תשעה באב | למה אנו לא עצובים?

צום תשעה באב | על חורבן בית המקדש ועצבות ימי בין המצרים

ידוע כי חורבן בית המקדש  החל ביום תשעה באב בימי בין המצרים הוא הדבר הקשה ביותר שחווה עם ישראל במהלך ההיסטוריה. חורבן הבית הוביל לגלות של אלפיים שנה, ייסורים ומכאובים לאין שיעור לכלל האומה הישראלית. בית מהקדש סימל בגשמיות את המעמד הרוחני הגבוה של עם ישראל ואת הקשר החזק והמגונן שלו עם בורא עולם.

אומרים חז”ל שאם היו יודעים הגויים איזה שפע אדיר היה יורד לעולם כולו אם עם ישראל היה עובד את ה’ בבית מקדשו, היו רצים בעצמם לבנות אותו. אם כן נשאלת השאלה מדוע ביום תשעה באב בו אנו מתאבלים על חורבן הבית אין אנו חשים צער, סבל ואבלות כמי שאיבד את היקר לו מכל?הרי חורבן הבית מסמל את הפירוד ונתק בנינו לבית אלוקינו וראו כמה אנו אבלים כשאנו נאלצים חלילה להיפרד מבן משפחה אהוב ביום פטירתו – הרי אין הרגשת האבלות על בית המקדש אפילו מתקרבת לצער שאנו חשים בעת מוות של אהובנו. וכיצד נסביר זאת שהרי פה אנו אמורים להתאבל על פרידה מהבורא האוהב וזוהי פרידה קשה אלפי מונים…

כמו בכל העניינים האחרים גם בנושא תשעה באב תורת החסידות עפ”י בעל הסולם והזוהר הקדוש מבארת כי בכל דבר ועניין יש פנימיות וחיצוניות, למשל כשאדם יוצא לעבוד זה החלק החיצוני המילוי אותו הוא רוצה להשיג בעזרת המשכורת זה הפנימיות. בנוסף מסביר הרב אשלג בביאורו ‘פנים מאירות ומסבירות’ על ספר העץ חיים של האר”י כי יש לחלק בין המציאות לקיום המציאות. למשל ‘תינוק’ ביום היוולדו כבר נחשב למציאות בפני עצמה, וההוכחה לכך היא שמיד ברגע שנולד מתרקם בו החיסרון והרצון לקבל הנאה ותענוג – מיד הוא רוצה לאכול ולישון, שינקו אותו ועוד…

בתחילה כמובן שהוריו דואגים לכל צרכיו אך אם הזמן הוא לא מעוניין בכך ובעת בגרותו כבר רוצה לפרנס את עצמו, ובנוסף ככל שגדל גדל עימו החיסרון למילוי בצורה גסה ואגרסיבית יותר. ובוודאי שגם הייסורים המלווים בגדילת התאוות גדלים גם הם, כי כדי להשיג מילוי לכל משאלותיו עליו לעבוד קשה בכל המישורים. הסיבה לגדילת היצרים היא טבע האדם שהוטבע בנו מאת ה’ יתברך שהאדם מתפתח מתוך ‘קנאה, תאווה וכבוד’ שבעת התערבות האדם בחברה היא המגדילה את רצונו בחשקים למילוי מדברים שהם הרבה מעבר לצרכיו הבסיסיים. וזה נקרא בחינת ‘מרבה דעת מרבה מכאוב’ – ככל שהאדם מרבה דעת וחיבור למציאות הגשמית כך מתרבים הייסורים המלווים את חיוו.

מבאר הזוהר הקדוש כי התהליך הרוחני הוא השורש לכל תהליך זה, ברוחניות הנשמה זקוקה להזנה בדיוק כפי שבגשמיות הגוף זקוק להזנה. ופרנסת הנשמה היא בקשר ובחיבור לקדושה על ידי התורה ומצוות. בעת שנולד האדם בתחילת דרכו הוא מחונך לקיים את התורה ומצוות ומקיים אותם מתוקף ציווי חברתי כחינוך ולא יותר, תופעה זה נקראת בפי חז”ל ‘מצוות אנשים מלומדה’. אך כפי שבגשמיות כשגדל התינוק הוא כבר לא רוצה להתפרנס מהוריו כך גם ברוחניות כשהאדם מתפתח הוא כבר חפץ בהזנה רוחנית אמיתית ולא רק בטקסים בדרך ‘מצוות אנשים’ כפי שלימדוהו בגן. אלא הוא חפץ לקיים את התורה לשמה – לשם ההשפעה לעשות נחת רוח ליוצרו ולסביבתו.

בעת שמגיע לשלב רוחני זה מיד קם עליו יצרו ונותן לו טעם של עפר לכל ענייני ההשפעה ושואל אותו: ‘מה לך ולעזרה לאחר? תעזור לעצמך! למה לך להתבטל לאלוקות ולדברים שאין בהם ממש? אכול ושתו כי מחר נמות’ ומצב רוחני זה קרוי ‘חורבן הבית’ שהאדם מרגיש שבית הקדושה הוא מקום חרב ולא חשוב ורק אם ישכיל כי ‘בראת יצר רע בראת תורה תבלין’ ומתוך תפילה אמתית כי לימוד התורה יאיר לנשמתו להתפתחות של קדושה יכול להרגיש את העצבות שבחורבן הגשמי ונמוך שלו ויזכה בשמחה של קדושה על דרך הכתוב: “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה’.

כתיבה ועריכה לשונית: הרב שקד אליהו פנחס | מרצה לחכמת הקבלה ותורת החסידות

לשיעורי קבלה נוספים על ימי בין המצרים וחורבן בית המקדש

למאמרי חסידות בנושא  על י”ז בתמוז, תשעה באב ומה שבניהם

לרכישת ספרי קבלה על החגים והמועדים