
סרוק לתרומה
באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א
פתיחה לחכמת הקבלה | 13 | אותיות יב – יג
להאזנה
פתיחה לחכמת הקבלה | הרב שקד אליהו פנחס
פתיחה לחכמת הקבלה | אותיות יב -יג | הרב שקד אליהו פנחס
פתיחה לחכמת הקבלה | הרב יהודה לייב אשלג
פרק ב | הצורך בכלים חדשים של אור חוזר
יב) אמנם יש להבין, כיון שכל עיקרו של הנברא ושל כל הבריאה בכללה,
הוא רק הרצון לקבל בלבד, ומה שיותר מזה אינו לגמרי בכלל בריאה,
אלא נמשך יש מיש מעצמותו ית',
א"כ למה אנו מבחינים את הרצון לקבל הזה לעביות ועכירות,
ואנו מצווים לזכות אותו על ידי תורה ומצות,
עד שזולת זה לא נגיע אל המטרה הנעלה של מחשבת הבריאה.
יג) והענין הוא, כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה ע"י ריחוק מקום,
כן נפרדים הרוחניים זה מזה ע"י שינוי הצורה שבהם.
ותמצא זה גם בעוה"ז, למשל ב' בני אדם הקרובים בדעתם זה לזה,
הם אוהבים זה את זה, ואין ריחוק מקום פועל עליהם שיתרחקו זה מזה.
ובהפך כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם,
הרי הם שונאים זה את זה, וקרבת המקום לא יקרב אותם במאומה.
הרי ששינוי הצורה שבדעתם מרחקם זה מזה וקרבת הצורה שבדעתם מקרבם זה אל זה.
ואם למשל טבעו של האחד הוא הפוך בכל בחינותיו כנגד טבעו של השני,
הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.
ועד"ז תשכיל ברוחניות, שכל הענינים של התרחקות
והתקרבות וזווג ויחוד הנבחנים בהם,
הם משקלים של שינוי צורה בלבד,
שלפי מדת שינוי הצורה הם מתפרדים זמ"ז,
ולפי מדת השואת הצורה הם מתדבקים זה בזה.
ועם זה תבין שהגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא,
כי הוא כל בחינת נברא שבו,
והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה.
עכ"ז הוא נעשה עי"ז נפרד לגמרי מהמאציל,
כי יש שינוי צורה עד למדת הפכיות בינו לבין המאציל,
כי המאציל הוא כולו להשפיע ואין בו מנצוצי קבלה אפילו משהו ח"ו,
והוא, כולו לקבל ואין בו מנצוצי השפעה אף משהו.
הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה, ונמצא ע"כ בהכרח,
כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל.
תמליל השיעור:
באותיות הבאות שאנחנו נלמד,
בעל הסולם ישאל אותנו שאלה,
וייתן לנו תשובה.
חוכמת הקבלה עוזרת לנו להבין
את השורש הרוחני של המצוות,
וזה מאוד מאוד חשוב,
כי זה נותן מענה לנפש
וגם נותן כוח לעשות את המצוות
לקיים את המצוות.
אמרנו שמצווה מצוותת אותי
אל האור האלוקי.
עכשיו יש לנו את מצוות כיבוד אב ואם,
שכתוב, שאחת מהמצוות הבודדות
שכתוב השכר למען יאריכון ימיך
על פני האדמה.
מה השורש של המצווה הזאת?
למה כל כך חשוב לכבד אב ואם?
התשובה היא פשוטה.
אנחנו למדנו את סדר השתלשלות העולמות,
בסדר השתלשלות העולמות למדנו
שיש לנו אצילות, בריאה, יצירה ועשייה.
באצילות, מדרגה שנחשבת מאוד מאוד גבוהה,
הכלי בטל לאור.
זאת אומרת הגופניות,
ההרגש של העצמיות שלי, של עצמי
לא מורגש.
כן, אנחנו מבקשים בתפילה
תן לנו חיים של חילוץ עצמות,
שנוכל לחלץ את העצמיות שלנו מכל דבר,
לראות את עצמות הבורא.
אבל מה מורגש שמה? האור.
הכלי בטל לאור.
באצילות אין הרגש של העצמיות שלי
של עצמי, של אני,
יש הרגש של האלוקות.
לעומת זאת כשיורדים עד ללמטה
בתחתית המדרגות,
בעולם העשייה ומתחתיו בעולם הזה,
אז יש לנו בעצם הרגש של עצמי,
אבל אין הרגש של האלוקות,
כן, איפה הבורא בעולם הזה,
איפה הבורא? בדמיון שלי,
אומרים לי תדמיין שיש איזשהי ישות
לא יודע איך תקראו לזה איך שאתם רוצים,
אבל אין לי הרגש של האור,
יש לי הרגש הרגש של הכלי.
