת שנואה לאה, לא יוכל להסיר חלק השנואה בעבור האהובה, כי חלק כחלק יאכלו שניהן, וירשו מקום בעליהן ז"א שוה בשוה, ותקח לאה ג"ס וחצי שהם דעת חו"ג וחצי ת"ת העליון, ותקח רחל מחצי ת"ת ולמטה עד סיום רגלי ז"א, שהם ג"ס אחרות וחצי תחתון של ת"ת.

אור פשוט

קעח) ותקח לאה ג' ספירות וחצי וכו' ותקח רחל מחצי ת"ת ולמטה וכו': פירוש, כי עיקר הנושא לגילוי מוחין דחיה הוא ז"א הנקרא ת"ת, כי הבינה עצמה היא תמיד בחסדים מכוסים ואינה מזדווגת עם חכמה כדי להמשיך מוחין דחיה, אלא לצורך ז"א בלבד, כנ"ל אות קל"ח ד"ה מהחזה, ולפיכך נמצא בחינת ז"א גם במוחין דאו"א הנקרא שם דעת, כי מציאותו שם גורם קיום לזווג בינה עם החכמה בסוד מ"ן אליהם, כלומר, שבינה מחזקת בזווג עם חכמה בשבילו. אבל בהיותו יורד משם, תיכף נתבטל זווג דבינה עם חכמה, כי הבינה חוזרת לבחינת חסדים מכוסים, והמוחין דחיה מתבטלים כמ"ש הרב בע"ח שער שביה"כ פ"א בתחילתו, ע"ש. ובתלע"ס חלק ז'.

והוא הטעם שת"ת דאמא נעשה כתר אל ז"א, כי מתוך שעיקר המקיים למוחין דחיה באו"א הוא ז"א, שהוא ת"ת, ע"כ נחשב ת"ת זה דאמא גם למשפיע המוחין ההם אל ז"א במקומו עצמו. כי זה הכלל, כל הריוח שהתחתון גורם אל העליון גם התחתון יורש כל אותו הריוח, כי הוא הגורם לו, שיהיה בחינת כתר ומשפיע אליו. דהיינו, כמו שת"ת דאמא מקיים מוחין דחיה באמא עלאה, כן משפיע מוחין אלו לז"א עצמו, והבן זה היטב.

והנה גם בז"א עצמו, כשמקבל אותם המוחין, נמצא שת"ת דז"א, שהוא עיקרו של ז"א, נמצא גם בו עיקר הנושא למוחין דחיה כמו באמא הן: בחינת ת"ת דמוחין הנקראת דעת, ובחינת ת"ת דגוף. ודע שעיקרו של ת"ת הוא שליש אמצעי שבו, כי שליש עליון הוא בחינת התכללות ע"ס דת"ת מהעליונים ממנו, דהיינו כח"ב דת"ת. ושליש תחתון דת"ת, הוא בחינת התכללותו ממלכות התחתונה ממנו, שהיא בחינת נהי"מ דת"ת, אבל שליש אמצעי הוא בחינתו עצמו, שהוא חג"ת דת"ת. ולפיכך נבחן כי עיקר הנושא להארת המוחין דחיה, הוא שליש אמצעי דת"ת.

ועם זה תבין, מ"ש הרב, שבעת שאין לז"א אלא מוחין דנשמה, אינו מלביש רק שליש תחתון דת"ת דאמא. ורק בעת שהוא משיג מוחין דחיה הוא עולה ומלביש על שליש אמצעי דת"ת. והוא משום שאין חיה רק משליש אמצעי הנושא להארת חכמה, כי נבחן לת"ת דת"ת ועיקר הת"ת, משא"כ שליש תחתון דת"ת הוא בחינת המלכות הכלולה בו, ושליש עליון הוא בחינת ג"ר הכלולות בו. כנ"ל.

וזה אמרו "ומהראוי היה ששתי נשים הללו וכו' יירשו מקום בעליהן ז"א שוה בשוה ותקח לאה ג"ס וחצי שהם דעת חו"ג וחצי הת"ת העליון ותקח רחל מחצי ת"ת ולמטה וכו' " דהיינו ששניהן יטלו את שליש ת"ת האמצעי המשפיע מוחין דחיה, כנ"ל, דהיינו שלאה תקח חלק מהמוחין דחיה דז"א כמו רחל, ויתחלקו עם השליש אמצעי דת"ת שוה בשוה.

וז"ש "ואמנם אין הדבר כך אלא שלאה לוקחת שליש עליון ורחל לוקחת כל ב"ש התחתונים דת"ת דז"א לכתר שלה" דהיינו, כי רק רחל לוקחת את שליש האמצעי המשפיע מוחין דחיה, ולא לאה, כי לאה נוטלת רק שליש עליון בלבד, שאין שם הגילוי של המוחין דחיה כנ"ל.

 

קעט) ואמנם אין הדבר כך אלא שלאה לוקחת שליש עליון מג"ש דת"ת, ורחל לוקחת כל ב"ש תחתונים דת"ת דז"א לכתר שלה, כמבואר במ"א, ושם נתבאר טעמים רבים, ואחד מהם הוא, שבחזה נשלם יסוד אמא, לכן משם ולמטה, שאורות החסדים ההם בגלוי, נבנית רחל באחורי ז"א, וכ"ז נת"ל. והנה בזה תהיינה צרות זו לזו ותפול ביניהן קנאה על הדבר הזה.

 

קפ) לכן מה עשה המאציל העליון, עשה באופן ששליש עליון דת"ת יהיה כולו ללאה, ושליש תחתון כולו לרחל, אבל שליש האמצעי יהיו שני אחיות משמשות שוה בשוה ויהיה ברשות ושותפות שניהן, כלומר, כי שיחלק שליש אמצעי לב' חלקים א"א, כי כולה בחי' א' ואינו מתחלק, אבל יהיה כתר של רחל עולה עד שם, וגם רגלי לאה יורדים עד שם, ומתלבשים רגלי לאה בכתר של רחל כשיעור שליש אמצעי בלבד, והרי שתיהן משתמשות בשוה. וזשארז"ל מה שעשתה ענוה עקב לסולייתא שהם רגלי לאה, מהם עצמם נעשה ראש וכתר של רחל הנקרא יראה.

אור פשוט

קפ) שליש אמצעי יהיו שני אחיות משמשות שוה בשוה וכו' ומתלבשים רגלי לאה בכתר של רחל: היינו רק בעת הקטנות של רחל נעשה כך, אשר רגלי לאה מתלבשות בכתר של רחל, ואז אין גם לרחל מוחין דחיה, והיא נמצאת בעת ההיא אב"א עם הז"א. כי מתוך שרגלי לאה מתלבשות בשליש אמצעי דת"ת דז"א, ולאה אינה ראויה לקבל המוחין דחיה, כנ"ל, נמצאים רגלי לאה מחשיכים את כתר דרחל,

דהיינו שגם רחל אינה יכולה לקבל מוחין דחיה, והיא דומה כמו שהיתה מתחלה מטבור ולמטה דז"א, כי אין בחלקה עצמה רק שליש תחתון דת"ת שאין שם גילוי דמוחין דחיה, אמנם בעת שרחל משגת המוחין דחיה, הנה אז בהכרח שנוטלת את כל שליש אמצעי דז"א לחלקה עצמה, ורגלי לאה נעלמים שם. כמ"ש לפנינו "אמנם דע,

כי לפעמים שרחל לוקחת כל מקום אותו שליש אמצעי ואין רגלי לאה מתפשטים בתוך כתר רחל" דהיינו כנ"ל כי רק כשרחל היא אב"א עם הז"א, אז רגלי לאה מתפשטות בכתר רחל, אבל בעת שרחל משגת פב"פ, עם הז"א, דהיינו בקבלת מוחין דחיה, אז רגלי לאה מסתלקות מתוך כתר רחל, ושליש אמצעי דת"ת דז"א נעשה כולו לכתר שלה, המשפיע לה המוחין ההם, כמ"ש. וזה הכלל, שאין השפעת מוחין דחיה אלא משליש אמצעי בלבד, הן בז"א מאמא עילאה, והן בנוקבא מז"א, ושורש המשפיע, נקרא כתר.

