תע"ס היומי | עמוד ה

תלמוד עשר הספירות | עמוד ה

תלמוד עשר הספירות | אות ג | שיעור בתע"ס עמוד יומי

ג) ובזה נבוא להבין מ"ש המקובלים במהות הנשמה, וזה לשונם,

אשר הנשמה, היא חלק אלוהי ממעל ממש ואין בה שום שינוי כלל מן ה"כל",

אלא במה שהנשמה היא חלק ולא "כל": ודומה לאבן הנחצבת מההר,

שמהות ההר ומהות האבן שוות, ואין שום הבחן מן האבן אל ההר,

רק בזה, שהאבן היא רק חלק מן ההר, וההר הוא בחינת ה"כל".

 

עד כאן תמצית דבריהם ז"ל. ולכאורה הם דברים מתמיהים בתכלית,

וביותר קשה להבין, איך יתכן לדרוש בחינת הבדל וחלק מן האלקיות,

עד לדמות, לאבן הנחצבת מההר, דבשלמא אבן, היא נחצבת מההר,

ע"י גרזן ומקבת, אבל באלקיות, כביכול, איך, ובמה, יתפרדו זה מזה.

 

אור פנימי, אות נ

נ) וזה תמוה לכאורה, דמאחר שאין שם ראש וסוף, איך יש לך אמצע. ועוד, וכי בענין הגשמי התופס מקום אנו עוסקים ח"ו. והענין הוא, כי כבר נתבאר אשר גם בא"ס ב"ה נבחנת בהכרח בחי' הרצון לקבל, אלא בסוד רצון פשוט. שפירושו שאין בו הבחן מדרגות קטן וגדול כנ"ל, משום שהרצון לקבל שיש שם, אינו נבחן לבחינת שינוי צורה העושה איזה פירוד ח"ו, וע"כ אין בו שום פחיתות כלפי אור העליון. וצריך שתדע, שד' מדרגות מחויב אור העליון להתפשט עד שמגלה בנאצל את הרצון לקבל הזה על שלימותו הקבועה וקיימת.
וטעם החיוב של ד' המדרגות הוא, כי הרצון לקבל הנ"ל, הנה הוא נכלל תיכף עם התפשטות האור מהשורש, שהרי בזה נבחן שיצא האור מהמאציל וקנה לו שם בפני עצמו, דהיינו התפשטות מהמאציל. וכל עוד שלא נכלל בו שינוי הצורה הזו של הרצון לקבל, הנה ודאי שעדיין בחינת מאציל הוא, ולא בחי' התפשטות הנעתקת ויוצאת מהמאציל. כי ברוחני לא יצוייר שום הבדל, זולת ע"י שינוי צורה (כנ"ל אות ו' עיין שם, ועיין בהסתכלות פנימית כאן). אמנם כל כמה שאין גילוי לרצון הזה מכח הנאצל גופיה, אינו עדיין קבוע בנאצל, כלומר שהנאצל צריך להשתוקק לקבלת השפע, שאז נבחן שנגלה הרצון לקבל מכח הנאצל גופיה. והנה ההשתוקקות הזו, אי אפשר שתהיה, אלא רק בעת שאין בו השפע, כי רק אז יתכן שישתוקק אחריו באופן שיתגלה בו מכוחו עצמו הרצון לקבל, ואז נשלמים כלי הקבלה בקביעות. עוד אחת צריך שתדע, שכל התפשטות אור מהמאציל, כמו שהיא כלולה מבחינת רצון הקבלה כאמור, הנה היא מוכרחת להכלל גם כן מבחינת רצון להשפעה, שאם לא כן, היה המאציל והנאצל בבחינת הפכיות הצורה, שהוא פירוד גמור ח"ו, כי הפכיות הצורה היתה מרחיקה אותם זמ"ז כרחוק מזרח ממערב. ולפיכך מוכרח כל אור המתפשט מהמאציל להכלל ג"כ מבחינת הרצון להשפיע, כדי שתהיה קרבת צורה בין המאציל לנאצל. ובשעה שמתגלה בנאצל הרצון להשפיע הזה, הנה נמשך לו אור גדול מהמאציל, המיוחס להתעוררות הרצון הזה, והאור הזה מכונה בכל מקום אור דחסדים. אמנם התפשטות הא' מהמאציל, אשר הרצון לקבל כלול בה כמבואר לעיל, היא נקראת בכל מקום אור דחכמה או אור העצמות. וזכור היטב, ב' מיני אורות הללו. ותדע,  שהאור הב' שהוא אור דחסדים,שפל הרבה מהאור הא' שהוא אור דחכמה, משום שנמשך עם התגברות והתעוררות הנאצל מכח עצמו, להיותו רוצה להשוות צורתו עם המאציל, כי על כן מתגבר ומתעורר לבחינת הרצון להשפיע, כמבואר. משא"כ ההתפשטות הא', שהוא אור דחכמה, הנה הוא נמשך ישר מהמאציל, ואין לנאצל שום חלק בהמשכתו, וע"כ הוא נעלה ממנו לאין ערוך. וע"כ 'אור החכמה' נבחן לעצמותו וחיותו של הנאצל, ואור דחסדים נבחן רק לבחינת אור של תקונים להשלמת הנאצל.
עתה תבין ד' בחינות והמדרגות המחויבות להמצא בכל נאצל כנ"ל. כי מתחילה מתפשט האור ויוצא מהמאציל כנ"ל בבחינת אור דחכמה, אשר הרצון לקבל בלבד כלול בו, וזו היא בחינה א'. ואחר כך מתגברת באור הזה בחינת הרצון להשפיע, וממשיך אור דחסדים כנ"ל, והתגברות זו נבחנת לבחינה ב'. ואחר כך מתפשט אור דחסדים הזה התפשטות גדולה, שענינה יתבאר לקמן, וזו היא בחינה ג'. ואחר שיצאו ונתגלו ג' הבחינות הנ"ל במילואן, אז חוזר ומתעורר כח הרצון לקבל הכלול בהתפשטות א', וחוזר וממשיך אור החכמה. וזו היא תכלית השלימות של קביעות הרצון לקבל בפרצוף, להיותו נגלה בבחינת השתוקקות. כלומר, בשעה שלא היה אור החכמה בפרצוף אלא אור דחסדים, דהיינו אחר בחי' ג' הנ"ל, שהיתה לו לנאצל מציאות להשתוקק לקבלת אור החכמה, אשר ההשתוקקות הזו קובעת בו הרצון לקבל, ומשלימה לו כלי הקבלה, מה שלא היה כן בהתפשטות הא' (כנ"ל [כאן או"פ נ'] בד"ה וטעם החיוב ע"ש). ולפיכך, אין כלי הקבלה נשלמים, אלא בבחינה הד' הזאת, המכונה ג"כ התגברות ב'. ואחר שלימותה של הבחינה ד' הזאת בא"ס ב"ה, נתהוה בה הצמצום, שפירושו הסתלקות הרצון לקבל מן בחינה הד' הזאת, שזה גרם להסתלקות אור א"ס ב"ה משם (כנ"ל דף ד' [כאן או"פ מ' בסוף] ד"ה וז"ש הרב והנה, עש"ה).