עכשיו בעצם יש פה התפתחות של האני.
עכשיו ההתפתחות הזאת של האני,
היא התפתחות של מה שאנחנו קוראים
בקבלה גוף או כלי.
עכשיו הגוף זה דבר טוב או דבר רע?
תלוי איך משתמשים בו.
פטיש זה דבר טוב או רע?
אם אני עכשיו מתקן איתו את הספריה – דבר טוב,
אם חלילה אני זורק את זה על על מישהו
אז זה דבר רע,
אלא כן המישהו הזה הוא חמאסניק,
אז זה דבר טוב….
אז אז יוצא בעצם
שאנחנו צריכים להשתמש נכון בגוף,
אבל מה זה הגוף?
העצמיות שלי, הרגש האני, האנוכיות שלי.
עכשיו מה קורה בגשמיות?
ילד נולד, הוא בטל לאבא.
אבא מאכיל אותו, אבא קונה לו מיטה, בגדים,
לוקח אותו לבית ספר,
הכל דבר הוא עושה ברשות ובזכות אביו.
לאט לאט הילד הזה
גדל ומפתח עצמיות,
מפתח עצמאות,
מתחיל להרגיש את עצמו ואת הרצונות שלו.
עם הזמן הוא גדל
ומתחיל ללכת לבד מהבית ולחזור לבד,
ואחר כך הוא גם מתחתן ולומד מקצוע
והוא חי לבד,
כביכול בזכות עצמו.
עכשיו עם העצמיות הזאתי
הוא צריך להתחבר שוב אל האבא,
וזה נקרא כיבוד אב.
איך הוא מתחבר אל האבא?
עכשיו הוא עבד, הוא הרוויח כסף,
הוא הולך קונה לאבא סוודר.
עכשיו יש לו אוטו, לוקח ל- לקח את האבא לרופא
או שזה שיהיה בריא, לוקח אותו למקום אחר.
זאת אומרת על ידי העצמיות שהוא משיג,
הרגש הנפרדות,
הוא לוקח את כל מה שהוא מקבל
ומשפיע חזרה לאבא.
ועל ידי כך הוא מתקשר איתו.
זה נקרא כיבוד אב.
אותו דבר קורה במערכת העולמות,
זאת אומרת אנחנו בעצם לאט לאט
יורדים מאצילות עד לעשייה,
ברגע שאנחנו מתגשמים
ונכנס בחיים פה כן
אדם שחי פה ששמה בפנים
בגוף בחוץ, יש הפרדות מהאור
אני מרגיש את עצמי,
לא מרגיש את האלוקות,
דווקא עם הגוף, הרצון לקבל,
תזכרו, גוף שווה רצון לקבל,
אני צריך להשפיע להשם
ולהתחבר אליו חזרה.
והדבר הזה לאט לאט מעלה אותי
בסולם המדרגות,
ומחבר אותי לחי החיים.
לכן כתוב שהמצווה הזאתי
מאריכה ימיו של אדם,
אחת מהמצוות הבודדות
שכתוב עליהם שכר.
אנחנו לא יודעים שכר מצוות,
אבל למה למה זה מאריך?
כי אני מתחבר לחי החיים.
עכשיו מה זה חיים ארוכים?
זה שאלה, אם זה דווקא בשנים,
או שהשנים מלאות יותר
עם הספק יותר גדול,
לא ניכנס לזה עכשיו.
אבל בשורה התחתונה זה השורש
של מצוות כיבוד אב,
יש אותו בגשמיות פה,
והיא מראה לנו על השורש הרוחני של עבודת השם.
לכן מאוד מאוד חשוב לדעת להשתמש
דווקא ברצונות שלנו
לפעמים הנלוזים ביותר, לקדושה.
אפשר לעשות את זה, תאמינו לי,
זה בדיוק מה שאנחנו לומדים
עכשיו, מה ההבדל בין אהבה לכבוד?
כתוב על תלמידי רבי עקיבא,
הרמב"ם מסביר את זה שמה
תלמידי רבי עקיבא למדו מרבי עקיבא!
מרבי עקיבא שאמר,
ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה,
זה כולל את כל התורה.
אז איך יכול להיות שהם לא כיבדו אחד השני?
כי יש פער עצום בין כבוד לבין אהבה.
אהבה זה הרגשת האחדות.
אני אוהב את הבן שלי,
כי הוא – אני.
אני מרגיש שהוא חלק ממני.