 

קפא) אמנם דע, כי פעמים שרחל לוקחת כל מקום אותו שליש אמצעי, ואין רגלי לאה מתפשטים בתוך כתר רחל כשיעור שליש ההוא. וז"ש אצלינו בכוונת ק"ש בפסוק ואהבת, צריך לכוין לתת ב' אורות לרחל כמנין ואהבת, שהם ב"פ אור, ורחל נקראת א"ת כמ"ש למטה בע"ה. כמארז"ל אתין וגמין רבויין הם. וזהו ואהבת את, ר"ל שתאהב את רחל הנקראת את, והוציא בלשון אהבה ע"ד ויאהב יעקב את רחל, כי האהבה יתירה הוא שנתן לה חלק יתר על לאה כנ"ל, והם ב' אורות אלו כמנין ואהבת כנ"ל.

 

קפב) והאורות הללו, הנה הם בחי' הב"ש תחתונים של ת"ת כנ"ל, ולפי ששליש העליון הוא במקום הסתום, אבל אלו הב"ש הם במקום הגלוי שמאירין החסדים, לכן נקרא אור אור. וענין זה נת"ל בענין הכתר של רחל, שהוא ב"ש דת"ת דז"א הנקרא ב"פ אור אור, בסוד ושמתי כדכ"ד שמשותיך, אבל כתר של לאה אין בו רק אור א' לבד, כנ"ל שם באורך ויתבאר לקמן.

אור פשוט

קפב) במקום הגלוי שמאירים החסדים לכן נקרא אור אור וכו' אבל כתר של לאה אין בו רק אור א' לבד: כי בגילוי אור החיה, נמצאים ב' אורות שהם: אור חכמה ואור חסדים, כי הפירוש של גילוי החסדים הוא, שהארת חכמה מתגלית בהם, ולכן נקרא אור אור. אבל לאה שהיא בחינת עלמא דאתכסיא, כי היא בחינת שליש עליון בלבד, ששם אין גילוי חכמה בחסדים, כנ"ל, ע"כ אין שם אלא אור א' לבד, דהיינו רק אור חסדים, כי הם שם חסדים מכוסים מחכמה.

 

קפג) נמצא כי יש זמן שלוקחת רחל ב"ש לבדה, ויש זמן ששליש אמצעי, אע"פ שהוא לעולם שלה, עכ"ז יש זמן שרגלי לאה מתלבשין בכתר שלה בתוכו ממש כשיעור שליש אמצעי (גם לפעמים לוקחת רחל שליש בגנבה ממש כשיעור שליש זה אמצעי) לבד, אבל לעולם שיעור כתר של רחל הוא ב"ש. וז"ס ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה, פי' כי מקום השליש האמצעי, שלפעמים לוקחת אותו רחל לה לעצמה בלבד, דרך חטיפה וגניבה, נקרא תרפים.

אור פשוט

קפג) חטיפה וגניבה נקרא תרפים: כלומר, בחינת רגלי לאה, שרחל לוקחת אותם לחלקה, על ידי עליתה והלבשתה את שליש עליון דז"א, הם נבחנים בה כמו חטיפה וגניבה. והוא, כי להיותם מבחינת לאה, אין הם ראוים לקבל כלום מהארת חיה, כי זווג דמוחין דחיה, נעשה רק על בחינה ו"ק דאו"א, אשר ז"א יכול להאיר אותם רק לבחינת רחל, שהיא בחינת נוקבא דו"ק שלו, אבל לא ללאה שהיא נוקבא דג"ר שלו, כנ"ל.

ונמצאים רגלי לאה אינם ראוים להארת חיה מצד עצמם, אלא מתוך שרחל לוקחת אותם לחלקה, נמצאים גם הם מקבלים הארת חיה כמו רחל, וזו היא גניבה, כלומר, שהכלים ההם אינם שייכים כלל לבנין פרצופה, ואינם ראויים לקבל הארתה, אלא רחל גנבתם, שמתוך כך קבלו ג"כ הארתה. אבל ענין נטילתה את שליש אמצעי דת"ת דז"א, אינם שום גניבה, כי זהו חלקה ממש המשפיע את המוחין דחיה שלה, והבן.

 

קפד) נמצא כי לבן הוא לובן העליון, שהוא אבא עלאה, ולו ב' בנות רחל ולאה, כנזכר זוהר פרשה ויצא דקס"ב על וללבן שתי בנות ע"ש, ולפעמים גונבת רחל מן לאה שליש האמצעי הנקרא תרפים ולוקחת לה לבדה, כי ממון אביה הוא, ואינה נותנת ממנה אל לאה אחותה.

 

קפה) והנה ענין תרפים אלו הוא לשון תורף, שהוא מקום ערוה, כמו בית התורפה הנזכר בגמ', והם בחי' ב' רגלים של לאה הנכנסין ומתלבשין תוך כתר רחל כנ"ל, לכן אמר תרפים לשון רבים, שהם ב' הרגלים.

אור פשוט

קפה) תרפים לשון רבים שהם ב' הרגלים: ולהלן אומר (באות ר"א) "להיותם מובלעים ב' העקביים בכתר רחל מתאחדים ונעשים עקב אחד" והענין הוא, כי להלן מדבר בעת שהם מתלבשים תוך כתר רחל ומחשיכים אותה, שאז נמצאת רחל אב"א עם ז"א, וע"כ נבחנים נו"ה דלאה לבחינה אחת, כמ"ש הרב, שבעת שנו"ה הם באחור הם שניהם בחינה אחת, וע"כ קראם עקב, לשון יחיד.

משא"כ כאן, שהמדובר הוא מגניבת התרפים, שהוא ע"י השגת מוחין דחיה של רחל, כנ"ל, וע"י שהתרפים אלו קבלו הארת רחל, כנ"ל, בדיבור הסמוך, ונמצאים ע"כ בבחינת פנים, ובבחינת פנים נבחנים הנו"ה לשתי בחינות מיוחדות, וע"כ נקרא תרפים לשון רבים. והבן זה.

 

קפו) וביאור הענין, כי הנה מקום פתיחת יסוד אמא תוך ז"א הוא בחזה שלו, נמצא שגילויו ופתיחתו הוא בשליש האמצעי, וזהו פתיחת וגילוי בית התורף אשר שם של התבונה. ואמנם ענין גניבת רחל את התרפים, ואיך עי"ז לא הגידו ללבן כי ברח יעקב, הענין הוא, כמ"ש אצלינו בדרוש בלק ובלעם ועזא ועזאל ע"ש היטב.

 

קפז) ושם נתבאר, כי הנה המקום הזה הוא בחי' עץ הדעת טו"ר, אשר בו חטא אדה"ר וחוה, כי שם הוא מקום גילוי החסדים של הדעת דז"א בחזה שלו, ולכן יש שם יניקה ואחיזה אל החצונים הנקרא רע בעצם.