והנה נתבארו, ד' הבחינות המחויבות להמצא בכל נאצל, אשר בחינה א', מכונה התפשטות ראשונה או חכמה. ובחינה ב', מכונה התגברות ראשונה או בינה. ובחינה ג', מכונה התפשטות שניה או זעיר אנפין. ובחינה ד', מכונה התגברות שניה או מלכות. אשר ב' ההתפשטויות נבחנות לזכרים, להיותן בחינת השפע הנמשך מהמאציל, כי התפשטות א' היא שפע אור החכמה, והתפשטות ב' היא שפע אור דחסדים. וב' התגברויות, הן ב' נוקבין, להיותן בחינת התעוררות של הנאצל והתגברות הרצון מכח עצמו. אשר התגברות א' היא ההתעוררות שבנאצל אחר הרצון להשפיע, הנעשה שורש אל האור דחסדים כנ"ל. והתגברות ב' היא ההתעוררות שבנאצל אחר הרצון לקבל, הנעשה לבחינת כלי קבלה לפרצוף בכל השלימות הרצויה. והוא שנקרא בכל מקום בחינה ד'.
והנה בחינה ד' זו, היא הנקראת נקודה אמצעית שבא"ס ב"ה, ועליה כיוון הרב באמרו "צמצם את עצמו בנקודה אמצעית אשר בו". ונקראת כן, להיותה כלי הקבלה לאור א"ס ב"ה, שהוא בלי שיעור ובלי גבול כלל. וע"כ נבחנת מציאותה כדוגמת נקודה בפנימיותו ובאמצעו של האור ההוא, והאור מסבב אותה ודבוק בה סביב סביב עד אין שיעור. כי רק באופן זה יתכן שתחזיק אור עליון בלי מידה ובלי שיעור כלל, משא"כ בכלי הקבלה שמאחר הצמצום ולמטה, דהיינו בנאצלים התחתונים, אשר בהם נבחנים כלי הקבלה, שמחזיקים אורם בפנימיותם ותוכיותם. כלומר, שדפנות הכלים שה"ס ד' הבחינות שבהם, המה עושים גבול ומידה על האור שבתוכם, והוא מפני העביות שבכלים, כמ"ש להלן. משא"כ בא"ס ב"ה, ששם האור והכלי באחדות הפשוטה בסוד הוא ושמו אחד (כנ"ל אות ל' ד"ה ולפי), וע"כ אין הכלי מגביל את האור שמחזיק כלל, וע"כ האור שבו הוא בבחינת אין סוף. והנה נתבאר היטב סוד הנקודה האמצעית שבא"ס ב"ה, שאין המדובר ח"ו בבחינת מקום ושטח גשמי בשיעורים מוחשיים, אלא הבחינה הד' הכלולה בא"ס מכונה כן, על שם אחדותה הפשוטה עם האור העליון, כמבואר.
ודבר הצמצום הנעשה בנקודה האמצעית הזאת כבר נתבאר לעיל אות מ' ד"ה וז"ש הרב עש"ה.

 

לשיעורי קבלה נוספים מהרב יוחאי ימיני

לצפייה בסריקת הספר תלמוד עשר הספירות | חלק א | PDF

לרכישת הספר תלמוד עשר הספירות בביאור הרב ימיני

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל שיעורי הוידיאו שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.