כבוד, בשונה מאהבה,
זה למצוא משהו בשני שהוא יותר ממני,
ולהעריך ולייקר ולכבד אותו על זה.
אני לא מכבד מישהו שהוא מתחתיי.
בוא ניקח מצד חוכמה, בסדר?
בוא ניקח דוגמה:
פרופסור גדול לגיאוגרפיה פוגש את הנכד שלו.
הנכד הזה בכיתה ו',
והוא מספר לו, סבא, אתה יודע,
למדנו עכשיו על משקעים, ופה,
ואיך מפה גיאוגרפית
וכן הלאה.
כמה זה מדבר אל הפרופסור?
עכשיו ייתן לו איזה כבוד גדול? לא!
אבל אם הפרופסור הזה
יפגוש פרופסור יותר גדול,
שכבר זכה בפרס נובל על הגילויים שלו –
זה יכבד אותו.
למה? כי יש בו משהו שבו אין.
ברגע שאני רואה מישהו שהוא גבוה ממני במשהו,
אני יכול לכבד אותו.
אהבה זה שונה.
אהבה אני מרגיש שאתה ואני זה אחד.
אתה ואני זה אחד.
האמת שתלמידי רבי עקיבא אהבו אחד את השני אהבת חלוטה.
אבל בגלל זה, בגלל שאתה ואני אחד –
לא יכלו לכבד אחד את השני כראוי,
כי לא ראו מה בשני יש יותר ממני,
הוא ואני זה אותו דבר!
תבינו את הדבר הזה.
דרך אגב, זה נכון גם בקשרים זוגיים אחרים,
בין בעל לאישה, בין אחים, בין חברותא,
ביני לבין הרב,
כל כל קשר שאני מנהל,
כדי לכבד את השני
אני צריך למצוא משהו שיש בו – שאין בי,
שהוא יותר טוב ממה שאני בתחום הזה,
ולהרים אותו.
בעל הסולם נותן לזה משל מאוד מאוד יפה.
הוא אומר, שכשאתה מסתכל – זה מתמטית –
אדם חי בחברה,
יש לו שכנים, קולגות לעבודה, כל מיני אנשים שהוא מכיר.
עכשיו, אם הוא מזלזל בכולם,
אה, זה מה יודע, אני יודע יותר טוב ממנו בתחום הזה,
אה, זה! מה הוא מבין?
אני יכול, כל מה שהוא יודע – אני יכול ללמוד בשבוע.
וההוא ככה, וההוא ככה.
אז יצא שזה אפס, וזה אפס, וזה אפס, וזה אפס,
ומי אני? אחד! אני מעל כולם.
אבל איזה מספר יוצא לך?
אפס נקודה אפס אפס…. אחד, כלום!
כשאתה תצטרך את כוח החברה,
לא יהיה לך ממי לבקש.
לא יהיה לך ממי להתרומם
אדם הוא תולדה של החברה.
אבל אם אני רואה בכל אחד פלוס,
וואלה! זה, איך הוא יודע לנגן,
הלוואי עליי…
השני – איך הוא מתקן דברים, ווא,
אני כל כך קלמזי בידיים,
אם הייתי כמוהו, הלוואי אני.
כל דבר צריך איזה הנדימן שיבוא ויתקן לי פה בבית.
והשלישי, בואנה, איזה ידע יש לו בגיאוגרפיה,
והרביעי – ככה וככה.
אז השש כולם אחד, זה אחד, זה אחד,
זה אחד, זה אחד, ואני אפס. יחסית אליהם בתחום שלהם.
יכול להיות שאני אחד בדברים אחרים.
איזה מספר אדיר יוצא לי!
אחד אפס, אפס, אפס, אפס.
כשאני אצטרך את כוח החברה
אני אוכל להתרומם ממנה.
כי כשאני אצטרך מוזיקאי שינגן לי
בבר מצווה של הילד,
אני אקרא לבחור הזה.
וכשאני צריך מישהו שיתקן לי את השידה שהתפרקה,
אז אני אקרא לבחור הזה.
וככה אני יכול להתאמת על ידי החברה
ולהתעצם על ידה.
אני פעם אמרתי – זה, בעל הסולם.
אבל אני פעם אמרתי משל אחר,
אדם מואר זה השתקפות של האור שהוא רואה באחרים.
זאת אומרת, אם אני רואה בזה איזה הארה,
בההוא הארה ובזה הארה, ובהוא הארה,
ובכל אחד אני מוצא בו, איזה אור –
האור הזה מאיר אליי.
כשאתה מסתכל על פנס, הפנס מה עושה?
מאיר עליך.