אור פשוט

קפז) המקום הזה הוא בחינת עץ הדעת טו"ר אשר בו חטא אדה"ר וחוה כי שם הוא מקום גילוי החסדים של הדעת דז"א: כי שליש אמצעי דת"ת, הוא שורש המשפיע חכמה, בסוד ת"ת העולה ומזווג לחו"ב, שאין בינה מזדווגת עם חכמה זולת ע"י מ"ן דת"ת, וע"כ עלה ז"א וקנה מקום תוך המוחין דאו"א, כדי לקיים באו"א את הזווג דחכמה, כנ"ל אות קע"ח ד"ה ותקח עש"ה.

ות"ת הזה המקיים את המוחין דחיה באו"א נקרא בשם דעת. כנ"ל.
ולפיכך נקרא שליש אמצעי של ת"ת דז"א עץ הדעת, כי הוא השאיר את שורשו באו"א בסוד מוח הדעת שלהם כמבואר. אמנם לפי זה יש לטעות שגם בחינת כתר דרחל נקרא כן ח"ו, כי גם היא נוטלת מוחין דחיה משליש אמצעי דת"ת דז"א.

אכן הכונה היא, על בחינת הזווג דג"ר דמוחין דחיה, שהם בחינת או"א הפנימים שנגנזו בסוד עזקא רבא, שהם בחינת המוחין ששמשו באו"א דנקודים בסוד הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה. ועל שם זה נקרא שליש אמצעי דת"ת דז"א בשם עץ הדעת, כי בו יש האיסור שלא להעלות ת"ת בסוד מ"ן לאו"א הפנימים ולזווגם בכדי להמשיך ג"ר דחיה כמו בנקודים.

משא"כ עלית ת"ת זה בסוד מ"ן אל או"א דמזלא, כנהוג בכל המוחין דחיה דאצילות, אין בזה משום איסור כלל, ואדרבה, בו תלוי כל התיקונים, כי אין כלל שום זווג בלי מוחין דחיה כנודע. אמנם נתבאר כי הדעת הזה הוא בחינת ו"ק דדעת, ומזווג על ידו לבחינת ו"ק דאו"א הפנימים, כנ"ל. וכבר נתבאר, שע"כ נקראת לאה עלמא דאתכסיא, כי היא צריכה לג"ר דחיה שאין שום זווג עליהם בזמן הזה. וע"כ נקראת רחל עלמא דאתגליא, כי היא צריכה רק לבחינת ו"ק דחיה, והם מתגלים בה גם בזמן הזה קודם גמר התיקון, והבן.

 

קפח) משא"כ למעלה, כשהאורות מכוסים, הנה הארת ה"ח אלו המתגלים ויוצאין אל החצונים, הוא ע"י אותם הרגלים של לאה הנכנסין תוך כתר רחל כנ"ל, והם כנגד פתיחת פי היסוד של תבונה.

 

קפט) כי כאשר האורות ההם יוצאין מן היסוד דתבונה עד מחוץ אל ז"א, לעשות כתר לרחל כנודע, אז ע"י התלבשות רגלי לאה תוך הכתר של רחל, האור מתמעט ונחשך, ואינו יכול לצאת ולעבור האור ההוא על צד פני רחל כנודע, כי היא עומדת אב"א עם ז"א. ובתחלה האורות פוגעין באחוריים, ואח"כ משם עוברין עד הפנים שלה, ולהיות העקביים של לאה שם באמצע כתר של רחל, אינו עובר האור עד פני כתר של רחל, כי אלו ב' עקביים של לאה מפסיקין לגמרי, והם לוקחין האורות היוצאין מבפנים.

אור פשוט

קפט) עקביים של לאה מפסיקים לגמרי והם לוקחים האורות היוצאים מבפנים: המדובר הוא באורות דפנים דנשמה, אשר עקביים דלאה מתתקנים בהם לצורך עצמם לגמרי, כי אורות דג"ר דנשמה הם הארת ג"ר ממש לגמרי בבחינת מחזה ולמעלה, כנ"ל אות קל"ה ד"ה ועוד ע"ש. אמנם מחזה ולמטה אין הם מספיקים להארת פנים, כי אין בחינת פנים מחזה ולמטה, רק ע"י מוחין דחיה כנ"ל. וז"ש, "שעקביים דלאה מפסיקים לגמרי והם לוקחים האורות דפנים"

אבל לרחל אין מהם אלא אורות דאחורים, שהם ו"ק בחוסר ראש, כי היא אינה יכולה להנות מהם להיותם חסדים מכוסים, והיא צריכה לחסדים מגולים. וע"כ נבחנים רגלי לאה שבמקום כתר רחל, לבחינת דינין קשים, כי בה נראים הדינין שבהם המעמידים לרחל בבחינת האחורים. והבן זה היטב, כי אע"פ שרגלי לאה ממותקים בבחינת פנים לבחינת לאה עצמה, מ"מ לבחינת רחל הם דינין גמורים העושים אותה לאחורים עם הז"א. מטעם הנ"ל.

 

קצ) ונודע כי העקביים של לאה הם דינין קשים וגמורים לגמרי, כי נ"ה אינון, אשר כל בחי' נ"ה הם דינין להיותן הקצוות הקרובים אל הקליפה, ובפרט שנקרא בלשון לבר מגופא, כנודע, כי נ"ה אינון לבר מגופא.

 

קצא) ונוסף ע"ז, כי הם רגלי לאה, אשר כל בחינותיה הם דינין קשים, להיותה בחי' מלכות דתבונה כנ"ל, והתבונה עצמה היא נה"י של בינה, שהם אחרונות שבה, והבינה עצמה אמרו עליה בזוהר, דדינין מתערין מינה.

 

קצב) ולא עוד, אלא שלאה עצמה היא מן אחורים של מלכות דתבונה, ואינה בחי' פנים, ובפרט כי אינה רגלים שלה אלא בחי תחתונה שברגליה, והם בחי' עקביים, כמ"ש בע"ה.

 

קצג) והנה כפי כל הטענות הנ"ל, נמצא, כי אלו העקביים דלאה הם דינין גמורים, לכן יש מקום אחיזה ויניקה אל הקליפות, כמ"ש בדרוש בלק ובלעם ועזא ועזאל, ששרשם הם בחי' ד' אורות הנ"ל שבאותן תרין רגלים ועקביים דלאה, שמשם יונקים החצונים, לכן היה הולך בלעם אל הררי קדם אל עזא ועזאל, כמ"ש בזוהר, שקודם שבא בלעם אל בלק, הלך והסגיר את עצמו בהררי קדם עם עזא ועזאל.

אור פשוט

קצג) ועזא ועזאל ששרשם הם בחי' ד' אורות הנ"ל שבאותם תרין רגלים ועקביים דלאה: כבר נתבאר שאלו העקביים דלאה הם תכלית הדינין, עם הארתם למטה מחזה אחר כלות יסוד דאמא, כי אור אמא שהוא הארת ג"ר, כבר מסתיים במקום החזה, ומחזה ולמטה אינו נמתק רק בהארת חיה, ומתוך שהארת חיה מבחינת המוחין דלאה אינם מופיעים בכל המשך שתא אלפי שני, נמצאים משום זה אותם הדינין בלי שום מיתוק כלל, וע"כ נעשו שורשים לב' המלאכים, עזא ועזאל, שעז"א נעשה מעקב ימין ועזאל מעקב שמאל, כמ"ש להלן.

