שירת הים בעבודת ה’ — משמעות פנימית על פי תורת הסולם

שירת הים — שירה על העתיד הנגלה לצדיקים

בכל בוקר אנו אומרים בתפילת שחרית את שירת הים, פסוקים שבהם פתחו בני ישראל לאחר קריעת ים סוף. בשיעור זה, מתוך סדרת הסידור הפנימי על פי תורת בעל הסולם, מתבאר כי השירה אינה רק זיכרון היסטורי. היא מהווה כלי יומיומי לעבודת ה’, שבו האדם לומד להתבונן במסעות חייו ולמצוא את האור הגנוז בתוכם.

הפסוק פותח במילים “אז ישיר משה ובני ישראל”. הצורה הלשונית מערבת זמן עבר עם זמן עתיד. חז”ל לימדונו שמכאן רמז לתחיית המתים מן התורה. הצדיקים אומרים שירה על העתיד לבוא, מתוך שהם רואים את התולדות הרוחניות העתידות להיוולד מתוך הקשיים. ראיית העתיד מתוך ההווה היא מהיסודות בעבודת ה’ של תלמידי בעל הסולם.

מהותו של הים בעבודה הפנימית

חיי האדם מורכבים מעליות וירידות, ממסעות ומבחנים. אין מישור בחיים שאינו מזמן קושי — לא במישור הפרטי, לא במשפחתי, לא הכלכלי, לא הבריאותי ולא הכלל ישראלי. כל ערימת הקשיים הזו נקראת בלשון הקבלה “ים”. על הים הזה, על אותם הקשיים עצמם, אומר האדם שירה. בתורת הקבלה החסידית מבואר כי קיים ים דקדושה וקיים ים דטומאה, וההבחנה ביניהם היא יסוד עיקרי בכל לימוד המושגים הקבליים.

שיניים שאינן במים — סערות הנפש שבכלים

נשאלת השאלה — מתי למים יש שיניים. הרי במציאות אין למים שיניים. אלא שמדובר בשיניים פנימיות, בכוחות נפש שבתוך האדם, אותן “שינונים” של מחשבות, דעות וסערות נפש המתעוררות בו לנוכח המציאות. כך גם הבן הרשע שבהגדה של פסח, “הקהה את שיניו”. השיניים הן השינונים, התביעות הפנימיות והוויכוחים שאדם מנהל עם בוראו. עבודת ה’ היא להפוך את אותם השינונים לכלי קבלה, ולא לכלים של תביעה.

סוס ורוכבו — הרצון לקבל וכוחות הנפש

הכתוב מדגיש “סוס ורוכבו רמה בים”. בגשמיות הסוס הוא הבהמה והרוכב הוא האדם המנהיג אותה. ברוחניות, הרוכב הוא הרצון לקבל שבאדם, והסוס הוא כלל הכוחות שבו — חמשת החושים, השכל, הרגשות, התאוות והמחשבות. כל הכוחות הם משרתים בלבד; הם אינם פועלים מעצמם. העין אינה רואה אלא הרצון רואה דרכה. האוזן אינה שומעת אלא הרצון שומע דרכה. אם הרצון לא חפץ — האדם יכול לעמוד מול דבר ולא לראותו.

כשהרצון לקבל לעצמו לוקח את השליטה — הוא רותם את כל החושים והכוחות לצורך מילוי תאוותיו, מבלי להתחשב בסביבה, בחוקים האלוקיים ובבורא עולם. אז הוא משעבד את האדם ומכניס אותו לסערות נפש, והסוס יחד עם הרוכב טובעים בים. עבודת השירה היא לראות איך הקדוש ברוך הוא בעצמו טובע את אותו הרוכב הפנימי, ומשאיר את האדם בן חורין לעבודה אמיתית, כמתואר בהרחבה בשיעורי הוידאו בקבלה חסידית.

ים החכמה — אור גדול בכלים קטנים

הים שעליו מדובר נקרא ים החכמה. בקבלה ידוע שיש שני אורות מרכזיים — אור חכמה ואור חסדים. אור חכמה הוא תענוג של קבלה, ואור חסדים הוא תענוג של השפעה. רוב נפילותיו של האדם נובעות מנסיון להמשיך אור גדול ללא הכנת כלים — נסיון להשיג תענוגים שאינו מסוגל להחזיק. דוגמה ברורה לכך — אנשים שזכו בכספים גדולים בלא הכנה, וחייהם נחרבו בעקבות זה. הכלים הקטנים אינם יכולים להחזיק את האור הגדול, והאיזון מופר.

היציאה מן המיצר — מתביעה לשירה

זוהי משמעות בריחת המצרים אחר ישראל. “מצרים” הם מיצרי הגרון, הם תביעות הרצון לקבל לעצמו המבקש למשוך תענוגי גדלות לכלים שאינם מתוקנים. כשאדם זוכה ובמקום לתבוע מתחיל לומר שירה — לראות בעין הצדיק את ההווה מתוך העתיד — אזי המצרים, אותן התביעות הפנימיות, טובעים בים סוף, ובני ישראל עולים ביבשה לתוך עבודה חדשה ומאוזנת. ניתן ללמוד יסודות אלו לעומק במסגרת שיעורי הקבלה האונליין בזום, המתקיימים בימי שני ורביעי בשעה 20:30.

סיכום ויישום מעשי

שירת הים שאנו אומרים בכל יום אינה זיכרון בלבד אלא הדרכה לעבודת ה’ היומיומית. ההכרה בכך שהקשיים הם הים, שהרצון לקבל הוא הרוכב, וששמירת איזון בין אור חכמה לאור חסדים היא היסוד — הופכת את התפילה לכלי של בנייה פנימית. ניתן להעמיק בנושא דרך שיעורי הוידאו בקבלה חסידית המוקדשים לסידור הפנימי ולתורת בעל הסולם.