אז כמה שאני רואה יותר אור באחרים,
אני בעצמי יותר מואר.
אז אם אנחנו רוצים להתרומם,
צריך לרומם אחרים.
זה הסוד של החיבור,
כמה שאני רואה את הטוב שבאחרים,
אני בעצמי נהיה טוב.
עכשיו, בעזרת השם בוא נקרא את האותיות
הבאות, יש לנו פה שאלה ותשובה,
אז בשם השם נעשה ונצליח, והוא ברחמיו עלינו ירוויח,
שהשיעור יהיה להצלחת חיילינו, שיחזרו כל החטופים
ונזכה לאחדות ולגאולה, כל הפצועים וכל מי
שחזר משמה, השם ישפיע עליו את אורו יתברך.
אות יב, פתיחה לחוכמת הקבלה.
אמנם יש להבין, כיוון שכל עיקרו של הנברא
ושל כל הבריאה בכללה,
הוא רק הרצון לקבל בלבד,
ומה שיותר מזה אינו לגמרי בכלל בריאה,
אלא נמשך יש מיש מעצמותו יתברך,
אם כן,
למה אנו מבחינים את הרצון לקבל הזה לעוביות ועכירות,
ואנו מצווים לזכות אותו על ידי תורה ומצוות,
עד שזולת זה לא נגיע למטרה הנעלה
של מחשבת הבריאה?
כן, מובנת השאלה?
הבורא יצר רצון לקבל.
מצויין! למה זה לא יכול לעבוד?
יש לי עכשיו כוס עם רצון,
עם יכולת קיבולת ומילוי,
אני אמלא אותה, ויהיה מים ומצוין!
יש כלי קבלה, יש שפע, גמרנו!
אני רעב, אני אוכל, והכל בסדר,
למה הכלי קבלה האלה הם פסולים?
הרי הבורא עשה אותם,
למה הוא עשה אותם
כדבר לא טוב?
הוספתי פה הערה. תסתכלו.
סגולת התורה ומצוות,
שמצוותות את נפש האדם
לדרך ההשפעה האלוקית,
ובאמצעותן משיג
את השוואת הצורה ליוצרו,
על דרך הכתוב,
כשם שהוא רחום – היה אתה רחום,
כשם שהוא חנון – תהיה חנון,
בדרך זו מזכך האדם
את עוביות הרצון לקבל,
ומשיג קשר למציאות האלוקית
על ידי קבלה על מנת להשפיע,
שבדרך כלל הנברא
הקבלה על מנת להשפיע
נחשבת לצורת השפעה טהורה, אוקיי?
מה שואל אותנו בעל הסולם?
אם הקדוש ברוך הוא יצר כלי,
או נבראים שרוצים לקבל,
זה היה מטרתית,
כי הוא רוצה להשפיע.
אז מה הבעיה בזה?
הוא יצר כלי שרוצה לקבל.
זאת אומרת, אנשים, יצורים,
שחסרים הנאה ותענוג,
והוא משפיע עליהם הנאה ותענוג.
מה הבעיה?
אז יש פה אליה וקוץ בה.
יש פה טריק,
בעיה מאוד מאוד קשה, פרדוקס אדיר.
אנחנו הסברנו את עניין השתוות הצורה,
שעניין של דבקות,
או קירוב וריחוק ברוחניות.
בשונה מגשמיות,
כשאני עכשיו מקרב את הידיים שלי
יד אל יד,
ברור לנו מה שהם קרובות
ועכשיו הם רחוקות.
אבל ברוחניות,
קירוב וריחוק נבחן על ידי השתוות צורה.
השתוות צורה של מה?
של הרצון.
כשם שהוא רחום – היה אתה רחום,
כמה שהרצון שלי זהה עם הרצון האלוקי,
אני נחשב יותר דבוק אליו.
עכשיו, מאחר שהוא לא משתנה,
היה הווה ויהיה,
תמיד היה תכונת ההשפעה,
עכשיו הוא תכונת השפעה,
הוא תמיד יהיה תכונת ההשפעה.
זה, הסברנו את זה,
שזה אחד מ-יג עיקרי אמונה,
שיש מצוי ראשון.
למה חשוב להבין שהוא מצוי ראשון?
כי אם הוא לא בא משום דבר,
לא היה משהו שקדם לו,
הוא לא נצרך לאף אחד.
אני תמיד נצרך למולידים אותי,
כל מדרגה נצרכת לסיבה שלה,
הסיבה ומסובב,
המסובב הזה יהיה סיבה למסובב הבא.
יש תהליך של התפתחות,
אבל המקור הראשון לא נזקק לאף אחד.