 

קצד) וז"ש מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם. וכבר נתבאר אצלינו בדרוש בלק ובלעם, כי בחי' בלעם, היה מהאורות היוצאין, מאותן עקביים דלאה הנבלעים תוך כתר רחל אל החצונים. וזהו פי' בלע"ם, ולכן היה הולך להררי קדם אצל עזא ועזאל שיניקתן משם.

 

קצה) וכבר נתבאר אצלינו כי לבן הארמי אבי אביו של בלעם, והוא עצמו נתגלגל בבלעם, וממנו למד בלעם בן בנו מעשה כשפים, וחכמה הזאת חכמתו של לבן הארמי, אשר שיבח עצמו ואמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע, וע"ד הנאמר בבלעם, כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר.

 

קצו) וזה ענין חכמת התרפים אשר ללבן, אשר ע"י אלו התרפים היה משיג כל הארותיו, וכאשר רחל גנבתם לא יצאו האורות ההם אל עקבי של לאה לחוץ אל החצונים להאיר להם, ולא ידע כי ברח הוא, באופן שתרפים הם בחי' אורות היוצאין אל החצונים מן התורף של התבונה, שהוא יסוד שלה המלובש במקום החזה של ז"א.

אור פשוט

קצו) רחל גנבתם לא יצאו האורות ההם אל עקבים של לאה לחוץ: כנ"ל ד"ה חטיפה וגניבה, שענין גניבה זו נעשה עם השגתה של רחל למוחין דחיה שאז מאירים העקבים ההם כאילו היו מאברים שלה, עש"ה. וע"כ נפרדים מהם כל כוחות הדין שהיו מעורבים בהם, ונתבטלה לגמרי הארת החיצונים שהם האלהים של לבן. וז"ש, למה גנבת את אלהי, וגם נסתלקה כל חכמתו ממנו ולא ידע כי ברח הוא, והבן.

 

קצז) גם ענין זה הוא חטא של אדה"ר בעץ הדעת טו"ר, כאשר בארנו לעיל, כי זהו מקומו. והוא עצמו משארז"ל, שחטא חוה היה שסחטה ענבים ונתנה לו. ופירוש הענין, כי הנה העקביים של לאה הנכנסין בכתר רחל, הם בחי' ענבים, גימטריא עק"ב, בסוד עקב ענוה הנ"ל, והיין שבענבים, הם דינין שבעקביים האלו.

 

קצח) ונודע, שאין החצונים ניזונין אלא מפסולת היין, מן השמרים שבו, שהם שיורי הדין הקדוש. והנה זה השפע שיונקים החצונים הוא דין קשה, והוא יין עכור מלא שמרים, והוא בלוע תוך העקביים של לאה, דמיון היין הבלוע תוך הענבים.

אור פשוט

קצח) יין עכור מלא שמרים והוא בלוע תוך העקביים של לאה דמיון היין הבלוע תוך הענבים: פירוש, כי כל פרצופי אבי"ע, יצאו מצמצום ב' כנ"ל, שה"ס בה' זעירא בראם, כנ"ל אות מ"ג ד"ה בהבראם. גם נודע, שענין הקליפות נעשו מאותם הכלים דז"א ומלכות של אחורים דנקודים ששמשו עמהם בזמן המלכים, אחר שנפרדו לכלים חיצונים ומקיפים הנקראים לבוש והיכל. כנ"ל אות ע' ד"ה והנה, ע"ש.

גם נתבאר לעיל שבבחינת הכלים של המלכים ששמשו בנקודים היה פגם נוסף, כי גם בחינת הדינין דצמצום א' רכיב עלה, כנ"ל אות מ"ט ד"ה ונודע ע"ש. ודע כי זו הבחינה שבקליפות ה"ס כוס התרעלה, ונקראת שמרי הקליפות, וזכור זה. כי מבחינת השמוש עם הכלים הנפרדים דז"א ומלכות שנפרדו ע"י צמצום ב', נעשו כל הקליפות, ומבחינת המלכות דצמצום א' שהיתה מעורבת בהם, נעשה שמרי הקליפות, שממנה כל כח החוזק שבהם, ע"ד השמרים שהם כל כח החיזוק שביין.

וזה אמרו "יין עכור מלא שמרים והוא בלוע תוך העקביים דלאה" כי נתבאר לעיל שכל בחינה שלא נבררה לגמרי נמצאים כל הקליפות מעורבות שמה. כנ"ל אות ע' ד"ה עור, ונמצא שיש בעקביים דלאה ב' בחינות דינין שהם השורשים לקליפות ולשמרי הקליפות כנ"ל.

והנה העקביים דלאה עצמם, הם מבירורים דצמצום ב' כבכל הפרצופים, שמהם אינם יונקים רק הקליפות, אכן גם בחינת שמרי היין מעורבים בהם, כנ"ל, וז"ש "והוא בלוע תוך העקביים" כלומר, שאינם ניכרים לחוץ משום שכל בנין לאה הוא מבחינת צמצום ב', אמנם הם נעלמים שם ובלועים בתוכם.

וזה אמרו "וחוה סחטה אותם הענבים" כי ע"י אכילתה לעץ הדעת, שפירושו, שרצתה להמשיך בחינת ג"ר דחיה המבררים לאלו העקבים דלאה, כנ"ל, נמצא שסחטה אותם הענבים, ואז נתגלו השמרים לחוץ, שה"ס הזוהמא שהטיל הנחש בחוה. כי ע"י שהמשיכה הארה לשמרי הקליפות, נתדבקו בה וגרמו לה המיתה.

 

קצט) וחוה סחטה אותן הענבים, וכוונתה היתה שע"י הסחיטה ההיא יצאו השמרים הבלועים שם, ומהם שתו אדם וחוה מן היין ההוא, כוס התרעלה. חלק החצונים הנקרא סטרא דמותא, ולכן נענשו בענין המיתה, וגרמו עליה מיתה. ואפשר גם כן, שזה סוד מיתת רחל מחמת התרפים כמאמר רז"ל.

 

ר) והבט נא וראה, כי ענבים גימטריא עק"ב כנזכר לעיל, לכן אין נדרכות הענבים להוציא מתוכם יינם אלא בעקביים. וענבים אלו הם לשון רבים, שהם ב' עקביים הנ"ל, אשר כל א' מהם הוא נקרא אלקים, להיותה דינין כנ"ל. והנה ב' רגלים הם ב' שמות אלקים, (ועם י' אותיות שלהם ג"כ גי' ענבים) והם גימטריא עק"ב, כי אלקים שהוא שורש הדין בבחי' ענבים ובתוכו גנוז היין ומובלע בתוכו.

 

רא) ולפי האמת כיון שהם ב' שמות אלהי"ם, וגם ענבים, מיעוט רבים שנים, (א"כ) למה הם גימ' עק"ב כנ"ל, שהוא לשון יחיד. הענין, כי להיותן מובלעים ב' העקביים בכתר דרחל כנ"ל, מתאחדים ונעשים עקב אחד, וזה עקב ענוה, ולא כתיב עקבי הענוה.

אור פשוט

רא) להיותן מובלעים ב' העקביים בכתר רחל מתאחדים ונעשים עקב אחד: כבר נתבאר זה לעיל, כי בעת התלבשות העקביים דלאה בכתר רחל, נמצאת אז רחל רק בבחינת אב"א, ואלו העקבים הם נו"ה דלאה, וע"כ הם רק בחינה אחת, כי אין נו"ה נחשבים לב' בחינות, אלא רק בזמן היותם בבחינת פנים.