הדבר הזה הוא אחד מ-יג עיקרי האמונה.
וחייבים להבין את זה,
למה הדבר הזה הוא אחד מ-יג עיקרי האמונה?
כי בלי האמונה שהוא מצוי ראשון,
והוא לא זקוק לאף אחד,
אי אפשר להבין את כל המערכת הזאת.
אנחנו כולנו נצרכים לו,
הוא מחייה את כל המציאות
בכל רגע ורגע.
עכשיו, מאחר שהוא ברא אותנו חסרים
ורוצים לקבל כל הזמן,
אז אנחנו הפוכים אליו.
אם אנחנו הפוכים אליו,
אז אנחנו בהיפוך צורה,
ורחוקים ומנותקים.
אז דווקא הרצון לקבל הזה,
שנברא כדי שנקבל את האור,
מפריד אותנו מאיתו.
אליה וקוץ בה. מה עושים?
הנה התשובה: והעניין הוא,
כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה
על ידי ריחוק מקום,
כן נפרדים הרוחניים זה מזה
על ידי שינוי הצורה שבהם.
ותמצא זה גם בעולם הזה.
למשל, ב' בני אדם
הקרובים בדעתם זה לזה,
הם אוהבים זה את זה,
ואין ריחוק מקום פועל עליהם.
שיתרחקו זה מזה,
ובהיפך אם הם רחוקים זה מזה בדעותיהם
הרי הם שונאים זה את זה,
וקרבת המקום לא תקרב אותם במאומה.
זאת אומרת, אני יכול לשבת ליד בן אדם
צמוד 12 שעות בטיסה לארצות הברית,
אבל אם הרצונות שלנו,
השאיפות שלנו, המטרות שלנו,
הכאבים שלנו, הם הפוכים,
אנחנו ניחשב שונאים.
לא נוציא מילה אחד לשני.
לעומת זאת, אני יכול להיות פה,
ואחי היקר לליבי נמצא באוסטרליה,
אבל אנחנו מחוברים
כאיש אחד בלב אחד,
מה הוא, מה קורה איתו,
אם הוא בסדר, מתקשר אליו,
שולח הודעות וזה, אנחנו כאילו ביחד.
אפשר לראות את זה עכשיו
עם החטופים בעזה.
הם שם, אנחנו פה,
אבל אנחנו כולנו דואגים להם מאוד,
וכולנו כואבים ומצטערים את הצער שלהם.
למה? כי יש הרגש במצבים האלה,
שכולנו עם אחד, כולנו משפחה אחת,
וזו האמת.
דרך אגב, זה לא סלוגן:
כולנו משפחה אחת,
כולנו יצאנו מאותו אב קדמון
שנקרא יעקב אבינו.
מה זה עם ישראל? עם יעקב.
כן, ישראל הוא יעקב.
זה שהמשפחה הזאת
גדלה, וגדלה, וגדלה, וגדלה,
ונעשתה לשבטים ומשפחות וכן הלאה,
אבל עדיין כולנו בני ישראל.
אז בעצם כולנו באמת עם אחד.
זה שאנחנו התפצלנו להרבה שבטים ומשפחות,
ועברנו הרבה ייסורים ותלאות,
והיינו 2000 שנה בגולה,
וכל אחד ספג קצת תרבות שונה –
זה עושה אותנו עמים שונים,
אנחנו עם אחד,
אנחנו עם מאוד מיוחד:
כי אנחנו העם היחידי
שיכול ומסוגל לתקן את העולם,
ולהביא תועלת לעולם.
שאל אותי, שאל אותי היום תלמיד,
אולי נסביר קצת, על מה קורה היום בעזה,
נושא חם!
אז אולי נסביר רגע מה קורה היום בעולם.
אנחנו רואים שאנחנו עברנו
חוויה מאוד מאוד קשה עם הטרוריסטים המנוולים האלה
מעזה, עמלק כפשוטו.
כל התכונות שקורה שמה, של כריתת איברים וכן הלאה,
זה עמלק,
זה דברים שאפילו באומות העולם לא קיימים,
עמלק נטו.
והעולם לא בצד שלנו.
אתה רואה, כל הארגונים בעולם,
כולל האו"ם וכן הלאה,
שכל הזמן צועקים על זכויות אדם,
לא אכפת להם בכלל.
זה זכויות אדם של גויים, לא שלנו.
בדיוק הפוך.
אנחנו, "אתם קרואים אדם",
אצלהם זה הפוך.
למה זה, למה מתגלה כל האנטישמיות הזאת?
אז לומדים את זה מיעקב.
יעקב שאהב את יוסף יותר משאר האחים,
גרם לאחים לשנוא את יוסף.