 

רב) (ונל"ח ששמעתי ממורי זלה"ה כי זהו ג"כ סוד מ"ש פרשה תצוה ובספרא דצניעותא, דינין דנוקבא תקיפין ברישא ונייחין בסופא. כי הנה בכתר דרחל, שם הם עקביים דלאה. שהם תוקף הדינין כנ"ל).

 

רג) והנה נתבאר ענין חטא אדה"ר איך היה בעץ הדעת, שהם בב"ש תחתונים של ת"ת דז"א, שהם אורות נגלים של הדעת מבחינת החסדים שבו.

 

רד) ועתה צריך לפרש ענין מ"ש חז"ל במדרש וגם בזוהר פרשה בלק דף ר"ח ע"ב, כי מש"כ אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים, על עזא ועזאל אתמר וכו'. דע כי עזא ועזאל הם שני מלאכים הנשרשים ונבראים מאותם ב' האורות היוצאות משתי עקביים דלאה שבתוך כתר דרחל, שמשם אחיזת בלק כנ"ל שהם תכלית הדינים, ויוצא הארותם לחוץ, ועזה נעשה מן עקב ימין ועזאל מהארת עקב שמאל.

 

רה) והנה בלעם אינו מבחי' הארת עקבים עצמם, אלא מהארת כתר דרחל הבולע בתוכו הארת ב' העקבים, כנז"ל. ולכן גם הוא היה למד מעזא ועזאל כל חכמתו, ויונק מהם, ע"ד כתר דרחל שיונקת מן העקבים דלאה, ולהיות הארות עזה ועזאל נגלים בזה המקום לכן נק' מחזה שדי.

אור פשוט

רה) בלעם אינו מבחינת הארת עקבים עצמן אלא מהארת כתר דרחל הבולע בתוכו הארת ב' העקבים: כמ"ש לעיל ד"ה עקבים של לאה, אשר אלו עקבים בהיותם בבחינת לאה עצמה יש להם מיתוק, אלא כל הדינין שבהם מתגלים עם היותם מאירים בכתר רחל מחזה ולמטה. וזה שמשמיענו כאן הרב, אשר בלעם נאחז בעקבים דלאה בשעה שהם מאירים בכתר רחל, וע"כ הוא בחינת ס"א, והבן.

 

רו) ובזה יתבאר ענין מאמר רז"ל במדרש וגם בזוהר פרשת בראשית דף ל"ה ע"א, כי עזה ועזאל, הם שקטרגו על בריאת אדה"ר והפילם הקב"ה ממקום קדושתם, ועליהם נאמר, הנפילים היו בארץ.

 

רז) ופשוט הוא, כי לא לחנם היו אלו מקטרגים על בריאתו יותר משאר המלאכים, והטעם הוא, כי זו"ן היו בתחלה אב"א, ואז הם לאה ורחל זו למעלה מזו באופן הנז"ל, כי שתי עקבי לאה מתעלמים תוך כתר דרחל. ואז עזה ועזאל יונקים משם כנזכר.

 

רח) וכשעלה ברצונו לברא אדם וחוה, היה כדי שע"י מעשיו יתקן את הנקבה, באופן שיחזרו פב"פ, ויזדווגו יחד, בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה.

 

רט) והנה בהיות זו"ן פב"פ, אין עקבי לאה תוך כתר דרחל, וכל אותם ההארות שהיו יוצאות מעקבי לאה אל כתר דרחל, אשר משם היו נאחזים עזה ועזאל, היו עתה מתבטלות משם ויוצאות דרך צד פנים, כי שם עומדת רחל, ושם אין מקום אחיזה אל החיצונים כנודע, שאין אחיזתם אלא באחור, ועזה ועזאל היו הארותיהם מתבטלות בבריאת אדם, ולכן היו מקטרגים בבריאתו, מפני הנזק המגיע להם בבריאתו. ודע, כי עזה צריך להיות בה"א, לא באל"ף, ושמעתי משם מורי ז"ל, כי הוא בגימטריא אדנ"י עם מספר י"ב אותיות המילוי.

אור פשוט

רט) זו"ן פב"פ אין עקבי לאה תוך כתר רחל וכו' הארותיהם מתבטלות בבריאת אדם: כי כל יניקת עזא ועזאל הם מעקבים דלאה שבכתר רחל, שזהו רק בעת היותה אב"א, וכיון שהם ידעו שאדה"ר יחזיר לזו"ן פב"פ, שהם בחינת מוחין דחיה, שאז לוקחת רחל כל השליש אמצעי ומתקנת גם כן העקבים דלאה בסוד חטיפה וגנבה, כנ"ל, ואז מתבטלים לגמרי הארת עז"א ועזאל. וז"ש, "ולכן היו מקטרגים בבריאתו מפני הנזק המגיע להם".

 

רי) ואמנם שאר אורות היוצאות לצד אחור אינם מתבטלות זולתי זו, לפי שאינה יוצאת אלא בהיות עקבי לאה תוך כתר דרחל, ובחזרתה בפנים מתבטלות שאר האורות דעזה ועזאל.

 

ריא) ועתה נבאר לך הקדמה אחרת, דע כי אדה"ר מלבד חטאו הראשון שאכל מעץ הדעת כנודע, עוד הוסיף לחטא והוליד שדין ורוחין ולילין כנודע.

אור פשוט

ריא) אדה"ר מלבד חטאו הראשון שאכל מעץ הדעת עוד הוסיף לחטא והוליד שדין רוחין ולילין: כי ע"י חטא של עצה"ד הוציא טפת קרי לבטלה בעטיו של נחש, ונדבקו בו הרוח סערה וכו' המלובש בפנימיותו של הנחש, שהוא בחינת שמרי הקליפות סמא דמותא, שהם קליפות דמלכות דנקודים שהדינין דצמצום א' רכיב עלה, כנ"ל בדיבור הסמוך. ומלבד זה הוסיף לחטא בק"ל שנים שפירש מאשתו שהוציא טפות קרי לבטלה, והללו היו מבחינת טיקלא דעשקית נשמתין, דהיינו מבחינת קליפות דצמצום ב'.

והם ב' בחינות הנקראות להלן טיפות ראשונות וטפות אחרונות. ויש מעלה בבחינת טיפת קרי הראשונות, שאין הקליפות נאחזות רק במלכות שלהם בלבד, ולא כלל בט' ראשונות של אותם הטפות, כי בבחינת צמצום א' אין אחיזה לקליפות ודינין בט"ר, כנודע. אמנם כנגד זה יש שם פגם גדול שאי אפשר כלל לתקן אותה בטרם גמר התיקון, שה"ס הי' אורות הנתונים בעקב. כנ"ל אות מ"ט.

וכנגד זה יש מעלה בטיפות האחרונות, שאפשר לתקנם גם בשתא אלפי שני ע"י מוחין דחיה, אמנם נבחן בהם חסרון גדול שהקליפות נאחזים גם בבחינת ט"ר שלהם, מפאת היותם מבחינת צמצום ב' ומבחינת הקליפות הבאים מהכלים דאחורים ששמשו בנקודים כנ"ל. וזכור היטב אלו ההבחנות שבין הטפות קרי הראשונות אל הטפות האחרונות. וז"ש "שהוסיף עוד לחטא והוליד שדין וכו' ", כי גרם שהקליפות יתאחזו גם בט"ר דנשמות אלו, שזהו הוספת חטא.

 

ריב) והנה בתחלה התחיל והוציא טפות קרי לבטלה ואח"כ בהיותו עושה עדיין מעשה הרע הזה, בא על אשתו, ואז נתעברה ממנו חוה אשתו מב' טפות: מן הטיפה הראשונה יצא קין הבכור, ואח"כ מטיפה הב' יצא הבל אחיו.

 

ריג) ואח"כ חזר עוד לקלקולו, והוציא טיפות קרי לבטלה כל אותם ק"ל שנים שפירש מן אשתו עד שהוליד שת כנודע, באופן, כי ב' בחי' טיפות קרי היו, אחת קודם קין ואחת לאחריו, וקין היה באמצעיתם.

אור פשוט

ריב-יג) בהיותו עושה עדיין מעשה הרע הזה בא אל אשתו וכו' אחת קודם קין ואחת לאחריו וקין היה באמצעיתם: וז"ס ביאת נחש על חוה והטיל בה זוהמא. כי אותה טפת קרי הראשונה דשמרי הקליפות מצמצום א', נתערבה בחוה, בעת ביאתו באותו זמן על אשתו, וזוהמא זו נתדבקה בקין, ובסוד מ"ש חז"ל, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם, אבל אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם, והבן זה. אמנם מלבד זה גם טפות האחרונות דק"ל שנים גם הם נתערבו בקין, באופן שקין כלול משתיהן, ויש בו אותם ב' החסרונות הנ"ל בדיבור הסמוך ע"ש, וע"כ רובו רע, כמ"ש הרב להלן.

 

ריד) ואמנם כשיצאה מן אדה"ר טיפת קין, ונתנה אל חוה אשתו ע"י חיבור וזיווג, עדיין היתה טיפת קין מעורבת עם טיפות קרי שקדמו לו, כי הענין היה סמוך ורצוף זה לזה, ולכן כל טיפות של קרי שיצאו מן אדם קודם שהוליד טיפת קין, נתערבו בקין להיותם סמוכים יחד כנזכר.

 

רטו) עוד סיבה ב', לפי שכבר ביארתי לך בשער הגלגולים בענין עשרה הרוגי מלכות, שהיו מטיפות קרי של יוסף, ושם נתבאר, שהנשמות היוצאות בבחינת טיפות קרי לבטלה, הם יותר גדולות במעלה משאר הנשמות, לפי שהם מבחי' הדעת עצמו, כי הם מאתערותא דדכורא.

ושאר הנשמות הבאות בזיווג דבר ונוקבא הם מאתערותא דנוקבא, ואינם אלא מן החסדים או הגבורות המתפשטים למטה בו"ק דגופא דז"א, ולהיותם גבוהות ומעולות מאד, לכן הקליפות שולטים מאד באלו טיפות הקרי.

אור פשוט

רטו) שהנשמות היוצאות בבחינת טפות קרי לבטלה הם יותר גדולות במעלה משאר הנשמות לפי שהם מבחינת הדעת עצמו: כי הנשמות המתוקנות הבאות מדכר ונוקבא, נמשכות מו"ק של מוחין דחיה, בסוד חסד דמתגלי אפומא דאמה דהיינו מבחינת חסדים המתגלים מחזה ולמטה דז"א, שהם ו"ק דגוף, ולא מבחינת חג"ת דז"א, שהם ג"ר דגוף.

אמנם הנשמות דטפות קרי, הם באים ע"י המשכות ג"ר דמוחין דחיה, שמתוך שאין זווג דג"ר הזה נוהג בשתא אלפי שני, כי או"א הפנימים נגנזו ברדל"א כנודע, ע"כ יוצאות נשמות אלו לרשותא דקליפות לבטלה, כנ"ל אות קנ"ג ד"ה בחינת ע"ש. הרי שהנשמות דטפות קרי גבוהים במעלתם מהנשמות המתוקנות, להיותם נמשכים מדעת ממש, כלומר, מבחינת ג"ר דדעת, המשפיעים לגרון וחג"ת דגופא, שהם ג"ר דגופא, והבן.

בו"ק דגופא דז"א: היינו מחזה ולמטה, הנבחן לו"ק דגופא. כי הגרון וחג"ת נבחנים לג"ר דגופא דז"א, כנ"ל בדיבור הסמוך. וטעם הדבר, כי ה' הבחינות כח"ב זו"ן שבראש, כשהם בגופא נקראות חג"ת נ"ה, שחג"ת הם כח"ב דגופא, או חב"ד. ונו"ה הם זו"ן דגופא, כנ"ל אות א' ד"ה וצריכים. ע"ש.

 

רטז) והנה כיון שקין הוא הבכור, כמ"ש בס' התיקונין על פסוק הלא אם תיטיב שאת, לכן אלו טיפות קרי המעולות מאד נתערבו בו, עוד סיבה ג' לפי שכל אלו הטיפות של קרי, הם גבורות, כי שם יכולים הקליפות הנקרא קרי להתאחז בהם.

אור פשוט

רטז) שקין הוא הבכור וכו' הלא אם תיטיב שאת: ואע"פ שקין הוא עטרא דגבורה דדעת דז"א, ואדה"ר והבל הוא עטרא דחסדים שבדעת שלהם, ונודע שעטרא דחסדים הוא קודם לעטרא דגבורה. אמנם כאן מפאת החטא דעצה"ד נעשה שינוי, שהגבורות קדמו לחסדים.

ונודע, שעיקר בחינת אור דחיה היוצאים ע"י הדעת, הם בסוד נקבה תסובב גבר, וגילוי אור דחיה של החסדים באים ע"י הגבורות בסוד או"ח ממטה למעלה, שהחסדים מקבלים גילוי הארת חכמה מתוך הגבורות המאירים להם ממטה למעלה. וע"כ נבחן קין לבכור, שפירושו, הארת ג"ר, כי כל בחינת ג"ר של הבל הוא ע"י הארת קין אליו ממטה למעלה. וז"ס הכתוב, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין וכו', כי מנע ממנו הארת ג"ר, ועי"ז הרגו. וזו הטענה שלו, השומר אחי אנכי, כי לדעתו לא היה מחויב להאיר אליו.

וז"ס וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. כי כן סדר הארת הדעת דז"א, שאין הגבורות מקבלים לצורך עצמם אלא כדי להאיר ממטה למעלה אל החסדים, ונמצא וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, שהוא בחינת החסדים דדעת, ולא אל קין במקומו. וז"ס אם תטיב שאת, כי קין חרה לו על מה שהוא צריך להאיר אל הבל אחיו ממטה למעלה, שהוא בחינת ו"ק דג"ר דחיה, כי כל הארה שממטה למעלה הוא בחינת ו"ק, והוא רצה הארת ג"ר דחיה המאירים בבחינת או"י במקום החג"ת דז"א, ע"ד שהיה בחג"ת דז' מלכין, וע"כ ויפלו פניו. וע"ז השיב לו השי"ת אם תטיב שאת.

כלומר, רק באופן הזה יגיע כל התיקון שלך, דהיינו בבחינת שאת, ממטה למעלה להטיב החסדים. והזהירו ע"כ, ואם לא תטיב, אלא שתרצה להמשיך ג"ר דמוחין דחיה אל חג"ת דז"א, הרי אז לפתח חטאת רובץ. דהיינו הנחש רובץ על הפתח הזה, כי זה היה החטא של עצה"ד. כנ"ל אות קצ"ח ד"ה יין.

 

ריז) והנה קין הוא עטרא דגבורה כנודע, ולכן נתערבו בו, להיותם מן השורש שלו, ולכן כל טיפות קרי הראשונות והאחרונות שהיו מהזכר לבדו, כיון שנולד קין מזכר ונקבה, ובפרט שהיו מן השורש שלה נכללו כולם עמו, כי כולם משורש אחד, והוא צריך לתקן את כלם. וזהו הטעם שנולד קין רובו רע ומעוטו טוב, לפי שהיו כלולים בו כל טפות קרי הנזכר, ובהם נאחזים קליפות רבות מאד.