דווקא גילוי האהבה של יעקב ליוסף
יצר שנאה.
אהבה יצרה שנאה.
אותו דבר פה,
דווקא אהבתו של השם אלינו
גורם להם לשנוא אותנו.
עכשיו, למה?
כתוב במפורש קודם כל.
כתוב במפורש שהר סיני נקרא "הר סיני"
משום שאיתו ירדה שנאה לעולם.
עכשיו, צריך להבין, למה?
למה הבורא עשה את זה ככה,
שהוא מוריד לנו שנאה לגויים אלינו,
איזה אינטרס יש לו שיחבטו בילדים שלו?
אז יש משל יפה מאוד ששמענו בעבר,
שמספר על מלך.
המלך הזה היה לו הכל,
מדינות, ואיים, וצבא, ועושר ואושר
והצלחה בכל.
מה לא היה לו?
למי להעביר את זה.
לא היה לו ילד.
והמלך הזה באמת עמל קשות,
ועשה טיפולים רפואיים,
והתחתן עם עוד מלכה, ועוד מלכה,
ועוד מלכה,
ומאף אחת הוא לא הצליח להביא ילד.
לעת זקנותו נולד לו ילד.
תחשבו כמה הוא שמח.
הילד הזה הוא עתיד
עתיד הממלכה כולה
יש למי להעביר את הממלכה.
מה צריך לדאוג?
שהוא יצא מלך.
כדי שהוא יצא מלך,
המלך ארגן לו בתי ספר לפוליטיקה ולשפות,
ונתן לו את המזון הכי טוב,
וכל מה שצריך שיגדל להיות נסיך ראוי
לקבל את הממלכה ביום מן הימים.
ואכן הנסיך הזה גדל כמו שצריך,
בבריאות הגוף והנפש,
וחוזק השכל והגוף
וכל מה שהיה צריך.
אלא מה, הוא הגיע לגיל הנעורים,
ונער זה נער,
כן, שמתנער מכל מה שמנסים
להעניק לו
ובלילות הוא היה בורח,
שם קרם על השיער,
ג'ינס קרוע, ומתחמק מתחת לחומות הארמון
והולך לעשות חיים.
יושב בפאבים, בדיסקוטקים,
מכיר את כל הפושטקים של הזה.
הם לא יודעים מי הוא.
וככה הוא היה מידרדר לאט, לאט,
לאט, לאט גילו שהנסיך נעלם בלילות.
שלחו את השב"כ, עקבו אחריו,
אמרו למלך.
המלך ניסה לדבר על ליבו.
ניסה מכאן, ניסה משם, שום דבר לא עזר.
הילד מאוד נהנה לרדת לרחובות ולהסתובב ולהידרדר.
עכשיו תחשבו מה כל המלך הזה בראש
כל התקווה שהגיעה לו בסוף חייו
קורסת לו מול עיניו.
הוא לקח את כל היועצים שלו,
כלא אותם בחדר, נעל, אמר להם:
אתם לא יוצאים, עד שתתנו לי פתרון!
ואכן נתנו לו פתרון, וכך עשה.
הוא הלך, שלח את השירות החשאי
שיתפסו את אותם נערים,
הם כמובן מתו מפחד….
המלך בעצמו רוצה אותנו,
הם יודעים שהם עושים שטויות,
אבל עד כדי כך?! מה כבר עשינו, שהמלך רוצה אותנו,
יכול להוציא אותנו להורג!
הגיעו למלך.
כמובן שהחליפו להם בגדים.
לימדו אותם כמה ימים איך מתנהגים,
איך נכנסים, לא מפנים גב למלך,
איך מדברים איתו,
קדים קידה כזו, קידה כזו,
ועם המשמר הם נכנסו לתוך חדר המלך, מתים מפחד.
אומר להם המלך תירגעו, תירגעו,
אתם, מגיע אליכם בשבועות האחרונים
איזה בחור, ככה וככה,
הוא קורא לעצמו, מתכנה, בשם הזה ובשם הזה?
כן, בטח, חבר שלנו.
באמת, למה הוא לא פה?
אמר להם: הוא פה, הוא פה,
זה הבן שלי.
הם כמעט התמוטטו.
הם חשבו, עכשיו, מה הולך לקרות.
המלך ככה הקיש באצבעותיו
ונפתחו הדלתות ונכנסה עגלה כזאתי
עם מלא, מלא, מלא אוצרות,
מטבעות זהב ויהלומים וכל מיני דברים טובים.
אמר להם אני מוכן שכל אחד מכם יקח חופן,
מה שהוא מוציא – שלו!