 

ריח) ונבאר עתה מאמר חז"ל על פסוק וימח את כל היקום, זה קין, שתלאו הקב"ה ברפיון בין השמים ובין הארץ ובא המבול ושטפו וכו'. והענין הוא במה שנתבאר, כי כל טיפות קרי של אדה"ר הראשונים והאחרונים נכללו בקין להיותם משורש אחד, ובפרט כי הוא נולד מזכר ונקבה, והיה בו יכולת לתקנם, והיה מחויב לתקנם.

 

ריט) ואדרבא הוסיף לחטא, בסוד מה שידעת, כי כל דור המבול היה בניו של קין מחויאל ומתושאל וכו' וכולם היו משחיתים זרעם על הארץ, וקלקלו יותר מבראשונה עד שנמוחו במי המבול מים רותחין מדה כנגד מדה כנודע.

 

רכ) והנה קין אביהם עצמו, מן היום שחטא עד שבא המבול, תלאו הקב"ה ברפיון. פי' כי הנוצר ע"י זכר ונקבה היא טיפה חזקה ועומדת קיימת לפי שיוצאות מן הזכר בבחי' מים רופפין, ונכנסה בנקבה ונקרשת בסוד רקיע חזק וקיים, בפרצוף ובאברים קשים וחזקים.

 

רכא) אבל הטיפה של קרי שיוצאת מן הזכר לבדו, יש לה שני חסרונות: האחד שהיא רופפת, כי היא טיפת מים. והשנית, שהיא תלויה באויר, כי מן הזכר הנקרא שמים יצאה, ובנקבה הנקראת ארץ לא נכנסה, ולכן היא תלויה באויר בין השמים לארץ, ואין לה מנוחה כלל עד שתכנס בנקבה.

 

רכב) וז"ש על קין שהיו בו שני חסרונות אלו: האחד שהיה תלוי בין השמים לארץ, וב' שהיה ברפיון, וכל זה היה לסבת אותם הטפות של קרי, שהיו כלולים בו כנזכר, וכשבאו מי המבול מים רותחין, מדה כנגד מדה, מצאוהו תלוי באויר ברפיון ומחאוהו.

אור פשוט

רכב) קין שהיו בו שני חסרונות אלו האחד שהיה תלוי בין שמים לארץ וב' שהיה ברפיון: כי כל התיקון דטפות קרי הראשונות שהיו נדבקות בקין, הוא ע"י קרישה לבחינת אברים חזקים הנעשה ע"י הנוקבא, בכח הגבול החזק שבה. אבל קין היה בבחינת טפת מים רופפת בלי גבול חזק, כי ע"כ היה תאב עוד להמשיך ג"ר דחיה כמעשה החטא דעצה"ד, כנ"ל בדיבור הסמוך, בסוד ויחר לקין מאד ויפלו פניו, ע"ש.

והגם שהוא באמת יצא ע"י הנוקבא חוה, אמנם זה היה לו מכח הטיפות קרי הראשונות שנדבקו בו כנ"ל. ועוד שהיה תלוי בין שמים לארץ, כי גם בחינת נשמתו עצמו נפגמה מחמת הטיפות קרי האחרונות כי הם בחינות הקליפות דצמצום ב' הפוגמים כל הט"ר דנשמה, וז"ש הרב "ואין לה מנוחה כלל" כלומר שהס"א נאחזה גם בזה החלק של נשמת קין שכבר היה נברר בו,

וע"כ היה תלוי בין שמים וארץ דהיינו בבחינת אויר, שפירושו חסרון הארת ג"ר לגמרי, כי לא יכול להצטייר בנקבה ולקבל ממנה בחינת ג"ר, כמ"ש הרב בבחינת שדין ורוחין ולילין. וע"כ בא המבול ומחאו, בסו"ה וימח את כל היקום. כי היקום פירושו ג"ר, כנודע. וכיון שנאבדה ממנו הארת חיה, ע"כ שלט המבול עליו.

 

רכג) כי אם היה מתקן אותם הנשמות של טיפות קרי, לא היה המבול מוחה אותם, אבל כיון שלא נתקנו, היו הנשמות של טיפות קרי תלוים באויר השמים, שהם בחי' שדים ורוחין העומדים תלוים באוירא דרקיעא תמיד, כנזכר בזוהר בהרבה מקומות, אם באדרת נשא ואם בפרשת אחרי מות ואם בפרשת תזריע ואם בפרשת ויקרא.

 

רכד) וכיון שלא נצטיירו בנקבה, ולא יכלו לא לעלות למעלה ולא לירד למטה בעוה"ז ליכנס בגופי הילדים, לכן נמוחו במי המבול, שמצאום תלוים שם באויר בבחינת שדין ורוחין. וז"ש על קין שהיה תלוי בין השמים ובין הארץ, כי השמים הוא הזכר, והארץ הוא הנקבה, והטיפות ההם יצאו מן השמים שהוא הזכר, ואל הארץ שהיא הנקבה לא הגיעו, ונשארו תלוים ברפיון.

 

רכה) גם ז"ס מ"ש רז"ל, כי השדין והרוחין נבראו בע"ש בין השמשות, לפי שהם מבחי' אותם טיפות קרי, שהיו רוחין בלא גופין, כי לא נצטיירו בנקבה. וכבר ידעת כי גם קין נולד בע"ש, סמוך למנחה ובין השמשות.

 

רכו) והנה אחר שאלו טיפות קרי נמוחו בדור המבול, הוסר מהם קליפתם הנאחזת בהם, ומאז הם חוזרים ונכנסים בנקבה העליונה, ושם הם נתקנות ומצטיירות ויורדות בעוה"ז בגופות הנולדים כשאר הנשמות, ומאז עד עתה הולכות ונתקנות מעט מעט כנודע.

אור פשוט

רכו) בדור המבול הוסר מהם קליפתם וכו' חוזרים ונכנסים בנקבה העליונה: כי על ידי שנמחו לגמרי מן הארץ, הוסרה מהם קליפת הנחש של בחינת הטפות הראשונות, שהם בחינת שמרי הקליפות שאין להם שום תקנה. ואחר שהוסרה מהם קליפה קשה זו, אז הם ראוים לקבל תיקון בנקבה. וזה נבחן לתיקון הראשון, כי כל עוד שהקליפה הקשה הזו דבוקה בהם אינם ראוים לשום תיקון כלל.

 

רכז) והנה אעפ"י שכל הטיפות של הקרי של אדם נכללו בקין, ודאי שהם נחלקים לג' חלוקות: הא' הוא טיפות קרי קודם שנולד קין. הב' טיפות קין עצמו שהיה מזכר ונקבה. הג' טיפות קרי שלאחר הולדת קין.

 

רכח) ודע, שאעפ"י שאמרנו למעלה כי הנשמות הבאות מטיפות הקרי הם גדולות וגבוהות מאד מאד, מן שאר הנשמות הבאות מזווג זכר ונקבה, עכ"ז יש הפרש, בין טיפות קרי שקודם שנולד קין, מאותם שלאחר שנולד, כי הטיפות של הקרי הראשונות קודם שנולד קין, מעולות וגדולות מאד מן הטיפות של קרי שלאחר שנולד קין.

וכבר הודעתיך, כי מיכה המורשתי, הוא משורש קין, והוא מאלו הטיפות של קרי הראשונות, והם יותר מעולות. וזהו המורשתי, לשון ראשית. אך נחום האלקושי, ג"כ הוא משורש קין, אלא שהוא מטיפות קרי האחרונות וזהו האלקושי, מלשון מלקוש. נמצא, מיכה יורה. נחום מלקוש, שהם טיפות גשם האחרונות.

והנה יחזקאל הנביא, וחזקיהו מלך יהודה, שניהם משרש קין, והם מן הטיפות הראשונות של קרי, שהם יותר מעולות. ולפי שבתחלה היו נשמותיהם תלוים ברפיון כנזכר, לכן נזכרו נשמותיהם כך בלשון חוזק, להורות על תיקונם, שנתקנו תיקון גמור, ונתחזקו לגמרי מרפיונם.

אור פשוט

רכח) הטפות של הקרי הראשונות קודם שנולד קין מעולות וגדולות מאד מן הטפות של קרי שלאחר שנולד קין: כבר נתבאר זה לעיל בד"ה אדה"ר אות רי"א, שיש מעלה גדולה בטפות קרי הראשונות, שאין הקליפה נאחזת אלא בבחינת מלכות שבהם, אבל ט"ר נקיים, מה שא"כ הטפות קרי האחרונות נאחזים בהם הקליפות גם בט"ר, ע"ש.

תלויים ברפיון וכו' ונתחזקו לגמרי מרפיונם: כמ"ש לעיל בד"ה קין, שכל אפשרות תיקונם של הטפות הראשונות, הוא בבחינת קרישת אברים בגבול חזק על ידי הנוקבא, ע"ש. שעי"ז המה בטוחים שלא יחזרו לסורם כמו בחטא דעצה"ד, ע"ש. וזהו כל התיקון שיש לאלו הנשמות בשתא אלפי שני. אבל בגמר התיקון יתוקנו לגמרי בסוד דמטי רגלין ברגלין. כנ"ל אות מ"ט ד"ה וזה.

 

רכט) כבר נתבאר בפרשת ראה במצות זכירת יציאת מצרים, סיבת הגלות שגלו ישראל בין האומות, מה עניינם. ואמרנו כי אדה"ר היה כולל כל הנשמות והיה כולל כל העולמות, וכשחטא נפלו ממנו כל הנשמות ההם לתוך הקליפות הנחלקות לשבעים אומות, וצריכים ישראל לגלות שם בכל אומה ואומה, ללקט שושני הנשמות הקדושות, שנתפזרו תוך הקוצים ההם. וכמ"ש חז"ל במ"ר, למה גלו ישראל בין האומות, כדי שיתוספו עליהם גרים וכו' והבן זה היטב.

 

רל) גם נתבאר שם ענין גלות מצרים, כי אז רוב הנשמות ההם או כולם, היו שם מעורבות בין הקליפות הנק' מצרים, ואמנם ענין בחינת הנשמות ההם בפרטות מי היו, נתבאר בדרוש פסח ויציאת מצרים וע"ש.

אור פשוט

רל) גלות מצרים וכו' היו שם מעורבות בין הקליפות הנק' מצרים: "מצרים הם הקליפות שכנגד הגרון דז"א ששם מקום צר", כמ"ש שם להלן. פירוש, שהם בחינת הקליפות שכנגד ג"ר דגופא דז"א, מהגרון עד החזה, ששם החסדים מכוסים כנ"ל, כי אין החסדים מתגלים אלא מחזה ולמטה, ששם בחינת ארץ כנען, שהוא בחינת ו"ק דגופא דז"א, וכל עוד שקליפות המצרים נאחזים לינק מג"ר דגופא דז"א, דהיינו על ידי שמחטיאים הנשמות להמשיך הארת חיה למקום ג"ר דגופא דז"א, כדי שיוכלו גם הם להנות מהשפע, נמצאים החו"ג דז"א נעלמים בראש ואינם מתפשטים מגרון ולמטה, שז"ס שנעשה הגרון מקום צר. שפירושו סיתום החסדים, שהוא בסיבת אחיזתם של המצרים במקום העורף דז"א.

וז"ס גלות מצרים, כי נשמות בני ישראל נפלו תחת רשותם והיו מוכרחים לעבוד אותם כרצונם, להמשיך להם חסדים מגולים למקום ג"ר דגופא דז"א מגרון ולמטה, שמשום זה נסתלקו המוחין דז"א, ולא האירו לבני ישראל, עד שנגאלו מתחת ידיהם, ונולדו המוחין דחיה דז"א, ונתפשטו במקומם מחזה ולמטה דז"א, שז"ס יציאת מצרים.

וצריכים לזכור בכל הדרושים האלו, שאין שום תיקון יכול להגיע לנשמות בני אדם זולת על ידי מוחין דחיה דז"א, כי גם לנוקבא דז"א רחל אין לה כח הולדת נשמות, מטרם שז"א משיג מוחין דחיה, מכ"ש לנשמות שהם תולדותיה של נוקבא דז"א, כמ"ש לעיל. ובזה תבין שכל עיקר גלות מצרים היה, משום חסרון של מוחין דחיה בז"א. וענין כח השעבוד של מצרים היה להחטיא את נשמות בני ישראל להמשיך הארת מוחין אל בחינתם, דהיינו למקום ג"ר דגופא דז"א, שנקרא אחיזת העורף כנ"ל, שהוא המשך מהחטא של עץ הדעת, כמ"ש לעיל סוף אות פ"א ד"ה ולפיכך.

אמנם מלבד העון הנ"ל היתה כלולה בהם גם בחינת זוהמא דחויא הנמשכת מקליפות שכנגד צמצום א', הנקראת מות, כנ"ל, שבכח זה המיתו את ילדי בני ישראל, בסו"ה אם בן הוא והמיתן אותו. והוא כי כל בחינה בלתי נבררת נמצאת כלולה מכל בחינות הקליפות. אמנם עיקר כחם הרע של המצרים היה בהמשכת חסדים מגולים למקום האסור הנקרא אחיזת העורף, שהוא בחינת ביטול הפרסא דצמצום ב', כנ"ל, שז"ס וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וכו'. כמ"ש לפנינו.

 

רלא) ועתה נבאר ענינם בקיצור, הנה נתבאר לעיל, בפסוק לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, כי צפה ברוח הקדש שהיו ניצוצות קרי של נשמות קדושות, שהוליד אדה"ר בק"ל שנים הראשונים, הנקראים נגעי בני אדם. ר"ל אדה"ר, וע"י עונג שהיה מתענג בהוצאתם, בסוד, ותענוגות בני אדם שידה ושידות, הם לילית ונעמה וכו'. נתהפכו ונעשו נגעים תמורת ענוגים, ולכן גיירם ומהל אותם.

אור פשוט

רלא) ולכן גיירם ומהל אותם: כי ענין המילה ה"ס העברת הערלה, שהיא בחינת שלש הקליפות הרעות, המלובשות בנחש הטמא. וע"כ מהל אותם יוסף כדי להעביר מהם קליפה קשה זו, שהיא תחילת כל התיקונים (כנ"ל אות ע' ד"ה עור). אמנם עדיין נשארו בבחינת קליפתם העיקרית הנ"ל, שנקראת אחיזת העורף, כנ"ל בדיבור הסמוך. ואלו המצרים שנמולו ע"י יוסף חזרו אח"כ ונתגלגלו בערב רב, אשר משה טרח אחריהם לתקנם גם מאחיזת העורף, כמ"ש להלן.