אבל, יש לי משימה קודם כל.
כל מה שהמלך יגיד.
אמר, אני רוצה שבפעם הבאה
שהבן שלי יבוא אליכם,
תרביצו לו ותכו אותו, רק אל תהרגו אותו כמובן!
כמובן, אין בעיה לעשות את מה שאנחנו אוהבים,
ועוד לקבל על זה מאוצרות המלך, בשמחה!
למחרת בלילה הם חזרו אל הרחובות,
והילד כמובן שם את הג'ל, את הג'ינס הקרוע ויורד אליהם.
איך שהם רואים אותו מרחוק, אה איציק מה נשמע, וזה,
באים אליו ושוברים עליו מקלות,
ויורקים עליו ומרביצים לו ופוצעים אותו.
איך שהם הולכים,
המשמר המלכותי כמובן תיצפת על כל האירוע,
שם אותו על אלונקה
החזיר אותו לארמון וטיפלו בו.
אחרי חודשיים של טיפולים עם השברים
והכחולים וכל העניינים
כל החודשיים האלה הוא חשב,
איך יכול להיות?
בטוח לא זיהו אותי,
הם חשבו שאני מישהו אחר,
אני חייב לוודא את זה.
זה חברים שלי.
עוד פעם ברח מהארמון,
עוד פעם כיסחו אותו,
עוד פעם חודשיים-שלושה באשפוז,
פעם, פעמיים, שלוש – הבין.
נשאר בארמון, המשיך בלימודים שלו,
בעניינים שלו,
גדל להיות באמת בחור כארז
שראוי לקחת את המלוכה.
באחד הימים לפני שהמלך נפטר
כבר כולם ידעו.
הוא הזמין אותו אליו לחדרו.
הנסיך קד קידה, כבר גבר בגוברין.
אמר לו, אבי היקר לי, קראת לי,
אומר לו כן.
תראה, אני נותנים לי פה כמה ימים
ואני הולך מן העולם, ואני אעבור מן העולם,
ותורך יגיע למלוך,
ואתה ראוי למלוכה.
עברנו הרבה ביחד.
ואני בלב שלם שמח שהממלכה תעבור אליך.
אני רק רוצה לבקש ממך בקשה.
כן אבא כל מה שתבקש.
אתה תהיה מלך,
אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה,
כולל להוציא להורג.
אתה זוכר את החברים שככה הציקו לך כשהיית קטן?
אמר בטח שאני זוכר
עד עכשיו תראה פה יש לי חתך ופה יש לי צלקת ופה כווייה.
אמר אני משביע אותך, אני משביע אותך
שלא תיפרע מהם.
אני שלחתי אותם.
הילד ירד על ברכיו התחיל לבכות
הנסיך התחיל לבכות
ולנשק את היד של אביו
אמר תודה, תודה, תודה, תודה,
למה? אם אתה לא היית עושה את המהלך הזה
אני הייתי ברחוב
וכל הממלכה הייתה יורדת לטמיון.
זה בדיוק הענין של הגויים.
כשאנחנו מתרחקים מהתורה
כשאנחנו בשנאת חינם
כשאנחנו בהתנהגות
שהפוכה למה שאנחנו צריכים להתנהג
הגויים חובטים בנו.
וכל הרבנים אומרים את זה
והתורה אומרת את זה,
בזמן דוד המלך שהיה צדיק,
רגל רביעי למרכבה,
היה נהרגים בקרב.
אבל בתקופות אחרות, של איזבל
שלקחה את
כל המלוכה והפכה את הכל הממלכה לעבודה זרה,
לא נהרג אחד במלחמה,
בזמן איזבל ואחאב לא נהרג אחד במלחמה.
למה? כי היו באחדות.
האחדות היא הדבר הכי חשוב.
"חבור עצבים אפרים – הנח לו".
"אפרים" זה כינוי לעם ישראל.
אם הוא מחובר, גם אם הוא מחובר
סביב עצבי כסף וזהב,
סביב עבודה זרה,
הנח לו.
הוא אומר לשטן, אל תיגע בהם,
החיבור זה הדבר הכי חשוב,
זה המהות של כל השנאה והאנטישמיות.
טוב, נמשיך.
טוב, אני חוזר על האות,
אני חוזר על אות יג.
והעניין הוא, כי כמו שהגשמיים
נפרדים זה מזה על ידי ריחוק מקום,
כן נפרדים הרוחניים זה מזה
על ידי שינוי הצורה שבהם.
ותמצא זה גם בעולם הזה.
למשל ב' בני אדם
הקרובים בדעתם זה לזה,
הם אוהבים זה את זה,
ואין ריחוק מקום פועל עליהם שיתרחקו זה מזה.
ולהפך, כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם,
הרי הם שונאים זה את זה,
וקרבת המקום לא יקרב אותם במאומה.
הרי שישנו, הרי ששינוי הצורה שבדעתם
מרחקם זה מזה,
וקרבת הצורה שבדעתם – מקרבם זה אל זה.
ואם, למשל, טבעו של האחד
הוא הפוך בכל בחינותיו
כנגד טבעו של השני,
הרי הם רחוקים זה מזה
כרחוק מזרח ממערב.
על דרך זה תשכיל ברוחניות,
שכל העניינים של התרחקות והתקרבות
וזיווג ואיחוד הנבחנים בהם,
הם משקלים של שינוי צורה בלבד.
שינוי צורה של מי? שלנו.
הבורא לא משנה צורתו.
שלפי מידת שינוי הצורה,
הם מתפרדים זה מזה,
ולפי מידת השוואת הצורה
הם מתדבקים זה בזה.
אני הוספתי פה,
נמצאנו למדים בעניין המרחק הרוחני
שלושה מושגים:
הופכיות צורה –
שתי דברים הפוכים, מנותקים,
זה גורם לריחוק ופירוד.
השתוות צורה – הפועלת קירוב.
כן, שני דברים קרובים
בזמן שהם בהשתוות צורה,
ותהליך ההתפתחות מדברים
שהם בהופכיות צורה –
לדברים שהם מתקרבים לדבקות.
התהליך הזה נקרא שינוי צורה,
משנים את הצורה.
והרצון לקבל של האדם הפועל באנוכיות,
נבחן הפכיות צורה
מתכונת הרצון להשפיע האלוקי,
המרחק ומפריד אותו מאלוקיו.
ומשום שבו יתברך אין נוהג שינוי ותמורה כלל,
שהוא בבחינת היה, הווה ויהיה,
כל מלאכת התיקון שבשינוי הצורה
והתפתחות על ידי התורה המצוות,
נופלת על כתפי הנבראים.
ועם זה תבין,
שגם שהרצון לקבל הוא חוק מחוייב בהנברא,
כן, אמרנו שזה חומר הבריאה,
אנחנו מחוייבים לקבל, כי הוא יצר אותנו ככה,
כדי שנקבל את אורו יתברך,
כי הוא כל בחינת נברא שבו,
והוא הכלי הראוי לקבל המטרה
שבמחשבת הבריאה –
עם כל זאת הוא נעשה על ידי
זה נפרד לגמרי מהמאציל,
כי יש שינוי צורה עד למידת הופכיות
בינו לבין המאציל,
המאציל משפיע, הוא לא רוצה לקבל,
כי המציל הוא כולו להשפיע,
ואין בו מניצוצי קבלה אפילו משהו,
חס ושלום,
ואילו הוא, הנברא כולו לקבל,
ואין בו מניצוצי השפעה אף משהו.
הרי אין לך הופכיות הרחוקה יותר מזה.
ונמצא על כן בהכרח,
כי הופכיות הצורה, כי הופכיות הצורה הזו,
מפרידה אותו מהמאציל.
אז עד כאן למדנו את הבעיה,
למדנו את הבעיה,
שאנחנו נבראנו בחומר של רצון לקבל,
כדי שהבורא ישפיע לנו,
ודווקא חומר הבריאה הזה
מנתק אותנו ממנו יתברך.
מה הפתרון?
בעזרת השם בשיעור הבא.
תודה רבה על ההשתתפות,
יישר כוח לכולם, ברכה והצלחה,
לילה טוב
לחנות הספרים

תלמוד עשר הספירות הַמְבוֹאָר | סט | 5 כרכים
סטים וערכות לימוד, כתבי בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות

תלמוד עשר הספירות | תע"ס הוצ' מקורית | 7 כרכים
סטים וערכות לימוד, כתבי בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות

הַיַּהֲלוֹם שֶׁבַּכֶּתֶר | זוהר הסולם | 21 כר' | גדול

זוהר הסולם | 21 כרכים | מהדורת כיס (כ.קשה)

זוהר הסולם | 21 כרכים | מהדורת כיס (כ.רכה)

כתבי האר"י | 15 כרכים
סטים וערכות לימוד, כתבי האריז"ל

עץ חיים | 3 כרכים
סטים וערכות לימוד, כתבי בעל הסולם, כתבי האריז"ל, כללי

נפלאות הרב"ש אשלג | כתבי ה'ברכת שלום'

ציור של הרב יהודה אשלג | בעל הסולם
